אור ברסלב
שות גליא מסכת אה"ע - תשובה יא

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

אה"ע - תשובה יא

אה"ע - תשובה י

בעז"ה ו' בטובה אדר מרבים בשמחה בלי אנחה לש"ק נאווהרדאק יצ"ו ברך לקחתי וברך לו אשיבנו לכבוד אה' מח"ו ידיד ד' וידיד נפשי הרב המאה"ג המפורסם לקריף ובקי פ"ה אי"א באמת כמהו' חיים נ"י:

את אשר יפלא על חדלי חזון על אשר השבני בענין קם דינא והדר דינא ידע נאמנה שתיכף שקבלתי קו"נ הנחמד נתתי עיוני עליה' וכמה דברים אשר הוטב לפני רשמתי אותם על גליון קונטרסי והיה באותו פעם איש א' מסטאלוויץ אשר בא עם סחורה מפינסק ואמר שיחזור תיכף בבואו לביתו ומסרתי לו אגרת ליד כבודו הרמה ורואה אני ששליחא הוא דעוית בזה וגם שמעתי שמעכ"ת כתב לווילנא על קו"נ הנ"ל שראשון נח לו ושני קשה לא ידעתי על מה כיון והיה זה שלום. בעסק קטלנית אשר חפץ ה' בידו לידע מה שיחנני לחדש בזה ובגוף דבר המשפט מבתו שתי' ברור ופשוט כבעיתא בכותחא אין אומר ואין דברים לפקפק כלל וכלל בשו"ע סי' ט' פסק בפשיטות כדעת הרמב"ם דאם ניסת ל"ת והכ"מ וכן הח"מ העתיקו דברי רמב"ם בתשובה באריכות אשר ביאר שאין בזה רק נדנוד פחד בעלמא ע"ש דברי תשובה זו נתעלמה מהריב"ש סי' רמ"ב שמסתפק בטעמא דמתיר רמב"ם אפילו בקודש לחוד וכן העיד המגיד סוף פ' ך"א מאיסורי ביאה ומפ' י' מגירושין והתם פסקו דבעי דווקא כניסה והעלה הריב"ש דמשו"ה מיקל בקידש או משום קילות האיסור או משום דאיתעבד איסורא ע"ש ובתשובה של רמב"ם מפורש הטיב דיסוד משום קולות הענין דדמיא לכישא דאסר ננאה ע"ש והנה הרא"ש מחמיר בדבר פשוט שלא ראה בימיו דברי התשובה זו שהעיד שכך דנו בבית דינו של אלפס ותלמידו ריאב"ן מג"ש וכך דן בב"ד שלו וחוט המשולש כזה אשר כל א' מהן לקבל אלפי לא במהרה ינתק ויפה עשה הרמ"א שלא הביא שם כלל דעת הרא"ש בשם י"א כדרכו תמיד והנה ריב"ש שלא ראה דברי תשו' רמב"ם וגם המגיד פ' ך"א מא"ב שם שלא ראה זה והעלה הטעם דמתיר בניסת משום דבהרבה מקומות אמרו לא תנשא במתניתין ומסקי בגמ' אם ניסת ל"ת כן הביא ריב"ש מענינים האמורים סוף פ' כיצד ע"ש. ולדעתי בלעדי תשובת רמב"ם לא היה באפשרי כלל לומר גבי קטלנית דניסת ל"ת דבריב"ש נסתפק אם יש לנו לדמות קטלנית לענין דסו"פ כיצד דמסקינן דכנס אינו מוציא אויש לדמותו למעוברת ומינקת דקי"ל דאפילו ניסת תצא ומסיק דרמב"ם מדמה לעניני דסוף פ' כיצד ע"ש ולדעתי פשיט מאוד דיותר ניחא סברות הרא"ש דיש לנו לומר בקטלנית דתצא דיש לנו לדמותו למניקת דהוה נמי משום סכנה דוולד והכא נמי ענינא דסכנה היא. אבל שארי ענינא כולהו מילי דחששא דאיסורי נינהו:

ועוד אמרתי לחקור חקירה נכונה וראויה דבפשיטות יש לנו לומר הכא דאפי' ניסת תצא דהנה אצלי בכתובים אריכות דברים דענין עיגון שמעגנין לאשה מלהנשא או אשה הניסת ובאנו להוציאה מבעלה שוין נינהו ובכל מקום שאנו מקילין באיזה איסור ואומרין שאם ניסת ל"ת אינו מהראוי לעגן את האשה מלהנשא ומפורש הדבר סוף פ' קמא דכתובות בענין ארוס וארוסתו דהוה כדיעבד ומפרש הר"ן שם דיש מקשים אי מיירי באיתתא דיעבד גמור הוא ואי איירי לגבי עובר לכתחילה הוא ומפרש משום דאם באנו להחמיר יהיה העובר פסול לגמרי מלבוא בקהל הוה כדיעבד וכן מפורש שם ברא"ש ובת"י ע"כ וכן כ' רש"י ואתה בא לפסול העובר ולהוציאה מארוס ע"ש ובכולהו ענינא דסו"פ כיצד דמסקינן שם דבכנס אינו מוציא אין שם עיגונא לאיתתא כלל דלא אסרינן אותה לעלמא אלא על הנטען או על המביא גט או על החכם ואין כאן עיגון כלל ומשו"ה אמרינן דניסת ל"ת דלהוציא אשה מבעלה שעת הדחק מיקרי ולעגן אשה לעולם הוה נמי שעה"ד ולפיכך כמו שאין מוציאין את הארוסה מהארוס כמו כן אין לנו לפסול העובר לעגנו לעולם מלהנשא ובזה ניחא מאוד דמשנה ענינא דמעוברת ומניקת דאמרינן בפרק החולץ ל"ו ע"ב דכנס מוציא ולר"מ לא יחזיר לעולם ולרבנן מחזיר אותה אחרי הזמן ואם כהן נאסרה עליו עולמית ע"ש ובכולהו איסורא דסו"פ כיצד מסקינן בהו דאם כנס ל"ת הענין הוא דהנהו איסורי קילא נינהו ושעת הדחק דאפוקי איתתא מבעלה דוחה אותם וה"ה דעגונא דאיתתא היה דוחה איסור הזה ואולם בעסק מונקית דחששא גדולה נחשבת בעיני חז"ל שלא חשו על עיגונא דאיתתא ועיגנו אותה מלהנשא לגבר כל ימי עיבורה ועוד ך"ד חודש זמן הנקה אף דשהע"ד טובא הוא לעגן אשה מלהנשא משך רב משום דראו חז"ל חשש סכנות נפשות בדבר כמו דאי' בכתובות (ד' ס' ע"ב) מעשה היה וחנקתו ולפיכך לפי ערך חומר הגזירה גזרו ג"כ לומר דאף ניסת תצא דאין שעה"ד מועיל לדחות קביעות איסור גזירה זאת. אבל הנהו דסו"פ כיצד לא עגנו את האשה דמותרת להנשא לאחרים ומשו"ה שפיר יש לומר דשעה"ד דוחה איסור ההוא וניסת ל"ת והבאתי ראי' דלעגן אשה משך רב ולהוציא מבעלה שוין המה מדברי רש"י גיטין י"ט ע"א דמפרש שם כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד היינו באם הלך הבעל לדרכו או ניסת ע"ש ובהערה זו אמרתי לפרש לנכון מה אשר עמד בעל נודע ביהודא בסי' י"ד ובסי' י"ז שינויים הנמצאים בסוגיא דמניקת מפ' החולץ להאמור בכתובות ופרק אע"פ דבכתובות תלה עיקר קביעות האיסור על האשה וקבע זמן ך"ד חודש וכאן ביבמות תלה עיקר הענין בהנושא הבא לקחת ואמר לא ישא אדם כו' ע"ש ואני מצאתי לדקדק עוד למה לא נזכר בכתובות דאם ניסת תצא כמו ביבמות דמסיים ואם נשא יוציא. ולדברינו מדוקדק הכל דברייתא דכתובות השמיענו עד כמה גברה חששא זו בעיני חז"ל ולסכנת נפשות נחשב עד אשר קבעו לעגן איתתא מלהנשא משך וזמן רב להיות יושבת גלמודה ולכן קתני הכל בדידה דעיקר העיגון בדידה הוא דהנושא הבא לקחת אותה לא שייך בו עיגון וישא אחרת אבל מה שמעגנין אותה זמן רב ניכר חומר האיסור הזה ומשו"ה קבע זמן התם ך"ד חודש דזהו עיקר הרבותא דסעה"ד דעיגון שלה אינו דוחה איסור הזה ומשו"ה הזכיר שם שמת בעלה כלומר דאפשר דמת תיכף אחרי עיבורה מ"מ צריכה להיות מעגנא כל הזמן וברייתא דיבמות משמיענו חומר חששא זאת דאין אפוקי איתתא מבעלה דוחה אותה ולכן נקיט הכל ברידיה לא ישא מינקת חבירו ואם נשא יוציא וניחא דלא הזכיר כאן זמן דכאן עיקר הרבותא דמפקינן אותה ממנו ואפילו אם עבר יום אחד או שתיים תוך הזמן מחוייב להוציא ואם הוא כהן נאסרה עליו עולמית וזה נראה פשוט הואיל ומעגנים האשה משך כב משך עיבורה והנקה קרוב לשלשה שנים אי לא הא לא קיימא הא כלומר דאם היינו אומרים באיסור הזה כמו דאמרינן בכולהו עניני דסו"פ כיצד דניסת ל"ת אנן סהדי דכל אחת התאמץ להנשא. ולמדתי חקירה זו מדברי הגהות מרדכי סוף יבמו' שחקר שם לומר דאם נימא גבי משאל"ס דכל הנישאת לא תצא א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דאנן סהדי דכולן יעברו ומסיק דדוקא ע"פ הוראות חכם ל"ת אבל נישאו בלא הוראה נהי דלדידה לא משמתינן דכל מה דעבדא היא בכדי שלא תתעגנה אבל לדידי' דשביק התירא ואכיל איסורא בוודאי משמתינן ליה ע"ש וראיתי במהרי"ט סימן ד"ו דמפרש דעל כולהו עניני דסו"פ כיצד דמסקינן דאם כנס אינו מוציא לא קשה מה הועילו חז"ל בתקנתן דהואיל ולא מעגנין את האשה ומותרת להנשא לאחרים א"כ ממילא לא יעברו על תקנות חז"ל וינשאו לאחרים משא"כ כאן דאסרינן לאיתתא לכולי עלמא בודאי תתאמץ להנשא עכ"ל ואני אמרתי לבאר סמיכה לדברי מרדכי ומהרי"ט מסוגיא דגיטין (דף י"ז) דמקשה שם הא דאמרינן ג' גיטין פסולין והוולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתן ע"ש דעיקר הקושיא מגט שאין בו זמן ע"ש ברש"י ולכאורה למה לא מקשה תלמודא בפ' המגרש דאיתא שם המשנה דג' גיטין ומסקינן שם דר' יוחנן סובר דניסת ל"ת מאי הועילו חכמים אבל לפי הנ"ל ניחא הכל דתלמודא ידע האי תירוצא דהואיל דלכתחילה לא ינשאו רק דלגבי בת אחותו אם זינתה כל טצדקי דמצי למעבד יעשה בכדי לחפות וכן משום פירי יעשה זאת ומשנינן דאהני עכ"פ דלכתחילה כו' ע"ש בר"שי דעדים לא חתימו ועיין בר"ן ואין כאן מקומו להאריך עוד:

ועפי"ז ניחא מאי דנקיט ביבמות ואם נשא יוציא הכל בהבעל דאפשר דעיקר הקנסא דקנסינן אם נשא יוציא ואם הוא כהן נאסר עליו עולמית הכל הוא תקוע בהבעל וכמו שכתב המרדכי הנ"ל דלדידה לא משמתינן דעבדא משום עיגונא אבל לדידיה דשביק היתרא ואכיל איסורא קנסינן:

ובזה אמרתי לבאר מה שיש לדקדק במאי דאמר שם רב אשי סוף יבמות במשאל"ס אי נסיב לא מפקינן מיניה ולכאורה קשה דהי' לו לומר אי ניסת ל"ת היינו על האשה אמאי נקט בדידיה בשלמא בהנהו דסו"פ כיצד דקתני שם אי כנס ל"ת משום דבמשנה שם קבע ותקע עיקר חשש האיסור על הבעל ונקיט לא ישא לא ישאנה ושייך שפיר לסיים בה דאי כנס אינו מוציא ובענינא דב' עדים המכחישי' בקדושין או בגירושין דנקט שם לא תנשא משום דאיסורא קבוע בדידה מסיים שם דאם ניסת ל"ת וכן גבי ג' גיטין פסולין בהמגרש דאיסורא תקוע בדידה איתא בגמ' אם ניסת ל"ת וא"כ גבי משאל"ס דנקיט במשנה אשתו אסורה היינו בדידה הי' לו לאסוקי בדידה דאם ניסת כו' למאי דיקדק ר' אשי למינקט מילתי' בדידיה וקאמר אי נסיב ולפי דברי המרדכי דאם עבר וכנס לא משמתינן אותה רק לדידי' דשביק היתרא כו' ולפיכך קאמר דבהוראות חכם אפילו מדידי' לא מפקינן:

ונתבאר לנכון במלתא בטעמא מאי דחלוק ענין מניקת מכולהו ענינא דסו"פ כיצד דשם כנס אינו מוציא והכא נשא מוציא משום דעיקר חששא חמור לחז"ל עד שעיגנו איתתא משום זה זמן רב אף ששעת הדחק הוה לעגן אשה משו"ה אפילו נשא מוציא. ואפשר דברייתא דכתובות הוה גזירה קדמוניות לעגנה וממוצא הדבר איפלגא ברייתא דיבמות האיך הוה הדין בנשאה דר"מ אוסר עולמית ורבנן מתירין לאח"ז וגבי כהן מודים רבנן ומעתה סברות הרא"ש מוכרח מאוד ונראה למי דומה יותר דלפי מה דאמור הך חששא דסכנה לעגנא איתתא לאוסרה מלהנשא לעולם ואף ששעת הדחק טובא הוה כנ"ל מסוגיא דארוס הנאמר בר"ן שם ממילא ראוי לומר דאפילו ניסת תצא ולא מהני שעת הדחק גבי סכנה ועוד עיין בהגהות מרדכי דסוף יבמות בענין משאל"ס דכתב שם בפשיטות דבכל מקום דלא מפורש שם ניסת ל"ת אמרינן דניסת תצא ע"ש ואנן חזינן דסתם לן תנא בקטלנית כרבי דתרי זמני הוה חזקה משו' דמספק' לן הלכתא כמאן כדמפורש בנימוקי ובב"י בשם או"ז ע"ש ומשו"ה ביסתות דהוה דרבנן מקילינן ובשור המועד לאפוקי ממון מקילינן ובמילה וקטלנית דהוה סכנה מחמירין מספיקא ובאמת הכי אמרינן בחולין (דף נ"ט) ע"ש דבסכנה מחמירין אפילו כיחידאי ע"ש ובפ' אין מעמידין ע"ש וא"כ נראין מאוד דברי הרא"ש שם ריש פ' נערה שנתפתתה וז"ל ויראה שכופין להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא וכשם שב"ד מחוייבין להפריש אדם מעבירה כך מחוייבין להפרישו שלא יפשע בנפשו והרמב"ם עצמו הוסיף בה דברים בפ' י"א מרוצח ושמירת נפש וז"ל הרבה דברים אסרו משום ס"נ וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי אם אינו מקפיד בכך מכין אותו מכות מרדות עכ"ל וא"כ כמו דקבעינן הלכתא לחומרא מספיקא בקטלנית אפילו בתרי זימני כמו כן מהראוי לכופו להוציא כסברות הרא"ש. והרשב"א חלק ג' סימן שס"ד והעתיקו הב"י בקיצור וז"ל שם חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי מקום שיסמוך עליו הרב ז"ל בזה ע"ש שהאריך ומסיים ולא נתיישבה בה דעתי והריב"ש הקשה עוד למה מתיר הרמב"ם בזה אפי' בקידש לחוד ובכולהו ענינא דסו"פ כיצד בעי דווקא כנס ולא מהני קידש לבד והוא ע"פ גירסות רמב"ן בירושלמי והביאו הנימוק"י שם דבקדש אומרין לו אל יכנוס כנס אין מוציאין ע"ש ובשו"ע סימן י"א וי"ב פסק דווקא כנס ולא קידש ובסי' ט' בקטלנית כ' לשון הרמב"ם דאפי' קידש אין מוציאין והייתי סבור לומר דדווקא גבי מיתות שנים מקיל רמב"ם משום דאיסתפוקי הלכתא כמאן אי כרבי או כרשב"ג אבל בתלתא דהוה קטלנית לד"ה אפילו כנס מוציא ופשיטא דלא מהני קידש אבל עיינתי על מקור דברי רמב"ם ונראה ברור דמיקל בכל אנפי (ובהאי דקידש וכנס דחיתי דברי המגיד מה שכ' שם סוף פ' י"א מה' גירושין ע"ש):

אמנם כבר ביארנו שהרשב"א והמגיד והרא"ש וריב"ש לא ראו את תשובות הרמב"ם אשר הביא הכ"מ בארוכה ע"ש שדעתו שאין כאן איסור כלל רק מצד ניחוש ופחד ותמהון שינזקו בהם הגופות החלשים ברוב שעות כמו אוכל מכישא דאסר גינאה ואע"פ שיש חכמים שסוברים שלא תנשא אומרים לה אם תמצאי מי שקידש אותך לא נחייבנו לגרש והיו מקדשין בפני עדים כו' וכך היו עושין בב"ד של רב אלפס ובב"ד תלמידו ר"י אב"ן מג"ש וכן עשה מעשה במצרים עכ"ל ומזה נראה בעליל טעמו של רמב"ם דמתיר אפי' בקידש לבד משום קולות האיסור בעצמו כמו שכ' ריב"ש ע"ש ופשוט דמתיר אפי' בקטלנית דתלתא דלא חילק כלל דסברתו דאין כאן איסור סכנה כלל אלא מענין ניחוש ופחד ואולם טובא יש לחקור ולמציא מקור ויתד נאמן לתלות ולקבוע מוצא דבר לעיקר הזה בתלמוד מאין יצא להם זאת כי רהיטא דתלמודא ולישנא דברייתות לא משמע כך. וגם קשה לסברתו מדקבעינן סתמא בקטלנית כרבי שם בכתובות (ד' מ"ג ע"ב) ומפורש הדבר בנימוק"י וברא"ש משום שיש לנו ספק הלכה כמאן ומשו"ה בסכנות אזלינן לחומרא ע"ש ולסברת רמב"ם דליכא כאן איסור סכנה היה מהראוי להקל כרשב"ג עוד נראה דפשטא דתלמודא דסו"פ כיצד רהיטא נגד דברי רמב"ם בזה דאיתא שם קס"ד מיתה אמיתה נימא מתני' דלא כרבי דאי כר' הא אמר בתרי זימני הוה חזק' ומפרש"י דלרבי נהי דחשד ליכא מיהו אסורה לכל העולם שהוחזקה להתאלמן ע"ש. ולשיטות הרמב"ם לפום רהיטא לא קשה התם כלל לרבי דאפשר לומר דמתני' משמעינן דאם נישאו לאחרים ונתארמלו אזדא לה האי איסורא דחשדא ואף שיש שם חשש דניחוש ופחד לית לן מידי. ובלעדי שיטות רמב"ם הנ"ל אמרתי שהלכה זו דסוגיא דסו"פ כיצד נתעלמה מחכם צבי סימן א' שם שהאריך לסתור סברות ראנ"ח שהעלה לומ' דלגבי יבם לא שייכא איסור קטלנית והוכיח ראנ"ח זאת מפ' ד' אחין (ד' למ"ד) במשנה ג' אחין כו' זו היא שאמרו וכולן שמתו או נתגרשו צרותיהן מותרו' אף שיש שם איסור קטלנית ודחה ח"צ וכ' דמהא ליכא שום ראיה כלל דיש לומר מותרות משום אשת אח ואסורה משום קטלנית ומביא ראיה לפירוש הזה ממאי דאי' בחולין אכלה סם המות מותרת משום טריפה ואסורה משום סכנת נפשות וכן איתא בחולין (ד' צ"ה ע"א) דרב סובר בשר שנתעלם אסור ומפרש מאי דאי' שם במשנה אברים שנמצאו בגבולין נבילות אבל חתיכות מותרת ומקשה מזה לרב דסובר דאסורין ואמר רב דמותרת משום נבילה ואסורות משום בשר שנתעלם מן העין ע"ש שהאריך בזה. ואמרתי להקשות על הח"צ דלסברתו מאי מקשה תלמודא שם סו"פ כיצד ממאי דאי' במשנה שם וכולן שנישאו לאחרים ונתארמלו מותרות להינשא להם לימא דלא כרבי דהא מצי אתיא אפי' כרבי וקתני מותרות משום חשדא אבל אסורה משום קטלנית כל זה הקשתי טרם רואה שיטות הרמב"ם ועכשיו ביותר קשה לשיטות הרמב"ם דמפרש דליכא כאן שום חשש איסור ואפי' סכנ' ליכא כאן רק ניחוש ופחד בעלמא קשה טובא ובפרט לפי מאי דכ' הח"צ שם דאפשר לומר דמשו"ה לא נקיט מפורש ואסורה משום קטלנית דבפלוגתא לא קמיירי ע"ש כמו כן אפשר לומר על משנה דסו"פ כיצד. ועוד מצאתי לדקדק בדברי תשובות רמב"ם שכ' ואע"פ שיש חכמים סוברים שלא תנשא כו' לפום רהיטא אינו מובן כוונתו כלל דמשמע דדעתו להתיר לגמרי אבל חכמים אחרי' אומרים שלא תנשא וקשה דהא מפורש בברייתא בתלמודא דלשלישי לא תנשא ולהשקיט כל עניני מבוכות הללו אמרתי לבאר שיש ראיות חזקות ומצוקות לשיטות רמב"ם הנ"ל מסוגיות התלמוד דהנה יש לדקדק טובא על מאי דאיתא שם בסו"פ הבע"י (ד' ס"ד ע"ב) אמר רבא השתא דאמרת דאחיות מחזיקות לא ישא אדם ממשפחת נכפין ולא ממשפחת מצורעים והוא דאיתחזק תלתא זימני. ומימרא זו פסקו הרמב"ם וטוש"ע סימן ב' ע"ש. ולכאורה קשה לפי מה דקי"ל בקטלנית כרבי דחמירא סכנתא דאזלינן להחמיר ורבא גופא מסיק לקמן דבנשואין קי"ל כרבי כסתם משנה א"כ מפני מה מסיים בה רבא והוא דאיתחזק ג' זימני וראיתי בנימוק"י שם דלאחזוקי כל המשפחה אפי' רבי מודה ע"ש הביאו הח"מ סי' ב'. וקשה לסברתו איך באו למיפשט מדאמר ר' יוחנן שבאתה אחותה רביעית ואמר לו רשב"ג אל תמולי דילמא באחיות או משפחה כולהו מודו. ועיין ברש"י דכ' קמ"ל דאחיות מחזיקות כמו אשה אחת בג' בנים ע"ש משמע דהכל חדא ודוחק לחלק בין אחיות למשפחה דא"כ איך יליף רבא משפחה מאחיות. ועוד דלפי"ז קשה דהי' לנו לפוסקים לפסוק ולומר דבאחיות אף בשנים נכפין לא ישא השלישית דווקא במשפחה בעינן תלתא אע"כ משמע בפשיטות שאין לחלק כלל ובכל גוונא דווקא תלתא בעינן. ועוד חקרתי לשיטת הרא"ש דקטלנית מילתא דסכנת נפשות הוא קשה דלא לישתמיט לנו שום פוסק מהראשונים או מהאחרונים לפרש ולומר דלשני אחיות אשר מתו בעליהן השלישית אסורה להנשא ולפי שיטות הנימוקי דמחלק בין אחיות ובין משפחה דבתלתא איתחזק כילה משפחה היה לנו לפוסקים לבאר דמשפחה שנתארמלו בה שלשה נשים איתחזק כל המשפחה כולה לקטלנית ואסור לישא נשים הימנה וזה לא ראינו ולא שמענו מעולם להחזיק ע"פ אחיות עסק קטלנית ובמילה מבואר בשו"ע עכ"פ דאחיות ג"כ מחזיקות ע"ש אבל בקטלנית אין שום פוצה בדבר מאז ועד עתה לא נעשה זכר לזה בין ההמון כלל והלא דבר הוא:

ואמרתי להעיר עוד דקדוק נכון בלישנא דתלמודא אשר עפי"ז יתגלה לנו בעליל יסוד ומקור לשיטות הרמב"ם אשר ביאר בתשובתו ויתורצו כל הערות שהערנו לעיל בענין הזה והוא גבי משפחת נכפין ומצורעים תלה קביעות האיסור על האיש הבא לקחת והאי לישנא נאמר ברמב"ם שם פ' ך"א מא"ב הלכה למ"ד ובשו"ע סי' ב' ע"ש דכתבו לא ישא אדם ממשפחת כו' ולשון הזה מדוקדק לפי ענינו לנכון דהאש' אינו מתקלקלת בנשואין הללו ועיקר חשש דסכנה משום הבעל איקבעה דהוא מתקלקל בזה ולפיכך שפיר דתלי עיקר האיסור בו ואמרו לא ישא וכן בכולהו עניני דסו"פ כיצד גבי נטען על האשה או על שפחה והמביא גט והמעיד לאשה שמת בעלה וחכם שאסר האשה תנינן בכולהו לא ישא את אשתו משום דעיקר חשש החשדא תקוע בו נקיט לישנא דאיסורא ג"כ עליו היינו לא ישא ולא נקיט לא תנשאי וכמו כן במשפחת נכפין נקט ג"כ לא ישא כנ"ל וא"כ בעסק קטלנית מהראוי לעשות קביעות באיסור על הבעל והיה לו למינקט בהאי לישנא לא ישא אדם אשה שמתו לה שני אנשים אולם לישנא דברייתא לאו הכי הוא אלא קבע יסוד האיסור על האשה ואמר לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא, וכן הוא לשון רמב"ם ושו"ע אשה שנשאת נשני אנשים ומתו לשלישי לא תנשא משמע שעיקר אזהרות חז"ל עליה איקבע (והוזהרו הפסולין מלהנשא לכשרים) ומוטב היה להפוסקים למינקט בהאי לישנא לא ישא אדם אשה שנשאת לשני אנשים ומתו ובעסק שהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה שם במשנה תלה האיסור בהבעל וקאמר אינו רשאי לבטל ובברייתא שם (ד' ס"ה ע"א) יש לדקדק דקדוק הנ"ל דנקיט הכל בדידה ואיתא שם ת"ר ניסת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים ולכאורה קשה דעיקר אזהרת חז"ל על הבעל קבוע שהאיש מצווה על פו"ר והוה ליה למינקט לא ישא אדם אשה שנשאת לשני אנשים ולא היו לה בנים. ואולם התם מדוקדק מאוד לישנא דברייתא ובדידה איירי דווקא הברייתא ומשום רבותא דידה ניתני ברייתא זו. דקמסיים שם ונקט ניסת למו שאין לו בנים תצא בלא כתובה ומפורש בטוש"ע סימן קנ"ד סעי' י"ז דאיירי דווקא דלא הכיר בה ולא הודיעה האשה לו שכבר היו לה ב' אנשים אבל כשהכיר בה וידע מזה ונשאה אפי' כתובה יש לה ע"ש ובתוספת וברא"ש ודווקא בלא הכיר אין לה כתובה דהוה מקח טעות שהטעתו שלא הודיעה לו דבר הזה ועיין בנימוק"י שם שכתב עוד דאף דאיירי בלא הכיר והיא נתחזקה שלא ילדה מ"מ אין לה דין איילונית דאף גיטא לא בעיא בלא הניר בה אבל כאן צריכה גט דאיילונית מקח טעות גמור משו"ה לא צריכה גט אפי' מדרבנן אבל זו שאין לה סימני עקרות אלא משום חזקה בעלמא קדושין גמורין נינהו דהא אפשר שיהיה לה בנים מרביעי כדאי' בגמרא ע"ש וסברתו מוכחא מדנקיט תלמודא תצא בלא כתובה מסתמא גיטא בעיא דאל"כ הוה ליה למיתני רבותא טפי דתצא בלא גט וממילא דלית לה כתובה וכן איתא בפ' המדיר (ד' ע"ג) ע"ש ומבואר הטיב דלא הוה מצי ברייתא למינקט בדידיה לקבוע איסור עליו שלא ישאנה והיינו בהכיר בה דתו לא הוה מצי למיתני אם נשא תצא שלא בכתובה דבהכיר יש לה כתובה גם ליכא שום רבותא מאי דצריכה גיטא. אבל כל עסק ברייתא זאת משום רבותא דידה הוקבעה והזהירוה חז"ל שלא להטעות לאנשים בלא דעת. ואם עברה על אזהרה זאת וניסת בלא ידיעה בתחילה אזי אף על פי כן לא מיקרי מקח טעות לגמרי כאיילונית שתצא בלא גט אלא גיטא צריכה כנ"ל מנימוקי יוסף ואף דלא מיקרי מקח טעות לענין גט מכל מקום הוא מקח טעות לענין כתובה ותצא בלא כתובה ויוצא לנו רבותא גדול' בזה:

ובאמת לכאורה יש לדקדק איך לא יפורש בברייתא שום רמז דאיירי בלא הכיר ולפי הנ"ל ניחא דאי הוה איירי בהכיר היה האיסור קבוע על הבעל ומדנקט איסורא בדידה מוכח דאיירי בלא היכר וכל עניני דברים הללו ניחא לן לפרש ולומר האי ברייתא דשהה עשר שנים אמנם ברייתא דקטלנית לשיטות הרא"ש דלסכנות נפשות נחשב הדבר להבעל א"כ פשיטא שעליו חיילא אזהרות חז"ל שלא לסכן עצמו בזה אף שיאמר רוצה אני וכמו שהעתקתי לשון רמב"ם מפ' י"א מרוצח שמכין אותו מכות מרדות לאדם המכניס עצמו לספק סכנה. א"כ קשה טובא דהיה לו לברייתא למתני הכל בדידיה שלא ישא אשה הנשאת לב' אנשים ומתו כהאי לישנא דנקט בענין משפחה הרעים:

אשר מכל זה מוכח ונראה ברור סברות הרמב"ם בתשובה שהובא בכ"מ שם דעסק קטלנית אין בו קביעות איסור מחשש סכנה כלל אלא מצד ניחוש ופחד ע"י גופות החלשים אבל מי שדעתו יפה וגופו בריא ובתיהם שלום מפחד יכול לישא הקטלנית וכמו ענין המבואר בשו"ע סי' ד' סעיף י"ט שהמקיז דם ולא נטל ידיו מפחד ז' ימים המגלח שלא נטל ידיו מפחד ג' ימים הנוטל צפרניו ולא נטל ידיו מפחד יום א' והוא תלמוד ערוך בפ' ע"פ קי"ב והרמב"ם לא הזכיר זאת כלל בספרו אף שכבר הבאתי שביאר בפ' י"א מרוצח שמכין מכות מרדות לאדם שאינו רוצה לזהר מדברים שיש בהם קצת חשש סכנה וביאר שם באותו פרק ובפרק י"ב כמה ענינים ומביא מאי דאי' בגמ' אסור להניח מעות לפיו שמא יש עליהן רוק של מצורעים גם כ' שאסור להניח דבר מאכל תחת המיטה שמא יפול שם דבר המזיק והראב"ד משיגו ואמר שהטעם משום רוח רעה ע"ש אבל באמת הרמב"ם לא הביא כלל שם עניני דברים המוזכרים בתלמוד בפ' ע"פ ובשארי מקומות בברייתות ובאיזה מימרו' דאמוראים מעניני ניחושים וסגולות שלא מדרך הטבע ולא הזכיר מפרקים הללו רק חששי סכנות שהמה ע"ד הטבע ואף לא זכר שם לענין זוגות המבוארים בפ' ע"פ אשר לדעתו כל ענינים הללו המה רק על צד הניחוש ותמהון ופחד מחלשי הגופים וכמו דאמרו בזוגות מאן דקפיד קפדינן עמו ומאן דלא קפיד לא קפדינן עמו אבל למיחש מבעי ומפרש רשב"ם (דף ק"י ע"ב) דמשו"ה מסיק תלמודא דלמיחש מבעי דאל"כ למה הוזכר כלל בתלמוד ע"ש ודעת הרמב"ם שענינים כאילו שהמה שלא מדרך הטבע אינו עולים אלא ע"ד ניחוש ופחד לגוף חלש משו"ה השמיטן מספרו שבעלי דעת שלמים בתיהם שלום ג"כ מפחד ולא פחדו פחד כלל וכלל. ובזה ניחא מאוד דבמשפחת נכפין ומצורעים נקיט לא ישא משום דגזרו אומר על הבעל שלא יקחנה משום דיש שם חשש סכנה בדבר ופשוט דאף להרמב"ם דמכין מכות מרדות למי שאומר שאינו חושש לסכנה ומכש"כ שאפילו ניסת תצא שכופין לפרוש מכולהו חששי סכנה אבל בקטלנית לא קתני בברייתא איסו' על הבעל שלא ישא לפי שאין ענינו אלא למי שאין גופו שלם ואין ביתו שלם מפחד אכן למי שאינו שם פחד לנגד עיניו ורוצה לישאנה אין בו שום מיחוש כלל:

ומצאתי ראי' ברורה שאין עלי' תשובה לשיטות הרמב"ם דראיתי גדולים חקרי לב נבוכו ולא מצאו מענה בזה דבטוש"ע סי' ט' פסק דשלישי אם הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתוב' אבל משני יש לה כתובה אפי' לא הכיר בה ע"ש ומקור הדבר מבואר ברא"ש ר"פ נערה שנתפתת' ובר"ן שם וביותר בשיט' מקובצת שם דהר"ר משה בר' יוסף מנרבונא פסק דאף משני לית לה כתובה דאיגלאי מילתא למפרע דהיא קטלני' לפי מה דפסקינן בנשואין כרבי וגרים שם (בד' מ"ג ע"ב אבל נתארמל' תרי זימני דלא חזיא לאינסובי לית לה כתובה דלא קרינן בה לכי תנשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכייוחלקו עליו כל הבאי' אחריו. הרא"ש דחה ואמר דמ"מ אית לה כתובה משני משום דלענין ממון לא סמכינן אחזקה דתרי זימני עד דאיתחזק בתלתא זימני כדאשכחן בשור המועד הובא דבריו בב"ש ס"ק ד' ע"ש שכתב וז"ל לעולם הלכה כרשב"ג דג' זימני הוה חזקה אלא משום סכנת נפשות קי"ל כרבי בנישואין ומילה עכ"ל ובשיטה מקובצת הביא דברי הראב"ד שהקשה על דברי הר"מ בר יוסף הנ"ל ממאי דאי' בפ' יש מותרות (דף פ"ה) באלמנה הניסת לכה"ג יש לה מזוני לאחר מיתת כה"ג והמה מתנאי כתובה א"כ מוכח דמשני יש לה כתובה אפילו לפי מאי דקי"ל כרבי בקטלנית א"כ ליתא לגירסת ה"ר ר"מ הנ"ל ועוד ראיה אחת הביא שם ראב"ד ממאי דפסקו מזוני לחומה אשת אביי סו"פ אע"פ (דף ס"ה ע"א) משום דאביי נסבה אדעתה דהלכ' כרשב"ג אף בנשואין כדמפורש סו"פ הבע"י וכמו דלרשב"ג משלישי יש כתובה כמו כן לרבי משני ע"ש ובאמת תמה הרמב"ן על זאת הובא באריכות שם בשיטה מקובצת ע"ש ובאמת על סברות הרא"ש דמפרש מה"ט פסקינן דיש לה כתובה משני דאנן לא ברירא לן הלכה כרבי או כרשב"ג א"כ במעשה דחומה אף דאביי סובר כרשב"ג מ"מ כשמת אביי בודאי איגלאי למפרע דקטלנית הואי בודאי ומקח טעות הואי והנה לשיטות הר"ן אשר הובא דבריו בב"ש ס"ק ד' הנ"ל ניחא זה דהר"ן שם בכתובות ובשיטה מקובצת הביא כך שיטת הרא"ה יותר באריכות שהמה ג"כ חולקין על שיטות ה"ר ר' משה ב"ר יוסף וסמכו לענין הזה ענין דשהה עם אשתו עשר שנים דכתב שם ר' אחא משבחא גאון דמשני יש לה כתובה כמו שביאר בתו' סוף פ' הבע"י שם בשם הגאון וז"ל הר"ן והרא"ה דאע"פ שהוחזקה קטלנית אין הדבר ברור שמחמתה מתו שאפשר שהגיע זמנם למות ומשו"ה משני לרבי ומשלישי לרשב"ג אית לה כתובה דדילמא הרי היא ככל הנשים אבל מכאן ואילך כיון שנולד בה ספק ואיתרעי עד שמחמת זה אסרוה חכמים והיא לא גלה לו משו"ה תצא בלא כתובה שהיא הטעתו וכעין זה הוא ענין דשהה עשר שנים ומסיים הר"ן דבזה ניחא מאי דפסקו מזונות לחומה דביתהו דאביי משום דסובר כרשב"ג ע"ש והרא"ה מוסיף בה דברים וז"ל לפום שיטתא דגמרא משמע דקטלנית אית לה כתובה לעולם מדינא דספיקא בעלמא הוא ואין כאן מקח טעות דאל"כ אפילו מראשון היה לה להחזיר הכתובה כשמת השלישי כמו בנתברר שהיא איילוני' אלא פשיטא דלקטלנית יש לה כתובה ודווקא משני לרבי ומשלישי לרשב"ג ואילך לפי שאסרו חכמים עליו להנשא השתא חשבינן לה מקח טעות שהטעתו שנשאת שלא כדין ואתיא ליה נמי כטעמי' דנשאת לראשון ולא היו לה בנים וכו' וכן כ' הריטב"א שם ע"ש. וגם על סברות הר"ן והריאה מצאתי לחקור ממאי דאי' בשו"ע סי' קי"ז דבנמצא דם אחרי תשמיש ג"פ ומבואר שם בב"ש דאין אסורה רק מחמת ספק מ"מ אף לענין ממון אמרינן הואיל ועכ"פ אסורה לבעלה מחמת הספק א"כ איני יכולה להוציא ממנו הכתובה ומדמה שם לספק טריפה דצריך המוכר להחזיר המעות ע"ש באורך ולפי"ז לא מהני כלל סברות הר"ן הנ"ל דהואיל ואסרו חכמים ע"י ספק הזה א"כ הוה מקח טעות גמור דהתם ברואה מחמת תשמיש ג"כ לא הטעתו דלא ידעה מזה ומ"מ הוה מקח טעות הואיל ואסרינן אותה מחמת ספק הזה ואולם בענין שהה עשר שנים ניחא קצת דמשו"ה יש לה כתובה משני לרבי ומשלישי לרשב"ג דאין זה מום כל כך דהא ביש לו בנים או שרוצה לישא עוד אשה אחרת מותרת היא וכמו שכתב הר"ר משה ב"ר יוסף דכאן יש לה כתובה דקרינן בה לכי תנשאי שהיא מותרת כנ"ל אבל קטלנית שאסורה ע"י ספק הזה א"כ הוה מקח טעות כמו ברואה אחרי תשמיש וכן מחלק המגיד הביאו הב"ש שם ריש סי' קי"ז מה"ט בין איילונית גמורה לרואה אחרי תשמיש ואפשר לחלק קצת ולומר דשאני התם שנאסרה ע"י זה הספק לאותו הבעל עצמו ומחוייב להוציא נעשה לו מקח טעות משא"כ בקטלנית אף שנאסרה מעתה אין זה ענין כלל להבעל אחרי שהוא מת ולפיכך יש לגבות כתובה מיתמי ולא נקרא מקח טעות כל כך ועדיין יש לעיין בזה: ועוד אחת אמרתי לבאר אשר מצאתי לחקור חקירה גדולה ועצומה היא בעיני למאוד לשיטות הרא"ש ודעימיה) דכופין להוציא גבי קטלנית דלסכנות נפשות נחשב הדבר וקשה לי על מה דכתב הטור ושו"ע בשמו דאם לא הכיר בה לית לה כתובה דמשמע עכ"פ כתובה הוא דלא בעיא אבל גיטא בעיא הא לפי מה שהאריכו התו' בפ' המדיר (דף ע"ב) שם בד"ה על מנת דאפי' בקידשה סתם לא הוה קדושין כדמוכחא מסמפון אבל עכ"פ צריכה גט מדרבנן מספקא ומסקי דבנמצאה איילונית משמע בריש יבמות דלא צריכה גט אפילו מדבריהם ומסיים וצריך לחלק בין מום לאיילונית עכ"ל. וברא"ש פ' המדיר ובריש יבמות מבואר הדבר בתו' דשאני מום דאיילונית דעיקר דעתו של אדם בשביל בנים ומשו"ה הוה קדושי טעות ובריש יבמות ביארו עוד דאפילו למ"ד דבכנסה סתם צריכה גט היינו דווקא בשארי מומין דאיכא דידע ומחיל ואמרינן אין אדם עושה בעילתו זנות ובדעתו אפי' יהיו בה מומין בועל לשם קדושין אבל מום דאיילונית שום אדם אינו מוחל ע"ש ובחדושי מהר"י טראני הביאו שיטה מקובצת שכך תי' הרי הריב"ש ג"כ דיש לחלק בין מום גדול שאינו מתפייס בו כלל כמו ריח הפה וחוטם או מכות שבגופה ומשום מומין כאילו חיישינן בסימפון דלא הוה קדושין כלל אבל בשארי מומין כאילו הפוסלין בכהנים בהנהו דווקא בעי להתנות אבל בסתמא הוה קדושין ע"ש:

ומעתה נחזי אנן בלא הכיר בקטלנית הנמצא עוד יותר מקח טעות כזה עד אשר אימת מות נפלו עליו ואין חרצובות למותם היעלה זאת על הדע' שום בן אדם שאפשר שמוחל על מום גדול כזה וגרע טובא מאיילוני' וכמו שכ' המגיד פ' ך"ה מה' אישות דהואיל ומותרת לו כשיש לו אשה אחרת משו"ה יש לה תו' אף בלא הכיר בה אבל בקטלנית לא שייך כל זה. וא"כ היה מהראוי לומר דאפילו גיטא לא בעיא בקטלנית דלא הוה קדושין כלל ולא מהני לנו כלל סברת הר"ן והרא"ה הנ"ל דענין קטלנית לא הוה אלא ספק איסור משום דאפשר לא מחמתה מתו אלא כל אחד הגיעו זמנם למות ע"ש דבעסק אימת וחרדת מות מי הוא אשר לא יחוש לנפשו ובפ' אין מעמידין דף ל' איתא שם פירוקא לסכנתא ומפרש"י לדבר שיש בה סכנה אתה בא לתרץ ולסתור אטו אנן נסמוך אהני שנויא ע"ש ובחולין (מ"ט ע"ב) איתא ר"ש וסכנות נפשות ואת אמרת לחום על ממון ישראל ומפרש"י דבסכנה יש לנו לילך אחר המחמיר. וביומא דף פ"ד והובא בשו"ע ה' שבת סי' שכט דמפקחין את הגל בשבת אף שיש שם כמה ספיקות ספק הוא שם ספק אינו שם ואת"ל שהוא שם שמא מת ואת"ל חי שמא כו' אע"פכ מחללין שבת החמור משום ספק נפשות מכש"כ בקטלנית שכבר איתחזקה בזה מי הוא זה ואיזה הוא אשר ישים את דמו בראשו למחול על מום גדול כזה ובפרט לפי מה שכ' בח"צ סי' א' דלא אמרינן כאן שומר מצוה משום דדומה לסולם רעוע דשכיחא הזיקא ע"ש ומה אשר רצו הר"ן והרא"ה לדמות ענין קטלנית בחדא מחתא עם ענין שהה עשר שנים ולא ילדה וכמו שכ' גם הנימוק"י בפ' הבע"י דחזקתה לא אלימתא היא דאל"כ אף גיטא לא תבעי כמו איילונית שלא הכיר בה ע"ש לדעתי אינו דומין זה לזה דהתם שפיר יש לומר דעכ"פ קדושין חיילא דהואיל ולאו איילונית בסימנין היא מחיל על מום כזה דהא בלא"ה מותרת היא לו אם ישא אשה בת בנים עליה א"כ אין דמיונם של הר"ן והרא"ה עולה יפה כי המות יפריד בינהם דשאני בקטלנית דליכא מאן דמחיל על ענין כזה אפילו בספק הרחוק מכש"כ כאן דאיתחזקה ומי הוא אשר יוותר את חייו לסמוך על ספק הרחוק שהעלה הר"ן לומר דאפשר הראשונים כולהו הגיע זמנם וא"כ אין ענין קטלנית דומה כלל לענין שהה עשר שנים וכפי הנראה דקטלנית גרוע מאיילונית בלא הכיר דאפי גט לא בעי וגם יש לחקור בה ולומר דכל כתובה שגבתה כבר מהראשונים תחזירה כמו שחקר הרא"ה בשיטה מקובצת גבי איילונית ע"ש והיה לנו ענין לחקור צרות קטלנית איך הוה הדין כמו צרת איילונית אשר נאמר ונשנה דינה בריש יבמות ולא משתמיט בשום פוסק לפסוק ולומר דקטלנית אף גיטא לא בעי ובאיילונית כ' הר"ן הובא דבריו בב"ש סי' קט"ז ס"ק ז' דאפי' בלא הכיר בה ודר עמה אח"כ הוה כאילו נשאה מתחילה לשם איילונית ואולם בקטלנית היה צ"ע אף בכה"ג דלא שייך מחילה בזה כנ"ל:

אשר מכל זה מוכח ומוכרח סברת הרמב"ם דאין כאן שום בית מיחוש מענין סכנה כלל ואין שום ענין גרמא לא גרמי ולא גרמא למיתת האנשים מהאשה. ואמרינן בפ' אין עומדין (ל"ג ע"א) לא ערוד ממית ובסוף יבמות (קי"ד ע"א) דבמלחמה אמרי בדדמי אבל בדבר לא אמרי בדדמי דאמרי אינשי שב שני הוה מותנא ואינש בלא זימני לא שכיב והתם מ"מ בלי ספק שגורמים המה ערוד או הדבר לדבר הזה אבל מאשה אין שום ענין גרם סכנה ממנה להבעל והלא תראה איך שדחק א"ע בתשובות הרא"ש הובא בב"י סימן ט' על טעמא דמזל גורם דאין לפרש שנולדה במזל שימותו בעליה דנא מצינו בתלמוד שיהיה תלוי במזל אלא עושר ואורך ימים כדאמרינן בני חיי מזוני כו' אבל לא דברים אחרים ולפיכך דחק לפרש משום דאשה מתפרנסת ע"י הבעל ונגזר על האשה שימותו בעליה כדי שתהיה כל ימיה בעוני ע"ש ומזה הוליד נ"ב סימן ט' ענין חדש דבאלמנה עשירה לא שייך זאת והסברא נכונה ואולם לפי"ז קשה דתלמודא בעי לעשות נ"מ בין טעמא דמעיין ומזל ואמרו באירסה ומת או נפל מדיקלא לטעמא דמזל הוה קטלנית ולא לטעמא דמעיין ע"ש וקשה הלא ידוע דאורחא דתלמודא בכל מקום להמציא נ"מ על שני צדדים ולמישכח ענין שאסור להאי ומותר להאי וכן איפכא וא"כ לשיטות סברת הרא"ש היה לתלמודא לעשות נ"מ לאלמנה עשירה שאסורה לטעמא דמעיין ומותרת לטעמא דמזל. ובעלמא אמרינן אלמנה בין עניה בין עשירה במשמע. א"כ דליתא לשיטות הרא"ש אלא ענין מזל הוא שנולדה האשה במזל כזה שימותו בעליה וקשה ע"ז מה שהקשה הרא"ש דלא מצינו ענין כזה בתלמוד שיהיה תלוי זאת במזל ואף על האמור בני חיי מזוני דחק א"ע התו' בסוף שבת ממאי דאיתא אין מזל לישראל ואיתרע טעמא דמזלא ואף על טעמא דמעיין גורם יש לחקור טובא דהנה פסק הטוש"ע דמידה זו אינו נוהג אלא בנשים ולא באנשים והוא מתשובת הרא"ש והעלה הטעם דאילו היה נוהג באנשים כנשים לא הוה שתקי חכמים מלדבר בזה ומסיים אפילו מתו ג' נשיו מהריון ע"ש וקשה דהכל טעמא בעי למ"ד מעיין גורם למה לא קבעו חז"ל זאת אף באנשי' כי החוש מעיד שיות' ראוי שיפעיל מעיין האיש להאשה ממה שפועל מעיין האשה להאיש וקרא מצא כתיב ויתן בך איש את שכבתך כו'. ולמ"ד מזל גורם לפי מה דאסבר הרא"ש כנ"ל ניחא דלא שייך רק באשה אבל למ"ד מעיין גורם על שניהם היה נאמר ענין קטלנית והיה נ"מ גדולה בין הנהו טעמים משו"ה מפרש הרמב"ם דהמקשה דמקשה בשלמא גבי מילה ניחא דאיכא משפחה דרפי דמא ואיכא דקמיט דמא אלא נישואין מאי טעמא עד דמסקי טעמא דמעיין ומזל סובר הרמב"ם דקושיות המקשה חזקה היא דליכא לן כלל סברא לאסור בנשואין כמו במילה ומ"מ מתרצינן על צד הדחק שיש קצת ענין פחד וניחוש ע"י מעיין או מזל וניחא דלא גזרו אומר על הנושא הבא לקחת שלא ישא קטלנית כמו שאמרו שלא ישא ממשפחת מצורעים משום דבקטלנית אין חשש סכנה אלא תמהון ופחד כמבואר בתשו' רמב"ם רק שעל האשה שמתו לה שני אנשים גזרו אומר שאסור' להנשא לשלישי בלא הכיר בה ולא הודיעתו ואיירי ברייתא זו בחדא בקתא ודוגמא לברייתא אשר הובא שם מענין שהה עשר שנים דאיתא שם לשלישי לא תנשא דקאי ואיירי בלא הכיר ולא הודיעה לו:

ואולם התם מסיים בברייתא דכשעברה ע"ז וניסת בלא הודע משפטה שתצא בלא כתובה אמנם בענין הזה לא קמסיים כן כי אין תקנה לקילקולה בזה שתפסיד כתובתה כמו התם דכאן כל זמן שלא הכיר בה יש לה לחוש לנפשו פן ואולי הוא מאותן האנשים האומרים לנפשם אשרי אדם מפחד תמיד וא"כ כשיוודע לו דבר הזה אח"כ פתאום יפול בפה הפחד ויבוא לידי סכנה. ומקור הדבר כמו שאמרו המבעית את חבירו חייב בדיני שמים ומבואר בטור שו"ע סימן ת"ך דאיירי שהפחידו פתאום מאחוריו או באפילה וכן הוא לשון הרמב"ם ע"ש אבל אם הבעל יודע ומ"מ רוצה לקחתה ואומר שדעתו יפה וגופו בריא ושלם ואין שום פחד לנגד עיניו מתי רין לאיש אשר אלה לו לקחת אותה בלי שום נידנוד הואיל ובאמת ליכא בו חשש סכנה כלל ולפי"ז הנהו טעמים דמעיין ומזל לא איקבעי על עניני סכנה רק לפרש ענין גרמות חשש התמהון ופחד שיפיל באיזה צד בעסק הזה דוגמא לדבר הזה מאי דאיתא בפ' אלו מציאו' ך"ז ע"ב דכיס וארנקי לא מושלי אינשי משום דמסמני ומפרש"י מנחשי ואמרי סימן לאדם שמשאיל כיסו שמוכר לו מזלו ע"ש ואטו נימא דקושטא דמילתא הוא ע"ש מה שהקשו התו' דהא הוה ענין ניחוש ודחקו לתרצו' ואפשר דענינו הואיל והורגלו אינשי לומר כך מתפחדין ונמנעין להשאיל כיס וארנקי דלא ליתרע מזלייהו ע"י פחדא וכמו דאמרינן בעלמא לא תסמוד לאינשי בלא דמי משמע ובזה הערה יש להשקיט מבוכות אשר נבוכו בדברי הרמב"ם פ' י"א מה' עבודת כוכבים מענינים המבוארים פ' גיד הנשה דף צ"ה ע"ב מאי דאיתא שם בית תינוק ואשה אין נחוש ויש סימן הכל ע"ד שהורגלו אינשי בכך ואכ"מ:

והלא תראה שהרי"ף והרמב"ם פ"ג מה' גירושין השמיטו לגמרי ענין כיס וארנקי אשר מבואר בברייתא דהוה סי' מובהק משום דלא מושלי אינשי והטור הביאו בסימן קל"ד ותמה הב"י למה השמיטו רי"ף ורמב"ם ולדברינו ניחא דסברתו דאין בזה עיקר ויסוד רק מדרך פחד בעלמא אחרי אפר הורגלו אינשי בכך ולא כל העיתי' שוים בעסק הזה ולא כל האנשים שוים ותנא דבריית' קבעה לפי מקומו ושעתו שהיו העולם מקפידין בזה בקביעות וברוב ימים הכל נשכח כמו שגם עכשיו בעינינו רואין שאינו מקפידין בזה כלל לפיכך לא קבעו רי"ף ורמב"ם דין קבוע בזה לדורות ואין כאן מקומו להאריך בזה:

וניחא דלא זכרו בברייתא דקטלנית ענין כתובה כמו שביאר ברייתא דשהה שר שנים דהתם עיקר ענין דהשמיענו הברייתא דעברה וניסת תצא שלא בכתיבה ומבואר בתוספתא הביאה התו' שם דף ס"ה ע"א ד"ה תצא דמסיים בתוספתא מפני שהטעתו ע"ש אבל כאן יסוד הענין דאסורה להנשא בלא הכיר כברייתא דשהה עשר שנים ואין ענינו דטעות כתובה לבד אלא שיש לחוש שיבוא לידי סכנה ע"י הפחד הזה ובכתובה לא קמיירי ברייתא זו כלל ובח"מ וב"ש סימן ט' דעתם לומר דלהמב"ם יש לה כתובה אפילו לא הכיר בה ותמהו על השו"ע בזה ולדעתם דווקא להרא"ש דכופין להוציא אין לה כתובה אבל לרמב"ם מגיע לה כתובה ותמהתי עליהם מה ראו על ככה לומר כן ואח"כ מצאתי כדברי בס' בית מאיר דפשוט דאף לסברות רמב"ם בתשובתו שמחמת הפחד שיוזק באפשרי אין לך מקח טעות גדול מזה שיבלה ימיו בפחד ובהלה ע"ש דלשיטות הרא"ש שיש כאן חשש סכנות נפשות נראה דאין כאן קדושין כלל כאשר הארכנו בזה. וכעת עוררתי ראיה לזה ממאי דאיתא בפ' הגוזל עצים (דק"י ע"ב) דיש סברא שם דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ומסיק דאנן סהדי דאיתתא בכל דהו ניחא לה ע"ש וא"כ אי נימא שיש כאן אימות חבלי מות פשיטא דנימא גביה דאדעתא דהכי לא קידשה מעיקרא כלל ודווקא לשיטות הרמב"ם הקדושין חיילי שפיר דליכא כאן אלא קפידא ולא סכנה ולענין כתובה פשיטא דאחרי שהכיר בה אי קפיד ואינו רוצה לדור עמה ורוצה להוציאה בגט אין לה כתובה ואולם אם לא קפיד ונתרצה לדור עמה הרשות בידו לשיטות הרמב"ם ופשיטא שיש לה כתובה ואף באיילונית כ' הב"ש סי' קט"ז ס"ק ז' בשם הר"ן דאם דר עמה אחרי שהכיר מגיע לה כתובה אם בא לגרשה אח"כ ע"ש. וא"כ פשיטא כאן ומשו"ה לא נקיט ברייתא זו ענין כתובה כלל דדווקא בברייתא דשהה עשר שנים דהתם מחיייב להוציאה בע"כ נקיט דניסת תצא שלא בכתובה אבל כאן לא פסיקא ליה מילתא דיוציאה דמותר לדור עמה כשלא יקפיד ועיקר יסוד ברייתא זאת נישנה דהיא אסורה להטעותו בזה משום ריעותא וחששא שיפול בפח הפחד. ולפיכך ניחא מאוד שלא עשו חז"ל מידה זאת רק בנשים ולא קבעו מידה זאת באנשים להזהירו שלא ישא אחרי שמתו לו נשים משום דקים להו לחכמים דענין קפידא זאת לא קבעוהו אינשי רק לאנשים שמקפידים אבל איתתא בכל דהו ניחא לה ולא איקבעי קפידא זאת אצלם מעולם. וכעין זה מבואר בתלמוד פ' המדיר (דף עה ע"א) דאשה אף שהלכה אצל רופא וריפאוה או לחכם והתירוה מ"מ אינה מקודשת אבל הוא שקידשה ע"ת שאין בו מומים ונדר והלך לרופא וריפא אותו מקודשת ע"ש מטעמא דאשה בכל דהו ניחא אבל איהו מצי לומר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה ע"ש ובפ' הגוזל (דף ק"י) ע"ש ואפשר דתולין הקלקלה במקולקל שמתחילה האשה גרמה מיתה לעולם הורגלו אינשי לומר על נשים כך: ועפי"ז ניחא מאוד מאי דקבעו בתלמוד ובפוסקי' גבי משפחות נכפין ומצורעין דווקא בתלתא משו' דמבואר בנימוק"י ובב"י בשם או"ז דספיק' דהילכת' הוה אי בתרי הוה חזקה כרבי או בתלתא ע"ש ונראה דמשו"ה איסתפקי א"ז משום דענין ספק הזה בכל מקום אי הלכה כרבי נגד אביו דהלכה כרבי מחבירו קי"ל אבל רשב"ג אביו ורבו ואף אי נימא דבכולהו דוכתא היה ידוע קביעות הלכה כאן לא איפשטא הי מנייהו אחרינייתא כדאיתא הכא סו"פ הבע"י ע"ש. ודברי הרא"ש בפ' המקבל צ"ע מנ"ל הא דאיפשיטא ועוד דסותר מה שכ' בפ' המקבל סי' י"ד לדבריו כאן ביבמות ובכתובות דבממון בוודאי בעי תלתא זימני וצ"ע ומספיקא קבעו במילה חזקה בתרי דהוה ספק סכנה כמו שכתב הרמב"ם סו"פ א' ממילה ודל שספק נפשות דוחה הכל שאפשר למול לאח"ז וא"א להחזיר נפש אחת מישראל ע"ש בווסתות דאיסורו מדרבנן מקילין כרשב"ג עד תלתא זימני וכן בשור המועד דהוה ענין ממון. במשפחות נכפין ומצורעים אף דהוה חשש סכנה היה מהראוי להחמיר כרבי ואולם גם זאת היה קשה מאוד בעיני חז"ל לעגן איתתא מלהנשא לגברא לעולם וקרוב לדיני נפשות שקולה עיין בתורת הבית סוף בית ז' שער ד' באשה שיש לה מכה דמטהרינן אותה אפילו דמים שמצאה בתשמיש בשעת ווסתה ומקשה וא"ת והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת ווסת אפילו שלא ראתה מקרא דוהזרתם והיאך אתה מתיר את זו שהיא בשעת ווסתה והרי דם לפניך וי"ל דקרא אסמכת' ואיסורו מדרבנן והתם אפשר אבל הכא לא אפשר ואתה אוסרה לבעלה לעולם עכ"ל וענין כזה הובא בש"ך סימן קפ"ז ס"ק ך' ע"ש וחזינן שקשה לחז"ל לעגן אשה לאוסרה לעולם ולפיכך לא אסרו בהנהו משפחות עד תלתא זימני דמאי חזית דדמא דידיה סומק טפי דילמא דמה דידה סומק שיש לה סכנה לאוסרה ובתשו' ב"י בדיני משאל"ס מביא בשם מבי"ט לצדד להיתר יש בזה יראת אלהים שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה ע"ש גבי קטלנית דלא קבעו איסור קבוע על האיש הבא לקחת מפני שאין בו חשש סכנה רק קפידא מפחד רק על האשה גזרו לומר שלא תנשא לאיש שאינו מכיר בה כנ"ל באריכות ואם תמצא היא איש דלא קפיד ויתרצה לישאנה שפיר דמי כמו שכ' הרמב"ם בתשובה שם. א"כ אין כאן מקום עיגון לאיתתא זאת קבעו לחומרא כרבי דבתרי הוה חזקה ואף בעסק שהה עשר שנים דליכא מקום עיגון דמותרת להנשא למי שיש לו בנים אזלינן ג"כ לחומרא וניחא הכל ובזה ניחא מאי דלא נמצא בשום מקום שיהיה נוהג עסק קטלנית בשלשה אחיות משום דאין בו חשש סכנה רק חשש קפידא והיה ידוע לחז"ל דלא נהגו אינשי להקפיד באחיות מעיקרא עוד לפי הנתבאר דעיקר יסוד הגזירה שאסרו להאשה להטעותו להנשא עליו בלא הכיר א"כ לא שייך זה אלא באשה עצמה שמתו לה ב' אנשים או שלשה דהיא יודעת והאיש הנושא אינו יודע. אבל אחיות אפשר דלא ידעה היא יותר ממנו בדבר הזה (ועיין בבית מאיר שפיקפק בקטלנית אם לא הוה בדמיון מומין שבגלוי ולא ידעתי מאי קשיא ליה דהא בשהה עשר שנים מפורש הטעם מפני שהטעתו ולא אמרינן דהוה מום שבגלוי ע"ש) ועיין בב"ש ריש סי' קי"ז בענין איילונית ושארי מומין בהוה ליה למידע או א ע"ש:

ומדוקדק בזה מה שכתב הרמב"ם בתשובה שאין כאן איסור אלא חשש פחד ומסיים אע"פ שיש חכמים שסוברים שלא תנשא דהערנו דאינו מובן לפום רהיטא והשתא ניחא דשיטתו הוא שהאיש שרוצה לקחת הקטלנית אין עלינו להזהירו כלל מלישאנה וכמו שביארנו אנחנו הדבר רק הרמב"ם ראה שאחרים לא פירשו כך אלא אומרים שמהראוי לחכמים למנוע אותו בא הרמב"ם לשלול סברא זו דלא דייקא היא אלא אומרי' לה אם תמצאי מי שיקדש אותך כו': והשתא ניחא בסוגיא דכתובות דקאמר טעמא דגרשה ונתאלמנה אבל נתאלמנה תרי זימני לא נקט משום דתו לא חזיא לאינסובי ועיין ברש"י דמפר' דדק תנא במילתא דלא למינקט דרך פורענות וברא"ש שם איתא ולא ניחא לתנא לאישתעויי בקילקולא דאשה שאסורה להנשא עכ"ל וכתב הר"ן דאיכ' דדייקו מדלא קאמר בפשיטו' דנתאלמנ' תרי זימני לא מצי למיתני המשנה דינא דכתובה דלרבי בשני נעשה קטלנית ולית לה כתובה ורצו להוכיח מכאן דקטלנית לעולם אית לה כתובה אפילו מן השלישי דאל"כ לרבי משני לית לה דנמצא מקח טעות ע"ש. ולשיטות רמב"ם ניחא בפשיטות דמשני לרבי ומשלישי לרשב"ג בלי ספק שמגיע לה כתובה דהא אין כאן מקח טעות דלקושטא דמילתא אין כאן שום סכנה רק תמהון ופחד וכל זמן שלא איתחזקו בחיי בעליהן לא בא עליהן שום פחד וביותר יש לקיים דברי הרא"ה שהובא בשיטה מקובצת והעתקתיו לעיל וז"ל ולפום שיטתא דגמרא משמע דקטלנית אית לה כתובה לעולם ע"ש כי לסברות הרמב"ם קושטא דמילתא הכי הוא דאין כאן שום מקח טעות רק פחד בעלמא א"כ אפשר דאפילו ניסת לרביעי ולחמישי ולא הכירו בה ומתו יש לה כתובה אם לא הכירו כל ימי חייהם הואיל וקושטא דאין כאן סכנה רק דאסרינן לה לעשות כך דילמא יקפיד אחרי שיוודע לה ותקלקל אותו בהפחדו פתאום ויתרע מזלו וכמו דמקשה תלמודא בפ' ע"פ (ד' קיט ע"ב) על ד' כוסות היכי מתקני רבנן מידי דאתו בה לידי סכנה והתניא לא יאכל תרי ולא ישתה תרי אף דבאמת בסוף הסוגיא מסקינן במאן דלא קפיד לא קפדינן בהדי' מ"מ קשה לתלמודא איך מתקני מילתא דילמא אית מאן דקפיד כמו כן כאן אסורה דילמא יקפיד בהתוודעו אבל אותן הנשים שעברו על הזהרות חז"ל ונישאו ובעליהן לא ידעי כל ימי חייהן מגיע להם כתובתן בשלימות ובפרט לסברות ה"ר אברהם מבורגיל אשר הובא בריש יבמות שם ע"ב בד"ה או שנמצאו דאפילו באיילנית כל שלא הכיר בה כל ימי חייו אמרינן דילמא אם היה קיים לא היה מקפיד ע"ש והתו' דחו זה מתוספתא ע"ש משום דלשיטתו קאי דמסקו שם לקמן דבאיילונית שום אדם אינו מוחל וכן כ' הרא"ש בפרק המדיר דהואיל ואין אשה אלא לבנים לפיכך לא מחיל שום אדם ע"ש אבל כאן בפשיטות יש לומר דאפשר אפילו הי' קיים לא הי' קפיד כלל וכלל רק אם נודע לו בחיים וקפיד ורוצה לגרשה באמת אין לה כתובה וכנ"ל בשם בית מאיר ואם דר עמה אח"כ הא לא קפיד וכנ"ל ומשו"ה בסוגיא דכתובות כתובה בודאי יש לה משני רק דתנא לא רצה למינקט נתאלמנה תרי זימני דיש כאן קילקולא ודרך פורענות דלא חזיא לאינסובי להדיא משום הנהו אינשי דקפדי לפיכך לא ניחא לתנא לאישתעויי הכי בקילקולא דאיתתא ועתה נבאר סוגיא דשו"פ כיצד דמקשה שם מיתה אמיתה דלא כרבי והקשינו לפי דברי חכם צבי שמפרש משנה דג' אחין שם בד' ל' א"כ לא מקשה תלמודא הכא כלל דילמא מותרת משום חשד אף שיש בה חשש דפחד דהא איכא מאן דלא קפיד דהנה יש לדקדק דיקדוק נכון שם במשנה דהא בכולהו ענינא המבוארין שם במשניות הקודמין בנטען ומביא גט ומעיד שמת בעלה וחכם נקיט התנא קביעות איסור על הנישא הבא לקחת וקתני לא ישא לא ישאנה ע"ש ולשנא דייקא הוא משום דהנהו כולהו עסק החשד תקוע וקבוע אצלו כמובן וכמו שביארנו לעיל בענין זה וא"כ בסיפא דקתני וכולם שנישאו לאחרים ונתגרשו או נתארמלו היה לו להתנא לקבוע עסק ההיתר ג"כ על הבעל והיה לו לומר הרי זה מותר לישא אותם אולם קבע עסק ההיתר בדידה ה"ז מותרת לישא להם וכן מפר"שי ע"ש וקשה דפתח בדידיה ומסיים בדידה ומזה דייקא המקשן להקשות בפשיטות דע"כ קאי מיתה אמיתה ובא המשנה להשמיענו דלא כרבי ומ"ה שפיר דייק התנא למיתני בדידה דאי הוה נקיט בדידיה ה"א כפירש ח"צ הנ"ל דהוא מותר משום חשד אבל עדיין אסורה משום קטלנית לפיכך נקיט בדידה להורות עסק היתר דקטלנית אשר אינו קבוע רק לדידה כמו שהארכנו לדייק מלישנא דברייתא דלא תנשא ודווקא לה אזהרו חכמים ונקיט דכאן מותרת היא להדיא להנשא לו אפילו במיתה אמיתה דהוה קטלנית לרבי מותרת היא אף בלא הכיר בה ולא ידע ממיתות השני וסובר דהשני גירשה או אירסה מ"מ מותרת היא מוכח מזה דלא כרבי דלרבי הוה קטלנית ואף דאפשר הכיר בה מ"מ לא הוה ליה לתנא למינקט כלל מילתא דפרענות וקילקולא דאיתתא למאן דקפיד עכ"פ וכנ"ל בסוגיא דכתובות ועיין בהפלאה לכתובות שם דכתב דעיקר דיוקא התם דהוה ליה למינקט אלמנות קודם גירושין כמו דתנא האשה שנתארמלה או נתגרשה וכן הוא לשון הקרא ובת כהן כי תהי' אלמנה וגרושה ונדר אלמנה וגרושה ומדמהפך לשנות גירשה קודם קדייק ע"ש ולכאורה לא עיין במשנה זאת דקתני מקודם נתגרשה ואם דיוקי נכון א"כ מקשה המקשה שפיר דלעיל במשנה נקיט מקודם המביא גט ואח"כ מת הרגתיו וכאן קתני ג"כ נתגרשה או נתאלמנה מסתמא נקיט כך כי היכי דליקו גירושין אגרושין ומיתה אמיתה ומ"מ אין כאן קילקולא. מוכח דלא כרבי. עוד יש לדייק כמו שהעלו המפרשים למידק התם למאי נקטי כלל התם תרי זימני גירשה ונתאלמנה בחדא סגי עיין בשיטה מקובצת ובפני יהושע כמו כן הכא יש לדייק למאי נקיט גירושין ומיתה בחדא סגי וכיון דנקיט גירושין מכש"כ מיתה דלעיל דייק בגמרא מתו אין גירשה לא ע"ש אלא בא לאכוחי דלא כרבי ומתרץ תלמודא לא מיתה אגירושין וגירושין אמיתה והיינו כדפיר"שי שם דנתאלמנו דקתני בסיפא קאי אמביא גט ואחכם שאסר את האשה וגירושין דקתני בסיפא קאי אמת והרגתיו וא"כ הוה כאילו נישנו הנהו בבא כל חדא וחדא באפי נפשה היינו על בבא דמביא גט וחכם קמסיים ואם נתאלמנה ועל בבא דמת הרגתיו קמסיים אם נתגרשה ואי הוה גרסינן הכי להדיא ממילא יש לנו להוכיח ממשנה זו כמו שמוכיח בסוגיא דכתובות והוא מדמדייק התנא למיתני בכל בבא רק חדא מיתה מוכח דהלכה כרבי ושיכל את לשונו שלא יהיו נתפס ב' מיתות בהדדי דהוה קילקולא דאיתתא כנ"ל והואיל וליכא אלא חד מיתה בכל בבא נקיט ליה שפיר דמותרת להנשא להדיא אבל אם היו ב' מיתות בהדדי אז הי' קבוע אזהרה על האשה כנ"ל וא"כ דייקא משנה זו דווקא כרבי אבל תלמודא לא מאריך בכל זה דסמיך אדיוקא דמשנה דכתובות דדייקי להדיא כרבי אבל כאן איכא למימר איפכא כסברות המקשה ואף דבמשנה דלעיל נקיט מביא גט קודם מת הרגתיו ובסיפא קאי מיתה אגירושין הוי לו בסיפא למינקט נתאלמנה ואח"כ נתגרשה אפשר משום דנתאלמנה קאי נמי אחכם שאסר האשה דאיירי מגירושין וניתני הם באחרונה משו"ה נקיט בסיפא כהאי סידורא וגם בר"שי מדוקדק זה דמפרש בד"ה מיתה כו' אלא אגירושין אמביא גט או חכם שאסר האשה ולעיל בד"ה קס"ד מיתה לא מסיק אלא מביא גט לחודא ע"ש ונתבאר הטיב שיש מקור ויסוד לדברי הרמב"ם בתשובה מכל סוגיות התלמוד הנאמרים ונישנים לפנינו וכולהו הנהו קדמונים שהיו לפני הכ"מ לא נתגלה לפניהם דברי תשובה הנ"ל ולפיכך נתחבט הרשב"א בתשובה סי' שס"ד בטעמי של הרמב"ם ולא נתיישבה לפניו וגם ריב"ש לא עמד על טעמו וגם הרא"ש לא ראה תשובה זו לכן עלה על דעתו להחמיר דכופין להוציא וגם הר"ן ורמב"ן והרא"ה נמצא לפניהם מבוכות רבות בגביית כתובה אשר לפי דברי התשובה שקטה ונחה בשופי:

וראיתי למעכ"ת שביאר במכתבו בשם הרב הג' מוה"רא מפאסוויל להקל בעניננו משום דקיבלה גט מבעל השני בעת חליו ומותרת למ"ד מזל גורם ולא למ"ד מעיין גורם דלמ"ד מזל גורם כיון שגירשה היה להפוך מזלו לתחיה לדעתי משום הא לא איריא כלל דאם באנו לדין כהרא"ש אינו מועיל כלל הגט כיון דכבר נפל למשכב כמו שמבואר בסוגיא דפ' ב' דשבת (דף ל"ג) נפל תורא כו' ועוד אמרו התם לעולם יבקש אדם רחמי' שלא יחלה שאם יחלה אומרי' לו הבא זכית והפטר ואמרי' עוד שם אדם יוצא לשוק כו' עלה למטה ונפל למשכב יהיה דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום כו' אם יש לו פרקליטין גדולים כו' א"כ אינו מועיל כלל הגט וע"כ הכי הוא דאי נימא דסברא הוא דגט מועיל למ"ד מזל ולא למ"ד מעיין לו לתלמוד' להמציא נפקא מיני' זאת בין הנהו מאן דאמרי ואנן חזינן דטריח לתלמוד' להמציא תרי ענינא היינו אירסה ונפל מדיקלא הכל לחד גיסא ואולם להאי גיסא שיעלה למ"ד מעיין ולא למ"ד מזל לא מצא תלמודא ולפי הנ"ל היה לו להמציא בכהא"ג אע"כ מוכח כדברינו דאין בזה נ"מ כלל:

וגם על דברי ריב"ש ותה"ד אשר הביאום הב"י שבאו להקל במגפה ועשו סמך לדבריהם ממאי דאית' בפ' המקבל דבמכות מדינה מנכה לו מחכירתו ולא והבתי מה זו ראי' דהתם בממונא אין להוציא מספיקא תשא"כ להנהו רבותא דסברי שיש כאן גרם מיתה מן האשה להבעל יש לחוש אף בספק הרחוק משום פיקוח נפש וכדאי' באילו טריפות (מ"ט ע"ב) ובפ' אין מעמידין אשר העתקתיו לעיל ועוד הלא מפורש בשילהי יבמות (קי"ד ע"ב) דבמלחמה אמרי בדדמי אבל במגפה נאמנת דלא אמרה בדדמי משום דאמרי אינשי שב שני הוה מותנא ואינש בלא יומא לא שכיב ע"ש א"כ למ"ד מזל גורם יש לחוש דמזלה קיצרו ימיו לגרם מיתתו ואף למ"ד מעיין גורם יש לחוש לספק נפשות דילמא מעיין גורם לזה ובלעדה לא הוה שכיב ובזה ניחא דקאמר תלמודא נ"מ לנפל מדיקלא ולא נקיט מת במגפה משום דהתם אפילו מעיין גורם לזה: ומזה נראה ברור דלשיטות הרא"ש דיש סכנה בזה אין שום סמיכות היתר ממה שכ' מע"ל שבעלה הראשון אמרו הרופאים שהיה לו חולי פנימית קודם נישואין דפשוט דאי נימא דיש קביעות גרם סכנות מיתה מהאשה לבעלה יש לדון הדבר כמו דאמר שמואל בפ' המקבל (ד' ק"ז ע"ב) דהכל מתים ברוח ומקשי הא איכא הרוגי מלכות ומתרץ הנך נמי אי לאו זיקא הוה עבדי להו סמא וחיי ע"ש חזינן דלשמואל דסובר להכל הוה הריח גורם אין מעצור לרוח להיות גורם אפי' בהרוגי מלכו' מכש"כ דאשה עצורה לנו לאסור אף שהיה אולי מקודם מ"מ אפשר שהיא גרמה מיתתו אמרינן דאילולי גרם האשה הוה עבדי ליה סמא ורפואות והיה מתרפא או עכ"פ היה מאריך ימי חולי משך רב' ועל הרוח אף שהוא גורם אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואנה אלך מרוחך כתיב אבל בגרם האשה יש להרחיק ולחוש כל מה דאפשר ועיין בפ"ק דחגיג' דאמרינן שם היכי מצית יכלי לה והשיב דהוה שגרא תנורא וקדחה כרעה ואיתרע מזלה ואייתיתה. וא"כ אחרי שהיה חולי ואיתרע מזלא קצת שפיר גורם מזלה למיתתה ואף למ"ד מעיין גורם יש לומר שמעיינה גרמה לזה. בלעדי מה שמבואר בגב"ע מווילנא שרופאים הזהירו שלא תנשא קודם ח"י שנה יען כי הזהירו דמו בראשו והאשה מנוקה מגרמא. אמנם את אשר חקרנו מקור נאמן מהתלמוד לשיטו' הרמב"ם ברור ונכון בלי פיקפוק שאין גרם סכנות מיתה תקוע על האשה רק כל הענין הוא מעשה ניחוש ופחד בעלמא ושלשה עדרי צאן קדשים קבועים דור אחרי דור דנו כך הרי"ף ותלמידו ר"י מג"ש והרמב"ם הלכה למעשה ומעשה רב. ואמרתי שדברי תשובה זו אילו ראה הרא"ש לא היה מרים רא"ש לפקפק כנגדם להחמיר. ומעתה נכונים וברורים מאוד סברות ראנ"ח אשר הובא בתשו' ח"צ סי' א' שם דבמקום יבום לא שייכי כלל עסק קטלנית דשומר מצוה לא ידע דבר רע ולא קשה מה שטען ח"צ דהוה קביע הזיקא דהא נתבאר דליכא כאן כלל קביעות סכנה. והנה בפ' אלו דברים איתא מאי שנא יבמתו דקעביד מצוה אשתו נמי קעביד מצוה אולם אפשר לחלק דהכא שבא לישא אשה יכול לישא אחרת משא"כ התם באשתו אמרו ועפי"ז ניחא מה שכ' תה"ד הביאו הב"י סימן ט' שראה מעשה בכל יום שחכמים גדולים ואנשי מעשה לא מקפידין כלל לישא אשה כזו שיש להם שלשה עמודי עולם הרי"ף ור"י מג"ש והרמב"ם לסמוך עליו סמיכה שיש בה ממש שלא יריעה ולא ישחית' כלל וכלל את כל אלה דרשתי להרצות בתקנות בתו עד שלא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב שום חשש סכנה בדבר ולא יעשה שום רושם כלל ונקתה ונזרעה זרע ותראה זרע ותאריך ימים וראה בנים לבניך שלום על ישראל אמן:

א באות הזה חקר על דברינו שנטיתי סברות לשיטות הרמב"ם ע"פ מה שפילפלתי למה לא קבע איסור בשני אחיות אשר המה קטלנית כמו במילה. וע"ז הקשה דהא גם בשהה עשר שנים לא קבעו הענין במשפחה וגם על מה שחקרתי למה פסקו כולם במשפחות הרעים בתלתא בעינן וע"ז האריך מעכ"ת דברים סברות נכוחות כרסיות שממעיך יפרדו זה מזה לא ראי זה כראי זה במעלות וחסרונות אה' ידידי הגם שאפשר שע"פ סברא היה מקום לחקור אותן אולם לא נודע לי איך יפרנס עפי"ז שייטות מאמר רבא דקאמר השתא דאמרת אחיות מחזיקות כו' ולדבריו אינם כלל בדוגמא ודמות אחד ועוד לפי מה שחקר שיש כאן מעלה וחסרון א"כ היה שיצא הפסדן בשכרן ויהיה חזקה בשנים. ע"כ נראה ברור אחרי שהתלמוד משוה אותן מאן ספון להפרידן וקצת יש לחקור דבמילה נאמר רק אחיות ולא משפחה ובניכפין נאמרה משפחה א"כ לכאורה אינן דומין ובפרט לפי דברי הט"ז שעמד עליהם כבודו מעצמן אמנם לקמן איתא בתלמודא שם בשלמא גבי מילה איכא משפחה דרפי דמא ואיכא משפחה דקמיט דמא משמע דאף מילה תליא במשפחה וא"כ קצת צ"ע דברי האגודה ואם כי סברתו נכונה דבמשפחה לא ימלט שיש כמה וכמה שאין להם חיסרון הזה. לא ידעתי איך הדין במילה אם מלה כבר בנים הראשונים וחיה אם לשון התלמוד והפוסקים מלה ראשון ומת כו' משמע דווקא שלא היו לה בנים מקודם שחיה אפשר שאין ראיה כ"כ דהא בברייתא דניסת לראשון ולא היו לה בנים נראה פשוט דאף שהיו לה פעם אחד בנים ואח"כ איתחזקה לאנשים וליכא לה בנים בודאי אסורה דאמרינן דהשתא איתכחשא. א"כ במילה נמי נראה דאין ראיה מראשונים וא"כ במשפחה נמי נראה כל זמן שלא הוחזקה בניכפין ואחרי החזקה אפשר אין מועיל שכמה מהם בריאים משום דעדיין לא איתחזק עליהם הריעותא ומעתה ועד עולם מי יודע מה יעלה ויצמח בהמה ואסור לכל אדם להכניס א"ע בספק סכנה ומה שחקר עלי דגם בשהה עשר שנים יש לחקור למה לא נקבע זאת באחיות יש לומר פשיט דדווקא בקטלנית קשיא לי שפיר דאנן חזינן לפשטא דתלמודא דחששא רחוקה מחששא דחזקה על אשה אחת וכמו דפירש"י ד"ה דאחיות מחזיקות דקמ"ל דכמו דאשה מחזקת בג' פעמים כך מחזקת בשלשה אחיות. ואפשר דדווקא בפסקי חששא דסכנתא הוקבעה ענין הזה לחוש אפי' לאחיות כמו דידוע דבפיקוח נפש אין הולכין אחרי רובא כמו שביארתי ראיה מפיקוח הנ"ל משום ספק הרחוק דוחין שבת ורבא יליף שפיר משפחות נכפין ממילה דשניהם עסק חשש סכנה נינהו ואף אנן אמינא דיש למילף לשיטות רא"ש אף קטלנית דהוה ג"כ עסק סכנה אליביה לאפוקי עסק ששהה עשר שנים דאין שם עסק סכנה רק חששא דאיסורא ליכא למילף לחששא דאחיות ותו לא מידי:

ב מה שחקר באות הזה לומר דהא דקאמר רבא אימר דפליגי לענין מילה בנשואין מי פליגי היינו דדווקא במילה שיש כאן מצוה ושומר מצוה לא ידע דבר רע אבל במקום דליכא מצוה מודה לרבי א"כ מתניתין דליכא מצוה אמאן תרמיי' ולחלק שלשה הפרשות בין איסורא בלא מצוה ובין סכנה במצוה ובין סכנה בלא מצוה הכל דוחק. ועוד לסברתו דשומר מצוה אפי' בתלתא לא נאסר כמו שהעלה הראנ"ח דבמקום יבום אמרינן שומר מצוה משמע שם פשוט דאפי' בשלשה אמרינן הכי. ובאמת לא ידעתי בלא סברתי שהעלתי דהואיל והענין אין בו רק פחד משום הכי מתירין ביבום יקשה מאוד על סברות ראנ"ח מה יענה ויאמר במילה לכאורה מילה חמור מיבום שיש בה כרת אבל לסברא דלית כאן אלא פחד נכון לומר בזה שומר מצוה כמו דהביאו הפוסקים לענין מי מצה ויעיין נא ידידי בדברי הד"מ סי' קי"ו שהעתיק שם תשו' ר' האי בעסק התקופה אשר המה ממש דברי הרמב"ם כאן בעסק קטלנית ע"ש: (ג) כאן עמד להשתומם על מדה שראה בח"צ שהביא ראיה מראשית דברי יהודה ולא שפיל עצמו לחיפא שיהודה הודה צדקה כו' ונפלא בעיני מעכ"ת וחביבי ליה מאוד להתפאר בהפלאה זאת ולא ידעתי אם יטה לדברי יהודא האחרונים קשה אטו מכלל דליכא ראשונים והדרא קו' לדוכתי' מעיקר' מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר ומה שהעלה מעכת"ר לומר דמעיקרא הוה סובר סכנה ולבסוף פחד א"כ לא ידוע לנו אי כילדותיה מסתבר או כזקנותו ועיין באברבנאל דמפרש לתרץ זאת דהכי קאמ' דהא אנא בא עלי' ולא אסתכין ע"ש ורמב"ן מתרץ דמתחילה לא ידע מעוונותיהם ומה שקשה למע"ל ע"ז דילמא אילו לא מזלא של תמר היה מאריך להן אף באמת לשיטות הרמב"ם כל שיש מקום לתלות לדחות מעליו הפחד ממילא לית כאן פחד ומ"מ סברות ח"צ מוכח דמעיקרא דלא ידע מעוונם היה חושש אפילו במקום יבום מוכח דאף במקום מצות יבום שייך ענין פחד דקטלנית כל זמן שלא מוצא מקום לתלות ולדחות הפחד מוכח דעסק קטלנית אפי' לשיטות הרמב"ם אינו דומה לתקופה שאינו מוזכר כלל בתלמוד אבל קטלנית המוזכר בתלמוד אין מצות יבום דוחה הפחד. ואני העלתי בעז"ה דבר נחמד לדרוש מקראות הללו כמין חומר ויתחזק סברות הח"צ דעסק פחד הזה שייך אפי' גבי יבום כי טובא יש לדקדק במה שאמר יהודה לתמר שבי אלמנה עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות כו' ובאמת פירש"י דחוק אבל היה מוכרח לפרש פשט המקרא דקשה דסותר דברי עצמו שמצוה לה לשבת ולהמתן עד גדלות של שילה ואח"כ אמר שלא יתן לה כי ירא פן ימות ועוד יש לחקור בהאמור עוד שם כי ראתה כי גדל שילה והיא לא ניתנה לו לאשה אינו מדוקדק כלל הלשין דהיה לה לומר והוא לא לקח אותה אי לא יבם אותה כמו שנאמר כי יקח איש אשה ובפרשת יבום הכל איירי בהבעל כנאמר שם וגם לסוף קשה ביותר דאמר יהודה צדקה ממני כי לא נתתיה לשילה בני קשה דהיה לו לומר שלא לקח שילה אותה או שלא יבמה שילה ולישנא דלא נתתיה אינו מובן ע"פ פשט המקרא וגם לכאורה קשה דיבם קטן מותר לייבם וא"כ איך היה יכול יהודה לדחותה במה ששלה בנו הוא קטן עדיין ויובן כל זה במה שקבענו יתד נאמן מדברי תשוב' הרמב"ם שהורו ג' בתי דינין קבועין הרי"ף ותלמידו מג"ש והרמב"ם להלכה למעשה שכל מי שרוצה לישא קטלנית אין מוחין בידו כלל ולא כמבואר בה' שמירות נפש פ' י"א שמכין במכות מרדות מי שרוצה להכניס בספק סכנה אלא מוכח דכאן אין חשש סכנה כסברות הרא"ש אלא כרמב"ם שאין כאן אלא פחד ומי שאינו מקפיד על הפחד אין מוחין בידו כי מאן דלא קפיד לא קפדינן עמו ואיסור האמור בברייתא הוא קבוע עליה שלא תערים עמו בלא הודע שלא יהיה נפחד פתאום כמו ענין המבעית חבירו דמפרשינן דאיירי פתאום או מאחוריו וזה פירוש אמיתי ונכון עד מאוד ומהראוי להתקבל לכל משכיל על דבר אמת:

ומעתה נחזי אנן דקטן אסור להשיאו קטלנית אפי' בהודיעו לו זאת דקטן איני בן דעת ולפיכך אמר יהודה לתמר דכל זמן ששלה עדיין קטן אי אפשר להשיאו לך כי מי יכול לעמוד על דעתו באחרית הימים אפשר יהיה טבעו מאנשים אשר אומרים לנפשם אשרי אדם מפחד תמיד ופשט לשון המקרא ניחא לפי"ז כי אמר פן יקפיד ויתרע מזלו ע"י זה ויגרום לו מיתה. ואחרי כן שנתגדל שלה קרוב לומר שהיה ביתו שלם מפחד וכמו דאמרו פחדו בציון כו' והיה רוצה ליקח אותה אך יהודה עיכב עליו שלא יקח אותה וא"כ מה שאמרה כי ראתה שגדל שלה והיא לא ניתנה לו וגם מה שאמר צדקה ממני כי לא נתתיה לשלה תיבות נתינה האמורה כאן הוא משורש האמור ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו וכמו שאמר יעקב ולא נתנו אלהים להרע עמדי דתרגומו ולא שבק אף כאן הודה יהודה שצדקה היא כי עכבתי אני בדבר שלא יקח אותה שלה אבל שלה בעצמו לא הקפיד כלל וזהו דקאמר כי ראתה כי גדל שלה והיא לא ניתנה לו כלומר שידעה ששלה רוצה לקחתה אך מעכבים בו וזהו דרוש כפתור ופרח במקראות הללו וידעתי מך ערכי עלי עד שנתקיים עלי חכמת מסכן בזויה ואילו היה נאמר הדבר משמיה דגברא רבה היה הענין מבהיל כל רואיו:

מה שהעיר לעשות סמיכות לשיטות רמב"ם ממאי דאמר רבא נישואין ומלקות הא דאמרן למה לא אמר גם על נשואין דקטלנית וגם למה לא הביא תלמודא נישואין דקטלני' על מתניתין פשוט דרבא אמרה נישואין הא דאמרן קודם שידע מברייתא דפליגא בקטלנית והיה סבר דבקטלנית לפי ענינו לא פליגא ואחרי שנודע הברייתא פשיט שלפי ענין איסור שלו פליגא איך נעשה קביעות חזקתה בתרי או בתלת וע"ז נמצא בכתובות סתמא ובסו"פ כיצד חקר תלמודא דמשמע דלא כרבי ואין להאריך:

ד כתב שם על דברי שעדיין לא יצאתי ידי חובתו למסקנא דלא איירי מדין קטלנית למאי שונה בסיפא לשנות ההיתר בדידה וכן מה שהקשתי על סברות הפלאה מכתובות נשאר למסקנא תמהתי שלא עיין בזה בקונטרסי דכתבתי שם וא"כ דייקא משנה זו דוקא כרבי וא"כ שיכל התנא את לשונו להורות דהלכה כרבי אבל תלמודא קיצר בזה משום דאין הכרע דאפשר לומר איפכא כסברות המקשה וסמך תלמודא אסוגיא דכתובות ודקדקתי בדברי רש"י דיקדוק נכון מאי דשינה רש"י לשונו מד"ה מיתה אד"ה קס"ד ע"ש וקצרתי שם בלשוני עבור הטירדא ולמעיין המה מבוארין הטיב דלמסקנא דיוקא דמשנה זאת כדיוקא דמשנה דכתובות דדוקא מיתה אגירושין וגירושין אמיתה מותרת היא לינשא אבל איפכא לא:

ה באות הזה ימחול כבודו על כבוד תורתו הרמה כי כולם דברי שגיאה המה ושלא בעיון כתבם ולא ידעתי איך עלה זאת על הדעת דרש"י בא לחלוק על הרמב"ם ולאסור הנהו עניני האמורין שם במשנה סו"פ כיצד בנטען על שפחה ודייק זאת ממאי דמפרש רש"י במשנה וכולם החכם ומביא גט והמפיד ולא כתב גם נטען על שפחה והרמב"ם בפ' י' הלכה י"ו מפרש גם על נטען עכ"ל כפי הנראה לא עיין (שם ד' ך"ה ע"ב) דבעי תלמוד כנס מהו שיוציא ומפרש רש"י אחכם ומביא גט קאי וידוע דרמב"ן רצה לחלק דלא קאי רק אחכם לחודא ע"פ סברות התוס' ד"ה אמר להו כו' הביאו המגיד פ' י' וח"מ וב"ש ריש סימן י"ב ומ"מ ביטל רמב"ן דעתו בזה ע"ש עכ"פ זאת הסכמות כולם כמבואר בתלמוד דענין נטען על שפחה דומה בודאי לחכם שאסר ועל שניהם נאמר בתלמוד דברננה לא מפקינן ובשניהם הוה הדין פשוט דכנם אינו מוציא ומביא גט ומעיד באשה פליג הרמב"ן והרשב"א לומר דהנהו חמירי דאפילו כנם מוציא וכן פסק הב"ח ואנן חזינן דכולהו עניני האמורין במשנה סו"פ דאם היו להם נשים או שנישאו לאחרים בנתיים מהני אף במביא גט ומעיד על מיתות הבעל אף דלא מועיל בהו כניסה מ"מ מהני בהו לדברי הכל הני ענינא דהיה להו נשים או שנשאו לאחרים להתיר מכש"כ שיועיל הנהו ענינא בנטען על שפחה דקילא טובא ממביא גט ומעיד באשה ומה שפרט רש"י כאן בד"ה וכולן אחכם ומביא גט ומעיד בא למעוטי הא שלפניו היינו הנטען על אשת איש דמפרש בסוגיא כ"ד ע"ב דלא מהני בה אפי' אפסקה אחר ע"ש וכן פסק הרמב"ם פ' ב' מסוטה וכל הפוסקים ולזה כיון רש"י למעוטי דלא נימא דמתניתין פליג אברייתא המובא שם (כ"ד ע"ב) דאוסר שם בהפסקת אחר ומשנה פליגא בזה ומתיר אפי' בא"א ולפיכך פרט רש"י למעוטי את שלפניו אבל לא בא למעוטי את שלפני פניו היינו נטען על השפחה. דהא נטען על שפחה בני חדא בקתא נינהו עם חכם שאסר ושניהם ברננה נעלה בתלמודא דליכא בהו כלל דררא דאיסורא וקילא מכולהו אינך דהמביא גט והמעיד באשה וכמו שהארכנו מדברי רמב"ן ורשב"א ע"פ דברי תוס' ד"ה אמר להו ע"ש ואחרי אשר תלמודא מדמינהו להדדי לא יתכן להפריד ביניהם וברור שמעולם לא עלה על דעת רש"י לחלוק ארמב"ם בזה ואילו היה כדברי מעכת"ר איך לא שמו זכר כל האחרונים על דעת רש"י אילו היה חולק בזה:

אולם ע"פ הערות שהעיר כבודו לפני שיטות רש"י ושיטות רשב"א בטעמא דנטען על השפחה ומעכת"ר העיר לפני רק דברי הב"י שהביא דברי רשב"א בקיצור בסי' י"א ואני ראיתי בחידושי רמב"ן ליבמות דמאריך בזה עכ"פ אמרתי אף שקילס רשב"א לפירוש הזה יותר מפירש"י נראה ראיה נכונה בעיני לשיטות רש"י דנחזי אנן לשיטות רש"י עיקר חששא דרננה הוא על האיש שיתחזק עסק זימה שעשה עמה קודם שנתגיירה ולפירוש רמב"ן אשר החזיק הרשב"א עיקר עסק רננה תקוע על האשה שירננו שנתגיירה שלא לשמה ע"ש וכמו שהאריך דברים מעכ"ת בזה ואנן חזינן בכולהו הנהי מתני' קבע התנא איסורא דנשואין על האיש ונקט לא ישאנה והארכנו דברים בטעמ' דמילתא משום דעיקר חששא דחשדא תקוע בהאיש הבא לקחת בהנהי כולהו עניני הנאמרים ונשנים במשניות הללו ונמצא לפירש"י ניחא דאף נטען על השפחה עיקר חששא דרננה קבוע על האיש כנ"ל שהחזיקו עליו שבעל ארמית שידוע ענינא דמישך ערלתו וקנאין פוגעין בו. אבל לרמב"ן ורשב"א החששא תקוע בה שיהיה חשש בעסק גיורת שלה היה מהראוי לתנא לתקוע ולמנקט איסור נשואין על האשה והוה ליה למינקט הנטען על האשה הרי זה לא תנשא לו כמו בשארי עניני שזכרתי בקו"נ ראשין שהאיסור תקוע בה קובע התנא איסור נישואין ג"כ בה כמו מינקת בכתובות (ד' ס') דנקט לא תנשא ולא תתארס ובמשאל"ס נקיט איסור בדידה וכן בג' גיטין פסולין ובשנים אומרים מת וב' אומרים לא מת נקט הכל בדידה משום דחשש חשדא קבוע בה ומדנקיט כאן במשנה האיסור על האיש מוכח כפירש"י דגם נטען על שפח' בחדא מחתא עם הנהו כולהו עניני המבוארין שם במשניות הללו דהכל תקוע בהאיש החשדא והרננה אשר נמצא בהם:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה