שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
אה"ע - תשובה ג
לבאר דין ביטול גט דנחלקו הפוסקים אי חוזר ומגרש בו בריש פרק השולח איתא שם חוזר ומגרש בו או אינו חוזר ומגרש בו רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו ורב נחמן אמר חוזר ומגרש בו. נחלקו הפוסקים על הגט שנגמר אם ביטלו אם יכול לחזור ולגרש בו או לא. ועיקר פלוגתא תליא בשני גירסאות שיש בהם חילופין מכאן ריש פרק השולח לריש פ' האומר בקדושין (דף נ"ט ע"ב) כמו שמבואר הכל בתוס' כאן בד"ה התם דיבור כו' ובריש פ' האומר בד"ה מתורת כו' ע"ש:
א וענין הזה מתמי' ומפליא את עין כל רואה איך נעשה חילופים כ"כ בין הסוגיות הללו דלגירסא דריש השולח משמע דגט עצמו לא מקבל על עצמו ביטול דאמר גיטא גופי' מי קבטיל ובריש האומר גריס מתורת גט לא בטלי' משמע דאם ביטלו בפירוש מתבטל שפיר והרמב"ם תפס לעיקר גירסא דפ' האומר כמוש"כ בפ"ו מגירושין והתוס' והרשב"א והרא"ש והר"ן תפסו לעיקר כגירסא דהשולח וקבעו לפסק הלכה דגט עצמו אינו מתבטל אף אם ביטל בפירוש את הגט מ"מ חוזר ומגרש בו וברשב"א האריך וכן בר"ן פ' השולח הכריחו שיטה זו וכמו דמפורש שם התם דיבור ודיבור כלומר גבי קדושין דיבור לבדו הוא ואתי דיבור דחזרה ומבטל דיבורא אבל הכא לא אתי דיבורו שמבטל את הגט בדיבור בעלמא ומבטל מעשה דהיינו גופו של גט שנכתב לשמה והגע עצמך בקידושין אי מבטל לכסף קדושין מי איכא למימר דאינו חוזר ומקדש באותו כסף עצמו הכא נמי דכוותיה הוא ועוד דשמעתין כולו בביטול של גט עצמו מיירי כדתניא בטל הוא אי אפשי בו ובמתניתא שנויה גט זה לא יועיל לא יתיר לא ישלח וההיא ודאי גופו של גט הוא מבטל דהא לא קאמר השליחות זה בטל אי אפשי בו ועלה קאמר רב נחמן דחוזר ומגרש בו עכ"ל רשב"א ובר"ן ז"ל דווקא דיבור מבטל דיבור אבל הגט שהוא בעין א"א שיתבטל אפילו ביטלו בפירוש כשם שא"א שיפסל ס"ת שנכתב בהכשר כו' ושיטו' רמב"ם אינו מחוור דאם איתא דגט גופו אפשר להתבטל היכי אמר ר"נ חוזר ומגרש בו משום דמסתמא לא בטל אלא השליחות והא יהא חרס טפי משמע ביטול הגט מביטול השליחות אלא ודאי משום דלא אפשר לקיומי' בגט גופיה לפי שא"א לו להתבטל אמרינן משליחות קאמר עכ"ל הר"ן:
וענין זה תמוה קצת כהלכתא בלא טעמא מנין לנו להוציא הדברים מפשטות משמעותן שכוונתו על ביטולא דגט ולא לשליחות ואנחנו נוטין כוונות הדברים כלפי השליחות אחרי שמפורש יוצא מפיו שגוף הגט הוא מבטל ולא הזכיר כלל עסק השליחות ואי משום דזהו פשוט שהגט עצמו אינו מקבל ע"ע שום העדר וביטול כמו שהכריעו הרשב"א והר"ן והתוס' מס"ת וכסף קדושין עדיין קשה עכ"פ מנ"ל להכריע את דעתו דע"כ על השליח כיון אדרבא נימא הואיל ואין ממש בדבריו לכן אין בדבריו כלום כמו פסול הוא אינו מועיל כו' דאי' שם אין בדבריו כלום וטעמא דאומ' עליו דבר שאינו שאומר עליו שאינו מועיל והוא באמ' מועיל ועי' בפירש"י שמעיד שהוא פסול ואנן לא חזינן בו פסול והוא אינו מבטלו ע"ש וקשה הא אף כשאומר גט זה גופו בטל אין ממש בדבריו כלל שהגט אין סובל ע"ע ביטול. ואם היה הגט ביד הבעל בלא שליח והי' מבטל גופו של גט אז היינו אומרים שאין בדבריו ממש כלל ודבריו המה לבטלה רק עכשיו שהגט ביד השליח אמרינן אנחנו דעכ"פ השליח יתבטל משום דאין עומדין על גילוי דעתו שעכ"פ כוונתו לעקור ולהרוס את המעשה ושלא תתגרש זאת א"כ אף באיני מועיל אינו מתיר אינו משלח נימא כן דעכ"פ מגלה דעתו שאינו חפץ בקיום מעשה הגירושין ומבטל השליחות ועוד הא אנן קיי"ל דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא הוא כאביי (בדף נ"ד ע"א). א"כ הואיל ומה שאומר על גופו של גט שיהיה בטל ולא יעזוב ולא ישלח איני מקבל וסובל לעצמו מידי עסק דביטול כלל ועל השליח באמת אינו יוצא מפיו מפורש כלל רק אנו אומרים שגילוי דעת עכ"פ יש כאן גלוי לכל שאין חפץ עוד בשליחות זו ולפי מה דקי"ל דגילוי דעתא לאו מילתא לא היה מהראוי שיתבטל אפי' השליחות הואיל ואין יוצא מפיו דבר מפורש בעסק השליחות עצמו ובמשנה דנקט שאומר לשליח גט שנתתי לך בטל הוא או קידם אצל אשתו ואומר לה גט ששלחתי לך בטל הוא. עדיין אפשר שפיר לומר דיש לדייק ולדחוק ולפרש דבריו דקאי על אשליחות כלומר גט ששלחתי בטל הוא השליחות בטלין המה וכן דייק הר"ן הכא בסוגיא דמביא הא דאיתא בפ' הניזקין דף נ"ה אמר לעדים ראו גט שאני נותן וחזר ואמר לה כנסי שט"ח זה מגורשת ומקשה פשיטא ומסיק מ"ד ביטולי בטלי' קמל"ן דאי איתא דבטלי' לעדים הוה אמר משמע לכאורה דאם בטלי' בפירוש שביטל ליתא דה"ק בטולי בטלי' לנתינה זו קמל"ן דלא ונתינה מעלייתא היא אבל הגט אי אפשר שיתבטל לעולם אחרי שנכתב עכ"ל הר"ן. א"כ כמו שדייקינן לדחוק ולפרש שם דבטלי' להנתינה משים דהגט אינו מקבל עליו ביטול ע"כ כוונתו דהנתינה יהא כשט"ח שאינו מועיל כמו כן נימא אנן במשנה דע"כ כוונתו מה דקאמר בטל הוא לא קאי על הגט אלא על הנתינה והמסירה לשליחות זהו הוא מבטל ונאות הוא לנו לפרש כך בכדי שלא יהא דבריו כולו לבטלה דאי קאי ואיירי ביטולו על גט עצמו לא אהני מידי ודבריו המה לבטלה וכה"ג אמרינן כאן בסוגיא לענין משמעות לישנא דמלת בטל דמשמע לעבר או להבא וסתמא דמילתא אדם כיון בדבריו להאי ענין דמהני במילתא ע"ש ברש"י:
והלא תראה בר"ן דכ' על שיטות הרמב"ם ולא מחוור דאם איתא דגט גופו אפשר להתבטל היכי אמר ר"נ חוזר ומגרש משום דסתמ' לא בטל אלא השליחות והא יהא חרס טפי משמע ביטול הגט מביטול השליחות אלא ודאי משום דלא אפשר לקיומו בגט אמרינן אשליחות עכ"ל כפי הנראה דסברתו של הר"ן דכל שארי לשונות כמו בטל הוא אי אפשי לא יועיל לא ישלח לא יגרש כל הני לישנא אפשר להכני' בהן כוונה על השליחות היינו שהשליח בשל היא ואי אפשי בשליחותו ולא יועיל שליחותו ולא ישלח הכל אפשר להטות כלפי השליחות אבל לשון יהא חרס דייק מזה הר"ן דרחיק לנטיתו על השליחות רק על גופו של שטר הגט שייך דוקא האי לישנא וכדאי' בעלמא האי שטרא חספא בעלמא ובשטר נמחל שיעבודו לשון הרמב"ם פ' י"ד ממלוה הרי הוא כחרם והוא מירושלמי ע"ש. ומש"ה דייק הר"ן דע"כ משום דלא אפשר לקיומי בישולא על גט אמרי' אשליחו' וכנ"ל וא"כ קשה טובא מה שהקשינו נימא הואיל ועיקר מאמרו ודיבורו הוא רק נוטה על השטר של הגט אין בדבריו כלום ומה שיש מזה גילוי דעת לשליחות לאו מילתא הוא:
ב ועוד תמוה בעיני שיטה זו דגט עצמו אינו מתבטל דבמשנה מפורש בה דאיירי בשליחות א"כ שפיר יש לפרש האמור במשנה ה"ז גט קאי על שליחות ולא קאי על גט עצמו וגם ברייתא קללת' דקתני בה בטל הוא אי אפשי בו קאי ואיירי על גט שליחות ואפשר דהאי ברייתא קאי על המשנה דאיתא השולח גט לאשתו ואמר לשליח או לאשתו גט ששלחתי לך בטל הוא או אמר א"א בו' והברייתא לא נקט רק סיומא של דברי הבעל דבמשנה לא נקט רק בטלו וברייתא השמיענו אף שמסיים וקאמר אי אפשי בו ג"כ דבריו קיימין אולם בברייתא שני' דמייתי שם גט זה לא יועיל כו' כפי הנראה אי אפשר רק על גט שהוא בידו של בעל בלא שליחות כלל דאי בגט שליחות איירי היה לו לומר גט שנתתי לך לא יועיל. ואי לא הוה נקט האי ברייתא תיבות גט זה אלא הוה נקט רק לא יועיל לא ישלח כו' אז היה מקום לפרש כמו שהעליתי לפרש ברייתא קמייתא דהתנא לא תפס אלא סיומא מדברי הבעל אבל השתא דנקט גט זה לא יועיל כו ע"כ דהגט ביד הבעל הוא ואומ' עליו גט זה לא יועיל דאילו היה קאי על גט שביד השליח לא היה שייך לומר גט זה אלא גט שנתתי לך. דהא במשנה ליכא מילת זה ועיין ברמב"ם פ' ו' הלכה ד"א וז"ל השולח גט ביד שליח ובעל הגט חוזר ומגרש בו שלא ביטלו אלא מתורת שליחות לפיכך אם היה הגט ביד הבעל וביטלו כגון שאמר גט זה בסל כו' משמע דבשעה שהגט ביד הבעל שייך לומר גט זה. עכ"פ נראה ברור דהאי ברייתא בתרייתא לא איירי כלל בגט שהוא אצל השליח אלא שהגט הוא ביד הבעל עצמו וניחא לישנא דגט זה וניחא לישנא דיהא כחרם משום דאיירי על שטרא דגט דשייך בו לשון חרס וכחספא בעלמא מה דנא שייך כלל האי לישנא על השליחות כמו שדייק הר"ן בזה ואחרי אשר ברייתא זו נא איירי בשליחות אלא בגט ביד הבעל ומ"מ קתני בברייתא דבריו קיימין א"כ מוכח דגט מקבל ביטול על עצמו כשיטות הרמב"ם ולדעתי הוכחה ברורה זה להכריע דע"כ גט גופי' מתבטל. ובאמת בגמרא תרי לישנא על הא דאי' שם גט זה לא יועיל אם הוא מימרא דרב ששת או מתניתא ע"ש ואם הוא מימרא דרב ששת ניחא דלשיטתו אמרה דסובר אינו חוזר ומגרש בו. אבל להאי לישנא דמתניתא היא קשה:
עוד מה שהוכיח התו' והר"ן דע"כ גט עצמו אינו מתבטל כמו ס"ת אשר נכתב לשמה שא"א שיתבטל אחרי אשר נכתב בהכשר. וברשב"א הוסיף וז"ל והגע עצמך גבי קדושין אי מבטל לכסף קדושי' מי איכא למימר דאינו חוזר ומקדש באותו כסף עצמו ע"ש וקשה טובא דעכ"פ ר' ששת פליגי על ר' נחמן הכא בסוגיא וסובר דאינו חוזר ומגרש בו ע"כ דסובר דגט גופי' מקבל על עצמו ביטול ואטו נימא דרב ששת סובר דכסף קדושין מתבטלין מלחזור לקדש בהן וס"ת מתבטלת אחרי שנכתב בהכשר ועוד יש לדקדק על האי גירסא דהשולח דגריס גיטא גופי' מי קבטיל דמשמעות שזה מהנמנע וא"א להיות שיאמר אדם על זה להיפוך ודוגמא לזה כ' תו' ביצה י"ז ע"א ד"ה מ"ס כו' דבכל מקום דנקט אי אתה מודה משמע דלא פליג שום אדה ע"ז ע"ש וא"כ הכ"נ נקט מי קבטיל משמע שאינו עילה על הדעת לומר היפך מזה. ובאמת משום זה קבעו הני פוסקים דגט אינו מתבטל משום דלדעתן אין שום סברא בעילם שיהיה הדבר היפוך מזה. קשה הא רב ששת ברור מילולו ומפורש יוצא מפיו דאינו חוזר להכשירו ומתבטל באמת ואיך אפשר שיאמר ר"ש דבר שא"א לאומרה מטעם וסברא. וראיתי בתו' ריש פ' השולח בד"ה רב ששת שחקרו על זה איך סובר ר"ש דבטל הא כתיבות גט לשמה הוה מעשה ואם כותב אדם ס"ת לשמה אינו יכול לחזור ולבטל וי"ל דכל זמן שלא הגיע ליד האשה לא חשיב גמר מעשה עכ"ל ומאוד מהצורך לטעם וסברא להסביר דבר זה לומר משום שמהצורך שיגיע גט לאשה לא חשיב נעשה מה דכתב הסופר כבר לשמה וע"כ דבריהם מהצורך עיון להבינם בטעמא דמילתא:
ג ובעל חית דעת בחיבורו ס' תורת גיטין כ' בסי' סי' קמ"ג לפרש ולומר דפלוגתא דרמב"ם ורשב"א וכן האריך שם בחידושיו לפ' השולח ע"פ מה שמבואר פלוגתא בין הפוסקים בריש סי' קכ"ג מבואר באורך דפליגי אי מה דאמר קרא וכתב לה קאי על הבעל דווקא ולפי"ז בעינן שליחות בכתיבה אז אתי דיבור הביטול ומבטל דיבור השליחות והוי כנכתב בלא שליחות משא"כ למאן דס"ל וכתב דקרא קאי אסופר רק צריך שישמע מפי הבעל משו"ה אחרי שכתבו מפי הבעל ודאי אינו יכול לבטל הכתיבה של הסופר שהיה לשמה עכ"ל. ולכאורה אם הדברים נכונים היה ראוי לומר דבזה פליגי רב ששת ורב נחמן דבאמת קשה טובא באיזה טעם וסברא פליגי כאן ובפרט אחרי שקבעו הרשב"א וכל הפוסקים לטעם וסברא שאינו מהראוי שגט גופו יקבל ע"ע קבלות העדר וביטול וא"כ מ"ט דרב ששת:
אך דברי בעל תורת גיטין אינן מובנין ובלי עיון כתב זאת דהנה סברות התו' לחלק בין ס"ת שא"א לבטל את אשר נכתב לשמה ובין גט שאפשר לבטל אשר נכתב לשמה הואיל ועדיין לא חשיב גמר עד שיבוא ליד האשה. וסברות בעל תורת גיטין דעסק כתיבות לשמה ח"א לבטל רק שליחות דצריך לסופר להיות כותב ע"פ שליחות הבעל זה יכול לבטל ע"פ דאתי דיבור דהשתא ומבטל דיבור קמא מה שאמר לסופר שיהיה שלוחו והדבר תמוה איך אפשר לעקור ולבטל עסק אשר כבר נעשה ונגמר. ואפילו מתחילה לא נעשה רק ע"פ דיבור הואיל וכבר נגמר ע"פ דיבור הנ"ל אין להשיב כמו שולח לתרום דחי' בריש האומר שם דקודם שעשה השליח שליחות לתרום יכול לעקור ולבטל דיבור קמא נתבטל שליחות ואינו יכיל לתרום אבל אם כבר עשה שליחותו ותרם אין יכול לבטל ולעקור שליחות אשר נעשה דיבור וכמו כן גבי גט אף דנימא דסופר צריך לכתוב הגט ע"פ שליחות של בעל משום דוכתב דקרא קאי על בעל דווקא זה ודאי אף שאמר וציוה לסופר לכתוב בשליחותו כל זמן שלא עשה הסופר שליחותו יכול לבטל את דיבורו אבל אחרי שקיים ועשה שליחותו דומה כמו שתרם וא"א לעקור ע"פ דיבור הביטול דהשתא את אשר כבר עשהו וזה ברור דגט זה שנכת' בשליחו' הבעל יש לו דין כמו שכ' הבעל עצמו דשלוחו כמותו וגט שיכתב הבעל בעצמו לשמה ודאי אינו ראוי לקבל ע"ע עסק ביטול כלל והנה ע"פ הנתבא' דברייתא שניה דלא יועיל ולא יתיר כו' איירי בגט ביד הבעל אשר מזה קשה על שיטות הרשב"א ודעימי' ומוכח כשיטות הרמב"ם דגט עצמו מתבטל. עכ"פ לפי"ז ע"כ מהצורך לומר דעיקר פלוגתא דרב ששת ור' נחמן לא קאי על הברייתא אלא קאי על המשנה דמיירי בגט שליחות. א"כ קשה עפי"ז על שיטות הרמב"ם למאי נטר תלמודא לקבוע הפלוגתא אחרי הא דמייתי תלמודא הני ברייתות. הא על המשנה עצמו היה מהראוי עיקר הפלוגתא. וגם לשיטות הרמב"ם דעיקר הפלוגתא הוא רק בגט שליח אבל ביד הבעל מודו דמתבטל. וא"כ באיזה סברא פליגי בגט שהוא אצל שליח ומאי טעמייהו של כל אחד דמר סבר שאינו מתבטל רק השליחות ומר סבר דכל הגט מתבטל ואמרתי לבאר כל זאת שיהיה שיטות הרמב"ם בזה הכל לנכון ויבואר בזה עוד דיקדוק א' אשר הקשה הרשב"א והפני יהושע ומהר"ם שיף כולם דחקו על הקושיא המקשה כאן למימרא דבטל לישנא דליבטל משמע זה הקושיא ראוי להקשות על המשנה ולמאי נטר להקשות עד דמייתי ברייתא דבטל הוא אי אפשי בו וכל המפרשים דחקו לתרץ זאת ע"ש [עיין ב"ק חי' דף כ"ב ד"ה והתניא ע"ש]: (ד) והנה באמת כמה סוגיות נמצאים מוכיחים כשיטות הרמב"ם בזה והעירו בזה הקדמונים הובא בהגמיי' פ' ו' ס"ק ה' וס"ק ז' שהסמ"ג וס' התרומות הביאו ראיה לשיטות הרמב"ם ממאי דאיתא (דף י"ח) וליחוש שמא פייס דפירשו שמא פייס וביטל הגט ועוד מהא דאי' בסוגיא (דף ל"ד ע"א) אטו לבטולי גיטא קא בעי' דמשמע אם היה מבטל בפירוש מהני ע"ש ובתו' י"ח ע"ב ד"ה שמא פייס הביאו דק"ת הקשה על הא דפיר"שי שמא פייס ובא עליה ולכן ה"רש שמא פייס וביטל הגט והתו' מסקי שם להמשיך שיטות ר"ת לדעתם דגט אינו מתבטל ויכול לחזור לגרש בו אם ירצה רק דאיירי שאין הבעל לפנינו וערים רוצים לחתום וליתן שלא מדעת הבעל ע"ש וכ' ע"ז הרשב"א ותירצו את הקשה בקשה ממנו לפי דעתי דהא ריש לקיש סתמא קאמר ואנן נפרש דאיירי דאין בעל בעצמו נותן הגט ומאריך שם ומביא שם דר"י מסיק ומפרש דבאמת ר"ת סובר כהאי גירסא דפ' האומר דגט מתבטיל שפיר ע"ש גם האי סוגיא (בדף ל"ד ע"א) שהובא שם בהגמ"יי בשם סמ"ג מוכחא דאי לבטולי גיטא אתי שפיר מתבטל ע"ש גם שם לעיל מיני' דאמר הבעל הטוב והמטיב דאמר רבא בטל גיטא דגילוי מילתא היא משמע לכאורה דגט עצמו סובר רבא דבטל:
אך באמת רש"י דייק שם לפרש הכל על השליחות ע"ש אולם באמת גם התם יש לדקדק אי איירי דהבעל מצווה השתא שהשליח יתן הגט לשיטות רשב"א אפשר נחזור ולגרש בו ואם אומר השתא שלא יתן איך יתן השליח אם לא דצריך לדחוק שאין הבעל כאן שהלך לו והשליח רוצה ליתן בלי ידיעות הבעל. וקשה כמו שהקשה הרשב"א כל כי האי הא צריך לפרושי שהלך הבעל לדרכו מכאן. אבל לשיטת רמב"ם ניחא בפשיטות שאיירי שהבעל כאן ורוצה שיומסר הגט רק לדעת רבא כבר נתבטל ע"פ גילוי דעת שנעשה הכא. גם בסוגיא דהניזקין (דף נ"ה) דאי' מהו דתימא ביטולי' בטלי' משמע כפשוטו שהגט עצמו מתבטל והתם לא איירי בשליח אלא בעל בעצמו מגרש ופירוש הרשב"א והר"ן דקאי על נתינה דוחקי גם בדף פ"ח אמרינן שם ודילמא אמלוכי אימלך ומפר"שי נמלך שלא לגרשה באמצע הגט ואח"כ חזר וגמרו ורוצה לגרשה נמצא הראשון בטל והקשה התו' שם הא אמרינן דחוזר ומגרש בו ותירצו בשם ה"ר עזרא הנביא דבנגמר הגט אינו יכול לבטלו אבל כשלא נכתב כולו נתבטל ע"ש ואילו דברי נביאות אשר מכל זה אמרתי לחקור בזה על שיטות הרמב"ם דדינו דהרמב"ם אמת כמו שנתבאר מכמה סוגיות אשר נוטין על זה. ואולם גם זאת אמת שא"א לעקור ולבטל ביסודו של הגט כלום מלשעבר. הן מעסק הכתיבה אשר נכתב בשליחות הבעל וכן א"א לפעול בו שום דבר לבטל ולעקור מה את אשר כבר נכתב לשמה וכמו אשר חקרו ראי' לזה מס"ת שנכתב לשמה שא"א לבטל זאת. והר"ן כ' דאיבעי לתלמודא אי אמרינן בטלי' לדיבור ראשון שצווה לכתוב הגט לשמה והוי כאילו לא נכתב לשמה כלל כו' ומסיק דווקא אתי דיבור ועקר לדיבור ומשו"ה יכולה לחזור גבי קדושין אבל הגט שהוא בעין א"א שיתבטל ע"ש אולם סברות הרמב"ם נכונה בזה שגבי גט יש ענין אחר יסוד שורש אשר עסק זה לא שייך במקום אחר רק גבי גט דווקא והוא דהלא מבואר ברמב"ם פרק א' דעשרה דברים הן עיקר גירושין מדאורייתא וא' מהן שיתנהו לה בתורת גירושין ומסיק שם הלכה ט' ומנין שאינו נותן לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת כריתות אבל אמר כנסי שט"ח אינו גט ע"ש אף דבקרא לכאורה קאי ספר כריתות אוכתב לה מ"מ דריש לה הרמב"ם תיבות כריתות גם אדלמטה מיניה היינו אונתן דכתוב אח"ז לכן אמר הרמב"ם שיתן אותו בתורת ספר כריתות ולא בתורת שט"ח וכן נדרש כך בספרי אשר הובא ברשב"א והעתיקו המל"מ ע"ש וגם הב"י קל"ח הביא הספרי:
ה לפיכך נראה ששורש גט הוא שמהצורך שיוקבע עליו מקור ויסוד כריתות משעת כתיבה עד שעת נתינה ומסירתו מיד הבעל ליד האשה. ולא יהא נפקע ממנו כלל וכלל קביעות כריתות מתחילתו עד שיבוא ליד האשה ויסוד כריתות האמורה גבי גט הוא הכל בדעת הבעל. כי עליו לגרשה מרצונו אף שלא בחצונה ולכן אם אחרי שנגמר הכתיבה קודם הנתינה נתהפך דעת הבעל מלגרשה ומתרצה לה לקיימה ולדור עמה כדכה"א. ממילא נפקע כח קביעות כריתות מן הגט ההוא ונעשה חרס ודומה לשטר שנמחל שעבודו דלשון הרמב"ם הוא פ' י"ד ממילא שנעשה כחרם ע"ש א"כ חזינן כל שמוחל מלוה את חוב ההלואה של השט"ח נעשה חרס ומפורש בפוסקים דאף שחוזר ילוה עליו באותו יום עצמו דאין בו דין מוקדם מ"מ נעשה חרס ה"ה גבי גט כשמתרצה הבעל ועיקר כח קביעות גירושין וכריתות מהאי גיטא נעשה חרס דומה שמוחל הבעל שעבודו אשר הוקבע בו בשעת כתיבה ולכן בשניהם כתב הרמב"ם לשון נעשה כחרס:
וזהו הענין אשר ודאי ופשיטא לכל הפוסקים שאם אדם מגרש את אשתו בגט. ואח"ז חזר וקידשה לא יתכן כלל שיגרש אותה באותו גט עצמו שגירשה בראשונה אף דהיה הכל ביום אחד דליכא מוקדם וכפי הנראה דבר זה מוסכם מכל הפוסקים ולכאורה לפי המבואר ביבמות נ"ב והובא בטוש"ע ריש סי' קל"ב דכותב גט לארוסתו על אופן שיגרשה כשיכנס אותה הרי זה גט ולאשה דעלמא אינו גט וטעמא דמילתא דארוסה עכ"פ בת כריתות אצלו וא"כ נכתב הגט לשם כריתות אבל אשה דעלמא אינו בת כריתות כלל ע"ש ומעתה זה שכתב הגט בזמן שהיא היתה אשתו וגירשה בו ולכן היה מהראוי לומר שיכול לגרשה שנית באותו גט עצמו דהא זה נכתב בשעה וזמן כריתות באמת. וע"כ טעמא דמילתא הוא משום דדומה ממש לשט"ח שנמחל שעבודו שאינו חוזר ולוה בו כמי כן האי גיטא אף שמתחילתו נעשה שפיר לעסק כריתות. אבל אח"כ כשנשא אשה זו פעם אחרת כבר איפקע ונמחל כח שעבוד כריתות מאותו גט והוא כחרס. ועכ"פ נתבאר ע"פ דדריש הרמב"ם קרא דכריתות על הכתיבה והנתינה ממילא מהצורך שיהיה דעת כריתות תקוע וקבוע בלי הפסק מכתיבה ועד מסירת הגט לידה ואם פקע הבעל דעתו מלגרשה ממילא איפקע כח גירושין מהאי גיטא ונתבטל ונעשה כחרס. כמו שט"ח שנמחל שעבודו דנתבטל ונעשה כחרס:
ולפיכך מבואר לנכון ענין פייס המבואר בסוגיא דף י"ח דפיר"ת שנתפייס עמה ובטל הגט וכן בסוגיא (דף פ"ח ע"א) דאמרינן ודילמא אימלוכי אימלך ומפר"שי בתחילה שלא לגרשה והדר אימלך לאח"ז לחזור ולגומרו ונמצא הראשון בטל א"נ הוה לי' נכתב ביום כו' ובתו' שם ד"ה ודילמא הקשה על פירוש קמא דהא ר' נחמן סובר חוזר ומגרש בו וה"ר עזרא הנביא תי' דווקא כולו א"י לבטלו אבל כשלא נגמר כולו מודה ר"נ ע"ש. ואין אלו אלא דברי נביאות דלפי מה דדימו לס"ת שאינו אפשר לבטל את אשר כבר נכתב לשמה א"כ מה לי כולו או מקצתו אטו בס"ת כל זמן שלא נגמר כולה אפשר לבטלה ופי' שני שבר"שי דוחה התו' ע"ש ועוד פירש התו' שם דחששא שמא נכתב לשם איש אחר. ראיתי בר"ן שהקשה ע"ז דעיקר חסר מן הספר ולישנא קטיע הוא והר"ן בשם רמב"ן כ' לפרש הטעם שלא נעשה שליחות הסופר על גט שלם והקשה הר"ן גם על פירוש זה מאי גריעותא הוא וכן הקשה בחידושי הרשב"א ולא נשאר לפנינו לפרש רק פירוש קמא שבר"שי היינו דהואיל ונמלך באמצע כתיבתו נמצא הראשון בטל והוא ע"פ יסוד שחקרנו בכאן לומר דכל שנמלך ונתפייס וחוזר בדעתו מלגרש את אשתו ממילא נעקר ונתבטל כח כריתות שהוקבע על אותו הגט. כמו שט"ח שנמחל שעבודו שנעשה כחרס. וא"א לחזור ולקבוע על השט"ח עסק שעבודא ולא על הגט עסק כריתות וניחא דמקשה ודילמא אמלוכי וכן הא דאמר ודילמא פייס הנה לא אמר שמא פייס וביטל את הגט או דילמא אמלך וביטל את הגט דהוי משמע דעיקר החששא שמא ביטל בפירוש את הגט. דלפי"ז היה עיקר חסר מן הספר. וכמו שבאמת יש לדייק לפיר"שי שמא פייס ובא עליה א"כ היה לו למקשה לפרש זאת הואיל וזאת היא עיקר הקושיא:
אבל לדברינו הוא ניחא בפשיטות דעיקר הענין הוא שמא נתפייס לה ועקר דעתו מלגרשה עוד בגט זה וכן דילמא אימלך מלגרשה וקבע בדעתו לשוב לדור עמה וממילא נעשה ביטול על הגט דפיוסו והמלכתו זהו עצמו ביטולו של הגט:
ובתו' (דף י"ח ע"ב) ד"ה שמא פייס ראיתי שהביא לבאר דברי ר"ת דבהאי סוגיא כוונות ר"ת שמא פייס וביטל היינו שאמר בפירוש גט שנתתי בטל הוא ובסוגיא דפ' כל הגט מפרשי שמא פייס וממילא בטל ע"ש. אבל באמת ראיתי לשון ר"ת כאשר הובא ברשב"א ובהגמ"יי פ"ו ס"ק ה' וס"ק ז' מובא שם סתמא שמא פייס ובטל הגט והיינו כמו שביארנו דעיקר החשש שמא פייס ואינתק דעתו מלגרשה עוד הואיל ונתפייסו ביניהם עסק קטטה ומריבה שהיה ביניהם ממילא זהו עצמו ביטולו שנעשה והוקבע על הגט:
ו וכל זהו דווקא אם נתפייס לדור עמה ונמלך מלגרשה מכל וכל ממילא איפקע ונתבטל כיחו של הגט ועסק כריתות שהיה תקוע וקבוע בו ונעשה כחרס כמו מחילות שעבודו של שט"ח כנ"ל אמנם אם לא נתפייס דעתו של בעל לאשתו לדור עמה עוד כדכ"הא. אלא נמלך לפי שעה מליתן לה עכשיו גט זה אלא אחרי איזה זמן בכהא"ג ודאי לא נתבטל כחו של אותו גט מידי דהוה אכותב גט שיחול אחרי שלשים יום ובהכי איירי סוגיא דפ"ק דבבא מציעא (דף י"ח ע"א) במצא גיטי נשים דחיישינן שמא כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן ומבואר שם בגמ' דחם אמר תנו נותנין משום דהתם לישנא דהמלכה לא היה רק על הנתינה והמסירה דהאידנא ולא על עיקר הגירושין אבל בסוגיא דף פ"ח על הא דאמור שם ודילמא אמלוכי אימלך דייק רש"י ומפרש אימלך מתחילה שלא לגרשה פירש נמלך מעיקר כריתות וגירושין ונתפייס לה לדור עמה בזה ודאי נתבטל הגט משום דבכהא"ג ודאי פוקע ועוקר הבעל עיקר קביעות כוחו של כריתות וגירושין מהאי גיטא: והא דאיתא בגיטין (ך"ו עב) וביבמות (דף נ"ב ע"א) באומר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה דהגט כשר בדיעבד ואין בו חששא רק משום גט ישן דאין מגרשין בו לכתחילה משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה כמבואר בסוגיא דגיטין הנ"ל וכן פירש"י ביבמות שם התם לא שייך ענין פיוס וביטולא דגט דהא איירי התם דקובע עיקר עסק כריתות בגט ההוא שיפעיל פעולתו לגרש בו אחרי הכניסה ולפיכך פשיטא אף בשעת שכונסה לא מפקיע כח כריתות מאותו גט שכתבו מתחילה לגרש בו אחרי זמן ואף בזמן שכונסה דעתו לגרשה בגט ההוא ונמצא שאין כאן היסח הדעת מכריתות ודעתו עילויה מתחילה עד שעת גירושין שדעתו לגרשה באותו גט באותו זמן. ושיטות הרמב"ם הוא כשיטות רש"י בזה דהנה רש"י פירש ביבמות (נ"ב) בכותב לארוסתו יש בו חששא דגט ישן והרמב"ם בפ' ג' הובא לשונו בריש סי' קמ"ח דחששא דגט ישן הוא רק משום גיטה קודם לבנה ע"ש. ועיין ב"ש ס"ק א' שהקשה למה לא ניחוש שמא פייס וביטל הגט כשנתייחדו ע"ש שהאריך. אבל עיקר הענין הוא כשהבעל נותן הגט עכשיו מסתמא לא פייס וביטל. דאי איתא שהסיח דעתו מהכריתות ונתבטל הגט לא היה הבעל מקלקלה במזיד לגרשה בגט זה וכמבואר באריכות בתו' ד"ז ד"ה מעולם כו' דלא חשדינן שישקר במזיד לקלקלה בידי שמים ומשום להרויח פשיטי דספרא לא היה מקלקל' ע"ש וכן הביא הב"י תשו' רשב"א סו' סי' קל"ד בשם ירושלמי שאינו מקלקלה בידי שמים ע"ש ועוד אמרינן בדף ע"ו ע"ב כשנותן לה נאמנות שלא פייסתו מועיל מכש"כ שהוא נאמן עצמו על זה לומר אף שנתייחד עמה ובעלה מ"מ לא נתפייסה דעתו מלעקור קביעות כריתות מהגט ואף בשעת בעילה היה דעתו לגרשה כמו שאמרו בני גרושה הלכך דעת רש"י שם ביבמות נ"ב דענין כותב גט לארוסה לכשיכנס חד טעמא הוא עם גט ישן וטעמן מפורש בגיטין ד"ו משום שמא יאמרו גיטה קידם לבנה וכן שיטות הרמב"ם בזה כרש"י שיסד טעמא דגט ישן משום זה דגיטה קודם לבנה אבל עסק פיוס וביטולא דגט אינו שייך לחוש הואיל ובעל עצמו מגרש מסתמא נאמן שלא הסיח דעתו ונתפייס מלגרשה עוד וכמו בכותב לארוסתו דעתו לגרשה מתחילה ועד סוף כמו כן גט ישן איירי שכתב גט למוסרו תיכף ואח"ז נמלך מליתן לה האידנא רק אחר זמן וכן דייק לשון הרמב"ם שם פ"ג הלכה ה' כמו שהובא בשו"ע שם לשונו ממש שכ' גט ישן איירי שנמלך ולא גירש כו' כוונתו שנמלך מלגרש היום וכמו שביארתי סוגיא דפרק קמא דב"מ הנ"ל והענין הוא כאמור בגיטין דף י"ח לענין מוקדם כתבי' אותבי' בכיסתי' דאי מפייסה תפייס מאי ומסיק לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה ע"ש. וכמו כן גט שכתבו ונתפייס אח"כ בהיסח דעת מלגרשה לגמרי דאז הוא דנתבטל הגט לגמרי שפקוע ממנו כח כריתות מסתמא קורע אותו לגמרי ולא מחזיק פורענות לנפשה א"כ ליכא חששא על גט ישן משום פיוס וביטל דאילו הוה מתפייס ונמלך לחלוטין מלגרשה היה קורע הגט אלא ע"כ דלא נמלך רק לפי שעה מלמסור לה עכשיו אלא לאח"ז וניחא דלא אמרו חששא בגט ישן אלא משום שנתייחדה ויאמרו גיטה קודם לבנה. והני עניינא דנאמר בהו חששא דשמא פייס איירי שאין הגט ביד הבעל עיין ב"ש קמ"ח ס"ק א' ובתו' (י"ח ע"ב) ד"ה שמא פייס באריכות וגם בסוגיא דף פ"ח נכתב חצי הגט בדף אחד וחציו בדף השני התם שפיר אמרינן לחוש שמא אחרי שנכתב חציו נמלך לגמרי מלגרשה ונתפייס לדור עמה. ולא חש למיקרעה לגט הואיל ולא היה כתוב בשלימות ונמצא שחציו ראשונה נתבטל בזמן שעקר והסיח דעתו מלגרשה ואיפקע כח כריתות ממנו:
ז אמנם אף לפי הנתבאר דשיטות הרמב"ם נכון ע"פ סוגיות דגט עצמו מקבל על עצמו ביטול אולם זה ודאי שאין שייך על הגט עסק ביטול לשעבר דהואיל וכבר נעשה בהכשר לשמה וכתקונו אינו יכול לבטל ולעקור ממנו אח אשר מכבר עשהו ונמצא שיסוד ביטול גט הוא דווקא להבא שמבטל כוחו מכריתות הקבוע בו ודומה למוחל שעבוד ושע"ח שיש לו שאין ענין הפקעות שעבוד מהשט"ח ההוא לשעבר אלא להבא מזמן מחילה ואילך חל ביטול על שט"ח ההוא. כי זה ודאי א"א לומר שבעהש"ט ימחול את שעבודו שהיה לו על השט"ח מתחילתו (ונ"מ אם לקח בעהש"ט הלואה אצל אחרים אחרי זמן כתיבת השט"ח ממילא משועבד לו מדרבי נתן ולא מהני מה שמוחל השט"ח שלו לבעה"ח מהשתא ולשעבר לא מצי לעקור שעבודו כנ"ל) כמו כן גבי גט מצי לאפקועי כח כריתות ממנו כשמתפייס דעתו מלגרשה ומחליט דעתו לדור עמה מתבטל האי גיטא על להבא ונעשה כחרס. אבל ביטול השליחות הוא יסוד אחר שעיקר ביטולו הוא דווקא לשעבר ולא לעתיד ובזה הוא דאמרינן בסוגיא דקדושין דאתי דיבור מה שאומר ומדבר השתא שהוא מבטל השליחות שאמר לו מתחילה להיות שליח הייני אתי דיבור ומבטל דיבור הראשון ועיקרו למפרע ונעשה כמו שלא אמר לו כלל מתחילתו להיות שליח על דבר זה. ועיין שם ריש פ' האומר (דף נ"ט ע"ב) ד"ה מידי מחשבה דהוה ס"ד לומר דאם תרם השליח במחשבה ולא במעשה דנימא בזה דאתי דיבור ומבטל דיבור. ועיין בתשו' הרא"ש כלל מ"ו דמאריך שם ורוצה להוכיח ולומר דאם עושה קדושין או גיטין על תנאי ואח"כ מבטל התנאי אתי דיבור של הבטול ומבטל הדיבור של התנאי וחל הקדושין והגיטין למפרע כאילו נעשה מתחילתו בלי תנאי ע"ש באורך. עכ"פ נתבאר דעיקר שורש ויסוד עסק ביטל השליחות הנאמר בסוגיא שם זהו דיוקא לשעבר ועוקר לדיבור הראשון למפרע ואפשר שלא יתכן כלל עסק ביטול שליחות אלהבא. הואיל ומינוהו מתחילה להיות שליח במאי יתבטל לכן עיקר ביטולו של השליחות קבוע אלשעבר שדיבור דחזרה דהשתא עוקר ומבטל את דיבור קמא שמינוהו להיות שלוחו בדבר זה ומ"מ אם תרם או איזה מעשה שעשה שליח ההוא קודם שביטלו אין להשיב אף שעוקרו ומבטל את עיקר דיבורו הראשון. אעפי"כ כל מה שעשה דיינינן ליה לומר שלוחו של אדם כמותו ודומה כאילו עשה הוא בעצמו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה:
ח וע"פ הקדמות הללו מתבאר לנו הסוגיא וניחא דקבע המקשה עיקר קושייתו דמקשה למימרא דבטיל לישנא דליבטל משמע דווקא על הברייתא ולא על המשנה משום דהאי ברייתא דקתני בטל הוא או אי אפשי בו משמע בפשיטות דבביטולו של גופו של הגט איירי ואיירי דנקט הבעל הגט בידו וכמו שכתב הרמב"ם פ"ו הלכה כ"א וז"ל לפיכך אם הגט ביד הבעל ואמר בטל הוא וכן שם הלכה כ"ב כלל שם הרמב"ם ברייתא קמייתא שנאמר בה בטל הוא אי אפשי בו עם ברייתא בתרייתא דאי' שם גט זה לא יועיל וכו' וז"ל שם באיזה לשונות מבטל הגט אמר בטל הוא אי אפשי בו גט זה לא יועיל כו' ע"ש. וע"כ דהכי דהאי ברייתא דבטל הוא איירי שנקט לי' הבעל בידו. דאי איירי שהוא אצל שליח היה צריך לו לומר כלישנא דמתניתין גט שנתתי לך בטל הוא אבל במה שאומר בטל הוא לא הוה ידים מוכיחות כלל דמבטל ליה להגט שביד השליח אע"כ בדנקט ליה גיטא בידי' איירי ואומר עליו בטל הוא היה שפיר מוכיח דעל הגט הזה קאי והואיל ואיירי מביטול גופו של גט. מקשה ע"ז תלמודא שפיר דע"כ דבטל לישנא דלעתיד משמע דלשון עבר אינו פועל פסק ביטול על גופו של גט. וכמו שביארנו דא"א לבטל כל מה אשר עבר ונעשה בהכשר ללמה ודווקא על הברייתא קבע המקשה להקשות למימרא דבטל לישנא דלהבא אבל על המשנה לא הוה מצי להקשות מידי דבמשנה אין הכרע אי אינו מתבטל רק השלימות או אף גופו של גט מתבטל וממילא אי לא קאי המשנה רק אביטולו של שליחות לבדו. ניחא יותר אי לישנא דבטל לשעבר משמע דיסוד ביטולו של שליחות הוא על פי דאתי דיבור דבטול דהשתא ומבטל דיבור קמא מה שאמר מעיקרא להמנות אותו לשליח בדבר זה ולא קשה על המשנה ודווקא על הברייתא דע"כ לעתיד משמע דלעבר לא פועל שורש ביטל על גופו של גט ומקשה ע"ז מענין מתנה דאם אמר בטל הוא מהני והתם ע"כ לישנא לשעבר פועל בה ביטול אבל לישנא דעתיד אינו פועל בה כלום ומסיק דאמת לישנא דבטל משמע הכי ומשמע הכי ובכל חד מינייהו אמרינן מסתמא לישנא דאהני בי' קאמר הלכך במתנה דלעתיד אינו כלום אמרינן מסתמא כוונתו לשעבר. דאז פועל בו עסק הביטול שפיר וגבי גט אמרינן איפכא הואיל ולשעבר אינו פועל עסק ביטול מסתמא דעתו שיפעול בו ביטול ע"פ דינא וממילא כוונתו על להבא והוא ע"פ הסברא דאמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולכן דעתו וכוונתו של אופן שיותר מועיל בעסח זה ואח"ז מייתי תלמודא ברייתא דמפורש בה דעיקר עניינא ביטולא דגט הוא בלשון עתיד היינו לא יועיל לא יגרש כי' ובאם אמר בטל לחודא ולא אמר הוא קמבעי לן אי לעתיד משמע ומהני או לשעבר ומסיק דעתיד משמע ונתבטל הגט:
ט ולפי שיטות הרמב"ם ודאי דהא דקבעי תלמודא חוזר ומגרש או לא וברא"ש וברשב"א הגירסא איבעי להו ע"ש. לא קאי על הני בריתות דאיירו בביטול גופו של גט ומפורש בהו דהגט בטל לגמרי. וא"כ ע"כ להרמב"ם עיקר האיבעיא ופלוגתא דר"נ ור"ש קאי רק על המשנה כשהגט ביד השליח והבעל אמר גט שנתתי לך בטל הוא מספקי לי' תלמודא אי כוונתו לבטל רק השליחות לחודא היינו מה שאמר גט שנתתי לך בטל או אם קידם לאשתו ואומר לה גט ששלחתי לך בטל כוונתו שמבטל הנתינה או שאומר לאשתו גט ששלחתי כו' פירש כוונתו שמבטל השליחות ואינו מבטל את גופו של גט דבאמת מה לו לבטל גופו של גט הואיל ומספיק ליה ביטולו של שליחות לחודא וא"כ חוזר ומגרש בו או נימא דכוונתו על גופו של גט שמבטלו וממילא דאינו חוזר ומגרש בו לעולם ועיקר ספיקא דמסתפק לתלמודא הא מילתא הוא רק ע"פ המבואר שם בסוגיא דבטל תרי לישנא משמע לשעבר ומשמע לעתיד ובמשנה איתא לישנא דמבטל ולכן יש להסתפק אי כונות פירושו לעתיד קאי אגופו של גט וכמו שהארכנו אבל אי כוונתו לשעבר ע"כ לא קאי רק אשליחות. דעסק שליחות הוא דנעקר ומתבטל לשעבר ולמפרע דאתי דיבור ומבטל דיבור כנ"ל באריכות מזה אבל הגט אינו מקבל פיעל ביטול אלשעבר בשלמא בהאי ברייתא דאיירי דנקט לי' גיטא בידיה אמרינן מסתמא לישנא דמהני בי' קאמר ואי כוונתו במלת בטל לשעבר אינו פועל בו מידי אמרינן דכוונתו על להבא דווקא ומתבטל גופו של גט אבל במשנה דאיירי בגט שהוא ביד השליח דגם אי נימא לישנא דלשעבר נמי מהני בי' עכ"פ לבטל השליחות ולא הוה דבריו לבטלה אף אלשעבר:
ולפי"ז ניחא מאוד דקנטר תלמידא ולא קבע האי איבעיא תיכף על המשנה משום דכל כמה דלא איתפרש האי מילתא דבטל משמע הכי ומשמע הכי. ליכא למיבעי לן מידי דהוה סבר תלמודא דלא משתמע אלא חד לישנא אי דווקא לשעבר או דווקא להבא וא"כ לא היה מקום לאיסתפוקי לי' על משנה עצמו דממ"נ אי להבא משמע קאי הביטול על גופו של גט ואי לשעבר משמע לא קאי רק על שליחות לחוד ובפרט שהיה ידוע הא דאמור גבי מתנה דבטל משמע לשעבר לכן דווקא ע"ש המבואר שם בסוגיא דמביא ברייתא דבטל דאיירי וקאי אגופו של גט דמשמעו לעתיד ומביא ענין דמתנה דמשמע לעבר ומוכיח תלמודא מזה דבאמת בטל תרי אפי משמע מיניה עבר ועתיד ועפי"ז קמיבעי לי' על האי בטל הנאמר במשנה אם יש לנטותו לשעבר ולא מבטיל אלא שליחות לחודא או קאי לעתיד וממילא אף גט עצמו מתבטל (וקצת דוגמא ריש ברכות איתא שם ובא השמש וטהר אמרינן שם אי פירושו טהר יומא הוא לשעבר ואי פירושו ביאת אורו וטהר טהר גברא לקרבנות ממילא פירושו דוטהר לעתיד ע"ש בתו' ד"ה א"כ כו'). ופליגי בזה רב ששת ור"נ דסברות ר' ששת דיש לנו לחוש דילמא כוונתו באמירתו בטל הוא לישנא דעתיד וקמבטל לגופו של גט וממילא דאינו חוזר ומגרש בו לעולם וסברות ר' נחמן דיש לנו לומר לשעבר משמע. הואיל וליכא כאן מוציא דבריו לבטלה אף אי לשעבר משמע בשלמא בברייתא בדנקיט לי' גיטא בידיה אי נימא לשעבר ממילא לא מהני דבריו כלום ואנן אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא כוונתו על מידי דמהני בי' היינו לעתיד ובטל הגט אבל במשנה דאיירי דגט ביד שליח דאף לישנא דלשעבר קאמר מ"מ מידי דמהני בי' היא עכ"פ על בטילא דשליחות:
י והנה דקדקתי עוד בלישנא דבעל איבעיא דקבעי אי חוזר ומגרש בו או לא ולכאורה לפי המפרשים בפשוטו מסתפק לי' לתלמודא פלוגתא דהרמב"ם והרשב"א אי גט עצמו מקבל עליו ביטול אי לאו ור"ש ור"נ נמי פליגי בהכי א"כ הוה לו לאיסתפוקי בהאי לישנא אי גט מתבטל או לא דהשתא משמע דעיקר ספיקו לא הוה אי מותר לכתחילה לגרש בו או לא דהא קדייק וקאמר חוזר ומגרש בו היינו לשון לכתחילה אבל אי נימא דספיקא הוה אי כרמב"ם או כרשב"א הא הרמב"ם פסק דנעשה כחרס ואפילו בדיעבד לא מהני. לכן נראה דעיקר ספיקא דקמיבעי אי עכ"פ ראוי להחמיר לכתחילה לחזור ולגרש בו וכדמסקינן בסוגיא דגט ישן (דף ע"ט) דאין בו חומרא רק לכתחילה. ונראה דאף רב ששת נמי קאמר אינו חוזר ומגרש בו להחמיר לכתחילה ולא בדיעבד:
(ועוד אמרתי לדקדק הן על פירושי הנ"ל דפליגי בלשון בטל הוא דאי' במשנה אי קאי אלשעבר או להבא והן על מה דאיתא שם בברייתא בטל הוא דמסקינן דמשמע הכי ומשמע הכי ואח"ז קמבעי כשאמר בטל ולא אמר הוא אי לעבר משמע או להבא. ולכאורה נשיילו ליה לבעל איך היה כוונתו. ודוגמא לזה איתא ריש פ"ג דשבועות גבי שבועה שאוכל לך דמשמע שאכל וגם משמע שלא יאכל. ומקשה שם התו' וא"ת נשייליה מה היה בדעתו ע"ש ותירוצם לכאורה לא שייכא כאן הלכך נראה דברייתא דקתני בה בטל הוא איירי שאומר בפירש שכיון לבטל לעתיד אך עיקר משמעות לישנא דבטל הוא רק לשעבר לא מהני מידי. כמו שמבואר בברייתא שם לא יועיל כו' מהני משום דכולהו לשון עתיד נינהו אבל אינו מועיל וכל לשונות דלשעבר לא אמר כלום אף אם מפרש ואומר שבדעתו היה על ביטולא דגט וכמו שכתבו תו' ריש פרקין בד"ה מהו דתימא דדברים שבלב לא מבטל ע"ש אבל השתא דמסיק דמשמע הכי ומשמע הכי שפיר מתבטל וביותר יש לחקור ולומר אף שאמר בפירוש דכוונתו היה לשעבר מ"מ לא מהימן ליה שאמרינן דהוא נגד חזקה שאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא מעיקרא כיון על לישנא דמהני בי' לבטולי ומסתמא לעתיד כיון מעיקרא. ועיין בסי' כ"ז בב"ש ס"ק ט' ובח"מ ס"ק ד' שהביא שם דברי הרא"ש דהני לישנא דברירא לקדושין אינו נאמן לומר שלא כיון לקדושין אבל בלישנא דמספקי נאמן לפרש שלא כיון לקדושין אלא למלאכה ע"ש ועיין בדברי ריב"ש שהביא הב"י סי' קל"ד במי שאמר שנותן הגט בכח דיש לפרשו על לשון אונס וביטול או שדעתו כמו שפירש אח"כ שמחמת שאשתו אינו מרוצה לדור עמו גם הוא דעתו לגרשה ופסק שנאמן לפרש לטוב ע"ש ועיין במל"מ פ' ו' הלכה כ"א שהביא דברי ריב"ש וכתב עליו ולבי' מהסס כו' ע"ש. ועיין בתשו' מיימוני להלכות אישות סימן ג' שחוקר שם ג"כ אם נאמן לומר לפרש איך היה כוונתו ע"ש):
וברמב"ם ובשו"ע קמ"א איתא דכשהגט ביד הבעל ואומר בטל הוא מבטל גופו של גט אבל כשהגט ביד השליח אם אומר שסתם גט שנתתי לך בטל או קידם לאשתו ואמר גט ששלחתי לך בטל הוא אינו מבטל אלא השליחות ואם אומר בפירוש שמבטל את גט עצמו מתבטל הגט מלחזור לגרש בי לעולם והיינו דפסקינן כרב נחמן דבגט ביד השליח ואומר גט שנתתי לך בטל חוזר ומגרש בו. ונראה דאיירי דהבעל אומר בפירוש שלא כיון בדיבורו בתחלה רק לבטל את השליחות לבדו ולא את הגט עצמו דאם אומר הבעל שאף בדיבורו הראשון מה שאמר גט שנתתי לך בטל הוא היה כוונתו על הגט עצמו פשיטא דמתבטל גופו של גט ואינו חוזר ומגרש בו דנאמן על זה דהא בידו לבטל עכשיו את הגט אע"כ דהבעל מפרש ואומר שמעיקרא לא היה בדעתו לבטל את גופו של גט אלא רק השליחות ומשו"ה סובר ר"נ דחוזר ומגרש בו הואיל ועכ"פ לא היו דבריו לבטלה ואהני ליה לדיבורו שפיר לבטל את שליחות לבדו ולא חיישינן שמא תחילה כיון לבטל הגט שאינו חשוד לקלקלה במזיד משום פשיטי דספרא כמ"ש התוס' ד' כ"ז ע"ב ד"ה מעולם דלא חשדינן ע"ש וכה"ג כתב הריב"ש הביאו הב"י קל"ד שנאמן לפרש דבריו שלא כיון תחילה על ביטולא של הגט ע"ש וסברות רב ששת דראוי להחמיר מלגרש בו לכתחילה וכדאיתא בריש סי' קמ"ח דגט שביד השליח יש לחוש יותר בו לביטול וע"ש בב"ש שהביא דברי רמב"ם פ"ט ע"ש ועוד אפשר דסברות ר"ש הוא דמשמעות הלשון נוטה קצת יותר על ביטול גט מהשליחות. מדלא אמר בפירוש שמבטל השליחות של השליח לכן יש לחוש שמתחילה כיון לבטל גוף הגט ומפני שהיה ביד השליח לא היה יכול לקרוע הגט ועכשיו רוצה לגרש באותו הגט שביטלו בתחילה ומ"מ פליג רב נחמן ואמר דנאמן שאף תחילה לא כיון רק לבטל השליחות ועיין בדברי ריב"ש סי' קכ"ז והוא בתשב"ץ סי' א' הביאם הב"י סי' קל"ד בקיצור ועיין ריב"ש דמסיק שם דנאמן לפרש דבריו אפי' בפי' זר ורחוק בעיני השומעים ומביא ריב"ש ראייה מנדרים דסתמן להחמיר ופירושן להקל והנודר בחרם נאמן לפרש ולומר דעל חרם של ים כיון וכן עצמי עלי קרבן נאמן שכיון על איזה עצם שנודר בו אף שפירוש זר הוא לעיני השומעים ע"ש ועיין במל"מ פ"ו הלכה כ"א שכתב ואני מהסס איך יליף מנדרים לגט ע"ש אבל עכ"פ סברות רב נחמן הוא דאף דבאמת יותר משמעות פשטות הלשון דאף עצמו של הגט הוא מבטל מדלא פי' מעיקרא דווקא שהשליחות מבטל מ"מ נאמן לפרש אא"כ אף בפירוש זר ורחוק קצת היינו שלא כיון רק על שליחות לבדו כנ"ל מריב"ש. ואנן קיי"ל בזה כוותיה דרב נחמן דחוזר ומגרש לכתחילה:
יא וע"פ דברים והצעות הללו מתבאר לנכון דלא סתרי להדדי כלל דיוקא דהני תרי גירסאות דריש פרק השולח וריש פ' האומר ושניהם לדבר אחד נתכוונו. ובפרק האומר מבאר רב נחמן סברתו דלא אמרינן לפרש בטל הוא האמור במשנה על גופו של גט וכוונתו על להבא. ע"ז קאמר נהי דבטיל מתורת שליח כו' ומדוייק לשון נהי דקאמר דלכאורה אינו מובן אבל השתא מבואר כוונה אמיתי בזה דמפרש ואומר הואיל ונהי כו' כלומר אהני ביה באמירתו על ביטולא דשליחות ולכן אף אם נפרש דכוונתו לשעבר לישנא דאהני ביה הוא ולא הוה דבריו לבטלה משו"ה שפיר מהימן במה שמפרש ואומר שלא כיון רק לבטל השליחות ומתורת גט לא בטלי' בשלמא בברייתא דנקט ליה גיטא בידי' ואמר בטל היא או בטל לחוד. ע"כ לישנא דאהני ביה קאמר וממילא לעתיד הוא ומבטל הגט (ואפשר אף דאומר עכשיו להיפך אינו נאמן נגד חזקה דאין מוציא דבריו לבטלה) אבל גבי שליח הא בלא ביטולא דגט עצמו לא הוה דבריו לבטלה דהא עכ"פ אהני בי' לבטולי להשליחות. ומשו"ה ראוי להיות נאמן לחזור ולגרש בו אף לכתחילה. ובפרק השולח מבאר תלמודא סברות רב נחמן ביותר הואיל ואפי' דנימא לישנא דבטל הוא האמור במשנה לשעבר הוא מ"מ נימא דהגט מתבטל אף בלשעב' על זה מפרש ואומר דדווקא אתי דיבור ומבטל דיבור גבי קדושין דסובר ר' יוחנן דיכולה לחזור. אבל הכא גבי גט לפי מה דנפרש דכוונתו לשעבר הוא ושפיר אהני דיבורו לבטל השליחות לשעבר אבל גיטא גופי' לא קבטיל בלישנא דלשעבר משום דעשיית הגט וכתיבתו הוה מעשה ולא נתבטל בלישנא דלשעבר דלא אתי דיבור ומבטל מעשה משו"ה הואיל ואף דנימא כוונתו לשעבר הוה לישנא דמהני ביה מאמינים להבעל דכוונתו לשעבר וגט לא מיתבטל: