שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
אה"ע - תשובה יג
שאלה אשה שילדה וולד אחרי מיתת בעלה ומת אחרי המילה ונשאר יבם קטן בן ג' שנים. והוולד ודאי נגמרו שערו וציפרניו. ועוד אומרת האשה שמן הטבילה נולד לה הוולד בחודש העשירי:
דין זה מבואר בשבת ד' קל"ו וביבמות פ' החולץ ל"ו ובשו"ע ססי' קס"ד הביא לשון הרמב"ם פ' ב' מיבום וז"ל כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה זיקות יבום או לא כגון יבמה שנולד לה וולד שלא נודע אם כלו חדשיו ומת תוך ל' שדינה שתחלוץ מספק דבריהם כמו שנתבאר אם הלכה ונתקדשה לאחר אי ניסת קידם חליצה חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה ואם נתקדשה לכהן שהוא אסו' בחלוצה אינו חולץ לה שאין אוסרין על זה אשתו משו' ספק דבריהם עכ"ל:
הנה מהא דמתירין גבי אשת כהן בלא חליצה באמת ראוי ללמוד בכל מקום דהוה שעה"ד כדומה יבם קטן וכאשר אבאר דבר זה בסברות וראיות נכונות מספיקות אף שראיתי בהגהות מרדכי סוף כתובות שהיה שם מעשה יבם קטן ומשמע שלא התירה להנשא מ"מ הראיות שאבאר ת"ל יכריע הדבר לאמיתתן שראוי להתיר בפשיטות. עיקרא דמילתא דהתירא דאשת כהן מבואר בסוגיא דשבת ויבמות הנ"ל במימרא דרבא שם ומבואר בתוס' שבת (קל"ו ע"ב) ד"ה ואם אשת כהן כו' וברא"ש שם סימן ז' דכרבנן קי"ל אפי' לקולא דאשת כהן אינה חולצת ומחזקינן ליה בוולד גמור להתיר יבמה לשוק וסמכינן ארוב ולדות שהן של קיימא ולא עבדינן כרשב"ג אלא להחמיר ולהצריך חליצה אשת ישראל כו' ע"ש. וכן הוא בנימוק"י ובתשוב' מיימוני הלכות אישות סימן כ"ד ע"ש עכ"פ מבואר מכל הפוסקים דהלכה כרבנן ולא כרשב"ג בהא מילתא: אך אף שנחליט הדבר בהלכה ברורה דעיקר דינא היא כרבנן יש לחקור ע"פ מאי דאמר שם אביי בסוגיא דשבת דפיהק ומת ד"ה מת כי פליגי בנפל מגג או אכלו ארי והובא בר"ן בסוגיא דשבת שם דשיטות הר' ר' יונה הוא דחלה ומת הוה כפיהק ומת ע"ש באריכות והובא בב"י באריכות בסימן קנ"ו שיטות הללו ע"ש. וגם רמב"ן במלחמות סובר כך לפי שיטות הרר"י ובתשו' ריב"ש שהביא הב"י מבואר שגם שיטות רש"י הוא כך אף שריב"ש הביא דהרז"ה והרי"ף פליגי וסברו דחלה הוה כאכלו ארי ע"ש ומסיק דהואיל ושני פוסקים סברי כך יש לסמוך עליהם:
מעולם אין טבעי לישא פנים על גדלות הפוסק רק לשום עין עיוני על עיקרי הסוגיא וראיות שמביא כל אחד מהם לסברתי ובסוגיא זו באמת הדבר פלא מאוד שדיוקים שדייק ר' יונה לשיטתו חזקים ונכונים עד מאוד עד שלפי הנראה א"א לשום אדם לחלוק על שיטתו עד שיפרש לדחות הני ראיות שדייק ממנו שיטתו ואולם לעומת זה ראיתי שאף הני ראיות ודיוקים שדייק הרז"ה שיטתו ג"כ ראיות עצומות עד שלפום רהיטא אין עליהם תשובה הובא בר"נ שם דר' יונה דייק ממאי דנקט אביי נפל מהגג ואכלו ארי דבר המסויים ואינו הווה כלל ולמה לא נקט חנה ומת שהוא הווה ושכיח מוכח בפשיטות מאוד דחנה ומת הוה כפיהק וד"ה מודו בה ע"ש וריב"ש דייק לה בדיוק גמיר דרש"י ג"כ סבר לה האי דינא דר' יונה דקדייק רש"י בד"ה נפל וז"ל שמת מחמת מיתה הבאה לו ממקום אחר דאי לאו הך מיתה לא הוה מת ע"ש וכן כ' בד"ה הוה אכלינן ע"ש א"כ משמע ומפורש דבחלה ומת דלא הוה מיתה הבאה ממקום אחר אסור. וכפי הנראה דיוק נכון הוא דאי לא תימא הכי קשה מאוד למאי דייק אביי למינקט דבר זה ומיפלג שאינו בנמצא ושכיחא כלל. אולם אף שיטות הרז"ה ודיוקו ג"כ נכון מאוד מהאי דנקט אביי פיהק דהוה ריעותא מוכח בפשיטות דחלה ומת מותר לרבנן משום דלא הוה ריעותא דאפי' בן קיימא נמי חולים ומתים ע"ש בר"ן:
אך זאת תמיהא טובא אף שבאמת דיוק שמדייק ריב"ש באותו תשובה שהביא הב"י בקיצור דרש"י סובר שיטות ר' יונה וכנ"ל מ"מ נמצא להוכיח מרש"י להיפוך דבד"ה שפיהק כ' וז"ל כלומר לאחר לידתו לא ראו אלא חיות מעט שפיהק ומת עכ"ל. וא"כ נראה מפירושו שענין פיהק הוה דבר זר ומופלג ועניינו הוא שאחר לידתו הוא בחיות מעט היינו שנולד בחיות מעט וכדרך בני אדם שיש להם איזה מיחוש מפהקים תמיד. א"כ משמע דשיטות רש"י שאם נולד בחיות גמור ובריא כשארי וולדות ואח"כ נחלה ומת לא הוה ריעותא כלל. ואפשר אפי' אם נחלה באיזה מיחוש שטבעה של מיחוש ומחלה ההיא לפהק ופיהק ומת הימנו גם כן לא איכפת לן כלל הואיל ועכ"פ נולד בחיות גמור מה שנחלה אחר כך אמרינן דאפי' בני קיימא יזדמן שיגבר חולי עליו ומפהק ומת. ואף על תינוק בן שנה או גדול לא ימלט דבר זה. ועיין במהרש"א שהביא דברי מהרש"ל שדייק באמת מדברי רש"י זה דחלה ומת מיתר לרבנן ע"ש וא"כ כפי הנראה דיוקי של דברי רש"י סתרי אהדדי:
ובגוף פירש"י שדייק ומפרש ענין פיהק בדרך זה לפום רהיטא יש לחקור מנ"ל לרש"י דבר זה שכוונת אביי שנולד בחיות מעט ומפהק מעת הוולדו דילמא באמת איירי תלמודא שנולד בחיות גמור ואח"כ נחלה ופיהק ומת והנראה לי שרש"י דייק לה ממאי דנקט שפיהק וכן במסקנא קאמר אלא כשפיתה כו' ולכאורה כך היה לו לומר אלא פיהק ומת ולמאי דייק וקאמר כשפיהק הא אח"כ אמר כי פליגי בנפל מהגג ולא קאמר בשנפל מהגג. ועוד דהל"ל מת מתוך פיהק דהוה משמע דעיקר ריעותא שקודם מותו פיהק אף שמתחילה היה בריא מזה הוכיח רש"י דעסק פיהק הוא שהוולד נולד בחיות מעט ולחז"ל היה ידוע ענין זה שאותן הוולדות אשר נולדים בחיות מועט מסתמא חלושים [טבעם להיות מפהקים תמיד. ולכן קאמר שפיהק הוא לשון עבר כלומר מזמן הוולדו הוא חלוש ומפהק אבל גבי נפל מגג לא נקט שנפל מהגג מזה הוכיח רש"י לפרש כך וכן מדוייק ברש"י שכ' אלא חיות מעט שפיהק ומת משמע דמפרש שפיהק מזמן הוולדו ועיין ברש"י דמפרש בוליא"ר בלע"ז וע' נדה (כ"ג ע"א) ד"ה מפהקת וברא"ש שם ג' פירושים ורש"י אחז כאן שינוי היותר גדול היינו משום דלשון הגמ' שפיהק לשון עבר שמפהק מזמן הוולדו ונולד בחיות מועט עכ"פ כפי שפירש"י שנולד בחיות מעט דווקא א"כ הריעותא הוא ריעותא גדולה וניכרת בעסק זר ומופלג ממילא מוכח מזה דחלה ומת מותר לרבנן דליכא ריעותא כשיטות הרז"ה: ואמרתי לעשות דוגמא וסמיכות להאי פלוגתא דר' יונה והרז"ה מענין פלוגתא דפליגי הקדמונים ומבואר בסימן נ' באריכות באיזה ספק השקול אשר נעשה ואין בה הכרע לא לאיסורא ולא להתירא כגון שנמצא מים בראש ונסתפק אי מוח מקיפו או לא. דסברות התוס' ביבמות (דף ל' ע"ב) ובחולין מ"ג באריכות אף שספק זה נולד מחיים קודם שנשחטה הותרה מ"מ מותר ומאי דאסרינן ספק דרוסה וישב קוץ בושט התם טעמא משום דלא הוה שקול אלא שכיחא צד האיסור טפי מן ההיתר אבל בספק שקול מותר כמו דמתירין בבא זאב ונטל בני מעיין והחזירן נקובים והרשב"א חולק ואומר דספק השקול אסור ודווקא גבי בא זאב ונטל בני מעיין דיש שם צד להתירא ולתלות בזאב ולומר אילולי הזאב לא היו נקובים כלל אבל כשאין צד לתלות טפי להתירא אסור ע"ש באריכות מזה בש"ך ופר"ח ותבו"ש סי' ך"ט שביררו שם כל הדעות בזה:
וא"כ האי עניינא דחלה ומת דומה לענין ספק השקול דהתם דנפל מהגג ואכלו ארי דומה ממש לבא זאב שיש לנו במה לתלות להיתר ולומר אילו לא נטל לא היה כלל נקב כמו כן באכלו ארי דפירש"י דיש לומר דאי לאו הך מיתה לא הוה מת ע"ש וענין פיהק הוה ריעותא ודומה לענין דרוסה וישב קוץ דאוסרין בפשיטות וחלה ומת אין בו צד לא לאסור ולא להתיר ודומה ממש לספק השקול דהתם דדרוסה וישב קוץ מבואר בגמ' לאיסור ובא זאב מבואר בגמ' להיתר חלקו הפוסקים בענין שקול דפוסקים האוסרין דייקו מן בא זאב שיש צד לתלות ההיתר והמתירין דייקו ואמרו דדוקא בדרוסה וקוץ דשכיחי צד האיסור טפי אבל שקול מותר וכמו כן כאן דחלה הוה שקול ור' יונה דייק מאכלו ארי אבל חלה אסור והרז"ה דייק מפיהק אבל חלה מותר ונמצא נראה דר' יונה לשיטתו דגם גבי טריפות אוסר בשקיל כמו שהביאו האחרונים בסי' נ' ובסי' כ"ט משו"ה אוסר ג"כ הכא בחלה ואינו מתיר אלא באכלו ארי כמו שאינו מתיר התם אלא גבי זאב ולא בשקול:
ועתה אחזור על דיוקי הסוגיות אשר הערותי לעיל כי באמת דיוק ר' יונה מהא דנקט נפל מגג ואכלו ארי ולא נקט סתם חלה מוכח ונראה ראי' ברורה כל זמן שאין עליה תשובה ברורה ולפי דעת ר' יונה בפשיטות בעובדא דידן אסורה בלא חליצה הואיל דחלה נידון כפיהק אשר לד"ה מת הוא ועיין במלחמות אשר נוטה דעתו ג"כ לשיטות ר' יונה ע"ש. לכן אמרתי שבאמת ללישנא קמא דאביי דיוקו של ר' יונה בתקפו ומכרעא טובא לאסור בחלה ודיוקו של הרז"ה לא דייקו מידי אך ללישנא בתרא הוה איפכא דדיוקו של הרז"ה מכרעה טובא ודיוקי ר' יונה אינו דייק מידי ונחזי אנן דללישנא קמא דאמרו אכלו ארי ד"ה חי הוא יש לדייק דע"כ בחלה ומת אינו דומה לאכלו ארי דאל"כ למה לו לומר אכלו ארי מידי דלא שכיח אבל מהא דמסיים אביי וקאמר דבפיהק פליגי לית לן למידק דיוקו של הרז"ה דאי נימא דחלה דומה לפיהק ה"ל למינקט חלה בפשיטות יש לותר דחלה דומה לפיהק ודווקא אכלו ארי הוא חלוק מחלה והא דנקט פיהק ולא חלה לרבותא דרבנן דאפי' בפיהק סברי רבנן דאזלינן בתר רוב וולדות דבני קיימא נינהו. וענין הפיהק נעשה לו ע"י איזה חילי כי אף על בני קיימא יזדמן חולי אשר מפהק ומת הימנו ואילו הוה קאמר חלה ה"א דבפיהק מודו רבנן וא"כ יש רבותא בכחא דהיתרא ועוד עיקר רבותא היא בדרבנן דהלכתא כוותייהו ואף בשיטות רשב"ג דקי"ל עכ"פ הלכה כמיתי בחליצה ובי אשת ישראל ליכא לן למיטעי מידי דהא כבר מוכח ממאי דנקט אכלו ארי ד"ה חי מסתמא חלה פליג רשב"ג ולא מודה בה וידעינן שפיר דבאשת ישראל בחלה צריכה חליצה. רק דהיה מקום לטעות דרק בחלה פליגי אבל בפיהק אפי' רבנן מידו דמת הוא משו"ה איצטריך ליה למימר דבפיהק נמי פליגי א"כ ללישנא קמא פשיטא ופשיטא כדיוקו של ר' יונה כנ"ל:
אולם ללישנא בתרא נראה דמהא דנקט בפיהק ד"ה מת מוכחא טובא סברות הרז"ה דע"כ חלה אינו דומה לפיהק ובפרט לפירש"י דפיהק מעת הוולדו בחיות מועט הוה דבר זר ומופלג דאל"כ דחלה נמי ד"ה מת הוה למינקט בפשיטות חלה אשר שכיחא אבל דיוק ר' יונה ממאי דקאמר דבאכלו ארי פליגי לא קשה דהוה ליה למימר חלה כי נראה משום רבותא דרשב"ג נקטי' דאפי' באכלו ארי היא מיתה הבאה לו ממקום אחר ואפשר אילולי שאכלו ארי הוה עדיין חי ולא מת מ"מ קאסר רשב"ג וממילא באשת ישראל צריכה חליצה אפי' באכלו ארי דהא בזה קי"ל כרשב"ג (ועיין בתוס' בכורות ך' ע"ב סוד"ה חלב דכ' שם לחקור מנ"ל דרשב"ג פליג אף באכלו ארי ומסיק דדייק מדקאמר כל שלא שהה כו' משמע דכללא נקט כל שלא שהה הן מת מעצמו הן שהומת ע"י דבר אחר ספיקא הוה ע"ש):
ואין לומר דהיה ליה למינקט חלה לרבותא דרבנן זה לא קשה מידי דסברות רבנן מוכחא וידוע ממאי דנקט וקאמר פיהק ד"ה מת וממילא מוכח דע"כ דבחלה פליגי רבנן ואי הוה נקט חלה ה"א דאכלו ארי ד"ה חי ולא צריכא חליצה אף בישראל ומוכרח למיתני אכלו ארי. ומעתה נתבאר הטיב דלמסקנא דאביי כלישנא בתרא הוה הדין ברור כהרז"ה דחלה מותר. דזה ברור דאין לנו לדייק רק מהאי בבא דנקט בה ד"ה מודים. אבל מהאי בבא דנקט פלוגתא לית לן למידק מידי כנ"ל:
ולפי"ז לא קשה על דברי רש"י ולית לן להוכיח מדברי רש"י דדייק בפירושו ללישנא קמא דאביי דאכלו ארי דווקא והוה מיתה הבאה ע"י אחר כו' כי זה וודאי ללישנ' קמא שפיר הוה דיוקא לאסור בחלה מדנקט באכלו ארי ד"ה חי היא. ומוכח דבחלה לא מודו ד"ה מוכרח רש"י לפרש הפרש באכלו ארי דווקא דיש לומר אילולי ארי הוה עדיין חי ולא מת אבל ללישנא בתרא באמת חלה נידון כאכלו ארי ודווקא פיהק ד"ה מת הוא דריעותא גדולה היא שנולד בחיות מועט:
ועוד העליתי פילפול נאה ומתקבל עד שראוי לומ' ע"ז הקב"ה חדי בפילפולא לבאר הני תרי לישנא דאביי דלכאורה יש לדקדק איך נתחלף להשומעים דברי אביי מקצה אל קצה ומהיפוך להיפוך גם יש לדקדק דעל אידך לישנא היה לו לומר אלא אמר אביי או כי אתמר הכי אתמר. רק נקט סתמא אלא בפיהק ד"ה מת ולא נתבאר אם אביי הוא מסיק כך אי סתמא דתלמודא קמסיק כך ובא לפלוגי על אביי ואי נימא דמסתמא דתלמודא הוא דקאתי לאפלוגי אאביי ואיפרך דבריו מהאי עובדא דר"פ ור"ה בריה דר' יהושע. עדיין קשה הא לא איפריך רק מהאי דאמר באכלו ארי ד"ה חי וא"כ היה לו לתלמודא למימר דבתרווייהו פליגי דבהא דאמר אביי בפיהק פליגי לא איפריך מידי:
לכן יצאתי לפרש הדבר בדבר החדש דבאמת אביי לא אמרה למילתיה לא כלישנא קמא ולא כלישנא בתרא רק אמר למימריה בלשון אחר ובכדי שלא יהיה הדבר כמו זר נחשב בעין הרואה אביא דוגמא לזה מפרק המוציא יין (ד' מ"ט ע"ב) דאי' שם אמר רב דוכסוסטוס הרי הוא כקלף מה קלף כותבין עליו תפילין כו' השתא דאתית להכי לרב נמי לא תימא כו' אלא אימא קלף הרי הוא כדוכסוסטוס כו' וכ' התוס' בד"ה השתא אומר ר"י דמילתא דרב סתמא נישנית בבהמ"ד דקלף ודוכסוסטוס שוין המה והיה סבור תחילה דלענין תפילין קאמר ולא מצי קאי עד דמסיק דלענין מזוזה קאמר ע"ש. וכפי הנראה דהיה קשה להתו' הני דיוקי דהקשינו כאן דלא קאמר במסקנא אלא כי איתמר הכי איתמר או הוה ליה לומר אלא אמר רב אבל הא דקאמר לרב נמי לא תימא כו' משמע שאינו בא לשנות לישנא דרב ממאי דאמר בתחילה אלא מפרש מילתא דרב בהאי פירושא ולא כמו שפירש מתחילה אלא תפרשו בדרך אחר. לכן חידשו לנו התוס' דמילתא דרב לא איתמר כפי הנאמר בתלמודא מעיקרא ולא כנאמר לבסוף אלא מתנייא בלשון אחר ובני הישיבה סברו שכך כוונתו לכן קבעו בשביל רב מימרא בהא לישנא כדאיתא מעיקרא ולא מצי קאי האי כוונה שפירשו וכיוונו בדברי רב. והוצרכו בני ישיבה לפרש כוונתו כפי מאי דאסקי לבסוף ע"ש:
ועד"ז ממש אמרתי לפרש האי סוגיא ומימרא דאביי והיינו שאביי לא אמרה למילתיה לא כלישנא קמא ולא כלישנא בתרא אלא אביי אמר למילתיה בהאי לישנא חלה ומת נמי פליגי רשב"ג ורבנן ויש לפרש כוונתו בתרי אנפי או שהיה פשיטא וידוע דפליגו בודאי בפיהק והשמיענו אביי דבחלה נמי פליגי משום דחלה דומה לפיהק ולפי"ז באכלו ארי לא פליגי. או דכוונות אביי הוא דבאכלו ארי מיפשט פשיטא דפליגי ומשמיענו אביי דבחלה נמי פליגי וממילא בפיהק לא פליגי וד"ה מת הוא:
ומעיקרא הוה ס"ד סברות בני ישיבה כשיטת ר' יונה דחלה דומה לפיהק ולפיכך עפי"ז קבעו למימרא דאביי בהאי לישנא דבפיהק פליגי ואכלו ארי ד"ה חי הוא ומקשה על זה מר"פ ור"ה בדר"י דלא אכלי עגלא תילתא ומסקי בני ישיבה דע"כ כך כוונות אביי במאי דאמר חלה נמי פליגי היינו אכלו ארי פליגי ובפיהק ד"ה מת הוא וניחא דלא נקט במסקנא לא אי איתמר הכי איתמר ולא אלא אמר אביי. רק נקט סתמא אלא פיהק ומת כו' משום דבאמת לא בא לשנות לישנא דאביי אלא בא לפרש כוונות אביי בדרך אחר ממאי דהוה ס"ד מעיקרא ולפי"ז מבואר דבין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא בחלה ומת ודאי פליגי ועוד יש לומר לפרש סוגיא זאת דומה ממש לסוגיא דשבת דהיינו אביי אמר ש"ש חולקין בין אכלו ארי לפיהק ותו לא ורצו בני ישיבה לומר דעיק' ההפרש הוא דבאכלו ארי מודו ובפיהק פליגי ודחי לה ומסיק ההפרש בדרך אחר דבפיהק מודו:
עוד אמרתי לפלפל בחכמה בסוגי' ולתרץ דיקדוק ר' יונה אשר דייק אי נימא דחלה ומת נמי פליגי למה לו לומר אכלו ארי וכנ"ל ויצאתי לדון בדבר החדש בזה דמצאתי עוד לדקדק במאי דקאמר אכלו ארי ונפל מהגג למה לא נקט שנשרף כלישנא דאיתא בפ"ק דב"ק (דף י"א) בכור שנטרף ומפרש"י שם דנהרג ולא מת מעצמו ע"ש באורך ושם בב"ק הקשו התוספת על פירש"י למאי נקט נטרף הוה ליה למינקט נהרג. א"כ אף כאן היה לו לומר נהרג שהיה כולל כל דבר בין ע"י ארי או ע"י נפילה מגג או שנהרג ע"י אדם עוד דיקדקתי בהא דאמר נפל מהגג או אכלו ארי קשה דהיה לו לומר נפל מהגג ומת כמו דאמר פיהק ומת. לכן אפשר לומר דרבותא גדולה משמיענו תלמודא כאן. ובפרט לפי מה דמפרש"י פיהק הוא מזמן הוולדו הכל הוא מפהק ע"ש כמו כן איירי הכא שנפל מהגג תיכף אחר לידתו ולא ראו עדיין עליו חיות. ויש מקום להסתפק שמא נולד מעיקרא מת וזה ודאי אפי' בכלו חדשיו אם נולד מת הוה נפל כמבואר בסור סי' קנ"ו ע"ש:
וא"כ יש רבותא גדולה בזה דמשמיענו אביי דכ"כ חזקה האי ענין רובא דרוב וולדות מעליא מתיילדן דאפי' לא ראו על הוולד שום חזקית חיים אשר לכאורה יש כאן ב' ספיקות ספק לא כלו ואף אם כלו חדשיו שמא נולד מת מ"מ אזלינן בתר רובא דרוב נשים מתעברות ויולדות ולדות גמורין וכמו שנבאר לקמן בזה דמפילות הוה מיעוט שאינו מצוי כלל וניחא דלא נקט נפל מהגג ומת וניחא נמי דלא נקט נהרג. דהוה משמע דראוהו חי מעיקרא והשתא הוא דמת או נהרג. אבל באמת תלמודא איירי שנפל מגג ואכלו ארי תיכף משעת לידתו כמו פיהק לפירש"י. וא"כ הוה רבותא טפי מחלה ומת:
ועתה נחזור לעסק גוף השאלה לפי הנתבאר דשיטת הרז"ה עיקר ותירוצו דיוקא שדייק ר' יונה ורמב"ן שם במלחמות מהא דנקט דווקא אכלו ארי א"כ נראה עיקר סברות הרז"ה דחלה ג"כ פליגי ועיין במלחמות שם שדוחק לומר דמילתא דרבא לא פליגי אאביי רק דנקט סתמא מת בתוך שלשים ואנו מפרשינן דווקא נהרג ע"ש. אך מה דאיתא שם עובדא ברי' דרב דימי בר' יוסף איתיליד ליה ינוקא שכיב בגו תלתין כו' משמע דשכיב כמות כל האדם ולא נהרג וכן עובדא שניה דאיתא שם ר' אשי איקלע לבי ר' כהנא איתרע ביה מילתא משמע סתמא א"כ נראה שיטות הרז"ה עיקר להלכה דחלה ומת הוה כאכלו ארי ומה דדייק אכלו ארי בפלוגתא משום רבותא דרשב"ג ולומר דאפי' בכה"ג פליג רשב"ג ונ"מ דבניסת לישראל בעי חליצה אפי' באכלו ארי. דהא אף בזמן שהוא עדיין חי איתא שם בגמ' להקשות על רשב"ג מימהיל היכי מהלינן והוא ע"פ מסקנא דלישנא בתרא דאביי דאף באכלו ארי פליג רשב"ג אף דריעותא דמיתה שלו יש לתלות בדבר אחר כמו בא זאב ונטל בני מעיים דמכשירין בפשיטות רק דסברת רשב"ג דנפלים הוה מיעוט המצוי ולכן אפי' בזמן שהוא חי עדיין סבר רשב"ג כל שלא שהה עדיין ל' יום אינו יוצא מידי ספק נפל ולכן מקשה מימהיל היכי מהלינן:
והנה דעת תו' שם בסוגיא דשבת והרא"ש והנימוק"י בפרק החולץ ותשו' מיימוני ה' אישות סימן ך"ד מבואר דעיקר הלכה משורש הדין כרבנן ומשום חומרא בעלמא מצריכין חליצה באשת ישראל לכתחילה ובהגהות מרדכי סוף כתובות איתא שם דנפלים הוה מיעוטא דלא שכיחא ע"ש ומשרה מסיק שם דאף דצריכה חליצה מ"מ גובה כתובתה דהוה נפלים מיעוט' דמיעוטא ולכן אף בעלמ' עכ"פ בממון אין הולכין אחרי הרוב אבל הכא הוה הרוב אלים טובא משום דנפלים הוה מיעוטא דמיעוטא ע"ש וכן נראה ברור דעת הרמב"ם דפוסק בפ' א' מה' נחלות בתינוק בן יום א' נוחל ומנחיל ע"ש שהקשו המגיד ולח"מ דאף אי נימא דהלכה כרבנן דאזלינן בתר רובא ורובא ולדות מעליא ילדן הא עכ"פ בממון לא אזלינן בתר רוב ע"ש אבל לפי הנ"ל ניחא דרובא דמעליא מתיילדן הוה רובא דשכיחא טובא. ויש להוציא אף ממון על פיו וכה"ג העלו התו' ריש סנהדרין ע"ש ועוד חקרתי ראיות דהאי מיעוטא דנפלים הוה מיעוטא דלא שכיחא ממאי דאיתא ריש ס' בתרא דיבמות בנימוק"י להקשות בשם הרשב"א וז"ל כ"ט דמילתא דבסוגיין מיירי ממיעוט' דמפילות ולא ממיעוטא דאינו מתעברות דהוה מסייע מיעוטא להדדי והריטב"א תירץ דמיעוט שאינן מתעברות גרוע הוא ובכלל מיעוטא דמפילות חשבינן ליה דליהוי תרווייהון מיעוט שלם עכ"ל א"כ מוכח ע"כ דנפלים הוה מיעוט דלא שכיח ומיעוט גרוע. דהנה בברכות (דף נ"ט מ"א) איתא שם דמצרפינן ב' מיעוטין ונעשה רוב דאמרינן שם מיעוטא לכשפים ומיעוטא לגמר אישתכח דרובא לאו לריחא עבידא ע"ש. וע"כ דהני מיעוטי תרווייהו גרוע נינהו ואינו נעשה משניהם רק מיעוט שלם ועפי"ז ניחא טובא דלא קשה על דברי הגהות מרדכי שם דמסיק דמה"ט לא שה דליצטרף מיעוטא דמפילו לחזקות איסור משו' דמפילות הוה מיעוט' דלא שכיח ולא מצרפינן ע"ש ולכאורה מפורש שם בריש פ' בתרא (דף קיט) להיפוך דאמרי' שם סמוך מיעוטא דמפילות לחזקה ונעשה פלגא אבל לדברי נימוק"י הנ"ל בשם ריטב"א ניחא ולא קשה מידי דהתם משו"ה נחשב האי מיעוטא עכ"פ להצטרף לחזקה משום שיש עוד שם מיעוט שאינן מתעברות וא"כ ניחא בזה שיטות רמב"ם דפסק אפילו לענין ירושה שהוא ענין ממון מועיל האי רובא וכנ"ל ולפום רהיטא בהש פה ראשונה מבואר בתו' יבמות (ד' ל"ו) ע"ב ובנדה (מ"ד ע"ב) ובריש כל הצורות להיפך אדרבא דכתבו שם דמיעוטא דנפלים הוה מיעוט המצוי ושכיח עיין שם:
אולם דקדקתי עוד בדברי התו' בשארי מקומות והוא ביבמות (קי"ט) וחולין (י"ב) ובכורות (ך' ע"ב) לא הזכירו האי סברא דנפלים שכיחא ומתרצים שם מה שהוקשה להם מ"ט החמירו ביבמה שמת וולד תוך ל' הואיל ויש רוב דמעליא ילד ומתרצו דהחמירו מדרבנן במת ולד שמא יאמרו העולם שפיהק ומת ויבוא לידי לעג וקילקול ואף באכלו ארי מחמירין דחששו שמא ישתקע הדבר ויאמרו שפיהק ומת ע"ש. ובפ' בתרא דיבמות הזכירו דהוה דבר שבערוה וכן בחולין ע"ש אבל בבכור לא זכרו מענין דבר ערוה וכן בתו' ביבמות משמע דיבמה לשוק לא הוה דבר שבערוה שכ' שם לחלק בין משאל"ס דהוה דבר שבערוה וראיתי בתשו' נודע ביהודה סי' צ"ג שתמה על המרדכי דקרי יבמה לשוק דבר ערוה ע"ש והיה לו לחקור מדברי תו' הנ"ל שביארנו דמשמע קצת דהתו' מסתפקין בזה כנ"ל:
ולא ראיתי במפרשים שביארו דברי תוס' הללו שנראה דסתרי אהדדי. ואמרתי לבארם דלק"מ דהנה המעיין בהמשך של דברי תוס' בריש כל הצורות ובבכורות שהקשו ב' קושיות חדא לפי מה דהוכיח בפ' כל הצורות דרשב"ג לא חייש למיעוטי א"כ אמאי חייש לספק נפלים ועוד הוקשה להם הלכתא אהילכתא דהא לית הלכתא כר"מ דחייש למיעוטא ומ"מ אמרינן דהלכה כרשב"ג באשת ישראל דצריכה חליצה. ומתרץ התוס' הני תרי קושיות בשני סברות היינו על הקושיא שהקשו על רשב"ג עצמו לפי דלא חייש למיעוט ופליג על ר"מ דחייש בכל מקום למיעוטי. א"כ מ"ט דחייש לספק נפלים. ע"ז מתרצו דרשב"ג חייש גבי נפלים משום דסובר דהוה מיעוט המצוי אבל האי סברא שכ' דחששו שמא יאמרו העולם שפיהק ומת לא שייכי לתרץ מה שהוקשו על רשב"ג עצמו. דזה ברור דזה לא שייך אלא כשמת הולד ע"י חולי או אף שאכלו ארי דייקו התוס' שמא ישתקע הדבר וישתכח שאכלו ארי ויאמרו העולם שפיהק. אבל כל זמן שהוא חי עדיין לא שייך כלל האי סברא. ואנן חזינן דלרשב"ג אף שהוא עדיין חי חייש עליו בספק נפלי דהא מקשינן שם בשבת (ד' קל"ו) ולרשב"ג מימהיל היכי מהלינן בשבת ע"ש. א"כ מוכח דאפי' בשעה שעדיין חי חיישינן עליו בס' נפל א"כ מוכרח התוס' על טעמא דרשב"ג משום דהוה מיעוט המצוי וחייש עליו אף כשהוא חי אבל הקושיא שניה שהקשו על מה שהעלו שם דאין הלכה כר"מ דחייש למעוטא א"כ מ"ט פסקינן הלכתא במת ולד תוך ל' להצריך חליצה באשת ישראל. ע"ז אינו מספיק לתרץ משום מיעוט המצוי דזה וודאי דרבנן פליגי על רשב"ג וסברי דמיעוט נפלים לא הוה מצוי וכמו שהוכחנו מפ' בתרא דיבמות כמו שהבאתי מריטב"א שם דאדרבא הוה מיעוט שאינו מצוי ועיין עוד ראיה מסוגיא דפ' בתרא (קי"ט ע"ב) בתוס' ד"ה סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא והקשו מסוגיא דקדושין דאמרינן שם סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא ועיין בקדושין (דף פ') דסתרי להאי תירוץ דמתרצים כאן בשם ר' חיים ומתרצים שם באופן אחר והיינו שביבמות הוה רוב רוב טוב ומשו"ה לא איתרע ונעשה פלגא ע"ש באריכות. א"כ מוכח דלא הוה מיעוט נפלים מיעוט המצוי דאילו היה המיעוט דנפל מצוי. ממילא לא היה נקרא הרוב רוב טוב. וכשמצטרפינן מיעוט מצוי לחזקה בודאי היה איתרע האי רובא לגמרי ובפרט שיש כאן שני מיעוטי היינו שאינן מתעברות ומפילות אע"כ האי רובא אלים טובא ע"י שהני מיעוטין הוה מיעוטי דמעוטא ואינו מצויין כ"כ. ולפיכך על האי קושיא דהקשו הילכתא אהילכתא וכמבואר בלשון התוס' בפ' כל הצורות ובכורו' שם דמעיקרא הקשו דרשב"ג אדרשב"ג ואח"כ כ' ובלאו קשיא דרשב"ג קשיא הילכתא אהילכתא. וכן כ' בריש כל הצורות קשיא דרשב"ג וקשיא הילכתא אהילכתא ע"ש. ונמצא דבפרק כל הצורות מסיימי חדא מילתא לתרץ רק חדא קושיא דרשב"ג אדרשב"ג וכמו שדייקו שם וז"ל וי"ל דודאי רשב"ג לא חייש למעוטא ונפל שאני דהוה מיעוט המצוי. ובבכורות באו ולתרץ קושיא שניה דקשיא הילכתא אהילכתא ואדרשב"ג מתרצינן דסובר דנפלים הוה מיעוט המצוי. וא"כ דשפיר אף כשעודנו חי חייש רשב"ג לספק נפל וכמו שדייקו התוס' בבכורות מלישנא דרשב"ג דנקט כל ששהה שלשים יום אינו נפל הא לא שהה ספק אף שאכלו ארי ע"ש וה"ה יש לדייק דאפילו כשעודנו קיים רק כל זמן שלא שהה ספק הוה ומשו"ה מקשינן לרשב"ג מימהל היכי מהלינן. אבל על קושיא שניה דהילכתא במאי דפסקינן עכ"פ כרשב"ג במת תוך ל' להצריכה חליצה באשת ישראל לא אפשר לתרץ כנ"ל דהא רבנן סברי דנפלים הוה מיעוטא שאינו מצוי ועיקר הלכה כרבנן ומ"ט החמירו הוצרכו לתרץ דגזרו שמא יאמרו העולם שלא מת מעצמו אלא פיהק ומת. וגבי פיהק בפשיטות הוה שפיר ספיקא משים שיש עליו ריעותא דפיהק. ומשו"ה גזרו בכל ענין שמת הוולד אף ע"י גג וארי שמא ישתקע הדבר וישכחו סיבות מיתתו איך נעשה ויאמרו שפיהק ויבוא לידי לעז דבר ערוה ומסקי דאף בבהמה ובאבילות הכל מה"ט דאי לא הא לא קיימי הא ע"ש ויש לנו עוד לחקור ראיות נכונות מסוגיא דריש פ' בתרא דיבמות דע"כ נפלים הוה מיעוט שאיני מצוי וכשהסכים הפנאי אבארם עוד בקו"נ הזה. וזאת אזכיר כאן דבזה ניחא מה דקשה על הא דמקשה תלמודא בסוגיא דשבת ולרשב"ג מימהיל היכי מהילינן. וקשה אף בלא רשב"ג שהיה מתנאים אחרונים הוה מצי להקשות על מילתא דר"מ דמפורש בכמה מקומות דחייש למעוטא היה יכול להקשות זאת ועיין בתוס' ריש פ' בתרא ד"ה מחוורתא שהתו' מסתפקים דר"מ מדאוריי' חייש ע"ש אבל לפי הנ"ל ניחא דעל ר"מ לא קשה מידי הואיל ונפלים הוה מיעוטא דמיעוטא דאפי' ר"מ לא חייש לה ולכן דווקא על רשב"ג דסובר דנפלים הוה מיעוט המצוי מקשו שפיר:
והיוצא מדברינו אלה שיש נ"מ בין הני תרי תירוצים דלסברא שקבעו טעמא על רשב"ג דהוה מיעוט המצוי כמו שדייקו לשונם בפ' כל הצורות דעל רשב"ג אמרו כך. ממילא אף שעודנו חי ספיקא הוא אבל להאי סבר משום גזירה שיאמרו שפיהק לא שייך לאסור אלא כשמת הוולד אבל לא כל זמן שהוא חי עדיין ובזה ניחא מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם וכבר קדמו בקו' זו בתשובת רשב"א המיוחסת לרמב"ן סי' ח' להקשות על הרמב"ם דפסק בכל ענייני האמורין במשנה דנדה (מ"ד ע"ב) הכל כרבנן דאזלינן בתר רובא וסברתו מפורש במגיד פ' א' מנחלות דדווקא על אבילות פרכינן שם בגמ' כמאן דלא כרשב"ג והוצרך לתרץ בקים ליה שכלי חדשיו משום דפסיקא ליה לתלמודא דבאבילות קי"ל כרשב"ג אבל בשארי עניינא דמשנה באמת לא קי"ל כרשב"ג אלא כרבנן. והקשה הלח"מ שם דהא אף לענין יבום קי"ל כרשב"ג להחמיר לחלוץ לה. וא"כ במשנה דנקט ופוטר מן היבום ע"כ ג"כ מתוקמא דווקא בקים ליה שכלו חדשיו. וה"ל לאקשויי על בבא דפוטר מיבום ע"ש ובתשו' רשב"א הנ"ל הקשה ג"כ כך ע"ש:
אבל לדברינו ניחא דעיקר הלכתא כמימרא דרבא דאם מת חיישינן שמא יאמרו שפיהק אבל כל זמן שהוא חי ליכא למיחש על ולד שום חששא דנפלים מפני דהוה מיעוטא דלא שכיחא כנ"ל ובזה ניחא מאוד הא דמבואר בריש החולץ (דף ל"ו ע"א) דהכונס יבמה ונמצא מעוברת עדיין צרתה אסורה עד שתלד ולא מהני הרוב דרובא ולדות מעליא ולדן משום דהולד אינו פיטר עד שיצא לאויר העולם משמע דאילו היה הוולד פוטר קודם שיצא לאויר העולם היה מותר הצרה להנשא ולנפלים לא חיישינן. ועוד משמע דמשיצא עכ"פ הולד לאויר עולם מתירין תיכף הצרה ולא צריכה להמתין עד שיהא שלשים יום להולד. א"כ מבואר דלא חיישינן לנפלים אפילו לכתחילה. וע"כ הוא כמו שכ' התוס' דעיקר טעמא דקבע רבא הלכתא להחמיר לכתחילה להצריכה חליצה היא דוקא כשמת הולד וחשו שמא יאמרו שפיהק ומת. אבל כל זמן שהוא חי עודנה לא חיישינן כלל לנפלים דהוה מיעוטא דלא שכיח. ומעתה ניחא דלא מקשה תלמודא על בבא דפוטר מן היבום המבואר שם במשנה דנדה כמאן דלא כרשב"ג משום דבאמת לא קיימא לן כר' שמעון בן גמליאל אלא בן יום אחד תיכף פיטר מחליצה ומותרת לשוק אפילו לכתחילה. ודווקא כשמת הוולד חששו עליו לספק נפל משום חששא דפיהק וא"כ על אבילות מקשי שפיר דהואיל ומת יש עליו חשש דנפל ופטור מאבילות ע"פ דינא שקבע רבא כמבואר בתוס' טעמא על אבילות דאי לא הא לא קיימא הא ע"ש והוצרך לאוקמי דעכ"פ משכחת לה בקים לי' שכלו חדשיו חייב להתאבל אפילו על בן יום אחד ועוד אפשר לפרש ולומר דבאמת בימי חכמי המשנה עדיין לא הוקבע כלל האי חומרא להצריכה חליצה באשת ישראל ובימי אמוראים קבעו לחומרא זו וא"כ מתורץ קו' הלח"מ הנ"ל:
וראיתי בתבואות שור סי' ט"ו ס"ק י"ב שכ' לתרץ דברי הגאונים דמתירין בדיעבד אפילו בבהמה בעגל שנשחט תוך ח' ימים דסברתם מה דאמר שמואל הלכה כרשב"ג הוא אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד חזינא דרבא דס"ל דבאש' כהן אינה חולצת ועבדינן כרבנן ואין תימא איך קאמ' שמואל הלכה סתמא ואינו אלא לכתחילה מצינו דוגמא לזה בסנהדרין (דף ל"א ע"א): ועוד יש לומר אף דכוונות שמואל אפילו דיעבד אנן קיל"ן כרבא דפליג עלי' דשמואל ומתיר בדיעבד באשת כהן עכ"ל ע"ש:
ולא שם אל לבו דשני הסברות הללו מבוארים בתוספות ורא"ש דהנה הרא"ש מביא שם בסוגיא דשבת סי' ז' לתמוה על הרי"ף שהביא מימרא דשמואל והלכה כרשב"ג וז"ל תמהני על האי פיסקא דכרבנן קיל"ן אף לקולא ולא מצריכין חליצה ומחזקינן לולד גמור להתיר יבמה לשוק ולא עבדינן כרשב"ג אלא להחמיר באשת ישראל ע"ש:
אבל התוספות כ' בסוגיא דשבת (קל"ו ע"ב) ד"ה ואם אשת כהן אינה חולצת דחי הוא אפילו כי לא שהה והא דאמרינן לעיל דהלכה כרשב"ג היינו דווקא באשת ישראל כו' ע"ש. ונראה דהתוס' סברי דרבא לא פליג אשמואל והוא כסברא קמייתא של התבו"ש דהא דקאמר שמואל הלכה כרשב"ג אינו אלא לכתחילה ולא מעיקר הדין והתבו"ש הביא ראיה מסנהדרין ל"א ואני מצאתי דוגמא בריש פ' ערבי פסחים דאמר שמואל אין הלכה כר' יוסי ואין הלכה כר' יהודה אלא פורס מפה ומפרשב"ם דעיקר הדין הוא כר' יוסי אלא שבא להחמיר על דבריו ע"ש:
ועוד הלא ידוע מה דאיתא יבמות (מ"א ע"א ודף פ"א ע"א) ומגילה (י"ח ע"ב) דשמואל חייש ליחידאי ע"ש. וראיתי בביאורי הגאון לאבן העזר סי' כ"ז ס"ק כ"ג שחקר שם לענין ידים שאינן מוכיחות למה לא אמר תלמודא מעמא דשמואל דהא דפסק כר' יוסי נגד רבנן משום דשמואל חייש ליחידאי ואפשר דדווקא לחומרא חייש עכ"ל הגאון ע"ש א"כ אף כאן אפשר לומר דטעמא דשמואל הוא לשיטתו דחייש ליחידאי לחומרא והיינו דווקא באשת ישראל כמש"כ התו' ונראה דהרי"ף ג"כ סובר כסברת התוספות דרבא לא פליג אשמואל אלא שמואל גופיה לא אמר זאת מעיקר הדין אלא משום חומרא להחמיר באשת ישראל דהוה לכתחילה אבל סברות הרא"ש כסברא שנייה שכ' התבו"ש דרבא פליג אשמואל ועיקר הלכה כרבא ולפי מה שביארנו שיטות הרא"ש נכון דבאמת יש לדקדק למה לו לרבא לקבוע מימרא שלימה באריכות והיה לו לומר סתמא הלכה כרשב"ג לכתחיל' ובדיעבד כרבנן וכדאיתא בסופ"ק דכתובות בענין ארוס וארוסתו דאמר שמואל הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין ומסקינן דדיעבד הלכה כר"ג אבל לכתחילה מחמירין כר' יהושע וכן בסוף קדושין בענין פלוגתא דבת גרים לכהן דראב"י אוסר ור' יוסי מתיר מסקי' שם בא למלך מורין לו כראב"י נשא מורין לו כר' יוסי ע"ש. אולם באמת מימרא דשמואל דהלכה כרשב"ג אינו אלא לחומרא ולכתחילה באשת ישראל. וממילא דעת שמואל להחמיר אף כל זמן שהולד חי אסרינן אותה לכתחילה להנשא אף דבלא"ה היא מינקת ואסורה מ"מ יש נ"מ לצרתה דצריכה להמתין עד שיצא ולד לאויר העולם כדאית' ריש פ' החולץ אף כשנולד עדיין אסורה צרתה עד שישהה ולד שלשים יום ואף על אותה אשה עצמה יש כמה אנפי דמתירין הפוסקים מינקת בחלב ארסי' או בהכניסה לו שפחות דפטורה להניק ע"ש:
אבל סברות רבא לאו הכי הוא דכל זמן שהוא חי לא חיישי' לנפל כלל דנפלים הוה מיעוט שאינו מצוי ולא כרשב"ג דאמר דנפלים מצוי וממילא תיכף שיצא לאויר העולם ניתר הצרה להנשא דרוב מעליא מתילדן כמו דמוכח סתמא דתלמודא סם בריש החולץ דאמרי' שם ואם תאמר הלך אחרי רוב ולדות עכ"פ ולד אינו פוטר כו' משמע דלא חיישינן כלל לנפלים אפילו לכתחילה ורבא איירי שם באוקימתא דסוגיא ע"ש רק במת הולד אף שמת מעצמו ע"י חולי ואפילו אכלו ארי בזה מחמיר רבא כדמפרש התוספות משום שמא ישתקע הדבר ויאמרו שפיהק ומת וא"כ ניחא דהוצרך רבא לקבוע מימרא בפני עצמו ולפרש ולומר דעיקר עסק האי חומרא הוא רק כשמת הולד ומשום גזירות פיהק כנ"ל ודוקא על רבא הוצרכו התו' לפרש האי טעמא דגזיר' דפיהק אבל על שמואל דפסק הלכה כרשב"ג לשיטתו דמחמיר כיחידאי ואף כשהוא חי עדיין חייש עכ"פ לכתחילה דלחומרא אמרינן דנפלים מצוי אבל רבא דדייק דווקא מת הולד א"כ לא סבר כלל סברות רשב"ג דנפלים הוה מיעוט המצוי אלא כרבנן דהוה מיעוט שאינו מצוי א"כ אמאי מחמיר כשמת הוצרכו לפרש משום גזירה דפיהק ומת:
והעליתי דבר חכמה לפלפל ולומר לפרש טעמא דפליגי רשב"ג ורבנן דהנה נתבאר בדברי התו' דטעמא דרשב"ג על כרחך דסובר דנפלים הה מיעוט המצוי כמו שהוכיחו דלמיעוט סתמא לא סובר כר"מ ורבנן דפליגי ע"כ סברי דלא הוה מיעוט המצוי ואני ביארתי ראיות מריש פ' בתרא דהוה מיעוט שאינו מצוי וא"כ באמת יש לחקור במאי פליגי ולכאורה זה הוא פלוגתא במציאות ובאיזה סברא פליגי ועלה בדעתי דפליגי בפלוגתא דהרז"ה ור' יונה דפליגי בחלה ומת אי דומה לפיהק או לא כמו שהארכנו לעיל והנה הודאי גבי פיהק מסקינן דד"ה מת ויש עליו חששא דנפל וסברות רשב"ג דחלה ומת נמי יש עליו חששא דנפלים כל שלא חי שלשים יום ולכן אף דפיהק אינו מצוי עכ"פ חלה ומת תוך שלשים שכיחא קצת ממילא נעשה עסק נפלים מצי קצת אבל סברות רבנן הוא כשיטות הרז"ה דדוקא בפיהק יש לנו לחוש לעסק נפל אבל חלה ומת אין בזה שום ריעותא דהא בן קיימא נמי חולים ומתים והואיל וחשש דנפלים לא הוה רק אלא כשפיהק ומת ממילא הוה נפלים לא שכיחא:
ונמצא לרשב"ג פיהק יש לומר דהוה ספק דאו' וראוי לומר אפילו ניסת תצא וסברות רשב"ג דחלה ומת נמי עניינו כמו פיהק ראוי לומר בו ג"כ דתצא. ועל מה דסובר רשב"ג אפילו באכלו ארי ואף כשהוא עדיין חי חייש עליה לנפלים וכמו שהבאתי מתו' דבכורות דדייק זאת ממאי דכללא כייל כל שלא שהה ספיקא הוה משמע אף שלא שהה ע"י ארי ע"ש על זה הוקשה להתו' מ"ט דרשב"ג בזה בשלמא פיהק הוה רעותא ויצא מכלל רובא. וכן בחלה ומת נמי סובר כסברות ר' יונה ורמב"ן דרוב ולדות חיים שלשים יו וזה הואיל ולא חי שלשים איתרע מעליו רובא רק אכלו ארי או כשהוא עדיין חי דמספקי ליה רשב"ג בחשש נפל הוצרך לתרץ משום דנפלים מיעוט המצוי הוא והיינו משום דסברות רשב"ג דאף חלה ומת בלא פיהק נחשב לריעותא מה שלא שהה שלשים בחיות גמור וממילא נעשה נפלים שכיח קצת דחולים ומתים תוך שלשים שכיח קצת אבל סברות רבנן כהרז"ה דדוקא פיהק הוה ריעותא ובכלל ספק נפל נחשב אבל חלה ומת אינו נחשב לריעותא להכניסו לספק נפל וזה ודאי שפיהק ומת אינו שכיח כ"כ וממילא ענין נפלים מיקרי לא שכיחא ולמיעוטא נחשב ובזה יש לתרץ מה דסתרי דיוקא דאביי אהדדי דמעיקרא אומר פיהק ד"ה מת משמע דבחלה פליגי ואח"כ אומר דבאכלו ארי פליגי דהוא מיתה הבא לו ממקום אחר משמע דבחלה ד"ה מת וכמו שהארכנו דר' יונה ורמב"ן נחלקו בזה עם הרז"ה דלפי דברינו אף דבאמת פליגי בחלה ומת וכנ"ל אך שורש פלוגתא בחלה הוא יסוד אחר משורש פלוגתא דפליגי באכלו ארי דעיקר הפלוגתא גבי חלה הוא ענין אחר וכמו שביארנו יסוד הדבר דפליגי בזה והוא דמ"ס כר' יונה דחלה נמי רעותא ודומה לפיהק ומ"ס דחלה לא הוה ריעותא ואינו דומה לפיהק ואין עניינו כלל לעסק נפלים ורוב וולדות. רק דבזה טעמו של רשב"ג כדעת ר' יונה לרבנן. ועיקר פלוגתא הנמצא בין רשב"ג ורבנן אי אמרינן רוב וולדות מעליא ילדן או לא הוא אינו אלא כל זמן שהוא חי או אפילו באכלו ארי דלא הוה עליו ריעותא כלל בזה קביעות פלוגתייהו אי אזלינן בתר רובא אי לא אבל מה דפליגי בחלה ומת הוא מיסוד ושורש אחר. ואין עניינו כלל לענין הפלוגתא דרוב ולדות אלא דבחלה פליגי אי הוה ריעותא כפיהק וכשיטות ר' יונה דאוסר אפילו לרבנן או אינו דומה לפיהק א"כ ניחא דקבע אביי ואומר דבפיהק ד"ה ספק מת ולא מהני בי' רוב ולדות כיון דאיכא ריעותא וגבי אכלו ארי דודאי ליכא ריעותא שם עיקר פלוגתייהו אי אזלינן בתר רוב ולדות וחלה לא הזכיר דהתם פליגי במילתא אחריתא אי דומה לפיהק או לאכלו ארי וכבר העליתי לעיל לפלפל ולומ' דאביי אמר למילתיה בלשון אחר היינו דפליגי בחלה אפשר עיקר כוונות אביי היה דפליגי בחלה אי דומה לפיהק או לא וכנ"ל:
ורבא קיבלה למילתא דרשב"ג להחמיר לכתחילה בחלה ומת אף דעיקר הלכה כרבנן וחלה ומת לא הוה ריעותא דמ"מ יש לחוש שיאמרו שולד זה לא מת מעצמו אלא פיהק ומת ולכן אף אכלו ארי יש לחוש שישתקע וישכחו ויאמרו שפיהק ויהי' לעז בדבר ערוה ולכן החמירו לכתחילה כשהולד עכ"פ מת אבל כל זמן שהוא חי אין לחוש בו כלל לנפלים ועפי"ז נתיישב אצלי עוד קושיא אחת אשר הקשיתי ומצאתי אח"כ בס' בית אפרים בחלק תשובות שלו ואח"ז ראיתי שקדמו מוהרי"ט בחלק אה"ע סימן ך' להקשות לפי מה שכתבו התו' ביבמות (דף ל"ו ע"ב) על טעמא דרשב"ג דדומה כמו מים שאין לו סוף וקשה הא עכ"פ במשאל"ס הוה הדין דניסת ל"ת וכמו כן ראוי להיות במת ולד לרשב"ג דניסת ל"ת ובגמ' משמע בפ' החולץ דווקא משום דעבדינן כרבנן אבל לרשב"ג אפילו בכהן תצא ואני חקרתי עוד סברא לזה ממה דמבואר בשו"ע סימן מ"ה בחשש דסבלונות ניסת ל"ת והוא ממהרי"ק והח"מ ס"ק ז' הביא דמהרי"ק יליף ממאי דמדמה התו' חשש סבלונות למשאל"ס ע"ש. וא"כ הכ"נ דכוותי' הואיל ותו' מדמה טעמא דרשב"ג לענין משאל"ס היה ראוי להיות אפי' לרשב"ג ניסת לא תצא ולפנינו נבאר כמה דרכים לתרץ זאת:
אבל ע"פ סברא הנ"ל ניחא בפשיטות דדווקא על אכלו ארי הוצרכו תו' לאסוקי טעמא למה לא אזיל בתר ולדות דרובא לאו נפלים הואיל וליכא ריעותא ומסקי משום דדמי למשאל"ס אבל חלה ומת דאוסר רשב"ג משום דסברתו דנחשב ריעותא דדומה לפיהק ע"ז לא חקרו תו' טעמא כלל דאסור מדינא כמו פיהק עצמו דאסור אפילו לרבנן ואף ניסת תצא וא"כ רבא דמתיר בכהן אפילו במת סתמא ע"י שנחלה ומת בזה ודאי אוסר רשב"ג אפילו בכהן כמו פיהק והוצרך לומר עיקר טעמו משום דעיקר הלכה כרבנן עבדינן במקום דאיכא פסידא היינו גבי כהן שתאסר על בעלה:
וחקרתי ראיה נכונה דעיקר הלכה כרבנן דאזלינן בתר רובא בכל הני ענייני המבואר במשנה דפ' יוצא דופן (דף מ"ד) דתינוק בן יום א' כו' וכשיטות הרמב"ם שביאר המגיד פ"א מנחלות דהא דפרכינן שם כמאן דלא כרשב"ג לא מקשה רק על אבילות ע"ש וכן דעת הרא"ש הנ"ל בסוגיא דשבת ודעת נימוק"י בפ' החולץ ודעת תשו' מיימוני דעיקר הלכה כרבנן ורק משום חומרא בעלמא מחמירין להצריך חליצה באשת ישראל:
דהנה בסוגיא דשבת איתא שם אמר אביי נפל מגג כו' ד"ה חי כי פליגי פיהק ומת כו' למנ"מ לפוטרו מן היבום לכאורה קשה טובא למאי מסיים אביי הא מילתא דנ"מ לענין יבום הא מפורש ומבואר במשנה כמה עניינים שם בפ' יוצא דופן דתינוק בן יום אחד ולמה פרט אביי רק זאת והואיל והכל מפורש במשנה לא היה צריך אביי לבאר כלל ועל עיקר פלוגתייהו דרבנן ורשב"ג המבואר שם מקודם היה לו לתלמודא לומר נ"מ זה: אולם הואיל ועיקר הלכה כרבנן והיה מקום לטעות ולהוכיח מימרא דאביי דעיקר הדין כרשב"ג עיין בריש שבת בפלוגתא דבן עזאי ורבנן בענין מהלך כעומד דכתב הרא"ש והר"ן דמשו"ה פסק הרי"ף כבן עזאי ולא כרבנן מדנקט ר' יוחנן ואמר מודה בן עזאי בזורק מוכח דהלכה כמותו דאי הלכה כרבנן לא הוה צריך ר"י לפרשו מה דמודה בן עזאי ע"ש וכן הוא בגיטין (ד' נ"ט) הרומז ונרמז שפסק הרי"ף כבן בתירא משום דרב נחמן אמר מחלוקת במטלטלין אבל בגיטין ד"ה ברמיזה וליכא נ"מ בהאי אוקימתא רק לבן בתירא ע"ש ברא"ש:
וא"כ אף הכי מה דאמר בלישנא קמא דבאכלו ארי ד"ה חי היינו אפילו רשב"ג מודה א"כ יש מקום להוכיח דעיקר הדין הוה כרשב"ג לכן דייק אביי וקאמר למאי נ"מ לפוטרו מן היבום דהיה ידוע מאמר רבא דלענין חליצה מחמירין לכתחילה במת הולד וא"כ יש נ"מ במימרא דאביי דבאכלו ארי רשב"ג נמי מודה דחי הוא ולא מצריך לה חליצה אף באשת ישראל אף דגם לענין אבילות ופגל נמי נ"מ מ"מ הא כתבו התו' דאבילות ובהמה דפסקינן כרשב"ג הוא רק אי לא הא לא קיימא הא עיין בריש פ' בתרא בתו' שם וא"כ תפס אביי עיקר ענין דפטור חליצה א"כ יוצא ראיה ברורה דעיקר הדין הוא כרבנן דרוב ולדות מעליא מתיילדן ובסוף הקו"נ ביארתי ראיה ברורה מריש פ' בתרא לזה ע"ש ואף דרש"י מפרש שם בפ' יוצא דופן כמאן דלא כרשב"ג דאכולה משנה פריך עדיין אין שום ראי' דרש"י סובר לה כרשב"ג להלכה עיין דוגמא לזה בב"י סי' קנ"ו בד"ה קצת כו' פלוגתא דרבי ור' נתן דאין הכרע להלכה מדדחיק לאוקמי מתניתין כר' נתן דאורחא דתלמודא למיהדר לאוקמי מתני' ככ"ע ע"ש עכ"פ נתבאר דכן עיקר כדעת הפוסקים דעיקר הדין כרבנן והצרכות חליצה לכתחילה באשת ישראל משום חומרא בעלמא וענין זה עדיף טפי ממאי דאמרינן בעלמא דעיקר הלכה לחומרא רק במקום שעת הדחק סמכינן אמאן דמיקל אבל כאן איפכא דעיקר הדין כרבנן דמקילין וענין זה דומה לענין האמור סופ"ק דכתובות דאמר שמואל לרב יהודה הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים וכן איתא בפ' הזורק גט (דף ע"ח ע"ב) דאמר שמואל לר' יהודה הלכה כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה ע"ש ואצרכו התם חליצה ע"ש הכל לחומרא בעלמא:
ולכאורה משמע בסוגיא דיבמות (דף ל"ז) דעיקר הלכה כרשב"ג רק דסמכינן ארבנן היכא דלא אפשר דאיתא שם הכי השתא בשלמא התם כיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' דרשב"ג ואמרי אע"ג דלא שהה ולד מעליא כו' משמע רהיטא לישנא דעיקר הלכה לאו כרבנן רק כיין דעכ"פ איכא רבנן סמכינן עלייהו אולם ליכא מהתם סתירה ליסוד שייסדנו דהנה תלמודא מייתי התם רק הברייתא דתניא רשב"ג אומר כל שלא שהה כו' ובברייתא לא מתנייא מילתא דרבנן פליגי על רשב"ג בזה ובאמת מיבעי לן בסוגיא דשבת אי פליגי רבנן או לא פליגי משמע שלא היה מפורסם אצלם דפליגי רבנן בזה א"כ זהו כוונות תלמודא שם כיון דאיכא רבנן כו' כלומר אי לא הוה פליגי רבנן א"כ ממילא הלכה כרשב"ג והיינו מצינן להוכיח ממאי דעביד תקנתא גבי כהן התם ה"ה גבי מינקת ומעוברת יש לעשות תקנה בכהן. אבל באמת איכא רבנן דפליגי על רשב"ג וא"כ ע"כ דהלכה כרבנן דרבים נינהו ומשום חומרא בעלמא הצרכות חליצה דאמר רבא שם. א"כ אין למילף מעוברת מהתם:
עד עתה חקרנו דאין מיעוט נפלים מיעוט המצוי רק לרשב"ג אבל לרבנן לא הוה מצוי אדרבא מיעוט שאינו מצוי נחשב וכמבואר בהגהות מרדכי סוף כתובות שם. אך שם נראה דעת המרדכי שיבמה זו בחזקת איסור לשוק. אמרתי לבאר דליתא להאי סברא אדרבא יש כמה ראיות שתיכף כשהיא מעוברת בחזקת היתר לשוק עומדת. דמצאתי הדבר מפורש בתו' ורא"ש סוף פ' בתרא (דף קי"ט ע"ב) ד"ה סיפא כו' דמעיקרא הוה ס"ד דאפילו גבי יצאת חמותה מלאה יש עכ"פ על יבמה חזקה לשוק מחמת שמקודם לא היה לחמותה ולד ולפיכך מקשו על הא דדייק תלמודא בבכורות דר' יהושע לא חייש למעוטי מהא דאמר אפילו יצאת מלאה אינה חוששת דילמא שאני התם דאיכא נמי חזקה ומתרצים כיון שיצאתה מעוברת איתרע לה חזקה כיון שיש לה עובר במעיה וליכא חזקה ואפי"ה לא חייש למעוטא וכן כ' הרא"ש שם וז"ל אבל הכא ליכא חזקה בהדי מיעוטא שלא היתה עומדת בחזקת זקוקה ליבום כיון שיצאת מלאה ע"ש באריכות וז"ל נימוק"י יש לומר כיון דמלאה חמותה לית לה חזקת היתר לשוק ואדרבא קצת הוחזקה ליבום כו' ע"ש א"כ מפורש הדבר דלא כהמרדכי דאמר במת ולד יש עליה חזקות איסור דהואיל ובארו תו' ורא"ש ונימוק"י דבחמותה מעוברת לית לה חזקת היתר לשוק כיון שיש לחמותה עיבר במעיה ממילא ה"ה ראוי לומר כשיש לה עובר במעיה איתרע מהיבמה חזקה ליבום. ואדרבא הוחזקה קצת היתר לשוק כשנתעברה כמו שכתב הנימוק"י:
ובפ' יש מותרות איתא דעובר כילוד לפטור מהיבום ומפרש"י שאם היתה מעוברת פטורה דכתיב ובן אין לו עיין עליו ע"ש אלמא חזינן דתיכף כשהיא מעוברת בחזקת פטורה מיבום ואף דבריש החולץ איתא דולד אינו פיטר עד שיצא לאויר העולם מ"מ נראה דעסק הפטור הוקבעה לה מזמן העיבור ולא איגמר פד שתלד עכ"פ ודאי אין עליה חזקת איסור אדרבא מוכח דיש לה חזקת היתר:
ובהשקפה ראשונה נראה בתו' פ' החולץ (דף ל"ז ע"א) ד"ה וזו הואיל וכו' דיש על יבמה מעוברת חזקת איסור שכתב שם וז"ל ולקמן בפ' בתרא קי"ט אפילו היתה צרתה מעוברת חשבינן לה בחזקת זקוקה עכ"ל אולם נראה ברור שיש ט"ס שם דמאי דכתבו ולקמן בפ' בתרא אפילו היתה צרתה מעוברת ושם לא נזכר כלל האי גוונא דצרתה מעוברת רק חמותה מעוברת. וגם המעיין בהמשך דברי תו' נראה שלא הוצרכו כלל התו' שם להאי סברא לומר דעל מעוברת יש חזקת איסור דלא איירי כלל התם בסוגיא דהיתה יבמה מעוברת. אלא איירי שם בספק בן ז' ספק בן ח' ומספקינן בגוף העיבור אם היתה מעוברת קודם מיתת הבעל והוה בן ט' לראשון או שלא הניח אותה בעלה מעוברת והרי הוא בן ז' משני ע"ש. וא"כ לאיזה צורך הי' להתו' כלל לבאר ולומר דאף במעוברת שייך חזקת איסור:
אע"כ דיש ט"ס וכך צ"ל ולקמן בפ' בתרא גבי הלכה צרתה חשבינן לה בחזקת זקוקה דהמשך דבריהם הוא דמקודם הביאו להקשות אמאי לא אוקמינן אחזקת היתר ליבום ונימא שהוא בן ז' לאחרון דהא מקודם היה עת וזמן שהיתה ריקנית בלא ולד והביאו מהא דחשבינן לה חזקה כה"ג לעיל (בדף ל') גבי ספק קדושין אך כבר חקרו התו' שם והוקשו שם תינח כנס ואח"כ גירש יש כאן חזקת היתר לשוק אבל גירש ואח"כ כנס לא היה מעיקרא בחזקת היתר ומסיק שם דמוקמינן אחזקת היתר לשוק אע"פ שבשעה שנולד הספק היה בעלה עדיין חי והאריכו שם בחקירה זאת ע"ש. וכאן נמי שהקשו דאוקמי אחזקה ליבום כדמעיקרא שהיתה ריקנית אך הא בשעת החזקה עדיין היה עליה איסור אשת איש שהיה בעלה חי וסוגיא דפ' ד' אחין אפשר דאיירי בכנס ואח"כ גירש וא"כ אין ראיה מהתם. לכן הביאו סוגיא דפ' בתרא דאשה שהלך צרתה חשבינן לאשה בחזקת זקוקה ליבום אף שבאותו זמן היה עליה איסור אשת איש ולא רציתי להאריך הקו"נ זה שלא מעניינו דיש לי קו"נ מיוחד בזה לחקור על האחרונים בסימן נ' בספק השקול במקום דהוה רעותא מחיים עיין בש"ך שם שהאריך מאוד לתרץ מה שהקשה מהר"ם לובלין על הד"מ מדברי התו' דפ' ד' אחין הנ"ל דמשמע אפילו בריעותא מחיים אזלינן בתר חזקת היתר ומתרץ הש"ך דתו' כתבו כך לרבה אבל אביי ורבא פליגי ואמרי דיגיד עליו רעו וטעמם דהאי חזקה לאו חזקה טובה היא ע"ש ולא ידעתי מה יענה הש"ך על האמור בתו' בסוגיא (דף ל"ז) דסוגיא אזלא שם אליבא דרבא ומ"מ רוצה תו' לומר שם חזקה דמעיקרא אף שהי' עלי' באותו זמן עדיין חזקת איסור א"א וכנ"ל שהביאו ראי' לזה מריש פ' בתרא דחשבינן כהא"ג חזקה: ונראה עוד דשם (בדף ל"ז) הוכרחו להביא ראיה מפ' בתרא דבסוגיא דפרק ד' אחין אפשר לדעתי אין ללמוד כלל דבכה"ג מיקרי חזקה אף דבשעה שנולד ספק עדיין היה עליה חזקת איסור אחר דנחזי אנן דעסק ספק קדושין או גירושין שנעשה התם לא נעשה אלא על הצרה וכשבאנו לדין על הצרה מה דינה בודאי החזקה אלימא טובא וממילא אף שבאשה זאת שנפלה לפני יבום השתא אין חזקתה טובה כ"כ מה שהיתה בחזקת היתר לשוק בשעת איסור א"א. מ"מ הואיל ועכ"פ אין עיקר הספק עליה במעשה ספק דגירושין וקדושין אלא על חברתה. ובחברתה החזקה בשלימות. ולפיכך מהני ממילא האי חזקה גבי חבירתה ועיין דוגמא בקדושין (דף ס"ו) במעשה דינאי דמפרש"י דאף שלאמו של ינאי הוה חזקה טובה מ"מ הואיל שהאם ליתא כאן ולא עליה אנו דנין אלא על בנה והרי יש ספק על תחילת לידתו ע"ש והתו' חולקים דמ"מ ראוי להיות מועיל החזקה הואיל והחזקה היא טובה לגבי אמו ע"ש וא"כ בסוגיא דד' אחין אין ראיה לסוגיא (דף ל"ז) דשם רצו התוספות לעשות עסק החזקה רק על אשה שנולד לה ספק בן ז' א"כ יש לומר דהואיל והחזקה היא בזמן איסור א"א לאי חזקה אלימתא היא לכן הוצרכו להביא ראיה מפ' בתרא דאף בכה"ג מיקרי חזקה שפיר ע"ש:
עכ"פ נתבאר שענין נפלים הוה מיעוט שאינו מצוי וגם חזקות היתר יש לה מזמן שנתעבר' כמו שביארתי מריש פ' החולץ וכן ראיתי בחידושי רמב"ן ריש החולץ דולד של קיימא אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ואעפ"כ אינה זקוקה משעה ראשונה והביא שם ירושלמי דגרסינן שם הרי שמת והניח אשתו מעוברת יכיל תהא זקוקה ליבום ת"ל ולא ימחה שמו יצא זה שאין שמו מחוי ע"ש. (ולעיל הבאתי האמור בפ' יש מותרות). ועוד אמרתי לדייק מדברי רמב"ם שהובא בשו"ע סו"ס קס"ד שהרמב"ם קורא איסור זה ספק דבריהם א"כ נראה שקלישא איסור זה ולא נחשב לודאי איסור דרבנן אלא לספק דרבנן: ומצאתי כך בתשו' מהר"י מינץ סי' י"ד שכ' כך על לשון רמב"ם וז"ל ורוב זה הוה רובא דשכיחי טובא דהא הרמב"ם קורא אותו ספק דבריהם ומביא שם כל לשון הרמב"ם סופ"ב שהובא בשו"ע שם שכ' שם כל יבמה שהיא ספק דבריהם כו' שאין אוסרין על זה אשתו משום ספק דבריהם ויש חילוק בין ספק דבריהם לודאי דבריהם כדאמרינן גבי דמאי דהוה ספק דבריהם אין מברכין עליו עכ"ל מהר"י מינץ שם:
מוכח דעת הרמב"ם כדעת המרדכי שם בפ' החולץ דאפילו ספק דבריהם אסור לכתחילה כמו שמאריך שם על שאלה ששאלוהו בספק אחות חלוצה והשיב דאפילו ספק דבריהם מ"מ איסרין לכתחילה ע"ש [ובגוף שאלתו הדבר תמוה עד מאוד כי הלא הדבר מפורש באר הטיב במשנה מת ולו אח אחד חולץ לשתיהן וע"ש ברש"י דטעמא דאף ספק אחות חליצה אסור לכתחילה וא"כ מה זו שאילה וצ"ע גדול]:
ומשמע שכך הוא דעת הרמב"ם שהרי דעתו שאין כאן רק ספק דברי סופרים ומ"מ לכתחילה צריכה חליצה. ולא כמשמע מדברי רמב"ן שהביא המגיד פרק ח' מיבום הלכה ב' על ענין שקדמו וכנסו אפילו כהנים אין מוציאין מידם וכתב רמב"ן דטעמא דלא גזר רבנן לאפוקי מספק כדפרש"י אע"ג דשאר ספק של דבריהם אפילו לכתחילה לקולא כיון דאיכא מעשה רבה שחלץ לה בב"ד אין מתירין אותה כו' ע"ש שמאריך בזה ומסיק דדוקא בעסק חליצה מחמירין אפילו בספק דרבנן משום דחליצה הוא מעשה רבא ומפרסמי מילי טובא אבל שארי ספק דרבנן מתירין אף לכתחילה. אבל דעת הרמב"ם מפורש כדעת שהביא המרדכי ריש החולץ דיש להחמיר אפילו בספק דרבנן לכתחילה דהא הרמב"ם קורא האי ענין דמת ולד ספק דרבנן ומצריכין חליצה לכתחילה וכך מפורש בדבריו בה' יבום פ"ח הלכה י"ב וז"ל וכל מה שיסתפק לך שמא ביאתה אסורה על איש זה בין מדברי תורה ובין מד"ס אינה מתייבמת ע"ש א"כ משמע שאף ספיקא דרבנן אסור לכתחלה ותמהתי מאוד על הפר"ח בכללי ס"ס סי' ד' שהביא בשם הרא"ם דספיקא דרבנן אין מתירין אלא בדיעבד ולא לכתחילה והפר"ח חולק עליו בזה ואיך לא ראה דברי המרדכי ורמב"ם הנ"ל דמפורש בדבריהם כך. אבל אני מצאתי בשבת פ"ב (דף ל"ד ע"א) מבואר שם בספק חשיכה מערבין עירובי חצירות אף לכתחלה אבל תחומין אין מערבין לכתחילה ואם עבר ועירב עירובו עירוב ע"ש בגמ' ותוס' ד"ה שניהם כו' ובמגיד פ' ו' מעירובין כתב דלכתחילה אין לביא לבית הספק ע"ש וא"כ מפורש בתלמוד דיש חילוק בין איסור דרבנן שיש לו אסמכתא היינו תחומין אבל חצירות דליכא אסמכתא מתירין אף לכתחילה ויש לתמוה איך לא מביאין ראיה כל הפוסקים על עיקר זה מסוגיא הנ"ל ויש לחקור על כל ענייני דמביא המרדכי פ' החולץ דמחמירין אף דליכא אסמכתא ואפשר לחלק בין דבר שיש לו עיקר מהתורה ובין דבר שאין לו עקר מהתור' כמבוא' בעירובין (ד' לו ע"א) דמחמיר בענין טומא' דרבנן טפי מתחומין משום דעכ"פ בטומאה יש לו עיקר מהתורה ותחומין אין לו עיקר ע"ש בגמר' ופרש"י דטומאה יש טומאה דאוריית' וטומאה דרבנן אבל תחומין ליכא למיגזר דלא דמי מלאכות לתחומין אבל טומאות דמי להדדי ע"ש א"כ חזינן אף דיש לתחומין אסמכתא מקרא מ"מ הני עניינא שיש להם דמיון לעיקר דאורייתא חמיר טפי ולכן יש לומר דכל הני ענייני דמביא המרדכי דמיין לעיקר מדאורייתא ויש להחמיר בספיקן כמו דכתב רש"י שם בעירובין דמחמיר בספק טבילה דרבנן דלא ליתי לזלזולי בספק טבילה דאורייתא כמו כן כולהו דחשיב המרדכי שם רק בתחומין לא דמיא לשארי מלאכות דשבת וליכא למיחש כשניקל בספק תחומין אתי להקל בספק דשארי מלאכות ולכן מקילין בתחומין בדיעבד דווקא אבל לא לכתחילה כדכתבו התו' בסוגיא דשבת ד"ה שניהם משום דיש לו עכ"פ אסמכתא אבל חצירות דאין לו אסמכתא וגם אין לו עיקר מתירין אף לכתחילה לכנוס לבית הספק וכל זה ברור ומצאתי כך בתו' ביצה (דף ד' ע"ב) לענין מבטלין איסור דרבנן דמחלק בין דבר שיש לו עיקר מהתורה ע"ש (ואפשר לומר דגם זה לכנוס לבית הספק לעשות דיעבד נקרא מבטל איסור ועיין בזה). ומה שקורא הרמב"ם ענין דמת ולד תוך שלשים ספק איסור דרבנן ניחא דהא בפיהק גופי' הוה רק ספק נפל כדאיתא בבעל המאור וידוע סברות הרמב"ם דכל ספק דאורייתא לא הוה רק דרבנן וענין דמת ולד כ' תו' דגזרינן אטו פיהק ואילו היה בפיהק איסור דאורייתא ממילא הוה גבי מת מעצמו איסור דרבנן אבל הואיל ופיהק גופי' רק ספק דאוריית' וא"כ מת דגזרו משום פיהק ליכא בו רק קביעות איסור ספק דרבנן ומ"מ אסור לכתחילה דנקרא יש לו עיקר מדאורייתא דגזרו שלא להקל בספק זה שלא להקל בפיהק דהוה ספק דאוריית' כפיר"שי שם בעירובין ויש לאסור לכתחילה עכ"פ וסוברני לומר לסברות הרמב"ם דקורא ענין זה ספק דרבנן ולא דרבנן ניחא מה דמצריך חליצה באשת ישראל ולא באשת כהן ולא קשה מה שהקשה בסוגיא דשבת (קל"ו ע"ב) וביבמות (ך"ד ע"א) ד"ה וספק כו' דהקשו שם אף בכהן נחלוץ לה ומ"מ תהיה מותרת דספק חלוצה כנס אינו מוציא ובשבת תירצו דבאמת אף יחלוץ לא תאסור על בעלה רק לעז בנים יהיה ע"ש וביבמות תירצו דהואיל ויחלוץ אחר נישואין תאסר ע"ש: ולדעת הרמב"ם שאין כאן במת ולד רק ספק דרבנן ניחא דבאשת ישראל שלא היה עליה שום איסור חלצינן לה כדי לתקן האי ספק איסור דרבנן שיש על האשה שמת ולדה אבל בכהן כשבאנו לתקן את ספק איסור זה יבוא עליו ספק איסור אחר מספק חלוצה וא"כ אפוכי מטרתא למה לי ושב ואל תעשה עדיף בשלמא אם היה על ענין מת ולד ודאי איסור דרבנן שפיר ראוי לומר לתקן איסור ודאי דרבנן שיש עליו ולא איכפת לן מה שיכנוס עליו ספק איסור דרבנן מחלוצה, וכדומה אם הי' הולד פיהק ומת דיש ספק איסור דאורייתא אף שלהרמב"ם הוה כל ספיקות רק מדרבנן ראוי לומר דבניסת לכהן לחלוץ לה אף שיבוא עליו ספק איסור חליצה דרבנן מוטב לתקן הודאי ולהניח הספק אבל במת בלי פיהק מה לי האי ספק דרבנן ומה לי האי ספק דרבנן: אולם נראה דעת הרמב"ם כשיטות התו' דיבמות דאם נחלוץ לה תאסר על בעלה דהא כ' דאין אוסרין על זה אשתו משום ספק דבריהם משמע דלא סבירא ליה כשיטות תו' דשבת דלא תהיה נאסרת אף אחרי חליצה ע"ש. וע"כ מטעה דכתבו תו' דחליצה אחרי נישואין גרע טפי לאסור אף בספק. ובמרדכי העלה עוד סברא דחליצה משום גרושין אתינן עלה וריח הגט פוסל לכהונה ע"ש. ואפשר דהרמב"ם למד דבר זה מלשון הרי"ף דכתב ביבמות וז"ל גבי כהן דלא אפשר דאי חלין לה איתסרא עבדינן כרבנן ובישראל דלית ליה פסידא חלצינן ע"ש משמע דבכהן יפסיד אשתו ע"ש:
ומצאתי לחקור ולדרוש דקלישא אצל חז"ל קביעות איסורא באשה שמת ולדה תוך שלשים ואמת כדברי הרמב"ם שאינו נחשב אלא לספק איסור דרבנן ולא לודאי איסור דרבנן דהנה בכמה איסורי דרבנן אמרו כנס ל"ת ובכולהו ענייני האמורין סו"פ כיצד בנטען על שפחה ומוציא שם רע ושליח המביא גט וחכם נאסר דפליגי אמוראי שם כנס מוציא או אינו מוציא והלכה כרב אשי דאינו מוציא וע"ש בנימוק"י סו"פ כיצד ובמגיד פ' עשירי מה' גירושין דהעלה הרמב"ן ע"פ ירושלמי דאם קידש אומרים לו אל יכנוס כנס אינו מוצא ועיין בב"י סימן י' וסימן י"ג דהביא שם דכך דעת הר"ן זולת הרשב"א שגורס גירסא אחרת בירושלמי ע"ש אף במשאל"ס דאמרינן אי ניסת ל"ת הובא בקו"נ עגונות סו' סי' י"ז בשם מביט דבקדושין תצא ע"ש:
וכאן במת ולד אמר רבא ועמדה ונתקדשה אם כהן אינה חולצת משמע דדי בקידש לחוד ולא בעי כניסה מוכח דקליש האי איסורא כדעת הרמב"ם ודווקא בהני עניינא דיש עליהם ודאי איסור דרבנן בעינן כנס אבל כאן דלא הוה רק ספק די להיות נדחה האיסור הקבוע בו אפילו בקידש לבד:
והלא תראה דבכל מקום דאמרינן שאינו מותר אלא דיעבד לא מיקרי דיעבד אלא נישואין ולא אירוסין והוא בסוף פ' קמא דכתובות בעובדא דארוס וארוסתו דאי' שם והא נמי כדיעבד דמי והקשה הר"ן אמאי קאמר כדיעבד אי לגבי עובר לכתחילה הוא דומיא דפנוי' ואי לגבי אשה דיעבד ממש הוא יש לומר דה"ק כיון שאילו אתה פוסל העובר משום ספק ממזר אף הוא לבו נוקפו ופירש ממנה ואף לגבי ולד נמי כדיעבד דמי וכך מטין דברי רי"ף ז"ל אי נמי כיון דאילו פוסלין ליה אפילו מלבוא בקהל לגבי עובר נמי כדיעבד דמי אבל גבי אשה כיון שאינה נפסלת אלא לכהונה לכתחילה הוא והראב"ד ז"ל פירש דלגבי אשה נמי כדיעבד דמי משום דארוסה לאו דיעבד גמור הוא דאכתי מיחסרה מסירה לחופה ולכתחילה נמי לא הוה שכבר נתארסה ומשו"ה אמר דכדיעבד דמי אבל לא הוה דיעבד ממש עכ"ל הר"ן ע"ש: ומה שכתב הר"ן דדברי הרי"ף מטין לתירוץ קמא לא הבנתי איזה מטין וניראין מצא בלישנא דרי"ף ולדעתי בלי ספק לשון הרי"ף מה דמסיים והכא נמי דיעבד דמי דהא ארוס וארוסתו נינהו האי סיומא דהא ארוס וארוסתו ליתא בתלמיד והרי"ף הוסיף זאת לפרש כסברות הראב"ד הנ"ל דמשו"ה קרי לי' כדיעבד ולא דיעבד ממש משום דהא ליכא כאן נישואין אלא ארוס וארוסתו נינהו א"כ לאו מכללא איתמר דברי הראב"ד אלא בפירוש אתמר דבריו ברי"ף וברש"י שם ד"ה והא נמי כדיעבד דמי שנתעברה ואתה בא לפסול העובר ולאוסרה על הארוס כו' משמע דר"שי סובר שני תירוצי בתרא דמבואר בר"ן דמה שפוסלין העובר מלבוא לקהל ויהיו מעוגן לעולם מיקרי כדיעבד דנשואין וגם האשה כדיעבד מחמת שאין לה עדיין רק ארוס ולא בעל:
ומבואר דדעת הראב"ד והרי"ף ורש"י כשיטות הרמב"ן דהא דאמרו כנס אינו מוצא דווקא כנס אתמר ולא קידש דהא אף בכנס פליגי אמוראי סו"פ כיצד רק דהלכה כמ"ד אינו מוציא ממילא אין סברא לעשות פלוגתא רחוקה בין האמוראי אלא אף מאן דמתיר לא מתיר אלא דווקא בנישואין דהוה דיעבד גמור וגבי ענין ארוס דבאמת מתירין אף קידש לא קשה על שיטות רמב"ן הנ"ל דזה ודאי בכולהו עניינא דקבעו חז"ל איסור כמו בנטען ומביא גט וחכם ושארי עניינא כדומה משאל"ס או ג' גיטין פסולין בכל הני בעינן דווקא שזהו שעת דחק גדול להפרוד בין הדבקים אשר נתקרבו בחיבות ביאה ואשת נעורים אבל קידש לא הוה כ"כ שעה"ד:
רק בהאי ענין דארוס הנ"ל דאמר שמואל מפורש דעיקר הלכה כר"ג דנאמנת במה שאומרת דמארוס נתעברה אך משום חומרא בעלמא אמר שמואל דעכ"פ את לא תעביד לכתחילה עד דאיכא רוב כשרין עסק חומרא זאת בקל נדחה אף שעה"ד זוטא. (עיין נידה דף ט' שם בתו' שיש לחלק דלפעמים נדחה איסור בשעה"ד זוטא ולפעמים בעי שעה"ד גדול ע"ש גם עיין תו' ברכות שמחלק ג"כ בין עניינא דגבי מגילה אינו מוציא קטן משא"כ בהמ"ז דכזית דחומרא בעלמא בקל נפטרין הימנו (ע"ש) ומשו"ה די בענין דארוס אפילו במאי דדמי לדיעבד ול דיעבד ממש וכן בהאי ענין דפ' הזורק שם (דף ע"ח) דאמר שמואל דעיקר הלכה כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי לידה ע"ש. נראה ג"כ דדומה לענין דארוס ובקל יש לדחות הואיל ולא הוה רק מחומרא בעלמא אף שעה"ד זוטא דוחה זאת. עיין ריב"ש סי' ר"ו הביאו ב"י בקיצור סי' קל"ט שהקיל מאוד בענין דמטי גיטה לידה עיין בריב"ש באריכות:
ומעתה נחזי אנן בהאי ענין דמת ולד דמתיר רבא בכהן אפילו נתקדשה לחוד מוכח דקלישא האי איסורא להיות נדחה בקדושין דלא הוה שעה"ד גדול ואינו דומה לשארי איסורא דרבנן דבעי דווקא כנס ולא קידש דהוה שעה"ד זוטא. וראיתי ברי"ף פ' החולץ שכ' גבי אשת כהן דלא אפשר דאי חליץ איתסרא על בעלה עבדינן כרבנן ולא מצריכינן לה חליצה ולגבי ישראל דלית בה פסידא עבדינן כרשב"ג הלכך חליץ לה ועיילא לה לגברי ואי בשנתקדשה מותבינן לה תותיה גברא כש"כ אם ניסת דלא מפקינן לה מתותא גברא ע"ש:
אף מלשון רי"ף הזה נראה ברור דסובר שיטות הרמב"ן דבכל מקום דאמרו כנס אינו מוציא דווקא כנס דקשה לאפוקי אתתא מבעלה וכדדייקי לישנא דתלמודא דנקט וקאמר כנס איני מוציא וכן במשאל"ס שילהי יבמות דאמר שם ר' אשי אי נסיב לא מפקינן מיניה משמע דדוקא אפוקי אתתא דוחה האי איסור הקבוע שם. אבל קידש לחוד דלא מיקרי אפוקי אתתא אלא עיולא לגברא לא נדחה האיסורא ואסור לעיילא לה לגברא והכא במת ולד דייק ונקט הרי"ף דאפילו בנה קדשה גבי כהן עיילינן לה לגברא ומסיים ויליף מיניה דכש"כ אם נישאת דלא מפקי' לה מגברא דגבי אירוסין לבד לא נקרא אפוקי אלא עיולי וכן מבואר ביומא (דף י"ג) בענין כה"ג דלא סגי בקדושין לחוד דביתו כתיב וכל זמן דלא כנסה לאו ביתו מיקרי ע"ש. וא"כ שפיר, יליף לה הרי"ף דהואיל ומתירין אף בקידש דלא נקרא אפוקי מגברא אלא היא עדיין מבחוץ ולא נקרא עדיין ביתו ואנן עיילינה לה לגברא ולא משגיחין על הצרכות חליצה שיש עליה ומסתמא דאינה חיובית כ"כ הצרכות חליצתה א"כ יש לדין במכש"כ דאם נישאת דאינו ראוי לחלוץ לה ולאפוקי אותה מבעלה:
א"כ אף מזה יש להוכיח דעת הרמב"ם דקורא האי עניינא דמת ולד ספק איסור דרבנן ולא ודאי דרבנן דבאיסור ודאי דרבנן בעי דווקא כנס ובקידש לחוד דלא נקרא עדיין אפיקי אתתא לא נדחה האיסור עדיין אבל כאן דלא הוה רק ספק איסור דרבנן משו"ה נדחה בקל אפילו בקידש לחודא: ובבוא דברי ראיה זאת לפני רב ומורה אחד מפורסם הוטב בעיניו ראיה זאת וראה שהיא ראיה שאין עליה תשובה בא במחתרת לחתור יסודה ואמר דאפשר דמה"ט בעינן במשאל"ס ובכל מקום דווקא כנס ולא קידש משום דבכל הני עניינא יש חששא דא"א וידוע בא"א ליכא איסורא כלל בקידש לחוד כמבואר סו' סי' י"ז ולכן התם בקידש לחוד עדיין לא איתעבדא איסורא משא"כ גבי יבמה יש לדקדק מדברי התוספות (דף מ"ט ע"ב) ד"ה אי כרב כו' דמילקי לקי ביבמה אקדושין לחוד ואפשר דעיקר האיסור הוא הקדושין ולא הבעילה ולכן שפיר מיקרי גבי יבמה דיעבד בקדושין לחודא דכבר איתעבדה איסורא ע"י שנתקדשה והשבתי לחכם הנ"ל שידע באמת שסברא שלי וסברתו מצאתי לשניהם דוגמא בריב"ש סי' רמ"ב ששאלוהו על דברי הרמב"ם שפסק גבי קטלנית אם ניסת ל"ת ואפילו נתקדשה יכנוס כמו שהוא לשון רמב"ם בשו"ע סימן ט'. ושאלו לריב"ש מנין להרמב"ם זאת דניסת ל"ת הואיל ובגמרא לא הזכיר זה כמו שהוזכר בשארי איסורא ועוד קשה עליו למה התיר בקדושין לבד הא בכולהו איסורא בעינן דווקא כנס אבל קידש אומרין לו אל יכנוס והשיב הריב"ש דסברות הרמב"ם דבכולהו איסורא שאמרו לאסור הסברא דדיעבד ל"ת דהא בסו"פ כיצד דקתני במשנה סתם לא יכנוס ופליגי אמוראי דמ"ס דכוונות המשנה הוא דאפילו כנס מוציא וחד אמר דכוונית המשנה אינה אלא לכתחילה אבל כנס ועבר אינו מוציא והלכה כמ"ד זה:
ומה שהיקל הרמב"ם כאן אפילו בקידש שיכנוס הוא משום קלות האיסור הזה משארי איסורא דרבנן ולפיכך נדחה אף בקידש לבד וכמו שפירש דעתו שאין בזה סכנה אלא מצד ניחוש ופחד בעלמא או משום שהרמב"ם סובר כמ"ד דמזל גורם ואם כן כבר איתעברא איסורא בקידש לבדו לאפוקי למ"ד מעיין גורם עיקר איסורא דסכנה הוא הבעילה משא"כ מזלה נעשה לו בקידש עכ"ל ולכן אם היה מקום לומר כדברי הרב הנ"ל דחייבין מלקות ביבמה אף על קדושין לבדו שפיר היה הסברא דמשו"ה די הכא בקידש לבד והוא על דרך שכ' ריב"ש הנ"ל על קטלנית:
אולם כתבתי לו שזהו טעות מעיקרא לומר דיבמה לקי על קידש גרידא. ומצאתי בשאלות ותשובות נודע ביהודא סי' פ"א ס"ק י"ד תשובה מרב גדול מפורסם שכ' ג"כ סברא זו והוכיח מדברי תו' קדושין (דף ע"ח) דבמחזיר גרושתו משניסת דהא דבעי דוקא ביאה מדכתיב לאשה א"כ ביבמה דמספקי ביבמות דף צ"ג דתלוי בהוויות לקי אפשר אקידש לחוד דהא לא כתיב לאשה ובסי' פ"ב השיב שם להרב הנ"ל על כל פרט וכתב שם בס"ק ט"ו וז"ל ומש"כ מע"ל ורצה לחדש דבר שלא שמענו מעולם ללקות ביבמה על קדושין לבדו אימר אני הס לא להזכיר ואם כדבריו למה לא אמרו בקדושין (דף ע"ח) שמודים ביבמה לשוק שלוקה בקידש ולא בעל ויראה עד כמה הגיע הטעות בדמיונו שרצה להוכיח סברא זו מתוספות והתוספות כתבו ביבמות דף צ"ב בהדיא להיפוך דיבמה שנתקדשה לזר מותרת למקדש ואין שייך לקונסה שלא עשה שום איסור בקדושין ויליף זאת בקל וחומר מאשת איש ואי כדבריו אין ראיה כלל מא"א עכ"ל ע"ש. וברמב"ם פ"ב הלכה י"ח מפורש דיבמה אם קידש ובעל לוקה ע"ש:
ואחרי אשר נתבאר דעדיין לא איתעביד איסורא בקידש לחוד וליכא לנו לתרץ האי דמתירין במת הולד אפילו בקידש אלא על דרך דמתרץ ריב"ש על עסק קטלנית היינו משום קלות האיסור נדחה אף בקידש דלא הוה אפוקי אתתא אלא עיולי כנ"ל ומדויק לשון הרי"ף שכתב באשת ישראל דלית בה פסידא עבדינן כרבנן הילכך חליץ לה ועיילינן לה לגברא. כתב לשון פסידא כלומר דעיקר ענין בכהן דמתירין בלא חליצה אף בקידש אף דלא הוה אפוקי אתתא דעדיין ליתא שם חיבות נישואין וחיבות ביאה וליכא פירוד בין הדבקים מ"מ לפסידא נחשב הענין ובמקום פסידא בעלמא דחינן להאיסור הזה הקבוע שם וכמבואר בנדה (דף ו' ע"ב) לחלק בענייני שעת הדחק זוטא או שעה"ד גדול ע"ש בתוס' ד"ה שעה"ד ע"ש וגם זאת דמסיים הרי"ף עבדינן כרבנן. ולא קאמר סמכינן ארבנן משום דהענין הוא דלשון סמכינן נאמר במקום דעיקר הלכה לאו הכי הוא רק בשעה"ד סמכינן דהא אפילו איחיד נגד רבים סמכינן בשעה"ד באיסור דרבנן אבל כאן עיקר הלכה כרבנן אך במקום דליכא פסידא עבדינן להחמיר בזה משום גזירה דפיהק ובמקום פסידא עבדינן כהלכה. עיין דוגמא לזה בכללי או"ה מו' סי' רמ"ב שהביא הש"ך לחלק על הב"ח דדעתו דאף בדאורייתא סמכינן בשעה"ד על דברי יחיד ומייתי ראייה מפרק הערל (דף פ"א ע"ב) ברש"י ד"ה לא תעלה דאפילו בדאורייתא חששו להפסד מרובה ומאריך הש"ך לדחות זאת דהתם בפ' הערל לא סמכינן איחיד אלא דעיקר הדין ס"ל התם לחכמים דמין במינו בטל ובהפסד מועט לא חששו לומר שתבטל ובהפ"מ אוקמוה אדיניה עכ"ל ש"ך כמו כן כאן בענין דמת ולד עיקר הלכה כרבנן דרויא מעלייא מתיילדן. ובמקום דליכא פסידא חששו לכתחילה וכשיש פסידא ושעה"ד אוקמינן אדינא בזה אף דליכא אפיקי אתתא אלא ענין פסידא נדחה איסור זה. וגם לשון התוס' בבכורות שם (דף ך' ע"ב) הוא כך דכתב שם דבשעה"ד עבדינן כרבנן וכן הוא לשון הג"א פ"ק דחולין שם דבשעה"ד עבדינן כרבנן. דייקי בלשונם דבשעה"ד ולא אמרו דלא מפקינן אשה מבעלה כדאמרינן בכולהו איסורי דרבנן כנס אינו מוציא. משום דבאמת מה דמתירין בכהן אפילו בקידש דליכא אפוקי אתתא אלא עיולי לגברא. מוכח דכל שהוא שעה"ד מתירין. ועיין בלשון הרמב"ם בפ"ה מגירושין על ענין האמור בפ' הזורק (דף ע"ח) דאת לא תעביד עובדא עד שיגיע גט לידה כתב הרמב"ם שם עד שיגיע גט לידה ואח"כ תנשא בו לכתחילה ע"ש. וגם כאן במת ולד סופ"ב כתב הרמב"ם זה הלשון עצמו שכתב שם גירשה הכהן הרי זה חולצת ואח"כ מותרת לאחרים לכתחילה. ובשו"ע שינה קצת לשון הרמב"ם סו' סי' קס"ד וכתב הרי זה חולצת לכתחילה משמע דבחדא מחתא מחתינהו וכמו התם דהבאתי מריב"ש סי' ר"ו דלחומרא בעלמא עד דמטי גיטה לידה והוא רק לכתחילה וכל שהוא שעה"ד קצת נדחה עסק האי איסורא וחומרא זו כמו כן במת ולד הצרכות חליצתה הוא רק משום חומרא בעלמא ונדחה באיזה שעה"ד קצת אפילו במקום דליכא אפוקי איתתא והיינו בקידש גרידא וגם עסק ארום וארוסתו האמור בסופ"ק ג"כ דחינן בקידש לבד משום דעיקר הלכה כר"ג דנאמנת ומשום חומרא בעלמא מחמירין במקום דליכא כלל פסידא ובקידש לבד נדחה האי חומרא שקבעו בה וכמ"ש הראב"ד שם דענין ארוס היה כדיעבד ולא דיעבד ממש וכמו שהעליתי שזהו ג"כ כוונת הרי"ף וזהו כוונות רש"י שכתב ואתה בא לפסול העובר ולאוסרה על הארוס כוונתו דמה שאמרו כדיעבד ולא דיעבד ממש. משום דמה שאתה בא לעגן העובר לגמרי מלהנשא הוה כדיעבד דניסת וגם הואיל וליכא כאן נשואין רק אירוסין לחוד נקרא כדיעבד ודייק רש"י לכתוב כן דלפעמים ליכא ולד שהפילה או לפעמים ליכא הארוס שמת הארוס ונשאר העובר בין כך ובין כך מתירין דהוה כדיעבד. וגם בזה מתורץ קושיא שהבאתי לעיל ממוהרי"ט סי' ך' ובס' בית אפרים מאריך ולא מצא ישוב נכון לזה דלפי מ"ש התוס' על רשב"ג דטעמו משום מיעוט המצוי כמו משאל"ס הא במשאל"ס נמי אמרינן דאם ניסת לא תצא ובגמ' משמע דדוקא משום דעבדינן כרבנן בכהן אין מוציאין ולפי האי סבר' הא אף לרשב"ג ראוי לומר דל"ת בכהן ולפי הנ"ל מעיקרא לא קשה מידי דלרשב"ג דדמי למשאל"ס הוה אמרינן דווקא ניסת ל"ת אבל קידש הוה אמרינן דלא יכנוס רק דאנן אפילו בקידש לחודא דעכ"פ מקום פסידא מיקרי עבדינן כרבנן להתיר משום דחומרא הקבוע בזה קלישא ובקל נדחה:
ונראה לומר דאף רבא דאמ' באורתא אחת זו ואחת זו חולצת לא אמר רק בקידש לחוד אבל ניסת לכהן לא היה מעולם מקום לחלוץ לה ולאפוקי איתתא מבית בעלה. רק בקידש דליכא אפוקי רק ענין פסידא ושפה"ד זוטא בזה הוה ס"ד להחמיר ולצפרא הדר ביה ואמר דאף בקידש לחוד יש לדחות האי חומרא הקבוע בענין דמת הולד וכמו דאמר בצפרא מסתבר הכי על דרך שאמרו רבנן לר' זירא מחדדן שמעתתך אמר להו דיממא נינהו עיין בפ' הדר והכי הילכתא כמו שאמר ביממא. ובהערה זאת ביארתי לישנא יתירה דאיתא שם בהחולץ דקאמר שם הכא לגבי מעוברת ומניקת חבירו הנשואה לכהן מאי מי עביד רבנן תקנתא לכהן או לא הנה לבקי בסוגיות ש"ס היה מספיק לקצר ולומר בקיצור הכא מי עביד בכאן תקנתא או לא וממילא ידענא דקאי על מעוברת ומינקת דהא מזה איירינן שם בסוגיא ומביא על זה ענין דמת ולד דרבא מתיר בכהן שקידשה בלא חליצה והיה די לסיים הכא מי עביד תקנתא לכהן וכפי הנראה דרש"י גורם באמת בקיצור הכא מאי ע"ש ולפי דעת תוס' (ד' ל"ו) ד"ה לא כו' דקידש מעוברת אינו מוציא וכן דעת רמב"ם הוה ניחא דצריך לדייק ולומר הנשואה אבל באירס מותר אף בישראל אבל לפי המבואר בשו"ע סי' י"ג דכל המורים חולקים על זה קשה אולם לפי דברינו ניחא בדיוק הכל דאי הוה מקצר כנ"ל היה מקום לפרש ולומר דקמיבעי ליה במעוברת ומינקת באותו דוגמא ובאותו גוונא דמתיר רבא גבי מת ולד היינו אפילו בנתקדשה בכהא"ג מספקי במינקת לכהן אם יש להתיר בנתקדשה וזה ודאי גבי איסור מינקת דהוה ודאי איסור דרבנן ולא ספק איסור אף אם באנו לדחות האי איסורא משום שעה"ד בעי דווקא דיעבד גמור היינו ניסת דהוה אפיקי איתתא ולא קידוש לבד משו"ה מאריך תלמודא ונקט מעוברת ומינקת הנשואה לכהן כו' כלומר זאת ידוע שאין לנו לדמות ענין איסור של מעוברת ומינקת לענין דמת ולד להתירו אף בקידש רק עכ"פ קמיבעי בנשואה כהן כו':
ובהשקפה ראשונה עלה בדעתי לפרש בהערה זו מה שהקשה התוס' ביבמות (דף ד"ד) ושבת (קל"ו ע"ב) על הא דאמרינן בכהן לא תחלוץ נחלוץ לה ולא תהיה רק ספק חלוצה וספק חלוצה מותרת כמו דאמרו קדמו וכנסו אפילו שניהם כהנים אין מוציאין מידם ע"ש וברא"ש פ' החולץ בזה. והים אפשר לומר דהא דמתירין ספק חלוצה לכהן בדיעבד הוא דוקא בניסת דהא איתא שם במשנה קדמו וכנסו אין מוציאין ובעי דוקא ניסת אבל קידש אומרים לו אל יכנוס כשיטות רמב"ן מירושלמי ולפיכך א"א לחלוץ בנתקדשה לכהן דשפיר תאסור על הכהן הואיל ועדיין לא כנסה כנ"ל אולם כפי הנראה דשפיר הקשה התוס' דראוי לומר בספק חלוצה לכהן אפילו נתקדשה ל"ת דהואיל וחלוצה הוא דרבנן והוה ספק דרבנן ודי להיות נפקע האיסור בשעה"ד זוטא בקדושין לחוד וכנ"ל גבי מת ולד נדחה בקדושין מה"ש ומה דנקט שם במשנה קדמו וכנסו אפשר דמשום דאיירי ביבמה דליכא בה קדושין רק מאמר דרבנן ע"ש ועיין בתוי"ש שם:
והנה הרי"ף כתב דכש"כ בניסת דלא מפקינן מגברא אלא חליץ לה כו' והך מילת' דאמרינן לענין שומרת יבם שניסת בלא חליצה לא שייכי כאן דהתם ודאי בעיא חליצה אבל הכא דכיון דמת בתוך ל' יום ספיקא הוא ומספיקא לא מפקינן כו'. אולם אף שזה נכון דענין שומרת יבם שניסת בלא חליצה היא רק גזירה דרבנן לאוסרה עליו מטעם דמיחלפא בא"א כמבואר בדף צ"ב ובסי' קנ"ט וא"כ במת ולד הוה ספק איסור דרבנן ולא מפקינן אך לפי מה שכתבו התוס' שם (כ"ד ע"א) דבספק חלוצה ניסת ל"ת בכהן ומ"מ כאן במת ולד שנחלוץ לה אחרי נישואין חשו חכמים שעי"ז יתירו חלוצה ודאית לכהן שיאמרו מדחלצינן לה אחרי נישואין מסתמא קמו רבנן דולד נפל הוא וכן האריך הרא"ש בתשו' כלל נ"ב בזה הביאו הב"י סי' קנ"ו ע"ש וא"כ אף במת ולד היה נראה לומר שאם חלץ לה היבם קודם שנתקדשה לכהן ואח"ז ניסת לכהן מותרת לו כמו דמפורש הדין שם גבי קדמו וכנסו (בד' ך"ד) דספק חלוצה לא גזרו דהא הוה ספק דרבנן כנ"ל וא"כ נימא האי חששא על ענין שומרת יבם אף דבמת ולד וניסת הוה ספק דרבנן. מכל מקום כשמצרכינן לה חליצה אחרי נשואין יאמרו העולם דחכמים עמדו על הדבר דודאי נפל הוא והצריכוהו חליצה ואתי למשרי שומרת יבם ודאית שניסת בלא חליצה. ונראה דוגמא לזה (בדף פ"ט) גבי קלא דבתר נישואין לא חיישינן ופירש"י לא חיישינן לאוסרה על בעלה ולא להצריכה גט מבעל הקול שאם אתה מצריכה גט נמצאת אוסרה על זה דמחזקת לקלא כו' ע"ש:
והנה בג' גיטין פסולין דקיי"ל (בד' פ"ו ע"ב) בפ' המגרש דניסת לא תצא עכ"פ פסק בסי' ק"נ דכותבין לה גט אחר והיא יושבת תחת בעלה ומקורו מהרמב"ם ואף שיש לה בנים מהשני מ"מ כותבין לה גט ע"ש ולא נודע מאין הוציא הרמב"ם זה והמפרשים לא העירו מוצא לזה ולא אמרינן דע"י שמצריכין לה גט נמצאת שמחזיקין אותה לא"א ותאסרה על בעלה. ועוד דהא גבי קלא סברת רב אשי דדוקא בתר נישואין לא חיישינן אבל בתר ארוסין חיישינן לכתוב לה גט אחר. ורב חביבא פלוג שם אף בתר ארוסין לא חיישינן ומפרש"י דאינה צריכה גט שלא תתגנה על השני ע"ש. והלכה כר' חביבא כדאיתא בשו"ע סי' מ"ו:
ומהצורך לחלק בין העניינים דגבי ג' גיטין פסולין אף שצריך לה גט לא תתחזק האשה לא"א וכמו שמחלקינן ביבמו' (דף ל"א) לענין חששא שמא תתייבם ע"ש ברש"י ד"ה דקיימא ערוה דשייך שם לומר חששא דקמו רבנן ע"ש הטיב וגבי מפלת לא שייך לומר קמו רבנן וידעי דמספיקא הוא ע"ש ומצאתי בהגהות משנה למלך פ' י' מרש"י הנ"ל על רמב"ם הנ"ל ע"ש:
נחזור למאי דאנן עסקי' דנראה דזה כוונות וסברות התוספות דוקא חלוצה לא גזרו היכא דנעשה ספק חלוצה מקודם. אבל כאן שנחלוץ לה אחרי נישואין אף דקשה הדבר לחלוץ לנשואה וכנ"ל מסורא דקלא דבתר נישואין מזה יאמרו דקמו רבנן דודאי נפל הוא ויבוא להתיר חלוצה ודאית. א"כ שפיר יש לומר האי חששא גופיה על ניסת אף לישראל לא נצריך לה חליצה מה"ט דיאמרו העולם מדהצריכוה להחליץ בתר נישואין דקשה הדבר משום גנוזה מסתמא קמו רבנן דנטל הוא וקאתי למישרה יבמה ניסת לשני ומתעקרי האי איסורא שקבעו חז"ל על יבמה שניסת א"כ אפשר דהרמב"ם פוטר בניסת ובשו"ע מביא לשון הרמב"ם ונקט גם ניסת ע"ש הוא ע"פ הרי"ף אבל ברמב"ם ליתא ואפשר דדווקא נקט רבא נתקדשה צריכה חליצה באשת ישראל ולא בניסת: