אור ברסלב
שות גליא מסכת אה"ע - תשובה ב

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

אה"ע - תשובה ב

אה"ע - תשובה א

ב מה שהשבתי לרב אחד שהיה מפקפק על דברי יום ג' יום אשר אין בו אשם תלוי ספר אתה למען תצדק לפ"ק נאווהרדאק:

להשיב מפני הכבוד לידיד עליון וי"נ הרב המאוה"ג המפורסם לחריף ובקי אור הברקי חכם אמיתי אי"א כו' אהובי ידידי קבלתי מכתבו שנית שבא לחזק דבריו הראשונים וראיתי מכתב אשר כותב לחתני לבקר הדבר אולי אני קפדן בטבעי להיות מקפיד למנ"צח לדו"ד. אהו' נער הייתי ות"ל גם זקנתי ומעולם טבעי להיות מודה על האמת ואילו נצחוני הייתי שמח אולם אהובי ידידי כן אבקש את פני כ"ת שאל יחשדוני ח"ו שבאתי לקנטר בדברים הרמותי ידי סהדי במרום שאני אוהב בלב ונפש לכלל ת"ח אהבת עולם ואהבה רבה ובפרט לאיש כמותו י"ב. והלום ראיתי כן תמהתי הלא שמעתי שמעו הטוב אשר תעננה לו נשים איש כמותו לקבל חלפי ואחד מחלף לא ימצא דוגמתו ולכן שלחתי לפניו קו"נ ע"ד שאמרו (במנחות י"ח) שרבי הלך למצות מדותיו לפני ר"א בן שמוע ולמצות מדותיו של ראב"ש כן רציתי לעמוד על מדות כ"ת ע"פ מיצוי שימצה מדותי אך לא מצאתי בהם מידה נכונה בכל דבריו ואקיים את אשר אוהב אוכיח ואתווכח עמו על כל דבריו איך עלה על דעתו לומר כך. ואני רואה שחוקר לפרש דברי רמב"ם והרא"ש כדרך הדרשנים במקרא לפרש איזה פסוק אשר כל דברי כתובים מביאים נאמרים בחידה ורמז לכן דורשים את הפסוק חציו אל ים הצפוני וחציו אל ים הקדמוני. לא כן דברי התלמוד ופוסקים ומכ"ת בא לדרוש דברי הרמב"ם והרא"ש עד"ז ולומר דדברי רמב"ם שבהל' אישות אשר נאמר ים דמהני ביטול תנאי כוונתו על מחילת תנאי ובה' גירושין שכתב שם ביטול תנאי כוונתו על ביטול מהשתא וגם בדברי תשוב' הרא"ש חוקר לפרשו כמו שמפרשין סתרי תורה בחידה ומחוג ורמז אבל לא מרא"ש בסתר דיבר ודבריו ברור מיללו ומכ"ת עשה עירבוביא ברא"ש ואמרו עירבובי דריש"א מייתי לידי עווירא עיור ופוסח שם דמפרש דהרא"ש פוסח על שתי סעיפים מטעם מחילות תנאי ומטעם ביטול תנאי ומקורן המה עניינים נפרדים לדעת כ"ת וחלוקים בדיניהם דענין מחילות תנאי הגט למפרע ולא בעי עדים ולא בעינן שיהיה הגט ברשותה בשעת מחילה וענין ביטול תנאי הוא לא נעשה אלא מעכשיו ובעי עדים ושיהיה הגט ברשותה בשעת ביטולו וע"י זה נעשה העקוב לו למישור לומר שדברי מגיד הוא מגיד מישרים ותמהתי מאוד על עקשותו ועקבותו ועקממיות שבלבו שהסיב את לבו לזה ואיך בא לחלוק עלינו את השוין דרמב"ם ה' אישות דמפורש שם דביטול התנאי א"צ עדים כוונתו על מחילות תנאי ולא לביטול. ובה' גירושין שבלשון א' נאמר שם שיבטל תנאי איירי על ביטול תנאי ובעי עדים ואף צריך ודאי שיהיה הגט ברשותה והנה אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה לשון הלכה הוא הילוך יפה הלכה מרווחת ולא מהלכות קפוחות ומקוטעות והרא"ש מסיים שם בכלל מ"ו כי אין ראוי להפרד מן הדבר בלא גמר כיון שהלכה זו נוגע לאיסור א"א וצד ממזרות שמא יראו תלמידים ויקבעו הלכה כמותו ולומר לשיטות הרמב"ם אף שיבטל התנאי אין חל הגט רק מהאידנא ואם אין הגט ברשותה בזמן הביטול אינו מועיל אשר זה דברים בדוים ונ"מ רבתא לאיסור ערוה ואין אני רשאי להפרד ואפרש לכ"ת ההלכה ברורה לאמיתות של תורה כמו שניתנה מסיני ואעמידו על האמת ואם טבעו ממידות שמנו חכמים ולא מחילופיהן ידעתי שיתן תודה להודות:

ואתפלא מאוד על דעתו ועל דבריו דלפי העול' על רוחו דביטול תנאי ומחילו' תנאי חלוקין המה בדיניהן בכמה עניינים שונים איך עירב הרא"ש שני העניינים נפרדים יחד ובכלל מ"ו פתח בביטול שכ' בתוך הזמן ביטל התנאי כו' כי בביטול התנאי חל הגט למפרע ולפי דעתו צריכין לומר דהרא"ש לא דייק בלשונו לתפוס כאן לשון ביטול וכוונתו ע"כ על מחילות תנאי דהא לדעתו ביטל תנאי לא חל הגט למפרע אלא מהאידנא וע"כ דלשון ביטל שכ' שם כוונתו על מחילה ואח"ז הביא סוגיא דפ' מי שאחזו דמבואר שם עסק מחילה ומסיים אלמא דמחילות התנאי הוא כקיומו ע"ש א"כ פתח בביטול וסיים במחילה שוב אח"ז כתב שם וז"ל אבל אם מחל וביטל התנאי הרי הגט למפרע גט בשעת נתינה כו' ע"ש ומי לא יראה שלפ"ד יש עירבוביא בדברי הרא"ש דתחילה דייק שני פעמים לשון ביטל וסיים במחילה ואח"ז כלל שניהם יחד הלא המה חלוקים בדיניהם היה לו להרא"ש לסיימם כל אחד בפני עצמו ולא עוד שהרא"ש כשכללם יחד כ' וז"ל אבל אם מחל וביטל התנאי הרי הגט למפרע לפ"ד מכ"ת היה לו לומ' אבל אם מחל או ביטל הואיל ושני עיקרים נפרדים המה ומכ"ת האריך באות ח' בדברים הללו והסביר הדבר דמה שהביא שם הרא"ש לדברי הרמב"ם הוא כמו חדא ועוד קאמר דמטעם מחילות התנאי הוה הגט למפרע אבל לא מהני בלצעורה ולכן הביא דברי הרמב"ם דמטעם ביטול תנאי דהוא אתא דיבור ומבטל דיבור מועיל אף במקום ציעורא. רק בביטול הוה חלות הגט רק מהאידנא שמבטל את התנאי ועד האידנא בתנאי הוה קאי ועדים בעי ולפי זה פשוט דצריכין שיהיה הגט באותו שעה ברשותה הואיל והשתא הוה עיקר חלות הגט ולא מקודם וא"כ תמוה איך לא דייק כ"ת בכל דבריו להצריך עדים ולא דייק להצריך שיהיה הגט קיים דהא בתיקון מחילות תנאי שהוא חל למפרע ודאי לא בעי גט בקיומו כלל אף נשרף ונאבד מהני בשלמא מה דפליג הראב"ד על הרמב"ם בפ"ז מהל' אישות ומצריך שם עדים על ביטול תנאי' נראה דבזה שפיר מודה דחלות הגט הוא למפרע לכן נראה דלא מצריך בעסק גירושין שיהיה הגט קיים אבל שיטת מכ"ת דחלות הגט רק מהאידנא ודאי בעי קיומו של הגט באותו שעה ולפי דברי מכ"ת דהרא"ש עשה מעסק ביטול הגט ענין בפני עצמו היה לו לדייק שהגט עדיין ברשותה כמו שדייק ומפרש שם לבסוף ואם לבך נוקף לסמוך על זה הרי הגט ברשותה כו' והעלה שם תיקון שהעלה הרשב"א בסוגיא דאיצטלית היינו שיאמר הא גיטא מעכשיו משמע דבהנהו עניינים שאיירי עד כאן לא הוצרך עדיין לעניין שהגט ברשותה משמע ברור דעד השתא דאיירי מעסק אופני ביטול ומחילה הוה גט למפרע אף אם נאבד וליתא לגיטא מהני רק השתא הוא דצריך לזה. ועוד לפי דברי כ"ת שהרא"ש איירי שם משלש אלה תקונים ממחילת תנאי וביטול תנאי ואמירת הא גטך מעכשיו. נחזי אנן שם בפיסקא ד"ה ומה שהבאתי כו' והביא שם סוגיא דפסקא מברא כו' ומסיים ואילו היה מבטל התנאי היה הגט למפרע כו' משמע דאף בענין בטול תנאי הוה הגט למפרע גם הביא שם סוגיא דהמדיר דנאמר שם אחולה אחלי' לתנאי להוכיח דמחילות תנאי מהני וז"ל ותלמוד מכאן כו' ובשעת גמר לא הזכיר התנאי שמחל התנאי ובטל כו' קשה מאי ענין מחילה לבטול הלא שני שרשים נפרדים בטעמן ובהלכותיהן ולפי הנראה ליכא להביא מסוגיא דהמדיר רק לשורש ויסוד מחילה למאי זכר ביטל ולא עוד שקשה שערבם וכללם יחד ואמר שמחל ובטל משמע שעשה שניהם כאחד. ולסוף מסיק שם וז"ל אלא ודאי אם קדש על תנאי ובטל התנאי הוא בטל עכ"ל וקשה הא מהאי סוגיא דהמדיר לא הוה מצי לאוכוחי רק עסק מחילת תנאי ולא ביטול עוד שם אח"ז דייק הרא"ש וז"ל לענין ביטול התנאי יש לחלק בין גיטין לקדושין דגבי קדושין כשהוא לטובתו יכול לבטל ואם לטובת האשה אין יכול לבטל ובגיטין אף שלטובת אשה יכול לבטל ע"ש:

וקשה דבכולהו ענייני הללו היה לו לדייק לשון מחילות תנאי וכמדומה שעל שורש מחילה הענין פשוט דכל מה שלטובתו יכול למחול אבל אינו יכול למחול טובת חבירו. גם אח"ז כתב שם וז"ל ועיקר הטעם מה שיכול לבטל התנאי וישאר המעשה קיים כו'. הביא שם ראיה מבני גד ובני ראובן דהמעשה דבר אחר והתנאי דבר בפני עצמו והביא שם סוגיא דאתי דיבור כו' ע"ש ואילו לדברי מכ"ת דענין ושורש מחילת תנאי וביטול התנאי המה שני עניינים לא היה להרא"ש לערבב הראיות אלא לסיים על זה ראיה בפני עצמה דלכאורה מתנאי בני גד ומסוגיא דאתי דיבור המה אינן ראיות רק על ביטול תנאי ויתחיל חלות הגט מהאידנא דווקא כנ"ל:

וביותר יש לעיין בכלל ל"ה הביא שם סוגיא דהמדיר ופתח בביטול וסיים במחילה ואחר זה דייק לשון ביטל ובראיה דבני גד פתח ג"כ בביטל ולבסוף מסיק דאם משה ויהושע אמרו לא צריכין כו' ומהתם ילפינן לכל תנאים הוא כקיומו עכ"ל:

ולפי דעת מכ"ת כמה עירבוביא ברא"ש בענייני מחילה וביטול מתחילה וסוף גם ברמב"ם הוצרך לחלוק עלינו השוין בלשון המבואר בסוף פ"ז מאישות דאיתא שם לשון ביטל תנאי כוונתו על מחילה דווקא ובה' גירושין כוונתו על ביטול לסברתו הרמב"ם והרא"ש המה מבני גליל אשר לא דייקו בלישנא אבל אנן חזינן דתלמודן נתקיימה בידן ודאי הוה דייקו טובא בלשונם ועוד דעכ"פ היה לו להרא"ש לעשות הפרש ופירוד בין הראיות שמקורן ליסוד מחילה כמו ראיה דפרק המדיר שאין עניינו לביטול ובין ראיה שהביא מאתי דיבור שמקורו על ענין ביטול וכן ראיה דבני גד לאיזה ענין סובב הולך וביותר ויותר קשה לסברות מכ"ת דענין ביטול מתחילה חלות הגירושין מהאידנא וצריכא עדים וקיום הגט ברשותה א"כ בחינם טרח טריא הרא"ש לחקור ע"ז הוכחות וראיות מסוגיא דאתי דיבור כו' ומסוגיא דבני גד ומה הפרש נמצא בין זה לענין תיקון הרשב"א שמסיק שם הרא"ש לומר ואם לבך נוקף הרי הגט ברשותה ותתגרש ע"פ אמירתו מעכשיו אשר על זה לא הוצרך הרא"ש לשום ראיה דמשמע לו שענין זה הוא פשוט בלי שום פיקפוק בעולם כלל וכלל וראיתי שם בקו"ל אות ח' חוקר ומאריך לומר שענין מחילות תנאי נכלל שפיר בענין ביטול תנאי דהואיל ומבטל אינו מקפיד ומוחל מעיקרא ומשו"ה הסברא דאף בביטל תנאי שיסודו מדיבור מבטל דיבור ולא מתחלא רק מהאידנא אעפ"כ נכלל בו גם מחילת תנאי' ולכן אם הוא במקום דמועיל מחילה נעשה הענין למפרע הנה מלבד שבמקור כזה בעצמו קשה לשמוע אף זאת כבר ביארתי שהרא"ש לא מסתר דבר דבריו. ואם הי' כוונתו לכך עיקר חסר מן הספר ענין כזה לא היה לו להרא"ש לסתום אלא לבאר, אף שהמה שני עיקרים נכלל זה בזה כאשר מכ"ת מאריך לבאר הענין בדוחק להטעים בדרך מליצה זאת ועוד קשה דכמו שבביטול תנאי נכלל מחילה כמו כן נימא דבמחילות התנאי נכלל בו ביטול דהואיל ומוחל קמבטל התנאי ואף זא שבגוף הסברא אינני מסכים לדינא כלל אחרי שאסברא לה תוכן ומקור ענין ביטל תנאי מטעם אתי דיבור ומבטל דיבור קמא והוא רק מהאידנ' קמתחלא א"כ נימא שאין דעתו על ענין מחילה שיסודו למפרע ולשעבר ומה שהשיב ע"פ דרך מליצה דהואיל ולא קא קפיד ממילא קמחיל זה ליתא משום דזה לא נעשה רק ע"פ גילוי דעתא בעלמא וזה לא מהני בגיטין ובריש השולח בעובדא דפסקיה מברא שם דאמר חזו דאתאי אמרינן דדעתא לקיומא תנאה ולא לבטל הגט אף דממילא מוכח שדעתו לבטל הגט ומסיק דאף גילוי דעת ליכא בזה והכ"נ נימא כאן דדעתו כמשמעו שמבטל התנאי אשר ענין כזה אינו מועיל למפרע רק מהאידנא לבד ובריש השולח חוקר תלמודא על מלת בטל הוא אי לשעבר הוא אי לעתיד ע"ש א"כ אף כאן אם אמר התנאי בטל יש לחקור אם כוונתו על לשעבר ולמפרע או לעתיד ומהאידנא קמתחלא ע"כ כל יסוד דבריו מה שהעלה בקו"נ לחקור לומר ענין ביטול וענין מחילה המה שני עיקרים הכל ישא הרוח הבל ורעות רוחיאכן רוח הוא באנוש ות"ל זקנה וחכמה יש כאן ימים ידברו ורוב שנים יודיעהו חכמה כאשר דוד בא עד הרא"ש להיו' רא"ש דבריו אמת לאמיתתן של תורה כאשר כיון כל דבריו באר הטיב לא מעורבין ולא מבולבלין לא ברמז וחידה כידוע שכל מילולו בתשובותיו ברורין ומבוארין ואין דרכו כדרך המליצים והחקרנים שמדברים מחצה:

והעיקר יסוד הדבר אשר נטה את כ"ת מני הדרך יושר והאמת ראיתי והבנתי ע"פ שלא הבין הדבר לאשורו שיש פלוגתא רחוקה בין הרא"ש ובין הר"ן המבוארין בפרק המדיר ובנדרים והעולה על רוח מכ"ת ששניהם לדבר אחד נתכוונו ועפי"ז נטה בכל קו"נ לכוון ולנטות את דעת הרא"ש לדרך הר"ן ע"כ אבארם לנכון ושלש מחלקות בדבר ביסוד ושורש דין בטולו של תנאי הרא"ש והרמב"ם בשיטא חדא קיימי והרשב"א חילק מקצה לקצה והר"ן ממוצע בין שניהם בזה דעת וסברות הרשב"א כאשר הביא הר"ן בהמדיר בנדרים ד' כ"ד ע"א דדוקא בתנאים של ממון יכול למחול מטעם שאומר הריני וכאלו התקבלתי ושם בנדרים מפורש יותר וז"ל דכיון שאפי' הי' מקבל הי' יכול לחזור לו ואפוכי מטרתא למה לי אבל שארי תנאים כמו מומין ונדרי' אין מחילתן כלום ומבואר דעתו שכל ענין מעשה שנעשה ע"ת אין קיום להמעשה בלעדי התנאי שהתנאי מקושר עם המעשה ולא כמו שביאר הרא"ש בתשובתו הנ"ל להוכיח מבני גד וראובן שהתנאי הוא דבר אחר והמעשה הוא דבר אחר וכבר בארתי דבר הגון נאה ומתקבל על אוזן שומעת דהרא"ש לשיטתו דסובר הלכה כרבי מאיר בתנאי כפול ואי לאו דילפינן מהתם היה ראוי לומר שהמעשה יתקיים אף שיעברו על תנאי והארכתי לבאר זאת והרשב"א לשיטתו דסובר דעיקר הלכה כרבנן דפליגי על ר"מ ולא ילפינן מבני גד וראובן אלא מסברא עצמה דאין קיום למעשה בלתי תנאי שהמעש' והתנאי המה דבר אחד ומקושרים זה בזה. ולפיכך סובר הרשב"א שמהצורך שיתקיים התנאי או בפועל ממש או בדמיון בלא פועל בפועל היינו בעסק נתינות מעות שייך לומר כאילו כבר קיבל והחזיר בחזרה מידו להנותן ואפוכי מטרתא נקרא אבל בשארי תנאים דלא שייך בהו קיום תנאי אף בדמיון אין כאן שום תיקון והוצרך הרשב"א לחקור ולפרש פירוש אחר בסוגיא דהמדיר במימרא דאביי דאמר לא תימא כו' אחולי אחליה לתנאיה דמשמע שם לכאורה דיש מחילה וביטול לתנאי דנדרים ומומין דלא שייך שם דמיון דכאילו התקבלתי כמו שמבואר שיטתו בר"ן דהמדיר ע"ש:

ולשיטתו לא מצא שום תיקון גבי גט על תנאי אף גבי תנאי נתינות מעות משום דרשב"א צריך שיהיה דמיון כפועל קיומו של התנאי וא"כ גבי גט לוא דנימא כאילו התקבלתי בפועל ואפוכי מטרתא אבל עסק ציעורי שהוקבע על אשה ע"י התנאי אין לו קיום כלל והוצרך לעשות גירושין חדשים אם הגט עדיין ברשותה ובעי ודאי עדים ג"כ. ואם נאבד הגט ליכא שום תיקון זהו שיטות הרשב"א:

שיטות הר"ן בפלוגתא דר"מ ורבנן בתנאי כפול כרי"ף ורשב"א כמו שהובא בב"י סי' ל"ח שם דהלכה כרבנן ולא ילפינן מבני גד ובלא שום לימוד מסברא אמרי' הכי דאין קיום למעשה בלתי התנאי משום דמקושרין המה זה בזה ולפיכך דעת הר"ן הוא כרשב"א שמהצורך שיהיה נעשה קיום להתנאי בדמיון כפועל כל האפשרי ובלא"ה נתבטל המעשה רק דלהר"ן אינו נוח לו פירו' הרשב"א בדברי אביי שם בהמדיר וכמבואר בר"ן שכתב על פירש הרשב"א ותמהני כו' ע"ש וא"כ עשה הנחה אחרת דמשו"ה במימרא דאביי דאמר לא נימא כיון דכנסה אחולי אחליה לתנאי דמשמע דמחילה מועלת אף בשארי תנאי דלאו ממון ולכן אמר הר"ן דלאו דוקא תנאי מעות אלא כל תנאי שהוא לטובתו כמו מומין ונדרים יכול הוא לומ' כלום התניתי אלא לטובת והנאתי הרי את עלי כאלו אין עליך מומין ונדרים אבל בתנאי גרידא לא מהני מידי ע"ש שהאריך בזה ובזה מפרש דלא תקשה מעשיר ועני למה אינו מועיל כשאומרת הרי את עלי כאילו את עשיר הואיל ולהנאתה הוה עיקר תנאו:

ומסיק דהואיל ובלבה היה להתקדש לו בלא זה ולא היתה מקפדת נמצא דתנאי זה נקרא שלא להנאתה אלא תנאי גרידא ולא שייך בו מחילה לומר הרי את עלי ומסיק עוד דבתנאי לצעורי נמי שלא להנאתו הוה כתנאי גרידא ולא מהני מחילה ע"ש באריכות. נמצא לשיטתו לא מהני תיקון דמחילת תנאי וביטול תנאי גבי גט דאפילו תנאי של ממון הוה התם לציעורי וכן מבואר בר"ן פ' מי שאחזו דביטול תנאי לא מהני וז"ל בסוגיא דכל זמן שאעבור מכנגד פניך ואני המה אם אית' דיכולין לבטל תנאי כו' היכא אסיקנא בסוגיא דאיצטלית דלצעורה קמכוין ולא מצי מחיל למה לא יהא בידו לומר שיהא כאילו נתקיים ע"ש באורך עכ"פ למבין ומדקדק היטב נראה דבמקורן שוה דעת הר"ן עם הרשב"א דביטול תנאי לא מועיל בשום ענין וכדפרשתי טעמן לנכון דסברי דתנאי מקושר עם המעשה ובביטול תנאי נתבטל ונעקר גם המעשה רק הרשב"א ור"ן סברי דמחילות תנאי מהני ולא ביטול ומחילות התנאי הוה קיומו של התנאי אך לא בפועל אלא בדמיון בלא פועל כמו בפועל ולהרשב"א לא משכחת לה אלא בתנאי של נתינת מעות וכדומה ולהר"ן משכחת לה בכולהי תנאים שנקבעים מתחילתן לטובת המתנה אותם ויכול לומר הואיל ולטובתי נעשה אני מוחל והרי אני כאילו קבלתי טובתי בשלמות ושורש ויסוד עיקר זה הוא נעשה דוקא ע"י מחילות התנאי שמקורו לדמותו לקיומו של התנאי בפועל ומשו"ה בציעורי ובתנאי גרידא אף להר"ן ליכא תיקון דלא שייך אף להר"ן לומר שם הרי זה עלי כאילו נתקיים אבל עכ"פ בין לרשב"א בין להר"ן ביטול תנאי לא אמרינן כלל בשום אופן כי ביטול תנאי הוא עקירות התנאי מעיקרו עד שאנחנו אומרין אף דליכא כאן שום דמות קיומו של תנאי מ"מ המעשה בתוקפו כאילו נתקיים התנאי כמו שהתנה אותו מתחילתו:

ולהרמב"ם ולהרא"ש דרך אחרת עמהם דסברתם דאינו דווקא מחילה מועיל אלא אף ביטול עיקר של תנאי ג"כ מועיל ומשום הכי כתב שם הרא"ש בתשו' דאף במקום ציעורא דלא מועיל מחילה מועיל עכ"פ ביטול וכן מבואר שם דאינו חושש הרא"ש שיהיה התנאי דוקא לטובתו אלא אף בתנאי גרידא שלא לטובתו מועיל תיקון דביטול דהא כתב שם בכלל מ"ו בסופו לחלק בעסק תנאי שנעשה לטובת אשה יש הפרש בין גיטין לקדושין דבקדושין אינו יכול לבטל הבעל אם לא האשה תסכים אבל בגירושין יכול הוא לבטל התנאי והמעשה נשאר קיים שהאשה מתגרשת בלא דעתה ורצונה ע"ש והנה לדעת הר"ן ודאי אצל הבעל הוה תנאי גרידא הואיל ואין הוא נעשה לטובתו של הבעל א"כ לא הוה שייך כאן כלל תיקון דענין מחילה לא שייך הכא לומר הרי הוא כאילו נעשה בפועל ואף דמיון קיומו של תנאי לא משכחת לה וע"כ מוכרח דסברות הרא"ש הוא כנ"ל דיש תיקון לעשות ביטול להתנאי היינו עקירות התנאי ולא קיומו ומ"מ ישאר המעשה בתוקפו בלא קיום כאילו נתקיים ויליף לה הרא"ש מטעם דאתי דיבור ומבטל דיבור ועוד דייק מבני גד שהתנאי אינו מקושר עם המעשה אלא דבר אחר ולכן יצוייר עקירות תנאי והמעשה בתוקפו: ועיקר ראיות הרא"ש שקבע להא מילתא מן מימרא דאביי דאמר לא תימא כיון דכנס אחולי אחליה לתנאה ומוכיח מזה דע"כ יכולין לבטל את התנאי מעיקרו והוא דסברות הרמב"ם והרא"ש הוא ביסוד מחילות התנאי כמו סברות הרשב"א דיסוד מחילות תנאי עד שיתדמה כאילו קיימו בפועל אינו שייך אלא בתנאי של נתינות מעות ובזה שייך לומר הואיל ויכול לקבל ולחזור אותן להנותן אפוכי מטרתא הוא אבל בתנאי של נדרים ומומין לא שייך זה ופירוש הרשב"א במימרא דאביי לא הוכשר בעיניהם ולפיכך דייקו בדברי אביי דמשמע דאם מחל בפירוש היה מועיל הא מחילה לא שייכא רק בממון ולא סברי סברות הר"ן דבכולהו תנאי דלטובתה שייך מחילה א"כ נשאר להם מימרא דאביי בקושיא איך מצי מחיל לתנאו דנדרים ומומין לפיכך אמרו לפרש מימרא דאביי דלא כוונתו על יסוד מחילה שהוא כקיומו של התנאי בפועל אלא כוונתו על ביטולו של התנאי מעיקרו ומוחל ומבטל אותו ורצונו שיהיה נתקיים המעשה בלא קיומו של התנאי כאילו שהיה חפצו ורצונו מתחילה שיהיה דווקא קיומו של המעשה עם התנאי כמו כן רצונו עכשיו שיתקיים המעשה בלי תנאי ונראה דדייק זה מלישנא דקאמר אחולי אחליה לתנאיה ולכאורה היה לו לומר אחולי אחליה לנדרים ומומין אע"כ דכוונות אביי לא על עסק שורש מחילות המומין והנדרים דלא שייך בהו יסוד מחילה אלא כוונות אביי על מחילות וביטול את עיקרו של התנאי מעיקרו. כלומ' הרי מוחל ומבטל מה שאמר מתחילתו שמעשה זאת לא יתקיים בלעדי קיומו של התנאי דנדרים ומומין אלא עכשיו רצונו שיהיה המעשה בתוקפו בלעדי קיום דתנאי נדרים ומומין כמו שהיו קיום דנדרים ומומין ולפי"ז שפיר דהעלה הרא"ש דבכל ענייני תנאי מועיל יסוד זה שמוחל ומבטל את עיקר קביעות התנאי מעיקרו בין לתנאי גרידא או לציעורי דנהי דהתם לא מהני עסק מחילות הנתינה של המעות משום דליכא קיומו של ציעורי אבל כשעוקר ומוחל ומבטל את עיקר אמירות וקביעות התנאי מתחילתו ודאי מהני ומה שהקשה על זה הר"ן בפרק מי שאחזו שם דלפי"ז איך אסקינא דבציעורי לא מהני ע"ש נראה דלק"מ דהתם איתא בגמרא דאמר מחולין לך וברמב"ם ושו"ע דייק ונקט מחולין הם לך נמצא דהתם לא איירי שרצונו לבטל ולעקור את קביעותו של תנאי מעיקרו ומתחילתו אלא רצונו שישאר מעשה עם תנאי בתוקפו כבראשונה רק שעולה על דעתו שמחולין הם לך אלו המעות ואומר הריני כאילו התקבלתי ונתקיים התנאי בפועל דענין כזה מהני גבי נדרים ונחשב לקיים אף להרשב"א כנ"ל. וטעה המגרש ועשה ג"כ בגט האי גוונא בחשבו שהקרא קיום תנאי כמו שנחשב בכל מקום. ושפיר מסיק ע"ז שם דאינו מעל גבי גט דעל הרווחה ונתינה שפיר נחשב כאילו התקבל אבל עסק ציעורה לא נתקיים כאן ושיטת הרמב"ם והרא"ש הוא דודאי אם היה מבטל ועוקר לעיקר של התנאי מתחילתו ודאי מהני רק זה לא לבטולי תנאה קאתי אאלקיומא דתנאי קאתי היינו ע"פ אופן התקבלתי דמועיל בכל מקום כנ"ל. וגמא ממש לזה בריש פרק השולח בעובדא דפסקא מברא ואמר חזו דאתאי משמע אם היה מבטל הגט הוה מצי מבטל ודייק שם אביי דגילוי דעת על בטולא דגט לא מהני דהא יש הוכחת דעת דרצונו לבטל הגט וקדחי רבא לא הוא האי גברא לא לבטולי גט קאתי אלא לקיומו תנאה קאתי ע"ש ברש"י וא"כ חזינן אף דבפשיטות הוה מצי לבטל הגט רק הואיל ועכ"פ לא ביטלו בפירוש אלא ע"י שחשב שזהו קיומא דתנאה וממילא יתבטל הגט וזה לא הועיל לו כדמסיק דלא שמיה מתיא ע"ש כמו כן הכא זה חשב לגמור קביעות הגט על ידי קיומו של תנאי דהיינו שאמר מחולין הם לך פירוש המעות מחולין הם לך ולא עיקר התנאי וזה לא הועיל לו וביטול תנאי לא עשה זה האיש משום דלקיומא דתנאה קאתי ולא לבטולא דתנאה דהא בלא"ה היה יכול לעשות בפשיטות תיקונו של הרשב"א לקבוע הגט מהשתא אלא איירי דלא עשה כמו כן איירי שלא עשה תיקון הרמב"ם מביטול התנאי אולם על עסק תיקון רשב"א יש לדחות שכבר נאבד הגט:

ואף גם מסוגיא דעשיר ועני שדייק הר"ן משם דתנאה גרידא לא מהני משום דקשיא לו הואיל ואומרת בלבה היה להתקדש אף שאין עשיר א"כ הוה מחילה מתחילה ועד סוף ומסיק דמפני שאומר' בלבה היה להתקדש אף שאינו עשיר הורע כוחה ואינו יכולה למחול שזה נקרא תנאי גרידא ולא להנאתה הואיל ואינה מקפדת ע"ש ולדעתי תירוץ זה דחוק. מלבד שהסברא נראה איפכא כיציבא וגיור' דתנאי דקפדי שפיר נמחל ותנאי דלא קפדא א"א למחול וגם לדבריו דחיקא לישנא דמשנה דקתני אפילו אומרת בלבי היה להתקדש כו' פשטא דלישנא משמע דיש רבותא בזה ולדברי הר"ן אדרבא מחמת זה הורע כוחה לכן נראה יותר נכון כמו שהביא הר"ן מקודם תירוץ ע"ז היינו דאומרת תחילה הייתי מתרצה להתקדש אף בלא תנאי דהוא עשיר אם לא היה המקדש נתרצה על התנאי אבל עכשיו שנתרצה הבעל ונעשה התנאי אינה רוצה לבטל ולמחול התנאי ומה שהקשה הר"ן ע"ז דהרי בכלל דבריו מחילה של עכשיו ג"כ ע"ש לא קשה כלל אף לשיטות ר"ן דשייך מחילה שאומרת הרי את עלי עכשיו כאילו את עשיר אפשר דאינה אומרת עכשיו כך ובפרט לשיטות הרמב"ם דגזה סברתו כסברת רשב"א דכולהו תנאים דלאו ממונא נינהו לא שייכא מחילה של עכשו אם לא שיעשה ביטול על עיקרו של התנאי וכמו שביארנו ואשה זו אינה רוצה לבטל ולעקור עכשיו את התנאי מעיקרא ואין להקשות על סברות הרמב"ם מה דחקרו התוס' סוף ד"ה לא תימא במימרא דאביי וגם הר"ן הקשה זאת הואיל דתנאי דנדרי' ומומין גבי קדושין הוא לשעבר מה מועיל מה שמבטל עכשיו התנאי הא כבר נתבטלו תיכף בשעת מעשה שהיה עליה מומין ועיין בתוס' ובר"ן שתרצום הכל ע"פ סברתם דכוונת אביי אחולי אחלי את הנדרים והמומין והוא בדמיון התקבלתי גבי נתינות מעות אבל לשיטות הרמב"ם אשר ביארנו דאחולי אחלי דקאמר אביי פירש שמוחל ומבטל את קביעות שקבע התנאי בתחילתו וא"כ קשה הא עכ"פ גבי קדושין הוא לשעבר ואיך מועיל מה שמבטל עכשיו נראה דסברתו דגבי קדושין לא נקרא לשעבר שיש עוד זמן כניסה לחופה ועתה אינה אלא ארוסה ולא הוה כ"כ הקפדה וראיה גמורה הבאתי לזה מהאומר ד' ע"ד ע"ב דאם התירה הויא הנדר אחרי קדושין הואיל וחכם עוקר מעיקרו מקודשת. ולכאורה קשה הא עכ"פ היה עליו בשעת קדושין וכבר נתבטל הקדושין וביותר קשה להמבואר שם בתוס' ד"ה חכם בשיש לו מומין וריפא קודם החופה מקודשת ולא שייך שם עקירה מעיקרא ע"ש בתוס' באריכות אע"כ דהסברא דהואיל ועיקר הוא כניסה לחופה ועל אותו זמן הוא עיקר הקפידא ולא על שעת ארוסה נקרא שפיר קביעות התנאי על להבא עד זמן החופה כמו בגרושין מעכשיו על תנאי שתתני ר' זוז לזמן פלוני כשיקויים התנאי חל למפרע דאם לא תאמר כן אף אם תאמר דחכם עוקר נדר מעיקרא הא עכ"פ בשעת קדושין היה לה ונתבטלו הקדושין אם כן הרמב"ם עסק ביטול תנאי כמו עקירת נדר דלא חיישינן מה שהיה עליו מקודם הואיל ובשעת חופה נתעקר מעיקרו הן ע"י חכם או שהבעל בעצמו מבטל את התנאי מעיקרו לא איכפת לן שעת של הקדושין:

ומעתה נתבארו כל השיטו' איך דשלשה מחלוקת בדבר ושיטו' הרשב"א והר"ן הוא דענין ביטול תנאי שיהיה תוקף להמעשה בהעדר קיום התנאי ושיהיה דין להמעשה בלא קיום כאילו היה עם קיום לא סבירא זאת להרשב"א ור"ן ולית להו יסוד ביטול תנאי ושורש מחילת התנאי סבירא להו רק דלרשב"א לא שייך אלא בתנאי ממין דשייך התקבלתי אשר הדמיון הוא כפועל ממש והר"ן מוסיף עוד דבכל עסק לטובתי שייך הריני מקבל זאת בטובתי אבל תנאי גרידא או לציעורא לא שייך זה ולא מהני שם מחילה וליכא תיקון גט תנאי דשייך שם ציעורא אם לא לקבוע גירושין מחדש על אותו גט וכי ביטל היינו עקירות תנאי לא מהני וכמו שביאר הר"ן בפ' מי שאחזו שם: והרמב"ם הוא שחידש סברא זו בה' אישות וה' גירושין וכתב דכל ענין תנאי שעשה בקדושין אף במקום דלא שייך התקבלתי או תנאי גרידא דלא שייך שם יסוד מחילה מ"מ יש תיקון שמבטל התנאי מעיקרו עד שיהיה תוקף להמעשה בלעדי קיומו של תנאי כמו בקיומו אף שמתחילה לא קבע להמעשה אלא ע"פ קיומו מבטל עכשיו זאת וביאר דלא צריך עדים וה"ה בגירושין דעת הרמב"ם כמו באישות דבדיבור א' ולשון א' נאמרו כוונתו דלא בעי עדים ועוד דמסתמא דומיא דרישא דנקט שם עד שיתן אותו בגט ודאי דלא בעי עדים ה"ה מה שמסיים או עד שיבטל התנאי איירי ג"כ כמו ברישא בלא עדים וכמו ברישא הגט למפרע אף בסיפא הגט למפרע:

והרא"ש שחקר ויסד ראיות על יסוד ביטול דראוי להיות מועיל ומביא ראייה ממימרא דאביי דפ' המדיר ומפרש מה דאיתא שם אחולי אחליה לתנאי פירש דמבטלו דשורש מחילה לא שייכא שם וכסברות הרשב"א דלא שייך שם מחילה עד שהוצרך רשב"א לפרש פירש אחר בסוגיא אבל רמב"ם לא ניחא ליה פירושו של רשב"א ומפרש כפשוטו ממילא ע"כ כוונת אביי על ביטול דמועיל וכן מה שמביא ראיה בשני תשובות ראייה לזה מאלו לא נצרכו למשה וישראל שיעברו בי גד א"כ מועיל מחילה כוונות הרא"ש ג"כ היינו שיבטלו התנאי מעיקרא דעסק מחילה לא שייך התם כמו דלא שייך גבי נדרים ומומין. וכן כל השקלא וטריא דעסיק שם הרא"ש מאתי דיבור ומבטל דיבור הכל על שורש ביטול קעסיק וגם עיקר הטעם שיסד מתנאי בני גד הכל על יסוד ביטול הוא דאיצטריך אבל על יסוד מחילה כפי סברת רשב"א ור"ן לא צריך כלל לכל זה וענין אתי דיבור ועוקר דיבור שהביא פירושו מעיקרא ולכן בתיקון הרמב"ם שמבטל התנאי נעשה הגט למפרע מתחילתו כמבואר ברא"ש ולא כמו שעלה ע"ד מכ"ת שענין יטול התנאי נעשה הגט מעכשיו וצריך עדים וממילא אף צריך שיהי' הגט ברשות' בודאי ע"ז לא היה צריך להרא"ש לחקור ולדרוש ראיות וכבר הבאתי מתוס' קדושין ריש פ' האומר ד"ה מחשבה דמפורש שם דאם תרם שליח במחשבה אתי דיבור דביטול שליחות ומבטל התרומה שנעשה מכבר אך תוס' מסקי דמחשבה דתרומה לא הוה דיבור אלא חשיבא למעשה ע"ש:

ועוד מצאתי ראייה לה מר"ן ריש פ' השולח דכתב שם בפיסקא דאיבעי להו חוזר ומגרש כו' מי אמרינן בטליה לדיבור ראשון שציוה לכתוב הגט לשמה והוי כאילו לא נכתב לשמה ע"ש דמסיק דמה שנכתב לשמה הוה גמר מעשה כמו ס"ת ע"ש באורך אבל עיקר הספק הוה הואיל והגט כל זמן שלא ניתן ליד האשה לא הוה מעשה ואתי דיבור דהשתא ועוקר לדיבור שעבר מכבר וצוה לכתוב לשמה ע"כ הדבר ברור לכל תלמיד וצורב שיסוד אתי דיבור שהוא ביטול התנאי האמור ברמב"ם הוא למפרע והרשב"א והר"ן לא סברה זאת ויסדתי מקור נאמן לזה ע"פ מה דפליגי אי הלכה כר"מ גבי תנאי כפול והר"ן שמביא בפ' המדיר דברי הרמב"ם תחילה וכתב שמזה יצא להרמב"ם דביטול מועיל לכל תנאי ע"ש וכפי הנראה שנאדי מדברי הרמב"ם ע"פ מה שחקר שם להקשות הא עכ"פ בשעת הקדושין היה לה מומין ונתבטלו הקדושין ומה מועיל ביטל תנאי דהשתא ולכן בחר ביסוד מחילה אשר ע"פ זה מצא מקום לתרץ זאת אבל אני ביארתי סברא נכונה אף לשיטות הרמב"ם דקדושין לא מיקרי לשעבר ובאמת מה שחקר הרא"ש בתחילת דבריו דתנאי דעובדא שלו הוא לא לציעורי כפי הנראה לפי מה שחקר לקמן המשך דבריו באריכות מדברי הרמב"ם לא איכפית לן כלל לציעורא או תנאי גרידא הואיל ואתי דיבור ועוקר ומבטל דיבורו של התנאי מעיקרא וראוי להתקיים המעשה בלתי קיום התנאי בקיומו אך כבר הבאתי שספר שעה"מ בה' גירושין הביא בשם מחנה אפרים דבאמת חדא ועוד קאמר ע"ש ובאמת בזה יש קצת גימגום ברא"ש וזו ה"א שנתן מקום להב"י לומר דרא"ש בעי שלא יהא התנאי לציעורי אבל דברי הטור משמע פשוט וברור כמבואר בכל המשך דברי רא"ש שם שלא לחלק בכל תנאי יהיה מה שיהיה בכל מקום מועיל ביטול תנאי והגט למפרע כמבואר בטור ע"פ כלל מ"ו והמגיד אחרי המחילה לא עמד על כל שלשה מחלוקת שביארתי ע"כ נתערב לו דברי רשב"א להביא אותו בה' גירושין לזווגו עם דעת הרמב"ם וידעתי שחלילה וחלילה לדבר נגד הראשונים אולם אינהו בעלמא דקשוט ויודעים האמת לאמתו ומחזיקין טובה לפני אשר בכמה מקומות ת"ל העמדתי דבריהם על האמת כמו שידוע שם לפניהם תורת אמת מפי הגבורה ואסיים כמו שמסיי' הרא"ש שם בכלל מ"ו שאל יחשדוני שבאתי לחטט ולבטל דבריו רק תורה היא ויש איסור ממזירות בדבר ודאי יש בקהילתנו לומדים וסופרים יציעו דברי לפניהם לו יש בינינו מוכיח ישית ידו על שנינו ויודה על האמת ולתשובתו אני מצפה. הק' דוד חונה פק"ק נאווהרדאק:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה