שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
אה"ע - תשובה טו
נשאלתי מהרב דק"ק פאריץ בעסק אשה שנתגרשה מעוברת והיה מדובר שיקבל הבעל את הוולד ואין על האשה חיוב על הנקה מעיקרא כלל וכלל: ותוכן ספק השאלה דנא הוא במה דנמצא פלוגתא בין הר"ש הזקן ור"ת הלא מבואר בתוס' פ' אע"פ (ד' ס' ע"ב) וביבמות (מ"ב ע"א). דהר"ש סובר דאיסור מינקת אינה אלא באלמנה ולא בגרוש' ור"ת חולק עליו ואוסר אף בגרושה ופלוגתא זו הובא בכל הפוסקים במגיד סוף פי"א מגירושין ובר"ן ובמרדכי ובשארי פוסקים ובב"י סי' י"ג ע"ש. ובש"ע הביא ג"כ ב' דעות בזה:
ובפוסקים ראשונים ואחרונים לא ראיתי הכרע איזה דברים שיהיו מתקבלים לדעת אחת מהן ע"פ יסוד ומקור דיוקא של התלמוד הגם שבאמת קושיות שהקשה ר"ת על הר"ש יש לתרץ כאשר יבואר אולם הדבר נפלא מאוד עד שלא נמצא בכל התלמוד דוגמא לזה דזה ודאי דפשטא דברייתא דכתובות מוכחא ודייקא דווקא כשיטת ר"ש דהא קנקט ואתא ברייתא מיניקה שמת בעלה ולא נקט סתמא מיניקה ואם בא לפרש ונקט שמת היה לו לומר כן או שנתגרשה. ומדתפס תנא דוקא מת מוכח דנתגרשה אינה שייך זה כר"ש. אבל בברייתא דיבמות שם (ל"ו ע"ב ובדף מ"ב) נקט סתמא לא ישא מעוברת ומינקת חבירו. משמע בין אלמנה בין גרושה כמו שכתבו התוס' בכתובות דזה עיקר קושיות ר"ת ע"ש. והדבר תמוה עד מאוד ושני ברייתות הללו המה תוספתות פ"ב דנדה ע"ש ובלי ספק שפשטות ברייתות הללו חדא כר"ש דייקא וחדא כר"ת. ועוד בסוטה (דף כ"ד ע"א) במשנה קתני מעוברת חבירו ומינקת חבירו ולא נקט אלמנת חבירו משמע פשטא דבין גרושה בין אלמנה:
וראיתי בשו"ת נודע ביהודא עמד לחקור זאת עם שארי שינויים אשר נמצא בזה. וז"ל שם סי' י"ד וכפול בסי' י"ז שם ובעיקר מחלוקת ר"ש ור"ת נתתי לבי לעיין בשני הסוגיות ביבמות ובכתובות דהשנוים רבים ולא הרגישו בהם מפרשים ופוסקים וזה לי קרוב לשלשים שנה דקדקתי באלו שינויים ואילו הם ביבמות אמר לא ישא כו' תלה האיסור בו בהנושא הבא לקחת ולא תלה בה למינקט מעוברת ומינקת לא תנשא גם לא קבע זמן לומר לא ישא מעוברת ומינקת עד ד"ד חודש וגם לא הזכיר מיתה דמשמע סתמא מעוברת ומינקת בין גרושה ובין אלמנה ובכתובות להיפוך בכל הדברים הללו שאמר שם אשה שמת בעלה לא תנשא עד כ"ד חודש הרי שקבע דוקא מיתה ותלה האיסור בה שאמר לא תנשא וגם קבע זמן וגם לא הזכיר מעוברת כלל ושינויים כאילו בודאי לא במקרה באו בתלמוד עכ"ל והדקדוקים נכונים וניכרין מאוד:
אך מה שרצה בעל נ"ב שם להוכיח מזה שיטות הר"ש דלא כר"ת ולתרץ עפי"ז כל דקדוקים הללו לא ישרו בעיני הדברים כלל וכלל שלדעתי עדיין לא נרפא השבר על נקלה מכל הדברים אשר יסד בזה וז"ל שם לכן אני אומר לא כדברי הר"ש שהתיר גרושה אפילו עודה מניקה כמבואר בפוסקים בשמו אבל בזה הדין כמותו שמחמת שאינה משועבדת להניק ורשות בידה להשמט דד מפיו ואז תיכף מותרת להנשא ולכן ביבמות נקט איסורא על הנושא אבל לא שייך למיתלא האסור בה שהרי בידה לגמלו ואפילו בעודה מניקה לא שייך למיתני על דידה שהברירה בידה להשמט דד מפיו ותהיה מותרת ולכן אמרו האיסור על הנושא הבא לקחת כיון שהיא מניקה הוולד מרצונה למה ישא אותה לעכור חלבה ואסרו המעוברת דלמניקה קיימא ולפיכך לא קבעו זמן ואמרו סתם מינקת היינו כל זמן שהיא מניקתו אבל אם שמטה דד מפיו תיכף מותר לישא אותה שהרי אינה משועבדת ומרצונה אינה רוצה להניק וניחא דלא הזכיר מיתה שבאמת זה שייך אף בגרושה אבל בכתובות שתלה האיסור בדידה שלא תנשא וקבע זמן ך"ד חודש וזה דוקא היכא דמשעבדא לכן אמר שמת בעלה שאז אפילו גמלתו אסור וע"ש שמאריך עוד בזה:
וכל דבריו אינם נוחים ושקטים למצוא מרגוע ולהשקיט כל השנויים הללו וביותר שגוף סברתו תמוה ואינו מתקבל להלכה לדינא כלל דסברתו שאינו מחלק כלל בין מכירה לאינו מכירה רק כל זמן שהיא מניקה אסור ובשעה ששומטת הדד מותרת וממילא לדבריו אינה אסורה אלא שתלך לחופה וקדושין בשעה שהיא מניקה את הוולד ובשעה ששומטת מותרת אם לא שיאמר לחלק בין גמלתו ללא גמלתו קשה הא מסקנא דמילתא דאפילו גמלתו אסורה שמא תגמלנו בכדי שתנשא עיין בסוגיא דכתובות בתוספות שם ד"ה ואמר ר"נ כו' ע"ש. וא"כ אי נימא שקודם גמלתו אסורה ראוי לומר שאפילו אחרי שתגמלנו אסורה כנ"ל. ועוד אי בגמלתו תליא מילתא מה לי האשה ומה לי הבעל דתליא עיקר האיסו' בהבעל ולא על האשה דממ"נ קודם שגמלתו בין הוא בין היא אסורה ואחרי הגמל שניהם מותרים והדרא קושיא לדוכת' למה דייק האיסור ביבמות על הבעל ובכתובות על האשה ועוד לדבריו לא מתפרש סוגיא דכתובות רק בגרושה לכן אין לדבריו שום טעם ויסוד לייסדן מקור להלכה: וכשאני לעצמי ת"ל יגעתי ומצאתי יסוד ומקור לבאר כל ענייני השינויין לאמיתתן כי עוד דקדקתי אשר יש שינוי בין ב' הסוגיות אשר לא חקר על זה בעל נ"ב חדא דבכתובות קתני לא תארים ולא תנשא וביבמות לא נקט אלא לא תנשא לחוד ועיין ביבמות בתוס' ד"ה ולא דייק דאם קידש אינו מוציא אבל הפוסקים חולקים ע"ז ע"ש. ועוד קשה ביבמות מסיק היאך הוה הדין אם עבר ונשא ובכתובות לא מסיק שם הלכה לדינא עליה אם עברה וניסת. והלא בשני הסוגיות הוזכר ר"מ וחכמים היינו ר"י בר פלוגתא של ר"מ וא"כ למה נתהווה שינויים כאילו באלו הברייתות וכשנבאר לתרץ כל זאת ממילא יבואר הלכה לדינא במניקת גרושה ובטרם כל נתחיל לפרש ולתרץ דיקדוק היותר קשה מכולן למה ביבמות תלה האיסור בהבעל ובכתובות על האשה וממילא יתורץ מה שקבע בכתובות זמן וביבמות לא קבע ועוד למה ביבמות מסיק ומסיים הלכה ודינא דעבר ונשא ובכתובות לא מסיק לסיים הדין דעבר ונשא ואחרי ביאור זה יתורץ כל השינוים ודקדוקים אחת מהנה לא נעדר להתפרש:
ולברר דבר זה לתכליתו ראוי להאריך ולהעריך דברים מענין לענין באותו ענין ונקדים דהנה משקל ופלס מאזני משפט אצל חז"ל יש מהן שאינו אסור אלא לכתחילה ויש שאפילו דיעבד ובפרט בענין נשואי נשים יש מהן שאמרו לא תנשא וניסת לא תצא ויש שאמרו שאפילו ניסת תצא כדומה סו"פ כיצד במשנה נטען על שפחה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין ובנשען על א"א אע"פ שכנס יוציא וע"ש בגמ' במוציא משום שם רע ומסיק אם כנס אינו מוציא ועוד שם במשנה דהמביא גט או מעיד שמת הבעל או חכם שאסר האשה בנדר אמרינן בכולהו שלא יכנוס ואם כנס פליגי אמוראי שם ומסקינן דהלכה כמ"ד דאינו מוציא ועיין בנ"י ובמגיד פ' עשירי מגירושין הובא בשו"ע סימן י"א וי"ב דאיתא דשיטת רמב"ן הוא ע"פ ירושלמי דאיתא שם דווקא כנס תני אבל קידש אומרין לו אל יכנוס ע"ש:
ובסוף פ"ב דכתובות בארוס וארוסתו דמסיק שם דאמר שמואל הלכה כר"ג דלא בעי רוב כשרים ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין היינו לכתחילה כשבא כהן למליך אבל אם כבר נשאה כהן אין מוציאין והכא נמי כדיעבד דמי ומביא הר"ן להקשות אמאי קאמר כדיעבד הא גבי אשה דיעבד גמור הוא ומתרץ בשם הראב"ד דהואיל והיא רק ארוסה לא הוה דיעבד גמור ע"ש א"כ חזינן דיש ענינים דקלישא אצל חז"ל להתיר אותן אפילו בקדושין לחוד. וכן חקרתי כבר בתשובה אחת ע"פ עיקר הזה גבי יבמה שמת הוולד תוך שלשים דאיתא ביבמות (ל"ו ע"ב) דאם עמדה ונתקדשה לכהן לא מפקינן מיניה ע"ש. ולא קשיא מזה על שיטות רמב"ן ונ"י שהעלו ע"פ ירושלמי בהני עניינא דסו"פ כיצד דבעי דוקא כנס ולא מהני קדושין ואילו בארוס וארוסתו סגי בקדושין וכן במת וולד של יבמה משום דבמקום דקלישא קביעות של האיסור סגי בשעת הדחק זוטא ובמקום דחמירא ל"ל האיסור התקוע וקבוע בו לא סגי שעת הדחק זוטא ובעינן דווקא כנס ועיין ריש נדה בתוס' (דף ו' ע"ב) לחלק בין ענייני שעת הדחק ע"ש באריכות בד"ה שעה"ד ע"ש:
ועוד מצאנו באיזה מקומות שאמרו אפילו כנס מוציא משום שקביעות איסורא וחששא שמצאו חז"ל שם היה חמור בעיניהם עד שאמרו דאפי' שעת הדחק גדול להוציא אשה מבעלה אינו דוחה אותו דיש שם סכנות נפשות של הוולד ולכן אמרו במעוברת ומינקת דעבר ונשא יוציא בגט. חף דלהוציא אשה מבעלה שעה"ד טובא מיקרי מ"מ אינו יכול לדחות חששא ואיסורא דחמירא טובא ואף זאת שעסק עיגונא דאתתא שעה"ד מיקרי עיין רש"י גיטין (י"ט) ריש ע"א בד"ה כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד מפרש"י שהלך הבעל לדרכו או שניסת בגט זה. א"כ מבואר מה שהלך לדרכי ומהצורך לעגן האשה עד בואו הוה שעה"ד וכן מבואר בר"ן גבי ארוס וארוסתו סופ"ק דכתובות דאמרינן שם כדיעבד דמי ומקשה למה אמר כדיעבד דמי הא גבי אשה דיעבד ממש וגבי עובר לכתחילה הוא שרוצה לישא אשה ומתרץ הואיל ואם באנו לפוסלו לבוא בקהל לגמרי שפיר הוה כדיעבד דעברה וניסת ע"ש. ועיין במרדכי ריש פ' מי שאחזו שכתב שם בג' גיטין פסולין דהלכה הוא אם ניסת לא תצא ה"ה לא ניסת עדיין רק שיש איזה שעת הדחק שם להמציא גט אחר ומתעגן איתתא ע"ש:
ובכדי לבאר הדבר ביתר ביאור נקדים עוד דברי הגהות מרדכי סוף מסכת יבמות שהביא שם על הא דאמרינן גבי מים שאין להם סוף דאסורה להנשא ומסקינן בהאי אתתא דאינסבא דאם ניסת ל"ת וכ' בשם מהר"ם שלא יתכן הדבר דא"כ אנן סהדי שכולן ינשאו ומה הועילו חכמים בתקנתן דכל אשה שתדע דין זה תלך ותנשא כדי שלא תתעגן אלא דווקא בהאי איתתא דאינסבא ע"פ טעות דיבורא דרב נחמן אבל אם ניסת מעצמה בלי טעית תצא ומשמתינן לבעל ולדידה לא קנסינן לשמתה משום דמה דעבדא כדי שלא תתעגן מ"מ לדידיה דשביק התירא ואכיל איסורא ודאי משמתינן ליה עכ"ל:
לפום רהיטא אינו מובן מה דקשי' ליה על ענין משאל"ס הנאמר שם אם נסיב לא מפקינן מינה מכל ענינים המבוארים בכמה מקומות שלא תנשא ואם כנס אינו מוציא כמו כולהו ענייני האמורין סופ"ב דיבמות וכן גבי ג' גיטין פסולין דאמרינן ניסת ל"ת ובגיטין (י"ז ע"ב) חקרו שם בג' גיטין פסולין וניסת ל"ת מאי הועילו חכמים בתקנתן א"כ מקשה תלמידא קושיות המרדכי ומשנינן דהועילו דלכתחילה לא תנשא ע"ש אולם הדבר נכון דהאי סברא דהועילו חכמים על לכתחילה לא שייכי אלא היכא דליכא שם עיגונא לא על האיש ולא על האשה כמו בהני ענייני האמורין סופ"ב דיבמות המביא גט או המעיד על מיתות בעל או חכם שאסר אשה על בעל או בג' גיטין פסולין ניחא מאוד דאמרינן דהועילו חכמים בכולהו דלכתחילה לא תנשא ואף דמסקינן בכולהו הני עניינא דניסת ל"ת לא חשו חז"ל לזה דמסתמא לא יעבור אדם לפרוץ גדר חז"ל ולמה להו למשבק התירא ולאכול איסורא הואיל ולא מעגנינן כאן לא את האיש ולח האשה. פשיטא דאינו חשוד שום אדם לעבור לכתחילה על מילי דרבנן ובהזדמן אחד מני אלף שנשא אמרו בו שעה"ד דאפוקי איתתא מבעלה קשה מאוד ונדחה איסורא מפני שעה"ד אך במשל"ם דהאי איתתא מתעגנא ויתבא דאסרוה חז"ל להנשא. אם נימא בזה דהדין אם עברה וניסת ל"ת ודאי דכולה יעשו כן לעבור ולהנשא כדי שלא תתעגן דוגמא לזה אמרו (ד' ס' ע"ב) דאפי' מת ולד עדיין אסורה דילמא קטלא ליה הוה עובדא וחנקתי' ע"ש נראה שעיגונא קשה מאוד עד דחשודה אשפיכות דמים ונהי דמסיק דלא חשודה כ"כ אבל לעבור על דברי רז"ל בודאי חשידי כולהו כדי שלא תתעגנו דעיגונא דאיתתא קשה עד מאוד ולפיכך מסיק דדוקא אם ניסת גבי משאל"ס ע"פ טעות חכם לא תצא וכן איתא בשו"ע הי' י"ז לדינא ע"ש:
ועפ"י יסוד ושורש דברים הללו מדוקדק מאוד סוגיא דגיטין דלפום רהיטא קשה מאוד הא עיקר דינא דג' גיטין פסולין נשנה בפ' המגרש וכילה סוגיא איתייה התם ושם הוה ליה לקבוע האי קושיא דמה הועילו חכמים בתקנתם דהא הכא בפ"ב אגב גררה מייתי לה ועוד דמשמעות דעיקר הקושיא לא הוה רק על אין בו זמן כמו שפירש"י ע"ש. אבל לפי דברינו ניחא מאוד דודאי זה פשוט דבכולהו ענייני דאסרו לכתחילה והתירו בדיעבד לא קשה מה הועילו חכמים דעכ"פ הועילו דלכתחילה לא תנשאי רק בהאי סוגיא דאתא לפרושי טעמא דתיקנו זמן בגיטין משים שלא יחפה על בת אחותו שזינתה בכדי שלא תיהרג או שלא יגזול פירות שלא כדין מקשו שפיר מה הועילו חכמים בתקנות זמן הואיל ועכ"פ בדיעבד הגט כשר ממילא אנן סהדי שכל אדם שיהיה לו אשה בת אחותו שזינתה יעשה גט בלא זמן. וכן מי שירצה לגזול פירות שלא כדין יעשה כך דודאי משום הצלת בת אחותו יעשה כל טצדקאות. ושפיר מקשה דוקא כאן האי קושיא דמה הועילו כו':
ומאי דמשני תלמודא הועילו דלכתחילה לא תנשא באמת עיין ברש"י שדקדק לפרש וז"ל וכיון דהכי הוא אי בעי לכתוב גט בלא זמן לחפות על ב"א או למכור בפירות לא כתבו לה סיפרי דיינים ולא חתמו סהדי עכ"ל ולכאורה כל זה אך למותר ולפי דברינו ניחא מאוד דא"א לפרש כפשוטו דהועילו חכמים רק על לכתחלה. דהא בזה שרוצה לחפות על ב"א ודאי יעבור על תקנה זו. ולכן מדייק רש"י לפרש דאף שהבעל ירצה לעבור אבל הסופר והעדים לא יסכימו לעבור לכתחילה וזה ברור ועיין שם בר"ן פירוש אחר בשם ר"ח אבל פירש"י עיקר לפי הצעית תוכן הסוגיא כנ"ל ומעתה נחזי אנן בכולהו ענייני דסופ"ב וגבי ג' גיטין פסולין וכדומה איזה ענייני האמורין בה שלא תנשא וניסת ל"ת מסתמא ליכא שם ג"כ עסק עיגון לא על האיש ולא על האשה ואילו היה שם איזה צד עיגון היה נדחה איסור ההוא משו' שעת הדחק דעיגון כמו דדחינן ענין איסור ההוא משים שעה"ד דאפוקי איתתא מבעלה ואמרינן שניסת ל"ת ומסתמא קלישא איסור וחשש התקוע וקבוע שם בעיני חז"ל אבל האי איסורא וחששא אשר נראה ונמצא לחז"ל בעסק מינקת חמירא הוה טובא בעיניהם שאמרו לעגן איתתא מלהנשא לגבר משך ערך ג' שנים ימי עיבור והנקה וכדאי' שם דסכנות ולד יש בענין זה ולפיכך אף דעסק עיגון לשעה נחשב בכל מקום מ"מ חומר חששא דאיסורא אשר ראו חז"ל אין כח לעסק שעה"ד לדחות אותו ומשו"ה נמי אמרינן בזה דאפילו ניסת תצא וכמו שהארכנו לעיל דעסק עיגון ואפיקי איתתא מבעלה נערכין המה זה מול זה ושניהם לשעה"ד נחשבין ובמקום דקלישא כחא דאיסורא ההוא בעיני חז"ל נדחה איסור הזה מפני עה"ד ובמקום דאלימא קביעות חששא ואיסורא אפילו שעה"ד אינו דוחה אותו וממילא במינקת דע"כ אלימא טובא חששא דאיסורא עד שעיקר עניינו הוא שמשום חששא זו קבעו עיגון על האשה למעונא ולמיתב ערך ג' שנים שפיר אמרו דאפילו ניסת תצא הואיל והאיסור אלים טובא:
ואגב אבאר איזה פרפרת נאה ומתקבל מענין לענין באותו ענין ביבמו' (ל"ז ריש ע"א) דקמיבעי שם מהא דאמרינן במת תןך שלשים ונתקדשה לכהן אינה חולצת הכא גבי מעוברת ומינקת הנשואה לכהן מאי מי עביד רבנן תקנתא או לא. ולכאורה יש כאן שפת יתר ואריכות לשון ובקיצור היה לו לומר הכא מאי דהא האי סוגיא במעובר' ומינקת איירינן שם לעיל ואפשר דר"שי באמת רוצה לגרום כך דכתב הכא מאי ע"ש ולשיטות הר"י מאורליניש שהביא התו' בד"ה ולא והיא שיטת הרמב"ם בשו"ע סי' י"ג דקידש מותר ניחא אבל כל המורים חולקים ע"ש. אולם לפי הצעות שביארנו לעיל ניחא מאוד דיש מדרגות מדרגות בעסקי שעה"ד וכמו שביאר תו' נדה (דף ו' ע"ב ע"ש) וכמו כן בענייני איסור נישואין יש איזה עניינים אשר אמרו כנס אינו מוציא דשעה"ד דאפיקי איתתא דוחה איסור ההיא אבל קידש וארוסין לבד אינו דוחה איסור התקוע בזה ויש עניינים דאפילו קידש לבד דוחה איסור התקוע בו. כמו מת ולד תוך שלשים וגבי ארוס וארוסתו דאפילו קדושין דלא דיעבד גמור אלא כדיעבד כדאי' בר"ן שם מ"מ נדחה איסורו אפילו בשעה"ד זוטא משום דקלישא איסורו. ועוד יש שאמרו ז"ל דאפילו כנס מוציא דחששא איסור הקבוע בו חמירא טובא דאפילו שעה"ד גדול אינו דוחה אותו כמו במינקת דחששו דילמא קטלה לברה בעכירות חלבה:
ותלמודא מייתי שם מקודם ענין מת ולד תוך שלשים דאם נתקדשה לכהן אינה חולצת וקמבעי גבי מינקת לכהן ואי הוה נקט סתם הכא מאי היה עילה על הדעת דקמבעי ליה במינקת שנתקדשה אפילו עדיין לא ניסת וזה ודאי לא קבע ליה מעיקרא כלל דהא זה וודאי דאיסורא דמינקת חמירא מאיסור דמת ולד. לכך מאריך ונקט דמניקת הנשואה לכהן מיבעי ליה ולא בנתקדשה דכי היכא דמתירין גבי מת ולד אפילו בנתקדשה אפשר ג"כ להתיר במינקת עכ"פ בניסת דהוה שעה"ד גדול בערך איסור שיש בה וקמסיק דלא קמהני שם ניסת לכהן הואיל וחזינן דהאי קביעות איסורא התקיע במינקת חמירא טובא. ולא מהני שם כלל שעה"ד דהא לר"מ מוציאה עולמית ואפילו לרבנן עכ"פ מוציאה בגט עד הזמן נמצא שמעגנה האיסור אותה משך רב. וחזינן דחמירא קביעות איסורא דהאי עניינא טובא. ולכן אפילו ניסת לכהן לא נדחה איסור זה: ולכן לא ישרו בעיני מה שראיתי בפ"י בקו"א בכתובות ובכמה שו"ת אשר חקרו להקל במניקת ע"פ ענין שעה"ד ולדעתי בזה לא מהני שעה"ד דחזינן דחז"ל קבעו איסור זה אפילו בשעה"ד וניחא דאביי רהיט בתר אריסא אף דלמירהט נקרא שעה"ד כמו שכתבו תו' נדה (ו' ע"ב) ע"ש ובהערה זאת פירשתי מה דפליג הר"מ על הר"י בתשו' מיימני הלכות אישות סימן ד"ד דרצה להקל גבי כהן לסמוך בשעה"ד על מ"ד המתיר נתנה בנה למינקת והר"מ חולק ונראה דהדין עם הר"מ שם דבענין איסורא דמינקת דחזינן דחמירא טובא בעיני חז"ל לענן האשה משך ג' שנים ולהוציא איתתא אפילו ניסת א"כ אינו מועיל שם שום ענין שעה"ד לעשות נגד הדין והלכה ואינו דומה לשארי ענייני איסורין דמקילין להקל בשעה"ד ונדחה האיסור שם ודווקא בג' גיטין פסולין חקר המרדכי ריש פ' מי שאחזו דאפילו שעה"ד מהני כמו אם ניסת דמהני אבל כאן דניסת לא מהני אף שעה"ד לא מהני כאן. ובזה מדוייק לנכון מאוד ביבמות שם דמקשה תלמודא על טעמא דהבחנה להבחין בין זרע לזרע היכא דקים לן דמעוברת היא תנשא אלמה תניא לא ישא אדם מעוברת ומינקת ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמות ולפום רהיטא קשה טובא לענין מאי מסיים המקשה האי סיומא דאם נשא יוציא ובברייתא ל"ו ע"ב איתא שם האי ברייתא והאי סיומא איתא שם דברי ר"מ וחכמים אומרים יוציא ולכשיגיע זמני יחזירנה וא"כ האי מקשה או היה לו להביא כל הברייתא בשלימות או לא היה לו להביא רק רישא לחודא ודי היה לו לענין קושייתו אבל לפי הקדמתנו ניחא מאוד דהמקשה ידע טעמא דמסקי תלמודא משום מיעכר חלבה ומעוברת למניקה קיימא רק דעיקר הוה קשה ליה א"ה דידי' נמי ופר"שי לא ישמש עם אשתו כו'. ולפיכך אם לא היה מייתי האי מסקנא דמסיים שם בברייתא דנשא יוציא הייתי אימר דהאי דינא דאיסור מינקת דומה לשארי איסורי דרבנן דאמרינן גבייהו לא תנשא ואם ניסת ל"ת וא"כ הואיל ואיסור מינקת אינו אלא לכתחילה ולא דיעבד א"כ מעיקרא לא קשה האי קו' דדידי' נמי דגבי דידי' דיעבד גמור הוא לכן מייתי האי סיומא דקמסיים בה דאפילו נשא אסרינן ולא מהני בהאי איסורא דיעבד דחמירא אצל חז"ל האי איסורא א"כ קשה שפיר דידי' נמי ועתה נחזור לעיקר ויסוד שיסדנו לעיל ששעה"ד עגונא דאיתתא ואפוקי אשה מבעלה המה נערכין זה מול זה ולכן במקום שחמירא חששא ואיסורא ועיגנו את האשה משך ערך ג' שנה כמו כל ימי עיבור והנקה לעומת זה אמרי באיסור הזה דאם נשא יוציא ובפרט לפי חקירות המרדכי הנ"ל גבי משאל"ס דאילו היה הדין דניסת ל"ת היו כולן עוברין בכדי שלא יתעגנו כמו כן הענין גבי מינקת היו עוברין בכדי שלא יתעגנו ובאמת היה להמרדכי להוכיח שם במשאל"ס בקיצור הואיל וחמירא איסור דמשאל"ס לעגן האשה. ממילא ראוי להחמיר דשעה"ד דאפיקי איתתא לא מהני אלא דהוכחה שכתב המרדכי היא יותר מוכרחת:
וכבר הקדמתי דברי הר"ם במרדכי שם גבי משאל"ס אם נישאת בלא הוראות חכם תצא וז"ל דלדידה לא משמתינן לה דכל מה דעבדא היא כדי שלא תתעגנה אבל לדידי' דשביק היתרא ואכיל איסורא משמתינן ליה וכפינן להוציא וכן הוא בשו"ע ע"ש בסי' י"ז א"כ עיקר קביעות האיסור וכפי' להוציא משום לתא דידי' הוקבע ולא משום דידה ובזה תראה פלא איך שמדוקדק מאוד שם בעובדא דחסא (קכ"א ע"ב) דאינסבא מדיבוריה דר"נ ואמר ר' אשי ש"מ דמשאל"ס אסורה הני מילי לכתחילה אבל אי נסיב לא מפקינן מיני' ולכאורה היה לו לומר אבל אי נסיבת לא תצא. דנחזי אנן בהני עניני דסופ"ב בנטען על האשה או על השפחה וכן במביא גט ומעיד על שמת בעלה וחכם שאסר האשה בנדר בכולהו נקט לא יכנוס ואם כנס אינו מוציא קבע הענין על האיש ולא על האשה וגבי ג' גיטין פסולין ובשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת נקט אם ניסת ל"ת נקט הענין באשה ולא באיש. אבל הענין פשוט דבעניני דסופ"ב דכולהו חששא קבוע על האיש הבא לקחת כדומה מביא גט או מעיד על מיתה וחכם שאוסר את האשה וכן בנטען משו"ה קנקט אם כנס כלומר אם עבר על חשש איסור שיש בזה אינו מוציא. ובג' גיטין פסולין וכן ב' אומרים לא מת האיסור קבוע על האשה ולא באיש הבא לקחת משום דבהני דסיפ"ב כל חששא בהאיש אולי קמשקר בעדותו בכדי שישא האשה אבל בג' גיטין פסולין אין חששא רק על האשה עצמה. להכי נקט לא תנשא ואם ניסת ל"ת. ולפי"ז גבי משאל"ס חששא דאיסורא קבוע על האשה דהא נקט התנא משאל"ס לא תנשא וממילא היה לו לרב אשי לסיים ג"כ באשה והכי ה"לל אי נסיבת ל"ת ומאי שנא דקמסיים באיש דקאמר אי נסיב ולפי דברי המרדכי ניחא דעיקר לתא שקבעו חז"ל לומר במשאל"ס דניסת תצא הוא בשביל הבעל דשביק התירא כנ"ל אך כשנשאה ע"פ הוראות חכם אז אפילו לדידי' לא קנסינן ומדוקדק לנכון מה דקמסיים אבל אי נסיב לא מפקינן כלומר כה"ג שנעשה ע"פ הוראה אפילו לדידי' לא כפינן להוציא:
ולפום רהיטא אמרתי שיש נפקא מיני' רבתא במאי דכתב המרדכי דבניסת שלא ע"פ חכם דלדידה לא כפינן ולדידי' דשביק היתרא כפינן ולכאורה מה לי אם ענין כפי' להוציא משום לתא דידה או משום לתא דידי' בין כך ובין כך איתתא נפיק מבעלה אילם אפשר דלפעמים היא עשתה ע"פ הוראה והוא לא ידע ועבר ונשאה או איפכא שהאיש עשה ע"פ הוראה ושאלות חכם והאשה לא ידעה ואשם לעבור להנשא בעבריינות ולדברי המרדכי מה שעברה לא איכפת לן העברה דידה רק כל שהאיש עשה בהוראה ואיפכא מה שהיא עשתה בהוראה לא מהני אם הוא עשה בעבריינות:
ובהצעות הקדמות הללו מדוייקים כל שינויים הנמצאים באילו ברייתות דיבמות וכתובות ושינייי היותר נראה וניכר מה דקשה טובא דביבמות תלה האיסור על האיש ובכתובות על האשה וקבע זמן בכתובות ולא מסיים בה איך היה הדין בעברה וניסת ושם ביבמות דקבע איסורא על האיש לא קבע זמן ומסיים הדין דעבר ונשא ומתורץ הכל בחדא מחתא דברייתא דכתובות משמיענו עד כמה גברה חששא התקוע וקבוע בעסק מינקת עד שאמרו חז"ל לעגן את האשה משך ערך שלשה שנים ולא חששו לשעה"ד דעינינא דאיתתא משום דיש סכנות נפשות בזה מהולד כדאיתא בגמרא דמיעכר חלבה וקטלא לוולד וניחא מאוד דנקטא הכל בדידה דזה ודאי ליכא עיגון רק עליה ולא באיש הבא לקחת שאם לא ישא זו ישא אחרת. וברייתא דיבמות בא להשמיענו כמה גברה חשש איסור התקוט בעסק מינקת עד שאפילו שעה"ד דאפוקי איתתא מבעלה לא מהני בו. ואם נשא יוציא וחלוק איסור מינקת מכולהו איסורא דרבנן שאמרו בהן אם כנס אינו מוציא לכן ניחא דלא הזכיר כאן זמן דהואיל וכאן לא איירי משעה"ד דעיגון רק הכא משמיעני דשעה"ד דאפוקי איתתא לא מהני הכא וכבר הקדמנו בשם הגהות מרדכי דעיקר קביעות שאמרו אם נשא יוציא הוא משום לתא דידיה דשביק היתרא אבל היא כל מה דעבדא עבדה משום עיגונא ולא הוה משמתינן לה לכפותה להוציאה רק את האיש הוא דמשמתינן וכפינן להוציא דשביק התירא ואכיל איסורא ומדוקדק מאוד מה דתלה ברייתא עיקר בהבעל ואמר לא ישא מינקת משים דהואיל ורוצה לסיים בה דאפילו נשא יוציא הוא עיקרא משום לתא דבעל כנ"ל אבל בברייתא דכתובות דתלה האיסור בהאשה לא שייך לסיים בה אם ניסת דתצא דמשום דידה לא היו קובעין חז"ל האי דינא דתצא דהא עבדא כדי שלא תתעגן. ובפרט שיש לפעמים נפקא מיניה לפי האי דעה שמביא רמ"א שם סי' י"ג סעיף י' לחלק בין שוגג למזיד אם הוא שוגג אפילו היא מזידה אינה צריכה להוציאה בגט י ולפי"ז ניחא דבכתובות בדידה נקט הרבותא דנא תארוס דאפילו לארוס אסורה אבל בדידיה דעיקר הרבותא דמפקינן מיניה א"כ אין שום רבותא דאם קידש מוציא דגם בכל איסורים הוא כך אלא נקט הרבותא דאם נשא יוציא:
ועתה אחזור לבאר שארי דיקדוקי ושינויים הנמצאים באלו ברייתות ואבאר היוצא מזה להלכה לדינא במינקת גרושה והנה באמת קושי' ר"ת שם בכתובות חזקה מאוד מברייתא דיבמות דנקט סתמא מינקת חבירו וקפסיק ותני לא שנא גרושה ל"ש אלמנה אבל שארי קו' נבאר דלק"מ. אולם נא ידעתי למה דייק ר"ת מהתם ולא דייק מהאי סוגיא דכתובות דנקט מינקת שמת בעלה ולא נקט סתמא מינקת ושתי ברייתות הללו הובאו בתוספתא פרק ב' דנדה ע"ש ובסוטה ריש פרק ארוסה נקט נמי סתמא מעוברת חבירו ומינקת חבירו משמע כר"ת דקפסיק ונקט בין נתאלמנה בין גרושה ודקדקתי עוד על מה דקתני מעוברת חבירו ומינקת חבירו לכאורה תיבת חבירו אך למותר בשלמא בסוטה שפיר דייק התנא למיתני מעוברת ומינקת חבירו שבא למעוטי שאשתו מעוברת שותת כדאיתא בגמרא שם (דף כו ע"א) דלא חיישינן לקטלא דוולד ע"ש נמצא שיש רבותא בזה. אבל כאן דאיירי באיסור נישואין למעוברת ומינקת מאי שייך למיתני חבירו. ואי דבעי להורות שמעוברת ומינקת אשתו מותרת לו זה מילתא דפשיטא דלא צריכא כלל ועוד דדווקא בסוטה אי לא הוה נקט חבירו ה"א דבאשתו איירי אבל הכא דקתני לא ישא מינקת מסתמא לא קאי על אשתו. ואף דלשיטות ר"ת דאוסר בגרושה יש לומר דבא להורות דגרושה שלו מעוברת ומינקת מותר לחזור ולישאנה כפי הנראה שאין זה ענין רבותא כלל דמה לי אשתו קודם שגירשה או אחרי גירושין. ובפרט לר"ש דמתיר גרושה אפילו אחרת קשה:
אשר מכל זה נראה שדבר אמת להלכה לדינא כפי מה שהעלה הרשב"א הובא בב"י ובמגיד פ' י"א מגירושין ובר"ן פרק אעפ"י לחלק בגרושה בין הוולד מכירה או לא. וכדאיתא בברייתא כתובות (נ"ט ע"ב) נתגרשה אינה כופה ואם היה מכירה כופה ונותן לה שכר ועיין בב"ש סוס"י י"ג ובפני יהושע דחקרו אם דעת הר"ש ג"כ הכי או שדעת הרשב"א היא דעת שלישית ע"ש. ויהיה איך שיהיה מעודי אין טבעי לישא פני איש ואדם לא אכנה שיהיה הכרע להלכה לדינא מפאת גדלות הפוסק והאומר רק לאיזה צד שנוטה דעת נוטה ודעת תורה דיוקי ופשטות שיטות התלמוד לפיכך כאן ראוי לקבוע מסמורות להלכה כשיטות הרשב"א הנ"ל אשר עפ"י שורש סברא שיטה זאת יבוא לנכון פשוטי דיוקי דברייתא על מכונן בדיוק גמור:
דשיטות רשב"א הוא דאלמנה אסורה בין מינקת ובין מעוברת וגרושה מעוברת מותרת לגמרי כפי שכתב הרא"ש בפרק החולץ ע"ש. ומינקת גרושה נמי כל זמן שאינה מכירה שאינה משועבדת מותרת רק במכירה אשר יכול לכופה ממילא מיקרי היא משועבדת להניק ודמיא לאלמנה ונמצא שכל עיקר איסורא דמינקת תליא הכל אם הוא יכול לכופה והיא משועבדת ובזה מדוייק לישנא דנקט מינקת חבירו כלומר אשה שהיא משועבדת בהנקה ומחוייבת להניק ולד חבירו ושפיר דנקט סתמא מעוברת ומינקת וקפסיק בין נתאלמנה ובין גרושה כמו כן בסוטה קפסיק ותני מינקת חבירו משום דבאמת כל שהיא משועבדת ויכולין לכופה ולחייבה בהנקה פשיטא דאסורה ונקראת מינקת חבירו: ואפשר עוד לדייק ולומר דאפילו אשה אלמנה או גרושה שניתן לה בן להניק מאחרים דאית' בסימן פ"ב ברמ"א סעיף ה' די"א דאפילו אשה אחרת שהניקה ולד עד שמכירה כופין אותה להניק בשכר מפני סכנות הוולד ע"ש בשם הגהות אלפסי ואני מצאתי סמך לדבר זה בתוספתא פר' ב' דנדה עיין שם: וא"כ נראה להאי שיטה אפילו מינקת שמיניקה בן אחר ומכירה חל עליה חיוב כפי' הנקה לחבירו ונקראת מינקת חבירו כמו שאומרין משרתת חבירו. ואינו רשאי האיש לישא אותה. וביבמות (מ"ב ע"ב) מקשה תלמודא ולתבעינהו ליורשים אף דבאמת פשטא דהאי ברייתא איירי בין גרושה בין אלמנה דייק המקשה ונקט ליורשים:
נראה דזה היה להמקשה ניחא בגרושה דאינה יכולה לתבוע לבעלה כדאיתא בפ"ב דכתובות דאסורה לבוא לתביעה עם הגרוש לב"ד אבל ליורשים היה קשה דהא מותרת עד דמסקינן דאשה בושה לבוא לב"ד ואם כן כשהיא מניקה בן אחר יש לחוש לזה שתהיה בושה לתבוע את האב של הוולד בב"ד וקטלא לה לוולד ועיין בב"י שכתב בשם רשב"א דאפילו גבי ריש גלותא כל שהניקתו האם עד שמכירה לא תנשא אלא כופה ומניקתו מפני סכנות ולד נראה הכל דתליא בשעבוד וחיוב של האשה אם בכלל כפיה או לא וכבר הביא הב"ש ס"ק ל"ז בשם ספר אמונת שמואל דאף אלמנה כל שהכניסה לו ב' שפחות דאינה משועבדת להנקה מותרת דלא נקראת מניקה ע"ש רק במכירה פשיטא דאסורה כמו גרושה. וקושיות ר"ת לא קשה מידי על שיטות רשב"א הנ"ל דמה שהקשה בראשונה ממאי דמעיקרא אמר טעמא דדחסה ואז היה אסורה אפילו גרושה לכן למסקנא נמי הכי לא קשה להאי שיטה דאמרינן למסקנא נמי גרושה עכ"פ יש בה צד איסור במכירה עיין במגיד הביא קו' זו ומסיק שיטות ר"ת ואד שיטות רשב"א משמע דלרשב"א לא קשה זאת ועיין בלח"מ שם ובב"ש ס"ק ך' ובפ"י שם:
ומה שמקשה עוד לר"ת וז"ל ועוד הא אלמנה נמי לא משעבדה מכי תבעה כתובת' א' אומרת אינה ניזונת ואינו עושה ע"ש לפום רהיטא היא קושיא חזקה ביותר לשיטות רשב"א דלפי"ז אין לחנק בין אלמנה לגרושה ודעת הרשב"א ע"כ דאלמנה אסורה בפשיטות אפילו אינה מכירה ואפילו מעוברת אלמנה אסורה הכל מטעמא דשיעבוד שחל עליה וא"כ קושיות ר"ת קושיא אלימא הוא דהא אפילו אלמנה יכולה להפקיע שעבודה כנ"ל:
נראה לי דמעיקרא נא קשה מידי דהנה מסקינן שם והלכתא מת מותר גמלתו אסור ועיין בחוספות ד"ה ואמר רב נחמן טעמא דאיסור בגמלתו הוא דחיישינן אטו תגמלנו ע"ש ותוכן הדבר הוא דמת הוולד או גמלתו מעצמו שלפעמים הוולד גדול באבריו ובריא שמהראוי לגומלו בתוך משך שנה שניה ויכול להיות שבזמן שגמלתו עדיין לא היה מוכן האיש שרוצה לישא אותה וא"כ ודאי לא עשתה זאת משום צורך נישואין ובזה וכיוצא בזה היה מהראוי להתיר כמו במת וולד שנעשה מעצמו ולא משום צורך נישיאין וזהו טעמא דברייתא דמתיר שם במת ולד או גמלתו וגמלתו דומיא דמת איירי שנעשה מעצמו ולא משום חיבות נישואין שרצה האשה. אבל אם ראינו שמחמת נישואין עשתה זאת לגמול הוולד מודה ברייתא דאסורה. ומסקנא דתלמודא שאין הלכה בזה כאותו ברייתא אלא שיש לחוש אפילו גמלתו שלא לצורך נישואין שמא תגמלנו משום צורך נישואין שיזדמן נה ולא היתי גמלתו בלא"ה ור' אשי חשש שם אפילו גבי מת דילמא קטלא ליה משום חיבות רצון נישואין אבל הלכתא הוא דכולי האי לא עבדא נשי לחנוק בניהם אבל גמלתו אפילו מעצמו חששו שמא תגמלנו משום צורך ורצון נישואין ובכה"ג פשיטא אפילו אליבא דברייתא אסורה רק דברייתא לא גזר שמא תגמלנו ומסקנא דגזרינן שאם נתיר אותה גמלתו מעצמה שמא תגמלנו משום נישואין: ועפ"ז לק"מ קו' ר"ת דאנן אמרינן הואיל וכל אשה באותה שעה שמת בעלה והיא עדיין ניזונת מנכסי בעלה ואינה תובעת עדיין הכתובה ממילא קבוע עליה חיובא דהנקה ויכולין לכופה לזה ואם האשה הזאת מחמת שנזדמן לה להנשא רוצה להשמט ותובעת כתובתה ואינה רוצה להיות ניזונת עוד זה ודאי אסורה כי על אשה זו קבעו חז"ל עיקר ענין האיסור שלא תהיה יכולה להשמט א"ע לעקור הנקה אשר קבוע עליה עד עתה בכפיה וכמו שביארנו לעיל דאפילו אותו ברייתא דמתיר בגמלתו מודה שאם אשה תגמלנו לולד משום נישואין אסורה רק דברייתא זו מתיר בגמלתו ממילא לא משום נישואין ולא גזרינן אטו תגמלנו כמו כן שיטות הר"ש אף דבאמת אם אשה זו שמת בעלה היא תובעת כתובתה ולא היתה ניזונת עוד ולא היה עושה זאת משום צורך נישואין מעיקרא ממילא היה נפקע מעליה חיובא וכפיה דהנקה והיה מהראוי להתירה להנשא אם יזדמן לה אח"כ להנשא אבל מ"מ לפי מה דמסקינן והלכתא דאסורה אפילו בגמלתו מעצמה שלא מחמת נישואין שמא תעשה כל עיקר ההגמלה רק משום נישואין א"כ בפשיטות ראוי לנו לומר דאפילו אלמנה שתבעה כתובתה מקודם שלא משום צורך נישואין אסורה שמא תתבע הכתובה משום חיבות צורך נישואין ואילולי זאת לא היתה תובעת כלל הכתובה והיתה נזונת וממילא הייתה בכלל כפיה וחיובא דהנקה ואשה כזו ודאי אסורה כמו דאסרינן בפשיטות גבי תגמלנו מהאי טעמא ושפיר אסרי' בכולהו נשי אלמנות שמת בעלה שהיא באותה שעה בכלל כפיה וחייבת בהנקה אף שתבעה הכתובה ואינה ניזונת ומפקע לשעבוד וכפיה דהנקה חיישינן שמא תפקיע א"ע בכוונה משום נישואין כמו שחיישינן שמא תגמלנו כנ"ל וזה ברור:
ועפי"ז מדוייק לנכון מה דקשיא טובא לכאורה שם בסוגיא דכתובות אשר עשה התוספות ציון שם על ענין דהר"ש מתיר בגרושה על האי מילתא דאיתא שם והלכתא מת מותר גמלתו אסור ואינו מובן מאי שאייטא עסק ענין דהר"ש לזה בפשיטות היה ראוי לעשות ציון על ענין זה בתחילות הברייתא דנקט שם שמת בעלה מזה דייק הר"ש דגרושה מותרת אבל לפי דברינו ניחא דעיקר קיום שיטות הר"ש הוא ע"פ האי מסקנא דגמלתו אסורה משום שמא תגמלנו דבלא"ה קשה קו' ר"ת ואפשר הר"ש עצמו עשה ציון בפסק שלו על הא מילתא לכן הביא התוספות ג"כ בלשונו ממש:
ונראה עוד לחקור ולקיים שיטות הר"ש מסוגיא דיבמות דהנה יש לדקדק טובא שם בסוגיא חדא לכאורה לא היה צריך כלל להתנא למיתני מעוברת אחרי שמינקת אסירה איך אפשר להתיר נישואי מעוברת הואיל ובקרוב תהיה מינקת ומאי היה קשה כלל להמקשה ואף על המתרץ קשה דמאריך בלישניה ונקט וקאמר סתם משובדת למיניקה קיימא לפום רהיטא אינו מובן כלל לפרש דיוקא דהאי לישנא דנקט סתם מעוברת כו' ובקיצר הל"ל כל מעוברת תהיה מניקה אח"כ וגם שם יש לדקדק על מה דציינו התוספות מילתא דהר"ש על מה דאיתא שם סתם מעוברת כו' ועל מילתא דברייתא עצמה היה לתוספות לציין ענין דהר"ש ואי משום קו' ר"ת הוא מהמסקנא הא עיקר קו' ר"ת הוא מדחסה היה להם לציין:
אבל עיקר הענין הוא ע"פ שיטות הר"ש ניחא הכל דהנה סברות הר"ש והרשב"א הוא דהכל תליה בשעבוד חיוב כפיה דהנקה כמו דדייקא לשון מעוברת חבירו הייני שעבוד חבירו וא"כ בגרושה שאין עליה חיובא מעיקרא ותיכף שנתגרשה אינה היא בכלל שעבוד כלל ואין עליה חיוב כפיה בעסק הנקה וממילא אינה ראוי להקרא מינקת חבירו משא"כ אלמנה בשעה שמת בעלה באותו שעה היא בכלל שעבוד וחיובא ממילא מינקת חבירו באותו פעם ובאותו זמן וחל עליה איסור נישואי מינקת ואף שהיא יכולה להפקיע מעליה עסק שעבוד דהנקה על ידי שתתבע הכתובה ולא תהיה ניזונה עוד התחכמו חז"ל בדבר וגזרו ואמרו שכל שחל עליה שעבוד וחיובא מתחילתו לא מהני מה שהיא עוקרת אח"כ השעבוד מעליה ובאיסור נישואין הוא כדמעיקרא דראו חז"ל אילו היתה מותרת כולן היה עוקרין מעליהן השעבוד בכדי שלא להיות מתענגן משך רב. אכל השתא שגזרו ואמרו דאלמנה מינקת שנתכסה מעיקרא בשעבוד אינו מועיל מה שעוקרת אח"כ דכיון דנאסרה אינו נפקע איסורא מעליה ממילא לא תעשה שום אלמנה הפקעה לומר אינה ניזונית ואינה תניק הוולד כי מה בצע בזה אחרי שאין מזונות מוכנת לפניה מבעל אחר דהא אסורה להנשא עד ך"ד חדשים ודווקא אם היינו מתירין אותה להנשא היתה אומרת אינה ניזונית מהיורשים ולא תניק הוולד כי היתה ניסת לבעל אחר ותזון הימנו אבל השתא שאמרו שאיסורה שחל עליה מעיקרא לא איפקע הימנה ודאי ממילא לא תפקיע עצמה משעבוד הנקה ותקבל מזונות מהיורשים וממילא תעמוד היא בשעבוד וחיוב הנקה כל משך כ"ד חדשים. וכל זה היה ניחא להמקשה גבי מינקת שחלוק גרושה מאלמנה דגרושה אינה נתפס מעיקרא בכלל שעבוד וחיוב דהנקה ואלמנה שכבר נתפסה וחלה עליה מעיקרא שעבוד וחיובא דהנקה וכל זה היה ניחא ליה להמקשה כשהיא מינקת ובעלה מת בזמן שהיא מינקת ואותה נשתעבדה ונאסרה ותו לא איפקע איסורה ממנה כל זמן משך הנקה כנ"ל:
אבל מעוברת אפילו נתאלמנה ס"ד להמקשה שהיא מותרת הואיל ובאותה שעה עדיין לא איקבע עליה שעבודא וחיובא דהנקה וטרם שתלד סברא שיכולה היא לומר אינה נזונית ולא תהיה נתפסת כלל מעיקרא בשעבוד וחיוב כפיות הנקה מעולם ודמיא קצת לגרושה דאמרינן הואיל ואינה חל עליה מעיקרו כפיית חיובא אינה נאסרת מעולם. ולכן חקר תלמודא ובני הישיבה טעם אחר על מעוברת משים דחסא וקא דחיא לה תלמודא עד דהוצרך תלמודא לדחוק ולפרש ולומר דמ"מ מעוברת אלמנה אינה דומה לגרושה דגרושה אינה היא כלל בגדר שעבוד חיובא דהנקה ותיכף כשנתגרשה פקע מעליה חיובא לעולם משא"כ מעוברת אמרי' מסתמא להנקה היא עומדת ואמרינן אי לאו דחיבת נישואין גרמה לה ודאי מעצמה לא תפקיע א"ע מלהניק את בנה וא"כ דמיא ממש לאלמנה מינקת שכבר נתפסה בשעבוד והנקה ומשו"ה אפילו אלמנה שהיא תובעת כתובה ואינה רוצה להיות ניזונית ורוצה לעקור הימנה שעבודא דהנקה מ"מ אסרוה חכמים דעמדו על סוף דעתה דלולי חיבות נישואין דקגרמה לא הוה עבדא זאת ואם כן דומה ממש לאלמנה מינקת ואסרו חז"ל אפילו מעוברת אלמנה ממילא לא תפקיע מעלי' שעבוד אשר עומד לבוא ולהיות עלי' הואיל ואעפי"כ לא תנשא. ומדוייק מאוד לישנא דתלמודא דקאמר סתם מעוברת למניקה קיימא כלומר אף שעדיין אינה הוקבע בחיוב ושעבוד מ"מ דיינינן לה כמו שהיא כבר נשתעבדה והוקבע עליה חיובא דהנקה ואסורה להנשא וניחא השתא דעשו התוספות ציון על דברי הר"ש על הי מילתא דאיתא שם סתם מעוברת למניקה קיימא דמזה יסוד הוכחה לשיטה זאת ואפשר כך מצאו להר"ש דקבע דבריו על האי עניינא וניחא מאוד דשפיר הוצרך התנא למינקט מעוברת ולא ידעינן לה מיסוד מינקת דה"א דמעוברת שרוצה להנשא ותובעת כתובה מותרת:
וברייתא דכתובות שביארנו לעיל דבא להשמיענו כח איסור הזה דמעגנין אתתא בשביל זה ונקט שם זמן המשך דזהו עיקר הרבותא ונקט שמת בעלה אף דבאמת אף בגרושה יש עסק איסור זה כשמכירה מ"מ עיקר משך זמן עיגונא שקובעין על האשה דווקא באלמנה הוא אבל גרושה מכירה אין לה זמן קבוע כמבואר בפו"ע סימן פ"ב ולפעמים אינו מכירה עד בן שנה וא"כ אין שם עיגון רב אבל גבי מת בעלה עגונא משך גדול ונקט שם מינקת ולא נקט מעוברת משום דעיקר איסור מעוברת משום מינקת אתינן עלה דלמניקה קיימא ואפשר לפרש דעיקר ברייתא שם לא הוקבע על עיקר איסורא דמינקת ומעוברת רק על עסק פלוגתא דזמן הנקה דר"מ סובר כ"ד חדשים ור"י סובר ח"י חדשים משו"ה לא הזכיר מעוברת וסמך על אותו ברייתא דיבמות דמפורש שם איסורא בתרווייהו ושניהם בחדא פירקא מתנייא בתוספתא פ"ב דנדה. וביותר יש לבאר ולומר דתנא קאמר מניקה שמת בעלה פירוש שמת בעלה מכבר בזמן עיבורה מ"מ מתעגנא ויתבא עד ך"ד חודש ובאמת בברייתא איתא שמת בעלה בתוך ך"ד חודש כו' א"כ משמע שמת בעת הנקה. אבל ראיתי בתוספתא ליתא לתיבות אילו וסתמא מתנייא שם מינקת שמת בעלה לא תתארס כו' ע"ש א"כ פשיטא דאפשר לפרש שמת הבעל עדיין בזמן שנתעברה א"כ העיגון משך פרך ג' שנה מ"מ אין שעה"ד דעיגונא דוחה האיסור אף שעיגון קשה מאוד אצל חז"ל וכמו שאמרו שערבדא הוה וחנקה לבנה בכדי שלא תתעגן וחש רב אשי וקאמר דראוי לאסור אפילו מת ולד דילמא תחנוק ע"ש מ"מ השמיענו ברייתא דחשש דאיסור הזה גדול מאוד בעיני חז"ל דהוה סכנות נפשות דוולד עד שאמרו לעגן אותה כמו שדייק רב ור"י דאמרי צריכה להמתין כו' ומשך העיגון הוא רק באלמנה. ויפה כתב הב"י וז"ל וראיתי מורים עושים מעשה כדברי הרשב"א ולא מחיתי בידם כיון שיש להם אילן גדול על מי שיסמכו עכ"ל הביאו הח"מ בקיצר ואף בשו"ע הביא ב' דעות ולא הכריע ע"ש ולדעתי לא מחמת גדלות האילן ראוי לסמוך עליו אלא ע"פ שביארנו האילן הוא עץ שתול על פלגי מים ים התלמוד דסוגיות התלמוד אזלא כוותי' אשר בלעדי זה לא מתפרשא לן דיוקא לישנא דהני ברייתות מכתובות ויבמות וגם שארי דיקדוקו בלישנא דשקלא וטריא אשר הארכנו לעיל:
אף שלפי שיטה הנ"ל איירי האי ברייתא דיבמות בין אלמנה בין גרושה המכירה דאז היא נקרא מינקת חבירו מ"מ שם ביבמות דמקשה תלמודא ולתבעינה ליורשים ולא מקשה על גרושה ולתבע לבעל וכבר כתבתי לעיל דגבי גרושה הוה פשיטא להמקשה ע"פ המבואר סופ"ב דכתובות שאפילו היה לה מלוה אצלו אינה יכולה לתבוע אותו בב"ד ואם באו לב"ד מנדין אותם. עיין סי' קי"ט סעיף ח' ועיין בב"ש ס"ק י"ז וכן הוא בר"ן סו"פ הנ"ל דדעת רש"י דתלמודא איירי דווקא בכהן או ישראל שניסת הגרושה ע"ש. אבל מדברי רמב"ם ושארי פוסקים משמע שאין לחלק ע"ש ואפשר גם לשיטות רש"י דאין מנדין אותם אבל ודאי היא בושה לילך עמו לעמוד בדינא משו"ה לא מקשה אלא על אלמנה ויורשים. ועל שיטות רשב"א פשיטא דלא קשה מה שראיתי שהקשה בעל נודע ביהודא סי' י"ד דאיך אפשר לומר דתלי' הכל בשעבוד וכפי' דהנקה הא בכתובות ס' ע"ב אמר ר' נתן דב"ש וב"ה פליגי אי ך"ד חודש או י"ח חדשים וב"ש סובר שם נ"ט ע"ב דאין שום אשה משועבדת להנקה. דלשיטות רשב"א במכירה אפילו גרושה משועבדת ולדעתי נראה דאף שכ' נודע ביהודא ונוראות נפלאתי על קו' הנ"ל וסיים שם דמקום הניחו לו עכ"ל יש לומר דאפילו להאי סברא דנימא דדעת הר"ש הוא אפי' מכירה מותרת בגרושה מ"מ לא קשה עידי דהנה זה וודאי דרבי נתן פליג על ת"ק דנקט האי פלוגתא דפליגי ר"מ ור"י אלא סובר דב"ש וב"ה פליגי בזה וע"כ דר"מ ור"י לא פליגי בזה דאין סברא שיפלגו ר"מ ור"י בפלוגתא דב"ש וב"ה ונוקמי דר"מ סובר כב"ש ודוגמא לזה נמצ' במקומות אין מספר בתלמוד עיין ריש פסחים בתוס' שם א"כ בפשיטות יש לומר דהאי ברייתא דנקטא לעיל פלוגת' דב"ש וב"ה אם אשה משועבדת להנקה אי לא סברי כת"ק דהאי ברייתא דר"מ ור"י פליגי בזמן הנקה או ד"ד או י"ח חדשים ולא ב"ש וב"ה פליגי בזה ור' נתן בר' יוסף דפליג שם על ת"ק וסובר דב"ש וב"ה פליגי בזה ולא ר"מ ור"י פליגי בזה פליג ר' נתן ממילא נמי על האי ברייתא וסובר דב"ש וב"ה לא פליגא בשיעבוד הנקה ואף ב"ש מודה דכל אשה משועבדת להנקה ולא קשה האי קו' מעיקרא:
וכפי הנראה שת"ל ע"פ הדברים שהארכנו לחזק שיטות הרשב"א ראוי לומר מטין וניראין והלכה לנטות להתיר בגרושה ובפרט מה שדקדקנו ממלת חבירו דחוברה לה בהאי בריית' דנקט מעוברת ומינקת חבירו דייקי הכל כשיטת רשב"א דבשיעבודא תליא מילתא וגם בז"ן הב"י נהגו מורים להקל כרשב"א ואף הב"ח מסיק להלכה כרשב"א וידוע הב"ח היה מורה ודאין בק"ק קראקא ובשארי קהילות מסתמא היה מתיר כך הלכה למעשה:
אמנם האמת הוא שבזמנינו חמירא לן האי מילתא שנוטין להחמיר אף בגרושה והצנועים מושכים את ידיהם להיות ידם נטויה להקל וחקרתי על זה מפני מה ולמה וראיתי שיש לזה טעם מסברא ועוד מדינא ואשר מצד הסברא נראה משים שבדור לפנינו הקילו בדבר ע"י קלי הוראה ונטו להתיר אפי' באלמנה כמו שראיתי בפני יהושע בקונ' אחרון לכתובות כתב שם וז"ל אמנם לפי מה שנשתרבב הדבר בעיה"ר נעשה כהיתר ע"י קלי ההוראה שהתירו מורים לכתחילה להנשא למניקה מיד אחרי שילדה עד שכמעט בטלה תקנות חכמים ולא הועילו בתקנתם וכבר נעשה מעשה בימינו שעשינו פלוגי לדבר בהסכמות גדולי דורינו לאסור אף דיעבד ולנדות עד שיוציא בגט ויש שחשו לדברינו והפתאים עברו ונענשו במיתה ועוני עכ"ל. ועיני ראו ולא זר זה ערך ארבעים שנה שנעשה מעשה פה ב' שנים טרם בואי והנה שהתירו אלמנה להנשא ותגזור אומר ויקם פעמים צרה מיתה ועוני שכול ואלמן יחד יודבקו: ושם בפני יהושע הנ"ל מסיים שפעם אחת בא לידו מעשה אלמנה שהתיר אחרי ט"ו חדשים משום שעת הדחק שהיה בעובדא ההוא ואמר כדאי לסמוך אהני אמוראים דמתירין אחרי ט"ו חדשים. וכבר מילתי אמורה שבעסק איסור מינקת אין שום תועלת הכרעה להתיר משום שעה"ד הואיל וכל עיקר איסור תקוע וקבוע לעגן האשה ואפילו ניסת יוצא שאף ששעה"ד טובא הוצאות אשה מבעלה. וגבי ג' גיטין פסולין דאמרו בהו ניסת לא תצא. מ"מ ראיתי במרדכי בשם רבי אביגדור שחקר שם איך הוה הדין בשעה"ד ע"ש שהביא מגיטין (י"ט ע"א) שאמרו כדי ר"ש לסמוך בשעה"ד דפירש"י ניסת או הלך לדרכו ע"ש אבל בעסק מינקת שאפילו ניסית אמרו דתצא. מכש"כ שראוי לומר דשעה"ד לא מהני כאן וזה ברור. גם מה שרצה לסמוך אהאי מ"ד דמתיר בט"ו חדשים הואיל והוה שעה"ד והנה המעיין ריש נדה (ד' ו' ע"ב) דדוקא ביחיד ורבים ולא אתמר הלכתא קבוע סמכינן על יחיד בשעה"ד אבל היכא שנאמר בפירוש הילכתא תו ליכא סמיכה כלל כמו דאית' לאחר שנזכר ע"ש וא"כ הואיל וכאן מסקינן בפירוש דרב ושמואל אמרי תרוייהו דהלכה הוא דצריכה להמתין ך"ד חדשים תו ליכא שום סמיכה לסמוך אמאן דלא סבר הכי ועיין בתשו' מיימוני ה' אישית סימן ך"ד דמהר"ם לא רצה לסמוך אמאן דמתיר בנתנה למינקת אפילו בכהן דהוה שעה"ד ע"כ דברי הפ"י קשה לסמוך להתיר ויפה סיים שם שהיה לבו נוקפו בהיתר הזה ע"ש:
ומשום קולא שהקילו בתחילתן להקל אף באלמנה עד שהרעישו גדולי הדור להכריע הדבר להחמיר ולא הניחו הדבר לקלי הוראה להתיר עי"ז שראו עוני ומיתה בדבר. ואחרי שנותן רשות ר"ל כו' לכן לא נתן להבחין ונטו כולם להחמיר אפילו גבי גרושה. גם בספר תפארת למשה בסופו ראיתי שכתב שם שמורה א' התיר ולא הוציא שנתו ר"ל וכעת אין הספר בידי ולא זוכרי אם קאי ואיירי שם בגרושה או באלמנה טעם זה אמרתי מצד הסברא אשר נטו בדור הזה להחמיר אפילו בגרושה והצנועין מושכין את ידיהם כי אף אני ת"ל אשר נשאלתי כמה פעמים בזה ולא השבתי להתיר. אולם באמת עד עתה לא העמקתי לעיין בסוגיא זו על שורשה ויסודה עד עתה ת"ל העלתי בעז"ה דברים נכונים להלכה:
אולם עוד יש צד דינא בדבר להחמיר אף בגרושה משום שידוע שע"פ רוב נעשה גירושין בין איש ואשתו ע"י אנשים אשר ישיתו ידם בין שניהם לבצע מעשיהם ויבצעו תמימים ומדרך אנשים תמימים ושלמים לדרוש טובות היולד יותר מאב ואם אשר בשעת גירושין מקיימים בוולד כי אבי ואמי עזבוני לכן האנשים הללו בשעת שגומרים על גט קובעים עסק חיוב של הנקית הוולד על האשה לפעמים בשכר ולפעמים בחינם בין שהגרושה מעוברת בין מינקת ולפי הנחה ועיקר אשר יסדנו דעיקר הלכה כשיטות רשב"א דתליא הכל בחיוב ושיעבוד דהנקה וא"כ בכה"ג בלי ספק שגרושה זו דמיא ממש לאלמנה ועדיפא מינה. דבאלמנה שיעבודא ממילא וזו נכנסה בפירוש בחיובא ושיעבוד גמור לכן יש לדון אשה כזאת כאלמנה ובפרט לפי שדקדקתי ממילת חבירו דכל דמשועבדת לחבירו בחיוב הנקה מיקרי מינקת חבירו ונטיתי עפי"ז לומר דאשה שהיא מניקה בן אחר עד שמכירה דמבואר בסי' פ"ב ברמ"א בשם הגהות אלפסי ובש"ג פ' אעפ"י דיכולין לכופה מפני הסכנה של וילד ממילא נקראת בפשיטות מינקת חבירו ואם המינקת פנויה אינה רשאה להנשא כל זמן משך ימי הנקה הגם שבש"ג שם פ' אעפ"י לא ביאר זאת בפירוש אלא כתב דיכולין לכופה ולא פירש עלה איסור נישואין נראה דהש"ג לשיטתו קאי. דראיתי בפ' החולץ דפסק לחלוטין כהר"ש ולא כרשב"א והעלה שם דאפילו מכירה בגרושה מותרת ומסיים דגרושה נידונית כמו נכריה ע"ש. ואני אומר ערבך ערבא צריך. אדרבא משם היה ראוי לדון ולהקיש לחומרא דדינא של הרשב"א הוא אמת דתליא הכל בכפי' וחיובא ושעבוד וממילא ודאי גרושה המכירה בפשיטות בכלל כפי' אסורה ודאי כרשב"א ומיני' ואוקי באתרא דאפילו נכריה שמניקה בן אחר עד שמכירה שהיא בכלל כפי' דהנקה שפיר יש לנו לאוסרה בנשואין דנקראת מינקת חבירו. וכל זה מדוייק בלישנא דברייתא דנקט מינקת חבירו כמו משרתת חברו:
ועוד אפשר לומר דמה דדייק בשו"ע ונקט אשה אחרת שהניקה ולד עד שמכירה היא בכלל כפי' מסתמא איירי שלא השכירה א"ע מתחילה על כל הנקה משך כל צרכו אלא היתה שכיר שבוע או חודש או שנה ונזדמן שהוולד השרה אז יכולין אח"כ לכופה שתניק אבל אשה שמשכרת עצמה מתחלה על הנקת וולד כל צרכו אשה כזו יכולין לכיפה שתגמור להניק אותו אף בזמן שעדיין אין וולד מכירה והדבר מבואר בתוספתא פ"ב דנדה וז"ל והכי איתא שם חייבת אשה בטיפול בנה כל כ"ד חודש אחד בנה ואחד שניתן לה בן להניק ע"כ. א"כ מבואר הטיב שחין שום הפרש בין בנה ובין וולד אחר כל שקיבלה ע"ע להניק איזה יולד כל צרכו אזי משועבדת בכפיה להניק את הוולד כל זמן משך ך"ד חודש אף שעדיין אין הוולד מכירה מ"מ הואיל וקיבלה מתחילה עלי' היא משועבדת ויכולין לכופה לזה. דהא בלא"ה מבואר בשו"ע סי' של"ג דגבי דבר האבוד אף פועל אינו חוזר בחצי יום ועיין סמ"ע שם ס"ק ך"ט וש"ך ס"ק ך"ו גבי מלמד וסופר שאם יכולין בקל להשיג אחר לא מיקרי דבר האבוד ע"ש אבל במינקת לא שייך כלל הסברא להשיג אחרת כמבואר בסוגיא דכתובות דחיישינן דילמא הדרא מינקת האחרת והטעם נראה דטיפול דגידול בנים קשה עד מאוד ולא כל וולדות שוין ולא כל העיתים שוין. וסבורה שתכולה לקבל ולבסוף לא מתקבלה והדרא בה ולכן בלי ספק אין לנו דבר האבוד גדולה יותר ממינקת. ולא בנקל להשיג בקרוב אחרת ודבר האבוד דאיבוד נשמה מיקרי וזהו שורש ויסוד טעמו שחששו חז"ל מאוד בתקנות של וולד וגזרו ואמרו שמינקת שמת בעלה לא תנשא ולא תועיל לה נתינת וולד למינקת אחרת. ונראה שאין לחלק בין בנה אי נתנו לה בן אחר והיא קיבלה עליה כמבואר בתוספתא הנ"ל אלא דברייתא דכתובות השמיענו במת בעלה שחל שיעבודא עלי' ממילא אבל ביולד אחר צריך לקבל עלה השיעבודא וכבר ביארתי דנקט מת בעלה דאז לא פליג דאסורה אפילו אינה מכירה ואם נקט גרושה היה מהצורך לבאר דווקא במכירה ואם היה נקט הענין בוולד אחר היה צריך לבאר שקיבלה עלה השיעבוד אבל מת בעלה לא פליג ובכל ענין נאסרת תיכף וביבמות נקט מינקת חבירו דנכללו כל איזה ענין שהאשה משועבדת בכפיה להנקה באלמנה בכל ענין ובגרושה מכירה ואשה אחרת קיבלה עלה. כל שראויה להקרות מינקת חבירו היא בכלל איסור. ומעתה ראוי בפשיטות לדון ולומר דתלמודא נקט נתגרשה אינה כופה דתלמודא איירי בזמניהם שהיו מגרשים שלא מדעתה וכמו שדייק מלישנ' דנתגרשה ועיין בב"י שהביא תשוב' רשב"א וז"ל נראה לי שלא נאמרו דברים הללו אלא בגרושה שיצאה שלא לרצונה כו' עכ"ל:
אבל לפי מה שהעליתי שמנהג שלנו שאין נעשה גט אלא ברצונה וע"פ רוב נעשה הדבר בשעת הגמר שקובעין על האשה חיוב ושעבוד מטיפול והנקות של וולד. פשיטא ופשיטא שנשי גרושות דידן בכלל כפיה דהנקה נינהו ממש כאלמנות נידונות ולא נשאר לנו מקום לחקור היתר בגרושות אם לא שיזדמן לפרקים שהבעל מקבל עליו בפירוש כל עסק טיפול של הוולד תיכף מעת הוולדו ולשכור מינקת. באופן שהאשה פטורה ולא נשאר עלה שום שיעבוד וכפי הנראה מעסק שאלתו שנעשה כך בשעת גירושין שאינה מחוייבת האשה כלל בשיעבוד הנקה מעיקרו ויש קצת צד להתירא אולם לפי המבואר במכתבו שהאשה עני' דאין לה במה להתפרנס ומסתמ' את זה לעומת זה אף הוא כמותה איש עני וכמו שאמרו כלך אצל שכמותך ומבואר בשו"ע סי' פ"ב שם ברמ"א והובא בב"י בשם ר"י דאפילו בגרושה כל שאין להבעל שכר לשכור מינקת כופה ומניקתו אפילו אינה מכירה ע"ש. וא"כ ממילא אשה דנ"ד בכלל כפיה ושיעבודא דהנקה כל זמן שאינו נראה שהבעל בטוח ואמוד על תשלומי שכר מינקת ואף בזמן שאינה מצוי השכרות מינקת אף שהבעל אמוד מבואר שם ברמ"א ובב"י בשם ר"י שהיא בכלל כפי' דהנקה. לכן נפל היתרא דגרושה בבירא כי הכל תליא בכפיה דהנקה ולכן אפילו גרושה אין להתירה אלא בהרבה צדדים היינו שלא קיבלה עליה מעיקרא והוא אמוד ומצוי לפניו בנקל להשיג מינקת ואז האשה גרושה מינקת מנוקה מכפיה ולא בנקל הכל חוברה לה יחדיו: