שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
אה"ע - תשובה ח
ח סוגיא דעגונא:
בקביעות דסימנא:
הנה הפוסקים קבעו שלשה דינים בעסק סימנים גבי עגונא הובא בב"י באריכות וביארן הב"ש בסימן י"ז ס"ק ע' ומבואר שם שיש ג' מיני סימנים היינו גרועים ואמצעים ומובהקים גרועים אף אם ניסת תצא: מובהקים אף לכתחילה תנשא בהם אמצעים זהו איבעיא בתלמודא אי מהני או לא ונחלקו הפוסקים אי איפשיטא לקולא או לחומרא ועכ"פ פסקו אם ניסת בסימנים אמצעים לא תצא עי"ש. (א) והנה בכל מקום שיעורין קבועין וחצוצין אצל חז"ל אבל בהאי עניינא דסימנין לא נאמר עליהן שיעור וקצב לכן נמצא איזה סימן בכמ' שו"ת אשר לא מצאו בו הכרע אם הוא מובהק או אמצעי ואמרתי לבאר דעת הפוסקים בזה ומה אשר יש בזה הכרע משורש דברי התלמוד ובב"ש ס"ק ע"ב הביא בשם המ"ב שיעורו שיהיה דבר זר ומופלג עד שלא ימצא רק באחד מני אלף ובעסקי תשובה לעגונא אחת לק"ק סלוצק הערכתי קונטרס בחקירה זאת לעשות מאזני פלס ומשקל לגדר ערך סי' מובהק ובבוא קונ' הנ"ל להרב הגדול חכם ומפורסם מק"ק מינסק כבוד מהו' ישראל מיכל סביביי נשערה עיוני ההשכל. כי עיקר חקירתי היה עפ"י קיצורי הדברים מהמזרחי המבוארים בקו"ע סי' ל"ז ממהר"ד בן יחייא ובסימן ל"ח שחולק עליו המזרחי ועפ"י שלא שפטתי רק למראה עיני קיצורים הנ"ל. והרב הגדול הנ"ל אשר היה למראה עיניו גוף דברי מזרחי ע"כ חקר אחרי דבריי והעביר עומק עיונו על כל קוץ וקוץ מכלל דבריי ודקדק עליהם הרבה. אף שבגוף ההיתר מעיגונא חיבב דברי עד לאחת וחיזק אותם אך על חקירות דבריי עפ"י אשר נמצאו למראה עיניו גוף הספרים אשר לא ראו עיני בנה עליהם דייק עד אשר אמרתי עליו אילו דייקינן כולי האי על כל התשובות האחרונים לא תנינן כלום. אולם מחזיקני לו טובה הרבה על אשר העתיק לי כל הדברים והאיר לי פני המזרחי באריכות דבריו וגם משארי ספרים העתיק הרבה מהם. עד אשר ת"ל עמדתי לחקור עפי"ז הדברים על מקורן ויסדתי כל הקו"נ בזה מחדש:
ב והלום ראיתי אחרי רואי לחקור על בחינות על קצב שיעורין דסימנים ראיתי בנודע ביהודא סי' נ"א שכ' בד"ה ונבוא וז"ל ומ"מ נלע"ד דאריך וגוץ שאמרו בגמ' היינו אריך וגוץ ביותר אבל אריך וגוץ דעלמא ודאי שלא הי' צריך התנא לומר שאינו סימן כלל עכ"ל ולקמן אביא שדבריו המה תרומות מתרומות הדשן סי' קס"א בכתביו ולפי האי סברא שאריך וגוץ בעלמא אינו נכנס כלל בגדר סימנין ואפילו גרועין לא ראוי לומר בהן וארוך וגוץ ביותר ואף משכמו ולמעלה גבוה מכל עם עדיין המה בגדר סימנים גרועים. וממילא מההכרח לנו לומר דגדר דאמצעים הוא בערך שינוי הניכר טובא לעין כל ועפי"ז מההכרח בפשיטות להעלות בחינות וגדר דמובהק עד לאין דוגמתו בעולם וכאשר נבאר עוד אולם לדעתי יש לסתור סברות הנ"ב דהרא"ש כלל נ"א בעובדא דמכלף בן מלול שהעידו עליו שהיה בינוני בקומה ופניו אדומים והשיב הרא"ש דהני לאו סימנין והביא ראיה דאמרו דאריך וגוץ לאו סימני נינהו ופניו אדומים לאו מידי הוא והביא מהא דאמרו בגמ' חיוורי וסומקי סימני גרוע נינהו עי"ש ואם כדברי הנ"ב דתלמוד' לא איירי מאריך וגוץ דעלמא ולא צריכא למימ' כלל א"כ למאי היה צריך הרא"ש לחקור ראיה על בינוני דהא פשיטא מארוך וגוץ דעלמא אלא ע"כ ברור דתלמודא איירי מאריך וגוץ דעלמא דזה הוה בכלל גדר סימנים אבל סימני' גרועים הוה וכן מוכח ומבואר ברש"י שם ב"מ דף ך"ז ע"ב דפירש ארוך וגוץ לאו סימנא הוא דהרבה ארוכים וגוצין יש ע"ש א"כ מבואר דאיירי בארוך וגוץ דעלמא ולא ארוך וגוץ ביותר. ועוד ראיתי תשו' הרמב"ם שהובא במהר"ם אלשאקר הובא במהר"ץ ד' י"ג ע"ב שנשאל על אחד שהיה ידוע שמו ושם עירו ולא העידו על שם אביו רק שהעידו שהיה בינוני בקומה והשיב הרמב"ם אם יבואו עדים ויעידו שאמת איש הזה הזה בינוני בקומה יכולה להנשא בעדות זו לפי ששמו ושם מקומו עם אל סימנים שאינם מובהקי' יספיקו בהודעתו להתיר עגונה עכ"ל הרמב"ם והוכיח מהרא"ש מתשו' זו דבשמו ושם עירו עם הצטרפות סימנים שאינן מובהקים סגי אפילו להאי דעה דבעי תלתא היינו שמו ואביו ועירון ע"ש במהר"צבא עכ"פ מבואר ברמב"ם דאף בינוני הוא בגדר סימנים גרועים ומכש"כ ארוך וגוץ דעלמא:
ועוד ראיתי דמות ראיה מהא דאיתא ב"ב דף קע"ב ע"א דב' יוב"ש אין מוציאין שט"ח עליהם ולא זה על זה אלא ישלשו את שמותן ואם היו משולשין יכתבו סימן ואם היו מסומנים כנ"ל ומפרש רשב"ם יכתבו סימן ארוך וגוץ ע"ש. ולכאורה מנ"ל להרשב"ם לפרש סימנים גרועים דאריך וגוץ דילמא צריכא סימנים נכונים אך באמת שם די בגרועים משום שעיקר ספיקי אינו נופל שם רק בין אלו שניהם וא"כ אף סימן גרוע מפריד אותם ועוד הוכיח לפרש כן מהא דקאמר ואם היו מסומנים ומפרש רשב"ם שהיו שניהם ארוכים או שניהם גוצים ע"ש ואם איתא דמשנה איירי מסימנים משונים כמו סימן אמצעי או מובהק א"כ מאי פסק' דמשנה לומר אם היו שניהם מסומנים טפי הוה ליה למינקט ואם אין בהם סימן היינו שאין בהם שינוי לקבעו לסימן דמסתמא דמילתא דרובא דעלמא אינם משונים המה אע"כ דסימנא דאיירי במשנה היא באריך וגוץ ואריך וגוץ פירושו ארוך וגוץ דעלמא וממילא כלל בני אדם יש להם סימנים הללו או ארוך או גוץ או בינוני וא"כ שפיר קאמר יכתבו דשכיחא מילתא שאינו שוה זה לזה ומסיים ואם היו מסומנים שניהם שוים באלו הסימנים וא"כ מבואר דארוך וגוץ בעלמא המה מגדר סימנים בלשון חז"ל ולא כדעת הנ"ב דדווקא ארוך וגוץ ביותר המה בגדר גרועים אבל ארוך וגוץ דעלמא ובינוני אינם נכנסים בגדר סימנים כלל. ומה שחקר הנ"ב דאריך וגוץ דעלמא פשיטא ולא היה צריך התנא לאשמועינן ג"כ לא קשה כלל להמעיין בח"מ ס"ק ל"ח שהקשה איך יש דעה להתיר בשמו ושם אביו בלא עירו הא וודאי התחזקו הרבה בעולם כמוהו וביותר קשה על האי דעה דמתיר בשמו לבדו אף בלא אביו הא כמה יוסף איכא בשוקא ותירץ באריכות משום דאיירי שידוע לנו שבעלה של זו הלך באותו הדרך. ועוד תירץ שם בהג"ה דלא אתחזק אחר נתעלם מן העין רק בעלה של זו ע"ש. ובהני תירוצי ניחא לי דיש דעה להתי' בשמו לחוד אף דכמה יוסף איכא בשוקא א"כ שפיר איצטרך לנו להשמיענו דמ"מ סימן גרוע אינו מועיל אף דאפשר דשמו לבד מועיל ולקמן בעניני עגונות נדבר בזה: (ג) ומעתה דנתבאר דדווקא ארוך וגוץ דעלמא הוה בגדר גרועין נראה לומר פשוט דארוך וגוץ ביותר הוה בגדר סימן אמצעי ואפשר אם ארכו הגיע לשיעור קפח המבואר פ' אלו מומין (דף מ"ה ע"ב) הוה סימן מובהק ופשיטא אם הגיע לשיעור תורן המבואר שם או לשיעור גוצא דאצבע המבואר שם נראה פשוט דיש לקובעו לסימן מובהק אף לאלו דעות המחמירין בשיעור דמובהק כפי שיתבא' בעז"ה דיש סברא לומר דכל הני עניני דנחשבין למומי גבי כהנים מיקרי שינוי להיות סימן מובהק וגם זאת דעל גדר מובהק ראיתי מבוכה בין הפוסקים בזה וטרם שנבאר זאת נקדים לבאר מהו ענין הפרש בין עסק טביעות עין שהוא ע"פ הכרת הפרצוף [פנים בין ענין עסק סימן ואשר יאמר כי הוא זה שעסק הכרת פנים ע"י הפרצוף ידוע שהשינוי בין פרצוף של אדם זה לאדם אחר הוא מעט מזעיר רק מחמת שענין טביעות עין הוא דווקא ביודעו ומכירו לשעבר לכן בהפרש ושינוי קל מכירו כי הוא זה ולא אחר. אבל ענין עדות דע"פ סימנים הוא אף במי שאינו יודעו ומכירו כלל רק שרואה אותו עכשיו עם סימנים הללו מעיד עליו. אך שצריך להיות משונה זה מרוב שארי בני אדם. אם הסימן אפילו סימן אמצעי עכ"פ הוא משונה בשינוי הניכר טובא לעין כל לאפוקי בטביעות עין דפרצוף השינוי הוא מועט. וסימן מובהק נחקור לפנינו באיזה גדר צריך להיות זרות השינוי עד שלא יהא מצוי דוגמתו בעולם כלל כמו שהביא הב"ש ס"ק פ"ב בשם המ"ב דדי שלא יהא מצוי רק בא' מיני אלף:
והנה עדות דפרצוף פנים אף שבאמת שינוי הוא מעט מ"מ הוא יותר מחליט מסימן משום דזה ידוע האמור במשנה (סנהדרין ל"ח) להגיד גדולתו של הקב"ה שטבע את הכל בחותם א' ואין פרצופיהן דומין זה לזה. וכן איתא סוף ברכות בן עזאי ראה אוכלסא ואין פרצופיהם דומין זה לזה. א"כ ממילא הכרת פנים ענתה בם שמחליט ההכרה שזהו ולא אחר דהא לא נמצא בעולם שיהיה דומה לו בפרצוף הזה. משא"כ סימן אמצעי דוודאי גדרו לפי דברי המ"ב שאינו מצוי בקרוב דוגמא בשינוי זה במאה בני אדם או בכמה מאות אבל באלף תמצא אפשר שנים או שלשה מסומנים כך. דהא על מובהק קבע שלא ימצא רק א' באלף אבל אמצעי תמצא אף בפחות מאלף. וממילא סימן אמצעי דמצוי עכ"פ במעוטא א"כ עדות הסימן אינו מחליט שזהו ולא אחר משום דאף במאה בני אדם לא נמצא דוגמתו אבל בכמה מאות תמצא עוד דוגמתו והוה כמו אתחזק שיש עוד מסומנים ואפילו מובהק אשר שיעור אלף אם לא היו בעולם רק אלף בני אדם שפיר היה הדבר מחליט שזהו ולא אחר אך אחרי שיש בעולם כמה אלפים הני אדם פשיטא שיש כמה מסומנים בסימן מובהק הזה אם לא שנימא כאותן שיטות וסברות הפוסקים שקבעו שיעור למובהק שלא תמצא בעולם כלל דוגמתו אז יש לנו שפיר להעריכו בשוה לעדות דפרצוף וראיתי בנ"ב סי' ס"ה שחקר על הא דאמרו אין פרצופיהן דומות זה לזה על הרוב דברו אבל יזדמן א' בכמה אלפים הדומה לחבירו. ולבסוף מוכיח דזה ליתא אלא דדבר זה א"א להיות כלל ע"ש באורך. ולפי"ז ניחא הא דאיתא בחולין (צ"ו) דבעדים קטלינן גברא ולא בסימנים ע"ש. וכפי הנראה איירי שם מסימנים אמצעים למ"ד דהוה דאורייתא ע"ש בתוס'. וא"כ מבואר שפיר דעדים עדיפי דמחליטין שפיר שזהו ולא אחר, משא"כ סימנים אין בהם החלט גמור כנ"ל:
ד והנ"ב סי' נ"א כ' וז"ל ובאמת יש לתמוה אי סימנים דאורייתא ע"פ הסוגיא ההיא א"כ למה לא קטלינן לגברא ע"פ סימנים ואף שיש לתמוה מ"מ מבואר כך בגמרא והרי זה חידוש גדול וא"כ קשה למה לא הביא הרמב"ם חידוש דין כזה ומסיק דאפשר הרמב"ם לשיטתו דסובר דסימנים לאו דאורייתא לפי כמה פוסקים שמושכים דעת הרמב"ם לזה אך אי סימן מובהק דאוריית' היה לו להרמב"ם להביא חידוש דין זה דגברא לא קטלינן אפי' במובהק אע"כ דשפיר קטלינן ע"פ מובהק עכ"ל:
מה שחקר לומר דקשה לו למה לא הביא הרמב"ם חידוש דין כזה לק"מ דאף דנימא כדעת מפרשי הרמב"ם דהרמב"ם סובר דסי' דאורייתא גם כן לא קשה למה לא הביא חידוש דין כזה דזה לאו חידוש כלל דזה ודאי דעדים מחליטין הדבר בהחלט ע"פ הכרת פנים שזהו ולא אחר דהא אין דוגמתו נמצא כלל בעולם להיות דומה לפרצופיה. ולכן כתיב הכרת פניהם ענתה בם. משא"כ סימנים אף דנימא דמועילין מדאורייתא ע"פ גזה"כ וכדפרש"י סוף יבמות לענין אבידה וכן ראוי להועיל גבי עיגונא אבל גבי קטלא דכתיב עדים בקרא צריך דווקא עדים ע"פ פרצוף דמחליטין שזהו ולא אחר כנ"ל: ומה שקשה לו להנו"ב איך לא זכר הרמב"ם חידוש דין כזה לא ק"מ דהא בגמרא ג"כ בדרך שלילה נאמר ולא לחידושא איתמר אלא סתמא קאמר תדע דבסימנא לא קטלינן ולא הביא ע"ז שום ראיה כאילו הוא דבר שאינו צריך ראיה ואילו לא נאמר כלל הדבר ידוע ופשוט ולא צריך לומר כלל והטעם הוא פשוט הכל כנ"ל שעסק סימן אמצעי ודאי אין הדבר מחליט כמו העדות דפרצוף כנ"ל וקרוב בגדר דסימן אמצעי מחמת שעכ"פ אינו מצוי ושכיח כ"כ א"כ משקלו בבחינת ענין רוב דמועיל בכל מקום. אף דבממון לא מהני מ"מ גבי אבידה יש לחקור דאולי לא מיקרי המוציא מוחזק ע"פ המבואר בתוס' סופ"ק דכתובות. והעיר בזה הנ"ב סי' ל"א ע"ש ובמהדורא תנינא סי' סמ"ך ע"ש באורך:
אבל גבי קטלא צריכא קרא עדים שיהיה הדבר חלושה ולא מועיל סימן שהוא במשקל רוב אף דאזלינן בקטלא בתר רובא דילפינן מחיוב מיתה על מכה אביו שאני התם דהא קודם מעשה מחזקין אותו ע"פ רוב דהוא אביו ובעיקר זה אמרתי נמי דלא קשה חקירת תוספת שם בחולין דאמרו הא מצינו שאשה שניסת ע"פ סימנים וקטלינן כשזינתה א"כ קטלינן ע"פ סימן ולפי הנ"ל ניחא דשאני התם דקודם מעשה שפיר נתחזקה לא"א ע"פ סימנים אבל גוף עדות לקטלא לא מהני בסימנים ודוגמא לזה ברמב"ם פרק ט"ז מסנהדרין דהאיסור עצמו בעד אחד נתחזק היינו שמעיד א' שזה חלב אבל על עדות אכילה בעי ב' עדים ולא מועיל ע"א ע"ש ויסודו מקדושין דף פ' מלקין וסוקלין על החזקות ע"ש:
ה נחזור לעניננו דודאי זה דיסוד דסימן אמצעי אינו דומה לעדות הכרת פרצוף כנ"ל שאינו מחליט כמו פרצוף שהכרתו ברי וחלוטה אולם אף יסוד דסימן מובהק יש לחקור טבעו איזה גדר יש לו ואז נבקר על שוש ערכו ומשקלו אם הוא חלוטה כמו עדות הפרצוף או לא. ותחילה כשראיתי דברי הר' דוד בן יחייא בקו"ע סי' ל"ז ודברי המזרחי שם סי' ל"ח אמרתי דפליגי בזה:
אך אחרי אשר העתיק לי הרב הגדול מק"ק מנסק תוכן דברי מזרחי ומה שהביא מזרחי דברי ר' ירוחם ראיתי שהמזרחי עצמו ג"כ דעתו מטין ונראין להגדיל ערך וגדר של סימן מובהק עד ערך וגדר של עדות דפרצוף פנים וז"ל המזרחי שהביא מקודם לשון של ר' ירוחם נתיב ך"ח ועוד דמספקא לן בתרי לישנא דרבא אי סי' דאורייתא או דרבנן הלכך לא סמכינן על סימנים אפילו מובהקין בעדות אשה אלא בדבר ברור שאינו נמצא כך בגוף אחר ומסיים עליו המזרחי והדין עמו דכיון דמספקא לן אזלינן לחומרא וחשבינן להו דרבנן א"כ סימן מובהק דהוי דאורייתא לכ"ע מנ"ל. אע"כ דמובהק הוה בכלל עדים וכמו שהעדים אין אנו סומכין עליהם אלא א"כ ברור הדבר שאינם עדות שקר בלי פיקפוק הכא נמי מובהק שאין סומכין עליהם אלא מטעם עדים צריך שיהיה הדבר ברור שאינם נמצאים באדם אחר כלל תדע דאי הוה פשיטא לנו סי' דאורייתא הוה סמכינן להתיר אשה באינם מובהקין ולא היינו חוששין דילמא אחר הוא ואינו בעלה של זה משום דאז אין הסימן מטעם עדים אלא משום גזירת הכתוב הוה סמכינן עלייהו אפילו בסימן כל דהוא כדמפרש"י ז"ל שילהי יבמות ומעתה כיון דמובהק הוה מטעם עידים כמו שאין אנחנו מצריכין בעדים בענין שלא יתכן בהם בשום אופן שיהיה עדות שקר בשום פנים אלא שאנו מצריכין שיהא הדבר ברור לנו בלי פיקפוק כן הסי"מ אין אנו מצריכים בהם שיהיה סימן שלא יתכן בשום צורה בעולם אפילו באפשר רחוק שימצא באדם אחר אלא שמצריכין שיהיה הדבר ברור בלי פיקפוק שאינם נמצאים באדם אחרי זה הנ"ל בפי' דברי ר' ירוחם ז"ל אע"פ שאפשר ששארי הפוסקים לא יסכימו בזה כי הם יאמרו כמו שהעדים בחזקת עדות אמת כל זמן שלא הורע חזקתם כן סי' מובהק הם בחזקת שאינם של אדם אחר כל זמן שלא הוחזקו ב' בני אדם בסי' הללו ויש להם סמך בענין זה משמו ושם אביו של בעל אשה זאת. מאחר שלא הוחזק שם באותו מקום ב' ששמותיהן שוין וה"נ בענין סי' מובהק דשמו ושם אביו שמתירין בהם את האש' אינם אלא מטעם סימן עכ"ד:
וכפי הנראה דהמזרחי מסתפק בגדר של מובהק אם כדברי ר' ירוחם דמצריך שיהיה בשינוי כ"כ עד שיהיה ברור שלא נמצא בגוף אחר דוגמתו. וממילא מה שאינו מצוי ושכיח להמצא רק בא' מני אלף אינו מועיל דהא עדיין בכמה אלפים יש כמה דוגמות בשינוי מסימן כזה או כשארי פוסקים שאינן מצריכים להגדיל השינוי בזרות מאוד עד שלא ימצא בעולם כך בגוף אחר אלא די שיהי' זר ומופלג עד א' מני אלף ומ"מ מתירין דעכ"פ לא איתחזק כמו שהביא מזרחי ראיה לזו הסברא מהא דמתירין ע"פ שמו ושם אביו אף שא"א להחליט שלא נמצא כך בעולם רק שלפנינו לא איתחזק כנ"ל וא"כ בחינות ומשקל דסי"מ אינו גדול כ"כ בזרות ושינוי:
ו ודעת הראב"ד אשר הובא בשיט' מקובצת העתיקו בס' מהר"צ וז"ל הראב"ד דלמאי דקיי"ל סי' דרבנן גם המובהקים ביותר אינן מן התורה דמהי תתי אלא מדרבנן עבדו תקנתא אפי' בגט איבוד וחילוף לא שכיח ובמיתת האיש נמי משום עיגונא דייקא ומינסבא ותיקנו דליהדר בסימן מובהק ביותר ואבידה אפילו בשאינו מובהק עכ"ל מבואר דדעתו דאפי' סי' מובהקים ביותר אינן אלא תקנתא דרבנן דיועילו' מוכח דדעתו שלא כדברי ר' ירוחם דמגדיל גדר ומשקל של שיעורא דמובהק עד שלא נמצא בגוף אחר בעולם. וא"כ מחליט הדבר בבירור כמו עדות דהכרת פרצוף שלא נמצא דוגמת פרצופו וממילא מובהק דמועיל הוה מן התורה וגם זאת לענין קטלא לפי דברי ר' ירוחם שמשקל וערך של מובהק כמו עדות דפרצוף שפיר ראוי לומר דקטלינן על פי מובהק דהא לפי דברי ר' ירוחם מובהק הוא מן התורה. אבל לפי שארי מפרשים והראב"ד דאין משקלו בשינוי מופלג כמו עדות ומה שמצינו דמובהק מועיל הוא מתקנתא דרבנן, ודאי אינו מועיל לקטלא כמו שאינו מועיל אמצעי אף להאי סברא דסי' דאוריי' משום דאינו מוחלט כמו כן אף מובהק עדיין אינו מחליט כעדים אלא כשמו ושם אביו וזאת נראה דאם אינן מכירין העדים את הרוצח רק דידוע להם שמו ושם אביו אינו מועיל לקטלא כמו כן אינו מועיל סי' מובהק לקטלא:
ודעת הרא"ש ופסקי מהרי"א שהובא ברמ"א סעיף ך"ד שמועיל חסר או יתיר אבר וגבשושית על חוטמו אי חטמו שקוע כשיעור חרום האמור מום בכהנים כמו שהעתיק הב"י בשם מהר"י ונראה דסברתם דכל ענין עסק הנקבע מום גבי כהנים. מסתמא הדבר משונה משארי בני אדם ממילא כמו כן יש לקבוע אותו למובהק אצל סימנים ולכן גבשושית שהוא גבן דקרא וחוטמו שקוע שהוא חרום דקרא גבי מומי כהנים שפיר מועיל ג"כ הכא ומה"ט מועיל חסר אבר או יתיר אבר אף לפי הנראה לפי דעת ר' ירוחם לא היו ראוי להועיל עניינים הללו משום דעל כל עסק סימנים כאילו אפילו דהוה מומי כהנים מ"מ עדיין אינו שייך לומר עליהם דברי ר' ירוחם שברור הדבר שלא נמצא בגוף אחר דוגמתו כי זה ברור שעל עסק שינויים הללו שפיר שייך לומר שלא שכיחי ולא מצויים עד א' מאלף אבל עכ"פ נמצאים דוגמתו בעולם הרבה כאילו ומ"מ מובהקים מיקרי דלא בעינן שיהיה ברור לעדים ובסי' רס"ז סעי' ט' הובא האמור בגמ' עדים וסימנים עדים עדיפי ובש"ך ס"ק ז' הביא בשם הרא"ש דאף מובהקים לא מהני ע"ש שחקר שם על דעת מהרש"ל בזה אולם לפי הנראה אם הסימן מובהק הוא בערך דעת ר' ירוחם ומועיל הוא מן התורה משום דהוא ברור כעדים ומעדים ילפינן עסק מובהק פשיטא דבכה"ג לא עדיפי עדים מסימנים אבל עסק מובהק לדעת שארי פוסקים שהוא אינו ברור כעדים רק שהוא זר ומופלג שלא נמצא רק א' מאלף בזה ודאי עדים עדיפי דהא מאי דמועיל הוא ע"כ טעמו כמו שכ' הראב"ד רק מתקנתא דרבנן א"כ פשיטא דעדים עדיפי א"כ הרא"ש לשיטתו שפיר הביא הש"ך בשמו דלא מהני אף מובהק וא"כ לדינא ליכא פלוגתא כלל ותליא הכל לפי ערכו של המובהק אם ברור כעדים או לא:
ז ודעת העיטור אשר הביא הב"י נראה שהוא בחדא שיטה עם רבינו ירוחם כי הב"י הביא מקודם דברי ר' ירוחם ואח"ז הביא שהעיטור כ' ומסתברא דליכא סי' אחרינא בגופו אלא הכרת פנים דהא קיי"ל סי' דרבנן ואפי' שומא לאו סי' מובהק ואין מעידין עליו כו' ולא סמכינן בשום סי' אחר אלא על פרצוף פנים עם החוטם ע"ש והב"י כ' עליו אע"ג דנראה מדבריו דלא סמכינן על שום מובהק א"א לומר כן דהעיטור בעצמו כ' גבי המביא גט ואבד ומסתברא דווקא בצד אות פלוני אבל תיבה פלוני לא דמספק' לן אי סי' דאוריי' או דרבנן ואזלינן לחומרא ונדחק הב"י בכוונת העיטור ע"ש אך יותר נראה כדאי' בקו"נ עגונות סימן ל"ז בשם הר"ד בן יחייא דלא מהני מובהק ומה שסומכין על נקב בצד אות פלוני שאני נקב בצד אות הוא דמות פרצוף עם חוטם באדם ע"ש:
נראה כוונתו כדעת ר' ירוחם שבעינן מובהק בשינוי גדול ומופלג בזרות עד שברור שלא נמצא בגוף אחר כדוגמתו כמו עדים שמעידים ע"פ הכרת פרצוף שברור שאינו נמצא בעולם פרצוף דוגמתו וכבר הבאתי דברי הנ"ב בזה מתשו' סי' ס"ה דהאמור אין פרצופיהן דומין זה לזה לא על הרוב דיברו כך אלא שא"א להיות כדמותו ע"ש ולזה כיון הר"ד בן יחייא דעסק סימן דנקב בצד אות פלוני דוקא רחוק מאוד בתכלית הזרות שיזדמן עוד דבר צמצום כדמות זה שיזדמן עוד נקב בגט ומצומצם כ"כ באותו צד של אותו אשר הזדמן בגט זה ובאמת דייק העיטור ואומר דבעי דווקא בצד אות אבל בצד תיבה לא משום דהואיל ואינו מצמצם האות אלא התיבה שפיר אפשר ויכול להיות שיזדמן עוד באיזה גט בכמה מאות או אלפים שיהיה ג"כ נקב בצד אותה תיבה אף שאינו דומה ממש מצומצם לגט ההוא בצימצום מקום יחידו של האות אבל שיזדמן מצומצם סמוך לאות אשר בגט זה ודווקא באותו צד של אות ההוא אשר נמצא בגט זה זה רחוק בתכלית הזרות וקרוב שלא תמצא בזה אף תקובץ כל הגיטין שבעולם כמו שלא נמצא בעולם פרצופין דומין לפרצוף זה. (והנה ראיתי שנ"ב שם סי' ס"ה חקר על זה ממעשה שבא לפניו שהעידו על איש בשני עיירות על הכרת פרצוף זה אמרו שלו הוא וזה אמרו ששלו הוא וגם חקר מעובדא שהובא בגמ' בסוטה שהביאה את אחותה כדמותה ולא הכירה הכהן ע"ש אבל נראה שזה אמת שלא על הרוב דיברו חז"ל זאת אלא אף מיעוט לא נמצא כך ואפילו מיעוטא דמיעוטא. אך לא ימלט שא' בדור או בכמה דורות יזדמן בכל העולם דוגמא זה לזה ולא נחשב זה לכלום ולא קשה מה שהוקשה להנ"ב אמאי ילקו העדים כשבא הרוג ברגליו כיון דתרי נינהו לא משקרי ודאי נזדמן אחר דוגמתו זה לא קשה דנראה אף דאפשר שיזדמן פעם אחת בכל העולם אין נמלטין העדות בזה וכמו דאמרי' בריש מכות שלא חיישינן לגמלא פרחא ולנהורא בריא אף דע"כ יש בכלל עולם גמלא פרחא ונהורא בריא שיכול לראות ביותר מכל בני אדם מ"מ לא ימלטו עדים עפי"ז על משקל וסוג הזה הוא ענין דמות פרצופין אף אם אפשר ויכול להיות הזדמנות הזה אחת בדור ובכל העולם אינו מועיל דבר זה להעדים להמלט):
ובאמת כ' מהרש"א גיטין (כ"ו ע"ב) דא"א למשכח סימן מובהק בכלי ע"פ הדרך דנקב בצד אות פלוני וע' בס' מאיר נתיבים שהביא כך דברי הגאון מהר"א ברודא ע"ש והענין הוא לפי מה דלא מועיל צימצום תיבה אף שג"כ רחוק שיזדמן ויש בו שיעור של המ"ב היינו שלא תמצא באותו תיבה רק בא' מיני אלף ומ"מ לא חשיב למובהק אלא בעינן דווקא צימצום האות וצד של האות הידוע משו"ה א"א לצייר צימצום כזה בכלי אם לא שיכתבו עליה אותיות ויכוונו צד של איזה אות ידוע ושפיר הוה דומה לעדות דפרצוף. והמה ממש דברי ר' ירוחם שדייק וקבע שיעורא דמובהק הוא שלא תמצא בגוף אחר כזה. וכמו שביאר המזרחי טעמו ונימוקו שאנן מצריכין שיהיה בערך ומשקל של עדים דפרצוף שרחוק בתכלית הזרות שיזדמן דוגמת פרצוף זה או שיעידו העדים שקר. אף שאפשר שיזדמן עדי שקר וכמעשה דשמעון בן שטח מ"מ לא חיישינן לזה ואין בית מנוס להמלט לשום בעל דבר שחייב מיתה לומר אולי עדי שקר המה משום דלא שכיח רק פעם אחת בכמה דורות וכמו גמלא פרחא ונהורא בריא. כמו כן דמיון פרצופין וגם הזדמנות דמיון נקב באותו צד של אותו אות שנמצא בגט זה הוא רחוק בתכלית הזרות שתמצא בגט אחר אם לא בגיטין מכמה דורות ובזה תראה שסרה חקירת המזרחי על הר"ד בן יחייא שתמה עליו איזה משפט יש נקב בצד אות פלוני למשפט פרצוף פנים כי כוונתו מבוארת שמצריך שיהיה זרות בתכלית עסק כל סימן מובהק כמו שהוא זר דמות פרצופין ונקב בצד אות הוא לערך וסוג זרות הללו והכל כדעת ר' ירוחם הנ"ל ומעתה אין סתירה בדברי העיטור שחקר עליהם הב"י וניחא הכל ומדוייק לישנא דהעיטור שכ' דליכא סימן מובהק אחרינא בגופו אלא הכרות פנים ולכאורה היל"ל סתם דלא מועיל סימן אבל השתא משמע דסימן מועיל רק שיהיה דומה לפרצוף כנ"ל ובא למעט סימנא אחרינא ע"ש:
אולם מצאתי ליתן מקום לדעת שארי הפוסקים שאין דעתם להפליג עסק מובהק לזרות כ"כ כר' ירוחם שיהיו בערך וסוג שלא נמצא ברור בגוף אחר. וקבעו למובהק אף חסר או יתיר אבר או גבשושית שהוא גבן דקרא או חוטם שקוע שהוא חרום דקרא והמה הכל מומי כהנים משום דסברתם אף שנמצא עכ"פ בעולם בכמה גופין אבל עכ"פ כל שלא שכיח להיות נמצא רק בא' מיני אלף לשינוי זר נחשב ועולה כמו שנחשב לשינוי גבי כהנים נראה שיש מקור ויסוד לסברות הללו מהתלמוד ומצאתי מוצל דבר במאי נחלקו אלו הסברות ע"פ דיוקא ולשון התלמוד. כי העיטור לשיטתו דמחמיר בשיעורא דמובהק עד שיעלה בסוג וגדר ערך פרצוף כנ"ל לכן דייק ואומר מסתברא דדווקא בצד אות אבל בצד תיבה לא וממילא מדחזינן שצד תיבה לא מועיל ע"כ בעי צמצום גדול עד שרחוק להיות נמצא בגוף אחר כלל אבל שארי פוסקים לא יפרשו כך דהא באמת בגמ' מסיים אבל נקב בעלמא לא ולא קמסיים אבל צד תיבה לא א"כ נראה דלא קממעט אלא נקב סתמא בשטחו של גט וצד תיבה שפיר מהני דהא לא קאמר צד אות פלוני מתיבה פלוני אלא סתמא קאמר בצד אות פלוני ואינו מייחד באיזה תיבה נמצא אות ההיא א"כ אינו מצמצם אלא אות פלוני מאותיות אלפא בית"א דרך משל שהנקב הוא בצד אות אל"ף או בי"ת או גימ"ל וזה אומר סימן שהוא בצד אות מאותיות הללו אבל אינו מצמצם באיזה תיבה נמצא האות הזה דהא בגט יש כמה תיבות וממילא יש הרבה אותיות בכל גט וא"כ אין צימצומו גדול כ"כ. ואינו מהזרות כ"כ שיהיה נמצא בגט אחר ג"כ סמוך לאותו אות שנותן זה האי סימנא ועדיין עכ"פ האות הוא בתיבה אחרת ומ"מ מובהק מיקרי דעכ"פ לא בקרוב תמצא הנקב סמוך לאותו אות שאומר זה ולא תמצא רק באחד מאלף. אף שבכלל העולם אשר יש כמה אלפים תמצא הרבה דוגמתו מ"מ לדבר זר ומובהק נחשב ועולה דווקא נקב בעלמא בלי שום צימצום מקום אפשר שכיח להמצא אף בערך מאה גיטין זה נחשב לאמצעי וכמו דמסיק תלמודא בגיטין וב"מ דלא מועיל משום דמספקא לן אי סי' דאוריי' או לאי ואי הוה פשיטא לן דאוריי' הוה מועיל אפי' נקב בעלמא אבל כשמצמצם ומיחד סמוך לאיזה אות מאותיות אלפא ביתא למובהק נחשב אף שאינו יודע באיזה תיבה נמצא אות הזה (ואף זאת שאינו מיחד באיזה צד של האות דהא בכל אות יש בו ארבעה צדדים תחילה וסוף מעלה ומטה וזה אינו מיחד רק האות מאלפא בית ומהני) ומכש"כ כשצמצם התיבה ודאי שזהו יותר מצומצם מאות סתמא בכל שטחו של הגט ושפיר מועיל כשאומר בצד תיבה פלוני וא"כ לפי זה אינו מהצורך להעריך גדר ושינוי של מובהק עד שלא ימצא בגוף אחר כדברי ר' ירוחם ואף גדר דאמצעי יש לחקור בפשיטות מהאמור דנקב בעלמא ג"כ הוה סימן אמצעי והב"ח בתשו' סי' פ"א הביאו מהר"צ ד' פ"ו וז"ל דיותר שכיח נקבים בקלף משומא בגוף האדם ע"ש ונתבאר הטיב טעם ויסוד הסברות אשר פליגי הפוסקים בשיעורא דגדר מובהק דהעיטור ור' ירוחם מפרשי דבעי דווקא נקב בצד אות מתיבה פלוני אבל בצד תיבה לא מהני. משו"ה סברתם דמובהק הוא בגדר מופלג וזרות כ"כ בערך פרצוף פנים שאינו ברור שימצא כלל באחר. והאי מסתברא הנאמר בעיטור אות ק' דאיתא שם דאינו מועיל מובהק אלא בערך פרצוף פנים. עם האי מיסתבר שכ' העיטור במאמר עשירי גבי גט שניהם בדיבור אחד ובסברא אחת נינהו ותליא זה בזה אבל שארי פוסקים מפרשים נקב בצד אות ולא מסיים באיזה תיבה היה אות הזה ובערך זה מיקרי שפיר מובהק ונקב בעלמא הוה אמצעי ובצד תיבה ודאי מועיל ולפיכך סברי דלא בעינן כ"כ זרות ושינוי במובהק עד שלא ימצא כלל בגוף אחר אלא די כל שעכ"פ לא נראה ולא שכיח רק בא' מאלף:
ח ועוד נראה מקור נאמן על מוצא דבר פלוגתא זאת דתליא במאי דפליגי הפוסקים והובא בסעיף י"ח ברמ"א שם אי בעי שמו ושם אביו ושם עירו או די בשנים מהן. והוא ע"פ גירסות דאיתא בתוספתא כמו שהובא בכ"מ שם בשם מוהרי"ק אית דגרסי בתוספתא תלתא ואית דגרסי רק שנים ע"ש. והנה דבר גדול דיבר מזרחי וקיימתי זאת מסברא דנפשאי דיש למילף סברא דאינו מהצורך להעריך גדר מובהק בשיעור גדול דהא מתירין בשמו ושם אביו וזה ודאי מתורת סימן קאתינא עלה וכך ראיתי בנו"ב מה"ת סי' סמך שכ' וז"ל דודאי האדם אינו שמו רק שהוא סימן על האדם ע"ש דזה ודאי גבי צריכין שמו ושם אביו מטעם לשמה עיין בר"ן בסוגיא דחד נטל ס"ת ויהיב לאשתו דאמרינן למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית ביה הא בעי שמו ע"ש באורך אך גבי עיגונא עיקר עדות דשמו ושם אביו ע"כ מיסוד סימנא הוא. וא"כ יש לומר בפשיטות דהני פוסקים דסברי דדי בשמו ושם אביו אפילו בלא עירו סברי דאף עסק מובהק לא מצריכין לשערו בשיעור זרות מאוד אלא די דעכ"פ לא יהיה שכיחא כ"כ ולא ימצא עד א' בכמה מאות אבל העיטור ור' ירוחם דמפליגים בשעורא דמובהק עד שיהי' מוחלט כמו עדות דפרצוף היינו שברור שלא ימצא בגוף אחר מפליגים נמי להחמיר בעדות שמו ושם אביו בעינן נמי שם עירו. ויותר הובא בס' בית מאיר ובמרה"צ ד' נ' ע"א בשם הרח"ש דיש לדייק מלשון הפוסקים דכמה מהם סברי דאף בתלתא לא סגי עד שיסיים סימן על שם העיר כגון שעיר ההיא ממלכות פלוני באופן שאין מקו' כלל להסתפק על עיר ומדינ' אחרת ע"ש באמת הרח"ש מסיים שלא ראה לגדולי הפוסקים שיחושו לזה ע"ש. עכ"פ אפשר באמת העיטור סובר דגם עדות שמו ושם אביו ועירו צריך להיות ברור ומוחלט כ"כ עד שיהיה סימן ברור שזהו ולא אחר והרא"ש דדעתו דסגי בשמו ואביו לחוד כמו שהובא דעתו ברמ"א שם מתשו' כלל נ"א בעובדא דמכלוף בן מלול שהובא בב"י שפיר סברתו להקל גם בעסק סימן מובהק דסגי בחסר או יתיר אבר אף שאין זה ברור שלא ימצא בגוף אחר כדוגמתו רק דדי דעכ"פ לא שכיח ולא נמצא רק באחד מאלף. ור' ירוחם דמחמיר בשיעורא דמובהק באמת שהר' ירוחם כתב על עובדא של הרא"ש שידוע גם שם עירו הובא במרה"צ ד' נ"ה ע"א ע"ש אבל כל הפוסקים הביאו עובדא דהרא"ש כגירסא דילן שלא היה ידוע רק שמו ושם אביו לבד עיין בב"י שמאריך לחקור ראיות מנ"ל זאת כל עיקר דמועיל כלל סימן מובהק והאריך בזה. אבל נראה דיוצא מקור לזה מהא דעכ"פ מתירין בשמו ושם אביו ועירו. ואין זה רק משורש דסימנא. ונתבאר דעת הרא"ש בענין גדר ושיעורא דסימנים הוא דארוך וגוץ דעלמא המה גרועים כמו שהוכחנו מתשו' כלל נ"א ומפרש נקב בצד אות פלוני בשאינו מסיים באיזה תיבה היא אבל כשמסיים תיבה פשיטא דמהני ונקב בעלמא הוה בגדר אמצעי דהא עכ"פ שיהיה נקבים בקלף ואם ניסת בסימן מגדר הזה לא תצא וארוך וגוץ ביותר נכנס בסוג וגדר אמצעי. ואם הגיע לשיעור קפה וננס האמור מום ושינוי גבי כהנים לסימן מובהק נחשב וכנ"ל דלא בעינן שלא ימצא כלל בגוף אחר רק דעכ"פ לא יהא בנמצא רק בא' מאלף כנ"ל:
ומצאתי און לו על פירש מאמר נקב בצד אות פלוני דעכ"פ בתיבה פשיטא דמהני דראיתי בשיטה מקובצת לדף (ך"ח) שכ' וז"ל ולענין פסק הלכה כ' הרמ"ך דהוא אומר סימני גט והיא אומרת סימנים ינתן לה כיון דאמרה סימן מובהק כגון נקב יש בצד שיטה פלונית במקום זה בראשה או בסופה או באמצע ע"ש הרי מפורש דבצד שיטה ותיבה פשיטא דמועיל ודוחק לחלק דדווקא התם הוא דמהני בדרך זה דהאי ספיקא רק בינו לבנה:
והנה הט"ז מאריך והובא בב"ש בקיצור סק"ע ובס"ק ע"ד דכשאומר סחב רושם בזרוע ולא מסיים למעלה או למטה או באמצע לא מהני אבל כשאומר למעלה כו' מהני ע"ש וקשה הא עדיין אינו מצומצם כמו צמצום נקב בצד אות. כי זה ודאי לא עדיף מצד תיבה דצמצום כזה לא מועיל וכמו שכ' מהרש"א גיטין כ"ו דלא נמצא מובהק בכלים כמו נקב בצד אות והבאתי למעלה אבל לפי סברתינו שהפוסקים מפרשים דנקב בצד תיבה פשיטא דמועיל ניחא וניחא נמי דברי הרד"ך שהביא הב"י והב"ש ס"ק ע' דאפי' שומא דווקא כשאומר סתם באבר אבל צימצום מקום באבר מהני ע"ש וקשה עליו כמו שחקרנו על הט"ז הא באבר ליכא אותיות ואין לסיים רק מעלה ומטה ואמצע ממילא אין בו גדר צימצום רק כמו צד תיבה אבל לא צד אות ולביאורינו ניחא הכל דצימצום כזה בכלל מובהק הוא:
ט וגם זאת לא קשה על האי סברא דממעטי בשיעורא דמובהק ולא מצרכי עד שלא ימצא כלל בגוף אחר ודי שיהיה זר עד שלא ימצא עד א' מאלף ובכל העולם יש כמה אלפי אלפים בני אדם ותינח כשנאבד אדם במקום קרוב ומצאו הרוג בסימן המובהק זה שפיר אמרינן שזהו דבתוך אלף אשר סביבותינו לא נמצא כמותו אבל כשמוצא הרוג במקום רחוק אשר ודאי מהמקום הנאבד עד אותו מקום נמצאו כמה וכמה אלפים ובכל אלף יכול להיות שנמצא א' מסומן כזה א"כ איך מתירין בדרך זה. נראה דלא קשה דהא חקירה זו עצמה הרעישו הח"מ ס"ק ל"ח וביותר מבואר במהרי"ט סי"ל שתמה כך על שיטות הרא"ש דמתיר בשמו ואביו בלא עירו איך אפשר להתיר לאשה ששמעה במקום רחוק הרבה שנהרג שם איש א' ששמו כך וכך הא במשך ריחוק מקום איתחזק להיות נמצא הרבה שמות שוות יוב"ש ע"ש ומסיק הר"מ ומהרי"ט דבאמת אין להתיר בריחוק מקום אלא באופן שידוע לנו שזהו הנעדר יצא ממקומו על דעת לילך לאותו המקום ע"ש והביאו הב"ש ס"ק סמ"ך ע"ש וא"כ גם על סימן מובהק לא קשה. דבלא"ה לא ידעתי מה הרעישו הר"מ ומהרי"ט כל הרעש הזה על שיטות הרא"ש דמתיר שמו ושם אביו למה לא הוקשה להם גם על ענין היתרא דמובהק ואף אי נימא דבאמת סברי דמובהק הוא בערך שלא נמצא כלל בגוף אחר אבל עדיין היה להם לחקור איך מסתפק תלמודא להתיר אף בסי' אמצעי שינוי דאמצעי בלי ספק שכיחא קצת להיות נמצא אף בפחות מיני אלף ואיך אפשר להתיר כשנמצא נהרג או מת בריחוק מקום ע"פ שהוא מסומן בסימן אמצעי כזה וצריכין ע"כ לתרץ ע"פ סברות הח"מ ומהרי"ט שידוע לנו שהיו רגליו של הנעדר מועדות לילך לאותו מקום ועיין עוד בח"מ בהגה"ה לתרץ ע"פ דברי פסקי מהרא"י דכל שלא הוחזקו שנים שנתכסו מן העין מתירים על שמו ואביו דנעדר זה נתחזק ע"ש ועיין עוד דבסברות הללו רוצה לתרץ אף האי דעה אשר הביא הח"מ להתיר בשמו לחוד ע"ש ובזה ניחא דלא קשה מה שחקר הנ"ב וכן חקר בפסקי מהרא"י דעל ארוך וגוץ הוא ארוך ביותר דאי בארוך דעלמא צריכא למימר. ולפי הנ"ל ניחא דהא איירינן שם בסוגיא להאי סברא דאפילו אמצעים הוה דאוריי' אף דשכיח קצת להיות נמצאים הרבה באלף ובפרט במקום רחוק שנמצא במשך ההוא כמה אלפים. מ"מ מתירין ע"פ הני סברות משום שידוע שזה הנעדר הלך לשם או מטעמא דפסקי מהרא"י שלא הוחזק אחר להיות נתכסה רק זה. א"כ שפיר היה קצת מקום לומר דבכהא"ג אפילו ארוך וגוץ מועיל ע"פ הני טעמים. ועוד יתבאר בקו"נ דעת מהרי"ו אשר הובא בקיצור בד"מ ס"ק ך' להתיר כשנמצא הרוג באותו דרך שאיתחזק זה הנעדר לילך שם ע"ש עכ"פ שפיר השמיענו התנא דאף דאמצעי מועיל ע"פ טעמי אבל סי' גרוע לא מועיל לן מידי אפילו בצרוף הני סברות (י) ונאריך עוד לבאר מאזני פלס ומשקל לשיעורי סמנים ע"פ מה שיש לנו לחקור מהתלמוד ונקדים לבאר דברי העיטור הנ"ל אשר הביאן הר"י אשר לפום רהיטא דבריו אינו מובנין שז"ל דליכא סי' מובהק אלא הכרת פנים דקי"ל סימנין דרבנן ואפילו שומא לאו סימן מובהק ואין מעידין עליו כו' ולכאורה קשה הוא למעט דמובהק לא מועיל ומוכיח זאת מהא דאין מעידין על שומא הא בגמ' יש סברות דשומא גריע אף מאמצעי עיין בב"ש ס"ק ע"ד דמשמע שם דעל רושם מועיל צימצום מקום לעשותו קבוע ומובהק ושומא אפילו צימצום מקום לא מועיל וכמו שהאריך ב"ש בס"ק ע' לחלוק על דברי הרד"ך בזה ע"ש:
ואמרתי לבאר דבר זה ע"פ מה שיש לתמוה לכאורה בסוגיא דסוף יבמות וב"מ שם (דף ך"ו ע"ב) ומצאתי שעמד על זה הנ"ב סי' נ"א וז"ל לכאורה יפלא איך יהיה הפרש בין אוקימתא קמייתא לאוקימתא שלישית מהיפוך אל היפוך בסברות הפוכות דלאוקימתא קמייתא סי' דאורייתא ובשומא פליגי א"כ שומא גריע ודאי משארי סימנין ולאוקימתא בתרא סימנין דרבנן ובשומא פליגי אי הוה מובהק או לא עכ"פ שומא עדיף משארי סימנין ע"ש שנדחק מאוד ומסיק דאוקימתא איירי שהעד אינו יודע רק השומא ולא המראה ובלישנא בתרא איירי שהעד מעיד גם על המראה של השומא ע"ש באריכות ואין אלו אלא דברי נביאות ועיקר חסר מן הספר ואין שום רמז בזה ההפרש בתלמוד אמנם לפי דברינו ניחא בפשיטות הכל דנחזי אנן דאיבעי שם על סימנין אי מועילין או לא וקאתי לפשוט מהאי ברייתא דפליגי בשומא ולכאור' מאי שאייטי דשומא לעסק סימנין אולם אבאר את תוכן הענין בסוגיא ולפרש הכל על מכונו דהנה גרועים היינו ארוך וגוץ לא מהני ואפילו ניסת תצא וכדמפר"שי על ארוך גוץ לאו סימנא נינהו דהרבה ארוכין וגוצין יש ע"ש ובאמצעים קא מיבעי ליה ולא איפשטא הביא הב"י בשם הרמ"ה והובא בב"ש ס"ק ע' דניסת לא תצא והקשו הפוסקים על זה הא הוה ספיקא דאורייתא וכדאיתא על איבעי דע"א במלחמה או בקטטה בסעיף מ"ח. אך נ"ל דסימן גרוע שכיח ואמצעי אפילו כמו דחקרנו נקב בקלף של הגט לא שכיחי כ"כ. אבל נראה דאינו דומה איבעי זו לשארי איבעיות כגון ע"א במלחמה מספקו אי אומר בדדמי ואסורה או לא ומותרת אבל כאן יש לחקור מאי קמבעי לי' הא ידוע שאמצעים לא שכיחא ואטו קמספקי ליה אי שכיחא אי לא ע"כ נראה דזאת לא קמבעי כלל דדווקא גרועים שכיחי אבל אמצעים לא שכיחי וזה ודאי שהוא בערך ומשקל ענין הובא דמתירין איסורין ומ"מ קמבעי ליה משום דמצינו דמחמירין עכ"פ גבי א"א לכתחילה אפילו במקום דאיכא רובא כדאי' בתו' ב"מ (דף כ' ע"ב) והביאו ראי' ממשאל"ס ע"ש ובשארי דוכתין שביארו התו' זאת ובמובהקים שערנם הוא על משקל רוב טוב אשר המיעוט נחשב למיעוטא דמעוטא לא קמספקי ליה דמתירין אפי' לכתחילה רק באמצעים דערכו ומשקלו הוא כמו רוב. קמבעי אם יש להתיר על ידם לכתחילה או לא א"כ עיקר ספיקי הוא רק אם מספיקין סימנין להתי' לכתחיל' אבל דיעבד לא גרע ממשאל"ס ושארי עניני שיש בהם רובא להיתר דמותר ומשום דלא איפשטא אין מתירין לכתחילה אבל ניסת ודאי לא תצא דלא קמבעי בזה כלל (וגבי אבידה נמי קמבעי ליה משום דאף דהן על משקל רוב בממון אינו מועיל רוב אך זהו דווקא כשבאו להוציא מהמוחזק. אבל באבידה יש להסתפק אי מיקרי המוצא מוחזק או לא עיין בנ"ב סי' ל"א דמיקרי מוחזק שם עשה הגהה לעיין בסוף פ"ק דכתובות ובמהדורא תניינא סימן ס' פירש ואמר הראו' מסוף פ"ק דכתובות דאזלינן ע"פ רוב דהמוצא לא מיקרי מוחזק ע"ש אבל לדעתי אין ראי' משם דשאני התם שהאבידה ודאי מגברא הזה נפל ויש לו חזקות מרא קמא. רק שהמוצא בא להחזיק באבידה זאת ע"פ הסברא דלא אזלינן בתר רובו זה לאו מלתא דאטו נימא דמותר לגזול לאדם שיש כאן רוב ומיעוט משא"כ גבי עסק סימנא דאבידה וסי' אמצעים אף דנימא דערכן ומשקלן כמו רובא בכל מקום הא אין להנאבד חזקת מרא קמא על מציאה דאפשר היא של אחר רק שאנחנו באנו להחזיק את איש הזה ע"פ סי' אמצעים הדרינן לכלל דקי"ל בכל מקום דרוב לא מועיל להחזיק את האדם ע"פ רוב משא"כ בסופ"ק דכתובות שהחזקה של נאבד ברי וזה ברור):
יא ונקדים עוד על ביאור דבר זה דברי הראב"ד בשיטה מקובצת העתיקו הנ"ב סי' נ"א וז"ל שומא מצוי בבן גילו ואני מסתפק על כל שאר ענינים הנולדים עם האדם כגון רגל עקומה ויתר בידו ורגלו וכמה חידושים שנולדים עם האדם אם מצוי' בב"ג ומה הפרש בין שומא לכלן ושמא דברו עליה והה"ד לכולם אבל כשהעמידו חלוקתן בשומא ש"מ דווקא בשומא אמרו אבל יתרת ושארי חידושים שאין מצויין באדם סימן מובהק הם וכן סי' עשויין להשתנות לאחרי מיתה דווקא שומא שאינה אלא שינוי בעור האדם אבל שארי חידושים שהם בעצמות ובעובי הבשר כמו חטוטרות וראשו שקוע ודאי אינן עשויין להשתנות עכ"ל:
כפי הנראה שהראב"ד בחד שיטה עם הרא"ש דלא בעינן ענין מובהק באופן שלא נמצא כלל בגוף אחר כלל אלא די שלא יהיו מצויין כ"כ ומשו"ה חשיב ליה רגל עקומה ויתר אבר או חסר למובהק וכדעת הרא"ש שהובא ברמ"א סעיף ך"ד אף שאינו מוחלט כמו עדים ושלא כדעת העיטור ור' ירוחם שמצריכין שיהיה מוחלט כעדים היינו שלא תמצא דוגמתו בגוף אחר כלל ובאמת הראב"ד לשיטתו שהבאתי לעיל שכ' שם בשיטה מקובצת שהעתיקו מהר"צ בפתיחה לסעיף ך"ד דאפילו מובהק לא הוה מדאוריי' אלא משום עגונא הקילו וע"כ אין ערכו משונה כמו עדים שמחליטין בבירור וראיתי בקו"ע סי' שי"ב מביא שם תשו' מהר"ם לובלין דפיסח ורגליו עקומות והפוכות עדיין אינו מובהק וזה שלא כדעת הראב"ד דפשיטא לי' שרגלו עקומות וכל חידושים שאינו מצויין באדם מובהקין הם אבל ראיתי שהעתיקו לי בקיצור מתשו' מהר"ם הנ"ל אשר באמת בנה יסודו על דברי ר' ירוחם דמצריך שיהא מובהק בערך וגדר משונה כל כך עד שלא נמצא כלל דוגמתו בגוף אחר וכן מביא שם מהר"ם ראיה מהא דאמרו נקב בצד אות אבל בצד תיבה לא מהני וזהו דברי העיטור ונראה בעליל שקבע דבריו ע"פ דעת עיטור ור' ירוחם שביארנו לעיל ואליבייהו באמת מה דמועיל מובהק הוא מדאורייתא שהוא בערך עדים דמחליפין על בירור אבל דעת הראב"ד והרא"ש דעסק מובהק אינו צריך להיות גדר משונה עד שלא תמצא כלל בגוף אחר ודי דעכ"פ אינו מצויין ואף שאינו מחליט כמו עדים מ"מ מועיל מתיקון דרבנן דהקילו בעיגונא כנ"ל:
והנה עיקר חקירות הראב"ד אשר ירד להסתפק על סברא דמצוייה בבן גילו אי שייך נמי בשארי סימנא אבל על האי סברא דעשויין להשתנות לא איסתפק כלל להראב"ד דודאי אינו שייכי בשארי סימנא וכמו דמסיים דודאי אינו עשויין להשתנות. ואף על סברא דמצויין בב"ג דייק לה הראב"ד מדקבע הבריתא למנקט עיקר מחלוקותן בשומא מוכח דדווקא בשומא אמרו ולא בשארי סימנא ואני מצאתי לדייק בלשון התלמוד בסוף יבמות דקאמר הכא בשומא העשוי' להשתנות וכן בסוגיא דב"מ נקט שם בסימנין העשויין כו' מאי דדייק ונקט בה"א ולא קאמר סתם בשומא עשויין כו' מוכח מזה דלא כולהו שומות עשויין להשתנות אלא איכא דמשתני ואיכא דלא משתני וכן דייק תלמודא בכורות ך"ח שם על דוקין שבעין אי כולהו משתנין או איכא דלא משתנין ופשיט לה מהא דאי' בברייתא בא ואראך המשתנין משמע דאיכא דלא משתנין ע"ש:
ונבין זאת ע"פ המבואר בפ' המדיר (דף ע"ה) חילוק גבי שומות דשומא גדולה הוה מום אף גבי כהנים ושומא קטנה לא הוה מום בכהנים אבל באשה הוה מום אפילו בקטנה וכן מבואר בשו"ע סימן ל"ט דבזו יתירה אשה על כהנים חזינן עכ"פ דגדולה הוה דבר משונה טובא כמו כל מומי כהנים. אבל קטנה לא חשיבא שינוי כ"כ:
וראיתי בנ"ב שם סימן נ"א ד"ה ובאמת שחקר על מה שמפרשים עשויין להשתנות גבי שומא מהמראה שהיו בחיים והקשה מאי איכפת לן הא טבעה כך ועיין במרה"צ (דף פ"ה ע"ב) שהביא שם תשו' הב"ח סי' פ"א דבין כך ובין כך הוה ריעותא אם נשתנה א"כ אינו שוה לכבראשונה ואם לא נשתנה יש ריעותא מפני לא נשתנה ותמה עליו במה"צ איך נאחז החבל בתרי ראשין ע"ש וכתב נ"ב שמבין ריסי עיניו של פירוש ראב"ד הנ"ל ששומא אינו אלא שינוי בעור במראה או צלקת וכוונה בשומא להשתנות היינו שגוף שינוי זה בעור יכול להשתוות ולהשתנו' אחר מיתה נעשה בעורו שומא מה שלא היה שם מחייו כלל עכ"ל:
יב ואני הוספתי חקירות דברים על זה דהנה לא אמרו יבלת אלא אמרו שומא אף דפירושו של יבלת מפר"שי כמו שומא עיין בחומש פ' אמור ובפסחים ריש אלו דברים. מ"מ נקט תלמודא דווקא שומא דעל יבלת אפשר לא שייך כלל הני עניינא דבן גילו ועשוין להשתנות וכדאי' חותכין יבלת והרי זה דומה לשארי עסק סימנא דחשיב שם הראב"ד רק שומא אין בו בליטה רק שינוי בעור לבדו וכפי הנראה דמותו ותארו של שומא הוא שמקומו משונה ונמוכה קצת מן שאר העור וכדאי' בפ' בא סימן (דף מ"ו) דשערות קודם י"ב שנה שומא נינהו ע"ש ועיין עוד (ב"ב קנ"ד) שם בתו' דא"א לבדוק אחרי מית' על סימנא גדלות משום דסימנא גדלות הוא כעין גומא בלי שערות ויכול להיות שיתהוה בעור המת מקום נמוך בעור כעין גומא במקום שלא יהיה בו בחייו ע"ש א"כ מוכח דדמות תואר של שומא כדמות סימנא גדלות מקום גומא ונמוך בעור כמו שנתבאר שיש לטעות על שומא לומר דסימנא גדלו' נינהו גם מבואר שם בסוגיא דבבא בתרא שינוי בזה מסימני גדלות ומשומא יכול להתהוות בעור להשתנות אחרי מיתה במקום שלא היו בחייו וכדרך הטבע שעור המת נתכוץ ונשתנה ושפיר נאמר כאן בסוגיא הפלוגתא על שומא שיש לחוש אולי על זה הנעדר לא היה בחייו שינוי זה שהיא כעין שומא רק שאחרי מותו נעשה שינוי זה ונתהוה בעורו נמוך כעין גומא ושומא במקום שלא היה בחייו:
אמנם כל זה שייך לחוש בשומא קטנה משיעור איסר האמור שם בפ' המדיר וגבי כהנים באמת לא הוה מום מוכח שאין נחשב לדבר משונה וזר כ"כ דאפשר דמצוין קצת ועל קטנה שייך שפיר האי חששא דעשוין להשתנות בעור המת שינוי כזה במקום אבל בשומא גדולה לא שייכי זה דמדחזינן דאף גבי כהנים נחשב למום מסתמא נחשב זה לשינוי זר ומופלג שאינו מצוין בשארי בני אדם (וראיתי בתשו' גאוני בתראי בענין רושם מחלק בין רושם גדול לקטן דרוש' גדול נחשב למובהק ע"ש) וכבר ביארתי דעיקר ספיקא דתלמודא רק על סימנים אמצעים אבל במובהקים פשיטא דמועילין ותלמודא מצא שם ברייתא דפליגי בשומא אי מעידין או לא ולא היה מסתבר לתלמודא לאוקי בשומא גדולה דנחשב לשינוי זר אף גבי כהנים דא"כ קשה מ"ט דמ"ד דאין מעידין דמפשט פשיטא כל עסק מום דעולה לכהני' למובהק נחשב כמו שביארנו מפסקי מהרי"א מגבן וחרום ולכן רוצה תלמודא לאוקמי דע"כ פליגי בשומא קטנה שאינה נחשבת לשינוי זר ומופלג אלא לשינוי אמצעי ומשו"ה גבי כהנים עדיין לא הוה מום:
וממילא ערכו ומשקלו כמו כולהו סימני אמצעים וא"כ שפיר משכחי דפליגי תנאי בזה וקדחי תלמודא דאפשר לומר אף דכולהו סימני אמצעים מועילים דהא עכ"פ לא שכיחי ואינו מצויים כ"כ שיהיה שינוי כזה באדם אחר שנתכסה ג"כ מהעין כמו הנעדר הזה אבל שומא מחמת שיש בה עוד חשש דב"ג היא מצוי' טפי משארי סימני' אמצעי ולכן אף דבשארי סימני אמצעי' יש להתיר משום דערכן על משקל היתרא דרובא בשומא יש להחמיר דמצוי טפי משארי סימנים אמצעים ואמר עוד אף אי נימא דהא דמצויה בב"ג לאו חששא הוא דכולהו אמצעים מצויים קצת עדיין יש חששא גבי שומא טפי משארי שנוים דהואיל ואיירי' בשומא קטנה יש חששא דדמות זה יכול להתהוות ולהשתנות בעור האדם אחרי מותו במקום שלא היה בחייו כמו שהארכנו לעיל דמבואר כך בסוגיא דב"ב ומדוייק מאי דדייק וקאמר הכא בשומא העשויה כו' כלומר שומא דאיירינן שהיא קטנה יש בה ריעותא וחששא ששומא כזאת יכול להתהוות להשתנות את עור המת להתכווץ ולהיות נמוכה כמו גומא במקום שלא היה שם בחייו כלל:
ויש נ"מ רבתא בין הני תרתי חששות דהאי חששא דמצויי' בב"ג אף כשראו האי שומא בחיים אינה יכולה להעיד עלי' אבל לחששא דעשויה להשתנו' אינו שייכא כשהעידו שראו על נעדר הזה בחייו האי שומא ושפיר מעידין אם ראו בו בחייו והני תרתי אוקימתא איירי תלמודא הכל לפי ס"ד דהמקשה דהברייתא ע"כ בשומא קטנה שהיא אינה אלא בגדר וסוג דסימן אמצעי והוא משום דסברתו דבשומא גדולה שהיא זר ומשונה אף לכהנים ודאי לא שייך דאיפלגי בה תנאי ולומר דלא מועיל דהא ודאי בגדר דסימן מובהק דכ"ע מודו דמועיל וכמו שהארכנו שסברת הפוסקים פסקי מהרי"א והרא"ש והראב"ד דכל שהוא משונה עד שעולה מום לכהנים בכלל מובהק נחשב אף דלא ברירא לן שאינו נמצא בגוף אחר מ"מ אינו מצוי רק בא' מאלף והוה מובהק ולבסוף מסיק וקאמר ואי בעית אימא דבאמת איירי כאן בשומא גדולה. ואעפ"כ פליגי רבנן וסברי דאינו מעיד עליו משום דסברתם הוא כשיטות ר' ירוחם והעיטור דבעינן שיהיה מובהק משונה עד שלא תמצא כלל בגוף אחר דוגמתו והיינו שיהיה ברור ומוחלט כמו עדים שמעידין ע"פ פרצוף שזהו ולא אחר שאינו נמצא כלל וכלל. ור' אליעזר בן מהבאי פליג וסובר דמעידין על שומא דחשיבא מובהק הואיל והוא זר ומשונה עד שעולה ונחשב למום אפילו גבי כהנים:
ובזה מדוייק לישנא דתלמודא דקאמר וא"א הכא בשומא סימן מובהק קמיפלגי מ"ס שומא סי"מ ומ"ס לאו מובהק ועל פירוש הפשוט לכאורה פליגי במציאות אי שומא שכיחי או לא ובפרט שסברת ב"ג לא הוזכר בהאי אוקימתא א"כ במאי פליגי ואמאי סובר זה דשכיח ולא מובהק ואידך פליג גם הזכרתי לעיל לדקדק מאי נעשה סברא הפוכה באוקימתא בתרא מהיפך להיפוך וגם קשה הני סברות דחששו לב"ג ובפרט האי חששא דעשויה להשתנות היכן אזדא לה: אבל לפירושינו ניחא ומדוייק מאוד דנקט וקאמר בלישנא בתרא הכא בשומא סי"מ קמפלגי כלומר דאיירי בגוונא שיש מקום לומר עליו דהוא מובהק. ולדעתי לשון מובהק הונח על דבר שמועיל ע"פ דת ודין שייך לומר על זה מובהק כלומר שמברר ומחתך את הענין להיתר גמור וא"כ לא פליגי הני תנאי במציאות אלא בדינא פליגי דמ"ס דמובהק מיקרי בכה"ג דהשומא היא משונה עכ"פ עד ערך מומי כהנים ומ"ס דעדיין לא חשיבא מובהק אף שהיא משונה וזר הואיל ועכ"פ עדיין יכול להיות נמצא בגוף אחר ביותר מאלף ולא מקרי מובהק אלא בגוונא שיהיה השינוי בזרות בהפלגה עד שלא תמצא דוגמתו בגוף אחר בעולם כלל וכלל ומסתמא הלכה כרבנן דערך וגדר דשומא גדולה עדיין אינו בכלל מובהק עד שיהיה בגדר שלא ימצא בגוף אחר וזהו דמסיק העיטור שם לדייק שיטתו דענין מובהק דסימני' צריך להיות זרות כ"כ עד שלא תמצא בעולם דומה לו כפרצוף פנים שמחליט הדבר שאין דומה לו וכמו שדייק וקאמר ומסתברא דליכא סימנא אחרינא בגופו אלא הכרות פרצוף. הנה מאריך במקום שהיה לו לקצר ולומר דלא שום סימן מובהק אבל השתא משמע דסימנא עכ"פ מועיל רק דצריך להיות הסימן בגדר וערך כמו עדות דפרצוף אבל סימנא אחרינא אינו מועיל ומביא שפיר ראיה לזה מדברי רבנן דסברי דשומא לאו סימן מובהק הוא עדיין א"כ מבואר דאינו מועיל סימן אחרינא אלא בערך וגדר דפרצוף כנ"ל וכבר ביארנו דהעיטור לשיטתו שפיר קדייק וקאמר ומסתברא דווקא בצד אות אבל צד תיבה לא משום דסברתו דענין מובהק צריך להיות ברור כעדים אבל שארי פוסקים כמו הראב"ד והרא"ש וסייעתם מפרשי דצד תיבה פשיטא דמהני כנ"ל:
יג והאי סוגיא דשומא אף שלכאורה האי פירוש שביארנו נכון ומוכרח קצת לפרש כך בכדי שלא יהיה סברות הפוכות מקצה לקצה בהני אוקימתות כמו שהארכנו אמרתי שלא יבצר כל דאף הני פוסקים מפרשים פשט הסוגיא כך שפליגי בזה ת"ק ור"א בן מהבאי ומ"מ להלכה לא מוכח מידי לומר דהלכה כת"ק דלא נחשב בכה"ג מובהק ונקדים לזה מה דראיתי ברא"ש פ' החולץ סי' יו"ד בפלוגתא דספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם דפליגי שם ר"אבא אמר קם דינא ור' ירמיה אמר הדר דינא ואמרינן לימא בפלוגתא דאדמון ורבנן קמפלגי ומסיק אמר לך אנא דאמר כו' וכתב האלפס בשם רבותיו דהלכה כר' אבא דקם לי' כרבנן והקשה עליו הראב"ד הא מסיק ואמר אנא דאמרי וכו' והשיב הרמב"ן כיון דלכאורה נראה לבני הישיבה דר' אבא כרבנן ור"י כאדמון סברתם עיקר ולא סמכינן אשנויא כי דרך הגמ' לדחות בסברא מועטת עכ"ל הרא"ש שם ע"ש:
ומעתה נראה לנו לומר אף כאן בהאי סוגיא דסברות שעלה מקודם לבני ישיבה היא עיקרית להלכה והיינו כמו שעלה על דעתם מעיקרא לומר דברייתא דשומא ע"כ איירי בשומא קטנה שאינו נחשבת לשינוי מובהק אלא בערך סימן אמצעי דלא מסתבר לאוקמא בגדולה דבגדולה ד"ה מהני ודחיקא ליה מילתא לאוקמי דפליגי בשיעורא דמובהק באיזה גדר צריך להיות ולומר שרבנן מחמירי בשיעורא דמובהק טובא וגם הני חששות דב"ג ועשויה להשתנות ג"כ לא עלה לבני הישיבה דהא כל סימן אמצעי מצוי קצת ומ"מ מהני והואיל ודרך הגמרא לדחות בקל סברות בני הישיבה ובסברא מועטת בכדי שיהיה רווחא שמעתתא ודחי הגמ' סברות בני הישיבה ומראה פנים לכל צד ומעיקרא מראה מקום דאפשר לומר דמודו באמצעי דמועיל ושומא קטנה גרוע מאמצעי. עוד חקר התרצן לחדש ולומר דאפשר דמודו דסימן אמצעי לא מועיל וממילא ע"כ איירי ברייתא בשומא גדולה שנכנס לגדר מובהק רק דפליגי בשיעורא דמובהק כנ"ל אבל להלכה אנן אשינויא לא סמכינן וכפי שעלה על דעת בני ישיבה עיקר דברייתא בשומא קטנה שהיא בגדר דאמצעי ופליגי אי מועיל אמצעי או לא אבל גדולה בכלל מובהק היא ומועיל לד"ה ופוסקים הללו דייקו מילתייהו על קביעות הלכה מדברי ר' אשי דאמר נקב יש בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא דסתם נקב בשטח קלף הוא נקרא אמצעי. אבל נקב בצד תיבה פשיטא דמועיל דהוא בכלל מובהק ואות פלוני פירושא אות מאותיות אלפא ביתא כביאורינו לעיל ועוד ראיה מהא דמועיל שמו ושם אביו אף בלי שם עירו וכבר ביאר הגאון מווילנא ס"ק ע"ו דעיקר הלכה כך ע"פ דעת רוב הפוסקים ע"ש א"כ מוכח דכפי שעלה על דעת בני ישיבה כן עיקר והני שינוייא לאו דסמכי אלא דיחוייא בעלמא:
יד ועוד אמרתי לחקור ולומר דהא מילתא דחקרנו אם נדייק לפרש אות פלוני מקל פלוני אבל צד תיבה לא כהעיטור או נפרש אות פלוני מאלפא ביתא תליא איך גרסינן שם בסוגיא במילתא דר' ירמיה דאמר שם כגון דקא אמרו עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של יוב"ש וע"ש בתוס' ד"ה מעולם בזה ב' גירסות אי גרסי זה היינו שמעידים שחתמו רק לאיש הזה או לא גרסי זה ופירושו שהעדים אומרים שלא חתמו רק לאחד אבל אינו יודעים אם לאיש הזה או ליוב"ש אחר ע"ש באורך ובשיטה מקובצת מאריך יותר וממילא אם לא גרסינן זה. אין כאן בירור מפורש שגט זה הוא של איש הזה אלא ע"פ אומד הדעת שזה שואל ומבקש עיין בשיטה מקובצת. וא"כ אין ערכו אלא כמו סימן מובהק לשארי פוסקים. אבל ליכא כאן בירור כערכו של עדים דפרצוף. אבל אי גרסינן זה ופירושו שמעידים שלא חתמנו אלא על גט א' של אותו יוב"ש שטוען שהגט הוא שלו א"כ הענין ברור ממש כמו עדים דפרצוף. ומסתמא אוקימתא דר' אשי עם אוקימתא דר' ירמיה נערכין בחדא גוונא זה עם זה. ולכן נראה דהני פוסקים כמי ר' ירוחם והעיטור ומוהר"ם לובלין שמביא אותן ודעתם להחמיר בשיעור וגדר של מובהק עד שיהיה משונה מלהמצא דוגמתו בגוף אחר אבל אם יכול להמצא באיזה אופן אף שלא שכיחא כלל וכלל לא מועיל משום דחוששין אפילו לדרך רחוקה אולי ואולי יזדמן ומדייקי לפרש דווקא נקב בצד אות פלוני מתיבה ידוע אבל צד תיבה לא מהני ממילא מפרשין המה גם אוקמתא דר' ירמיה ע"ד זה. היינו שיש בירור קרוב וגרסי שאמרו עדים שלא חתמו רק גט לאיש זה הידוע שמבקש הגט. וא"כ ממילא הוה הענין קרוב לבירור ורחוק מחששא דומה בערך נקב בצד אות פלוני מתיבה פלוני הידוע דקרוב לעדות פרצוף. אבל הני דלא מחמרי כ"כ בשיעורא וגדר דמובהק משום דמפרשי נקב בצד אות פלוני סתם ולא מתיבה ידוע אלא מאותיו' אלפא ביתא וא"כ אין הדבר מבורר בבירור גמור כ"כ אלא עכ"פ יותר מבורר מנקב סתם בקלף של הגט שנקב סתם הוא בגדר אמצעי וזה בגדר מובהק ממילא מפרשי נמי מימרא דר' ירמיה שאין אומרים שחתמו על גט לזה האדם אלא שידוע להם שחתמו על גט יוב"ש אחד ואינן יודעים לאיזה חתמו לאדם זה או לאחר וא"כ אין עדותם ברורה כ"כ ולכן קרוב לומר שאלו דעות דפליגי פוסקים בשיעורא דמובהק תליא בהני שתי גירסות אי גרסינן יוב"ש זה או לא כמו שהארכנו ויש לכוין בזה דרש"י בסוגיא דגיטין עם פירושו בסוגיא דב"מ מתחלפי בזה דהלא תראה דבגיטין דייק רש"י ומפרש על נקב בצד אות פלוני דהוה מובהק דאין עדות ברורה מזה א"כ נראה שהוא כשיטות ר' ירוחם והעיטור דמובהק צריך להיות ברור כעדים שרחוק מלהיות נמצא דוגמא בגוף אחר כלל ובאמת אף על אוקימתא דר' ירמיה גריס רש"י יוב"ש זה ומסיים ואותו חתמנו לאיש זה התובעו ע"ש והוא כמו שביארנו דחדא תליא באידך:
אבל בסוגיא דב"מ (ח"י ע"ב) לא דייק רש"י לפרש על נקב בצד אות שהוא עדות ברורה אלא פירש סתם דבכה"ג ראוי להועיל ע"ש. א"כ אפשר דעולה על דעת רש"י ז"ל שם לפרש כשיטות הראב"ד ושארי פוסקים מובהק אינו הוא מסוג וגדר עדים וכמו שהארכנו מזה ולכן אף על אוקימתא דר' ירמיה לא דייק שם רש"י לפרש כפירושו בסוגיא דגיטין משום דלפי האי שיטה לא גרסינן יוב"ש זה אלא סתמא וא"כ אין בזה על צד הבירור והוא בערך דמובהק כנ"ל והנה ראיתי בשיטה מקובצת לסוגיא דב"מ שפירש על הא דאי' ליאוש שמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים וז"ל מקצת שארי מפרשים הביאו ראי' מכאן לר' זירא דחושש לשני יוב"ש אף לא הוחזקו ומסיים אבל אינה ראיה דהב"ע בשהוחזק ב' יוב"ש וגם הוחזקו עדים כעדים ע"ש ומזה נראה לקיים שיטות מהריב"ל דאי' שם אף למאן דס"ל דאינו מועיל שמו ושם אביו בלא עירו אבל אם הוא משולש באבות או מרובע ודאי מועיל והצ"צ חולק בזה וז"ל דאם באנו לומר דודאי יש בכל העולם שמו ושם אביו כזה הכ"נ יש בכל העולם עוד אחר עם שמות הרבה כמו זה. הובא כל זה במרה"צ דף נ"ג ע"א ע"ש. אבל לדעתי מוכח ומפורש בסוגיא באוקימתא דר' ירמיה דאפי' בהוחזקו לא חיישי' דיתרמו שמא כשמא ביחד עם עדים כמו כן ראוי לומר באבות משולש או מרובע אי לא אתחזק לא חיישינן דיתרמו שיצטרפו יחד אחד אל אחד ואף בענין פלוגתת הפוסקים מצירוף ב' סימנים יחד אם נעשה מובהק או לא יש להכריע מדברי ר' ירמיה דלא חיישינן שאיתרמי שמא כשמא ועדים כעדים אף דלחדא מנייהו חייש ויש פלוגתא בזה בקו"ע סי' ל"ד וסי' ת"ב ובכמה מקומות ולדעתי יש להכריע מכאן:
טו ובעיקר זה דשעורא ארוך וגוץ שהבאתי לעיל דעת נ"ב סי' נ"א ראיתי בפסקי מהרי"א סי' קס"א דמאריך בזה ושורש דבריו בדעת נ"ב הנ"ל וז"ל ומה שהעידו על השיניים ששנים מהם באמצע שורה העליון מהלחי היו ב' גדולים משארי שיניים נראה דלאו סימנא לא מבעי' דלאו מובהק אלא אף למ"ד דסי' דאוריי' הני לא מהני ומצינו דרובם שני שיניים האמצעים גדולים מהנהו שבצידיהם ואף אם היו השיניים הללו מופלגים קצת בגדלות מ"מ אחרי שרגילות הוא שהם גדולים ב' שיניים הללו לא מהני אם היו מופלגים קצת ודמי להא דקאמר תלמודא דארוך וגוץ לא הוה סימן כלל כו' ונראה דמסתמא לא איירי דארוך וגוץ כרוחב אצבע משארי בני אדם בינוני דפשיטא דהא לא הוה סימן כלל ולא איצטרך התנא לאשמעינן א"ו שמופלג קצת באריכות ואפ"ה לא מהני וה"ט כיון שרגילות הוא בהרבה בני אדם שהם ארוכין וגוצין מבינוני ולכך אפילו אם קצת בהפלגה לא מהני עכ"ל. וכבר הראיתי לדעת להוכיח מהרמב"ם והרא"ש ומסוגיא דסוף ב"ב דזה ליתא דע"כ איירי תלמודא מאריך וגוץ דעלמא וכמו שביארנו לעיל דלא יתכן כלל לומר דמי שהוא ארוך כשיעור קפח האמור בבכורות פ' אילו מומין או גוץ כשיעור ננס האמור שם והובא ברמב"ם לענין מומי כהנים בפ' ח' מביאת מקדש וז"ל הארוך ביותר או הננס ביותר עד שיהיה מופלגין משאר העם ע"ש והואיל והוה מום ושינוי לכהנים למה לא יהיה סימן ופשיטא שיעור תורן האמור שם בפ' אלו מומין דגבוה לא ישא אשה גבוהה שלא יצא מהם תורן ומשמע שהוא משונה גבהו מכל העם ואיך נימא שלא הוה סימן משונה טובא וגם סברתו מה שבא לחדש ולומר גבי שיניים אף שהם רחבים וגדולים לא מהני וראייתו מארוך וגוץ לפי פירושו הנ"ל ויהיב טעמא משום שרגילות בבני אדם שהם ארוכין וגוצין מבינוני לפיכך לא מאי' לא ידעתי סברא לזה וא"כ הני סימנא דכ' תה"ד בעצמו בסי' רנ"ד על חוטמו שקוע והובא בב"י וברמ"א בשמו ויליף זאת מדברי או"ז בגבשושית על חוטמו ע"ש. ומבואר שם דבעי שיהיה שקוע כ"כ עד שיכול לכחול ב' עיניו כאחד שהוא שיעור חרום דקרא דמומי כהנים ע"ש אבל מעט שקוע לא מעיל ע"ש וקשה נימא כאן כמו גבי שיניים וארוך וגוץ הואיל ומצינו עכ"פ שבני אדם חלוקין בזה דודאי הרבה בני אדם המה בינוני שאין שקוע רק כדרך הטבע ויש בהן ששקוע מעט ויש שקוע יותר אף שלא הגיע לשיעור לכחול ב' עיניו ויש שהגיע עד זה השיעור ואטו נימא הואיל ויש ונמצא גבי בני אדם נפרדין זה מזה ומבינוני לא יועיל כלל סימנא דחרום וגם גבי גבשושית ששרשו מגבן דקרא ג"כ נימא הכי דודאי יש הפרש בגידולו של החוטם אצל בני אדם זה מזה שיש מי שחוטמו גבוה קצת משל חבירו נימא דלא מועיל כלל האי סימנא דחרום וגבן מעיקרא אף שהוא בהפלגה גדולה ולכן אינן מובנים לי דברי תה"ד בזה:
טז והארכתי בכל זה להעריך מערכה מול חכם א' מפורסם בדורינו אשר יצא לחלוק על התירא שקבעתי בקו"נ מיוחד על עגונה א' מק"ק מלוצק אשר נמצא על נעדר א' כמה וכמה סימנים אשר העידו עדים עד ז' סימנים ואחד מהסימנים היה שהעידו במקום שנעדר שהיה קולו עב משונה היינו (הרומק"ע און בי"ז) וקבעתי זאת לסימן קרוב למובהק כי בתשו' שב יעקב סי' ק' התיר עגונה א' ע"פ טב"ע דקלא כי לא ראה פרצופו ע"ש והנה באמת הארכנו שענין טב"ע עם ענין סימן שני ענינים נפרדים ולא ראי זה כראי זה ובטב"ע שינוי הוא זוטר טובא אבל סימן צריך שיהיה משונה טובא וכאן שאמרו (הרומק"ע און בי"ז) עניינו אחרי שידוע שכל אדם שכלי הדיבור שלו אינו משמשין לפניו כראוי ומילולו קשה עליו בכל זמן שמתנועע לדבר נראה כמו שמירתח קרתח כידוע שמי שבא לכלל כעס קשה מילולו עליו א"כ הוה דבר זה סימן בתוך סימן וחכם הנ"ל אמר שאין סימן הקול ערב לו וכ"כ בזה"ל הואיל ומה שאדם א' בורא לקול עב אין חבירו קורא עב וכפי שכ' בעל תה"ד דאפילו ארוך בהפלגה כו' והביא כל לשון תה"ד הנ"ל ומסיים והרי בקול ודאי יש א' עב מחבירו ואפילו בהפלגה קצת לא מהני עכ"ל והנה עיקר סמיכתו על יסוד דברי תה"ד בפסקים הנ"ל ולא ידעתי למה לא נימא למילף מחוט' שקוע שהבאתי שג"כ בלי ספק יש בני אדם שקוע מעט ושקוע הרבה ואין בריות שוין בזה. וכן גבי דהיינו גבשושית ג"כ בני אדם נפרדים זה מזה זה יותר מזה ומ"מ הוה סימן כמו כן נימא גבי קול. ועוד סיים החכם הנ"ל בזה"ל וכמדומה שאין בני אדם מבחינים כלל מי שקולו עב יותר מדרך העולם עכ"ל. ואני תמהתי איך אפשר לומר זאת שבחינות הקול יחדלון מעלי אנוש והחוש מכחיש זאת. ומבואר בתלמוד בכמה מקומות וגבי איילונית יבמות (פ' ע"ב) נתנו בקולה סימן כל שקולה עבה ואינה ניכרת בין אשה לאיש וכן אמרו שם גבי סריס ועוד אמרו בפ' המדיר קול אשה עבה הוה מום ע"ש. וצריך לחלק בין זה לאיילונית למ"ד דבסימן א' נעשה איילונית ע"ש דאפשר בהמדיר פירושו עבה כאיש אבל באיילונית לא נאמר עבה כאיש אלא מסיים שאינה ניכרת בין אשה לאיש פי' שקולה משונה מטבעי שארי קולות עד שא"א לעשות הפרש בערך קול כזה בין אשה לאיש. עכ"פ חזינן דעקרינן קדושין ע"פ בחינות הקול עיין תוס' ריש המדיר דאיילונית קדושין בעלה ולא צריכא גט ע"ש א"כ מוכח דבחינות הקולות מילתא הניכר טובא אצל בני אדם וכן חולין (ל"ח ע"א) לענין פרכוס דקול אמרו עבי קלא עמי קלא וכן חולין (עט ע"א) עבי קלא צניף קלא ע"ש (ובמגילה ד"ד) אלמלא לוי אתה נסול אתה לדוכן משום דעבי קלד מיהו אפשר שם לענין נעימות קול דלוים נאמר וכן בסוגיא דב"ב (קס"ד) דאיבגר קלא שם לענין טביעת עין נאמר דנשתנה מעט וכמו דביארתי דהכירא דט"ע היא בשינוי זוטרא ובשינוי כל דהו. כי גם ט"ע דפרצוף ודאי נשתנה מנער לזקן. א"כ ברור מאוד דקלא מילתא דסימנא הוא. ועוד נבאר מזה בעז"ה. וזה ודאי דמדברי פסקי מהרא"י אין ללמוד לענין הבחנת קול. ובפרט שביארנו שגוף דבריו אינם מובנים לי ולשון מהרא"י הוא ארוך וגוץ בהפלגה קצת וכן גבי שיניים ואפשר שלא כיון רק על ענין שגדולים קצת משארי בני אדם. ואם גדולים הרבה מודה א"כ בשיעור קפח המבואר מום בכהנים מודה אך ראיתי בד"מ ס"ק ך"ד מעתיק בזה"ל שיניים גדולות הרבה לא הוה סימן וכן ארוך וגוץ הרבה ע"ש וזה צ"ע טובא ועיין בח"מ ס"ק מ"ד מה שמבואר שם מכל זה נראה שיותר נכון כמו שהבאתי ראיה מרמב"ם ורא"ש ושארי ראיות דתלמודא איירי מארוך וגוץ דעלמא דזהו בכלל גרועים אבל ארוך וגוץ ביותר הוא בכלל אמצעים ואם הגיע להיות גבוה מכל עם שיעורא דקפח מום דכהנים הוא בא לסימן מובהק וכמו שביארנו בראיות נכונות מסבירים ששיטות הפוסקים הסוברים דערכו של שעורא דאמצע ומובהק הוא אינו בגדר ובחינה שינוי מופלג עד שלא ימצא בגוף אחר ודי שיהיה מופלגים ומשונים עד שלא ימצא רק אחד מני אלף וזהו שיטות רוב הפוסקים וכמו שהארכנו בסברות מסבירות לשיטה זאת מהתלמוד ראיתי בקונ' מכתב לחכם א' מפורסם שדיקדק לנכון מאוד בסוגיא דגיטין (ך"ז ע"ב) דאי' שם ואפי' שהה ויש בו סימנים מעידים עליו דאמרי נקב יש בצד אות פלוני ואין מעידין על סימני הגוף דאמרי ארוך וגוץ ומאי דאי' שם דאמרי הוא לישנא דתלמודא. ועיקר לישנא דברייתא הוא כך ויש בו סימנים מעידים עליו ואין מעידין על סימני הגוף. ומפרש תלמודא דרישא איירי בנקב כו' וסיפא ארוך וגוץ ודקדק החכם הנ"ל דיוקא דרישא וסיפ' אהדדי דאי נימא סימנין דרבנן ניחא דאוקי ריש' בנקב בצד אות אבל נקב סתמא לא מהני דנקב סתמ' הוה סי' אמצעי וא"כ קשה למאי צריך לאוקי סיפא בארוך וגוץ דלאו סימנים נינהו כלל. היה לו לאוקמי בנקב סתם ג"כ לא מועיל. ואני ראיתי בסוגי' דב"מ ד' כ"ח בהוא אומ' סימני הגט והיא אומרת סימני הגט איתא שם הגירסא ברא"ש אילימא באריך וגוץ הא לאו סימני הוא אלא בנקב בצד אות והקשה בשיטה מקובצת בשם ר' פרץ ג"כ הדיוקא אהדדי ותירץ שם דתלמודא מילתא דפסיקא נקט בכל צד היותר ע"ש אולם בהאי סוגיא דגיטין א"א לפרש כך דזה ודאי דסיפא דייקא דאיירי באריך וגוץ דנקט ואמר על סימני הגוף וכמו שפירש"י על סימני גופו של גט כגון ארוך וגוף כו' דלשון סימני הגוף משמעו שעיקר הסימן הוא מתואר ודמות גופו של הגט אם ארוך או גוץ ולכן לכאורה קשה עוד נדייק מברייתא זו דסי' דאוריי' ומועילים אף בנקב סתמא דהא דווקא בסימנא דארוך וגוץ דגרועים נינהו נקט ברייתא דלא מהני. וזה ימים כבירים שדקדקתי כעין זה בסוגיא דסוף יבמות ובפ' אלו מציאות שם דרצה לפשוט דסי' לאו דאורייתא מהא דאי' סוף יבמות אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ומשני גופו דאריך וגוץ ולכאורה קשה הא במשנה נקט סימנים ואיך מפרשינן על ארוך וגוץ דגרועים נינהו ורש"י מפרש דלאו סימנא נינהו ותירצתי דלישנא דמשנה דייקא הכי מדנקט סימנים בגופו ולא נקט בקוצר אע"פ שיש בו סימנים משמע דעיקרא דסימנא הוא מתואר ותמונות גופו של שלמת היינו אם הוא ארוך או קצר וא"כ אחרי שלישנא דמשנה הכי דייקא דאיירי מסימנים שעל פי הגוף היינו ארוך וגוץ שהמה גרועים. ולפי"ז נוכיח מזה דסימנא דאורייתא מדדייקא דווקא סימני הגוף ונראה לתרץ כל זה ע"פ שביארתי בקו"נ דסימנא אות ב' דדעת תה"ד בפסקיו וכן דעת בעל נ"ב סימן נ"א דארוך וגוץ האמור בסוגיא ע"כ אין פירושו ארוך וגוץ דעלמא דזה פשיטא דלא נכנס בגדר סימנין אלא כוונתו ארוך וגוץ ביותר ואני הבאתי ראיה מדברי תשו' הרא"ש והרמב"ם דמפרשין ארוך וגוץ דעלמא וא"כ אפשר לומר דארוך וגוץ ביותר הוה בגדר אמצעים והארכתי בזה דלהאי סברא דארוך וגוץ דעלמא בפשיטות נראה דארוך וגוץ ביותר הוה סימן אמצעי ולפי"ז מתורץ קושיות חכם הנ"ל דיש לומר או סמנין הוה דרבנן וא"כ ע"כ צריכין לפרש מאי דאי' שם בסוגיא דגיטין ואפילו שהה אם יש בו סימנין מעידין עליו היינו נקב בצד אות פלוני דווקא אבל נקב סתמא לא מהני דהוה אמצעי ולפי"ז שפיר יש לנו לפרש את האמור בסיפא שם ואין מעידין על סמני הגוף היינו ארוך וגוץ ביותר דנחתינן חד דרגא מסימנין דרישא דאיירי שם במובהקין מנקב בצד אות דהוה מובהק. ממילא איירי סיפא בסימני גוף דארוך וגוץ ביותר דהוה רק סימן אמצעי ואי נימא דסי' דאורייתא ומצינן לפרש את האמור ברישא ואם יש בו סימנין מעידין עליו בנקב סתמא דהוה סימן אמצעי לפי"ז נחתינן עסק סימנין דסיפא את האמור שם דאין מעידין על סימני הגוף דאריך וקצר היינו ע"כ ארוך וגוץ דעלמא דהוה גרועין מסימנין אמצעי ומשו"ה לא מהני ולפי"ז לא סתרי דיוקא דרישא וסיפא אהדדי מעיקרא כלל וכן סוגיא דסוף יבמות במשנה שם דאי' שם אע"פ שיש סימנים בגופו דמשמעות האי לישנא הוא דקאי על סימני הגוף מארוך וגוץ תליא ג"כ בזה אי נימא סי' דאורייתא וסגי בסימן אמצעי ממילא נפרש סימנא דגוף מארוך וגוץ דעלמא דהוה גרועים ולא סימנא נינהו אבל אי נימא סי' דרבנן וממילא דאפילו אמצעי לא מועיל עד דהוה מובהק ממילא יש לנו לפרש שפיר סימני דגופו דארוך וגוץ ביותר ומ"מ לא מועיל משום דלא הוה רק בגדר אמצעי ולא מועיל עד דהוה מובהק כנ"ל:
והנה על מה שבארתי בקו"נ קביעת סימנים באות זיי"ן לפרש מה דאמור נקב בצד אות פלוני כוונתו שאומר סימן מהאות לבדו ואינו יודע בצמצו' באיזה תיבה אות ההוא וכמו שהארכנו שם. כעת מצאתי ראיה לזה מהאמור בירושלמי דגיטין בהאי פרקין בעובדא דרבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא ואהדרו ליה מחמת סימנא ומסיק שם דתרי ותלת שורין לא הוה סימנא אבל נקב בצד אות ה"א הוה סימנא ע"ש. והנה בתלמודא דילן איתא נקב בצד אות פלוני אפשר לפרש כפירוש העיטור דמלת פלוני קאי על האות ועל התיבה אבל בירושלמי דנקט סתמא נקב בצד אות הי"א משמע דאינו מצמצם בידיעתו רק האות לבדו ולא התיבה: