אור ברסלב
שות גליא מסכת אה"ע - תשובה ה

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

אה"ע - תשובה ה

אה"ע - תשובה ד

ה שאלה וזה לשון השואל ילמדנו רבינו בדבר המעשה שאירע פה קאסטאקוויץ במדינות רוסיא סמוך לכפר מאלע רוסי' באיתתא חדא שהיתה מתושבי עירינו וזה ערך ד' שנים שנסעה עם בעלה למדינות רוסיא ישנה הנקראת נוטרינע רוסיא לגובערנ' פענעזוב ובשנה דאשתקיד ביום ו' עש"ק קודם פסח באתה האש' הנ"ל לפה עם עגלון נכרי לבית אכסנאי וכשעה חדא בא בעל' ג"כ והתחיל לחקור מאנשי עירינו איה איפוא אשתו והראו האכסנאי שהאשה שמה ויהי כראותה את בעלה ותזעק בקול מר מה אתה רודף אחרי לתפשני הלא כבר גרשתני בג"פ זה שלשה חדשים ומדוע אתה עובר דתינו הלא אסור לנו להיות באכסניא אחת ויהי כשמוע בעל הבית את הדברים האלה עמד ג"כ לנגדו והתחיל לדבר אליו א"כ למה אתה רודף אחריה ויען ויאמר שקר ענתה בי לא גרשתיך ולא היו הדברים מעולם והיא אומרת בפני כל גרשתני בעצמך ומידך קבלתי הג"פ ויהי כאשר ראה הבעל כי באו אנשים לקולה ויחטוף התיבה שהי' לה וינס לדרכו וירדפו אחריו ולא השיגוהו וכעת האשה הנ"ל אומרת שהי' לה כתב ראי' בתוך התיבה מהרב מוהר"מ בעל המסדר הג"פ שסידר במלון יוואנאוקע סמוך להגובערנע הנ"ל ותספר את המאורע בהיות שרצה בעל' להמיר דתו וע"י גודל התאמצות מהיהודים דשם השיגה הג"פ ואחרי נתנו התחרט ורצה לתופשה עם בתה והיתה נחבאת אצל היהודים דשם כמה שבועות וישלחו לשם לחקור ולדרוש הדבר אם אמת הי' הדבר והשיבו שמוע שמענו שנשלח פור אחרי הרב מהר"מ לכפר הנ"ל בכדי לסדר ג"פ מחמת המאורע הנ"ל אבל זה לא ידענו אם נתגרשה או לא ובעל המסדר נתגרש משם עם כל היהודים הגולים מראסי' ע"פ האוקאז מהקיר"ה ולא נשארו רק בעלי אומנות ובעל המסדר מק"ק חסלאוויץ ושלחנו ג"כ לשם לדרוש מהרב הנ"ל והנה שבק חיים לכל חי ואשת הרב הנ"ל אומרת שהיא יודעת שבעלה ז"ל נסע לסדר ג"פ מחמת מאורע הנ"ל וסידר ג"כ אך אינה יודעת את הכפר ולא את האשה ולא האיש והנה שלחנו שנית להגובערנע הנ"ל אולי השיגה ג"פ אחר ממנו והנה כבר המיר דתו ויצא בתוך אנשי חיל ואין ידוע איפו הוא והנה כעת האשה יושבת גלמודה ועגונה ומבקשת להתירה להנשא כי אומרת שודאי גירשה והי' לה כתב ראיה מהרב הנ"ל ואין לה במה להתפרנס ולהחיות את נפשה האומללה והנה לפי דעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו כמבואר באה"ע סימן י"ז סעיף ב' כי מדינא נאמנת מטעם חזקה שאין אשה מעיזה כו' אפשר לצדד להתירה במקום עיגון ולא לחוש לדעת המחמירים ובפרט בנידון דידן הגם שעדים אין כאן ידים מוכיחות יש כאן ובפרט שאשה זאת מוחזקת בעירנו לאשה צנועה ע"כ לשון השואל והאריך פילפול בזה לצדד לדעת הראב"ד המחמיר בזה:

שאלה הנ"ל שלותה אלי מארץ רוסיא וזה אשר השבתי בעזה"ית:

להשיב מפני הכבוד לכבוד הרבני המופלג השואל כהוגן ביוסף דעת כמו' יוסף מק"ק קאסטאקאוויץ הנה בעיקר הדין ראיתי שדעת מע"ל נוטה להכריע כל קונטרסו כהראב"ד ז"ל דעיקר מימרא דרב המנונא דאומרת גרשתני נאמנת לא הוה רק לחומרא ולא כהרמב"ם ז"ל דנאמנת אפילו לקולא להיות מותרת להנשא והאריך מע"ל בזה ולא מצאתי שום ממש בכל דבריו שיכריע בזה ולדעתי דברי הרמב"ם מוכרעים יותר להלכה ואף גם זאת שבעסק נ"ד נכון לומר שאף הראב"ד יודה בזה הנה ראיתי בקונ' שעלה על דעתו שהב"י ריש סי' י"ז קבע ראי' לחזקה דרב המנונ' מהא דסוקלין על חזקות ולכן נתקשה והאריך דברים והעלה דברי הב"י בצ"ע משום דראוי לחלק בין חזקה דאי' קמן בין חזקה דליתא קמן יהא דסוקלין הוא בסוגיא דקדושין אמרינן התם שבאו לפנינו ע"ש (בדף פ' ע"א). לא עיין יפה בדברי הב"י ומעולם לא הביא הב"י ראי' מהא דסוקלין על חזקה לפסק הרמב"ם רק הב"י בא לדחות שם סברות א"ח שהביא שם דביש עדים שהיא אשתו אינה נאמנת שגירשה אלא באופן דאתו מעלמא משרה מועיל חזקה דאינה מעיזה דאתי בתרייתא ומבטל קמייתא דתרווייהו מדרבנן ע"ז שפיר הקשה הא אפילו באתי מעלמא כל שהוחזקה הוה חזקה קמייתא מדאורייתא מדסוקלין ע"ש. וכבר אמרתי לתרץ קו' הב"י ע"פ מה דראיתי במרדכי פ' מצות חליצה שם דר"ת פסק דיבם שהוחזק גדול אצל שכנים מועיל והביא ראי' מדמלקין ושוקלין על חזקה ור' יואל תמה על ר"ת ומסיק דהא דמלקין הוא דווקא כשעושה מעשה היינו גבי נדה שלובשת בגדי נדה ואף באשה ובנה מורכב עיקר הענין מה שהיה כרוך אחריה חשיבא מעשה ע"ש במרדכי באורך ועיין בסוגיא הנ"ל ברש"י ד"ה ואזדא ובד"ה הוחזק ע"ש גם מה שחקר לחלק בין חזקה דאי' קמן לליתא קמן לא נמצא חילוק זה בפוסקי' רק בענין רובא מחלקין בין איתא קמן או לא אף זאת מה שמדמה חזק' דרב המנונ' לשארי חזקות דאין אדם מעיז ולחזקת שליח עושה שליחותו לא כן הוא שפלס ומאזני משקל לחז"ל בענינים כאילו וכל עניני חזקות שונות זו מזו מה שאמרו רובא עדיפא מחזקה איירי מענין חזק' לעמוד על הדבר כמי שהי' מקודם כמבואר בחולין י"א ע"ב אבל שארי עניני חזקות חלוקין המה זו מזו יש מהן שמועילין אפילו בדאורייתא וכמו ודאי נחשב ויש מהן שאינו מועילין רק בדרבנן שאינו נחשב רק לספק ויש מהן שאמרו שעדיפא אף מרובא. כדומה חזקה שליח עושה שליחותו אינו נחשבת רק לספק ואינו מועיל בדאוריי' וכן מה שאמרו בנדה חזקה אורח בזמנו בא אינו אנא מדרבנן דהא אנן קי"ל ווסתות דרבנן ובפ' המדיר פליגא רב ושמואל בחזקה דאין עושה בעילתו זנות ואגיבא דרב נחשב לוודאי קדושין ואינו מועילין קדושי שני ע"ש ועוד איתא מימרא דרבא נדה (דף מ"ו ע"א) דאשה שבאה לשנים חזקה הביאה סימנים חזקה זו עדיפא מרובא עיין בפ' מי שמת (דף קנ"ד ע"א) בתו' ד"ה ועוד ע"ש דאלימא חזקה זו אפילו להוציא ממון וכן חזקה דאין פורע תוך זמנו מהני אפי' להוציא ממון עדיפא מרובא ע"ש סי' ע"ח. ומהראוי לומר דהך חזקה דאשה אינו מעיזה כמו חזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות אליבא דרב בפרק המדיר דחשבינן לוודאי כנ"ל:

כבר האריכו לחקור כמה סוגיות אשר פשט השמועה משמעותן כהרמב"ם. הלח"מ פ"ד מאישות האריך בזה לתרץ הסוגיות בדוחק גדול לדעת הראב"ד ול"נ ראיה מהא דאמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן עי' בסוגי' דפ' יש נוחלין (ד' קנ"ד ע"א) דמוכח שם דאפי' לקולא נאמן ע"ש דר"ח בר יוסף אמר בשם ר' יוחנן דאיני נאמן ובשו"ע סימן קנ"ב משמע דהוה ספק מגורשת משום דלא ידעינן איך אמר ר יוחנן כדמסיק בסוגיא שם בפרק יש נוחלין דחיישינן מדרבנן ע"ש אבל עכ"פ מ"ד משמיה דר' יוחנן דנאמן משמע דפירושו אפילו לקולא. א"כ ראוי לומר כמו כן מימרא דרב המנונ' דאשה נאמנת לומר גרשתני הוא אפי' לקולא ובפרט משני מימרות הללו מקשה תלמודא שם בסוגיא דגיטין דף ס"ד מסתמא שניהם בני חדא בקתא נינהו:

ראיתי שדעת מע"ל בפשיטות ששיטת רש"י הוא כהראב"ד מדמפרש שילהי נדרים שם בד"ה גרשתי מי מהימנא ואם אשת כהן אסור לו להחזירה מדלא מפרש כר"ן לענין אם מותרת להנשא מסתמא סובר כראב"ד וכן ראיתי בספר חדש נקרא דרישות ארי שהקשה הואיל ומוכח כך מרש"י למה לא ביארו הפוסקים דרש"י סובר כך חף זרת ראיתי בקו"נ דטעמא דמשנה שם סוף נדרים לפירוש ר"ן הוא מטעם תקנה ולא מדינא וכך ראיתי בספר חדש הנ"ל שכתב לבאר דשיטות הר"ן בעצמו הוא מדינא רק לפי שיטות מסקנא דמסיק ר"ן בשם אחרים הוא לאו מדינא אלא משום תקנה ע"ש ולישנא דר"ן אטעיתי' שכתב שם ואחרים תירצו דמשנה ראשונה לאי דינא קתני כו':

לכן אמרתי לבאר שיטות הר"ן וההפרש שיש בין אחרים תירצו דמסיק הר"ן לתירוצא קמא דמביא שם ועי"ז יתפרש הסוגיא לנכון הכל כשיטות הרמב"ם ועיקר דברי הר"ן שם הוא דמעיקרא סבר הר"ן אם אשה אומרת טמאה אני לך ממילא היא שווי' אנפשה חתיכה דאיסורא ומעיקר הדין נאסרת על בעלה וכך מבואר בתו' ד"ה חזרו לומר ע"ש דמייתי ראיה מקדושין דף ס"ה) דהאשה שאמרה קדשתני ע"ש ולתרץ מה דקשה איסור הזה איך התירו למשנה אחרונ' צריכא לדחוקי כמו שתירץ הר"ן מעיקרא דמשום מיגדר מילתא היתירו לאיסור הזה או מצד הפקעת קדושין ע"ש אבל עיקר האיסור יש כאן: וע"ז מסיק הר"ן דאחרים תירצו דליכא כאן איסורא כלל מעיקרא דדינא למשנה אחרונה דסברתם הוא דמהראוי לומר דאין אשה נאמנת כלל לומר טמאה אני לך דלא שייכא כלל האי סברא דשוויה אנפשיה חד"א אלא במקום דליכא קביעות איסור רק לעצמו אבל הואיל והיא משועבדת לתשמיש לבעלה א"כ חינה יכולה להפקיע את עצמה מבעלה דהא היא באתה לעשות עליו חד"א וגדולה מזו איתא בקדושין (דף ס"ו ע"א) דאין עד א' נאמן באיסורין וביותר גבי לאסור אשה על בעל' אמרי' שם דאפי' עד אומר אשתך זינתה אינו נאמן משום דאין דבר שבערוה פחות משנים מכש"כ דאין האשה עצמה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה ומשו"ה לא שייכא כלל כאן עסק איסור דחתיכה דאיסורא הואיל והאי איסורא לא לנפשה לבדה הוא אלא נוגע להבעל ואינו דומה לאומר' קדשתני דאסורה בקרוביו דשוויה חתיכה דאיסורא שאין נוגע עסק האיסור רק לה לבדה לאפוקי זו שאומרת טמאה היא אין האיסור לה לחוד אלא באה לקבוע איסור על בעלה לכן לא שייכא בזה כלל שוייה אנפשה חתיכה דאיסורא [ועיין בתו' יבמות דף כ"ד וברא"ש שם וביש"ש באריכות מזה] ואפשר דומה קצת להאמור בנדרים דף פ"א ע"ב כשאמרה הנאת תשמישי עליך אין חל כלל משו' דהיא משועבדת ע"ש רק עיקר הטעם שהימנוה מעיקרא מחמת חזק' דקושטא הוא דהואיל וכסיפא לה מילתא ומזלזלא נפשה אי לאו קושטא דמילת' הכי הוא לא הוה אמרה הכי א"כ האי חזקה אלימא טובא דאסרינן אותה מחמתה על בעלה והוה כתרי סהדי דהא אנן קי"ל אשתך זינתה אינו נאמן עד אחד דדבר שבערוה בעי שנים לאסור וע"י חזקה דלא הוה אמרה כך הואיל וכסיפא אמרינן למשנה ראשונה דנאסרת על בעלה מדינא רק למשנה אחרונה דחזו רבנן בתראי שיש כמה נשים שיש לחוש שמא נותנת עין באחר ולא חיישא למזלזלא נפשה בכדי שיצא מגמתה אל הפועל א"כ ממילא חזו דלאו חזקה טובה היא ממילא נשאר הדין בלא חזקה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואפילו לאביי בסוגיא דקדושין אין האש' נאמנת וגריע' מעד אחד שהיא באה להפקיע שעבוד הבעל ממנה. א"כ למשנה ראשונה עיקר האיסור היה מחמת חזקה ולמשנה אחרונה שחזו רבנן שהורע כח החזקה ממילא בטל האיסור (ועיין בתו' דמביא בשם ה"ר אלעזר לתרץ דלא מצינו זונה שתהיה אסורה לכהן שהוא מוזהר מלישא זונה אבל היא אינה מוזהרת לינשא לכהן והקשו עליו התוספת מדאמרינן פרק יש מותרות (דף פ"ד) דכל שהוא מוזהר היא מוזהרת ע"ש ולדעתי לא קשה דע"פ דברינו אפשר לומר סברות ה"ר אלעזר הוא כנ"ל דדווקא במקום שאסורה וודאי להכהן ממילא היא נמי מוזהרת מלהנשא לכהן אבל בענין הנ"ל שאנחנו באנו לאוסרה מחמת שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא הואיל ואין יכולת בידה לקבוע האי איסורא עליו דאין דבר שבערוה פחות משנים ממילא אין בו שום קביעות איסור ממילא לא שייכא כלל איסור זונה עליה דאף דאמרי' שם בפ' יש מותרות דכמו שהוא מוזהר היא נמי מוזהרת זהו דווקא כשהוא מוזהר אבל כאן דמצידו ליכא קביעות ממילא נמי לא שייכא כלל קביעות איסור עליה ולא שייכא כאן כלל האי עיקר דשוויה אנפשה חתיכה דאסורא דעליה לבדה ולא נפשה מעולם כלל קביעות איסור אם לא במקום דיש עלי' קביעות איסור ברור וא"כ דברי ה"ר אלעזר נכונים). ודע שיש נ"מ טובא בין שיטות הר"ן שמפרש שם בשם אחרים דמשו"ה לא שייך כאן שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא משום שעושה האי קביעות איסור על בעלה שהיא משועבדת לו ובאה להפקיע שעבודי' ממנה א"כ ממילא אף גבי בעל יש לנו לומר כך אם הוא אומר גרשתיך דאמר ר"ח בר יוסף בשם ר' יוחנן דאינו נאמן ע"ש בפשיטות יש לנו לומר דאם הוא כהן אין האשה נאסרת עליו דלא שייכא כלל בכה"ג שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא הואיל והוא משועבד לה ודומה לאומר הנאת תשמישי עליך כנ"ל וכמו כן אינו נאמן לאסור עצמו על אשתו שמשועבד לה אבל לשיטות ה"ר אלעזר שהובא בתו' יש לחלק דווקא גבי אשה לא שייכא עסק דשווי' אנפשה חתיכה דאיסורא הואיל ולא שייכא קביעות האיסור עלי' כנ"ל דממילא כשהוא לא מוזהר ליכא איסור בה דלא מצינו שתהא אסורה להנשא לכהן אלא עיקר האיסור בו נאמר שאסור ליקח אשה זינה והיכא דליכא איסור בו איפקע ולא חייל כלל האיסור עליה אבל כשאומר גרשתיך אף שאינו נאמן אפילו לחומרא לר"ח ב"ר יוסף בשם ר' יוחנן דאם מת הבעל מותרת להתייבם ע"ש בסוגיא דפ' יש נוחלין אבל עכ"פ אם הוא כהן שיויה אנפשי' חד"א ואסור לדור עמה דכאן לא שייכא סברת ה"ר אלעזר דהא הוא מוזהר מלישא גרושה אפילו כשהיא אינה מוזהר ומותרת לו וזה ברור ואין להקשות על שיטת הר"ן הנ"ל ממאי דאיתא בכתובות דף ט' האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסר' עליו אם הוא כהן והוא מטעם דשוויה אנפשיה חד"א ע"ש וקשה דנימא דאינו יכול להפקיע שעבודה יש לחלק ולומר דשאני התם שבא להפקיע עיקר הקדושין והשיעבוד מעיקרו ולומר דעיקר עסק הקדושין אינו כהוגן ולא נשתעבד היא לה מעיקרו אבל גבי כהן שאומר גירשתי שאני שבא להפקיע שעבוד ברור מאשתו יש לומר לשיטת תו' דאינו נאמן כלל ומותר לדור עמה כנ"ל אבל לשיטת ה"ר אלעזר אסיר גבי בעל שאומר גרשתי ויש נ"מ רבתא בין פירוש אחרון שהובא בר"ן לשיטת הר"א שהובא בתו' ועכ"פ אף לשיטת ה"ר אלעזר מוכרחין אנו לומר כשיטות אחרים שבר"ן דהואיל דטעמא דמשנה אחרונה דמותר משום שאין עליה איסור זונה לכהן במקום דליכא גביה האי איסורא כמו שמבואר לרבי אלעזר א"כ משנה אחרונה ניחא וקשה מ"ט דמשנה ראשונה דאסרוה לבעל ואמרו שיוציא ויתן כתובה וע"כ כדמסיק הר"ן דמחמת חזקה דאשה לא מזלזלה נפשה לומר כך ויש לה כיסופא מסתמא קושטא קאמרה וממילא ע"י חזקה זו נעשה קביעות איסור אף על הבעל. רק למשנה אחרונה דחזו רבנן בתראי שיש לחוש לשמא עין נתנה באחר ומזלזלא נפשה משום כך. א"כ הורע חזקתה ולא נאסרה על הבעל ולקביעות איסורא מה שיש בה ממאי דשוויה אנפשה חד"א לא חיישינן הואיל וליכא האי איסורא אצל הבעל כנ"ל באריכות. וא"כ שיטות אחרים אשר הובא בר"ן עם שיטת ה"ר אלעזר בקנה א' עילה דלמשנה ראשונה אמרו דנאמנת מחמת חזקה לקבוע איסור אף על הבעל ולמשנה אחרונה אמרו דאינה נאמנת לקבוע איסור על הבעל מחמת דהורע החזקה דכיסופא:

ולדעתי לישנא דמתניתין כהני פירושא דייקא דלאינך פירושא קמאי דהובא בר"ן דמשנה אחרונה אינה מחולקת עם ראשונה כלל בעסק נאמנות רק טעמא דמשנה ראשונה היא משום שוויה אנפשה חד"א ולא משום נאמנות מחמת חזקה ועיקר התירא דמשנה אחרונה משום מעדר מילתא או משום הפקעות קדושין לא שייכא כלל מאי דמסיק במשנה אחרונה דתביא ראיה לדברי' להני פירושא היה לו לומר דמחמת חשש שמא עיניה נתנה באחר התירוה לבעלה דהוה משמע שפיר שאיסור יש כאן אבל חכמים התירוה אבל השתא דמסיק תביא ראיה לדבריה משמע דבא לומר שאינה נאמנת כמו דאמרינן בעלמא המוציא מחבירו עליו הראיה וכל זמן שאינו מביא ראיה אינו נאמן והכ"נ דכוותיה משמע דמפרש ואומר תביא ראיה לדבריה אבל באמירה לחוד אינה נאמנת משמע מפורש דמשנה אחרונה מחולקת עם משנה ראשונה בעסק נאמנות דמשנה ראשונה אמרה שהיא נאמנת ומשנה אחרונה בא לחלוק לחדש ולומר שאינה נאמנת עד שתביא ראיה וזהו לפירוש אחרים בר"ן שם ולפי' ה"ר אלעזר מדוקדק האי לישנא שמעיקר הדין בלא חזקה דכיסופא וזילזולה לא היתה נאמנת לקבוע איסורא על הבעל רק איסור איקבע אצל הבעל כאן מחמת דאמרינן דנאמנת דקושטא קאמרה דחזקה דאין האשה מזלזלא נפשה אי לאו קושטא הוה אבל רבנן בתראי דמשנה אחרונה חזו שיש לחוש לשמא נתנה עיניה באחר ולא חששה לכיסופא וזילזולא שיש לה בכדי להוציא מחשבתה מכח אל הפועל וא"כ אחרי שהורע האי חזקה ממילא דאינה נאמנת לקבוע איסורא על הבעל דאין דבר שבערוה פחות משנים ושפיר מסיים עד שתביא ראיה לדבריה אבל בלא ראיה לא איקבע כלל איסור על הבעל ואינו מחוייב להוציא שהיא אינה נאמנת בלא חזקה ואחרי שהורע החזק' ממילא בטלה הנאמנות שלה וזה דקדוק נכון בלישנא דמתניתין דמוכח מזה הני פירושא בתראי דהר"ן ושיטת ה"ר אלעזר שהובא בתו':

נמצא למדין להני פירושי בין למשנה ראשונה ובין לאחרונה הכל באחת והכל בדין דבראשונה ע"י חזקה דאשה לא מזלזלה נפשה אמרו דנאמנת לקבוע איסורא על בעלה דמוכחא דקושטא קאמרה ובאחרונה דחזו בתראי שיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר ממילא הורע החזקה וממילא אינה נאמנת לקבוע אסור על בעלה והואיל ואין כח לחזקה זו לקבוע איסור על בעלה לכן אף שאפשר אתתא זו איננה מאלו נשים שנתנו עיניהם באחר וקושטא אומרת מ"מ קביעות איסור שלה לאו מידי דלא שייכא בה שוויה חתיכה דאיסורא ולקבוע איסור על הבעל אינה נאמנת ע"י שעכ"פ אמרינן שחזקה זו הורע כחה ממילא אפילו עד א' אינו נאמן כנ"ל. ולישנא דאיתא בר"ן דמחמת דכסיפא לה הא מילתא תיקנו במשנה ראשונה דלהימניה לשון הזה מטעה את הרואה לומר דכוונת הר"ן דאין איסורא מצד הדין אלא משום תקנה אבל באמת לא כיוון הר"ן מעולם לזה. ובודאי כוונתו למה שהארכנו לעיל דהכל באמת והכל בדין דמאי עסק תקנה שייך כאן לאסור את בעלה עליה אלא כוונתו דמשום חזקה הימנוהו כנ"ל:

וע"פ הני פירושא מתפרש לנו על הנכון מאוד כל הסוגיא דסוף נדרים דמיבעי שם אמרה לבעלה גירשתני מהו. ודקדקתי דהל"ל האשה שאמרה כו' כמו דקבוע מימרא דרב המנונ' בכל מקו' בהאי לישנא האשה שאמרה כו' וכאן נקט סתמא אמרה כו' לכן נראה דקמבעי על המשנה דנקט שלש נשים האומרת טמאה כו' וקבעי אם אמרה גירשתני מהו ועל המשנה קאי ומשו"ה מפרש רש"י ואם אשת כהן אסור לו להחזירה דרש"י מפרש כמו דמשמע פשט השמועה שם דמסיק לעיל שם דמאי דאיתא במשנה טמאה איירי באשת כהן ומיבעי איך הדין כשהאשה זאת אומרת גירשתני וסברת רב המנונא הוא דהאי חזקה דאינה מעיזה אשה בפני בעלה עדיפא טובא מעסק חזקה דאיתא בענין טמאה אני לך. ולכן מהראוי לומר דלמשנה ראשונה בפשיטות כמו דהאי חזקה דאי לאו קושטא לא הוה מזלזלה עצמה מהני לקבוע איסור על הבעל. הכ"נ גבי גירשתני מהימנא היא לקבוע איסור על בעלה כהן אף דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה דהלכה כרבא בסוגיא דאשתך זינתה שם בקדושין דף ס"ה ע"א. מ"מ כאן יש חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה לומר כך א"כ אנן סהדי דקושטא קאמרה וסברת רב המנונא דאפילו למשנה אחרונה דראו בדורות האחרונים שיש לחוש שמא מחמת עיניה נתנה באחר אינה מקפדת על זילזולה והורע האי חזקה אבל האי חזקה אלימא לן טובא טפי דאפילו אם עיני' נתנה כו' מ"מ אין אשה מעיזה בפני בעלה לומר שקר מיחלט מילתא דידוע לבעלה וע"כ דקושטא הוא והוה כמו סהדי דאנן סהדי דלא הות מעיזה לשקר ונאמנת לקבוע איסור על הבעל כמו ב' עדים ורבא פליג וסובר איפכא דהאי חזקה דמעיזה לא אלימא כלל וגריע טובא מהאי חזקה שיש גבי טמאה אני לך דנא מזלזלה נפשה אף זימנין דתקיף לה גברא. אבל כאן ע"י כעס שיש לה עמו מעיזה בפניו. אבל מ"מ לא קמבזה נפשה משום כעם שיש לה על בעלה. ולפיכך סברות רבא דאפילו למשנה ראשונה אינה נאמנת לומר גרשתני משום דזימנין דתקיף לה גברא לידי כעס מעיזה וסברות פלוגתתן דומה לפלוגת' דפליגי רב ושמואל בפ' המדיר (דף ע"ג) בחזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילות זנות דרב אלימא ליה האי חזקה וסובר גבי קידשה על תנאי וכנסה סתם דנעשה קדושין גמורין ע"י ביאה ואפילו קיבלה קדושין אחר זה מאחר לאו כלום ושמואל סובר דהאי חזקה לאו כלום ואינה צריכה הימנה גט ואם קיבלה קדושין מאחר הוה קדושין ע"ש. עכ"פ נתבאר דענין אמרה גירשתני דומה ממש לענין טמאה לך דאית' במשנ' ובשניהם טעמא דהימנוה מחמת חזקה שם במשנה הוה חזקה דכסופא והכא הוה חזקה דמעיזה ופליגי רב המנונא ורבא איזה חזקה מהן עדיפא וא"כ לשניהם ניחא מאי דלא נקט המשנה רק שלש נשים ולא קתני ארבעה היינו אומרת גירשתני רב המנונא אומר דמשו"ה לא נקט גירשתני משום דהתם אפילו למשנה אחרונה נאמנת ורבא אומר דמשו"ה לא נקט גירשתני דהתם אפילו למשנה ראשונה אינ' נאמנת: וכל הסוגיא משמע כהרמב"ם דקמבעי אמרה גירשתני משמע דקאי על ענינא המפורש במשנה איך הוה הדין וממילא רב המנונא דמסיק דנאמנת אפילו למשנה אחרונה מסתמא הוה הדין כמו דמבואר במשנה דאפילו כתובה אית לה ואם הוא כהן יש לה כח להיות נאסרת עליו ורש"י דמפרש מי מהימני ואם הוא כהן אסור להחזירה משמע דסובר כרמב"ם דלשיטות הראב"ד דסובר אפילו למאן דסובר דמהימנא הוא רק לחומרא ולא לקולא הי' לו לרש"י לומר אם הוא כהן אסיר לדור עמה וממילא הוה משמע דזהו רק לחומרא אבל עדיין היא צריכה הימנו גט אבל השתא דנקט רש"י אסור להחזירה משמע דאי מהימנא חשבינן לה שפיר לגרושה גמורה והוא בא להחזירה ולכן בכהן אסור להחזיר גרושתו ומאי דלא מפרש רש"י מהימנא להנשא כפירש הר"ן כבר נתבאר דכל הסוגיא משמע דקמבעי על ענין דאיירי המשנה איך הוה הדין אמרה גירשתני וכל עסק ענין האמור במשנה ראשונה ואחרונה הוא הכל אם יש לה נאמנות לקבוע איסור על בעלה שהוא ע"י חזקה שיש לה מכיסופא. כמו כן מפר"שי ענין גירשתני שקאי על המשנה דאיירי שהוא כהן וקבעי אם היא נאמנת ע"י חזקה דלא היתה מעיזה אי לאו קושטא הוא או לא וניחא דקבע תלמודא האי איבעיא בתר מסקנא דמסיק לאוקמי המשנה דאיירי באשת כהן דלכאורה הוה מצי למיבעי תיכף על המשנה ועוד אפשר דדייק רש"י לפרש כך דאלימא האי חזקה דאינה מעיזה כמו סהדי לקבוע איסור על הבעל גבי כהן וזה יותר רבותא ממאי דחזקה זאת מתרת אותה להנשא דהא מצינו גבי עד אחד דיותר נאמן לאסור מלהתיר עיין תו' קדושין דף (ס"ד ע"ב) והובא דבריהם להלכה בשו"ע סי' קנ"ז סעיף ו' ע"ש ועוד גבי דבר ערוה עיין בתו' יבמות (דף פ"ח ע"א) ד"ה מידי דהוה וכו' דאף דאין אחד נאמן לאסור דהלכה כרבא דאשתך זינתה אינו נאמן מ"מ יש סברא להתיר דנאמן ע"ש וא"כ משמיענו רש"י רבותא טובא דאלימא חזקה זו טפי מעד א' ויש לה כח אפילו לקבוע איסור על הבעל אף שהוא מכחישה דהאי חזקה לוודאי נחשבת וממילא דמחוייב ליתן לה כתובה כשהוא כהן דהואיל והיא אסורה עליו עדיפא מטמאה אני לך דמחוייב להוציאה וליתן כתובה למשנה ראשונ' וכמו שנאריך לקמן לפי דעת בעלי התו' דריש פ' המדיר דבכל מקום שנאמר יוציא ויתן כתובה פירושו שכופין בשוטים להוציא וממילא דשלש נשים המבואר במשנה למשנה ראשונה הוה כופין לבעל להוציא וליתן כתובה הואיל והיא אסורה עליו כמו כן גבי גירשתני באשת כהן דמפר"שי אם מהימנא אלימא חזקה שקובעת איסור על הבעל מלהחזירה ממילא מוכרח לסלק כתובתה נמי וא"כ ממילא אליבא דר"שי פשיטא דמותרת להנשא לאחר ע"י חזקה זו הואיל והיא עדיפא טובא מע"א ולוודאי נחשבת לקבוע איסור להבעל ולהוציא כתובה מידו ומצאתי בסי' פ"ה סעיף י"ב דהאי חזקה דאין מעיזה בפני בעלה מהני אפילו לענין ממון ע"ש כי דין ההוא מהרמב"ם פ' ך"ב מה' אישות וע"ש במגיד. והראב"ד אינו חילק שם משמע דמודה ליה אולם אפשר יש טעם אחר דלא כמגיד כמו שחקר הרבה מזה הש"ך ריש סי' ס"ב ע"ש: והרבה צריך לחקור לדעת הראב"ד שסברתו דרב המנונא אינו קאמר אלא לחומרא עי' בפ' ט"ז מאישות משמע שמסתפק הראב"ד אם רק לענין קדושין תופסין משני וממיל' צריכ' גט מזה ומזה או לענין ניסת לא תצא משני ע"ש ומשמע דבניסת אינה צריכה גט מראשון ויש לעיין אם הוא כהן איך הוה הדין להראב"ד אם ממילא נאסרת עליו וכפי הנראה משמע שנאסרת אפילו להראב"ד עיין סימן קנ"ב בב"ש ס"ק י"ב שם גבי אומרת שלא בפניו דקי"ל דאינה נאמנת אי שוויא אנפשי' חד"א דשם בשו"ע איתא דחוששין לדבריה ומשמע שם דאינו יכולה לאסור עצמה על בעלה ע"ש באריכות בב"ש ומה שהביאו בשם ב"ח. ועי' מענין שויא חתיכה דאיסורא בסי' ו' ובסימן מ"ו באריכות ועוד יש לעיין טובא ולפלפל בזה ע"פ מה דדעת הרמב"ם בפ' י"ד מאישות דטוענת מאיס עני כופין אותו ליתן גט וע"ש במגיד דדעתו דבכל מקים שמבואר במשנה יוצא ויתן כתובה פירושו שכופין להוציא והוא כדעת ר"י שהובא בתו' ריש פ' המדיר ע"ש ובבאר הגולה סו' סי' קנ"ד כ' ג"כ דדעת הרמב"ם הוא כך וכבר חקרו התו' על סברא דכופין במאיס עלי א"כ למשנה אחרונה למה לא נאמנת בטמאה מחמת שמא עיניה נתנה באחר הא יש לה מגו דמאיס עלי עיין תו' פ' אע"פ (דף ס"ג ע"ב) באורך ותירוצם דהתם אית לה כתיבה וגבי מאיס עלי אין לה כתובה א"כ אזדא המגו אולם בגירשתני נמי קשה לכאורה איך פליג רבה עם רב המנונא הא יש לה מגו דמאיס עלי ולשיטות הרמב"ם ניחא לתרץ כנ"ל דגבי גירשתני יש לה כתובה דומה למשנה דהתם דטמאה כו'. אבל להראב"ד קשה קצת דמשמע דהראב"ד מודה להרמב"ם גבי מאיס עלי דאין חונק עליו באותו פרק וזה כלל אצל הפוסקים דבמקום שאין כנגדו חולק עליו מסתמא מידה לו. א"כ מ"ט דהראב"ד דפוסק דאומרת גירשתני אינ' נאמנת רק לחומרא הא יש לה מגו דמאיס עלי ואי משום כתובה הא סברות הראב"ד הוא דאין לה כתובה וא"כ יש להאמינה שאומרת אמת גירשתני ואינו מהראוי לחוש לשמא עיניה נתנה באחר. דהא יש לה מגו דהיתה אומרת מאיס עלי אם עיניה נתנה באחר והיו כופין אותו להוציא א"כ מוכח דקושטא קאמרה והנה בתו' שם בפ' אע"פ מתרצים ע"פ סברא דבעי טענה מבוררת למה אומרת מאיס עלי אמנם פשטות לישנא דהרמב"ם משמע שאינה צריכה ליתן אמתלא לדבריה וגם למעיין שם בתו' בסופו משמע דלא ברירא ליה האי תירוצא עיין במהרש"א שם. אילם ידוע ששערי תירוצם לא ננעלו והרבה תירוצים יש להמציא לדחות המגו אך זאת קשה דהא בב"י הביא הקדמונים דחקרו על הרמב"ם דאם כיפין להוציא במאיס עלי לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה ע"ש. וא"כ הראב"ד שהסכים להרמב"ם גבי מאיס עלי א"כ לא חייש לה להאי סברא ולמה קבע שם בפ' ט"ז מאישות להקשות על שיטות הרמב"ם גבי גרשתני מהאי סברא דלא הנחת בת לאברהם. ואפשר דדווקא על הסברא דפסק הרמב"ן גבי גירשתני שניטלת כתיבה קשי' ליה. אבל הא שמוציאה א"ע מתחת בעלה ע"ז לא עשה הראב"ד הוכחה נגד שיטתו של הרמב"ם משום דבלא"ה קשה תינח אפילו להראב"ד באשת ישראל דאינה נאמנת להינשא לאחר א"כ שפיר יושבת בת אברהם תחת בעלה בהיתר אבל מה יאמר גבי אשת כהן שהיא נאסרת על בעלה א"כ לא הנחת בת לאברהם אצל כהן אע"כ דלא קשי' ליה אלא מה שפסק הרמב"ם דבגירשתני גובה כתיבתה. ובלא"ה לדעתי לא מצא לו הראב"ד חבר בכל התלמוד לפי מיעוט בקיאותי שימצא סוגיא כזו דתלמודא נקט לשון נאמנת ויהיה פירושו רק לכתחילה ולא דיעבד אדרבא מפורש בכתובות (דף ך"ב) באומרת א"א הייתי וגרושה אני נאמנת כו' משמע בפשיטות דאפילו לכתחילה קאמר ע"ש וכן בפלוגתא דר"ג ור' יהושע (דף י"ב ע"ב) דמשמע ומפורש דר"ג דקאמר נאמנת אפילו להנשא לכתחילה לכהונה ושם (בדף י"ד) מסיק שמואל להלכה לדינא דלכתחילה אם בא כהן לימלך לא שרינן ליה לכונסה אבל דיעבד אם נשא ולא נמלך לא מפקינן ע"ש משמע דשמואל מכריע לפסק הלכה בזה אבל ר"ג מתיר אפילו לכתחילה וקשה מנ"ל לשמואל דילמא ר"ג גופיה לא קאמר נאמנת רק על דיעבד ועדיפא טפי לומר כן ממאי דאמר השתא דאין הלכה לא כר"ג ולא כר' יהושע אלא מכריע ביניהם לכתחילה כר"י ובדיעבד כר"ג אע"כ דנאמנת בפשיטות לגמרי משמע אף דאיתא בקדושין (דף ס"ג) קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחר ואמר אני קדשתיה נאמן ומפרש בגמרא שם נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכונסה וכן בפ' יש נוחלין (דף קל"ד) האומר זה בני נאמן ואמרינן בגמ' דלא לכל מילי ע"ש ברשב"ם אבל עכ"פ במאי דנאמן בודאי אפילו לכתחילה נאמן דחילוק כזה לא מצינו בשום מקים שיתפרש לשון נאמן רק על דיעבד ולא לכתחילה אשר מכל זה סברות הרמב"ם יותר מתקבל בפשט השמועה דנאמנת לגמרי משמע. וכל מה שהאריך מע"ל בקונ' לחזק סברות הראב"ד אינו מובנים כלל לכל מבין ובפרט מה שסמך לעשות סמיכה להראב"ד מקדושין (דף ס"ה) האומר קדשתיך וכו' ומהצריכותא דעבד שם תלמודא אינו מובן כלל. כי באמת תלמודא עביד צריכותא ברבותא גדולה משום דהיה הוה אמינא לומר גבה דידה דנאסרת אכולי עלמא אי לאו דקים לה לא הוה אמרה וא"כ יש כח באמירתה לאסור אף אותו בקרובתיה ע"ש ואני מצאתי דוגמא לזה מהמבואר בה' ס"ת סי' רכ"א מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול ס"ת ע"ש לכן השמיענו המשנה שם דמ"מ אין להאשה כח לקבוע איסורא עליו כל זמן שלא איסר עצמו עלי' ותו לא מידי:

עוד אמרתי להעלות שני עמודים בסברות ישרות אשר יתנו עידיהן לכל רואה כי אפילו יהיבנא הלכה קבוע כהראב"ד מ"מ מותרת בפשיטות בנ"ד אפי' לדעתו חדא כי יש לי אריכו' דברי' בקונ' אשר הערכתי מכבר בעסק עגונ' אחת ולא רציתי להעתיק כל הדברים לקו"נ הזה פן יתארכו הדברים לכן אפס קצהו נעתיק לנ"ד אשר קבעתי מסמורים להלכה קבוע לדין ולהורות דבכל מקום שאנו אומרים אם ניסת לא תצא יש לנו לומר כמו כן דבאם אין הבעל כאן והלך למדה"י שמהראוי להתיר לה להנשא אפילו לכתחילה כי עיגונא דאיתתא כמו דיעבד דמיא והוא ברש"י גיטין (דף י"ט ע"א) כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק מפר"שי היינו באם הולך הבעל לדרכו או ניסת ע"ש עיין סי' קמ"ט בב"ש ס"ק ד' גבי נתייחד עם אשתו אחרי הגירושין דהוה ספק מקודשת הביא שם דעת המרדכי דניסת לא תצא וה"ה אם הלך הבעל למדה"י ע"ש ועוד עיין בב"ש סי' קמ"ח ס"ק ב' מזה ע"ש ועיין בר"ן סופ"ק דכתובות בסוגיא דארוס וארוסתו דקרו ליה דיעבד והקשה הר"ן הא העובר מתירין לכתחילה ומתרץ משום דאם באנו להחמיר יהי' העובר פסול לגמרי מלבוא בקהל מיקרי דיעבד ע"ש ועי' ברא"ש ובת"י וכן כ' רש"י ואתה בא לפסול העובר ע"ש ומקור נאמן ליסוד ושורש דבר הזה היא גמרא ערוכה דאיתא בגיטין דף ס"ו ע"א דבמקו' הסכנ' כותבין ונותנין אף שאין מכירין וכן פסקו בשו"ע סי' ק"כ סעי' ג' ועי' בסי' קמ"א סעי' י"ט ועי' ברמב"ם פ"ב מגירושין דלהמסקנ' דשעת הסכנה כו' אין צריכין כלל לבבואה דבבואה ע"ש בכסף משנה באורך וכבר מלתי אמורה שהרבה דברים הרצתי בזה העיקר לעשותו יתד תקוע כי עיגונא דאיתתא שקולה אצל חז"ל כמו אפוקי איתתא מבעלה ובכל מקים שאמרו ניסת ל"ת ונפקע האיסור עי"ז כמו כן משום עיגון שלה ג"כ מפקיעין ועיין סו' סי' קס"ד דמדמה אין היבם כאן לניסת לכהן ע"ש ועיין בבאר הטיב סי' קמ"ח מביא בשם מהר"י בן ל"ב אי די אם הלך לדרכו או בעינן דווקא מדה"י ע"ש. וא"כ בנ"ד שאין הבעל כאן וגרע טובא מהליכות מדה"י ואין לך שעת הסכנה יותר מזה שאין מהראוי לעגן אות' אפילו להראב"ד ולהר"ן בפ' התקבל דמביא שם דאחרים אומרים דלא אמר רב המנונא לכתחילה אלא דיעבד ע"ש והוא כיון להראב"ד הנ"ל עכ"פ בנ"ד נמי כדיעבד דמי אחרי שא"א להשיג גט אחר מן הבעל בשום אופן א"כ נאסרת בכבלי עיגון לעולם וכדאי' בר"ן סופ"ק דכתובות בעובר שנולד מארוס ע"ש:

עוד מצאתי עמוד שני שיש לסמוך כאן להתיר אפי' לדעת הראב"ד והוא ע"פ מאי דמסיים מע"ל בסוף השאל' בזה"ל ובפרט בנידון דידן הגם שעדי' אין כאן ידים מוכיחות יש כאן עכ"ל ובאמת הדבר שיש כאן אומדנות מוכיחי' ורגלים לדבר שכן הוא כפי המבואר בשאלה שאמרו באותו מקו' שנסע המ"ץ לסדר ג"פ ואף אשת הרב אמרה כך רק שאינה ידוע בבירור גמר הדבר לכן נראה להתיר אפילו לראב"ד דהנה בלא"ה יש כאן בית מיחוש בנ"ד ותמהתי למה לא עמד מע"ל על מבוכה זאת דלכאורה אפילו להרמב"ם דרב המנונא נאמנת לגמרי קאמר עכ"פ מבואר בשו"ע ריש סי' י"ז דהאידנא דנפישי חוצפא ופריצותא איתרע חזקה דאינה מעיזה והובא זה בב"י בשם הרמ"ה וא"כ נפל כל התירא בבירא:

אמנם יש לנו לדון ולומר היתר גמור בנ"ד אפילו האידנא דהא איתא סי' קנ"ד סעיף ז' בטוענת אין לו גבורת אנשים דנאמנת וכופין איתו להוציא ולמדו הפוסקים דבר זה מדרב המנונא דאין אשה מעיזה בדבר שהבעל יודע ומסיק שם הרמ"א ג"כ האי סברא דהאידנא שיש נשים חצופות אינה נאמנת ומסיים שם הרמ"א דמ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת נאמנת עכ"ל:

ונראה לי שיש לנו להוכיח דבר הזה מירושלמי מפורש דהנה בסי' קט"ז סעי' ו' הביא השו"ע דינא דמשנה דסוף נדרים דהאשה שאמרה טמאה אני למשנה אחרונה אינה נאמנת דשמא עיניה נתנה באחר ומסיק שם הרמ"א אבל היכא שיש רגלים לדבר נאמנת ע"כ ודבר זה יש לו מקור מהירושלמי שהביא הדרכי משה וז"ל אמרה טמאה אני נתנה אמתלא לדבריה נאמנת לא נתנה אמתלא אינה נאמנת ע"ש נמצא אפילו למאי דקי"ל כמשנה אחרונה מ"מ כשיש גם רגלים לדבר נאמנת ומסתמא כופין אותו להוציא כמו שהיה הדין למשנה ראשונה ועוד ראיה מפורשת מעובדא דסוף נדרים דאמר שם מחמת אומדנא ורגלים לדבר דאיתתא שריא מחמת דאי עביד איסורא הוה אירכוסי מירכס ע"ש ועי' תו' פ' אע"פ דף ס"ג ע"ב שם דמפרשי דקאי על הבועל דקי"ל דמרוכל תצא בדבר מכוער והתם הוה דבר מכוע' דקמהרזקי לביתא ביחוד עם הנואף ע"ש וע"י רגלים לדבר ואומדנא דלא קמירכס ואף בעובדא שניה שהובא שם בסוף נדרים דחס הנואף שלא ימות הבעל שרינן אותה להבועל ועי' עוד בתו' סוף פ"ב דיבמות וברא"ש שם האריכו לפרש דאיירי הנהו עובדא דאמרה טמאה אני ואמירתה עם רגלים לדבר של דבר מכוער מהני לה לאוסרה עצמה על בעלה לפיכך אמרינן שם דמ"מ ע"י אומדנא דאירכוסי שריא ע"ש באורך והביאו הח"מ ס"ק כ"א והב"ש ס"ק כ"ג גם בס' בית מאיר וביאורי הגאון האריכו בביאור דבריהם ע"ש עכ"פ מהני עובדא דסוף נדרים מוכח דע"י אמתלא ורגלים לדבר שרינן עכ"פ להבועל אפילו לשיטת תו' דפ' אע"פ ואפש' דלהבועל קילא טפי דקי"ל דניסת לבועל ויש לה בנים לא תצא עי' סי' י"א. וא"כ נראה ברור לומר דהאי ענינא דמביא הרמ"א דהאידנא שיש חוצפא דאיתא חזקה דהעזה ממילא ראוי לדון כמו דקבע הראב"ד דאסורה לכתחלה ומותרת בדיעבד וכן מסיק הב"ח הובא דבריו בב"ש ובח"מ ע"ש ואף לפי מה שפיקפקו על הב"ח בזה מ"מ אף דנימא דאפי' ניסת תצא האידנא ואלימא האידנא מדעת הראב"ד קביעות איסורה עכ"פ לא אלימא מאיסורה דבועל דאמרינן ג"כ בו בניסת בלא בנים תצא ואעפ"כ חזינן דרגלים לדבר דמצינו בעובדא שם בסוף נדרים התירו האי איסורא ממילא נכון וברור לומר דאף האי איסורה דקבוע בנ"ד הן מדעת הראב"ד דמבוא' דמותרת בדיעבד בפשיטו' דאומדנות ורגלים לדבר שיש בעובדא שלנו מתיר לגמרי ואף האי ענינא דחייש הרמ"א בפשיטות יש להתיר אף דנפישי חצופות מ"מ הרגלים לדבר מועיל כדמסיק הרמ"א בסי' תנ"ד דבטענת גבורות אנשים מועיל ענין דרגלים לדבר אפילו בזמן הזה ויש ללמוד ולחקור ביאור דבר הזה מהא דלמשנה ראשונה הוה אמרינן דנאמנת לומר טמאה אני לך מטעם חזקה דאי לאו קושטא לא היתה מבזה לזלזל א"ע בכך ומשנה אחרונה ראו שנתקלקל הדורות ואיתרע חזקה זאת שראו משום עיניה נתנה באחר מזלזלה עצמה להוציא מגמתה אל הפועל מ"מ אף למשנה אחרונה לפי הירושלמי שהביא הד"מ סי' קט"ז מועיל אמתלא ורגלים לדבר שנאמנת משום שע"י שנים יקום הדבר היינו החזקה דמזלזלה עם הרגלים וכן מבואר בתו' וברא"ש סו"פ ב' דיבמות דף ך"ד דדבר כיעור עם אמירתה טמאה אני מועלת ע"ש באריכות אפילו למשנה אחרונה וזהו דברי הרמ"א בסי' קט"ז הנ"ל שם סעי' ו' משמע דאפי' האידנא דנפישי חצופות נאמנת להיות נאסרת כמו למשנה ראשונה וכופין אותו להוציא אף שידוע שאם אין דינה להיות נאמנת הוה גט מעושה שלא כדין מ"מ כפינן אותו ומפקינן אשה מבעלה. א"כ ענין דנ"ד אפילו לשיטות הראב"ד ואף לדברי הרמ"א בסי' י"א דנפישי חציפות אינה נאמנת לא גריע קביעות איסורא מאיסורא דטמאה אני לך למשנה אחרונה דאינה נאמנת ומ"מ כשמצטרף עוד ענין אמתלא ורגלים לדבר נאמנת וכי היכי דהתם מועיל רגלים לדבר כמו כן בנ"ד ראוי לצרף חזקה שאינה מעיזה לאומדנא וידים מוכיחות שיש כאן ורגלים לדבר שהיה גט בודאי ביניהם ולהתירה בפשיטות לכל הדעות בלי שום פיקפוק כלל וכלל:

עוד מצאתי ראיה שיש ע"פ אומדנות וידים מוכיחות להתיר מתשובת הר"ר אלעזר מוורדן הביא המרדכי סוף יבמות שדיקדק מהא דתנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ולא נקיט לעולם משום דלאו לעולם הוא ונראה שתלו חז"ל על חכמי הדור שישכילו על ענין המאורע והאריך מאוד למצוא עלילה להתיר אשה שנתעגנה ארבע שנים שנטבע בעלה וחזקות מוכיחות שנטבע כי הכלים אשר אתו בספינה נמצאו על שפת הים וכן כתב ר' אברהם ב"ר משה כו' וכמו בצורבא מדרבנן סמכי אאומדן דעתא דאי אסיק קלא אית ליה כמו כן בלא צורבא מרבנן יש לסמוך אאומדן דעתא דמאי שנא ע"ש באורך. א"כ מוכח דרגלים לדבר מתיר את האיסור אשר קבעו חז"ל במים שאין להם סוף. ואף דמסיק המרדכי לחלוק על זה ע"ש דסברתו דאנן חזינן דהחמירו חכמים באיסור דמים שאין להם סוף ולית לן לבדות מעצמינו ענינים כאילו. אבל בנידון שלנו נמצא מפורש בירושלמי דאמתלא מהני אף למשנה אחרונה וכן בענינא דסוף נדרים מפורשין היתרא בזה:

ומעתה שחוברה לה יחדיו שני העמודים הללו היינו הואיל ואין הבעל לפנינו ראוי לומר שהראב"ד היה מתיר להיות נישאת לכתחילה דהא אחרי שאין הבעל בנמצא לגרשה כדיעבד חשיבא אף גם זאת עמוד השני שעסק אומדנא וידים מוכיחות רגלים לדבר שכנים דבריה שכיר מצטרף לחזקה דלא מעיזה להתירה בפשיטות עיין עוד בהרא"ש פ"ב דיבמות שם בסוגיא דרוכל דכ' דבר מכוער עם קלא שניהם כאחד מצטרף לאסור אשה על בעלה אף דלאסור אשה בעינן דווקא עדים ע"ש באריכות:

ואף גם זאת אין כוס בית מירוש בנ"ד ממאי דאמרה האשה הזאת שהיה ביניהם קטטה ורצה להמיר וע"י התאמצות השיגה אצלו הג"פ ומבואר שם סי' י"ז סעיף ב' די"א דאם היה ביניהם קטטה אינה נאמנת לומר גרשתני והוא מהרא"ש סוף נדרים ותו' ב"מ דף י"ז ע"ב. זה אין לנו לחוש כלל מכמה טעמים חדא כבר חקר בס' בית מאיר דהא בעינן דווקא קטטה המבואר בסי' הנ"ל סעיף מ"ח שהוחזקה פעם א' שקרנית שאמרה גרשתני ונמצא שקר והוא הלמוד ערוך סוף יבמות:

ועוד נראה אף דנימא דבכל ענין קטט אינה נאמנת מ"מ בנ"ד לא שייכי כלל זה דהנה שם ביבמות בפ' האשה שלום מפרש בגמ' שם מ"ט דקטטה ופליגי התם תרי אמוראי חד אמר משום דמשקרא וחד אמר משים דאמרה בדדמי ע"ש וא"כ נחזי אנן להאי מ"ד דחיישינן דאמרה בדדמי ליכא למיחש בגירושין כלל לקטטה ואפילו להאי מ"ד דחיישינן למשקרא מותרת כאן דהא בנ"ד ליכא עדים שהיה קטטה והאשה בעצמה החזיקה עסק הקטטה. כה"ג בפשיטות מהימנא דאי בעי לא היה אמרה כלל. וע"ש בריש פ' אשה שלום מיבעי לתלמודא החזיקה היא מלחמה אי מותרת מחמת מיגו או הואיל וטעמא דמלחמה משום דאמרה בדדמי ולכן אינו מועיל ע"ש. ועוד קמבעי שם בע"א במלחמה ולא אפשיטא ואח"ז קבעי שם בדף קט"ז ע"ב עד א' בקטטה ע"ש. ולכאורה יש לעיין למה על ע"א קמבעיא בין במלחמה ובין בקטטה אבל האי בעיא דהחזיקה לא קבעי אלא במלחמה. ולמה לא קבעי אף בקטטה היכא דלא ידיע קטטה רק היא בעצמה אמרה שהיה קטטה:

ואמרתי מזה להוכיח דהא דאמרינן שם קט"ז ע"א לאוק"י עסק קטטה שהוחזקה שקרנית בעדים מה שאמרה גרשתני הוא דווקא ונח למצא לן קטטה בעסק אחר כמו מומר שהמציאו אחרונים שם סי' י"ז סעי' מ"ח. דלפי"ז דבעינן דווקא שהוחזקה שקרנית ע"פ עדים מה שאמרה מקודם גרשתני בפשיטות אנפי דא לא משכחת לה כלל אם לא שידוע זאת בעדים שנמצאו על זה אבל לא שייכא לומר בזה שהיא החזיקה קטטה בכה"ג שאמרה כך לפנינו שפעם אחת אמרה גרשתני ונמצאה שקרנית דמי פתי יגלה שיקרא שעשה מכבר אבל אי נימא דאף מומר והדומה לזה נקרא קטטה כמו דחקרו האחרונים א"כ הוה ליה לתלמודא למבעי החזיקה היא הקטטה עוד שר לומר דמזה הכריע הרמב"ם שם בפ' י"ג דכ' טעמא דקטטה משום דמשקרא וחקרו האחרונים מאין הכריע הרמב"ם כך דילמא הלכה כמ"ד משום דאמרה בדדמי ע"ש אבל הרמב"ם דייק מדלא קמבעי תלמודא החזיקה היא קטטה אע"כ דעיקר טעמא דקטטה משום דמשקרא א"כ פשיטא דהחזיקה היא נאמנת משום מגו דאי בעי' לשקרה לא היתה מחזקת כלל הקטטה אבל לטעמא דאמרה בדדמי היה מהראוי לאיבעי בהחזיקה קטטה כמו החזיקה מלחמה דטעמא משום דאמרה בדדמי: ועכ"פ חששא דקטטה גבי גירושין לית לן למיחש רק משום משקרא פשוט כשהחזיקה בעצמה נאמנת בלי ספק ובפרט כשנצטרף עוד אומדנא ורגלים לדבר שיש כאן אשר בפשיטות ראוי לומר אף דקטטה מרעא לחזקה דאינה מעיזה מ"מ הרגלים לדבר שיש בנ"ד מחזק החזקה על מכונו כמו דמהני רגלים לדבר למשנה אחרונה וכנ"ל:

מכל הנתבאר נראה ברור ופשוט דאיתתא דנא שרי' ומותר' להתנסב' לכל גבר דתיצביין בלי שום מיחוש ופקפוק כלל וכלל:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה