אור ברסלב
שות גליא מסכת אה"ע - תשובה ז

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

אה"ע - תשובה ז

אה"ע - תשובה ו

ז שאלה בענין קוצו של יוד בגט ע"ד הגט הנשלח מקהילתנו לק"ק מלאגימא בחודש חשוון העבר בעת וזמן אשר לא הייתי בביתי והיה בגט ההוא גירעון למקצעות בשמאלית היודי"ן ומ"ץ דק"ק הנ"ל קיבלו בהכש' וסידר אותו אך יש שם שני ת"ח שלא היו נוחין זה לזה בהלכה זו כי אב"ד דק"ק הנ"ל פיקפק בו והטה חכם את לבו לשמאל להיות שמאל דוחה את הכשר הגט ונעשה שם תליסר מתיבתא בעוקצין ותהי כקוצין בעיניהם חסרון הקוצין השמאלי והגיע הדבר לפני לעיין בו ע"פ שורת ד"ת ודין מהגמ' ופוסקים בזה ונתברר לי שהמפקפק אומר על ימין שהוא שמאל:

הנה המפקפק מצאה כן ידו לערער ע"פ המבואר בסדר גיטין מהרב ר' מיכל ס"ק פ"א שמחמיר מאוד על חסרון קוצין השמאלית ע"ש ואחריו החזיק הב"ש סי' קכ"ה ס"ק כ"ח את דבריו שיש להחמיר ע"ש וכפי הנראה מפשטות הגמרא מנחות (ך"ט) דאי' שם כתב א' מעכב לא נצרכה אלא לקו"שי ומקשינן ע"ז פשיטא ורש"י מפרש דקוש"י רגל הימני ובתו' הביא שר"ת הקשה על רש"י ומפרש דתלמודא איירי בקוצי שמאלית וע"ז מקשינן בתלמוד פשיטא משמע דפסולו ברור מאוד דלא נקרא אות בלא קוץ הזה כמו שלפיר"שי חסרון קוץ ימנית פסול אפילו בגט ה"נ לפיר"ת מהראוי לפסול בקו"שי שמאלית ועיין בב"י או"ח סי' ל"ו הביא בשם מוהרי"ק בתמונות אותיות שיש להחמיר כר"ת שהביא ראי' לדבריו ע"ש א"כ לפי"ז דברי הרב ר' מיכל בסדר הגט ברורין בטעמם:

אמנם ראה זה אשר מבואר בספר תה"ד בסי' ר"ל וסי' רל"ו ופסקים סי' מ"ה שכתב שם וז"ל וגם כמדומה שלא נהגו לפסול בגט אלא בנחסר קו"שי של פיר"שי היינו רגל ימנית אבל קו"שי של פיר"ת היינו הכפיפה השמאלית נוכל לומר דלכ"ע לא מעכב גבי גט אלא בתפילין ע"ש באריכות. משמע דסברתו דאף ר"ת מודה להכשיר בגט חסרון קוצו שמאלית ולפום רהיטא הענין יפלא שהוא נגד פשטות התלמוד הנ"ל דמשמע דמקשינן על חסרון קו"שי פשיטא דפסולו ברור מאוד עד שאין צורך להמשנה להשמיענו ענין פסולו שאינו נקרא אות כלל וממילא דפסול אף גבי גט ועוד קשה להנהו פוסקים דמחמרי בהקפת גוויל גבי גט כמבואר בסי' קכ"ה סעי' ו' ע"ש מכ"שכ שיש להחמיר בקו"שי אפילו לר"ת דהא מפורש בתלמוד דפסול של קו"שי יותר חמור מפסולא דמו"ג דעל קו"שי מקשינן פשיטא ועל מו"ג מסיק דיש רבותא להמשנה להשמיענו ענין פסולו משום דאינו ברור כמו קו"שיך ומצאתי שגם תה"ד סי' רל"ו דן בעצמו ק"ו הזה ע"ש:

ואחרי העיון בש"ס ופוסקים נראה ברור דמנהג ההוא כראה תה"ד מנהג וותיקין כי המעיין בסי' רל"ו שמסיים שם ואעפ"כ לא נהגו בקוש"י של פי' ר"ת עכ"ל משמע שייאטות לשונו שלא נהגו כלל לעשותו אפילו לכתחילה. ע"כ מצאתי ראיות לסברות ישרות שבגט מהראוי למונען אפילו לכתחילה ועוד זאת אברר בקונטרס הזה לחקור ולדרוש איך נראה סברות השו"ע להלכה לדינא בתפילין ומזוזה בקו"שי אי הוה הלכה פסוקה בשו"ע כר"שי או כר"ת ואחקור עוד אפילו לר"ת דקו"שי מעכב לפסול במזו"ת איך הוה הדין כשלא עשאן הסופר מתחילה ורוצה לעשותן אחר שכתב שארי תיבות מפני שראיתי שנחלקו בזה האגור והר"י אסכנדרי הובא בב"י בתמונות אות י' ע"ש. ובשו"ע אינו נמצא הכרע לזה איך דעתו מכרעת. והט"ז בסי' ל"ו ס"ק א' כ' ומשמע דעת הב"י דלא כאגור ומשו"ה לא זכרו בשו"ע ע"ש ודבריו תמוהין עד שמתמה שלא נאמר בו טוב זכר לדברי האגור ביותר היה לתמוה שלא נאמר בשו"ע טוב זכר לסברות עיקר קו"שי השמא"לי של הר"ת דמעכב בתפילין. אשר יש להוכיח מזה מדלא הזכירו בשו"ע משמע דלא פסק כלל כר"ת וממילא דאין מקום להשו"ע לעשות זכר לדברי האגור. ובאמת הדבר יפלא הרבה בתימה גדולה למה לא עשה הב"י בשו"ע לא בה' תפילין ולא בה' גיטין הלכה פסוקה בקו"שי או כר"ת או כר"שי כדרכו בכל מקו' לחתוך הלכ' בהחלט ויש בזה נ"מ רבתא לדינא ואחקור כאן לסברות הפוסקי' היינו הרא"ש והטו' ובעה"ת אשר נמשכו אחרי דעת ר"ת כמו דאי' בי"ד סי' רע"ד בסופו דתגין דשעטנ"ז ג"ץ מעכבין ע"ש והב"י הביא דבריהם סי' ל"ו ועיין בביאורי הגאון בזה ויש לחקור לדעתם אי מעכבי נמי בשלא כסדרן בתו"מז אם לא תייגן תיכוי או שיש להם השלמה אח"כ מפני שדרשתי היטיב שאפילו ספרי דוקני אשר מכוונים לצאת דעת הפוסקים הללו בתיוג דשטענ"ז ג"ץ עכ"פ אינן מקפידים לעשותן כסדרן וממלאין חסרונן אחרי כתיבות שארי תיבות. ובהסקפה ראשונה אמרתי לבאר כל עניני מבוכות הללו ע"פ מאי דלכאורה דברי ר"ת שם בתו' קוש"י תמוהין בעיני כל רואה שרש"י פי' רגל ומני וע"ז הקשה הר"ת פשיטא דאין זה אות ע"ש וכפי הנראה דבריו אינו מובן כלל דהא זו היא קושית התלמוד שהקשה על אוקימתא דקו"שי פשיטא ועיין רש"י דמפרש הא נמי פשיטא דהא לא נעשית האות ומשום האי קושיא מסיק תלמודא אוקימתא דהק"ג ע"ש וא"כ מאי מקשה ר"ת האי קושיא על רש"י ועוד דל"פז דר"ת דוחה ע"י קושייתו על פירש"י דפשיטא דאינו אות וליכא בהאי אוקימתא שום רבותא ולפיכך מפרש דקאי קו"שי מכפיפה השמאלית דהוה נקרא האות שפיר בלי כפיפה זו ויש לפ"ז שפיר ענין רבותא באוקימתא זו. וקשה לפירושו מאי מקשה כלל תלמודא על האי אוקימתא פשיטא ודחי לה הואיל ויש ענין רבותא בזה לפיר"ת ואמרתי להאריך עוד בעיקר סברות ר"ת ופירושו עד אשר יהיה נראה בעליל לכל מעיין שיש ענין רבותא גדולה בתלמוד להשמיענו האי רבותא מפסול דקו"שי השמאלית דהנה הב"י בסי' ל"ו הביא שהאגור כתב בשם ר"ת לפסול כשלא תייג שפמ"ח ואמר דלא גרע מקושי דמעכבין וכן הביא הג"מ בה' תפילין בביאורו לתמוטת אותיות ע"ש. וכפי הנראה דר"ת לשיטתו קאי דהנה לשיטות רש"י דמפרש קו"שי האמור בתלמוד לעיכוב הוא חסרון רגל ימנית דאין עליו שם אות יוד כלל בלי רגל הזה אלא נקודה בעלמא כמו שכתב התה"ד בסי' ר"ל ע"ש: א"כ לפ"ז אין ללמוד בשום אופן מכאן לתגין דשפטנ"ז דשם בפשיטות שם אות עליהן בלי התגין ושפיר יש לומר דלא מעכבי דבמנחות אמר שם רבא צריך לזיין שפטנ"ז ג"ץ וכל צריך רק לכתחילה כמו שהביא הט"ז בסי' רע"ד ראי' מגיטין ע"ש ואני אביא ראי' מסופ"ק דמגילה דאמור שם על וא"ו דויזתא צריך למתוחי' וכתב שם בתו' דאינו רק לכתחילה ע"ש. והלא תראה דכתב הב"י ל"ו בתמונות אות יוד דאף רש"י מודה לקוצין של הר"ת בצד שמאל משום דהמה מבוארין בפסיקתא שהביאו הגמ"יי והרא"ש בהלק"ט ע"ש וכן כ' המרדכי ריש פ' הקומץ שע"כ מודה רש"י לסברת ר"ת מפסיקתא הנ"ל וסיים המרדכי אלא איתא להא ואיתא להא עכ"ל. ולכאורה הואיל ור"שי סובר כר"ת למה לא מפרש בתלמוד על רגל השמאלית. וכפי הנראה סברות הפוסקים דר"שי מודה לר"ת מוכח מדיוק צחות לשונו שכתב ד"ה קו"שי רגל ימני של יוד ולא נקט סתם לפרש רגל היוד. אע"כ כדבריהם כן הוא שיש לו עוד רגל עוקץ קטן בצד שמאלית כפי הפסיקתא לפיכך דייק לפרש דתלמוד איירי כאן ברגל ימני בכדי לשלול ולמעט דלא נטעה דקאי על שמאלית וא"כ קשה למאי דייק רש"י לפרש דווקא על ימני ואין לומר דר"שי דייק לה ממאי דמקשה התלמוד פשיטא וכמו דמפר"שי פשיטא דלא נעשית האות ואי הוי איירי תלמודא בקוצין שמאלית לא הוי מקשה הא נמי פשיטא א"כ קשה באמת על המקשה גופיה מנ"ל להקשות פשיטא דלמא איירי המתרץ בקוצי שמאלית דהוה רבותא גדולה בפסולו אף דנעשית האות. אמנם הדבר פשוט דאף דר"שי סובר לעשות רגל וקוצין שמאלית כמו הר"ת משום דמבוארים בפסיקתא מ"מ א"א כלל לפרש האמור בתלמוד קו"שי לעכב רק על רגל ימני. משום דלשנא הפסיקתא מבואר בי שיש ליו"ד נקודה אחת למעלה ונקודה אחת מלמטה והיינו שמהצורך לעשות תגין ליו"ד דהלא תראה שהובא בב"י באות ה"א בענין תג האמור על ה"א מנחות (כ"ט ע"ב) הביא שם לשון ירושלמי דחגיגה דאיתא שם ה"א יש לה נקודה למעלה ע"ש א"כ מבואר היטיב שלשון הירושלמי והפסיקתא בענין נקודה שכתבו הוא תוכן ענין לשון תג המבואר בלשון התלמוד רק דירושלמי ופסיקתא לישנא קלילא נקיטי כמנהגם וכלשונם: ולפ"ז דייק רש"י לפר"שי קו"שי רגל ימני משום דסברתו כדעת הרמב"ם ז"ל הובא בב"י סי' רע"ד וזהו דעת רב האי גאון שכל עניני תגין האמורין בתלמוד אינן נאמרין כלל לעיכוב אלא למצוה מהמובחר עיין תשו' רב האי הובא לשונו בר"י נ"ב ע"ש. ולקוצין השמאלית נתבאר שאין להם רק עיקר ושורש ענין תגין א"כ א"א לפרש מאמר התלמוד האמור דקו"שי מעכב על קוצין שמאלית רק על ימנית (ועיין בביאורי הגאון מרדכי בנעט על מרדכי הנדפסים בדפוס ווין שפי' כך לשון המרדכי ע"ש):

וא"כ הר"ת לשיטתו קאי דדוחה פיר"שי ברגל ימין ומפרש דתלמוד איירי בקוצין שמאלית דשפיר הוא נקרא אות יו"ד בלי קוצין הללו דהקוצין שמאלית אינן באין אלא תגין לאותיות ומ"מ אמרינן דמעכבי בפשיטות מהראוי לומר דאף תגין דשעטנז ג"ץ מעכב דלא גרע מקו"שי שמאלית שצורת תג עליהן ומעכבי וגם הרא"ש שדוחה פיר"שי שם בהק"ט כקושיות ר"ת דמקשה עליו פשיטא דבלי הרגל אינו אות כלל ולפיכך מפרש כהגמ"יי דתלמודא קאי קו"שי אקוץ שלמעלה בשמאל היו"ד ע"פ פסיקתא הנ"ל שענינו שורש תג עליו. א"כ שפיר כ' הטור בסי' רע"ד הביאו הב"י סי' ל"ו שדעת הרא"ש לפסול תגין דשטענ"ז דמעכבין כמו קו"שי. דקאי אתג שמאלית שנעשה למעלה על היו"ד ומעכב ובחדא מחתא מחתינהו ומה שהקשה הט"ז בסי' רע"ד על הנהו פוסקים דפסלו בשעטנ"ז בחסרון תגין מהא דלשון רבא הוא בגמ' צריך ולישנא דצריך מבואר בפ' ב' דגיטין דהוא רק לכתחילה ע"ש אחרי העיון לק"מ דבאמת מסקנת תלמודא הוא בגיטין לפרש מאי דאמור במשנה בריש גיטין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ אינו לכתחילה אלא אפילו דיעבד פסול ולסברות הט"ז דנימא דלשון צריך אינו סובל אלא לכתחילה א"כ קשה לישנא דמתניתין שאומר שם צריך אבל באמת ענין צריך סובל הכל בין לכתחילה ובין דיעבד ואמרינן ביומא דף ס"א צריך ואין לו תקנה נמי משמע ע"ש רק היכא דאין לנו הכרח לומר דכוונות במאמרו צריך לעכב אפילו בדיעבד יש לנו לפרש דלא מצריך אלא לכתחילה ולפיכך כ' התו' בסופ"ק דמגילה שצריך האמור שם אינו איירי אלא לכתחילה וצריך האמור בריש גיטין ע"כ פירושו דהמשנה השמיעה הענין דצריך ומעכב רק בכדי שלא נטעה דלמא אינו צריך רק לכתחילה משמיע לנו שם התנא עוד משנה יתירא והכ"נ רבא משמיענו דעכ"פ דאותיות דשעטנ"ז ג"ץ המה צריכין לתגין וחסרונן לא השמיענו רבא כלל היאך הוא הדין כי סמך א"ע על המבואר דאפילו חסרון קוש"י שמאלי' מעכב מכש"כ שאלו יעכבו דלא גרע מינייהו כמו שכתב הר"ת ועיקר ענין משמיענו רבא שקיבל בקבלה שאותיות הללו צריכין לתגין ולפיכך אמר צריך וכו' ולפסול אם חסרין המה נדע ממילא ופשוט ונתבאר הטיב בזה דעת וסברות הר"ת והרא"ש אשר שפיר מחמירין לפסול תגין דשפפנ"ז ג"ץ כנ"ל: ועפ"יז יבוא על הנכון מה שיש לדקדק לכאורה למה משני תלמודא לפרש אוקימתא דכתב א' מעכב קאי על תגין דשעטנ"ז או התג האמור שם על הה"א (כ"ט ע"ב) שם אבל לפי הנ"ל ניחא דלהנהו פוסקים דהנהו תגין איני מעכבי לא קשה מידי מעיקרא. ועל הנהו פוסקים דפסלי חסרון תגין הללו נמי לא קשה דנתבאר דטעמייהו כמו שכתב הר"ת דלא גרע מקושי דתורת תג עליו ומעכב. וא"כ זהו עצמו ענין דתגין דשפסנ"ז ומה לי הני או הני אדרבא שייטות לשון הר"ת דתגין דהנקדספסנ"ז נוטין יותר לפסול דכתב דלא גרע מקו"שי ומעתה יפלא לפי סברות ר"ת והרא"ש והגמ"יי דקו"שי האמור כאן איירי בקוצין שמאלית לר"ת קוצי של מטה ולהגמ"יי והרא"ש קוץ שלמעלה שהוא עכ"פ אינו אלא מעשה תג בעלמא והשמיענו תלמודא דמ"מ מעכב ושטענ"ז נמי מעכב לפי"ז כנ"ל א"כ קשה איך יתכנו הדברים לנו לומר ומקשה יקשה על זה פשיטא ואין בזה שום רבותא וכפי הנראה רבותא ונה נשמע לנו בזה דהא להרבה פוסקים תגין הללו לא נאמר אלא למצוה המובחר ולפיכך לא מעכבי כלל וא"כ יש לנו רבותא טובא להמשנה השמיענו שלא כדעת פוסקים הללו דהא הקפות גוויל אשר פסולו מוסכם בפשיטות לכל הפוסקים ניחא לי' לתלמודא לפרש בו רבותא להמשנה להשמיענו במה דאמור כתב א' מעכב כוונתו על פסול דהק"ג מכ"שכ שיש רבותא השמיענו פסול דחסרון תגין אשר ע"כ אין פסולו ברור כ"כ דחזינן דהפוסקים חלוקים בו. ואין לפרש לסברות ר"ת דמשו"ה מקשה על קו"שי פשיטא משום דבמשנה אינו מבואר דקאי על קו"שי אלא מסתמא נקט אפילו כתב א' מעכב. וא"כ א"א לפרש דעיקר רבותא שלו פסול דקו"שי הל"ל אפילו קו"שי מעכב אפוקי מהנהו פוסקים דאמרי דאינו אלא למצוה מהמובחר אלא ע"כ דזה הוה פשיטא להמשנה דקו"שי והתגין לא נאמר למן המובחר אלא נצרכין המה לתמונת האותיות עצמן ולכן קאמר סתמא כתב א' אשר מוכרח להם מעכב ומקשה ע"ז פשיטא הואיל ועיקר רבותא אינה מפורשת עדיין במשנה. א"כ קשה איך ניחא ליה להמקש' לקבל האוקימתא דרבותא דמשנה על פסול דהק"ג יקשה לו נמי כך דהיה לו להתנא לפרש בפירוש אפילו הקפות גוויל מעכב אע"כ הוה ניחא לי' דהתנא מרבה ליה בלישנא יתירא ומשמע לנו ענין הפסול ה"נ היה לו לקבל אוקימתא דרבותא דקו"שי דמשמיענו המשנה ומרבה בהארכות לשונו במאי דנקיט אפילו כתב וכו':

אשר מכל זה בהשקפה ראשונה במעט העיון היה עולה על רוחי לומר דבאמת הר"ת והגמ"י לא היה להם גירסות המקשה הא נמי פשיט' על האוקימתא וקו"שי ולא היו מפרשים דבאמת קיבל תלמודא אוקימתא דקו"שי למסקנא בלי שום קושיא ואוקימתא דהק"ג נאמר בתלמיד לפרש המשנה באנפי אחרינא ולא משום דחייה דאוקימתא קמא נאמרה. אלא כדרך תלמודא בכל מקום דהמשנה מרבה בלישנא יתירא כמה ענינים הא והא איתא. וזכר דמות ראי' ומשענת רצון מצאתי לדבר דהנה בגמ' דילן איתא הגירסא לתרץ קושית הפשיטא קמא אמר ר' יהודה אמר רב לא נצרכה אלא לקו"שי משמע דר"י אמר רב מתרץ לה המשנה בהאי גוונא דקו"שי ומקשין ע"ז פשיטא וכו'. והלא תראה בהגמ"יי וברא"ש הלק"ט שם בביאורן לתמינות אות יו"ד ראיתי שיש להם בזה גירסא אחרת וגרסי הכי פשיטא לא נצרכה אלא לכדאמר ר"י אמר רב דאמר ר"י אמר רב קו"שי מעכב עכ"פ מפורש דמפרשי דלא אמר ר"י הענין דקו"שי לתרץ האי קושי' דתלמודא על מתניתין אלא ר"י אמרה למימר באפי נפשה דקו"שי מעכב ותלמודא מייתי לה לפרש ולתרץ הקושיא דמקשה תלמודא על המשנה כמו אידך מימרא דהק"ג דמבואר דר"י אמרה למימרא ולא לפרש המשנה רק דהגמ' מייתי לה לפרש כוונות המשנה כך הכ"נ הוה ענין קו"שי שאמרה ר"י באפי נפשה למימרא להשמיענו פסול דקו"שי. ובזה ניחא דגרסינן בתלמודא אנא לכדאידך דר"י אמר רב דאמר ר"י אמר רב הקפת גוייל מעכב ומלשון לנדאידך דקאמר משמע ומפורש כגירסות הגמ"יי הנ"ל דענין קו"שי נמי הוא מימרא דר"י משמי' דרב אבל לפי גירסא אינו שייך לומר לכדאידך וכו' הואיל וקמא לא הוה מימריה כלל אלא אוקימתא לפרש המשנה והתלמוד דחי לה. ולפ"ז דענין קו"שי מצא תלמודא למימרא באפי נפשה אינו שייכא להקשות נא הא נמי פשיטא על אוקימתא זו שבאנו לפרש רבותא דמתניתן בקו"שי דע"כ אינו פשיטא כ"כ הואיל ונאמרה למימרא קבוע משמי' דרב ומה לנו להקשות על המשנה דהוה פשיטא תקשה לך על רב בעצמו פשיטא אלא מוכח דבאמת לא הוה גרסי כלל בגמי האי קושיא דהא נמי פשיטא אלא תלמודא קבל אותה לאוקימתא גמורה לפרש ולומר דהמשנה משמיענו האי פסילו דקו"שי. או פסיל דהק"ג ועלה על דמיוני עוד לדמות מילתא למילתא דמות חיה מהמרדכי ריש ה' תפילין שכתב שם וז"ל ד' פרשיות וכו' אפילו אות אחת מעכבתן פשיטא לא נצרכה אלא לקו"שי או להיות כל אות מוקפת גוויל וכו' עכ"ל וכן הוא גירסות הרמב"ן הביא הר"ן דבריו אות באות בפ' ב' דמגילה ע"ש לפום רהיטא משמע דמפרש כדברינו ממש שעל קושיות פשיטא קמא דמקשינן על המשנה מסקינן בתלמוד לפרשה בשני מימרות של ר"י והמשנה מרבה תרווייהו כחדא ולא היה לפניו האי דחייא דאיתא לפנינו להקשות הא נמי פשיטא על אוקימתא דקו"שי אלא התלמוד קיבל אותה לאוקימתא למסקנא בלי דיחוי ולפי"ז שלא היה הגירסא בתלמוד קו' השני' הא נמי פשיטא שפיר הקשה ר"ת על פיר"שי דמפרש קו"שי רגל ימני פשיט' דאין זה אות וליכא רבותא בזה כלל ואיך קיבלה הש"ס לאוקימתא קיימת ומפרש ר"ת דקאי על קוצין שמאלית העמוק למטה לר"ת או הגבה למעלה קוץ שעולה למעלה להגמ"יי והרא"ש שפיר יש בזה רבותא דבלא זה הוה נמי אות ומ"מ פוסל המשנה משום חיסרון תגין בעלמא משום דכתוב בהו וכתבתם כתיבה תמה אי דמשמיענו חיסרון דהק"ג דהוה נמי טעמא משום כתיבה תמה כמו דאי' בתו' ורא"ש גיטין (דף נ) וע"ש ונתיישב יסוד מנהג שראה תה"ד שאין נוהגין בגט עשיית קוצין שמאלית משום דהא מבואר בר"ת דהוה בלא הקיץ נמי אות והקוץ הוה ענין אכל"ל מזה באריכות דמה"ט יליף ר"ת לפסול נמי חסרון תגין דשעטנ"ז דלא גרע מקוצין שמאלית והנה מבואר במרדכי ריש גיטין דעת ספר התרומה הביאו הב"י סי' קכ"ה ופסקו השו"ע סי' הנ"ל דיש למנוע אפילו לכתחיל' עשיית תגין דשעטנ"ז מכש"כ שיש למנוע אפילו לכתחילה עשיית הקוצין דדווקא בתו"מז נפסלין בחסרונן דכתיב בהו כתיבה תמה אבל בגט לא שייכא כתיבה תמה. ולפנינו נאריך בדבר בטעמא דמילתא שיש למנוע עשייתן אפילו לכתחילה בטעמא דמתקבל לכל שומע וכעת אקצר וניחא דאפילו להנהו פוסקים דמחמרי בגט הק"ג ומ"מ מודה בהנהו קוצין שמאלית דלא מעכבי דאפשר לומר לפי"ז דהאי פסולא דהק"ג עדיפא לן מהאי פסולו דקו"שי דהא הוה הנהו פסולא ב' עניני באוקימתא דמשנה ע"פ גירסא הנ"ל וכפי המבואר במרדכי ריש ה' תפילין ולפיכך יש לומר דעדיפא האי פסולא דהק"ג להחמיר אפילו בגט וחסרון קוש"י שמאלית קילא לן להקל בו גבי גט וניחא דאפילו בעל התרומה דסובר כר"ת בפירושא דקוש"י כמו שהביא ב"י סי' רע"ד דסובר כר"ת לפסול בחסרון תגין דשעטנ"ז וע"כ יליף לה מילפותא דקוש"י של פיר"ת ומ"מ בעל התרומה בעצמו חולק על הריב"א בריש מרדכי דגיטין ומכשיר לכתחילה למנוע תגין דשטענז בגט ומחמיר גבי הק"ג כמו שהובא דעתו בב"י סי' קכ"ה ע"ש כל זה אמרתי בחפזי בהשקפה ראשונה ועיון מעט קודם שהעמקתי עיוני לעמוד על שורש הדבר בסוגיא וענין הזה: אמנם אחרי שהעמקתי לירד בעומקה של הלכה זו וענינה ראיתי שקשה הדבר מאוד לומר שלא היה לפני הר"ת קושיית פשיטא האמור שנית ובכל מקום אשר העתיקו הפוסקים דבר הזה גרסי כ"ע פשיטא וכן הוא באלפסי והרא"ש ה' תפילין וה' מזוזה גריס הקושיא דהא נמי פשיטא ע"ש וכן בעל תה"ד גריס לה כשהעתיק דברי התלמוד שם בסי' רל"ו ע"ש וכן בספר ברוך שאמר דף ח' שם העתיק דברי הגמ' כמו שהוא לפנינו ע"ש וקשה לשבש כל הגירסאות בגמ' (כ"ט ודף ל"ד) ובפוסקים שהעתיקו הדבר כמו שהוא וקרוב לומר שמה שנראה בהג"מ וברא"ש בתמונות אות יו"ד איזה שנוי בגי' התלמוד שלא בדקדוק העתיקו כך ועיקר הגירסא כמו דאיתא לפנינו:

ובכדי לבאר על הנכון יסוד סברת ר"ת במאי דמקשה על פרש"י דפירש רגל ימני פשיטא דאין זה אות אף דמבואר דתלמוד בעצמו מקשה כך ולעמוד על שורש הענין נקדים מה שיש לנו לחקור על דבר המבואר ברש"י ד"ה פשיטא דאות אחת מעכבתן דכתיב וכתבתם כתיבה תמה וכן כ' במשנה שם ד"ה כתב א' ע"ש והדין עמו שאין לנו מקום בטעם פסולו דחסרון אות רק משום דבעינן כתיבה תמה ועתה נחזי אנן דהנה הדבר מוסכם דבגט לא בעינן כ"ת ותה"ד שם בסי' ר"ל ורל"א ובפסקיו סי' מ"ה חקר והאריך הרבה הביא הב"י ס' קכ"ה בקיצור בדין שי"ן ועי"ן שאין היודי"ן שעליהם מדובקים לגופן והעלה שאם ענין פסולם אשר פוסל אותם מורו הר"מ בתפילין שלו מחמת פסוקות ושבורות שיש באותיות ולא הוה כ"ת יש גבי גט להכשירן דלא בעי בגט כ"ת אבל טעם שפסל אותם הר"ם שנשתנו עליהם צורות אותיות דבעינן האותיות כמו שנתנו מסיני כל האותיות מחוברות גוף אחד יש לנו לפוסלן אפילו גבי גט דהוה חסרון אות וקשה דלפי הנתבאר דאף בחסר אות גבי תפילין עיקר טעמו לפוסלו משום כתיבה תמה כמו דאי' ברש"י הנ"ל א"כ כמו דמכשירין בטעמא דפסיקות אותיות אי הוה משום כ"ת וכן כ' תוס' לענין הקפ' גוויל בגיטין (ך' ע"ב) דמכשר בגט דלא בעי כ"ת ופסול הק"ג בתפילין הוא משום כ"ת ע"ש באריכות בתו' וברא"ש הכי נמי למה לא נכשיר בחסרון אות בגט משום דלא שייך בו פסול דכ"ת וחקירה זו עצמה יש לחקור אמאי דהובא בפוסקים בטור וב"י ושו"ע סי' ל"ב בתפילין דפסלינן שלא כסדרן הוא דווקא בחיפרון אותן אבל כשנמצא שם פסול דהק"ג מותר להפריד ולתקן וחוזר להכשרן אף שהיו פסולין קודם הפירוד ולא פסלינן משום לא כסדרן וקשה מה לי פסול דחסרון אות או פסול דהק"ג תרווייהו נפקא מוכתבת' כ"ת עוד מהצורך לנו לחקור אמאי דקשה לתלמודא כאן מעיקרא דהוה בעי לפרש מאי דאמור במשנה כתב א' מעכב דקאי על חסר אות אחת ומקשה על זה פשיטא אטו אינו מהצורך להמשנה להשמיענו מילתא דאתיא מדרשא וטעמא דכ"ת הא חזינן באתרוג סוכה (ל"ד) דנקיט לה אתרוג חסר פסול וטעמא משום דכתיב בו ולקחתם לקיחה תמה כמו דאי' שם בתו' וברש"י (ל"ז ע"ב) ע"ש ולא מקשינן פשיטא על המשנה משום דהאי דרשא אתא המשנה להשמיענו כדרך הש"ס בכל מקום. וגם צורך לחקור לפי מאי דמבואר בתו' ורא"ש גיטין (ך' ע"ב) דטעמא דפסול הק"ג בתפילין משום כ"ת ולפיכך מותר וכשר גבי גט. א"כ למה לא ניחא לתלמודא לפרש המשנה דכתב א' מעכב על חסרון אות ומקשה עליה פשיטא דנדע זאת בפשיטות מדרשא דכ"ת גם פסולא דהק"ג הוא בפשיטות משום כ"ת ולמה נח ושקט המקשה בהאי ענינא דהק"ג ונתקבל לו ענין הזה במשנה לרבותא להשמיענו זאת טפי מאינך הואיל וטעמא דפסולא אצל הקפ"ג נמי משום כתיבה תמה וא"כ מה לי האי פסולא ומה לי פסול דחסרונות דבכולהו מטעם כ"ת אתינן עלייהו: ולברר כל זה ע"פ קוטב אמת לתכליתו נראה לפרש ענין קו' המקשה דמקשה פשיטא וכו' דעיקר פסול דפסלינן גבי תפילין ומזוזות בכל עניניהם ילפינן ממאי דכתיב בהו וכתבתם דרשינן כ"ת ואילו לא נאמר בהו וכתבתם לא הוה אתינן לפוסלו בשום דבר אפילו אם היה נחסר פרשה אחת לא היו נפסלין וכמו דאי' שם (כ"ז) לפרש המשנה ארבעה מינים שבלולב מעכבין זה את זה משום דכתיב ולקחתם לקיחה תמה ובלא האי קרא לא הוה נפסל אפילו בנחסר מהן מין אחד וגם מאי דפסלינן באתרוג החסר כל שהוא ילפינן נמי מולקחתם לקיחה תמה כדאי' ברש"י סוכה (ל"ו ע"ב) ע"ש ובתו' (כ"ט ע"ב) ע"ש. והענין פשוט דבלא ולקחתם לא הוה פסלינן אפילו בחסרון מין אחד אבל השתא דכתיב ולקחתם משמע שכל המינין יהיו בתמימות ארבעתן ביחד וגם כל מין ומין מהם יהיה תמים בל יחסר מאתו אפילו כל שהוא (ועיין היטיב בתו' ד"ה ולקחתם (כ"ז ע"א) ע"ש היטיב דתמות דארבע' מינין ותמות דעצמותו בכל מין ומין חלוקין בהלכותיהן אף דמחד קרא נפקי ע"ש ותו' בריש פרק לולב הגזול חולק על סברות תו' הזה ע"ש) ובתפילין ומזוזה נמי מקרא וכתבת' ילפינן שיהיה כל עניניהם האמור בהם בתמימות הן פרשיות הנאמרים בהם הן התיבות הן האותיות הכל צריכין להיות בתמימות וא"כ ממאי דאמור במשנה דפרשיות של תפילין ומזוזה מעכבין זה את זה נתגלה לנו שפיר הדרשא שיש לנו לדרוש ממקרא דכתבתם כ"ת וממילא ידעינן שיש לנו לפסול בין בחסרון פרשה שלימה בין בחיסרון תיבות אחת דהואיל ונחסר מפרשה תיבה אחת אינה חל על הפרשה שלימה אלא פרשה חסירה ולא הוה כ"ת ואף אם לא נחסר אלא אות אחת מאיזה תיבה ג"כ בפשיטות יש לנו לפסול מהאי דרשה דהא עכ"פ תיבה זו אינו שלימה אלא שם חסר עליה ואנן בעינן כ"ת:

ולפי"ז על מאי דהוה ס"ד לפרש האמור במשנה אפילו כתב אחד מעכב דאיירי בחסר אות אחת מקשה התלמודא ע"ז פשיטא ומפרש"י פשיטא דאות אחת מעכבתן דכתיב וכתבתם כ"ת עכ"ל נמצא ממאי דנקיט המשנה דפרשותיהן מעכבין זה את זה מדרשא דכ"ת נדע בפשיטות גם בחיסרון אות דמה לי חסרון פרשה או חסרון תיבה או חסרון אות. ובדף כ"ז דאיתא שם ד' מינין שבלולב מעכבין זה את זה הוה מצי נמי למינקט דאפילו חסרון באתרוג כל שהוא מעכב ולא תני להו משום דמחסרון מין אחד ידעינן פסול כל שהוא באתרוג. ובפ' לולב הגזול דתני ליה בבא בפני עצמה אתרוג החסר כל שהוא פסול. לא קשה לן פשיטא משים דלא נאמר שם ענין פסיל דעיכוב ד' מינין זה את זה. וא"כ השמיענו שם המשנה עיקר הדרשא דלקיחה תמה וכאן במנחות דנקיט התנא ד' מינים שבלולב מעכבין זה את זה נקיט להו אגב אחרינא שקבץ התנא ואסף כל עניני המעכבין זה את זה. ונקיט ד' מינים מעכבין זה את זה ואינו מסיים למינקט שם ואפילו חסרון כל שהוא מאתרוג מעכב דשמעינן לה מרישא ממאי דמעכבין זה את זה. וכן בכל ענינים האמורין שם במשנה דמעכבין זה את זה לא נאמר ונשנה בהם דאפילו איתנהו כל המינין ביחד רק שנחסר אפילו כל שהוא ממין אחד פסיל משום דאינו רבותא כלל דהואיל ובכל ענינים המעכבין יש לנו ילפותא מקרא על זה וא"כ כמו שמעכב כשנחסר מין שלם מהן כן בפשיטות מעכב אם נמצא חסרון מעט במין אחד מהן וכאן בתפילין ומזוזה דנקיט במשנה דפרשותיהן מעכבין זה את זה וילפינן זאת ע"כ מוכתבתם כ"ת ממיל' ידוע לנו שיש לפסול בחסרון כל שהוא בפרשה אחת אי בתיבה אחת או באית אחת והמשנה דמסיים כאן אפילו כתב אחד מעכב ע"כ שבא להשמיענו איזה ענין דבר חדש אשר אינני כלול ענין הזה בבבא דרישא עדיין לפיכך על מאי דקס"ד לפרש דמאי דקאמר כתב א' מעכב פירש שנחסר אות אחת מקשה פשיטא משים דאין זה חידוש כלל וענין הזה כלול ונשמע מבבא דרישא דנקיט דפרשותיהן מעכבין זה את זה וכנ"ל כי היכא דלא נקיט בשארי ענינים דמפורשין שם במשנה המעכבין זה את זה ולא נקיט בהו אפילו חסרון כל שהוא מעכב ומשני לא נצרכא אלא לקוש"י ומפרש"י דקאי על רגל ימני שנחסר ומקשינן גם על זה הא נמי פשיטא ומפרש"י שם פשיטא הא לא נעשית האית וא"כ חזרה קושיא קמייתא למקומה דמה ני חסרון מקצת אות דלא הוה כתיבה תמה והוה כאילו לא נכתב האות כלל וכלל ומה לי חסרון אות או תיבה או פרשה כילה הכל ידעינן מקרא דוכתבתם דדרשינן מיניה כ"ת בעינן ומסיק תלמודא אלא לאידך דר"י אמר רב דכל אית שאין מוק"ג פסולה ועיין ברש"י שדייק לפרש כלומר הלכות משפט אות אחת מעכבי לתפילין ומזוזה נמצא שיש ענין רבותא במאי דנקיט כתב א' מעכב דלא איירי כלל בשים ענין חסרון שבגוף האית שהוא בשלימות גמור לתכליתו רק שיש רעותא בהלכות ומשפט דין ודת הנאמרים אצל תו"מ שנאמר בהן הלכה שצריכין להיות מוק"ג ועיין הדבר יותר בביאור בפירוש המשניות להרמב"ם שכ' וז"ל ומה שאמר אפי' אות אחת מעכב ר"ל אפילו אות אחת אם אינה כתיבה כהלכה פוסלת אותן לפי שהתפילין ומזוזה מתנאיהם שלא ידבקו אות באות כדי שיהא שטח הגוויל סובב אותן מכל רוחותיו וכל זמן שלא יהיה כן פסולה ע"ש דיקדק רש"י והרמב"ם לפרש שמסקנת התירוץ הוא דתלמודא לא איירי כלל בחסרון גוף האותיות אלא חסרון תנאי הלכותיהן אשר נגזר עליהן על פי דין גבי תפילין ומזוזות שאם לא קיים כהלכותיהן נמי מעכב ואף זאת ילפינן מקרא דוכתבת' דמשמע שיהיו נכתבין ונעשים בכל תמימות הדברים הנאמרים בהן הן בגוף הכתב הן בהלכותיהן ומשפטיהן משום דבעינן וכתבת' הוה כמו ילפותא דחיק' האמור כאן בסיגיא (ך"ז ע"א) דילפינן ממנו לעכב על כל הדברי' הנאמרי' ובסוגיא דיומא ילפינן ג"כ מחיקה לעכב על כל עניני ודינין הכתובין שם ואילו לא נאמר חוקה הייתי אומר דכל עניני מצות הנאמר אינו אלא למצוה ולא לעכב הכ"נ אף שנאמר ונשנה משפט הלכות תו"מ שיהיה מוק"ג בכל שטח הייתי אומר שהוא רק למצוה ולא לעכב אבל השתא דכתיב וכתבתם אמרינן שיהיה כל מעשיהן בתמימות כל האמור בהן מעכב ובזה ניחא דרש"י אינו מסיים כאן במסקנא ילפותא בהק"ג מכ"ת וכן ליתא זאת בפי' הר"מ הנ"ל. וכן בברטנורה אינו מסיק ילפותא דכ"ת דלא שייכא כל כך לומר על מיעוטא דהק"ג מלשון כ"ת דהא הכתיבה הוה תמה ושלימה בלי חסרון אלא עיקר המיעוט הוא מלשון תמות אשר נמצא כאן ילפינן שיהיה תמות במשפט הלכותיהן לעכב ולא למצוה לחודא: ועיין בתוי"ט שם במנחות שמביא לתשלום דברי הברטנורה דכ' לישנא דרש"י במסקנא דתלמודא משפט הלכותיהן מסיים התוי"ט דילפותא הוא מכתיבה תמה כמו שפירש"י במשנה וזה ליתא דרש"י במשנה מפרש לפי הס"ד דכתב א' פירושו אות נחסר כמו שדרך רש"י בכל מקום לפרש לפי הס"ד לכן פי' מטעם דכ"ת אבל הברטנורה דמפרש המסקנא דהק"ג אינו שייך לומר ע"ז ילפותא דכ"ת א"כ שפיר השמיענו המשנה בהאי דמסיים אפילו כתב א' מעכב רבותא וחידושא אשר לא נכלל עדיין ברישא דלא הוה ידעינן אלא בחסרון הכתב מעכב אבל חסרון הלכותיהן לא הוה ידעינן השמיענו התנא האי חידושא בסיפא:

ובזה ניחא מאוד מאי דמסקי הפוסקי' בסי' ל"ב סי' ח"י וסי' כ"ה וע"ש במג"א ס"ק ך"ז וט"ז ס"ק ג' דכל זמן דנדבק אות לאות ולא נשתנה אות מצורתו אף שיש כאן על תפילין הללו פסול דהקפ"ג כל זמן שאינו מפרידן. מ"מ מותר להפרידן אף שכבר כתב אח"כ שארי תיבות ולא חיישינן לשלא כסדרן וחקרנו לעיל על זה מה לי בחסרון אות או מקצת אות דאינו מועיל לתקן אח"כ מטעם שלא כסדרן ומה לי האי פסיל שהיה עליהן משום הקפ"ג דיהיה מועיל לתקן אף שלא כסדרן מה לי האי פסולא או האי פסולא הואיל ותרווייהו מחד קרא מטעם דכתיבה תמה אתינא עלה וע"כ בדיבוק אות לא הוה כ"ת כמו בחסרון אית דלא הוה כ"ת ולפי הנ"ל ניחא בפשיטות דדווקא בחסרון אות דקרינן בהו הפסול דלא נכתבו בתמימו' ושלימות שייך עליהן הפסול אחרי השלמתן דנכתבו שלא כסדרן אבל גבי הק"ג דאין עיקר פסילן מחסרון הכתיבה אלא מחסרון הלכותיהן שלא נעשה בתמימות כפי האמור אצליהן אבל הכתב הוא בתמימות ואילו לא היה נאמר עליהן הלכה דהק"ג הוה הכתב בתמימות ושלימות רשאין שפיר לתקן פסול הלכה זה וחוזר לכשרותן ולא שייך לומר בה כתיבה שלא כסדרן דבגוף מעשה הכתב לא היה בה שום ריעותא רק בהלכה הנאמר ונגזר בה ואינו מן התימא כלל לומר לחלק בדינן בין חסרון אות להק"ג אף דמחד קרא נפתי הואיל וחלוקין בטעמן וכדומה לזה כתבו תו' כ"ז ד"ה ולקחתם גבי לולב ע"ש. ועפי"ז ניחא מאוד לבאר"מה דאמור בגט לא שיך פסול דהק"ג די"ל פשוט דענין דת ודין משפט הק"ג לא נאמר בדרך כלל על עסק משפט הכתב בכל מקים רק שהוא ממשפט הלכות תו"מ ותנאיהם כמו שאי' בר"שי ופירש הרמב"ם במשנה שמשפטי הלכות תו"מ שיהא שטח הגוויל סובב כל אות ואות שלהן אבל אין זה מגזירות משפט הכתב כלל וכלל וממילא דאינו נופל ענין פסול דהק"ג גבי גט מעיקרא ומאי דפסלינן בפשיטות גבי גט בחסרון אות ואפילו בדיבוק שמשנה צורת האות פסלינן כמו שביאר בגמ' גיטין פ"ח ע"ב על ה"א דלמהך נראה הענין פשוט אף דליכא שס קרא ודוכתבתם כ"ת ובתפילין עיקר פסולא הוה רק מן כ"ת. מ"מ שפיר פסלינן בגט בחסרון אות בלא ילפותא כלל משים דעכ"פ מפורש בתורה וכתב לה ספר כריתות א"כ בעינא יכתוב לה ספר שמשעותו של ספר ההוא דבר שכורת בינה לבינו וחז"ל קבעו נוסח ומטבע במעשה כתיבת הגט ויש בו עניני תורף ועניני טופס שבאמת אמרו ומסקי כל הפוסקים בסי' קכ"ה וסי' קכ"ו דבעניני הטופס שאינו גוף מעשה כריתות אם נחסר אות אחת או אפילו תיבה שלימה אינה פסולה. אמנם בתורף הגט יפה אמרו שאם נחסר אות אחת ואפילו מקצתו עד שנפסד צורתו פוסלתו משום דזה וודאי דאף בחסרון אות אחת מהתורף טריף טורף כל ענין שורש מעשה ספר כריתות מן גט הזה ואין כאן גט כלל וכלל וכמו שאמרו (גיטין שם) ולורכי' לוא"ו דתרוכין ושבוקין ולרחיק ה"א דלמהך דכשישתנה האותיות יהיה משמעותיו לדבר אחר הייני למחך על חוכא נעשה כל הדבר ולא לכריתות ולפיכך בלא שום ילפותא פסלינן גבי גט בחסרון אית בתורף אבל בתפילין ומזוזות שיש בה כמה פרשיות ובכל פרשה כמה ענינים כדומה בפרשה שמע כמעט כל פסוק ענין עסק בפני עצמו אילו לא נאמר בהם וכתבתם למילף מיני' כ"ת לא היה מהראוי לפסול אפילו בחסרון פרשה אחת מכ"של תיבה אות אחת משום דעכ"פ לא היה נפסד פרשה שמע מכל וכל במה שיחסר ממנה תיבה אחת או אות אחת דעל צד היותר ראוי לומר דחסרון אות מפסיד את כל התיבה וחסרון התיבה מפסיד את כל הענין האמור בפסוק הזה אבל כל ענינים הנאמרים ונשנים בשארי פיסקים הנשארים בשלימותן לא נפסד מעליהם משמיעתן מעיקרא והייתי אומר שרוב הפרשה רובא ככולה לפיכך צריך לנו בזה ילפותא דוכתבתם כ"ת להורות לנו שמהצורך להיות כל דבר האמור עליהן בתמימות היינו הפרשיות והענינים והפסוקים והתיבות הכל בתמימות ושלימות לבל יחסר כלום והק"ג ג"כ ממעטינן מן תמימות הלכותיהן דבעינן ע"פ דרש הזה וע"כ דיבוק אות לאות דמפרש רש"י בהק"ג כוונתו בדיבוק קצת שלא נשתנה צורת אית מן הדיבוק הזה כמו שהדברים באריכות בטור ושו"ע סי' ל"ב ובמג"א ס"ק כ"ז ובט"ז ס"ק ג' ובב"ש סי' קכ"ה ס"ק ז' ע"ש או איירי דחיסרון הק"ו הוא למעלה או למטה או מהצד דהיינו שאיזה מהנינין הפשוטין ודומיהן כלין בסיף הגוויל למטה או איזה אות עולה לקצה הגוויל למעלה או איזה אות כלה מהצדדים בסוף הגויל בלי השארות שים שטח אפילו כל שהוא מן הגוויל עצמו כל זה נקרא פסול הק"ג בלי שינוי צורת אות עיין בב"ש שם באריכות, אבל אם הדיבוק באופן שנעשה ממנו שינוי בצורות האות עצמו פסלינן שפיר בלי טעמא דהק"ג אלא מטעם חסרון אות יש לנו לפוסלו:

והתו' והרא"ש בגיטין (ך' ע"ב) שם כתבו דבגט מכשירין הק"ג משום דלא כתיב בו כ"ת ע"ש דבר פשוט נקיט ואזיל אבל אליבא דאמת לא היה צריך לזה לפי הצעתינו דעיקר ענין פסול דהק"ג לא נאמרה הלכה זו אלא גבי תו"מ ולא בשארי מיני כתבים אלא מפרשים דלא נימא דענין הק"ג נאמר בכל ענין כתב מ"מ בפשיטות יש להכשיר בגט דליכא בי ילפותא דכ"ת ועיין מרדכי סוף פרק הקומץ דכתב מפורש כך ע"ש הטיב:

והר"ת מתמה על פיר"שי דמפרש קוש"י קאי על רגל ימני משום דסברתו הוא הואיל ור"י אמר רב אמרה להאי אוקימתא דקו"שי לתרץ מה דמקשה תלמודא על מאי דנקיט במשנה כתב א' מעכב אי קאי על חסרון אות פשיטא דאין בזה חידוש נוסף על בבא ראשונה כנ"ל באריכות. ע"כ מהצורך לנו ליתן מקום במילתא דמסתברא לדברי ר"י אמר רב שלא היה קטלי קני' באגמא לומר עליו שלא היה חש לקימחי' כלל לומר דבר שאין לו שחר מעיקרו באוקימתא שנו ולפיכך מתמה על פיר"שי דאיירי ברגל ימני דזה פשיטא דאין זה אות וא"כ הדרא קושיות המקשה לדוכתיה מה שהקשה מתחילה ואין לו מקום כלל לדברי ר"י בשם רב ומבואר הדבר באר הטיב במרדכי ריש הקומץ וז"ל שם וקשה לר"ת דזהו פשיטא דהוה גופא של יו"ד ובענין אחר לא הוי אלא נקודה בעלמא ולא מיקרי אות. כוונתי לדברינו הנ"ל דהקושי' קמייתא במקומה עומדת כבראשונה ועוד הוסיף המרדכי דברים לחזק קושית הר"ת על רש"י ומסיים שם והלשון משמע דבלאו קוצי מקרי יו"ד מדאמרינן של יו"ד עכ"ל כוונתו בזה לומר דזולת מאי דקשה על פיר"שי דר"י לא הועיל כלל מידי באוקימתא שלו ונדחוק בזה לומר דר"י הוי טועה לומר שיש איזה חידוש דין ורבותא בחסרון מקצת אות ומשמיענו המשנה זאת. מ"מ הלשון קשה מדקאמר קיצו של יו"ד שחסר משמע דהיו"ד מקרי אות יו"ד בלעדי הקוצי אף אם נחסר הוא מאתו רק דהקוץ דבר נוסף על האות יו"ד הוא ולפיר"שי בפשיטות בחסרון הקוץ היינו הרגל לא הוה רק נקודה בעלמא דמין לקושיא זו תמצא במרדכי ריש פ"הקומץ שחקר שם להכריע בתגין דשעטנז אם המה נעשים תגין ומקלו על האותיו' הנ"ל כפי פירוש ר' גרשום ורש"י שצייר אותם בג' תגין לימין ולשמאל וא' באמצע או כסברות רא"ם דתגין דשעטנז אינם נעשים הוספה על האותיות אלא המה מגוף האותיות ומשמיענו לעשות ראשים של האותיות הללו בזוויות מרובעים ע"ש ומביא ראי' מדאמרינן בגמ' כ"ט ע"ב שמצא להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות משמע שהתגין אינן מגוף אותיות כפירש רא"ם אלא האותיות המה נעשים ונגמרים בפני עצמן ועליהן ועל גביהן עושין הכתרים היינו התגים ע"ש ודעת ר"ת הוא נמי בענין מעשה תגין דשעטנ"ז דלא כרא"ם אלא כסברות רש"י כמו שמביא בהג"מיי בסוף תמונות אותיות שר"ת כ' בספר הישר שלו דתגין דשעטנז ג"ץ הוא כמו שצייר מורי זקיני ע"ש משום דמפרש כתרים לאותיות כנ"ל ה"נ מקשה ר"ת כאן מדאמרינן קוצו של יו"ד משמע דנקרא עכ"פ אות יו"ד אף בחסרון הקוץ ועיין בחידושי הגאון ר' מרדכי בנעט הנדפסי' בדפוס ווין לפרש מה דכ' המרדכי שם דמההיא דפ' חלק ונער יכתבם משמע קצת כפיר"שי ולא קאי אלא על סברא שנייה שכתבנו לעיל דמקשה מדיוק הלשון קוצו של יו"ד הא בלא הקוץ אינו שייך לקרותו כלל בשם יו"ד ואינו מהראוי לכנותו רק בשם נקודה בעלמא ע"ז מביא ראיה מפ' חלק דאף בלי רגל יש לנו לכנותו בשם יו"ד וא"כ שייך שפיר לומר נחסר קי"שי אפילו על רגל ימיני דמ"מ כינוי שם יו"ד עליו אפילו בחסרונו ועיין בתוספות שהביא מפרק חלק שם ומסקו לפרש דהתם כעין יו"ד קאמר ולא יו"ד ממש עכ"ל ונראה דמשום דההיא דפ' חלק דמוכח משם דאף על דמות כעין יו"ד שייך לכנותו בשם יו"ד משו"ה לא הביא בקושייתם סברא שניה שהביא המרדכי להקשות על פיר"שי מדיוקא דלישנא דקאמר קוצו של יוד משום די"ל דכעין יו"ד קאמר ולא ממש אבל הקושיא שהובא במרדכי מקודם הביאו התו' שפיר להקשות על פיר"שי ולדחותו משום דקשה פשיטא דאין זה אות ואיך לא חש ר"י לקימחי' לומר דבר שאין בו תועלת לפרק ולהסיר עיקר קושיות התלמוד מעיקרו והקושיא הדרא לדוכתיה כמקד' ולקושיא זו אינה באה שום סיוע מפ' חלק דאף דמשמע שם דיש לכגו' אף על נקודה סתמא כעין יו"ד אבל יו"ד ממש עכ"פ בפשיטות לא היה ועיין בחידושי הגאון הנ"ל שביאר הדבר מפורש כך ע"ש. ולפיכך מסיק ר"ת לפרש קו"שי על קוצין תגין שמאלית ולפי"ז יש מקום לאוקימתא דר"י אמר רב לפרש מה דאמור במשנה אפילו כתב אחד מעכב ולא קשה קושיות המקשה פשיטא משום דשנויא דר"י בקו"שי דומה ממש בסוג א' לענין דמק"ג דמסקינן אותו לאוקימתא נכונה דהוה רבותא אף דהאות נעשה בצורתו ושלימותו וליכא חיסרון רק במשפט הלכותיו כן הוא הענין דקו"שי לר"ת דהאות הוא בשלימות בלי שום חסרון ונקרא אות לא התגין רק התגין האמורין על האותיות המה במשפט תפילין ומזוזות ותנאי הילכותיהן ואשמועינן מתניתין דמעכבי כמו דהארכתי לעיל בענין הק"ג דילפינן מוכתבתם לומר דהלכותיהן נאמר לעכב כן יש לפרש בפשיטות על תגין הללו וכן תגין דשטענז ג"ץ פסק ר"ת שפיר דמעכבין אף דבאמת התגין הם כתרים לאותיות וצורת שם אות עליו בלא תגין וכנ"ל דר"ת מפרש תמונת התגין כר"שי מ"מ הואיל והמה מתנאי משפט הלכותיהן כל האמור בהן מעכב מקרא דוכתבתם דבעינן שיהא כל הנאמר עליהם בתמימות ובפשיטות מפרש ר"ת מאי דאמור בשבת ק"ד הא דבעי זיונא הא דלא בעי זיונא היינו הכא בתו"מ והכא בשארי מיני כתבים כגט ודומיהן ועיין מרדכי ריש גיטין ובביאורי הגאון לא"וח סוף סי' ל"ז ע"ש. והתלמוד לא הונח לו עדיין באוקימתא דר"י אמר רב ומקשינן עליו ג"כ הא נמי פשיטא הואיל וחסרונן נראה וניכרין על האות עצמן שמשפט הלכותיהן שיהיו אותיותיהן נעשין תמונתן בתגין א"כ שפיר יש לנו לכלול ענין רבותא זאת להיות נשמע מבבא דרישא כמו דידעינן מבבא דרישא חסרון אות דהוה בכלל כ"ת ה"נ מהראוי לנו לידע פסול דחסרון תגין דפסולא נכלל בענין כתיבה לפיכך מסיק תלמודא אלא לכדאידך וכו' דבא לאשמועינן רביתא דהק"ג דשפיר נקרא חידוש דין דפסולן אינו נכלל כלל בענין מעשה כתב אלא במשפט דבר אחר:

בדרך נכון וחריף אמרתי לפרש סברות רש"י ור"ת דמחולקים בגירסתן אי גרסי כמו דהובא בהג"מיי ורא"ש הלק"ט בתמונות אותיות דמשמע שם דהאי אוקימתא דקו"שי לא אמרה ר"י על המשנה אלא אמרה באפי נפשה ומייתי תלמודא לפרש המשנה בזה וגרסי שם לא נצרכה אלא לכדר"י דאמר ר"י אמר רב קו"שי מעכב משמע דאוקימתא זו תלמודא אמרה לפי"ז יש שפיר לפרש פיר"שי ולא קשה קו' ר"ת דהדרא קו' קמייתא לדוכתיה ולא הועיל מידי באוקימתא זאת משום דבדרך התלמוד שבני ישיבה אומרין עניני אוקימתות דחיות בכדי להגדיל השקלי' וטרי עד דמסיק למסקנא באוקימתא מתקיימת עיין במגיל' ג' ע"א שם ועל ר"י עצמו שאמר' למימרא בפ"ע לא קשה עליו פשיטא דאין זה אות דהא הארכנו לעיל דעיקר הקושיא הוא במשנה משום דדבר הזה נכלל בבבא דרישא דנקיט שם דפרשיות מעכבין ז"אז דלעיקר הדין אין לחלוק בין חסרון פרשה או חסרון מקצת אות. אבל ר"י דאמרה לענין דחסרון קו"שי בפני עצמו יש לומר דבא להשמיענו עיקר הענין דכתיבה תמה פוסלת בכל שהוא וכמו שכתבנו לעיל דתני בסוכה ענין אתרוג חסר כל שהוא בבבא בפני עצמו ולא מקשינן שם מידי. וידוע עוד דמדרך האמוראים לפרש דבריהם בכל עניניהם ואפילו איזה דבר חידוש רבותא קצת ולא מנעו מלבארו היטיב ועיין במבוא התלמוד סוף ברכות בכללי הגמרא וז"ל שם דרכי התנאים לסתום דבריהם ולא לפרש כי הראשונים היה לבן רחב ודי היה למבין במלות קצרות ולזה אנו דוחקים להוציאן ממשמעותן ולפרשן באיזה ענין אבל דרכי האמוראים לפרש ולא לסתום ולזה אין יכולת בידינו לדחוק ולהוציא משמעותן בשום פנים שאמורא הי' לו לפרש ומדלא פירש ע"כ דבריו כפשוטו ע"ש באורך וגם מקודם כתב שם בד"ה כל תנא ותני עלה וכו' והי' דברי רבי במשנה מעט הכמות ורב האיכות אין בו מלה לבטלה והיה הכל מבואר לו לרוחב שכלו כו' ע"ש באורך מבואר שאמורא דרכו להשמיענו ולפרש דבריו איזה ענין חידוש כל דהו ולפיכך לא קשה לן על ר"י שאמרה לפרש חידוש כל שהו דאפילו חסרון מקצת אות פוסל ושום ענין כ"ת אבל על המשנה מקשינן שפיר אשר לרוחב שכלם ועוצם בינתם הבינו דבר מתוך דבר וקיצרו בהפלגות דבריהם עד מאוד עד אשר נכללו כל הארכות שקלי' וטרי' של התלמוד בקוצר דברי תנאים. וממילא דלא ביארו ופירשו לנו התנאים אלא ענין ורבותא גדולה עד אשר אפילו לפי עוצם בינתם דבר מתוך דבר לא היה הדבר ידוע מתוך דבריו הראשונים אז הי' מהצורך להם לפרש ולהאריך עוד:

ולפיכך מקשה תלמודא על תנא דמתני' דנקט ואפילו כתב א' מעכב אם כוונתו על חסרון אות פשיטא שדבר הזה נכלל בתוך בבא דרישא דחסרון פרשה אחת ואף על אוקימתא שרצה לומר דמשנה השמיענו הענין דחסרון מקצת אות היינו קו"שי מקשה נמי פשיטא לפי עוצם בינות רוחב לב התנאים אין זה נחשב לרבותא וחידוש דין להאריך דבריו משום זה בבא שלמה ואף דר"י פירש ענין רבותא זו להשמיענו דווקא לאמורא נחשב זאת לחידוש ובפרט שלא קדם דבריו לזה אבל במשנה הכל היה כלול ונשמע בתוך בבא קמייתא ומסקינן דמשמיענו דבר חידוש ורבותא דענין הלכה ומשפט דהק"ג הנאמר בחו"מ ג"כ מעכב זהו חידוש נכון שלא היה מובן דבר מתוך דבר מן בבא קמייתא. עכ"פ לרש"י היה הגרסא כמו דאי' בהגמ"יי והרא"ש מהלק"ט דר"י אמרה בפני עצמה והתלמוד בעי מעיקרא לפרש אוקימתא דמתניתין בקו"שי ודחינן הא נמי פשיטא ומסקינן אלא לכאידך ולא קשה על זה קו' הר"ת מאי דלא מתרצה שפיר קו' קמייתא משום דמדרך התלמוד בכדי להגדיל תורה ולהאריך שקלי' וטרי' ולעשות מעיקרא איזה אוקימתא אף שדחויות הנה עד דמסקי על נכונה כמו שהבאתי לעיל בשם רש"י מגילה ג' ע"א. ועיין במבוא התלמוד בד"ה כתב בש"י נתיב הקושיא וכו' ומסיים שם והטעם כמו שכתב רש"י ריש מגילה והרשב"א בשחיטות חולין דמדרך התלמוד לומר מעיקרא דבר שאינו עד דטרח ומעמידה על בורי' בכדי שתחוור שמעתתא ולהעמיד הסוגיא על מכונה ע"ש ובסי' הקודם לזה ע"ש וקצת הוכחה לזה שר"שי מרשים קודשי ע"ש ואלו היה בר"שי הגירסא שלפנינו שהאוקימתא אינו מן בני ישיבות התלמוד אלא ר"י אמר רב אמרה לא נצרכה אלא לקו"שי היה לו להרשים לקו"שי ולא קוש"י מוכח דגרים כגירסת הגמ"יי ורא"ש הנ"ל:

אבל ר"ת גרים לה כמו שהוא לפנינו דר"י אמרה בשם רב אוקימתא דקו"שי ממילא מהכרח והצורך לנו ליתן מקום לדבריו הואיל ולא אמרה בדרך שקלא וטרי' לבני הישיבה אלא אמרה לאוקימתא קיימת לפניו. ע"כ א"א לומר שלא היה חש לקימחי' לומר דבר שאינו מתקביל לאוקמתא כלל עד דהדרא קושיא קמייתא למקומה כבראשונה בלי פירוקא כלל. לפיכך מקשה ר"ת בפשיטו' לדחות פירש"י דא"א לפרש דרב אמרה לאוקימתא שלו בקו"שי על רגל ימני דאין זה אות כנ"ל. ע"כ מפרש ר"ת דקאי על קוש"י השמאלית שפיר יש מקום לדברי רב שאמרה לאוקימתא דמשנה משמיענו רבותא דאף דנקרא שם אות עליהן בלא תגין והתגין ממשפט הלכותיהן מ"מ מעכב והתלמוד אינו מספיק לו בסברות רב עד דנראה לו דהא נמי פשיטא ויש לכלול בתוך בבא דרישא דחיסרון בכתב מיקרי וסברות תלמודא דהמשנה שהאריך דברים לשנות בבא יתירה ע"כ דרבות גדולה משמיענו עד שלא היה מובן וכלול בשום אופן בדבריו הראשונים ע"כ מסיק תלמודא דקאי המשנה על הק"ג:

ועתה נחזור על הראשונות לענין שאנו עסוקין בו היתכנו דברי בעל סדר הגט שמחמיר בקוש"י גבי גט בקוצין שמאלית דהנה נתבאר דאפילו ר"ת המחמיר בקוצין שמאלית דמעכב בת"ומ. עכ"פ מבואר הדבר בבירור דסובר דמ"מ שם אות נקרא עליו בלא הקוץ הזה וכמו שהארכנו דלפי סברת ר"ת דר"י בעצמו אמרה להאי אוקימתא מהצורך ליתן מקום לדבריו שיעלה דבריו לרצון באיזה פנים לתרץ קושיות התלמוד מאי דמקשה מעיקרא פשיטא דלפיר"שי אינו מתרץ מידי דהא בלא הרגל אין שם אות עליו. אבל בלא שמאלית הוה שפיר אות ועיין עוד מה שביארתי לעיל מהמרדכי שהביא ר"ת עוד סתירה על פיר"שי דהלשון משמע דאף בלא הקוץ מיקרי יו"ד מדאמרינן חסר קוצו של יו"ד ובלא רגל אינו שייך לקרותו אלא נקודה בעלמא עיין פ' הקומץ הנה קושיא זו אינ' מתורצת אף לפי מה שהעלנו להוכיח מציון רש"י שהיה לפניו הגירסא דהגמרא בני ישיבה אמרה לאוקימתא דקוש"י ומתורץ קו' ר"ת מאי דלא הועיל בתירוץ מידי כנ"ל דדרך תלמודא להאריך בדבר שאינו כנ"ל מזה. אבל מלישנא דקרי תלמודא עכ"פ אף בלא הקוץ אות יו"ד קשה שפיר על רש"י והנה על קושיא זו כתב המרדכי שם דמפ' חלק דונער יכתבם היינו שהנער יכול לכתוב אות יו"ד משמע קצת כפרש"י וכמו שכתב התו' דמפ' חלק ההכרח לנו לפרש דאף על נקודה בעלמא שהיא כעין יו"ד קרי לה תלמודא בשם יו"ד אף שאינה יו"ד ממש ועיין בביאורי הגאון מהו' מרדכי בנעט. א"כ לק"מ על רש"י מלישנא דתלמודא:

אמנם ראיתי בספר ברוך שאמר שם בדף יו"ד ע"א הביא שם דברי ר' אברה' תלמיד של הר"מ מרוטנבור"ג שהר"ת מפרש ההיא דחלק דנער יכתבם דנער יודע לכתו' יו"ד רק עם רגל ימני בלא הקוצות ע"ש א"כ שפיר מקשה הר"ת על רש"י מן לישנא דהש"ס מדאמרי חסר קוצו של יוד ע"כ בשמאלי איירי דימיני לא הוה קרי ליה הש"ס עליו שם יו"ד כלל ובחלק דווקא עם הרגל כותב הנער וקורא לו התלמוד אות יוד ע"ש הסיב ובזה אפשר לומר שפיר דרש"י לשיטתו דרש"י מפרש בחלק שם דף צ"ה ע"ב דנער יכתבם דהנער יכול להטיף טיפה של דיו והיינו יו"ד עכ"ל א"כ מוכח משם דאף על נקודה בעלמא שייך לכנות בלישנא יו"ד היינו כעין יו"ד ודלא כר"ת: הנה בספר ברוך שאמר הנ"ל הביא ענין שכתב לפרש ההיא דפ' חלק הנ"ל על מה שחקר שם מקודם הואיל ולר"ת פסול תו"מז בלי קוצות שמאלית הביאו דברי ר' חיים מווינא שאמר אם מצא חסרון הקוצות בתפילין פסול ואינו רשאי לתקנן משום שלא כסדרן והמה דברי האגור שהביא הב"י שם ומסיים שם בספר ב"ש שהר"פ אמר להתיר תיקון הקוצות ולסמוך על פרש"י ואח"ז מסיק שם וראיה שלי דיש לתקן אפילו לר"ת כי הנבואה דנער יכתבם היינו על כן די לנו אם נער יכתוב עם הרגל בלא קוצות ע"ש באריכות. וזהו דעת הר"י אסכנדרי שהביא הב"י שחולק על האגור ומתיר לתקן הקוצות אף שלא כסדרן ע"ש. והדין עם הר"י ואפרש היטיב ראיות ר' אברהם בספר ברוך שאמר הנ"ל כי הדבר מבואר בטור ושו"ע סי' ל"ב סעיף ח"י וכ"ה לענין דיבוק אותיות להפרידן או כשאינן נוגעין יודי"ן של אלפי"ן הוה הדין אם לא נשתנו צורות אות מעליו ותינוק קורא אותו בשם אות מותר לתקן ולא נפסל משום שלא כסדרן אף דבאמ' כל זמן שנדבק מה שראוי להיות נפרד או נפרד הראוי להיות נדבק פסול ובלא תיקון אף שתינוק קורא האות שפיר עיין בט"ז שם ס"ק ט' וכמו שהארכנו לעיל דבפסול דהק"ג מועיל התיקון אף שלא כסדרן עיין בט"ז ס"ק ג' ע"ש. ועיין בהגמ"יי שהביאו הב"י סי' ל"ב בענין שמורו הר"מ פסל תפילין שנפרדו קצת האותיות משום דלא גרע מקוש"י ושוב אמר לי שיוכל לתקנם אח"כ רק אם נעשו בתחיל' דתינוק יכול למיקרי אות עיין בב"י שם. א"כ חזינן דכל שלא נתקלקל צורת אות ממנו יכול שפיר לתקנו אם נקרא שם אות עליו וכמו שהארכנו לעיל דאיסור דהק"ג אין גוף פסולו מחמ' מעשה הכתב אלא מחמת משפטי הלכותיהן א"כ הוכיח בספר ברוך שאמר מפ' חלק דונער יכתבם בכדי לחזק סברת ר"ת מהצורך לנו לפרש שאיירי שהנער כותב עם רגל ימיני ולפיכך נקרא עליו שם אות אבל בלי הרגל אינו מהראוי לכנותו כלל בשם אות ומקשה שפיר ר"ת על רש"י איך קורין כאן שם אות יו"ד בחסרון הרגל:

עכ"פ אפילו לר"ת בלא קוצות מיקרי שפיר אות במעשה הכתב רק במשפט הלכות תו"מ הוא צורך לתגין והקוצות ולפיכך הנער שאינו יודע הלכותיהן רק מעשה הכתב כותב עם הרגל בלא הקוצות ולפיכך הביא הברוך שאמר ראיה נכונה וגלוי' לסברתו דאף לר"ת רשאין לתקן הואיל ולתינוק היינו להנער מיקרי שפיר אות כנ"ל ונראה שכן דעת הג"מיי הוא שרשאין לתקן הקוצות אפילו לר"ת אח"כ משום דהא דפסיל שם בהפרדות האותיות הוא מטעם דלא גרע מקוש"י וא"כ לפי דמסיק לתקן הנפרדים מכש"כ שרשאי לתקן הקוצות שעדיפא מהנפרדין ונוראות נפלאתי על דברי תה"ד בסי' ר"ל ופסקיו סי' מ"ה שמסתפק בפירודי אותיו' בגט איך הוה הדין וכתב שם דאף דבה"גמיי מפורש דעיקר הפסול הוה משום כ"ת בתפילין וא"כ בגט לא שייך כ"ת שפיר יש להכשירן ע"ז מסתפק דאפשר דתרי טעמא קאמר הג"מיי חדא דלא הוה כלל אות כשנפרדו ועוד דבעי כ"ת וא"כ בגט אף שאינו שייך טעמא דכ"ת יש לפסול משום דלא נקרא כלל אות בפרודין ע"ש באריכות. והדבר תמוה דהא מסיים הג"מיי שם דרשאין לתקנן ולא נפסל משום שלא כסדרן ע"ש. וא"כ איך אפשר לפרש את פסולן מחמת שאין שם אות עליהן בפשיטות הוה נפסלין שלא כסדרן ומדחזינן דהתיר הר"מ בהן אפילו שלא כסדרן ע"כ דנקרא שפיר שם אות עליהן ולא היו פסולין רק קודם התיקון כמו פסיל דהקפ"ג כשנדבקו באופן שלא נתקלקל צורות אות מעליהן לתנוק דכשרין לתקנן וגבי גט מכשירין הק"ג בלא קילקול אותיות וכנ"ל באריכות דלא הוה פסול הזה רק מהלכות תו"מ ועוד דלא שייך כ"ת אם לא דנימא שלא היה לפני תרוה"ד האי סיומא שיש לפנינו בהג"מיי וב"י שהביאו שם שהכשיר לו הר"מ לתקן הפירודין א"כ אפשר לומר באמת הטעם דלא הוה אות ואסורין משום שלא כסדרן וצ"ע. עכ"פ מבואר הדבר הטיב בתכלית הבירור ע"פ דברי תה"ד וכל הפוסקים בסי' ל"ב דפסול שלא כסדרן תליא בזה אם נקרא שם אות עליו במעשה הכתב רק הפסול הוא כאן בהלכות משפטי תו"מ אבל ניכר לתינוק בשם אות רשאין לתקנו ולא נפסל משום שלא כסדרן אבל אם פסולו מחמת שאינו נקרא אות פסול שלא כסדרן ועיין בביאורי הגאון ר' מרדכי בנעט בד"ה ומההיא דפ"רק חלק וכו' ע"ש הטיב ואנן חזינן דמסקנות הפוסקים הוא להכשיר אפי' לר"ת לתקן קוצות שמאלית כדעת הר"י אסכנדרי שמה"ט הביאו הב"י באחרונה וכן דעת ברוך שאמר שם דף י' ע"א וכן כתב הט"ז ל"ו ס"ק א' וכן הכריע המג"א סי' ל"ב ס"ק כ"ט וס"ק ל"ו ע"ש. והטעם הוא ע"כ כמו שכתבתי לעיל באריכות מברוך שאמר דענין הקוצות המה תגין הוה ממשפטי הלכות תומ"ז אבל האות מיקרי בכל מקום בלא הקוצות וגבי גט נמי לפי המבואר בתה"ד וכל הפוסקים תליא ג"כ בסברא הנ"ל דאם נקרא אות במעשה הכתב הוא כשר דלא בעי כ"ת אבל כשלא הוה אות פסול וכן הוה הדין בסי' קכ"ה בתיקון הנפרדים או הנדבקין ע"ש וא"כ נתיסד מאוד ביסוד גמור מנהג שראה תה"ד שלא נהגו לפסול קוצות הר"ת בגט כמו שאינו פסול שלא כסדרן בגט להג"מיי והר"י אסכנדרי והט"ז והמג"א כנ"ל:

וראיה ברורה ומכרעת בבירור גמור על כל הדברים הללו שמנהג הזה שראה בתרו"הד הוא אינו מנהג עוקר הלכה ח"ו אלא הוא עיקר הלכה. וכבר הערותי לעיל בקונטרס הזה. דר"ת והרא"ש דפסלי בחיסרון שעטנז ג"ץ כמו שהביא הטור וב"י בשמם סו"ס רע"ד לשיטתם קאי ומוכח פסולייהו בבירור ונראה בעליל דקוש"י האמור בתלמוד לעכב דורשין המה מה למעלה ומה למטה בקוצות שמאלית. והלא המה המבוארים בפסיקתא שהביא הרא"ש ובב"י בתמונות אות יו"ד ע"ש ומכונין בפסיקתא בשם נקודות ובאות ה' הביא הב"י שם לשון ירושלמי דקרי לתגא דה"א ג"כ בשם נקודה וכבר הארכתי לעיל (והנה לשיטות רש"י בפירושו על תגא דה"א הוה הוכחה ברורה דכאן בפסיקתא נמי איירי בתגא אבל לפיר"ת שם בתגא דה"א לא יעלה הדמיון כ"כ ענין נקודה דירושלמי והפסיקתא כהדדי עיין בזה) עכ"פ מיאנו בפירש"י דקוש"י מעכב דווקא ברגל והוכרחו לפרש דקאי על קוצות שמאלית למעלה או למטה הכל עניני תגין עליהם ובזה יתפרש להם בזה סוגיא דתלמודא בפירושא ובלישנא דשפיר הוה אות בלי התגין הקוצות הללו רק המה תגין וקוצין ליו"ד כמו שהארכתי בביאור דברי המרדכי ריש הקומץ עיין עליהם וא"כ שפיר כ' הר"ת דתגין דשעטנז לא גרע מקוש"י כמו שהביא הג"מיי והב"י והאגור בשם ר"ת ע"ש דלשיטתו דמיון ברור הוא דכמו קוש"י בשם תגין אתקרי והאות בודאי נקרא אות בלעדו ומ"מ יעכב הכ"נ תגין דשעטנז ג"ץ ושפיר כ' דלא גרע מקוש"י דמעכבי דבני חדא בקתא נינהו במעשה תגין וראיתי בברוך שאמר (דף י' ע"א) וז"ל ואו"ז כ' שכל אות ואות שחיסר תג או אפילו זיין אחת פסול ע"ש משמע להדי' כנ"ל והאו"ז מפרש קוש"י להלכה כר"ת כמו שהביא תה"ד בשמו ע"ש. ועפי"ז ניחא מאוד שהב"י בשו"ע לא זכר לפסק הלכה להכריע בפירוש קוש"י או כרש"י או כר"ת דלרש"י אינו מעכבין השמאלית משום דבשו"ע הכריע הדבר בסו"ס ל"ו דתגין דשעטנז ג"ץ אם לא עשאן לא מעכבי כמו שפסק הרמב"ם ורב האי שתגין לא נאמרו אלא למצוה מהמובחר והעושאן הרי זה משובח ע"ש בב"י רע"ד ולפי"ז ממילא נעשה הכרעה להשו"ע בפסק הלכה דלא כר"ת בקוש"י דקוצות שמאלית היינו תגין לא מעכבי כלל דנראה מלישנא דר"ת דתגין דשעטנז עדיפא מקוצין שמאלית דכ' דלא גרע וכו' ואחרי כ' דשעטנז לא מעכב מכש"כ קוצין של יו"ד וממילא דהשו"ע דפסק דלא כר"ת נכון שלא הביא בשו"ע הכרעה לפסק הלכה בין האגור והר"י אסכנדרי בענין פסול דשלא כסדרן בקוש"י של פר"ת הואיל ולא ס"ל לשו"ע כלל פירש קוש"י של ר"ת ושלא כדברי הט"ז בסי' ל"ו ע"ש. והלא תראה שבעל התרומה סובר כר"ת ופוסל בחסרון תגין דשעטנ"ז כמו שהביא הב"י בסי' ל"ו וסי' רע"ד בשמו ע"ש. מ"מ דעת הבעה"ת גבי גיטין שיש למנוע מלעשותן כמו שמבואר דבריו במרדכי ריש גיטין באריכות הובא בטור ובב"י ושו"ע סי' קכה דעתו לפסק הלכה ע"ש ונרא' ברור סבר' ר"ת בגיטין דשעטנז כדעת בעה"ת למונען בגיטין אף דפוסלן בתו"מ ואינו סוב' כהריב"א שהוב"כם במרדכי גיטין לפסול אף חסרון תגין בגיטין. דנחזי אנן בעיקר סברת פלוגתייהו דריב"א והתרומו' הוא בפירוש דברי התלמוד האמור בסוף פ' הבונה נתכווין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים תני חדא דפטור ותני חדא חייב ומתרצינן הא דבעי זיוני והא דלא בעי זיוני ומפרש ריב"א דה"ק הא דלא בעי זיוני היינו מאותיות דלא בעי לתייג אותן משו"ה חייב והא דפטור איירי באותיות הצריכין לתגין היינו שעטנז ג"ץ ודומיהן ולכן כתב הריב"א שם במרדכי הנ"ל ויש לדקדק מזה כיון שלא מתחייב עליהם בשבת אם יכתבו בלא זיון כמשפטם א"כ לא מיקרי אות בלא התגין ולפיכך מהצורך לעשות תגין בגט כמו בס"ת ובעה"ת חולק עליו משום דמפרש מאי דאמור בפ' הבונה הא דבעי זיוני היינו בתו"מ וס"ת והא דלא בעי זיוני היינו בגט והדומה מענין איזה כתב ע"ש באריכות הביאו הגאון בביאוריו סו"ס ל"ו ע"ש באריכות מזה ולפיכך מסיק בעה"ת שם במרדכי דבגט אין עושין תגין משים דהאות נקרא שפיר אות אפילו בלא התגין ולא אתיא התגין אלא לדרשא ע"ש. וממילא מוכח הדבר דר"ת בחדא שיטה עם התרומות הנ"ל דע"כ נקרא אות בכל מעשה כתב אפילו בלא התגין וחייב עליהם בשבת דלפי סברת ריב"א הנ"ל דמפרש דאפילו בשבת פטור אם כתב אותיו' בלא תגין ע"כ אינו נקרא כלל שם אות עליהן בלא התגין וחלה גוף שם אות להתגין כמו רגל ימיני אצל היוד א"כ לסברתו לא אפשר לפרש ענין קוש"י האמור שם במנחות אפילו בקוצות השמאלית משום כל הדקדוקים שהעיר עליהם ר"ת על פי' רגל ימיני כמו שהארכנו עליהם המבואר במרדכי ריש הקומץ דמקשה שם פשיטא דאין זה אות וא"כ אינו שייך לעשות כלל מזה אוקימתא בענין דגוף הקושיא במקומה כבתחילה ועוד מלישנא דתלמודא שאמר בחיסרון קוש"י משמע דנקרא שם אות יו"ד עליו בלא הקוץ וענין האמור בפ' חנק מפרש שהנער עושה עם הרגל בלא קוצות דלפי' ריב"א יהיה קשה הכל גם בחסרון קוצות שמאלית וממילא ע"כ דלא הוה קשה כלל מעיקר' לריב"א כל הנהו דיקדוקים שדיקדק ר"ת על רש"י וכמו שהערנו לפרש שיטות רש"י וע"כ דר"ת בחדא שיטה עם בעה"ת ושפיר נקרא אות בלא התגין ולכן חייב על אות בשבת אפילו בלא תגין דהתגין אתיין לדרשא ומ"מ סובר התרומות לפסול בתומ"ז כמו דאי' בב"י סימן ל"ו. ע"כ סברתו כמו שהארכנו לעיל דהואיל שיש לנו דרשא דוכתב' בעינן שיכתבו אותן ככל משפטי הלכותיהן האמור בהם וכל האמור בהן מעכב דומה ממש לענין הקפ"ג דלא הוה ממשפט הלכותיהן ולא פסיל בגוף אות ומ"מ מעכב לפסול בתו"מ ואפילו בס"ת (ואף דאפשר שצ"ע אי נאמר כ"ת על ס"ת מ"מ פסלינן הק"ג בס"ת וגבי גט כתבו תו' גיטין (ך' ע"ב) דלא נפסול בהק"ג דלא שייך בהו כתיבה תמה ועיין מזה בר"ן פ' ב' דמגילה ע"ש. וא"כ מבואר הדבר בתכלית הבירור דר"ת והתרומות דמסקי לפסול בתגין דשעטנ"ז מטעם דלא גרע מקוס"י לשיטתם דאיירי בקיצין שמאלית דהוה רק שם תג עליו הוכיחו שפיר דכמו דקוצות מעכב הכ"נ תגין דשעטנז אף שכתב התרומות במרדכי ריש גיטין דהתגין לא אתיין אלא לדרשא מ"מ העלו דדין אחד להם עם הקוצות וע"כ דגם הקוצות של יוד נמי לדרשא אתיין ונקראין שפיר אות יו"ד עליו אפילו בלא קוצו' שלו והיה מחייב ר"ת והתרומות עליו בשבת אם כתב ב' יודי"ן בלא קוצות שמאלית וא"כ לפי"ז נכון מאוד מאי דכתב המג"א סו"ס ל"ו שם דאפילו להב"ח דנמשך לפסוק כשיטות ר"ת להצריך תגין דשעטנז ולפסול בתו"מ כשנחסרו מ"מ אינן נפסלין משום שלא כסדרן אם יתקנו אותן אחרי כתיבתן ע"ש והסברא הוא ע"כ כמו שהערנו לעיל באורך דבכל ענין שהאות שמו נקרא עליו כמו בהקפ"ג אף שנפסלו על ידו מ"מ מצינן לתקן ולא שייך עליו שלא כסדרן כדעת הר"י אסכנדרי שפסק בקוצות שמאלית שהסכים המג"א כמו סי' ל"ב ס"ק ל"ו ע"ש וטעם שורש הדבר הכל מטעם האמור דהאות נקרא שמו עליו בלא הקוצות והתגין ואינן באין אלא לדרשא ומ"מ פסלינן כשלא עשאן כלל אבל משום כסדרן לא נפסלו וכמו שכתב ברוך שאמר בדף י' במסקנא ע"ש דמפרש שאין להניח הסופר מידו התו"מ בלי תיקון הקצו' אבל לתקן רשאי ע"ש. וא"כ נראה בעליל בראי' שאין עליה תשובה דכמו דמסיק בעה"ת שלא לתייג שעטנז ג"ץ גבי גט דאות הוא נקרא בלעדי התגין כמו כן אין לעשות קוצות בגט משום דנקרא יו"ד שמו עליו בלא הקוצות והנה טעם התרומות שכתב למנוע לעשות תגין דשעטנז ג"ץ מבואר שם במרדכי ריש גיטין ובטור וב"י סי' קכ"ה משום לעז גיטין ראשונים שלא היו נוהגין לעשותן ומשום חשש שיש סופרים שאינן בקיאים שיעשו כמו מקלות על האותיות לבלתי ידע לעשותן כהוגן וע"י כן יתקלקל הכתב שלא תהא נקרא אות הלכך טוב לחדול ולעשות כמנהג עכ"ל תרומות הביאו הב"י שם. ונראה דתרי טעמא הכל חדא נינהו דהטעם השני בא לפרש הטיב טעם למנהגא שמצא התרומות לחדול מלעשותן ולכאור' יש לדקדק טובא מפני מה יפול חששא דקילקול האות ע"י התגין גבי גט ולא גבי תפילין דנימא מה"ט למנוע אף בתו"מז דיש שם לחוש יות' לקילקול תמונ' אות ויפסלו מעיקרא אבל נראה פשיטות דדווקא בגט מצאו הראשונים עיקר סמך לדבר הזה בתלמוד גיטין (דף צ"ח ע"ב) שהזהירו על תמונות האותיות גבי גט ביותר שאמרו שם ולאורכי ווא"ו והזהירו עוד להרחיק רגלי ההי"ן מן גגן שלא יראה כחית כמו שאמר שם אביי בלמהך ע"ש בתו' ורא"ש בהלכותיו ובפסקי הרא"ש בסופו שהביא סדר גט מהרא"ש והעתיקו הטור בסי' קכ"ה וע"ש בב"י שהאריך בזה. עכ"פ מצאנו שכפלו אזהרתן גבי גט שלא ישתנו אותיות וקשה לכאורה הוא כבר מבואר הענין בפ' הבונה שהזהירו שלא לעשות ואוי"ן יודי"ן היה"ין חתי"ן ע"ש (ואי משום דנפקא לן התם מוכתבתם וכאן לא שייך זה הא כבר הארכנו בחיסר אות או נשתנה יש לפסול בגט בפשיטות מסברא) וביותר יש לדקדק לפי פי' שהובא שם בתו' שהזהירו בגט להאריך ולהרחיק יותר ע"ש ונראה לי טעם ברור לזה משום דהענין הוא דתו"מ אינו נקחין אלא מן המומחה ואומן שיודע לאמן את ידו בזה במעשה הכתב והמכתב ואמרו תפילין בי רב חבו שכיחא ופירש"י שם היינו סופר אומן על מעשה התפילין ולפיכך אינו צריך להזהירו על אותיותן להלכותן כמשפטיהם שמסתמא למד מנעוריו לאמן את ידיו במעשה הכתב ובכל דרכיו שיכל את ידיו להיות נזהר לעשותן כתמונתן ולפיכך לא חששו הראשונים עליהם למונען בעשיות תגין משום חשש שלא יהיו בקיאים בעשייתן ויעשו מקלות ויקלקלו האותיות ובפרט להנהו פוסקים דמכשרי אפילו בתו"מ בלא תגין ואמרו שהתגין המה רק למצוה מהמובחר א"כ הוה לכאורה לחוש שמא יצא שכרו בהפסדו להפסיד את גוף האות ע"י התגין ולמונען לכתחילה אבל לפי המבואר שמסתמא לא יקרב לעשות תומ"ז כי אם סופר אומן בזה שלא יקלקל האותיות משום שידוע להן לעשות התגין כהגון וכראוי להם קוין דקין בלא קילקול אמנם גבי גם אמרי בריש גיטין שם סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ומפרש"י שם סופרי הדיינים אשר רגילים לכתוב כל שטרי גיטין א"כ נראה שבימיהם לא היו לוקחים אומן מן בי בר חבו על כתיבות שטרי גיטין אלא סופרי הדיינים אשר צריכים להיות אצל ב"ד סופרים כאמור בסנהדרין ל"ז שמעמידין לדיינים ב' סופרים לכתוב דברי המזכין והמחייבין ולכתוב כל פסקי דינין אלו הסופרים רגילים לכתוב גם שטרי גיטין ועליהן אמרו בתלמוד דהואיל והמה שכיחי בקביעות לפני הדיינים יודעין ובקיאין בהלכות גיטין שמהצורך לכותבו לשמן. עכ"פ בפשיטות נראה לומר דסופרים של הדיינים אינו אומנים באומן ידיהם במעשה הכתב והמכתב הואיל ואין לזה עיקר וצורך להם בקביעות כי עסקיהם לכתוב עניני דין ומשפט ולא אומן מן כתב אשורית ולפיכך אמרו רז"ל שם בגיטין אזהרות יתירות על ה"א דלמהך ועל ואוי"ן משום דספרו דדייני אינן רגילים במכתב ע"ד סחור סחור אומרים לנזירא בתופס דבאמת איי בו קפידא רק בתורף צריך ליזהר לכן די בסופרים דדייני אף שאינן בקיאים במעשה הכתב דרובא דגט טופס הוא ועל עניני התורף באמת הזהירו רז"ל להם שעכ"פ יהיו נזהרים בזהירות טפי מחמת העדר בקיאות אומנת מנעורות' על מעשה הכתב כנ"ל וא"כ סמך וסעד ברור לדברי התרומות הנ"ל שיסד טעם נכון למנהג שמצאו למנוע עשיות תגין כי דווקא בגט יש לחוש להרבה סופרים שאין בקיאים במעשה הכתב על מכונן משום דאין זה עיקר אומנתן א"כ יקלקלו את האות: ועתה הקורא נעים הבט וראה שאף בתו"מ שלא חשו והזהירו בעשיות תגין דשעטנז ג"ץ מקילקול האותיות מהטעם שערכנו שהואיל ועושי תומ"ז אומנים המה מנערותם לזה אינו חוששין להם (כמו שלא עשו גזירות גבי כהנים ואמרו זריזים המה מעצמן) מ"מ על קוצות שמאלית של היודי"ן עשו האחרונים לנו אזהרות גדולות כמו שמבואר בב"י באות יו"ד שהעוקץ יהיה למטה קטן ויעקם הרגל של יו"ד פן תדמה לחי"ת ע"ש. ובספר ברוך שאמר דף י' ע"א מסיים וז"ל ויעשה הקוצות קטנים ודקים שלא יקלקל היו"ד עכ"ל והדין עמו שמחמת שהוא קטן שבקטנים בכולן קרוב לקבל תמונת נפסד בנקל יותר משארי אותיו' וצריך להיות נזהר עליו ביותר כי אותיות דשעטנז ג"ץ אינן מקבלים כ"כ הפסד בנקל כמו יו"ד ואם על כל אותיות דשעטנז מסקי הפוסקים להלכה פסוקה בשו"ע למנוע עשייתן מחשש קילקול ק"ו בן בנו של ק"ו שיש למנוע עשיית קוצות שמאלית של היודי"ן מה"ט פן יקלקלוהו שהוא מוכן להיות מקבל הפסד כנ"ל ונתייסד ביסוד גמור שראה תה"ד שלא נהגו בגט בקוצין של ר"ת ובסי' ר"ל כ' שלא נהגו לפסול אבל בסי' רל"ו כתב שלא נהגו סתמא ולא כ' לפוסלו משמע שמנהגא היה אפילו לכתחילה שלא לכתוב. ע"פ דברינו הוא מנהג וותיקין כמו מנהג שנקבע למנוע הגין דשעטנז ובזה יש לפרש מנהג הוא אפילו למדרש בפירקא להלכה קבוע בעיקר לדינא למנוע לכתחילה לעשות קוצות שמאלית מאלו טעמים המתקבלים אשר חקרנוהו על מכונו. והנה ראיתי בתרוה"ד סי' ר"ל ורל"ו שהביא דברי האו"ז שכתב שם לאסור כתב מעשי"ט ומסיים דלא גרע מקוש"י דמעכב ע"כ חשש התה"ד לדבריו דמחמיר על קוצות שמאלית אפילו בגט ואח"ז דחק א"ע בעל תה"ד לישב המנהג שראה שאינן עושין קוצות הללו בגט ואמר שע"כ כוונת או"ז במאי דכ' על כתב מעשיט"א דלא גרע מקוש"י כוונתו על רגל ימיני כפרש"י אבל פי' ר"ת בקוצות מודה א"ז דלא מעכב ומסיים עוד תה"ד שם וז"ל ואע"ג דהתו' דחו פרש"י א"ז סבר דאינו נדחה פרש"י לגמרי דהא מייתי אף פרש"י כמו פיר"ת לפסק הלכה בה' תומ"ז עכ"ל. ובלי ספק אצלי שבחנם טרח בעת"הד בטרחא שלא לצורך לחקור על דעת של האו"ז. כי נראה בעליל ברור שדעת או"ז הוא כמו דעת הריב"א אשר הובא במרדכי ריש גיטין שמצריך בגט אפילו שעטנ"ז בתגין שלהם כמבוא' שם במרדכי הנ"ל באורך במלתא בטעמא דמייתי מפ' הבונה דמפרש שאותיות דבעי זיוני פטור אפילו בשבת כשעשה בלא תגין א"כ לא מקרי אות כלל ע"ש ולפיכך צריך נמי לפי"ז קוצי השמאלי של יו"ד כנ"ל דחד דינא להם וכמו שהארכנו לעיל דר"ת אינו סובר בשום אופן כריב"א אלא כסה"ת שמסיק במרדכי שם למנוע תגין דשעטנ"ז משום דסוב' דאות מקרי בלא התגין ואינן אלא לדרשא ע"ש וראי' ברורה לזה דע"כ סובר א"ז כרי"בא ולא כר"ת מוכח ממאי דכתב בהל' תפילין לפרש קוש"י האמור בתלמוד לעכב פירושו בין רגל ימין או קוצות שמאלית כמו שהביא תה"ד בשמו שם מקשה לכאורה איך מזכה שטרי לבי תרי דממ"נ קשה אם אפשר לכווין פירש"י בתלמוד בלא קושיות שערער עליו ר"ת שיש איזה תירוצים ע"ז א"כ מנ"ל לפרש כלל בכוונת התלמוד על הקוצות דמעכבין דהא לרש"י אינן מעכבין ואם מפרש כר"ת דקוש"י פי' של שמאל ממילא סובר כר"ת דנדחה פירש"י ע"י הקושית שערער עליו ר"ת ומדתפס א"ז שם שני הפירושים במאמר התלמוד קוש"י מוכרח מאוד דסובר דלא כר"ת אלא טעמו ונימוקו דסובר כסברת הרי"בא הנ"ל דבלא תגין אין שם אות עליו מעיקרו ואפילו בשבת פטור לגמרי אם עשה בלא תגין דשעטנ"ז וכן כשעשה יו"ד בלא קוצות דלא גריע מתגין כנ"ל באריכות מזה דכתב ר"ת על תגין דשעטנ"ז דלא גרע לפסול בחסרון מקוש"י ע"ש. ולפיכך שפיר אמר דיש לפרש בכוונת התלמוד דקוש"י מעכב בין רגל ימיני או קוצות שמאלית דשניהם שוין בערכן דכמו שחסר רגל אין שם אות עליו הכ"נ בחסרון קוצין אין שם אות עליו וע"כ שהיה לא"ז סברות לתרץ קושית ר"ת דלאו"ז סובב כל הקושיות של הר"ת גם על חסרון הקוצות כמו על חסרון הרגל דאין לחלוק ביניהם דנפסד צורות אות בחסרון זה כמו זה וא"כ לשיטתו שפיר מאוד שכתב בפשיטות לפסול בחסרון קוצות אפילו גבי גט כמו הרי"בא הואיל ואין שם אות עליו בחסרון וזה ברור. וע"פ הדברים האלה אחשוב לומר שמה שכתב המרדכי שם בריש גיטין וכן מצאתי בדברי רב ממגנצא שכתב צריך הסופר לכתוב כתיבה תמה ומזויינת כל אות ואות ושלא לחסור אפילו קוצו של אות א' ע"כ כוונת המרדכי הוא על או"ז הנ"ל דקיימי בחדא שיטה עם הרי"בא הנ"ל דמפרש קוש"י האמור בתלמיד כולל שניהם הרגל והקוצות דחד דינא אית להו ולפיכך סובר לפסול בגט נמי בחסרון קוצו אבל אנן דלא סבירא לן כהריב"א בזה דהא מנהג להלכה קבועה למנוע תגין דשעטנ"ז בגט ממילא ימנע גם עשיית הקוצין מה"ט כנ"ל:

והנה החכם אב"ד מסלאנימא בראותו שנלחץ מאוד מהראי' שאין עליו תשובה שהבאתי מעיקר דברי ר"ת שעיקר פסולי בתגין דשעטנ"ז הוא משום דלא גרע מקוש"י משמע מפורש דבתגין קרוב יותר להיות נפסל מקוש"י ואנן מכשירין בגט תגין מכ"שכ דכשר בקוצין ורצה לדחוק בדחיקא רבה לדחות זה ע"פ מאי דדחק א"ע בתה"ד רל"ו שם במה שרצה לומר מתחילה שם דקוש"י שמאלית פוסל בגט וא"כ מוכח דבחסרון דיבוק דשין ועין פוסל נמי בגט בפשיטות דהא בהגמ"יי איתא שם על פירודין דשי"ן ועי"ן פסול בתפילין משום דלא גרע מקוש"י ומעתה דבגט פסול קוש"י מכ"שכ שיש לפסול פרודין דשי"ן ועי"ן ודחק א"ע שם לומר ולפרש דאפשר לומר דקוש"י הוא פסול מטעם חסרון אות ולפיכך שפיר פוסל נמי בגט אבל פירודין שי"ן ועי"ן הוא רק מטעם כ"ת לכן אינו פסול רק בתפילין ולא בגט ומוהר"מ בהגמ"יי דיליף זה מזה ה"ק דכמו בחסרון כ"ש מקוש"י נעשה חסרון אות כמו כן בחסרון פרוד כ"ש נעשה הכתיבה אינה תמה ובענין הזה רצה האב"ד הנ"ל לפרש בדרך הזה דברי ר"ת היינו אף שכתב דחסרון תגין לא גרע פסולייהו מקוש"י מ"מ קוש"י גריע הוא מינייהו דקוש"י פסילו משום חסרון אות מיפסל אפילו בגט ותגין דשעטנ"ז אינו אלא מטעם כ"ת וכשרין בגט ע"כ דברי האב"ד הנ"ל ואינן אלא דברי תימה ועל הראשונים אנו מצטערין על דברי תה"ד שבא לחלוק בין אינן שוין הייני פירוד שי"ן ועי"ן עם קוש"י דשאיטות דברי מוהר"ם הנ"ל משמע בפשיטות דבחדא מחתא מחתינהו ותה"ד דחק בדחוקא רבה להוציא הדבר מפשטן עכ"פ באמת ב' ענינים נינהו קוש"י עם פירוד שי"ן ועי"ן. אבל האב"ד בא לחלוק עלינו את השוין דזה ברור בפשיטות דקוש"י עם התגין דשפעטר) שורש ועיקר אחד להם או שניהם מטעם חסרון אות לסברת ריב"א או מטעם משפטי הלכותיהן להתרומות והר"ת ועוד לסברתו יקשה לן טובא דעל מאי דאוקמה התלמוד לפרש המשנה בקוש"י מקשינן פשיטא משום דבחסרון קוש"י אינו אות הוה לי' לתלמודא לפרש בחסרון תגין דפשיטא אין שם חסרון אית הואיל וכשרין בגט ובתפילין ומזוזה פסולין לפיר"ת ולמה נאיד התלמוד מזה להק"ג אלא ע"כ דדברי כנים ואמיתים דאין הפרש ביניהם כלל בין קוש"י ובין תגין ואוקימתא דקוש"י כולל נמי להתגין והקו' אשר יכול בתלמוד על קוש"י תסוב נמי על תגין ובני חדא בקתא נינהו ביסוד ושורש אחד להם ועל תה"ד לא קשה זו דלפי מאי דמחלק בין פסול דשין ועין לקוש"י דקוש"י גרע דלא היה אות כלל ונפרד הוה אות ופסולו רק משום כ"ת א"כ הוה לי' לתלמודא לאוקמי נפרדין משום דיש לומר דאוקימתא דהק"ג הוה מדובק הנפרדין כפרש"י ומה לי פסול דנפרד או פסול דנדבק והיינו הך:

ודע דגם זאת אין לנו לומר ולפרש דר"ת סובר כסברות רא"מ שהובא בהגמ"יי וב"י סי' ל"ו והגאון הביאו בשו"ע בבאוריו ע"ש שהעלה דתגין דשעטנ"ז אינו כעין מקלות אלא זווית מגוף האות ואשמעינן שראשיהן של האותיות הללו צריכין להיות מרובעים ולא עגולים וע"ז כתב שפיר הר"ת דאם חסר רבוען ונעשו עגולות פסולות דלא גרע מקוש"י ובחסר רבוען פסול אפילו בגט ולפי"ז קוש"י נמי פסול בגט ועל חסרון מקלות לא אמר מעולם ר"ת לפסול בתפילין וח"כ ניסתר מעיקרא ראי' שלי מהא דמונעין עשיית מקלות למנוע נמי עשיית קוצין בגט זה אינו דהנה בהגמ"יי מפרש שם איך שהר"ת מסיק דתמונת תגין דשעטנ"ז המה נעשים דמות מקלות כפירש"י אשר הובא בתו' (כ"ט ע"ב) וז"ל בהגמ"יי ר"ת כתב תגין דשעטנ"ז כמו שצייר זקיני רש"י ז"ל וגם מדברי התרומות מוכח מאי דפסול בתו"מ בחסרון תגין דשעטנ"ז הוא דמות מקלות ממאי דמסיק שם בריש מרדכי טעם למנוע בגט משום קילקול אותיות ע"י מקלות כנ"ל ומהגאון מרדכי בנעט שם בביאוריו (דף ה') ריש עמוד שמסיק לומר דעת ר"ת כרא"ם נעלם ממנו דברי ר"ת שהביא הגמ"יי שמסיק בס' הישר לר"ת דדמו' תגין כמו שצייר מו"ז וידוע שרש"י צייר' בס' שלו במקלו' וברור ומעת' דברי הלבוש קשיתי' עליו מאוד בתימה מתקימת שעל פלוגתות האגור עם הר"י אסכנ"דרי בענין פסול דשלא כסדרן בעשיית קוצות שמאלית של היו"ד מכריע להחמיר כאגור כמו שהביא ע"ז דעתו בסי' ל"ו ובענין עשיית תגין דשעטנ"ז מסכים לדברי השו"ע אם לא עשאן ע"ש ואלו דברי תימה הנה הואיל ועיקר ראי' ר"ת הוא רק ממאי דהעלה דלא גרע התגין מקוש"י ומעתה דמכשיר חסרון תגין מכ"שכ שיכשיר בחסרון קוש"י שמאלית לגמרי ומאי שלא כסדרן שייך בו אם לא דנימא דמפרש תגין וזיינין דשעטנ"ז כמו הרא"מ דאיירי בגוף האותיות כמו דהעלה הב"י והגאון בביאורו אבל לא היה לו לסתום אלא לפרש. כל זה אמרתי להעלות להלכה בענין הקוצות אפילו לר"ת ועתה אמרתי לדרוש ולחקור על פי סוגית התלמוד איזה פרוש מתקבל יותר בתוך הסוגיא אם פירש"י או פי' ר"ת או פירש הגמ"יי והרא"ש וכפי הנראה בעיני יש מקום יותר לפירש"י דכלהו אית להו פרכא ותיובת דהנה הגמ"יי והרא"ש הביא דר"ת הקש' קו' אחת מה שהביא בתו' דפשיטא דאין זה אות ועוד הקשה דר"שי מפרש דהוא רגל ימני שכפוף למטה וקשה דראשו כפוף משמע לצד שמאל שלצד ימין נקרא רגל ע"ש ולכך פיר"ת שראש צד של שמאל יו"ד כפוף מעט והביא דכן משמע בפסיקתא דיו"ד יש לה נקודה אחת למטה ונקודה אחת למעלה ויו"ד כפוף רמז לבאי עולם וכו' הנה אף שלא ביארו דעתם אבל נראה שע"פ פסיקתא שהביא נדחה מעיקרא פיר"ת וא"א להתקיים בשום אופן דהנה ר"ת מפרש דראש כפוף האמור בתלמוד קאי על קו"ץ שמאלית שיורד למטה ואלו בפסיקתא מוכח ע"כ שענין יוד כפוף הוה דבר בפני עצמה ולא קאי על קוץ היורד למטה דאותו היורד למטה חשיב ליה מעיקרא בפסיקתא דאמר שם יוד יש לה נקודה אחת למטה וממילא מוכח דמאי דאמר יו"ד כפוף לא איירי על קוץ שמאלית כפיר"ת ובאמת מסיק הגמ"יי והרא"ש וז"ל ויכול להיות דקוש"י היינו אותו שלמעלה ויוד כפוף היינו רגל ימני עיין ברא"ש והגמ"יי מסיים בזה וז"ל דאילו של שמאל קרי ליה נקודה למטה ע"ש ולא ידעתי למה לא דחה פיר"ת יותר בפשיטות כמו שכתבתי היינו לפי מה שחושב בפסיקתא נקודה למטה באפי נפשה על רמז לרשעים וכו' ע"כ דיו"ד כפוף מילתא באפי נפשה עכ"פ פיר"ת דרצה לפרש קו"שי קאי על מאי דקאמר בתלמודא לקמן יו"ד ראשו כפוף א"א להתקיים כלל דמוכח מהפסיקתא דראש כפוף לא איירי בקוצי שמאלית ועתה אחזה אני אשית אל לבי לפירוש הגמ"יי והרא"ש שבאו לפרש דקוש"י קאי על קוץ שלמעלה והנה ראשו כפוף הוכרחו על כרחך הרא"ש והגמ"יי לפרש כר"שי דקאי על רגל ימני וממילא לא חשו לקושית ר"ת שהביאו שם מקודם שהקשה על רש"י איך קאמר ראשו כפוף הי' לו לומר רגלו כפוף ע"ש איך הועילו מ"מ בפירושו לתרץ קו' הר"ת על רש"י מה שהובא בתוס' בסוגיין להקשות פשיטא דאין זה אות ועוד מתורץ דקדוק אשר הקשה ר"ת על רש"י ההובא בברוך שאמר (דף י' ע"א) וז"ל פירש"י רגל ימין והקשה ר"ת שאין קרוי קוץ אלא רגל וכו' וכן כ' שם בתמונות אותיות אשר העתיקו הב"י ממנו באות יו"ד ע"ש ולפי פירש הרא"ש והג"מיי מתורץ זאת דקוש"י קאי על קוץ שעל שניה למעלה על פי פסיקתא ושפיר נקרא קוץ ולא רגל אבל נראה שגם על פי' הרא"ש והג"מיי הנ"ל יש לנו לדקד' הואיל ובפסיקת' שני הנקודו' מה שלמעלה ולמטה בדבור אחד נאמרו ולמטה רומז על רשעים שיורדין לגיהנם והנקודה למעלה רומז שעתידין לעלות ע"ש א"כ קשה איך מפרש דקיצי ש"י האמור בתלמוד כוונתו על נקודה שלמעלה שמעכב כשחסרה ולמה לא נאמר בתלמוד גם הדין דנקודה שלמטה כשחסרה שמעכב ומאי אלימא נקודה העולה למעלה מהנקודה היורדת למטה וכפי הנראה באמת מהראוי דכהדדי נינהו ושניהם מעכבין בשוה וקשה דהוה ליה לתלמודא למימר קוש"י מעכבין בלשון רבים בכדי לרבות תרווייהו לפיכך נראה באמת דלא פסיקא להג"מיי והרא"ש האי פירושא כל כך ולכן כתב הגמ"יי ויכול להיות וכו' והרא"ש כתב ואפשר דקוש"י הוא קוץ שלמעלה משמע מזה שלא הוחלט הדבר בפשיטו' האי פירושא ופיר"ת נדחה בפשיטות ע"פ הפסיקתא כנ"ל:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה