אור ברסלב
שות גליא מסכת אה"ע - תשובה ד

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

אה"ע - תשובה ד

אה"ע - תשובה ג

ד בעסק השאלה אשר נעשה בק"ק מינסק שאדם אחד אשר נשלח אל ארץ גזירה וביקשה אשתו שיגרשנ' ולא רצה ואח"ז שלח אשתו איש אחד אחריו לבקש אותו בדרך הילוכו לשלוח לה ג"פ ונתרצה בק"ק דיסנא ושלח ג"פ וכאשר הובא הגט לק"ק מינסק מצאו בו שינוי שהמגרש לא היה נוי ובגט כתוב לוי:

והנה לעמוד על זאת מהראוי וצורך לעמוד על מקור ויסוד האי דינא דמצריכין לכתוב בגט שמו ושמה ואיך הוה הדין אם לא כתבו כלל שמות בגט אם מדאורייתא כשר ורבנן הוא דאצרכי וגם איך הוה הדין בשינה שמו ושמה אם יש בו פסול דאורייתא או מדרבנן מפני שראיתי לשון הרמב"ם פ"ג הובא לשונו בשו"ע קכט סעיף ג' דכתב על שינה שמו ושמה אינו גט וזהו כללא ברמב"ם כל מקום שנאמר בו אינו גט הוא מדברי תורה ולא נאסרה אפי' לכהונה כמו שביאר הרמב"ם כלל זה ריש פ' עשירי ע"ש. וכ"כ הב"ש ס"ק ה' דדעת הרמב"ם שהוא דאורייתא. והב"ש כתב דמתוספת גיטין דף ך' משמע קצת דאפילו בשינה אינו פסול אלא מדרבנן וראיתי בספר תורת גיטין שחלק על הב"ש ואמר שמתו' הנ"ל לא משמע כך ע"ש גם בסימן הנ"ל סעיף י"א גבי לא כתב שם האיש והאשה דפסול ובניה ממזירים ע"ש בב"ש דמביא דעות בזה דדעת המרדכי להכשיר לגמרי ודעת הש"ג פ' הזורק דבטל מדאורייתא ודעת הג"א פ"ב הוא כדעת השו"ע דפסול והבנים ממזרים ע"ש והנה הב"ש כ"שם על הש"ג הנ"ל וז"ל דמדבריו אין ראיי' דהא כתב שם אם לא כתב שם עירו ועירה הגט בטל ובזה כל הפוסקים חלקו עליו ע"ש ולכאורה סברות הש"ג בלא כתב עירו ועירה שיהיה הגט בטל מדאורייתא תמוה מאוד ואיזה שורש מצא על זה דהנה דעת התוס' דף פ' ד"ה שינה וכן הרא"ש שם פרק הזורק דעתם דאם לא כתב שם דירה הגט כשר דווקא בשינה דירה פסול ע"ש והב"י סי' קכ"ח מביא באריכות כל הדעות בזה איך שדעת הראב"ד לפסול בלא כתב מקום דירה אבל פסולו אינו אלא מדרבנן כמבואר שם טעמו דבלא מקום דירה יש לנו לחוש דממטי האי גיטא למתא אחריתא ע"ש א"כ יש ג' שיטות תוספות ורא"ש מכשירי לגמרי הראב"ד פסלו מדרבנן והש"ג סובר דבטל מדאורייתא וממילא דעת הש"ג צריך עיונא וטעמא רבה לפסול מדאורייתא:

ונראה ליתן מקום לדבריו דלהאי סברא דנימא בלא כתב שמו ושמה בטל מדאורייתא מהאי טעמא נמי יש לפסול בלא כתב מקום דירה ואין שום הפרש בין שמו ושמה ושם עירו ועירה דבאמת לפום רהיטא יש גמרא מפורשת דגט בלא שמו ושמה לאו גיטא הוא ואפילו ריח הגט אין בו ואין בו שום חשש אף לפוסלה לכהונה והוא בדף כ' בסוגיא דההוא גברא דשקיל ס"ת ויהיב לדביתהו אמר לה הא גיטך ואמרינן למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית בה הא בעינן שמו ושמה כו' ובביאורי הגאון סי' הנ"ל ס"ק י"ט מביא להוכיח מגמרא הנ"ל דאפי' חששא ליכא (ועיין בקדושין דף ה' ע"ב דבכל מקום שאמר אין כאן בית מיחוש פירש אף לכהונה אינה נפסלה ע"ש ברש"י) ומסיים שם בביאורי הגאון ודלא כמרדכי ריש פ"ג בשם ר' יואל דכתב דמדאורייתא לא צריך שמו ושמה ע"ש וכן הפ"י ריש פ' כל הגט כתב וז"ל ומילתא דתמיהא מדכר דכירנא מה שכתב בהג"א ומרדכי בשם רבי יואל דבדיעבד אם לא כתב שמו ושמה כשר ותמיהא לי הא לעיל גבי ס"ת אמרינן הא בעינן שמו ושמה וליכא משמע דאפי' ריח הגט ליכא עכ"ל וא"כ לפום רהיטא הוכחה מפורשת יש כאן דבלא שמו ושמה אינו גט כלל ומחמת שהוכחה הנ"ל חלוטה דמשמע מדאורייתא מפסלא משו"ה לא גרסי שם בגמ' שם עירו ועירה שנראה מהמרדכי פ"ד והג"א פרק הנ"ל ד"ה נראה ע"ש הביאם הגאון בביאוריו סי' קכ"ח ס"ק ג' באריכות מזה ע"ש משום דבלא כתב שם העיר בודאי לא מפסלא מדאוריי' וכמו שביארנו לעיל דיש מכשירים לגמרי ואף הפוסלים לא פסלי רק מדרבנן ומשו"ה הר"ן בפ' ב' בסוגיא דשקיל ס"ת כו' אף דגרים שם נמי הא בעינן שם עירו ועירה דחק א"ע לפרש דעירו ועירה לאו דווקא דהא לא איצרכו אלא מדרבנן א"כ ממילא יש לפרש בוה שיטות הש"ג הנ"ל דגורם שם עירו ועירה א"כ ממילא מוכח אף עירו ועירה הוה מדאורייתא כמו שמו ושמה מדקא מקשה תלמודא מכולהו בחדא מחתא: וטעם לדבריו נראה שבאמת מאותו טעם וסברא שיש לפסול מדאורייתא שמו ושמה מה"ט יש לפסול נמי בלא עירו ועירה דהנה חקרתי על שורש ויסוד טעמו של דבר ואנה מצינן ילפותא מקרא דבעינן שמו ושמה עד שנאמר שאם לא נכתב בטל הגט מדאוריי' דהא לא מצינן מן התורה אלא מה דכתיב לה לשמה א"כ ממילא ילפינן שמהצורך שיהיה נכתב לעצמותו של האיש הזה לגרש את אשתו זאת ובנכת"הגט הגט הזה לאיש אחר אינו יכול זה ליקח הימנו ולגרש את אשתו בו אך שמות היכא רמיזא בקרא ומי שם שמות בארץ ומה שמו כי תדע הא אף בקרבנות אמרו דצריך שיהיה נקרבין דווקא לשם בעליהם ונפסלין בשינוי בעלים כמבואר בריש זבחים אבל לא מצינו שם כלל קביעות שמות ובלי ספק אם אדם א' הביא הקרבן והכהן אינו מכירו לא אותו ולא שמו. והוא מטעה את הכהן ומשנה לפניו את שמו האמיתי ד"מ אם שמו אמיתי ראובן ואמר לכהן איך שמו שמעין ומקריב הכהן על דרך זה. אטו נימא שיש איזה ריעותא בקרבן הזה אף דבאמת אמרינן בריש זבחים דקרבן עדיפא בהא מילתא מגט דסתמא נמי לשמן הם ע"ש מ"מ נימא כשבעל הקרבן משנה שמו לפני הכהן מראובן לשמעון. א"כ ממילא מקריב הכהן על שם שמעון ובעל הקרבן בקוראי שמו ראובן הוה שינוי בעלים:

ופשיטא דאף שינוי בעלים דפוסלין בקרבן הוא דווקא בשינוי שם עצמות של האדם שלא להקריב בשבילו אלא בשביל עצמות אדם אחר אבל שינוי שמות אין קפידא גבי קרבן כמו כן גבי גט נימא דאף דבעינן לשמה וראוי לפסול כששינה ונעשה שלא לשמה זהו דווקא מאדם לאחר שלא נכתב בשבילו כלל אבל כשנכתב בשביל עצמות של אדם הזה מנ"ל לפוסלו משום דמשנה את שמו ומנ"ל כלל קביעות שמות שיהיו נצרך לעיקרו של מעשה הגט עד שנימא שראוי לפסול בלא כתבו או ששינה בו:

ומצאתי להר"ן פ"ב בסוגיא דיהיב ס"ת ביאור עיקר למילף זאת הצרכות שמות בגט מקרא משום דכתיב ספר כריתות והיינו ספירת דברים של כריתות ואי אפשר לספר דברים כריתות אא"כ כתב שמו ושמה. וכן הוא בחידושי רמב"ן ע"ש. וא"כ זהו טעמא דתלמודא דפשיטא להו משום דליכא שמו ושמה ליכא למיחש לשום ריח הגט אפילו לפסול כהונה. ואפשר שזהו מה דדריש תלמודא (כ"א ע"ב) השתא דכתיב ספר לספירות דברים הוא דאתי ע"ש וכן יש לסמוך דרשא זו ממאי דאי' בנדרים דף ה' ע"ב דאפילו למ"ד דלא בעי בכל מקום ידים מוכיחות גבי גט בעי משום דבעינן כריתות ע"ש וראיתי בס"תורת גיטין סימן קכ"ט ס"ק ט"ו וז"ל לכאורה אפשר לומר דאף דשמות בגט דאוריי' מטעם הר"ן הנ"ל מ"מ שמה הוה מדרבנן דהא חזינן דבשטרות נמי בעי' מוכח מתוכו כדמוכח בסי' מ"ט גבי יוב"ש מ"מ שם המלוה לא בעינן דאפילו כתוב בשטר לכל מוציא כתב זה הוה שטרא מעליא ומפרש או"ת שם דמיקרי מוכח מתוכו בעידי מסירה בשעת מסירה א"כ אף לענין ספירות דברים יש לחלק בין המו לשמה דשמה לשם המלוה דמי כו' אבל באמת נראה דגם שמה הוה מדאורייתא דבעינן דרך ספירות דברים כו' ובסיפור אינו אלא יעקב גירש את אשתו לאה ולפי"ז אף אם כתב גירש בת פלוני לא מהני כיון דאין זה ספירת דברים כאשר יספר איש אל רעהו ומודינא במי שנקרא תמיד כך כמו בן זומא בן עזאי דזה הוה שפיר דרך ספירת דברים ע"ש באריכו' מזה:

ומעתה נראה דאפשר לקיים בפשיטות דברי הש"ג האמורין בפ' הזורק דאף אם לא כתב עירו ועירה אינו גט כלל משום דהוא גורס בסוגיא דיהיב ס"ת הא בעינן שמו ושמה עירו ועירה ולא מסתבר לי לדחוק כמו דדחיק הר"ן לחלק דשמו ושמה הוה דאורייתא ועירו ועירה הוה דרבנן דהא שווינהו תלמודא כהדדי אך אין בו מן התימא על סברא זו דראיתי בדברי הש"ג שם שכ' דאם אדם מגרש בעירו באמת אינו מהצורך עוד אך אם מגרש במקום אחר אם לא יזכירו שם עירו ועירה אינו ידוע ע"פ שמו ושמה מי הוא המגרש ע"ש ולפי הקדמה הנ"ל דמהצורך לכתוב הכל דרך ספירת דברים כאשר יספר איש אל רעהו ענין עסק מעשה הגט וממילא כשמגרש את אשתו בעירו יספיק הסיפור משמו ושמה לבד אולם כשאדם מגרש באיזה עיר אחרת כמו דשכיח ביומא דשוקא אשר מתאספי' הרבה בני אדם מכמה עיירו' וכשנותן א' מהן איזה גט לא יושלם חוק הסיפור אשר יספר איש לרעהו ע"י שמו לבדו בלתי אם יצורף בתוך סיפור הדברים שם עירו של הבעל. א"כ דברי הש"ג נכונים מאוד הואיל ואנן צריכין לכתוב כפי הסיפור אשר נעשה על גט זה איש אל רעהו ויש ילפותא על זה מקרא משו"ה בלי ספק כאשר מגרש אדם אחר באיזה עיר אחרת ע"כ מקושר מקום עירו אל הסיפור ומוכרח מאוד ד"מ המספר הענין מוכרח מאוד לקשר בדברי סיפורו מאיזה מקום ראובן המגרש מעיר פלוני או מעיר פלוני ובלא זה לא יספיק ולא יושלם סיפור הדבר בשלימותו וממילא כמו דילפינן ענין שמו ושמה מהאי קרא דספר כריתות דמשמע כמו ספירת הדברים אשר יספר איש אל רעהו. כמו כן יש לנו למילף אם מגרש אדם שלא בעירו מהצורך לכתוב עירו מאין הוא משום דודאי דרך ספירות דברים כל גירושין הללו כך המה:

והנה בעסק שאלה דידן אף שמצד א' יש להכריע הדבר לחומרא לפי הצעתינו דעיקרא דמילתא דהצרכת כתיבו' שמי ושמה בגט הוא מדאוריית' מדרשא דיליף לה הר"ן והרמב"ן מקרא דספר כריתות שיהיו דרך ספירות דברים אעפי"כ ביותר יש לנו לנטות להכריע עסק דידן לקולא דהואיל ועיקרא טעמא דשמו ושמה דהוה מדאוריי' הוא רק כפי דרך ספירות דברים מעסק הזה. וזה ידוע שאף המגרש הוא כהן או לוי. מ"מ אינו מוכרח ומקושר אל עסק סיפור דברים של מעשה הגירושין ענין כהן וכאשר יספר איש אל רעהו מענין המאורע אינו מזכיר רק שמו ושמה ואם מגרש במקום אחר מזכיר המספר שמו של מגרש ועירו אבל ענין כהן לא בא אל חוק המסופר כלל ולכן עיקר ענין שינוי דכהן או לוי לא דמי לשינוי עיקר השם או שינוי עירו ועירה משום דדווקא שמו ושמה יש להם עיקר מדאורייתא ושפיר יש להחמיר בהם אם לא כתבוה כלל או ששינה בה אבל עסק כהן או לוי אין להם עיקר ומשו"ה יש לדונם לאיסור ספק דרבנן: אמנם ה"ל אחרי העיון הטיב בכמה סוגיות עמדתי על אמיתות יסוד ושורש דכתיבת שמו ושמה בגט דלא הוה מדאוריי' וכדעת ר' יואל הלוי שהביא המרדכי ריש פ"ג והג"א שם וביאורי הגאון קכ"ט ס"ק י"ט לעיל עשה סמיכה לדברי השו"ע שם סעיף י"א שהמה כדברי הג"א פי"ב וריש פ"ג בשם א"ז דכ' דהגט פסול וכתב הגאון שם דראי' לזה הוא מסוגיא דההוא דיהיב ס"ת ואמרינן למאי ניחוש הא ליכא שמו ושמה משמע דאפילו חששא דריח הגט ליכא וכמו שהעלתי לעיל בזה דברי הפני יהושע ריש פ"ג שתמה מזה על סברת ר' יואל אולם קשה לפי זה אם נימא דסמיכות השו"ע על ענין סוגיא הנ"ל היה לו לומר הגט בטל דהא ידונו האי כלל שקבע הרמב"ם בה' גירושין דכל מקום שנאמר פסול הוא מדרבנן ע"ש. ובאמת לפי דברי הר"ן והרמב"ן שם בסוגיא דיהיב ס"ת דמפרשי טעמא מילפותא דצריך דרך ספירת דברים וכנ"ל. משמע בפשיטו' דהוה מדאוריית' שמו ושמה וממילא כשלא נכתב שמו ושמה ליכא חששא בהאי גיטא אפילו ריחא דגיטא לפסול לכהונה ועיין ברשב"א מה שחקר על הא דאמר הא בעינן לשמה. והקשה רשב"א להאי אמורא דסובר ריש פ' כל הגט דאפילו בשלא לשמה עכ"פ פסלה מכהונה א"כ ממילא לא קשה קושית תלמודא דהא מ"מ חששא דכהונה יש כאן אפילו בלא לשמה ומתרץ משום דמסקנא דהלכה הוא ריש פ' כל הגט דלא כשמואל אלא כר' יוחנן דאפילו לכהונה לא מפסלה משו"ה מקשה תלמודא שפיר דבעי לשמה וליכא שום חששא ע"ש ומעתה ע"כ פשוט מאוד דאף הא דאמור שם הא בעי שמו ושמה דבלעדי השמות ליכא כלל חששא דגיטא אפילו לכהונה וכפי הנראה מהאי סוגיא הראיה פשוטה וברורה מפורשת דלא הוה אפילו ריחא דגיטא ובטל מדאורייתא ולכן חקר הר"ן ורמב"ן לקבוע ילפותא לזה מקרא ולכן כמו שתמה הגאון והפ"י על שיטות ר' יואל דמכשיר בלא כתיבות השמות כמו כן יש לתמוה על כל הני פוסקים שהביא הב"ש ס"ק כ"א דמשמע דכולם דעתם דליכא אלא פסולא דרבנן ולא הוה אלא ממזר דרבנן ואמאי הא הוכחה מבוארת דהוה דאורייתא והנה ביאורי הגאון מסיים שם דלא כר' יואל וכל ראיותיו אין בהם ממש עכ"ל ולענד"נ דדברי ר' יואל אמיתים וברורים וכל ראיותיו נכונים שם לבד מה שחקרתי אני ת"ל ראיות אחרים ברורים לעיקר הזה ומקודם נחקור ונעמוד על ראיות ר' יואל דנראה דעיקר ראיות של ר' יואל המה הגונים מאוד לסתור טל פיהם דברי הר"ן ורמב"ן שיסדו דרשא וילפותא להצריך שמו ושמה מקרא דספר כריתות שיהיה דווקא דרך ספירות דברים כמו שהארכנו מזה וע"ז חקר ר' יואל מסוגיא דריש פ' כל הגט דמי שיש לו ב' נשים בשמות שוות וכתב לגרש הגדולה אינו יכול לגרש בגט זה הקטנה אבל לגדולה הוה שפיר גט אף דליכא סימנא בהאי גיטא דווקא לגדולה א"כ מה שהוזכר שם של הגדולה אינו מועיל והוה כמו שלא הוזכר כאן שום שם ונכתב הגט בלא שם מ"מ כיון דידעי עידי מסירה דלגדולה נמסר כשר וסברתו הוא אם היה מהתורה דרשא דרמב"ן ור"ן דבעינן דרך ספירות דברים של כריתות וא"כ כיון דלזה האיש שתי נשים בשמות שוות ממילא כששניהן רחל ע"כ לא ישלי' הסיפור איך שראובן גירש את אשתו רחל הואיל ושניהן רחל ומהצורך להשלים אל חוק הסיפור הזה את אשתו רחל הגדולה אבל מה שכתב בגט רחל סתמא הוה כמו שלא נכתב כלל וכן הוכיח עוד ר' יואל מחניכה דכשר אף דניחא דרך ספירות דברים ולא הוה מוכח מתוכו דווקא איש הזה והוה קצת ידים שאינן מוכיחות וכמו שנאריך לקמן בסוגיא דדף פ"ה וא"כ מוכח דלא צריכא מן התורה כלל לעיקר כתיבת השם כלל רק מה דכ' לה לשמה הוא נאמר על עצמות האיש והאשה אבל קביעות השמות אין לו עיקר ושורש אל יסוד הגירושין כמו שהערנו לעיל מקרבן דפסול ג"כ שלא לשמה ומ"מ קביעות שמו של הבעלים אין ענין כלל לעסק הקרבן וכן מצינו במגילות סוטה דהלכה כמ"ד בפ"ק דעירובין ובפ"ב דסוטה ופסקה הרמב"ם פ"ד דסוטה דכתב למגינה שלא לשמה פסולה ואין מגילה של סוטה זו כשרה לאחרת ע"ש. ומ"מ לא מצינו שיהיה איזה צורך שיכתוב בה שם האשה של הסוטה אע"פ שכתב הרמב"ם פ"ג הלכה ח' כותבה לשמה כמו הגט אך שמה של הסוטה לא כתוב רמגינתה כמבואר ברמב"ם שם שכותב כל הדברים שהשביע אות באות מלה במלה ע"ש. א"כ חזינא דעיקר לשמה הוה לעצמות האשה הזאת ולא על קביעות שמה איירי ועיין בתו' י"ט פ"ח דהעיר קצת מענין זה:

ועוד יש לשית לב ולעיין הרבה מהדחק שנצרכין אנחנו נדחוק ולפרש את המשנה דף פ' ע"א דאיתא שינה שמה ושמו שם עירו ועירה כו' לפי האי סברא דבלא שמות הגט בטל לגמרי א"כ קשה אמאי נקט שינה ה"לל רבותא טפי שלא כתבו כלל וכש"כ שינה ועיין בב"י קכ"ט ד"ה ואם לא כתב כו' וז"ל דאי איירי בשינה ממש פשיטא שהגט פסול לגמרי שלא נכתב לשם בעלה כלל אע"כ בפסולא דרבנן מיירי שהיה ביהודא וכתב שם בגליל והכי משמע בגמ' בהדיא מדא יצטריך לומר מודים חכמים לר"מ גבי שינה שמו ואם שינה ממש מי צריכא למימר ועוד דע"כ מודים לר"מ דשינה דומה למלכות שאינה הוגנת והתם לא הוה רק מדרבנן ה"ה בשינה הוה רק מדרבנן ובשינה גמור פשיטא דהוה דאורייתא ומכל זה נדחקו לפרש דהאי שינה איירי מיהודה לגליל שכ' התו' מזה בדף כ' ע"א באריכות מזה וכן ביארו הרשב"א והר"ן והרא"ש ע"ש ולדעתי פירוש זה רחוק מאוד ומאוד לפרש בזה כוונות המשנה דהא המשנה סתמא קתני שינה שמו ושמה בשלמא לעיל פ' השולח דף ל"ד דקתני שהי' משנה שמו ושמה שם לא קאי אגט אלא שהי' משנה שמו מפני שנעשה בורח מיהודא לגליל ואמרינן שם דשולח גט מן יהודה לגליל ומחלקינן שם בין אם כותב מקום הכתיבה או מקום נתינה ובברייתא מפורש שם ששולח גט מיהודה לגליל או איפכא ואם בכאן איירי נמי שכבר יש לו ב' שמות א' ביהודה ואחד בגליל הו"ל לתנא למיתני הכי ולסיים בה שכתב ביהודה שם שבגליל ובפרט דנקט לעיל היה במזרח וכתב במערב דאיירי כשמשנה מקום הכתיבה כמו כן הל"ל למינקט בסיפא היה בגליל וכתב שם שביהודה ועוד דלא מפורש אי איירי ששילח לאשתו שבמקום אחר או לא ועוד הלא מפורש אי איירי שידוע זה השם כאן או לא ידוע ואם לא ידוע לפי הנראה אין מעלה ומוריד כלל מה שנקרא זה השם במקום אחר הואיל ואין ידוע כאן אע"כ אין המשנה יוצא מידי פשו וכוונות המשנה שינה שמו ושמה שינוי ממש וא"כ נשאר לנו הוכחת החי' מה דדייקו בדף ך' מדנקט שינה משמע בלא כתב כלל כשר ועוד דיש לדייק דאפי' בשינה לא הוה פסול אלא מדרבנן וכמבואר בדברי הב"י שהבאתי לעיל מדנקט מודו חכמים לר"מ משמע דהאי פסולא דשינוי דומה לפסולא דר"מ דהוא מדרבנן דמשנה מטבע שטבעו חכמים ועוד מוכח דתלמודא איירי בשינוי גמור מדקאמר שם בגמ' היה במזרח מאן אילימא בעל היינו שינה שם עירו ועירה ע"ש ומזרח ומערב שינוי ממש משמע דשינה עירו שינה נמי ממש איירי ודלא כדמפרשי התו' ד"ה שינה דאיירי בשינוי יהודה וגליל וא"כ דכל המשנה איירי בשינוי גמור ואעפי"כ לא הוה פסולו אלא מדרבנן מדקאמר מודו לר"מ ועוד דהא כללינהו בהדדי עם שינוי עירו ועירה דנראה דבזה אפילו בבינה גמור לא הוה אלא מדרבנן ועיין ברא"ש באורך שם דאם לא כ' כלל מקום דירתו כשר רק בשינה פסול אלא מפני הרואין יאמרו לא גירש זה אלא אחר משמע דהוה משום לעז מדרבנן וליכא ביה פסולא דאורייתא ומה שכתב הב"י דאי בשינה ממש פשיטא שהגט פסול לגמרי שלא נכתב לשם בעלים כלל וכן הוא בחידושי הרשב"א כאן ולעיל בפ' השולח לדייק דאיירי בשינוי יהודה וגליל דאי בשינה גמור פשיטא ע"ש ולא ידענא מאי פשיטותא הוא דמשמע דסברו דשינוי השם הוה ממש שינוי בעלים ונכתב שלא לשם הבעל ויסודו מטעם דהוה שלא לשמו ובעינן לה לשמה כי נראה פשוט עיקר הילפותא דלה לשמה וכמו דילפינן לה בריש כל הגט דבעי לשמו ולשמה לא איירי כלל מעסק שם האיש והאשה אלא לעצמות הבעל והאשה וכמו שהבאתי ראיה מקרבן דפסול נמי שלא לשמו דקאי על עצמותו של בעל הקרבן אבל שמו של בעל הקרבן אינו מגרע כלל עסק דלשמו האמור שם דאף אם הכהן טעה בדמיונו שזה בעל הקרבן שמו ראובן ובאמת שמו שמעון אף שהקריב על דעת זה ששמו שמעון מ"מ איל מגרע כלל לקרבן וכמו כן מגילות סוטה דבעי לשמה כמו גט אינו מהצורך כלל לקבוע בה שמה של הסוטה. ואף גם זאת אם טעה הכהן בדמיונו לחשוב ששם סוטה הזאת רחל והנה היא לאה בודאי אינו מגרע כלל שיהיה נקרא משום כך שלא לשמה הואיל ועכ"פ נכתב בשביל עצמות האשה סוטה הזאת וכמו כן גבי גט אף דבעינן מקרא לשמו ולשמה הוא דווקא לעצמות האיש והאשה ולא על השמות קאי ואטו גט הוא קמיע שסגולת הקמיע לפעול דווקא ע"י שמות האיש המבקש הרפואה ואף בחלשים האמורין בפ' ע"פ הכל ע"פ שמות האיש קבועים אבל גבי גט מנ"ל וא"כ אין פשיט' כ"כ לפסול שינוי השמות גבי גט הואיל ומ"מ לשמו ולשמה כתבן הסופר וחתמו העדים שעיקר לשמו ולשמה הוא עצמות המגרש והמתגרשת פסולא דשינוי השמות דמודו חכמים לר"מ משום דלר"מ פסלינן אף שינוי מלכות שאינה הוגנת דסובר דכל המשנה ממטבע באיזה מטבע שקבעו חז"ל וע"ז פליגי חכמים וסברי דלא בכל שינוי מטבע פסלינן וממילא בשינוי מלכות מכשרי ובשינה מטבע דשמו ושמה שהוצרכו לכתחילה אם שינה בזה בהאי שינה מטבע מודו חכמים לר' מאיר דפסלינן על כל פנים מדרבנן אבל לא מדאורייתא ועוד אי נימא בפשיטות דגבי גט מצריכינן מדאורייתא לעיקר כתיבת שמו ושמה וכדבעי רמב"ן ור"ן בסוגיא דיהיב ספר תורה שחיי ילפותא מספר כריתות דרך ספירות דברים. א"כ ממילא בלי ספק הוה צריכא נמי גבי שטר קדושין לכתוב שמו ושמה של המקדש והמתקדשת ובברייתא דפ"ק דקדושין נקט סתמא בשטר כיצד כתב על הנייר או על החרס הרי את מקודשת וכן העתיקו לשון זה כל הפוסקים רי"ף ורא"ש ורמב"ם והשו"ע סימן ל"ב ע"ש. ובסעי' ד' מביא שם השו"ע בלשון יש מי שאומר דצריך בקדושין להזכיר שם האיש והאשה ע"ש והוא מתשו' הרשב"א ע"ש. והב"י הביא לשונו כמסתפק בדבר ע"ש. ואי נימא דבגט השמות מדאורייתא א"כ כמו דילפינן הווי' מיציאה להצריך בשטר קדושין לשמה כמו כן נצריך כתיבות השמות מהאי הקישא בשטר קדושין כמו גבי גט. וכפי פשטא דסוגיא נראה שנא צריך לכתוב רק הרי את מקודשת לי. ונראה דאף בשעת שכותב השטר קדושין לשמה חשב בדמיונו שהיא רחל שמה והנה היא לאה ליכא שום חששא דעסק שינוי השם אין לו שום קישור ויסוד לענין שלא לשמה כמו שהארכנו. רק הרמב"ן ור"ן עשו עיקר מדרך ספירת דברים וכנ"ל: ועוד אמרתי להעיר ראיה גדולה אשר אין עליה תשובה שאינו צורך מהתורה לכתובות שמה ושמו והוא מדאי' (בדף פ"ה) דפליגי ר' יהודה ורבנן דרבנן סברי גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ור"י אומר ודן דיהוי ליכי מנאי וכו' ושם בסוגיא אוקמי תלמודא פלוגתייהו בודן אבל בפ"ק דנדרים משמע דפליגי במנאי דלרבנן לא צריך לכתוב מנאי ור"י מצריך לכתוב דווקא מנאי אבל בלא"ה לא הוה ידים מוכיחות שהוא מגרשה ובגיטין מביא התוס' זה בד"ה אע"ג ע"ש וכן בריש קדושין (דף ה' ע"ב) מביא שם בקדושין היכא דלא אמר לי ע"ש [עיין בר"ן בגיטין ובנדרים מזה]: וא"כ נחזי אנן בשלמא אי נימא כסברת ר' יואל דמדאורייתא לא צריכי כלל לעיקר הגט שמות האיש והאשה וממילא יש לנו לפרש מאי דאי' שם במשנה גופו של גט קאי ואיירי על עיקרו ויסודו שהוא מדאורייתא ועיין פירש"י שמפרש גופו כו' עיקר כתב הגט כך יכתבו בו ע"ש ושמות האיש ואשה אינו כתובים בו כלל אחרי אשר בינותי מעצמו בענין זה מצאתי בלח"מ פרק א' הלכה ד' על הרמב"ם דכ' לשון המשנה גופו של גט וכן מביא לשון הברייתא הרי את משולחת או מגורשת כו' ע"כ צריך נמי שם האשה והזמן כמו דכתב רבינו בסמוך גבי מחובר דצריך שיכתוב בתלוש שם איש והאשה והזמן ומפני דכאן לא נחוש לומר אלא גט הכשר מן התורה דאקרא קאי ומדאורייתא בהרי את מותרת סגי ושם איש ואשה וזמן הוה מדרבנן עכ"ל לח"מ וממילא דעיקר פלוגתא דרבנן ור"י שם במשנה בגופו ועיקרו איך צריך לכותבו מדאורייתא ניחא שפיר דאיפליגו שם אם צריך לכתוב מנאי או לא ופלוגתייהו אי ידים שאינו מוכיחות הויין ידים או לא. אבל אי נימא כסברות הנהו פוסקי' דכתיבות השמות בעי וצריכי מדאורייתא לקבעינהו בגט וכמו דקבעו רמב"ן והר"ן לימוד גמור על זה מקרא דספר כריתות שיכתבו דרך ספירות דברים. וע"כ דעיקר נוסחו מדאורייתא לכתוב מה שאנו כותבין. וכדאי' בגמרא שם אתקין רבא כו' אנא ראובן בן יעקב פטרית יתיכי אנתתי לאה בת יצחק והרי את מותרת לכל אדם. ומה שאמר במשנה גופו של גט כו' הוא מה שצריך לכתוב אחרי השמות כנ"ל. קשה מאוד איך פליג ר"י ואומר דבלא מינאי הוה אינו מוכח שהבעל מגרשה אחרי שמפורש שם שמותיהן שהבעל מגרשה ועוד דנראה ודאי אחרי אשר כתוב בגט שמותיהן כנ"ל א"כ אף הרי את מותרת אינו נצרך כ"כ להיותו עיקר מדאורייתא הואיל וכבר כתוב שהאיש פלוני מגרש אשתו פלונית וכמבואר לעיל בתו' (דף ך"ו ע"א) ד"ה וצ"ל שהקדמונים לא נהגו לכותבו כלל וע"כ צ"ל מה דאמור במשנה גופו של גט הרי את כו' ור"י פליג ומצריך לכתוב מנאי קאי ואיירי פלוגתייהו בעיקר קביעות הגט איך הוא נכתב מדאורייתא וסברות חכמים הוא דסגי בלא תיבות מנאי אף ידים שאינו מוכיחות ור"י סובר דבעי מוכיחות. עכ"פ מבואר מסוגיא זאת דעיקרו של גט מדאורייתא הוא רק הרי את כו' ותיבות הללו צריך לכתוב לשמן אבל שמותיהן לא צריכי כלל מדאורייתא ומשו"ה בשטר קדושין נמי סגי במה שכותב הרי את מקודשת לי ובעי לשמה כמו בגט וקביעות שמות קבעו חז"ל גבי גט ולא גבי קדושין. והרשב"א הוא דעת יש מי שאומר שהובא סימן ל"ב ולשיטתו אזיל דסברתו דקביעות שמות בגיטין הוא מדאורייתא וכמו שהבאתי דבריו שכ' בפ' הזורק ובפ' השולח לפרש את האמור שינה שמו ושמה לא שינה ממש דאי שינהו ממש פשיטא דהוה שלא לשם בעלים וא"כ סברתו אם לא כ' השמות בגט הוה שלא לשמו שפיר מצריך אף בשטר קדושין שמותיהן והלא תראה עוד דהש"ג לשיטתו שכ' הב"ש סי' קכ"ט ס"ק ך"א בשמו דאף אם לא כ' שם עירו ועירה בגט הגט בטל משו"ה הביא הב"ש סימן ל"ב ס"ק ג' בשם הש"ג דאף בשטר קדושין צריך עירו ועירה ע"ש. אולם לפי פשטות ברייתא דפ"ק דקדושין דמשמע דלא צריך בשטר קדושין לכתוב רק הרי את כו' וכן משמעות כל הפוסקים הרי"ף והרא"ש שהעתיקו ברייתא כמו שהיא ולא הזכירו כלל שמותיהן נראה משום דאף בגט עיקרו מדאורייתא די כמו שאמור במשנה גופו של גט הרי את וכו' ושמותיהן בגט הוא מדרבנן רק לכתחילה וכנ"ל:

ובאמת בכולהו מכילתין דגיטין לא נמצא במשנה או בברייתא שיהיה מפורש בה עיקר ויסוד גדול כזה דשמות האיש והאשה המה מקושרין ונצרכין לעסק מעשה הגט ולא מצינו בכולה מכילתין רק הא דבעינא לשמה אבל מה שקבעו רמב"ן והר"ן לעשות ילפותא אל הצרכות זכירות השמות ממאי דכתיב ספר כריתות ובלא שמות אין הוא דרך ספירות דברים. וקשה הא ליכא מידי דלא רמיזא בתלמודא על כולהו עניינא אשר יסודו מדאורייתא באיזה ענין ילפינן ודרשינן כך וילפותא הנ"ל לא נמצא רמיזא בכולה מכילתן. ועוד שם בסוגיא על האי דיהיב ס"ת לדביתהו דמקשה מעיקרא והא בעינא וכתב לה לשמה ולא קאמר סתמא והא בעינא לשמה. אלא מפרש הטיב מהיכא דילפינן זאת. וא"כ בתר הכי דמקשה עוד הא בעינן שמו ושמה היה לו ג"כ לבאר בקו' ילפותא מדרך ספירות דברים כמו דמבאר ילפותא בקו' קמייתא מכל זה נראה דליכא כלל ילפותא על קביעות שמותיהן בגט ואין לנו רק האי ילפותא דוכתב לה לשמה. אף דאיתא בדף ך"א ע"ב האי דרשא דספר ספירות דברים עיין ברש"י דמפרש דברים של כריתות דהיינו שיהיה כתוב בו הרי את מותרת או הרי את מגורשת אבל האי דרשא שתקעו וקבעו רמב"ן והר"ן דרך ספירות כאשר יספר איש לרעהו ליכא רמיזא. אמנם מה שמצאו לקבוע מקום הרמב"ן והר"ן והפ"י וביאורי הגאון ממאי דקאמר תלמודא בעובדא דיהיב ס"ת דבעי שמו ושמה וליכא ולכן ליכא שום חששא דגיטא ומוכרחין לומר מחמת זה דע"כ עניינא דשמו ושמה דאורייתא אמרתי שאין מזה שום ראיה לסתור דברי ר' יואל הלוי ויש לפנינו פירש מרווח בזה כאשר יתבאר בעז"ה ויכולני לבאר הדבר בקיצור אך אמרתי בדרך אגב להציע את אשר נתחדש לפני בסוגיא דפלוגתא דחכמים ור"י בסוגיא דגופו של גט אשר ראיתי שהר"ן האריך דברים בפ"ק דנדרים ובסוגיא דגיטין ולדעתי ליזל בתר איפכא דמסתברא טפי לכל מעיין באמת דהנה בסוגיא דגיטין משמע דפליגי ת"ק ור"י דר"י מצריך ודן כו' ומפרשינן דמשו"ה בעי ר"י ודן להיות מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה אבל בלא"ה אמרינן בדיבורא גירשה ושטרא ראיה בעלמא ופירש"י להראות בכל מקום שתלך ע"ש ובאמת בעינן שיגרשנה בספר דווקא ולא בדיבור ובריש נדרים ה' ע"ב איתא שם פלוגתא דאביי ורבא דאביי סובר אף ידים שא"מ הוין ידים ורבא סובר דלא הוין ידים ואמרינן לימא בפלוגתא דר"י ורבנן קמפלגי דתנן גופו של גט כו' ומסיק שם אמר לך אביי ע"כ לא אמר ר"י דבעי ידים מוכיחות אלא בגט דבעינן כריתות ומפרש"י שיפסיק לדיבורו ע"ש ורבא אמר ע"כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו ע"כ. וכתב הר"ן דמשמע דפליגי במינאי דרבנן לא מצרכי ור' יהודה מצריך ובסוגיא דגיטין משמע דפליגי בודן ומסיק דבאמת הוא כך דבתרווייהו פליגי וסוגיות הללו אחת מגלה על חברתה וכאן מפרשינן טעמא דפלוגתייהו במינאי והתם מפרשינן טעמא דפלוגתא בודן. וכתב שם עוד הר"ן אע"ג דקי"ל דהלכה כרבא ובעינן ידים מוכיחות הא אמרינן דרבא אמר כרבנן ומודי בגט דלא בעי מוכיחות דאין אדם מגרש כו' הלכך מינאי לא בעי כרבנן אבל ודן בעי דהא תלמודא מספקי בפ' המגרש אי בעי או לא ולא איפשטא אית למינקט לחומרא דאפשר דמסתבר טעמא דר"י בודן ולא מסתבר במינאי ואיכא מאן דסובר כיון דחיישינן לדר"י בודן א"כ מאי דלא בעי רבנן ודן משום דסברי דאפי' שאינו מוכיחות מהני ובמינאי נמי לטעמייהו אזלי ולא משום דאין אדם מגרש אשת חבירו ואנן דקי"ל כרבא דלא הוין ידים הלכך בעי ודן ובעי מנאי עכ"ל ועיין בר"ן בגיטין ע"ש ושני הסברות שהביא הר"ן הוא דמסתפ' להר"ן אי הא דאמרי' שם על רבא אנא דאמרי כרבנן ומשום דאין אדם מגרש אשת חבירו סברא זאת מתקיימו דרבא כרבנן ולא כדבעי למימר לימא רבא כר"י דווקא האי שינוייא דדווקא או בדרך דחי' בעלמא אמרה לה תלמודא ועיין כעין סוגיא כזה ביבמות בפ' החולץ (לו ע"ב) בסוגיא דספק ויבם דאמרינן שם דמאי דפליגי ר' אבא ור' נחמיה אי קם דינא אי הדר דינא לימא דפליגי בפלוגתא דאדמון ורבנן ודחינן שם אמר לך כו' והרי"ף פסק כר' אבא משום דאמרינן לימא ר' אבא כרבנן והקשה הראב"ד הא דחינן ואמרינן אמר לך ר' ירמיה אנא כרבנן והביא הרא"ש שם דהרמ"בן השיב כיון דלכאורה נראה לבני הישיבה דר' אבא כרבנן ור"י כאדמון סברתם עיקר ולא סמכינן אשינוייא דשני מילתיה כתרווייהו כי דרך הגמ' לדחות בסברא מועטת ע"ש ובמהר"ם לובלין בחידושיו לשבת דף ע"ז ע"ב מצאתי דמפרש בכל סוגיות הללו דדחי תלמודא ומסיק אמר לך אנא דאמרי אפילו כו' אין כוונות תלמודא למסקנא דהכי הוא אלא דהמקשה דקאמר על פלוגתא דאמוראי לימא בפלוגתא דהני תנאי קמפלגי כוונות דמקשה אמאי קבעו הני אמוראי פלוגתא באפי נפשיה היה להו למימר הלכה כהאי תנא ומאן דפליג עליה היה לומר הלכה כאידך תנא ועל זה קמתרץ תלמודא דאי הוה אמרי הכי לא הוה ידיע לן עיקר סבר' פלוגתייהו דאמוראי משום דהוה אוקמינן סברות פלוגתייהו דתנאי במילתא אחריתא ולא בהאי סברא דהשמיענו הפלוגתא דאמוראי עכ"פ האי דיחויא הוא רק לשינויא בעלמא נאמר כי היכי דלא תקשי אמאי קבעו האמוראים מימרא בפני עצמו נמצא דסברות הר"ן הוא דבאמת יש להסתפק על הא דדחי תלמודא על מילתא דרבא לאוקמו כרבנן אם הוא בדרך דחייה בעלמא אבל באמת מילתא דרבא דווקא הוא וא"כ לפי דקי"ל הלכה כרבא קי"ל ממילא דלא כרבנן אלא כר' יהודה להצריך אפילו בגט ודן ומנאי או לקושטא דמילתא נאמרה המסקנא דרבא סובר כרבנן וא"כ לא צריכין גבי גט מנאי ומסיק הר"ן דאפילו נימא דלקושטא דמילתא נאמרה המסקנא דרבא סובר כרבנן ולא בעי מינאי אבל מ"מ מודה רבא דבעי ודן דאיבעי לתלמודא על ודן ולא איפשטא ומסתמא מסתבר טעמא דר"י טפי על ודן ממאי דמסתביר במינאי כלומר בלא מינאי הוה מ"מ קצת מוכיחות כמו דאמרינן אמר לך רבא כו' דאין אדם מגרש אשת חבירו. אבל בלא ודן לא הוה מוכיחות בפשיטות כמו דאמר ר' יהודה בפ' המגרש דאפשר בדיבורא מגרש לה:

ולדעתי קשה טובא על סברא זו דמבואר דע"כ ר"י ורבנן בתרתי פליגי במינאי ובודן כמו דמוכחא הנהו סוגיות דנדרים וגיטין. א"כ מה אהני תלמודא למאי דמסיק לדחות מאי דבעי למימר דאביי ורבא פליגי בדר"י ורבנן ודחי דמילתא דרבא מתוקמא אף כרבנן ומ"מ לא בעי מינאי משום דאין אדם מגרש כו' קשה דאכתי מוכרח הדבר לאוקמי דרבא כר"י ולא כרבנן דהא רבנן לא מצרכי ודן דליכא לתרוצי עלה מידי ומה הועיל תלמוד' בהאי תירוצא דקדחי לומר דרבא דאמר כרבנן משום דאין מגרש כו' הואיל והאי תירוצא לא הועיל אלא על מינאי הא רבנן לא מצרכי גם ודן וע"כ רבא כר"י ולא כרבנן דלא בעו ידים מוכיחות מדלא קמצרכי ודן ודן צריכי טפי לאכוחי מן מינאי וכמבואר בר"ן אח"ז עיינתי ברשב"א לגיטין פ' המגרש חקר זאת ולא תירץ כלום. עוד קשה שם בסוגיא דהמגרש דקבעי תלמודא אי צריכי ודן או לא ורצה לפשוט מדאתקין רבא בגיטא איך אנא כו' ואלו ודן לא קאמר ע"ד וקשה הלא רבא לשיטתו דבעי ידים מוכיחות לוא יהא שלא צריך מינאי מחמת האי סברא דאי' בנדרים דאין אדם מגרש אשת חבירו עדיין היה צריך לודן כמו דאמרינן בפ' המגרש שם דאל"ה ליכא מוכיחות דאפשר בדיבורא קמגרש ועוד שה מה דהקשו הר"ן ותו' שם בפ"ק דנדרים לכי מה דסובר שמואל דבעינן ידים מוכיחות א"כ קשה על מה דאמרינן בפ"ב דגיטין דף ך"ו הכותב טופסי גיטין צריך להניח מקים כו' ואמר שמואל בגמ' אף צריך להניח הרי את כו' וקשה למה לא אמר אף ודן והר"ן מתרץ משום דאפשר סברות שמואל כמו דמסקינן לקמן דגבי גט הוה מוכיחות משום דאין אדם מגרש כו' ע"ש ויפה הקשה בשעה"מ פ' א' מגירושין א"כ למאי קאמרינן דשמואל אוקמי המשנה כר"י הא אף כרבנן מתוקמי שפיר הואיל וכאן הוה שפיר מוכיחות ע"ש שתירץ בדוחק ועוד קשה מה שחקרנו לעיל דהתינח דלא בעי (ודן משום) מינאי אבל עדיין ליבעי משום הוכחה שלא קמגרש לה בדיבורא דהאי חששא עדיפא טפי מן מינאי כדכ' הר"ן: אשר מכל זה נראה לפרש דזה אמת בענין פלוגתא דר"י ורבנן דר"י צריך ודן ורבנן לא צריכי עיקר פלוגתייהו קאי ואיירי אעיקרו הנצרך לכתוב הגט מדאורייתא וכמו שהארכנו וכמו שמצאנו מבואר כך בלח"מ וזהו ודאי דבתרתי פליגי דרבנן לא צריכי לא מינאי ולא ודן ור"י מצריך מינאי דאי לא"ה לא מוכיח מאן קמגרש ועוד בעי ודן דאל"כ ליכא הוכחה דלא בדיבורא מגרשה משום דאנן בעינן ספר כריתות שיגרשה בספר ולא בדיבור: אולם כפי הנראה דזה ברור שמדרגות מדרגות יש בענין ידים מוכיחות ואינו מוכיחות כי יש מהן שאינן מוכיח כלל ויש מהן שמוכיחות אבל אינן מוכיחות כ"כ. עיין בתו' פ"ק דנדרים בשם ר"י האריך בזה וכתב שם דגבי קדושין בלא לי הוה ידים גרועות טובא ע"ש ויש לבאר ולומר אף דבאמת מצינו דפליגי רבנן ור"י בתרתי מ"מ עסק דמינאי סובר תלמודא שפיר לענין ידים שא"מ ודומה לענין פלוגתא דאביי ורבא אבל ענין ודן דמצריך ר"י אינו שייך כ"כ לענין פלוגתא דאביי ורבא כי אפשר אף רבא מודה דהאי חששו דחייש ר"י דלא נימא בדיבורא קמגרש הוא חששא רחוקה ולא נקרא משום זה אינו מוכיחות דהא קמסר לה גיטא ובפרט לשיטות הטור ריש קל"ו דצריך שיאמר לה בשעת מסירה הא גיטך ואם לא אמר לאו גיטא הוא כלל מדאוריית' ע"ש ולפיכך נראה דאף דלא כתוב בו ודן מוכחא קצת דלא בדיבורא קמגרשה ואפילו רבא דסובר דידים שא"מ לא הויין ידים מודה כאן דדווקא היכא שאינו מוכיחות כלל אמר רבא רק שר"י הוא דמחמיר וסובר דבעינן מוכיחות טובא עד שלא יהיה בו שום צד חששא לנטות על דרך אחר ועיין בביאורי הגאון סימן ך"ז ס"ק כ"ד מאריך ג"כ בזה שיש מוכיחות גרועות ויש ממוצעות ע"ש. ותדע דהכי הוא ע"כ דר"י מחמיר בעסק מוכיחות דנחזי אנן מה דבהשקפה ראשונה יש לדקדק טובא דבפ' המגרש אמרינן במאי קמפלגי רבנן סברי ידים שא"מ הויין ידים כו' ובסוגיא דפ"ק דנדרים אמרינן על פלוגתא דאביי ורבא לימא בפלוגתא דרבנן ור"י קמיפלגי ודחי לה תלמודא דרבא אפילו כרבנן ורבא מודה התם משום דאין אדם מגרש כו"ע"ש ברש"י דממילא מוכחא מילתא וע"ש בר"ן שהביא בשם רשב"א לשבש גירסות הגמ' אלא קסברי ידים דגט מוכיחות נינהו ע"ש וקשה דלפי"ז תקשי לן מ"ט דר"י דהא בסוגיא דגיטין אוקמינן פלוגתייהו בטעמא דידים שא"מ אבל השתא דאמרינן דאפילו למאן דבעי מוכיחות כאן יש הוכחה והוה ידים מוכיחות ומ"ט דר"י בשלמא הא לא תיקשי לן לפי מה דאמרינן בנדרים דאביי מצי סבר כר"י ואף דבעלמא לא בעי מוכיחות בגט משום דכתוב כריתות בעינן דווקא מוכיחות, גמורין ע"ש בפירש"י ופירוש רא"ש א"כ לכאורה מ"ט דרבנן דסברי דלא בעי אפילו בגט מוכיחות. זה אפשר לתרץ דרבנן לא סברי דרשא דכריתות לדרוש ולומר דבגט בעינן הוכחה גמורה וא"כ בדרשא פליגי מר דריש כריתות על מילי אחרנייתא ולא על הוכחה ומר דריש ליה על הוכחה אבל האי עניינא דאמרינן התם דאפילו רבא דסובר דא"מ לא הויין ידים לא בעי גבי גט מינאי משום דהתם יש הוכחה דאין אדם מגרש אשת חבירו ופירש"י דמוכחא מילתא שפיר ע"ש קשה שפיר א"כ דאפילו רבא דסובר ידים שא"מ לא מהני מודה הכא משום דהוה שפיר מוכיחות א"כ מ"ט דר"י הואיל ובלא"ה הוה מוכיחות ודוחק לומר דפליגו בזה אי הוה מוכיחות או לא כי זה הוה פלוגתא במציאות:

אולם לדברינו ניחא בפשיטות דעיקר פלוגתא דאביי ורבא הוא בידים שא"מ כלל דלאביי מ"מ הויא ידי' ומהני ולרבא לא מהני ופליגי באינו מוכיחות גרועות או מציעות כמו שכתב בביאורי הגאון שיש מדרגות מדרגות בענין אינו מוכיחות ע"ש שביאר כך בשם תו' דנדרים:

וענין אמירות הרי את מקודשת ולא אמר לי זהו עיקר ענין ידים שאינו מוכיחות כדאיתא בפ"ק דקדושין (דף ה' ע"ב) וה"ה בגירושין כשאמר הרי את מגורשת ולא אמר מינאי ע"ש בר"ן דמפרש כי היכי דמסיק שם על מה דמקשה אשמואל הא לא הוה מוכיחות ומתרץ דאמר לי ה"ה בגירושין דאמר מינאי והלא תראה דבסוגיא דנדרים דרצה לאוקמי פלוגתא דאביי ורבא בפלוגתא דרבנן ור"י דייק תלמודא שם ענין מינאי דמצריך ר"י ורבנן לא מצרכי ולא תפסו שם כלל ענין ודן דפליגי והיא הדבר שדברנו ורצינו לבאר משום דפשיטא ליה לתלמודא דעסק ודן אשר מצריך לה ר"י אין לו שייכות כלל לעסק פלוגתא דאביי ורבא דחששא דר"י שמא בדיבורא מגרש לה ולא בהאי שטרא והאי שטרא לראי' הוא חששא רחוקה עד דנימא להצריך אף ע"ז הוכחה למכתב ודן רק ר"י הוא דחייש אפילו לחששא כל דהו ובעי שיהיו ידים מוכיחות וגלויות עד שלא יהיו באפשרי לנטות הדבר לשום צד אחר ואפילו רבא דפליג על אביי ובעי ידים מוכיחות מודה שפיר בודן לא צריכא לאכוחי דבשטרא דווקא מגרש ולא בדיבורא דזהו חששא רחוקה ובפרט לשיטות הטור דמדאורייתא צריך לומר בשעת נתינה הא גיטך ובלא"ה הגט בטל מדאורייתא א"כ מוכחא טובא דבשטרא קמגרש ולא בדיבורא אף ר"י חייש טפי שיהיו ידים מוכיחו' בולטות וגלויות בלי שום צד נושה על דרך אחר ואפשר טעמו דר"י דווקא בגט בעי הוכחה ברורה משום דסובב דרשא דכריתות דאיתא בפ"ק דנדרים ה' ע"ב שם ומפר"שי דמשו"ה בעי שיפסיק לדיבורו והרא"ש כ' שם וז"ל דהואיל והיתה כבר אשתו אינו כרותה ומפורשת הימנו אם לא בהוכחה גמורה עכ"ל או אפשר ר"י סובר כך בכל מקום דבעינן הוכחה ברורה וגמורה כמו דפליג בקדושין על ר' יוסי דסובר דאם מדבר עם אשה בעסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פירש דיו ופליג ר' יהודה ואומר דאעפי"כ צריך לפרש אלמא חזינן דר"י מחמיר בכל מקום שיהיה הוכחה גמורה וברורה אף דבעסוקין יש הוכחה קצת מ"מ לא מהני. ולפיכך אף בהא מילתא דודן מצריך להוציא מחששא דילמא בדיבורא ובלא ודן אף שיש הוכחה אבל אינו ברורה כ"כ וצריך לפרש כשיטתו גבי עסוקין באותו ענין דפליגי ואומר דצריך לפרש כנ"ל. ואפשר עוד לומר דדווקא בגיטין וקדושין סובר ר"י כך היינו בגט בעי כריתות כנ"ל וקדושין יליף ויצאה והיתה מיניה יליף שיהא הוכחה גמורה בקדושין כמו בגירושין. אולם בהאי מילתא לא סבר רבא כוותי' דר"י כי אף דרבא דסובר ידים שא"מ לא מהני לא אמר אלא היכא דליכא כלל הוכחה אבל הוכחה ברורה וגמורה להיות גלוי' בלי שום דרך נוטה לצד אחר כולי האי לא בעי ולכן אף דשמואל סבר לה נמי בענין אינו מוכיחות כרבא וכדמסקינן פ"ק דנדרים ופ"ק דקדושין דצריך שיאמר לי' ובלא אמר לי הויין אינו מוכיחו ולא חיישינן לקדושין מ"מ פסק שמואל בקדושין בסוגיא דמדבר עמה על עסקי קדושין דמקודשת אפילו לא פירש וכר' יוסי ע"ש. אף דר"י פליג דצריך לפרש. אלמא חזינן דהא דמצריך ר"י הוכחה ברורה וגמורה לא פסקינן כוותי' משום דהא מילתא לא שייכ' לעסק ידים שא"מ וכנ"ל:

וניחא מאוד דבפ"ק דנדרים דבעי תלמודא לומר דאביי ורבא פליגא בפלוגתא דר"י ורבנן תפיס שם תלמודא מה דלא מצריך רבנן מינאי. משום דבאמת ר"י ורבנן בתרתי פליגי דרבנן לא מצרכי לא מינאי ולא ודן אך עסק מינאי שפיר מישך שייכי לענין פלוגתא דידים מוכיחות או אינו מוכיחות אבל עסק ודן הוא ענין אחר והוא טפי ממוכיחות ממוצעות ושייך להוכחה ברורה וגמורה ותלמודא בעי לומר דאביי ורבא בפלוגתא דר"י ורבנן דבאמת רבנן דלא מצרכי אפילו מינאי סברי דלא בעינן כלל ידים מוכיחות ור"י דמצריך אפילו ודן כדי לאכוחי דלא בדיבורא מגרש לה סובר דאפילו ידים מוכיחות ממוצעת נמי לא מהני עד שיהיה הוכחה ברורה וגמורה בלי הפסק וא"כ יש ביניהם פלוגתא רחוקה ובתרתי מילי איפליגי והנא תראה בעין דפ"ק דנדרים מוקי לה תלמודא שם דפליגי בידים מוכיחות קבע שם עניינא דמינאי ובפ' המגרש דתלמודא מפרש שם עסק מה דיש ביניהם פלוגתא דודן לא אמר תלמודא סתמא דפליגי בידים מוכיחות אי הוויין ידים או לא ומאריך שם תלמודא בלישנא יתירה טובא אשר נראה בהשקפה ראשונה אך למותר דהכי איתא התם רבנן סברי ידים שא"מ הויין ידים ואע"ג דלא כתב ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא קמגרש לה ע"ש לכאורה סתמא היה לו לומר דרבנן סברי אינו מוכיחות נמי מהני אבל השתא קמסיק וקאמר ואע"ג דלא כתב ודן מוכחא מילתא כו' משמע דצריך ידים מוכיחות ומ"מ לא צריך ודן משום דבלא ודן הויין ידים מוכיחות אבל לפי הצעו' דברינו מדוקדק הכל ובדיוק קאמר דבפ"ק דנדרים דעסיק שם לפרש טעמא דפלוגתא דמינאי קאמר בקיצור דרבנן לא מצרכי מינאי משום דסברי כאביי דאפילו בלא מוכיחות הויין ידים דבאמת בלא מינאי הויין ידים שאינו מוכיחות ממש. אבל כאן בפ' המגרש דעסק לפרושי עסק פליגתייהו על ודן אינו מהצורך לאוקמי טעמא דרבנן דידים שא"מ מהני אלא טעמייהו דבלא ודן היה נמי מוכיחות רק דלא הוה מוכיחות גמורה וברורה ובזה גם רבא מודה דמהני לכן קמסיים תלמודא משום אע"ג דלא כתב ודן יש הוכחה דבהאי גיטא מגרש רק ר"י הוא דמצריך הוכחה גמורה וברורה סבר דצריך דוקא לפרש. ולשיטתו דלא מהני ליה עסוקין באותו ענין ודומה לידים מוכיחות. מ"מ פליג ואומר דצריך לפרש הכ"נ סובר כאן דצריך לפרש ולכתוב ודן להורות הוכחה ברורה ומפורשת דלא בדיבורא קמגרשה אלא בהאי גיטא:

ובנדרים על פלוגתא דאביי ורבא אמרו בני הישיבה לימא בפלוגתא דרבנן ור"י כוונות תלמודא על ענין מינאי דלא קמצרכי רבנן דהוו ידים שא"מ ממש ונמצא רבא סובר כוותי' דר"י בחדא ופליג עלה בחדא והכ"נ שמואל סובר כר"י בחדא ולכן מצריך גבי קדושין לי כדמפרשינן בפ"ק דקדושין ובנדרים ופליג עלה במאי דמצריך דווקא הוכחה ברורה מפורשת וכמו שפסק בפ"ק דקדושין כר' יוסי דאינו צריך לפרש אבל כרבנן ודאי לא סבר רבא ולא שמואל דהא רבנן לא מצרכי אף מינאי א"כ ע"כ סברי דאפילו ידים שא"מ ממש מהני ותלמודא קבעי למידחי ולומר דאפשר לן לאוקמי מילתא דרבא כולה כרבנן ומהכרח לן לחדש סברא מחודשת דעסק גט חלוק משארי דברים ולכן אף בקדושין בעי לי' בגט לא בעי מינאי משום דהוה ידים מוכיחות אפילו בלא מינאי משום דאין אדם כו' אבל הוכחה גמורה וברורה פשיטא דליכא אפילו גבי גט ונמצא לפי"ז ליכא פלוגתא בין ר"י ורבנן אלא בחדא דר"י מצריך דווקא הוכחה מפורשת וברורה לכן מצריך מינאי ורבנן לא מצרכי הוכחה ברורה אבל הוכחה ממוצעת שפיר מצרכי אפילו רבנן וכרבא וכשמואל דהלכה כוותייהו ולפי"ז בפ"ק דקדושין דמסקינן לשמואל דגבי קדושין בעינן דאמר לי אבל גבי גט לא בעי ע"ש בר"ן באריכות מזה וניחא דר"י פליג ארבנן ומצריך מינאי משום דלשיטתו דמצריך אף ודן בכדי שיהי' הוכחה ברורה ומפורשת וכשיטתו דאף עסוקין באותו ענין לא מהני וצריך לפרש. א"כ בגירושין אף רבא מודה דלא בעי מינאי: ועדיין אפשר לומר כסברות רמב"ן שהביא הרא"ש בפ' החולץ בסוגיא דפלוגתא דקם דינא דכפי שנראה מעיקרא לבני הישיבה לאוקמי פלוגתייהו בפלוגתא דתנאי כן עיקר לפסק הלכה ודרך הגמרא לדחות בסברא מועטת ולא סמכינן אשינוייא א"כ נראה כאן נמי סברת בני ישיבה עיקר דרבא דווקא כר"י ולא כרבנן ומה דדחי הגמרא קדחי בסברא מועטת כי כן דרך הגמרא לדחות בסברא כל דהו ומחלק בין גט לקדושין וש"ד אבל באמת שינוייא בעלמא הוא וסברא מועטת היא כי באמת אין לחלק כי אף בגט בלא מינאי הוה ידים שא"מ כמו גבי קדושין ולפי"ז באמת פ"ק דקדושין דמשני שם הכא במאי עסקינן דאמר לי ה"ה בגט דאמר מינאי ע"ש בר"ן באורך מזה: והנה בפ' המגרש איתא שם איבעי להו בעינן ודן או לא. לפי הנראה משמע דלא קמבעי תלמודא אלא על ודן המבואר שם בסוגיא דפליגי רבנן ור"י אבל על ענין מינאי לא קמבעי ליה אף דבאמת פליגי בתרתי ור"י הוסיף על מילתא דרבנן תרי עניני מ"מ לא קמבעי ליה סתמא אי בעינא להא דר"י או לא אלא דייק דווקא על ודן דהוא להוציא מחששא דבדיבורא קמגרשי והר"ן לשיטתו קמפרש דמינאי לא קבעי דלא צריך בפשיטות ע"פ מה דדחי תלמודא בנדרים דאפילו רבא לא צריך מינאי ע"ש. אולם לשיטתנו וכפי שהכרחנו הדברים בראיות נכונות דאיפכא מסתבר וכשיטות רמב"ן בפרק החולץ דכסברות בני הישיבה מתחילה כן הוא עיקר הלכה לדינא. א"כ נראה לי לפרש ולומר דמינאי לא קמבעי לתלמודא דפשיטא דצריך. ובפרט לפי מסקנא בפ"ק דקדושין שם על מימרא דשמואל דצריך בקדושין לי ובגירושין מינאי כמבואר בר"ן שם משום דבלא מינאי הוה ידים שא"מ ממש רק על ודן דמצריך ר"י משום דקאי לשיטתו דבעי דווקא הוכחה ברורה ומפורשת. קמספקא ליה לתלמודא אם תופסין אנחנו להחמיר לכתחילה גבי גט משום הידור ושופרי וכמו שכתבו תוס' בד"ה אע"ג לאביי ע"ש. וקפשיט זה מרבא דאיתקין איך פלוני כו' ואילו ודן לא קאמר. ולכאורה קשה דתינח ענין ודן דליכא בהא דאתקין רבא אך הא אף מינאי ליכא שם ולפי דברינו מינאי בעינא בודאי לרבא ולשמואל דמצרכי דווקא ידים מוכיחות א"כ קשה טובא איך רצה תלמידא להוכיח מדאתקין רבא ולא הזכיר ודן הא לא הזכיר נמי מינאי דצריכי בפשיטות אליבא דרבא כנ"ל:

אולם חקרתי לומר דלא קשה מידי דהנה במשנה דאי' שם גופי של גט על עיקר הצרכות כתיבתו איך הוא מדאורייתא כמו שביארנו בזה ואמר ת"ק דדי לכתוב הרי את מותרת דסובר ידים שא"מ הויין ידים לכן אף דלא כתוב מינאי מ"מ מהני ופשיטא דלא מצריך ודן לאכוחי דלא בדיבורא קמגרשה כמו שביארנו דלא נצרכא אלא משים הוכחה ברורה ור"י פליג וסובר דידים שא"מ לא מהני מדאורייתא וביותר לשיטתו בעינן דיוקא הוכחה ברורה ומפורשת לפיכך קאמר ר"י דגופו ועיקרו של גט אפילו כמו שהוא נכתב מדאורייתא צריך לכתוב ודן ומינאי:

וכל זהו שייך על המשנה דתפס רק עיקרו שהוא מדאורייתא ודי שכתוב בו הרי את מותרת או הרי את מגורשת או הרי את משולחת או הרי את לעצמך כדאיתא כל זה ברמב"ם פ' א' הלכה ד' ומפורש פ"ק דקדושין (ה' ע"ב) ועל הני לישנא שייך שפיר להצריך להו תיבת מינאי להאי מ"ד דידים שא"מ לא מהני ודומה לקדושין בלא תיבות לי שאינן מוכיחות למי מקדשה לעצמו או לאחר כמו כן גבי גירושין שכותב הרי את מגורשת בלא תיבות מינאי אינו מוכיחות מי הוא מגרשה הוא או אחר. ולכן לכל הני לישנא בעינן תיבות מינאי לפי פסק הלכה דידים שא"מ לא מהני. כמו דאי' בר"ן פ"ק דקדושין ובנדרים על האי מימרא דפ"ק דקדושין דצריך תיבת מינאי. אבל לפי מה דאתקין רבא לכתוב בגיטא כמנהגינו לכתוב אנא פלוני פטר ותריך יתיכי פלונית אנתתי כו' וכמבואר בכולה מכלתין דגיטין דצריך לכתוב שם האיש והאשה והוא תיקן מדרבנן לכתוב כן לכתחילה כמו זמן שניתקן ולא די לכתוב רק גופו לבד שהוא מדאורייתא. א"כ בפשיטות שאינו צריך כלל וכלל לתיבות מינאי להוכיח שהוא מגרשה אחרי שמפורש בו שבעל הזה ששמו כך וכך מגרש את אשתו ששמה כך וכך א"כ ההוכחה ברורה ומפורשת לכלי ממילא מבואר עסק מינאי בהא דאיתקן רבא אך לישנא דודן עדיין צורך לפי סברות ר"י דעדיין יש לחוש דאפשר בדיבורא קמגרש ושטרא ראיה בעלמא ואנן בעינן שיגרשנה דווקא בספר ושפיר היה רוצה תלמודא לדייק מדלא הזכיר רבא ודן משמע דלא איתקין אפילו לכתחילה וקדחי תלמודא ונבאר זה לפנינו:

ובהערה זאת מתורץ מאד לנכון מה שהקשה הר"ן פ"ק דנדרים שם לפי מה דסובר דבעינן ידים מוכיחו' א"כ אמאי אמר שמואל בפ"ב ד"ו ע"א על מה דתני במשנה דצריך להניח מקום איש ואשה אמר שמואל אף צריך להניח הרי את מותרת מ"ט לא קאמר דאף צריך להניח מקים ודן ע"ש ותירוצו כבר הבאתי דקדחי ליה בשעה"מ ובאמת התו' בנדרים שם הכריחו דע"כ שמואל סובר כרבנן ולא בעי מוכיחות ע"ש אבל לדברינו ניחא בפשיטות דזה ודאי שמואל בעי דווקא מוכיחות כר"י ושפיר בעי מינאי. ושפיר קדייק דשמואל סובר כר"י בעסק מינאי ע"ש ברא"ש דענין דמה שאני אוכל לך דומה לענין דמינאי ולא לענין דודן ע"ש הטיב וא"כ עסק מינאי ודאי צריך אליבא דשמואל וסובר בזה כר"י ולא כרבנן דמכשרי בלא מינאי דסברי דלא בעינן מוכיחות אך זהו דווקא אם נכתב רק גופי כמו שהיא מדאורייתא אבל לדידן וכדמפורש במשנה שם שצריך להניח מקום האיש והאשה והזמן שהוא הכל מדרבנן א"כ כבר מפורש ומוכח דהבעל מגרשה ממילא לא צריך ענין דר"י משום מינאי. ועסק ודן דקמצריך לה ר"י משום דלא נימא בדיבורא קמגרש באמת לא סבר לה שמואל כוותיה דבאמת אין הלכה כוותיה בזה אף דתלמודא רוצה לדחות מה שקדייק מהא דאיתקין רבא ואפשר דאנן שפיר כתבינן ליה אבל מ"מ הוא לשופרא ודרך הידור בעלמא מה שאנו עושין בגט על צד היותר אפשרי כמו שכתבו התו' דאפילו אביי סובר דכתבינן ליה אבל מ"מ אין צורך לכותבי טופסי גיטין להניח מקים עליו דלדידן דלא קי"ל בהא כר"י להצריך הוכחה ברורה א"כ מה דנהיגין לכותבו היא כמו מיומא דנן ולעלם שפירש"י שמדינא אינו מהצורך לכותבו ע"ש דף פ"ה ע"ב שפירש שלא נעשה אלא לשופרא והידור בעלמא ע"ש ופשיטא דלא צריך להניח מקום ע"ז: ולפי הצעות עיקר הדברים שביארנו מבואר לנכון ימה דראיתי מבוכה בין הקדמונים גדולי הפוסקים בענין הצרכות ליכתוב הרי את מותרת דהקדמונים לא נהגו לכותבו כמבואר בתו' (ד"ו ע"א) ובטופס הגט מרש"י ורי"ף ליתא אבל ר"ת הנהיג לכתוב ואפשר משום שופרא אבל הרמב"ן הביאו הר"ן סוף גיטין דצריך לכותבו משום דאמרינן שהוא גופו של גט ודעת רמב"ן אם לא כתבו אפילו ניסת תצא ועוד ראייתו ממימרא דשמואל דצריך להניח מקום הרי את עיין בר"ן הביאו הב"ש בקוצר סימן קכ"ו ס"ק ל"ו ע"ש. ובהשקפה ראשונה דבריו מתקבלים עד אשר יגדל התימא על הראשוני' שמנעו עיקרו וגופו ואמרתי שבודאי ראשונים כמלאכים וגופו של גט אין להרהר עליהם ח"ו שימנעו אלא בודאי הגוף קיים בטופס שלהם:

ולדעתי יש ראיה ברורה ונכונה שאין צריך לכותבו. כי לפום רהיטא קשה טובא שם בסוגיא דקבעי להו אי בעינן ודן או לא וקפשיט מדאתקין רבא וכו' ואילו ודן לא קאמר וקשה דהאי מקשה חכם עיניו בראשו לראות ולדקדק בלישנא דרבא וחפש ולא מצא בו ודן ואמאי דיקדק אחרי דברי ר"י היה לו לדקדק אם מצא בלישנא דרבא דברי ת"ק דאמר גופו של גט הרי את כו' וזה תימא גדולה מ"ט הא ניחא ליה והא קשי ליה באמת ראיתי ברשב"א בחידושיו שכ' לפרש מאי דאיתא שם בגמ' ולטעמיך כולהו מי קאמר וז"ל דהאיכא הרי את מותרת דצריך לכולי עלמא ע"ש ועיין רש"י שבאמת לא פירש כך אלא ז"ל כל שארי דברים הנכתבים בגט כגון דיתיהויין וכו' מי הזכירם רבא בתקנה זו ע"ש והדין עם רש"י דלישנא דתלמודא דאיתא שם כולהו מי קאמר לא דייק כרשב"א דלפירושו היה לו לומר ולטעמיך הרי את מי אמר אבל השתא משמע דקאי על שארי מילי מטופס הגט וכפירש"י דלשון כולהו משמע על טובא מילי קא ועוד דאי נימא דקאי על הרי את כרשב"א קשה על המקש' דקארי לה מאי קארי לה ואיך לא ראה שרבא בתיקונו לא הזכיר גופו של גט. אך רשב"א דנוטה לשיטות הרמב"ן כמו שזכרו בחידושיו סוף גיטין לפיכך הוכרח לפרש כך דע"כ עיקר הגט חסר בלישנא דרבא. אבל רש"י בחמת לא זכר כלל בטופס שלו שכ' שם באותו דף תיבות הרי את ע"ש והוא כשיטות כל הקדמונים שמנעו מלכותבו. לכן הוכרח לפרש מה דאמר תלמודא כולהו מי קאמר על מילי אחרינא ואולם מה שחקר הרמב"ן הואיל וזהו גופו ועיקרו של גט איך אפשר למונעו מלכתוב מעיקרא לק"מ לפרושינו דמה דאיתא במשנה גופו של גט קאי אדאורייתא איך הוא נצרך לכותבו דת"ק סבר דאם לא כתב בו אלא הרי את כו' הוא כשר מדאורייתא וחייל הגירושין לכל מילי וה"ה הרי את מגורשת או משולחת או את לעצמך כדאיתא ברמב"ם פ"א הלכה ד' ע"ש נמצא דת"ק מפרש דעיקר מה דכתיבא באורייתא וכתב לה ספר כריתות כוונתו שכך יכתבו בו ודיו ור"י מוסיף ואומר לפלוג על ת"ק בתרי מילי כמבואר כאן בסוגיא ובפ"ק דנדרים דלת"ק לא צריכי מינאי דת"ק אמר דאף דכ' הרי את מגורשת כשר ור"י אומר שצריך לפרש מגורשת מינאי דבלא"ה לא הויין מוכיחו' מי המגרש ועוד צריך לכתוב בי ודן דבלא"ה אינו מוכח דמגרשה בספר אלא אפשר בדיבורה מגרשה ושטרא לראיה הוא. וא"כ לפי המבואר באתקין רבא אנא פלוני פטיר ותריך ליכי אנת אינתתי כבר יש שם לישנא דגופו של גט שהוא הרי את מגורשת מינאי. ותו אינו מהצורך לכתיבת הרי את מותרת כי כבר יש בו גופו. וכמו שהארכנו לעיל בזה דמדאורייתא לא בעי כלל שמו ושמה. אלא דיו אם כתוב בו הרי את מגורשת או משולחת או מותרת ומדרבנן תיקנו לבאר שמותיהן ולא לכתוב סתמא הרי את מגורשת אלא אנא פלוני מגרש אותך אשתו פלונית. והרמב"ן והרשב"א דחשבו שקביעות שמות איש ואשה מדאורייתא כמו שהזכרתי למעלה דסברי דבהעדר השמות או שינה בהם בטל הגט מדאורייתא והא ראיה דרשב"א מצריך אף גבי קדושין שמות ורמב"ן קבע קרא דצריך דרך ספירות דברים כנ"ל מזה. לכן לסברתם הוכרח להם לפרש את האמור במשנה גופו של גט הרי את מותרת הוא קאי ואיירי שצריך לכותבו אף אחרי שיכתב בו השמות שבעל פלוני מגרש אשתו פלונית. ואעפ"כ קבעה המשנה דעדיין עיקרו וגופו צריך שיהיה כתוב בו הרי את מותרת א"כ ניחא שחקר רמב"ן ורשב"א החזיק בשיטתו לומר שאפילו ניסת תצא אם לא כתוב בו נוסף על כל הנוסח של הגט שלפנינו עוד גופו של הרי את מותרת. אולם לדעתינו אשר מסכים לדעת הקדמונים שמהתורה איני מהצורך כלל לקביעות השמות וע"כ מה דאמור במשנה גופו של גט כוונת המשנה הוא קאי על עיקרו כפי מה הוא פירוש של ספר כריתות הכתוב בתורה אשר מדאורייתא אם לא כתוב בו רק זה דיו:

אמנם אף שזאת ביארנו לדחות שיטות רמב"ן מה שדעתי נוט' להצריך הרי את מותרת מעיקר הגט מדאורייתא אף שכבר כתב פטרית שבקית כמו שכ' הב"ש דמשו"ה אפילו ניסת תצא. אך עדיין יש מקום לומר להצריכו מדרבנן משום תקוני דשטרא וכמבואר בר"ן ורשב"א ובמגיד פ' ד' באריכות דמשום דכתיב להתנסבא דאין בו אלא היתר נשואין ולא זנות וה"ל כאומר חוץ מזנותיך שסיא ספק מגורשת כדאיתא (דף פ"ה ע"א) ולפי טעם זה ודאי אם ניסת נא תצא וביותר נראה לומר דדינו כמו ענין הארכות ווי"ן ושארי הרחקות המבוארים בגמ' (פ"ה ע"ב) ובשו"ע קכ"ו בענין זה או שכ' ודן ביו"ד או ואיגרת ביו"ד בכל כיוצא בזה הובא שם סעיף כ"ב שאם לא עירער הבעל כשר ועוד י"א שם דאין עירעורו מועיל אא"כ כתב הסופר מפיו ע"ש ובמ"מ פ' ד' ובר"ן ורשב"א הובא בב"ש ס"ק ל"ב ע"ש. וכבר האריך הרמב"ם פרק ד' הלכה ט' שהסופר צריך לזהר בדברי הגט שלא יהיה משמעו ב' עניינים עד שהקורא יכול להסתפק שמא לכך נתכוין או לא נתכוין ע"ש. ומסיים המגיד שם שיש מי שכתב שמשום זה אין צורך לכתוב הרי את מותרת שלא אמרן אלא באומר בפירוש חוץ מזנותיך אבל בסתם מותרת היא לכל דבר וכש"כ שכבר כתוב בגט ספר תירוכין וכו' שהוא דבר כולל עכ"ל וכן האריך הרבה בעל העיטור הובא דבריו בהגהות מרדכי פ' המגרש ומה שהקשה העיטור עוד וז"ל ותדע דאי איתא דבלישנא דלהתנסבא אית ביה שיורא אמאי נקט ר"י בהאי לישנא לימא דתהוי רשאה ושלטאה בנפשיכי ותשתרי לכל גבר ועוד הא כתוב ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תרוכין ה"ל כמו הרי את מגורשת וגרסינן בפ"ק דקידושין הרי את מקודשת הרי את משולחת כו' הרי זו מגורשת עכ"ל. הנה מה שהקשה אמאי נקט ר"י להתנסבא הל"ל ותשתרי לא קשה מידי לפי מה שכתב הר"ן בסוגיא דהמגרש דאע"ג דכתב הרי את מותרת לכל אדם צריך לכתוב להתנסבא דאי לא משמע שתהא פנויה ומותרת לכל ולא שתנשא לאחר ע"ש. ומה שהקשה עוד מפ"ק דקדושין על סברות רמב"ן שיין שפיר להקשות משום דהא שיטות הרמב"ן דאינו גט מדאורייתא ואפילו ניסת אבל הנהו פוסקים דאצרכי הרי את מותרת משום דלא לשתמע דווקא להתנסבא וחוץ מזנותייך וזה הוה הרחקה מדרבנן א"כ אפשר לומר הא דאיתא פ"ק דקדושין קאי ואיירי מדאורייתא ואתו לאשמועינן התם דאילו אמר אינו אישך אפילו בית מיחוש ליכא ולא פסלה אפילו לכהונה ע"ש ברש"י:

איברא נתתי אל לבי לתור ולחקור במימרא דר"י שבא לחלוק על ת"ק דסובר גופו הוא הרי את וכו' או הרי את מגורשת כדאי' פ"ק דקדושין ור"י דסובר ידים שא"מ לא מהני ולכן הוסיף לומר ודן וכו' להורות שלא בדיבור מגרשה עיין רש"י במשנה וגמרא שם אך לענין מה הוסיף לישנא דלהתנסבא כו' ואי משום דחייש להא דכ' הר"ן דהרי את מותרת משמע דלא התירה אלא לזנות ולא לנשואין לכן הוסיף להתנסבא קשה לפי ביאורינו שביארנו דמילתא דת"ק דנקט גופו של גט קאי ואיירי אדאורייתא וא"כ ר"י בא להוסיף דמדאוריי' בעי ידים מוכיחות לכן צריך לכתוב ודן וכו' אבל מה דמסיים להתנסבא לכל גבר וכו' אי נימא דכוונתו כר"ן הנ"ל דלא נטעה דלא מתירה אלא לזנות בודאי זה לא הוה מדאורייתא אלא משום הרחקה וכנ"ל ולא שייך ע"ז לומר שהוא מגופו של גט אשר הצריכה התורה. ועוד השתא דקאמר להתנסבא מצאו לחקור דעדיין צריך הרי את מותרת משוה דדילמא אמר דווקא לנשואין ולא לזנות וכמו דאיתא יבמות (דף צ"ב ע"א) דבהיתירוה ב"ד להנשא והלכה וקלקלה חייבת ופליגי שם ר"א אמר זינתה ורבי יוחנן אמר אלמנה לכה"ג אבל זינתה בכלל היתר נשואין היא ע"ש. א"כ להאי מ"ד דזינתה לאו בכלל נשואין היא צריך כאן הרי את להתירה אבל למ"ד דזינתה הויא בכלל נשואין לא הוה צריך. אבל עדיין עכ"פ אלמנה לכה"ג גרושה לכהן הדיוט לא הוה בכלל נישואין וראיתי בהגהות מרדכי שם דכ' דלכל גבר דתצביין ממילא איתרבי אף אלמנה לכה"ג ע"ש וא"כ קשה לא נכתב לא ה"א ולא וא"ו דהיינו שלא היה לכתוב כלל להתנסבא ולא היה צריך לרבו' לא זנות ולא אלמנה לכה"ג. והא ראיה דלת"ק בהרי את מותרת או הרי את מגורשת סגי בלא להתנסבא א"כ ר' יהודה קמוסיף ודן לשיטתו להוכיח דלא בדיבורא מגרש אבל אחר שיאמר ודן יהא ליכי ספר תרוכין. הוה כמו הרי את מגורשת:

ולבוא לברר הדבר כשמלה נקדים מה שאמרתי דבר נפלא ונחמד אמת לאמיתו של תורה. על מה דחקרתי על כל הני פוסקים שהקשו על האי סברא דמצריכי הרי את מותרת משום היתר זנות כדי שלא נימא דאסרה עדיין לזנות והקשו ע"ז שלא אמרו זאת אלא באומר בפירוש חוץ מזנותייך אבל בסתם מותרת היא לכל דבר ובפרט שכתוב ספר תרוכין כו' שהוא דבר כולל וכמו דביארו חקירה זאת במגיד ובר"ן ורשב"א פ' המגרש ע"ש. ובפני יהושע ראיתי וז"ל ולענ"ד יש לתמוה דמאי שנא מחוץ מירושתיך והפרות נדריך דמיבעי לן נמי ולא איפשטא ואפ"ה לא תיקנו בזה שום לישנא יתירא אע"כ דלא מיבעי לן לעיל אלא אם אמר בפירוש חוץ אבל מסתמא התירה לכל דבר וא"כ הכ"נ לענין חוץ מזנותייך וצ"ע עכ"ל:

ואני ראיתי כן תמהתי בהשקפה ראשונה איך נעלם מהגדולים הללו גמרא ערוכה מה דאי' (דף פ"ו ע"א) שם דרבא תיקן לכתוב בגט לעלם לאפוקי מדבעי מרב נחמן אמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי והוא בגמ' (דף פג ע"ב) ומשמע שם דפשטינן כיון דפסקי פסקי עיין בפיר"שי דאפי"ה תיקן שלא להוציא לעז ע"ש והרמב"ם הוכיח מזה דע"כ דהאי בעייא לא איפשטא מדחיישינן לתקן משום זה לעלם עיין בר"ן שם וברשב"א וכן פסק בשו"ע סי' קל"ז ע"ש וא"כ קשה טובא בהאי סוגיא הא לא קמבעי לן אלא כשאומר בפירוש למחר את אשתי אבל בסתמא לא קמבעי מידי ולמה צריך לי' לישנא יתירא דלעלם בכדי להוציא מהאי ספיקא ובזה היה להפ"י להקשות דלפי"ז ליצרך נמי לישנא יתירא משום חוץ דירושה והפרות נדרים הואיל ואף סתמא חיישינן:

איברא דראיתי שר"שי ור"ן דייקו שם לפרש מה דאמרו לאפוקי מדבעי רבא מר"נ דהכי פי' כמו שפירשו שם לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר דפירושו הוא דרבא תיקן להרגיל לסופרים לכתוב בכל הגיטין משום גיטי שכ"מ שכתוב בו אם מתי כמו כן מה דתיקון לעלם. וז"ל הר"ן סוף פ' מי שאחזו דבודאי בכולהו גיטין מסתמא לעולם משמע ועיקר מה דתיקן רבא לכתוב בו מפורש תיבות לעולם כי היכי דנשמע ממלתא דאינו רשאין לעשות גיטא על גוונא דהיום אין את אשתי ולמחר את אשתי ע"ש וכן פיר"שי דתיקון דלא נעביד הכי ע"ש כוונתו פירש הר"ן עיין בב"י סי' קכ"ו שביאר ג"כ כנ"ל וביאר שם דלפיר"שי אף כשעושה מפורש גט על אופן למחר את אשתי מ"מ מגורשת ותיקון רבא משום זהירות יתירה היא ולהרמב"ם אם כתב כך לא הוה גיטא כלל עכ"פ עיקר תיקוני דרבא בכדי להודיע לסופרים דבר זה הלכה לדינא גבי גט שכ"מ צריך לכותבו מהיום וגם זאת ידעו כולם דאין נכון לכתוב גט על אופן דלמחר את אשתי אלא גט צריך להיות לעולם ולפי"ז לק"מ מסוגיא זה ויפה חקרו שם למה צריך הרי את מותרת משום חוץ מזנותייך הא לא שייך חוץ מזנותייך אלא אם פירש כך ולא בסתמא:

אולם מ"מ הדרא קו' לדוכתין ממקום אחר נימא דצריך לכתוב הרי את מותרת. להודיע הדין דאסור לגרש על גוונא דחוץ מזנותייך אלא צריך לגרש סתמא שתהיה מותרת לכל וגם חקירת הפ"י מה שחקר יש להקשות מ"ט לא נעביד תיקון להודיע לכל האי דינא דחוץ מירושתך והפרת נדריך שאסור לגרש כך כמו שעשה רבא תיקון להודיע לכל האי דינא דאסור על גוונא דלמחר את אשתי. ואי משום דחוץ מירושה והפרת נדרים וזנותייך לא שכיחא כמו שכ' הר"ן דמ"הט השמיטו הרי"ף קשה אף דינא דלמחר את אשתי השמיטו הר"יף מסתמא ג"כ לא שכיח ובפרט לפיר"שי דגוונא למחר את אשתו מקוטב הדין מגורשת רק משום חשש לעז בעלמא יש לחוש ע"ש. א"כ מכ"שכ ראוי להודיע הנהו דינא דזנות וירושה והפרת נדרים דמקוטב הדין לא הוה גט גמור דמספקא לתלמודא והנה רש"י פי' דמשום זהירות בעלמא הזהיר שלא יגרש על גוונא למחר את אשתי והרמב"ם פסק דגוונא למחר את אשתי לאו גיטא הוא כלל ע"ש בפ"ח וכבר הקשה הר"ן מנ"ל לרמב"ם דודאי לא הוה גיטא הא אי נמי דמספיקא הוה שפיר צריך לרבא לתקוני שלא יהיה שום ספק בגיטא ע"ש. אולם כפי הנראה זה לק"מ דאילו הוה אמר תלמודא לאפוקי מהא דפשט רב נחמן לרבא ממילא הוה משמע דלאפוקי מהא דפשט דהוה גיטא אלא בספיקא כסברת בעל האבעיא אבל השתא דקאמר לאפוקי מהא דבעי כו' משמע דבא לאפוקי מסברות המסתפק אלא סברתו דלית בה ספיקא דודאי לאו גיטא הוא ועיין בפ' מי שאחזו (ע"א) דתו' מספקי להו אי גרסינן בהא דאיתקן רבא או רב ע"ש:

אך בעיקר הדבר פיר"שי והר"ן תמוה עד מאוד לפרש ולומר דעיקר מה שתיקנו לכתוב ולעלם אף שאינו נצרך כלל לכולהו גיטא דעלמא דהא כל זמן שלא התנה בפירוש למחר את אשתי ממילא ליכא שום חששא אף כשנכתב וניתן סתמא ועיקר התקנה לא נעשה אלא בשביל להורות וללמד את העם דעת חכמה ותבונה שלא יעשו כך איזה גט על גוונא ואופן זה שלמחר תהיה אשתי דלפי"ז מהראוי לעשות תקנות ולישנא יתירות על כל הני דיני המבוארים במכילתא דגיטין אשר יש בו דינים משונים למאות ולאלפים אין מספר וארוכה מארץ ומהצורך היה שיהיה הגט לא על ספר אחד אלא הרבה ספרים אין קץ עד שיכולים הסופרים לידע כולהו דיני המבוארים בהאי מכילתא בשלמא הא דתיקנו שיכתוב בכולהו גיטא מהיום אף שאין בו צורך אלא בגט שכ"מ. מ"מ שייך שפיר שרצה רבא להרגיל הסופרים בקביעות כך אף בגיטא דבריא בכדי שהרגל יהיה נעשה טבע שממילא יכתבו גבי גט שכ"מ כן. אבל הא מילתא דלעלם שאינו צורך בו בשום גיטא כלל רק שממנו ילמדו העם דעת לידע ולהבין שאסור לעשות גט על אופן דלמחר את אשתי דוגמא ותקנה כזה לא נמצא ולא נראה בכולהו מתקני תקנות שהיו בירושלים ובפרט שבעלמא אמרינן דמשום מילתא דלא שכיחא לא עושים תקנה. א"כ קשה מאוד לומר דשכיחא טובא הוה בההוא דרא דרבא שהיו עושים כך גיטין על אופן הזה עד שהיה מוכרח לעשות תקנות לתקן את אשר עיוותו אדרבא כבר הבאתי דברי הר"ן שכ' דלכך השמיט הר"יף בעיא זאת וגם שארי איבעיות מחוץ זנותייך וירושה והפרות נדרים משום דלא שכיחא כל כך ע"ש וא"כ איך יתכן לומר שנעשה עיקר תקנתא דרבא משום זה דבר זה קשה מאוד לכל מעיין ויודע סוגיות הלכות התלמוד לנכון ולא נמצא דוגמא לזה באיזה מקום בתלמוד: לפיכך עלה בדעתי ת"ל פירוש נאה ומתקבל אמת לאמיתו של תורה בהאי תקנתא דרבא במה שתיקן לכתוב ולעלם ותיקון גדול הוא עד אשר תמהתי על רש"י והר"ן וב"י ושארי גדולים שלא עמדו לפרש כדברי בזה. כי נראה ברור שענייני שני תיקונים האמורין כאן במילתא דרבא אחד הוא ומשולבין ונצרכין השני בראשונה כי ע"י תיקון ראשון הוצרך לעשות השני. והוא ע"פ המבואר ברמב"ם פ"ד הלכה ט' שצריך הסופר ליזהר שלא יכתוב דבר שיהא משמעו ב' עיינין עד שנמצא הקורא אומר שמא לכך נתכוין שאין משמעו לשון גירושין אלא יהיו הדברים שאין בהם ספק רק שמשמעו ענין אחד על גירושין וגם בהלכה י"ד מסיים שם שצריך שלא יהיו בו משמעות שני עניינים עכ"ל. והוא מהגמרא (פ"ה ע"ב) דלא לכתוב ודין ביו"ד ולא איגרת ביו"ד ולמה"ך דלא לשתמע למחך וכדומה ע"ש:

וא"כ בהאי מילתא דתיקן רבא לכתוב בכל גיטא מן יומא דנן בכדי שיהיו הסופרים רגילין לכתוב כך אף בגט שכ"מ לאפוקי מדר' יוסי דלא מצריך אפילו בשכ"מ דסגי בזמנו של שטר. ומעתה נחזי אנן אחרי שכתוב בגט איך אנא פלוני פטיר ותריך יתיכי אנתתי מן יומא דנן בלתי ספק שהקורא יכול להסתפק שכוונה הוא שאינה מגרשה מאתו אלא מיום זה ולמחר תחזור להיות אשתו כבראשונה ואם גט זה באמת בשכ"מ דכתוב בו נמי אם מתי עדיין יש בו צד שכדאי להכריע ולומר שמחמת שכתוב אם מתי ירא שלא נימא דעיקרו אינו חל אלא לאחר מיתה. לכן כתוב בו מן יומא דנן להורות שיחול הגט תיכף אך רבא תיקן באמת לקבוע האי לישנא על הסופרים שרגילין א"ע האי לישנא בכולהו גיטא דעלמא א"כ בגט בריא מתחזק מאוד משמעות ב' עניינים בהאי לישנא שכתוב אנא פטרית יתיכי מן יומא דנן. ויש להסתפק אם כוונתו מן יומא דנן ולהלאה היינו עד עולם או כוונתו שאנא פטרית אותך רק מן יומא דנן לבדו ולא יותר ואחרי יומא דנא תחזור אליו להיות אשתו כבתחילה ואדרבא יותר היה מכריע להיות הכוונה נוטה לזה דאי כוונתו מן יומא דנן ולמעלה עד עולם. לא היה צריך כלל לכותבו דזה ודאי דווקא היכא שאמר היום אין את אשתי ולמחר את אשתי מספקינן אבל סתמא מגרשה עד עולמי עד וא"כ ממילא היה מכריע הקורא שמשמעות הוא שמגרשה מן יומא דנן לבדו ולא מן ימים הבאים אחרי יום הזה אלא בכלות יומא דנן תחזור אליו ומדוקדק מאוד מה דאמר ולעלם לאפוקי מדבעי רבא מרב נחמן היום אי את אשתי ולמחר את אשתי וכמו שפירשנו דמחמת שתיקון לכתוב מן יומא דנן הוכרח לכתוב תיבות לעלם. בכדי שלא יהיה הקורא קורא משמעות של יומא דנן שאין מגרשה אלא מן יום הזה ולמחר תהי' אשתי ונמצא ששני תקנות של רבא אחת הנה דהראשונה הכריחה לעשות השני ולא שני תקנות משני עניינים היה אלא אחת המה וזה ברור:

ובכל דברים הללו דוגמתן ממש פירשתי בדיקדוק לישנא דר' יהודא במה שדייק להוסיף לישנא יתירה על מילתא דת"ק ומצריך לכתוב להתנסבא לכל גבר והערותי לדקדק הואיל ועיקרא דהאי משנה בדאורייתא איירי א"כ די שהוסיף ר"י ענין ודן משום דסובר דבעי מוכיחות דבהאי שטרא מגרש ולא בדיבור אבל להתנסבא לכאורה אינו מהצורך מדאורייתא כמו ת"ק דסגי ליה בהרי את מותרת או הרי את מגורשת:

ואמרתי דר"י שפיר מצריך להוסיף ענין דלהתנסבא וכו' לשיטתו מדאורייתא:

דהנה מבואר בריש פרק המגרש אם מגרש אשתו ואמר חוץ לפלוני אסורה לכל ואפילו ר"א דפליג שם אם אומר בפירוש הרי את מגורשת ממני לחודא ואינני מתירך לשום אדם בודאי אסורה לכל ולא הועיל לה האי גיטא רק ממנו לבדו ונ"מ שאסורה לכהונה וממילא אם המגרש בעצמו כהן אסורה להחזיר לו והנה זה ודאי כל המגרש סתמא אין בו חששא לומר שכיון רק לגרשה מאתו לבדו ולא להתירה לאחרים אם לא במפרש כך. ועתה נחזי לת"ק דלא בעי ידים מוכיחות וסגי כשאומר הרי את מותרת או שאומר הרי את מגורשת או הרי את משולחת ולא צריך לומר ממני או מנאי כמבואר בפ"ק דקדושין א"כ ממילא נמי ליכא בהאי לישנא שום חששא לומר שיסתפק הקורא בו שמשמעו וכוונתו רק שמגרשה ממנו לבדו ועדיין אינו מתירה לאחרים דמהיכא תיתי לי לומר כך:

אולם ר' יהודה דקסבר דבעינן דיוקא ידים מוכיחות ומצריך לומר הרי את מותרת או מגורשת ממני או משולחת ממני א"כ שפיר יש להקורא להסתפק בכוונתו כי אפשר דייק במאי דהוסיף תיבות ממני בכדי להודיע שכוונתו שאינו מגרש רק ממנו לחודא אבל אינה מתירה עדיין לאחרים בהאי גיטא וביותר במה דמצריך ר"י לכתוב בו מלת ודן כו' עיין רש"י דמפרש וזה ספר אשר יהיה ליך מאתי ספר תרוכין כו' וידיע דאמרינן בעלמא דכל מקים דכתיב וזאת מיעוטא היא וכן זה מיעוטא הוא. א"כ פשיטא שיש מקים להקורא להסתפק בהאי לישנא איך דכוונתו הוא לדייק ולמעט ולומר דזה יהיה רק לך מאתי ספר תרוכין אבל לא גירושין גמורין להיות מותרת לכל העולם דירה ממש למה שביארנוהו בהא דאתקין רבא דהוצרך להוסיף על הא דתיקן לכתוב מן יומא דנן תיבות לעולם דבלא"ה הייתי אומר מן יומא דנן לאו ריבוייא אלא מיעוטא הוא הכ"נ הצריך ר"י להוסיף ענין להתנסבא וכו' משום דהיה מקום לדייק ולומר דהא דקאמר ודן וכו' מנאי לא הוה ריבוייא לפרש שבספר מגרשה ומנאי בא לרבויי להורות שהוא מגרשה אלא היה מפרשינן הכל למעוטא דהיינו דדייק ואומר דזה לא יהיה רק לך ממני לחוד ספר תרוכין אבל אין זה ספר תרוכין לך להיות ניתרת בו לכל העולם לכן הוצרך שפיר להוסיף כל הענין דלהתנסבא לכל גבר בכדי שיהיה מפורש יוצא בלתי משמעותו לשום ענין אחר רק שכוונתו לגירושין גמורין להתירה לכל העולם ובפרט שר"י לשיטתו דבעי ידים מוכיחות גמירות וברורות ולא סגי ליה בידים מוכיחות סתמא וכמו שהוכחנו שיטתו ממאי דלא מהני עסוקין באותו ענין ונתן לה בשתיקה וסובר דצריך לפרש דווקא משום הכי ניחא מאוד דמצריך ר"י לסיים כל ענין דלהתנסבא. ועוד אמר לכל גבר דתיצביין כדאי' בהגהות מרדכי דאפילו למ"ד ביבמות גבי התירוה ב"ד להנשא דגם זינתה בכלל היתר נשואין הוה ומה דאמר שם הלכה וקילקלה קאי על אלמנה לכה"ג או גרושה להדיוט שזהו אינו בכלל היתר נישואין הוכרח לפרש כאן לכל גבר דתיצביין לרבות כדי שלא נימא דהאי מלת להתנסבא מחמת דלא צריכא דאפשר בלא"ה משמע היתרא לנשואין. א"כ ממילא למעט אלמנה לכה"ג כו' הוכרח לסיים לכל גבר. א"כ ר"י לשיטתו דבעי מוכיחות גמורה וברורה וכמו שהארכנו דאפשר טעמו כדאי' שם בנדרים (דף ה' ע"ב) דבעינן גבי גט כריתות ומפר"שי שיפסיק לדיבורו לגמרי כלומר שיפרש כל מה דאפשר לפרש. והרא"ש פי' שם מדכתיב כריתות בעי מוכיחות גמורה ע"ש. א"כ נתבאר כל לישנא דר"י מה דאמר הוא הכל מדאורייתא וזהו גופו של גט ועיקרו כפי הנצרך לקבוע יסוד כתיבתו מדאורייתא ויש לעשות קצת סמיכות לדברי ר"י ממשמעות לישנא דקרא דכתיב וכתב לה ספר כריתות ויצאה והיתה לאיש אחר והוה ממש כלישנא דקבע בו ר"י ספר תרוכין היינו ספר כריתות ויצאה והיתה לאיש אחר. היינו מה דאמר למהך להתנסבא לכל גבר א"כ מפרש ר"י שיכתוב בספר כריתות גם מה דתצא ותהיה לאיש אחר. אבל אליבא דרבנן דסברי דלא בעי ידים מוכיחות ולכן אף שכותב רק הרי את מגורשת או משולחת ולא כתב בו ממני נמי שפיר הוה גיטא. א"כ ממילא נמי דלא איצטריכא אליבייהו לכתוב כל ענין דלהתנסבא וכו' ולכן אף אם כתב הבעל בגט הרי את מגורשת ממני. עדיין אינו צורך כ"כ לסיים ולפרש בו האי סיומא דקבע בו ר"י להתנסבא וכו'. משום דלשיטות רבנן אף ידים שא"מ הויין ידים. ואפילו לדידן דהלכה כרבא דלא הוויין ידים. אבל מ"מ ידים גמורות לא בעינן וכמו שהוכחתי ממאי דמודה רבא דעסק ודן ודאי לא צריכא מדאורייתא דבלא"ה מוכחא מילתא דבהאי גיטא קמגרשה ולא בדברים בעלמא ודומה לפסוקין באותו ענין דנקרא ידים מוכיחות ומהני וכמו שביארתי מלישנא דגמרא בסוגיא דהמגרש דאי' שם דמוכחא מילתא כו' ולא אמר סתמא ידים שא"מ הויא ידים. א"כ אפילו כתוב מגורשת ממני מ"מ יש קצת הוכחה שמגרשה גירושין גמורין להתירה ולא שהוא מגרשה מאתו לבדו מבלי להתירה כלל ובפרט שעסוקין באותו ענין להתירה בגט. והוה דמיון ממש לעסק ודן דביארנו דאפילו רבא מודה בו דלא צריכא מדאוריית' משום דמסתמא מוכחא מילתא דבהאי סכר קמגרשה ולא בדברים לפיכך לא משכחת לה שיהיה מהצורך לקבוע עיקר כתיבתו הך להתנסבא מן התורה אלא לר"י דמצריך ג"כ ודן מהתורה כדי לברר שלא בדיבורא מגרש מצריך נמי להתנסבא בכדי שיהיה ההוכחה מהכריתות גמורה ומפורשת וכמו דסובר דאף עסוקין באותו ענין לא מהני עד שיפרש וכנ"ל:

ומעתה נתבאר דכל לישנא דר"י שם במשנה מדאורייתא הוקבעה שמהצורך להיות גופו של גט להיות נכתב כך בכל האי לישנא שאמר ר"י במשנה וכמו דודן ומינאי בודאי מדאורייתא איצרכו כן הוא כל נוסח שקבע שם ר"י הכל מדאורייתא ולדעתי נראה פשוט דאליבא דר"י מהצורך נמי אף בשטר קדושין לכתוב בו ודן יהיה ליך שטרא דקדושין משום דבלא"ה יש לחוש שמא בדיבור לחוד קמקדשה ושטרא ראי' בעלמא דהא מפרשינן טעמו של ר"י גבי גירושין משום דבעי ידים מוכיחות משו"ה בעי ודן א"כ מכש"כ גבי קדושין דבעינן מוכיחות טפי דהא מסתפק רב פפא אי שייך כלל יד בקדושין ובגירושין פשיטא ליה ע"ש וא"כ פשיטא ראוי לומר כמו דבעי ר"י ודן בגירושין בכדי שיהיה מוכיח דבספר מגרשה כמו כן בקדושין דהא עיקר מילתא דמהני קדושי שטר ילפינן מגירושין ולכן בעינן אף בקדושין לשמה והרשב"א דסובר בגיטא מדאורייתא שמו ושמה מצריך אף בקדושין שמו ושמה כמבואר סי' ל"ב וא"כ בלי ספק לר"י דמצריך ודן מדאורייתא דהא עיקר דידים מוכיחות מדאורייתא קאתינן עלה כמבואר בריש נדרים ונזיר ממילא אף בשטר קדושין צריך לכתוב בו ודן כמו דמצריכין לכתוב לי בקדושין להאי סברא דבעי מוכיחות:

ובזה חקרתי לקבוע ראי' ברורה על כל דברי שיצאתי לחלוק על שיטות הר"ן אשר דעתו נוטה בריש נדרים ובפ' המגרש דענין ודן איצטרכא טפי מענין מנאי ומזה העלה לומר דאף לפי מה דרצה תלמודא לומר דמנאי לא צריכי גבי גט משום דאין אדם מגרש אשת חבירו מ"מ ודן בעינן דמסתבר טעמו של ר"י בודן אף דלא מסתבר טעמו גבי מינאי ע"ש דלפי דבריו הא דמספקא תלמודא בהמגרש אי בעי ודן או לא הוא לפי האי סברא דלא בעי מינאי ומ"מ בעינן ודן דלפי זה תיקשה טובא לפי מה שקבעו הפוסקים דגבי קדושין בודאי בעינן לי משום ידים מוכיחות כמבואר סימן ך"ז סעיף ד' ע"ש א"כ ממילא ראוי לומר להצריך בסי' ל"ב גבי קדושין שטר שיהיה כתוב בו ודן בכדי שיהיה מוכח דבהאי שטרא קמקדשה ולא בדיבורא בעלמא והאי שטר ראיה היא ודוחק לחלק דשטר ראי' לקדושין לא צריכי דהא כתובה מוכיח לה. דעדיין ארוסה אין לה חיוב כתובה ולא ראינו ולא שמענו בשום פוסק לישתמיט לקבוע האי דינא וסברא להצריך כתיבת עסק ודן גבי שטר קדושין:

אלא ע"כ מוכח ומוכרח הסברא אשר קבענו ויסדנו לומר איפכא משיטות הר"ן ואיפכא מסתבר דודאי עסק מנאי מסתבר להצריך טפי מעסק ודי וממילא למאי דהלכתא כרבא דידים שא"מ לא מהני בפשיטות גבי קדושין בלא לי לא היי חששא דקדושין כלל ואף בגט לפי שהבאתי למעלה שיטות רמב"ן שהביא הרא"ש בפרק החולץ דכמו שנראה מעיקרא לבני הישיבה לאוקמי רבא כר"י דמצריך גבי גט מנאי כן עיקר ודרך הגמ' לדחויא בסברא מועטת ולא סמכינן עלה א"כ ממילא גבי גט בעסק מנאי לית הילכתא כרבנן אלא כר"י דמצריך מינאי דרבנן לא צריכי ידים מוכיחות כלל ובזה קי"ל כרבא דסובר בהא כר"י אולם בהא דמצריך ר"י ודן אין הלכה כוותיה ורבא לא ס"ל בהא כוותיה וכדמשמע לישנא דתלמודא שם בהמגרש דאי' אע"ג דלא כתב ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא קמגרש לה ור"י הוא דמצריך לה הוכחה גמורה וברורה כשיטתו דלא מהני עסוקין באותו ענין עד שיפרש. אבל שמואל פוסק שם בקדושין (דף ו' ע"א) כר"י דא"צ לפרש דידוע דהלכה כר' יוסי נגד ר' יהודה. ואף רבא סבר לה כוותיה דר' יוסי דא"צ לפרש א"כ די ידים מוכיחו' סתמא ולא בעי מוכיחות גמורות ומפורשות. משו"ה אף גבי גט לא בעי ודן. ותלמודא מספקא ליה בפרק המגרש אי בעינן ודן או לא בעינן אין פירושו דמספקי לי' אי הלכה כר"י או לא כמו שפירש"י א"כ הל"ל הלכ' כר"י או לא וכבר הקשה כך הלח"מ פ' א' ע"ש אלא הענין הוא דקא מספקי לתלמודא הואיל ואנחנו עושין אזהרות וזריזות גבי גט בעניני טובא לכתחילה בכדי שיהיה הדבר בהיתר בלי שום חשש לעז כמו שפירש"י שם בד"ה מן יומא ובד"ה לאפוקי ע"ש א"כ אפשר אף דלא קי"ל בהא כר"י אעפ"כ מ"מ לכתחילה בעי לכתוב ודן. ועל מינאי לא קמספקי לתלמודא מידי משום דקי"ל דבהא הלכה כרבא וכר"י דידים מוכיחות פשיטא דבעינן כשיטות רמב"ן דפ' החולץ דכסברות בני הישיבה קי"ל דרבא סובר כר"י ולא סמכינן אשינוייא דדרך הגמרא לדחות בסברא מועטת. וא"כ מינאי צריכא מדאורייתא אליבא דרבא דבעי מוכיחות וקי"ל כוותיה מיהו ודן מספקי ליה אי בעי עכ"פ לכתחילה ולא קאמר אי הלכה כר"י בודן או לא דמשמע דמסתפק אי בעינן ודן מדאוריי' כר"י או לא אבל באמת בהא לא מספקי ליה דודאי מדאורייתא לא בעי דאין הלכה כר"י במאי דמצריך מוכיחות גמורות ומפורשות אלא עיקר הלכה כר' יוסי דאפילו עסוקין באותו ענין די. ובודאי אין לך עסיקין באותו ענין יותר מזה דכותב הגט לשמו ולשמה ובפרט לשיטות הטור ריש קל"ו דצריך שיאמר מדאורייתא הא גיטך ע"ש רק ר"י לשיטתו דסובר אפילו עסוקין באותו ענין לא מהני אלא צריך לפרש שפיר בעי נמי ודן מדאורייתא כדי שיהיה מפורש:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה