שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
אה"ע - תשובה יב
הנה בעוה"ר נעדרה אשתי ביום שבת י"ג בחודש אב תקצ"א. ראיתי ונתתי אל לבי לחקור ולדרוש להיות מורה ובא הלכה למעשה בשעת מעשה בהאי דינא המבואר פ' מגלחין (כ"ג ע"א) בברייתא מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו ג' רגלים ופסקוה כל הפוסקים להלכה פסוקה בטוש"ע סי' שצ"ב. ובזמן הזה רבים אפי' ת"ח שבדור ואפי' המהדרין ונוהרין במילי דרבנן כמו שאמרו ויותר מהמה בני הזהר אעפ"כ לא נזהרין בזה וכמבואר ברמ"א שם סעיף ב' שנשתרבב המנהג שרבים מקילין ונושאין תוך ג' רגלים ובעל נפש יחוש לעצמו עכ"ל:
ומהראוי לחקור על איזה יסוד ושורש יתד במקו' נאמן סמכו לרפף איסור פשוט בברייתא בלי שום חולק ובאמת ראיתי בתשו' מיימוני סוף חלק ד' האריך ר' יצחק להתווכח על ר' חיים ור' שמשון שרצו להתיר וכ' עליהם כי פרצות גדר גדול יש בדבר עוד מסיים שם ח"ל תן לבך לדברים פן יצא ממנה פירצות גדר ואיש הישר בעיניו יעשה כי יתלו הדבר בגדולים וישרצו בו שועלים עכ"ל ובב"י שצ"ב הביא שם בקיצור סברות טעם ההיתר אשר מבואר בתשו' מיימוני והוא דלפי המבואר בברייתא דאם אין לו בנים מותר והעלה הר' ר' חיים לומר דברייתא סברי כסתמא דמתניתין ביבמות דף ס' ע"ב כשיש לו בנים רשאי לבטל אבל לפי מה דאי' שם בגמ' דר' יהושע פליג על מתניתין וסובר דאפי' יש לו בנים בילדותו מחוייב לקיים קרא דלערב אל תנח ידך וצריך להעמיד בנים בזקנותו ומסקינן שם דהלכה כר' יהושע ולכן כמו שמתירין משום אין לו בנים כמו כן יש להתיר אליבא דר' יהושע אפי' ביש לו בנים כדי לקיים זרע אפי' בזקנותו כל זה העלה הר' חיים להתיר לעצמו לישא אשה בשעה שהיה צריך לו ור' שמשון הסכים להיתר זה אבל הר' ר' יצחק דחה שם ראיה וסברא זו מהא דאמרינן בסוגיא דיבמות דר' נחמן אמר שמואל דאף מי שיש לו בנים רשאי לבטל מבנים היינו ליקח אשה שאינה בת בנים אבל מאשה אינו רשאי לבטל דאסור לישב בלא אשה משום לא טוב כו' וא"כ כי היכי דהאי איסורא אלימא אצל חז"ל לדחות מילתא דרב נחמן דהא מושיבין אותו בלא אשה כמו כן ראוי לדחות מילתא דר' יהושע דלערב אל תנח ומה לי סברא דלא טוב או סברא דלערב אל תנח כו' ע"ש באריכות. וכפי הנראה דברי ר' יצחק נכונים בזה ויפה אמרו ז"ל בפ' הערל ת"ח שאמר הלכה קודם מעשה שומעין בשעת מעשה אין שומעין לו וע"ש בתוס' דהטעם משום דהוה נוגע ע"ש וכמו שאמרו אין אדם רואה חוב לעצמו:
ובכדי לעמוד על שורש ומקורן של דברים הללו נקדים להציע מה דאמרתי להכריע כרמב"ן במה דפליגי עם נימוק"י. והובא פלוגתא זו בפוסקים סי' א' סעי' ח' והב"ש שם ס"ק ס"ו ביאר שם וז"ל יש ג' דינים בענין מכירות ס"ת (א) בשביל פ"ו לית מאן דפליג דמוכרין (ב) בשביל לערב אל תנח ידך היא מילתא דר' יהושע מבואר הפלוגתא בשו"ע סעיף ח' באריכות ועיין ברא"ש סימן ט' דמאריך שם דתליא בפלוגתא דגירסא אי גרסינן מתני' דלא כר"י או לא דהרי"ף לא גרים ע"ש ובמאור ומלחמות מזה באריכות. דין (ג) בשביל שלא לישב בלא אשה והוא מילתא דרב נחמן שם מביא שם דעת נימוק"י דאין מוכרין והרמב"ן חולק וס"ל דאף בשביל זה מוכרין ע"ש. ושפיר משכחת לה מילתא דר"נ בלא מילתא דר' יהושע כמו שכ' רמב"ן דהיינו אם הוא עקר א"כ לא שייך בו מילתא דר' יהושע מ"מ צריך לישא אשה משום ענין דר"נ דאסור לישב בלא אשה משום הירהורי עבירה. והב"ש ס"ק ט"ו תירץ דמשכחת לה בזמן שאינו מוצא אשה בת בנים כלל ולכן צריכא לן מילתא דר"נ דמ"מ צריך לישא אפי' שאינה בת בנים משום הירהורי עבירה ופליגי בזה נימוק"י ורמב"ן אי מוכרין ס"ת בכה"ג וראיתי שהב"ש מביא דברי נימוק"י מד"ה וסברא דרבותא ז"ל דההיא מדרבנן כו' וחקר הב"ש לדייק ולהוכיח מדבריו דסובר דאין מוכרין בשביל שלא לישב בלא אשה ואף הח"מ שם מביא דברי נימוק"י הנ"ל כאשר הובא דברי נימוק"י הנ"ל בב"י ודייק הח"מ ג"כ דנימוק"י סובר דאין מוכרין ומסיים הח"מ דאפשר לפרש דברי נימוק"י באופן שאין בו דיוק דאין מוכרין והב"ש כ' דאף דהח"מ כ' לפרש בע"א ליתא ע"ש. ותמהתי על הח"מ וב"ש מה היה להם להביא דברי נימוק"י הנ"ל ולדרוש בו דיוקין. הלא דבר זה מפורש שם בנימוק"י בתחילת הפיסקא דמציין אחרי המשנה וז"ל בלא אשה משום הירהורי עבירה כו' ומיהו אינו מוכר מ"ת מפני זה עכ"ל. א"כ מפורש דעת נימוק"י שחולק על הרמב"ן בזה וביותר דעת הרמב"ן במלחמות הביאו ב"ש ס"ק י"ג דמסתפיק לומר דאפשר מילתא דר"נ דאסיר לישב בלא אשה הוה דאורייתא כמו פ"ו עצמו ע"ש:
אולם לדעתי מצאתי ראיה מפורשת בתלמוד דמילתא דר"נ אלימא כמו בנים והיא בפ' משילין (לז ע"א) דאיתא שם לא צריכא דאית ליה אשה ובנים ע"ש דמתניתין נקט ולא מקדשין גבי רשות ומקשינן והא מצוה קעביד וע"ש ברש"י דמפרש עיקר הקושיא על לישנא דמשנה במאי דקרי ליה רשות והתוס' מביא שם בשם ר"ת דמקשה דהואיל ומצוה היא ראוי להתיר לגמרי ע"ש. ומסיק תלמודא לתרץ דמשנה איירי דאית ליה אשה ופירש"י ומיהו קצת מצוה איכא כדאמרינן לערב אל תנח ידך עכ"ל ועיין ברש"י במשנה ד"ה כל שחייב כו' ובד"ה ואלו הן משום רשות דמפרש שם דהאי מילתא דהוה מצוה גמורה קרי לה המשנה מצוה והאי מילתא דלא הוה מצוה גמורה רק שיש בה קצת מצוה קרי לה רשות והאי מילתא דלית בה שום ענין מצוה קרי לה שבות ע"ש עכ"פ חזינן דסתמא דתלמודא נקט וקאמר דאית ליה אשה ובנים משמע ומפורש דאי לא הוה ליה אשה אעפ"י שהיה לו בנים עדיין הוה מצוה גמורה חזינן דתלמודא סברי מילתא דר' נחמן שלא לישב בלא אשה חשיב מצוה גמורה ולר"ת מותר לו לישא אפילו ביו"ט וחשיבא מילתא דר"נ כמו אין לו בנים: גם בפ' ע"פ איתא שם שבעה כמנודין לשמים מי שאין לו אשה ומי שיש לו אשה ואין לו בנים ע"ש משמע ומפורש דהאי מילתא דאין לו אשה אלימא כמו אין לו בנים ואקדמו שם אשה לבנים משמע דעדיפא טובא דזהו להנצל מחטא וכדאי' בפ' הבע"י דאמר ר' חייא דיינו שמצילות אותנו מן החטא ובפרט הירהורי עבירה דקשין מן עבירה ואין אדם ניצול מהן בכל יום ומשמע כשיטות הרמב"ן דלא חשיב שם כמנודה מי שיש לו אשה ובנים ולא קיים מילתא דר' יהושע דלערב אל תנח ממילא מפורש דמילתא דר"ג אלימא ממילתא דלערב אל תנח. ואף עיקר לישנא דענין מכירת ס"ת דאיתא במגילה ך"ז ע"א דאמר ר' יוחנן משום ר"מ דאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ומדנקט לישא אשה ולא קאמר אין מוכרין ס"ת אלא בשביל פרי' וריבי' משמע דאף לישא אשה קאמר למכור ס"ת וכשיטות רמב"ן וכן דייק תלמודא על מה דנקט במשנה לא יבטל אדם מפ"ו ולא נקט לא יבטל מאשה ע"ש ברש"י ותו':
ומה דמסיק שם במגילה אשה משום לשבת יצרה נראה דיש רבותא בזה דבלא אשה דטעמא דלא ניצול מהירהורי עבירה בודאי מוכרין ס"ת דהוה שפיר תורה בתורה וכדאמרינן מיטב לחלל שבת אחת הכ"נ דעי"ז ניצל מעבירה ויקיים התורה וכדאמרינן בפ' קמא דקדושין הלומד תורה בטהרה היינו כשנושא אשה מקודם ע"ש ולכן מסיק תלמודא דאף משום שבת יצרה יש סברא למכור ס"ת אף דלא הוה רק מצוה אחת עיין בח"מ בזה:
עכ"פ מוכח ומוכרח מכל הני סוגיות דהלכה לדינא כרמב"ן בזה דמוכרין ס"ת משום מילתא דר"נ לישב בלא אשה ולא ידעתי איך יפרנס שיטות הנימוק"י סוגיות הללו לפי שיטתו:
ומעתה יפה תמה ה"ר ר' יצחק על ה"ר ר' חיים שם בתשומ"יי שמצא להתיר ע"פ מילתא דר' יהושע דלערב אל תנח ידך הואיל וחזינן דאלימא לחז"ל איסורא דג' רגלים עד שמעגנין אותו לישב בלא אשה ולא חיישינן למילתא דר"נ דאמר אסור לישב בלא אשה משום הירהורי עבירה אף דמצוה גמורה מיקרי כמבואר בפ' משילין ממילא מוכח דאיסור הקבוע ותקוע אצל חז"ל לישא תוך ג' רגלים קדחי לה למילתא דר"נ וכמו שאמרו אסור לשמש מיטתו בשני רעבון כמבואר בסי' ר"מ דמחוייב כל אדם לצער א"ע בצרות ציבור ודחינן איסורא דישב בלא אשה ולא מתירין אלא לחשוכי בנים דהוה דאורייתא כמו כן חזו רבנן דמילתא דאיסורא דג' רגלים אלימא טובא למידחי האי איסורא דישיבה בלא אשה אף דקרי לה מצוה גמורה בפ' משילין ולא מתירין אלא משום פ"ו מכש"כ שראוי לומר דמילתא דאיסורא דג' רגלים קדחי לה למילתא דר"י דלערב אל תנח ידך דלא קרי לה תלמודא מצוה גמורה שם בפ' משילין רק רשות דהוה קצת מצוה אף דנימא דסת' משנה בפ' משילין הוא כסתמא דפ' הבע"י דיבמות דפליג על ר' יהושע ולא ס"ל ענין דלערב אל תנח ולשיטות פוסקים דר"י פליג על סתמא דיבמות והלכה כר"י ממילא אף מילתא דר"י דלערב אל תנח מוכרין ס"ת שפיר מיקרי ג"כ מצוה גמורה כמו אין לו בנים או אין לו אשה המבואר בפ' משילין מ"מ עכ"פ לית מאן דפליג דמילתא דר"נ לישב בלא אשה מצוה גמורה מיקרי ואעפי"כ חזינן דאיסורא דג' רגלים קדחי לה. ה"ה דראוי לדחות מילתא דר"י דראוי לדחות אפילו אליבא דר' יהושע. עוד אמרתי לחקור ולומר דגבי האי איסורא דג' רגלים אפילו עבר וכנס יוציא והוא לפי מה שאנו רואין דחמירא לן האי איסורא דמעגנין האיש לישב בלא אשה. ה"ה אם כנס יוציא. וכבר יש לי בקו"נ מיוחד אריכות דברים בזה דשעה"ד דהוצאות אשה מבעלה ולעגן אשה המה נערכין בערך שוה ובכל מקום שאמרו ניסת לא תצא דמיקרי דיעבד ה"ה שאינו ראוי לעגן אשה או לעגן איש. וראיות גדולות יסדתי שם בקו"נ הנ"ל וארמוז עליהם כאן בקצר' בפ' ב' דגיטין י"ט ע"א ברש"י ד"ה כדאי ר' שמעון לסמוך עליו בשעה"ד ופיר"שי שכבר ניסת בגט זה או שהלך הבעל לדרכו ע"ש. וכהא"ג איתא בסופ"ק דכתובות בסוגיא דארוס וארוסתו דמיקרי דיעבד ועיין בר"ן דמאריך אף שלגבי עובר הוה לכתחילה מ"מ הואיל ואסרינן ליה לגמרי מלישא אשה ומעגנין אותו מיקרי דיעבד ע"ש וכן מפורש ברישי שם ע"ש. וע"פ עיקר זה הארכתי בקו"נ הנ"ל לומר דמה"ט אמרינן במינקת חבירו שאם כנס יוציא ובשארי איסורי דרבנן המבוארין בסו"פ כיצד מסקינן שם דהלכה כדברי האומר דאם כנס אינו מוציא משום דע"כ האי חששא התקוע וקבוע בעיני חז"ל גבי מינקת חמירא להו טובא כמו שעיגנו את האש' ערך ג' שני' מלהנשא לגבר ימי העיבור והנקה ואמרו שם בסוגיא דכתובות (דף ס') מעשה וחנקתה. ממילא ניחא דחמירא להו לחז"ל נמי האי איסורא דמינקת דאפילו כנס מוציא עיין במרדכי ריש פ' מי שאחזו דחקר שם גבי ג' גיטין פסולין וכל פסולי דרבנן שאמרו בהן ניסת לא תצא. אם הלך הבעל למדינת הים נימא נמי להתירה דשעה"ד מיקרי כמו להוציא אשה מבעלה ע"ש. וע"פ עיקר הזה ביארתי לנכון שינוי הסוגיות אשר נתקשה בה בעל נודע ביהודא בתשובותיו סי' י"ז וז"ל זה לי שלשים שנה אשר נתתי אל לבי לעיין בשינוי הסוגיות מכתובות (דף ס') לסוגיא דיבמות (דף מ"ב) ולא הרגישו המפרשים בה דבכתובו' תלה האיסו' בהאשה ואמרו לא תנשא וביבמות תלו האיסור בו ואמרו הנושא בא לקחת כו' גם בכתובות יש זמן מפורש וביבמות לא הזכירו כלל זמן ע"ש:
עוד אמרתי לדקדק למה לא קבעו פסק בכתובות אם עברה וניסת רק ביבמות קבעו עליו לומר אם עבר ונשא ובין ברייתא דכתובות ובין ברייתא דיבמות ר' מאיר אמרן ע"ש וע"ש בנ"ב שדחק לתרץ כל זה בסי' י"ד ובסי' י"ז אבל ע"פ עיקר הנ"ל ניחא הכל אליבא דאמת לאמיתו של תורה דבכתובות השמיענו הברייתא חומר חשש האיסור על ידי שראו חז"ל לעגן אשה משך ערך שלשה שנים ולא היה באפשרי לקבוע עסק רבותא זאת רק בהאשה אבל האיש הבא לקחת וודאי שאינו מעוגן כי כשלא ישא זאת ישא אחרת וניחא שקבע זמן כי המשך זמן העיגון עיקר הרבותא. אבל ביבמות השמיענו חז"ל כמה גדלה כח האי חששא דאיסורא אצל חז"ל דאפילו שעה"ד דהוצאות אשה מבעלה אינו יכול להכריע האי איסורא ואמרו דאפי' נשא יוציא והא דלא קבעו האי עניינא גבי אשה שם בכתובות ולומר דאם עברה וניסת תצא עיין בהגהות מרדכי סוף יבמות גבי מים שאל"ס דאם עברה וניסת שלא ע"פ חכם דנהי דלדידה אינו ראוי לקנוס משום דכל מה דעבדה משום עיגונא ומה הוה לה למעבד אבל לדידי' דשביק היתרא ואכיל איסורא ודאי קנסינן דתצא מידו ע"ש באריכות וכן פסק בשו"ע סי' י"ז סעיף ל"ד ע"ש והכ"נ ראוי לומר דמניקת שעברה וניסת עיקר הקנסא דיוציא הוא משום לתא דידיה דשביק התירא אבל איהי עבדה משום עיגונא ולפיכך קבע הברייתא עיקר קנסא דיוציא על הבעל הבא לקחת באיסור ושביק התירא ולא גבי אשה. וניחא נמי דבכתובות קבע זמן דהתם עיקר רבותא מהמשך עגונא שלה אבל ביבמות עיקר רבותא דמוציאין אשה מבעלה משים האי איסורא ניחא דלא הזכיר זמן ואדרבא זהו יותר רבותא דאפילו אם עבר על יום אחד ונשא יוציא ואקצר כאן בזה. עכ"פ חזינן דבמקום דחמירא אצל חז"ל קביעות האיסור וחשש התקוע בה עד אשר עיגנו בזה האשה אמרו נמי דאפילו ניסת תצא ובהני סוגיות דסו"פ כיצד שאמרו ניסת ל"ת מסתמא לא חמירא לחז"ל כ"כ האי חששא דאיסורא ובאמת אין שם עיגון לא על האיש ולא על האשה דהמביא גט או חכם שאסר האשה ודומיהן יכול האיש ליקח אחרת וגם האשה תקח איש אחר וגבי מים שאין להם סוף שעיגנו חז"ל את האשה מלהנשא באמת אף עברה וניסת תצא דמסתמא חמירא לחז"ל האי חששא דאיסורא ודווקא אם ניסת ע"פ חכם לא תצא. ובכל ענייני דסו"פ כיצד לא בעינן ע"פ חכם ע"ש ובפוסקים:
הארכתי קצת מענין לענין שלא מאותו ענין ועתה נחזור לעניינו שנראה בהשקפה ראשונה לומר הואיל והאי איסורא דג' רגלים חמירא בעיני חז"ל לעגן את האיש מלהנשא ערך משך שנה ולא חשו לעגונא דאיש והירהורי עבירה דיצרא שלו קשה מדאיתתא ממילא ה"ה דראוי לומר דאם עבר ונשא יוציא כמו גבי מינקת דאמרו יוציא ולא חשו לשעה"ד דהוצאת אשה מבעלה כמו שלא חשו לעיגונא דאשה וכנ"ל:
עכ"פ נתבאר הטיב שאין סמיכות היתר כלל ע"פ סברות ר' יהושע משום לערב אל תנח הואיל ומוכח דחמירא לחז"ל איסורא דג' רגלים שמעגנין את האיש וראוי לומר אפילו נשא יוציא פשיטא שראוי לדחות מילתא דר' יהושע וכנ"ל:
עתה אחקור על היתר דבנים קטנים דאיתא בגמרא ובשו"ע וכן רמב"ם וטור סתמו ונקטו אם יש לו בנים קטנים מותר וע"ז סומכין העולם כביעותא בכותחא אפילו בני תורה והמה ותיקין ומדקדקין במצות חכמים אינן מפקפקין כלל בדבר שכל מי שיש לו בנים קטנים רואה את השולחן ערוך לפניו להתירא:
אולם אני ראיתי ונתתי אל לבי שתקנתו קלקלתו ותהי להיפך שהעולה על רוחי היה לא תהיה להתיר להנשא לאיש שיש לו בנים קטנים הלא ידוע מאמר חז"ל בניך ובנותיך נתוני' לעם אחר אל תיקרי לעם אחר אלא לאם אחר כידוע ומנוסה הדבר שאשתו שניה ע"פ רוב נעשה אכזרית על בני בעלה שיש לו מאשה ראשונה ונעשים שחורות כעורב לפניה כעורב הזה שמתאכזר על בניו. ואשה אחת מאלף נמצא שיעלה טוב מזגה לקרב ולא לרחק את בני בעלה. לכן קשה הדבר כתורמוס איך החליטו חז"ל עיקר היתרא הזה בנא פלוג להתיר לכל אדם ולכל הנשים. כי ודאי ראוי לומר בזה לא כל הנשים שוין ולא כל האנשים שוין שזה פשוט מי שיש לו משרתים כדרך בעלי בתים וביותר עשירים שמחזיקים אומנים ואומנות לגדל ולפרנס את בניהם. נראה ברור שטוב טוב להילדים להיות מסורים בידם מלהיות מסורים לרשות האשה השני' אשר המה כתוא מכמר ואינ' מרחמת עליהם ובפרט דע"כ איירינן שיש לו מי שישמשנו דבלא זה לא צריכי להתירא דבנים קטנים כמבואר בשו"ע ורמב"ם והוא מירושלמי שהביא רי"ף ורא"ש ע"ש וא"כ אחרי שיש לו משרתים לשמשו המה יפרנסו גם הבנים קטנים יותר מאשתו שניה. כי אשתו שניה תאמרה האנכי הריתים האנכי הולדתי כי תאמרו אלי שאיהם בחיקך כאשר ישא האומן:
אשר מכל זה הי' נרא' בעיני לומ' דעיק' היתרא דבני' קטני' הוא אינו אלא בבני אחותה דהיא עדיפא טובא להבנים משארי נשים ואומנות ולא הזכירו הפוסקים רמב"ם וטושו"ע ענין בני אחותה אלא סתמא קבעו להתיר בבנים קטנים ונראה דסמיכות הפוסקים הוא על תשו' מיימוני שכ' וז"ל דא"א לומר דווקא באחות אשתו שהרי מתחילה לא הזכירה כלל בגמ' אחות אשתו עד לבסוף שהביא המעשה עכ"ל אבל לפי מה שחקרנו דבסתמא א"א כלל להתיר אע"כ איירי באחות אשה ומה שכתב בתשו' מיימוני שלא הזכיר בגמ' מתחילה אחות אשה הנה לא דייק בלשון ירושלמי שהביא רי"ף והרא"ש וז"ל ואם יש לו בנים קטנים מותר כהדא שמתה אשתו של ר' טרפון ואמר לאחותה צאי ופרנסי את בני אחותך א"כ מפורש דווקא כהדא אבל בסתמא לא ובגמרא דילן מסיים בנים קטנים מותר משום פרנסתן ומסיי' מעשה דיוסף הכהן כו' ובירוש' ליתא האי סיומא דמשום פרנסתן נראה מאי דדייק ונקט משום פרנסתן כיוונו בזה להורות דלא כל הנשים שוין בזה להתירא אלא דווקא היכי דשייך עסק פרנסות הבנים כענין המעשה שהביא שם ביוסף הכהן שהיתה אחות אשתו:
ואף דלאו דוקא אחות אשתו בעינן אלא בזה וכיוצ' בזה כיוונו חז"ל דהיינו שמהדר ליקח אשה שתקבל עליה עול ומשא של פרנסות הבנים ויקח אשה נחות דרגא ולעומת זה תכניס צווארה לישא עמל הבני' וזהו שביארו ודייקי בלשונם ואמרו משום פרנסתן כלומר שאינו מותר אלא בענין ששייך פרנסת הבנים ולדוגמא הביאו המעשה דיוסף הכהן דהתם שייך ודאי פרנסתן וה"ה כל כיוצא בזה. ובירושלמי לא סיים משום פרנסתן משום דנקט התם כהדא אם כן גם כן מפורש שאינו מותר אלא משום פרנסתן. ולא לחינם דייקי הברייתא דגמ' דילן מעשה דיוסף הכהן וברייתא דירושלמי שהיה בזמן אחר מביא ג"כ מעשה שהיה בזמן שנשנה ברייתא זו ואילו לא הביאו שני ברייתות רק מעש' אחת היה אפשר לומר דאגב הובא ולא דווקא ושני ברייתות בזמן אחת נישנו. אבל השתא דכל ברייתא מביא מעשה אחרת מוכח דלדוגמא ולדווקא נקטו אבל להתיר לכל הנשים ובפרט אשר לא ניחתו דרגא אלא עולין במעלות בית חורין לישא אשה בת חורין ממקום גדולים אשר היא עולה עמו ואינו יורדת לראות ולהשגיח כלל על צרכי פרנסתן של הבנים. וא"כ לאיזה תועלת נתיר לו האי איסורא דג' רגלים:
ואולם אף לפי מה שיסדנו להוכיח דע"כ האי התירא דבנים קטנים אינו נוהג רק באחות אשתו ודוגמתה עדיין יש לחקור טובא למה לא נמצא האי התירא בכולהו גזירה ואיסורא דרבנן כדומה בהנהו עניינא דסו"פ כיצד דאמדו וגזרו שלא ישא. נימא דאם האשה אחות אשתו ראשונה ויש לו בנים קטנים מותר ולכאורה לפי מה שהוכחנו דחמירא לחז"ל האי גזירה וחששא דאיסורא שיש בג' רגלים לומר דאפילו כנס יוציא כמו במינקת א"כ נראה פשוט דהנהו עניינא דסו"פ כיצד קילא מאיסורא דג' רגלים דהא פסקינן כהאי מ"ד שם דאם כנס אינו מוציא ע"ש וכן גבי מינקת אף דאיתא שם אפילו כנס יוציא וכמו שהארכנו דחמירא לחז"ל האי חששא דאיסורא הקבוע ותקוע גבי מינקת. מ"מ עדיין נימא אם היא אחות אשתו ויש לו בנים קטנים מהראשונה נתיר לו האי איסורא. ועיין בב"י שצ"ב שהביא בשם המרדכי על א' שתפסו השר ולא רצה לחפשו עד שישא תוך ג' רגלים מסיק הב"י להתיר ויליף לה מהא דמתירין בבנים קטנים ע"ש. וכן פסק הרמ"א בשו"ע בפשיטות ע"ש וקשה למה לא מצינו זאת בכל הנהו עניינא דסוף פרק כיצד וגבי מינקת דבתפסו השר מותר:
ועתה אשוב ואחקור על עיקר ויסוד היתר המבואר ברמב"ם וטוש"ע מי שאין לו מי שישמכנו ויסודו הוא מהירושלמי שהביא רי"ף ורא"ש פ' מגלחין ודבר הזה סתום מאוד כמו שדרך ירושלמי לסתום ולרמוז הכל בקצרה כי סתמא אמרו לין מי שישמשנו ואינו מבואר איזה שימוש חסר לו אם מחוטב עצים עד שואב מים שימוש כזה אין אשה מחוייבת בודאי ובשו"ע סימן פ' מבואר חילוקי דינים בין חיובא שימושי האשה לבעל שעשירה אינה חייבת רק במצות פניו ידיו ורגליו והצעת המטה ועניה טוחנת וכובסת ואופה ומבשלת ע"ש וא"כ קשה טובא איך לא חילקו פוסקים בין עני לעשיר בזה והרמ"א שצ"ב כתב דאף עשיר ויכולת בידו לשכור משרתים מ"מ אם אין בתו וכלתו אצלו שיכנו לשמשו בחפיפות הראש שמתבייש מאחרים מיקרי אין לו מי שישמשנו ע"ש:
וענין זה מפורש בתשו' מיימוני שהתיר לאיש א' שלא היה באו וכלתו בביתו אצלו אף שהיו לו משרתים אחרים ויותר מבואר שם שר' חיים שהי' לו בתו וכלתו הורה לו ר' שמשון שילך מביתו לבית אחר ושם לא יהיה לו מי שישמשנו ע"ש וענין זה תמוה מאוד מה הועילו חכמים בתקנתן כל א' ילך לבית אחר או יגרש בתו וכלתו מביתו ויהיה מותר בנשואין והוה מילתא דרבנן כחוכא ואיטלולא ועוד קשה מאוד הא סתמא אמרו בתלמוד אין לו מי שישמשנו ולא נמצא כלל זכר בתי וכלתו דווקא ועיין בסי' ס' שאינו מבואר כלל בענייני מלאכות שהאשה עושה לבעלה חפיפות הראש כלל ועוד ע"ש בב"ש ס"ק ז' שמבואר שדעת רש"י וטור שכל אלו מלאכות המבוארים שאשה עושה לבעלה אין בהם חיובא כלל רק עצה טובה קמ"ל ע"ש וא"כ קשה מנא ידעי שהאשה שיקח תחוס לעצה טובה לעשות שימושים כלל לבעלה ועוד הענין תמוה עד מאוד דע"פ מה שהערכנו דע"כ האי עניינא דג' רגלים חמירא לחז"ל חשש איסור התקוע וקבוע בו והוא בערך חשש איסורא דמינקת והא ראיה שמעגנין את האיש לישב בלא אשה ודוחין ענין דר' נחמן דאמר אסור לישב בלא אשה משום הרהורי עבירה ועי"ז חקרנו לומר דאם עבר וכנס יוציא א"כ קשה טובא איך אפשר לומר דמשום עסק קל דחפיפות ראש שאינו רוצה לעשות בעצמו אלא ע"י אשתו ולא נחסר לו רק שימוש דחפיפות הראש לחוד ענין זה ידחה את קביעות האיסור התקוע בעסק נשואין דג' רגלים אשר חמירא האי חששא טובא בעיני חז"ל כנ"ל:
ויפה תמה הב"י שצ"ב על המרדכי שפסק שאין להתיר למי שתפסו השר ואינו רוצה לחפשי עד שישא תוך ג' רגלים ומסיק דאינו דומה למאי ומתירין בבנים קטנים דשאני התם משום חיי הבנים ותמה הב"י דנהי דאין למילף מהתירא דבנים ניליף ממאי דמתירין באין לו מי שישמשנו ע"ש ובאמת תמיהתו תמיה קיימת היא דלפי מה שהעלו הפוסקים שלא נחסר לו רק שימוש דחפיפות ראש לבד מה שאינו רוצה להטריח לחפוף בעצמו. בפשיטות ראוי לומר שראוי לדחות האי איסורא אפילו בסם ובכל דבר קל ונקל יהיה מה שיהי' ונראה בעליל שחשש איסור הזה קילא מאוד אצל חז"ל והדרא קושיא לדוכתיה איך אמרו חז"ל לעגן את האיש מלהנשא ערך משנה שלימה ולדחות בגזירה זו מילתא אסירא דר"ג לישב בלא אשה מהירהורי עבירה ועוד קשה טובא לפי הטעם המבואר בתו' ד"ה עד שיעברו דעסק ג' רגלים הוא דחיישי חז"ל פן יזכירנה אהבת אשתו ראשונה לקנטרה והוא ענין קטט המבואר בתשו' מיימוני באריכות. ומעתה יש לעיין בדברי הרמ"א שם סעי' ח' שהבי' בשם תה"ד אף שמצו' להדר ליקח אשה בת בני' לקיי' מילתא דר' יהושע לערב אל תנח כי' מ"מ אם יש לו בנים וכשישא עוד אשה בת בנים יבוא לידי קטטות ומריבות עם הבנים מותר לישא שאינה בת בנים אבל אסור לישב בלא אשה מחמת חשש זה עכ"ל ועיין בב"ש ס"ק י"ז שהביא הטעם דמשום חשש קטטה יכול לבטל מצות פ"ו אבל משום חשש קטט אין לעשות עבירה כי יש לחוש פן יתגבר עליו יצה"ר עכ"ל והוא מתה"ד ע"ש ובביאורי הגאון הביא ראי' לעיקר זה ממאי דאמרו משיאין לו עצה ההוגנת לו כלך אצל שכמותך דלכאורה זה מייתר בדבריהם אלא איירי דווקא שימצא שכמותו ע"ש: עכ"פ חזינן דחששא דקטט איני דוחה אלא מילתא דר' יהושע דלא מיקרי מצוה גמורה בפ' משילין אבל מילתא דרב נחמן דלישב בלא אשה דמיקרי מצוה גמורה שם בפ' משילין לא חיישינן לקטט ואסור לעשות הירהורי עבירה משום חשש דקטט וא"כ קשה אמאי אסרינן לאיש לקחת אשה משך שנה אחרי מיתות אשתו משום חשש דקטט ולא חיישינן שיבוא לידי עבירה בהמשך זמן כזה ובפרט אם איש זה שמתה אשתו הי' עונתו קרובה כמו הטיילים שעונתן בלל יום. וזה מבקש לימודו ולא ימצא יש לחוש הרבה לידי הירהורי עבירה ואי נימא דמוכח מברייתא זו אשר מבואר דצריך להמתין ג' רגלים דחששא דקטט אלימא לדחות אפילו מילתא דר' נחמן לישב בלא אשה ממילא נימא נמי דליתא לדינא דרמ"א הנ"ל בשם תה"ד וכשיש חשש קטטות מהבנים ישב בלא אשה. אולם הגאון עשה מקור להאי דינא דתה"ד מתלמוד דיבמות א"כ קשיין סוגיות אהדדי:
ויותר מזה יש לחקור טובא למה קבעו עסק איסור זה דווקא על האיש שמתה אשתו והנושא בא לקחת אשה ולא קבעו איסור הזה על אשה שמת בעלה שלא תנשא עדן שיעברו עליה ג' רגלים וראיתי בש"ך ס"ק ב' שהביא שהמרדכי הקשה זאת ומתרץ דאשה בכל דהו ניחא ושוכחת אהבת ראשון לאחרי שלשים יום ע"ש ואין זה אלא דברי נביאות אדרבא מבואר בפ' ערבי פסחים (קי"ב ע"ב) שלא לישא אלמנה משום דאין כל אצבעות שוות ופיר"שי שלא יהא תשמיש זה טוב לה כראשון ותזלזל בו עכ"ל:
וא"כ לפי"ז נראה ע"פ טעמים המבואר בתו' דמ"ק משום שכחות ראשונה וקטטה ע"ש לפי"ז הי' מהראוי להאריך הזמן על אשה יותר מעל האיש בכדי שברוב ימים הכל נשכח ולא תזלזל בתשמישו של זה וידוע שעינוגא דאיש קשה מדאיתתא כדאיתא בסוגיא דמורד ומורדת דזה יצרו מבחוץ וזה מבפנים ועוד למדו משוק של זונות מי שוכר את מי ע"ש:
וא"כ אם חומר חשש איסור הקבוע בנשואין דתוך ג' רגלים מכריע לעגן האיש כש"כ ראוי לעגן האשה ובגמ' דילן הי' אפשר לומר עדיין דבאיש אמרו ה"ה באשה אולם בירושלמי שהביא רי"ף ורא"ש מפורש דדווקא באיש אמרו ולא באשה:
ועוד חקירה גדולה קשה מכולן לפי פירוש הקדמונים שפירשו אין לו מי שישמשנו קאי על בתו וכלתו וחסר לפניו שימוש של חפיפות הראש לחוד. ובאמת חידוש גדול לדחות איסור יחשש דג' רגלים בעסק קל כזה וא"כ קשה איך שביק תלמודא דידן האי רבותא מלעשות שום רמז וזכר לזה וירושלמי נקט תלתא פ"ו ושימוש ובני' קטני' וגמרא דילן נקט רק תרי מגו תלתא ושייר שימוש ומה שייר דהאי שייר ולכאורה מוכח דגמרא דילן שביק לה מסתמא לא סבירא ליה ואיך פסקו הפוסקים האי דינא הואיל וגמ' דילן פליגא אשר מכל זה אמרתי לפרש ענין אין לו מי שישמשנו האמור בירושלמי כוונה אחרת ולא כמו שפירשו בזה הקדמונים וזה ודאי שעסק חיסרון שימוש מעניינים שירות אשר משרתים עושים לאדוניהם ולזה האיש אין לו משרת נאמן שישמש אותו כראוי אין סברא כלל לדחות ע"י זה שום ענין נדנוד איסור גזירות חז"ל שזה וכיוצא בזה לא נמצא מקום וזכר בתלמוד שזה ודאי עשיר יכול לבוא בדמים לשכור לפניו שמשים ומשרתים שישרתוהו ועניים יעשו בעצמם ותקנות וגזירות חז"ל לא יזוז ממקומו:
אולם אין לו מי שישמשנו דירושלמי הונח כוונתו על עסק אישות דאיש ואשתו וכדאיתא (בנדרים ס' ע"ב) גבי אומרת תשמישי עליך כופה ומשמשתו והוא ענין תשמיש המטה המורגל בדברי חז"ל לדבר בלשון נקיה וכן איתא בסוגיא דעוברת על דת יהודית היינו משמשתו נדה ע"ש וכוונות ירושלמי הוא שאין לואשה על תשמיש המטה וכידוע דמדרך ירושלמי לנקוט לישנא קלילא ולשון נקיה וכך הוא הצעות הירושלמי הדא דתימא שאסור ג' רגלים כשיש לו בנים אבל אין לו בנים מותר מיד והיינו אפילו יש לו אשה רק שאינה בת בנים ונושא אשה משום בנים ואמר עוד אפילו יש לו בנים אבל אין לו אשה ג"כ מותר מיד וזהו הכל כדמפורש בפ' משילין דבין בשאין לו בנים ויש לו אשה ובין ביש לו בנים אבל לא אשה בין כך ובין כך מיקרי מצוה גמורה. ודווקא כשיש לו אשה ובנים ובא לקחת אשה אחרת משום מילתא דר' יהושע בכדי לקיים לערב אל תנח ידך ענין זה לא הוה מצוה גמורה רק רשות ע"ש ברש"י באריכות ולפירוש ר"ת שהביא תו' שם מותר לקדש למי שאין לו בנים ביו"ט וה"ה למי שיש לו בנים ואין לו אשה הוא מילתא דר"נ דאסור לישב בלא אשה וכמבואר שם דמה דאיתא במשנה אין מקדשין ביו"ט איירי דווקא מי שיש לו אשה ובנים ובא לקחת אשה בת בנים כדי לקיים מילתא דר' יהושע לערב אל תנח ידך ענין זה הוה רק רשות ואינו דוחה איסורא דיו"ט אבל בנים או מי שאין לו אשה דוחה איסורא דיו"ט ה"ה נמי האי איסורא דג' רגלים בערך אחד ובמשקל א' כמו איסור קדושין ביו"ט דאינו דוחה אלא ענין דלערב אל תנח אבל מצות פ"ו או ביש לו בנים ואין לו אשה נדחה איסור יו"ט ומותר לר"ת לקדש אפילו ביו"ט כמו כן איסור דג' רגלים אינו דוחה אלא ענין מילתא דר' יהושע היינו שיש לו אשה ובנים רק שהאשה אינה בת בנים ורוצה לקיים מילתא דר' יהושע היינו לערב אל תנח ידך דזה אינו נקרא מצוה גמורה בפ' משילין אלא רשות ועיקר טעמא דג' רגלים הוא משום קטט כמבואר בתו' שישכח אהבת ראשונה ולא יקנטר את השניה. ממילא מבואר ראי' מפורשת לדינא דרמ"א שהביא בשם תה"ד דאם יש לו בנים וירא כשיקח אשה בת בנים יבוא לידי קטטות מהבנים ראשונים יקח אשה שאינו בת בנים אבל לישב בלא אשה לגמרי אסור אפילו במקום קטט דאסור לעבור עבירה משום חשש קטט ע"ש. ולכן ענין דג' רגלים דהוא משום קטט אינו דוחה אלא דלערב אל תנח ידך. אבל לישב בלא אשה לגמרי שיבוא לידי עבירה אסור משום חשש קטט וכמו שביאר הגאון ראי' לזה מהאמור ביבמות אל תכניס קטטה לתוך ביתך כלך אצל שכמותך ע"ש:
וניחא דבירושלמי נקט תחילה התירא דאין לו בנים דפ"ו הוה דאורייתא ואח"ז נקט אין לו מי שישמשנו היינו יש לו בנים ואין לו אשה והדר נקט התירא דבנים קטנים אבל הרמב"ם וטוש"ע כתבו אין לו בנים והדר בנים קטנים ואח"כ אין לו מי שישמשנו ושינו סדר של הירושלמי דבאמ' לפי פירושינו בכונות הירושלמי מישך שייכי ענין דאין לו מי שישמשנו לענין דאין לו בנים דאי' שם קודם לזה אבל לפי מה שהעולה על דעתם לפרש שקאי על ענין שימוש ושירות לפיכך כתבו מקודם אין לו בנים ואח"כ בנים קטנים ואח"כ חיסרון ששימש דחפיפות ראש היינו אין לו מי שישמשנו: ולפי הנתבאר דכוונית ירושלמי אין לו מי שישמשנו כוונית שאין לו ולא אסר הברייתא לישא בתוך ג' רגלים אלא כשיש לו אשה רק שהיא אינה בת בנים והוא רוצה לקיים מילתא דר' יהושע לערב אל תנח ממילא מצאתי הדבר מפורש גם בגמרא דילן דבהכי איירי דהנה ז"ל הברייתא כל שלשים יום לנישואין מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים עיין רש"י שמפרש עד שלשים יום אחר אבלו אינו יכול לישא אשה עכ"ל. ומעתה נראה בעליל שיש אריכות לשון ושפת יתר בברייתא זו במאי דנקט ומאריך מתה אשתו אסור לישא אחרת כו' ולכאורה כל זה מיותר והי' די לו לשנות בקצרה כל שלשים יום לנשואין מתה אשתו עד שיעברו ג' רגלים וממילא הוי ידעינן דכוונת הברייתא דעל איסור נישואין אשה אחרת קאי ואיירי דהא ברישא נקט ואמר ג"כ סתמא כל שלשים לנשואין ולא פירש דאסור לישא אשה כוונתו ור"שי באמת פירש שם שקאי על איסור לישא אשה ע"ש ממילא אם היה מסיים בקצרה מתה אשתו עד ג' רגלים בפשיטות היה מפורש כוונתו ברייתא דקאי על איסור נישואין אשה אחרת אבל נראה ברור דכוונות הברייתא להורות דאיירינן שיש לו אשה וליכא איסורא דר"נ דאסור לעמוד בלא אשה משום הירהורי עבירה רק שבא לישא אשה משום שבא לקיים מילתא דר' יהושע דלערב אל תנח ידך דענין זה לא מיקרי רק רשות בפ' משילין ענין זה אסור עד שיעברו עליו ג' רגלים. ומדוייק בזה שפיר הארכות לישנא דברייתא דמאריך וקתני אסור לישא אשה אחרת ולכאורה תיבות אחרת ודאי מיותר לגמרי אבל השתא מפורש בדיוק הכל דהשמיענו דאיירי שיש לו אשה ובא לישא אחרת שהיא בת בנים וכלישנא דקרא אם אחרת יקח לו שפירושו שנושא אשה על אשתו. כך כוונת הברייתא דאסרינן לו לישא אשה אחרת נוסף על אשה שיש לו עד שיעבור עליו ג' רגלים וכמו שהארכנו דענין קטט דוחה מילתא דר' יהושע לחוד. נמצא דברייתא זו מענין אחד דמשנה דפ' משילין דאיתא שם ולא מקדשין ביו"ט סתמא ומ"מ מפרשינן בגמ' דאיירי ביש לו אשה ובנים הא לא"ה ליכא האי איסורא דיו"ט כמו כן ברייתא דג' רגלים מפרש דאיירי שרוצה ליקח אחרת נוסף על אשה שיש לו וזהו ענין אין לו מי שישמשנו האמור בירושלמי והא לא קשיא אם יש לו אשה איך מתירין גבי בנים קטנים. דע"פ מה שהארכנו לעיל דדווקא באחות אשתו יש מקום להתיר שהיא מרחמת על בני אחותה ביותר אבל לא באשה אחרת ולא כמו שסתמו הרמב"ם וטוש"ע והרמ"א שם סעיף ב' משמעו ג"כ דווקא אחות אשתו בעי' א"כ ניחא בפשיטות שאשתו ראשונה שהיה צרה להאשה שמתה בודאי אינה מרחמת על בניה ודאי תתעורר שנאות אמהות לבנים ואינה מתרצה לקבל עליו טרחות הבנים להיות אומן ואומנת אצלם אבל לפי פירושי הקדמונים שפירשו אין לו מי שישמשנו קאי על בתו וכלתו ודאי קשה הואיל ויש לו בביתו בתו וכלתו המה יפרנסו להבנים קטנים אפשר כלתו דומה לצרה אבל בתו קשה שפיר:
ומעתה ניחא מאוד מה דלא קבעו האי איסורא דהמשך ג' רגלים גבי אשה. משום דבאמת אינו ראוי לעגן איש או אשה מחמת איסור זה משום דקלישא האי איסורא מענין חשש איסורא דמינקת שאמרי לעגן אשה ערך ג' שנים וכמו שהארכנו לעיל דאף האיש אינו מעגנין לישב בלא אשה משום חשש דאיסורא דג' רגלים אלא דאיירי שיש לו אשה רק שהיא אינה בת בנים ממילא גבי אשה לא שייכי כלל לקבוע האי איסורא:
והשתא ראוי לומר בפשיטות בהאי עניינא דאיסורא דג' רגלים דאם עבר וכנס אינו מוציא. ואפשר עוד דאפילו להאי מ"ד דסובר סוף פרק כיצד דאם כנס מוציא מודה הכא דאינו מוציא משום דאפשר דקלישא האי איסורא מכל הנהו איסורא דהא האי איסור אינו דוחה רק מילתא דר' יהושע היינו שיש לו אשה ובא לקחת לקיים לערב אל תנח דהוה רק רשות בפ' משילין: וניחא עוד עפי"ז דענין בנים קטנים ונזדמן לו ליקח את אחות אשתו דוחה האי חשש איסורא דג' רגלים מה דלא מצינו כזה בשארי איסורא דרבנן להתיר לו כשבא ליקח אחות אשתו ויש לו בנים קטנים משום דבאמת דווקא האי חשש איסורא דג' רגלים קלישא בעיני חז"ל לכן בקל נדחה הימנו אבל לא בשארי איסורי דרבנן ועפי"ז ברור דאם כנס אינו מוציא אפילו למ"ד דסובר שם כנס מוציא:
עוד יש זכר ראיה נמצא בגמ' דוגמא הנאמר לשון שימוש ע"ד זה בכתובות (דף מ' ע"ב) אמר אבוה דשמואל אומדין כו' לשמשו ומקשה מאי נפקא מיניה ומסיק לעבדו שיש לו קורת רוח ע"ש וזה ודאי דאבוה דשמואל דאמר לשמשו כוונתו על עסק תשמיש המטה וכדמסיק מסקנא וכמבואר בסוגיות הש"ס סוף ברכות דראשונים היה לבם פתוח כאולם היה דרכם לקצר כמו כן אבוה דשמואל קיצר בלשונו וחיסר תיבות לעבדו שהיה לו לומר לעבדו לשמשו וסמך על המבין שאין שימוש המטה לשפחה רק לעבד דאי נימא כפשטא דאבוה דשמואל כיון במאמרו לשמשו על עסק שירות דעבדות קשה טובא אטו לא חש לקמחיה כי זה ודאי מי שיש לי מוח בקדקדו לא יאמר זה אע"כ דכוונות אבוה דשמואל הוא באמת כמסקנא דתלמודא ותלמודא הוא דשקיל וטרי בדברי אבוה דשמואל בכדי לבאר הטיב כוונתו שיהיה מבואר הכל. וביותר מפורש כך ברש"י ד"ה מאי נפקי ליה לכל אדם בבעילתה כו' ע"ש. משמע דרש"י מפרש דאף המקשה לא טעה לפרש מלת לשמשו דקאי על עבדות רק דקשה להמקשה מה ענין בעילה לכל אדם אצל שפחה הואיל ועיקרא למלאכה קיימו ואילו היה מפרש"י דמקשה קטעי לפרש מלת לשמשו על עבדות לא היה צריך רש"י להאריך ולבאר ולסיים דלמלאכה קיימי ובקיצור היה לו לפרש מאי ענין מלאכה לבעילה אלא מוכח דמקשה ג"כ ידע לפרש דעסק שימוש איירי בתשמיש מטה ובעילה וניחא דרש"י מסיים הואיל ולמלאכה קיימי משום דליתא האי עניינא בגמ'. עכ"פ מוכח דלשון לשמשו דאמר שם אבוה דשמואל איירי בעסק בעילה וכמו שפירשנו מילתא דאין לו מי שישמשנו האמור בירושלמי ולראיה זאת הערני חד ממופלגי קהילתינו הרב החריף מ' זיסקינד:
ומכל הנתבאר מבואר היתר גמור בזמנינו שאין נושאין ב' נשים היתר גמור לישא תוך ג' רגלים דמשום איסור וחשש דקטט שיש בתוך ג' רגלים אינו ראוי לעבור על מילתא דר' נחמן דאסר לישב בלא אשה והאי איסורא דר"נ ודאי דוחה האי איסורא כדי להנצל מהירהורי עבירה הקשין מעבירה וכמו שהארכנו בזה ומשום הכי שפיר מה שפסק מרדכי שהביא הב"י במי שתפסו השר שאם אין מקום ללמוד היתרא מבנים קטנים אין למילף היתרא מענין אין לו מי שישמשנו ולא קשה תמיהות הב"י על מרדכי אולם לא ידעתי אם המרדכי שהביא עובדא בשם מהר"ם איירי שהיה לו אשה אחרת:
ובעזר החונן לאדם דעה והייתי מבין מדעתי לפרש כל הסוגיא הנ"ל בינותי בספרים וראיתי בתשו' מיימוני שכ' ר' שמשון לר' חיים וז"ל ומה שפירש רבינו דאין לו מי שישמשנו היינו שאין לו אשה וברייתא דמ"ק דמצריך ג' רגלים ביש לו שתי נשים ומתה אחת זה א"א דאל"כ אין לו בנים נמי ליתסר כו' ע"ש באורך ולא ידעתי אם כוונתו של הר"ר חיים הוא לפרש ענין שימוש על תשמיש המטה הכל כמו שפירשנו או שלא ירד אל כל תוכן העיקר אשר יסדנו בזה. ואילו ראה הר"ר שמשון כל חקירות אשר חקרנו ויסדנו בסוגיא זו על מכונם בודאי היה מסכים אל ההיתר הזה בלי פיקפוק: