שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
אה"ע - תשובה א
נשאלתי מחכמי ק"ק הוראדנא בעובדא א' גירש את אשתו ובשעת נתינה אמר שלא תנשא לגבר משך שלשה שנים ומחמת שעסק כזה בנמצא האידנא דנפישי רמאי לעשות ערמומיות זו כמו ששמעתי מאורעות כזאת בכמה קהילות ונתתי לחקור ולעיין על מקור הלכ' לדינא בזה:
א תשובה הנה בסימן קמ"ג סעי' ט"ו מבואר דבענין זה אין תקנה להתירה עד שיחזור ויקדשנה ויגרשנה פעם שנית. ומקור דין זה הוא בטור סימן הנ"ל והוא מתשובת הרא"ש כלל מ"ה סי' ך"ו אולם כל האחרונים הקשו ע"ז מסעיף ה' ומסעי' ו' דאיתא שם גבי ע"מ שתתן מאתים זוז או כלי פלוני לא מהני מחילה עד שיאמר ליהוי גיטא בלי תנאי ואף דין זה הוא מבואר באורך בתשובת הרא"ש כלל מ"ו באורך. והב"ש ס"ק ל' מאריך בזה ומביא בשם ב"ח לתרץ דברי טור אהדדי שמביא שני תשובות הרא"ש הנ"ל בסימן קמ"ג ומתרץ דהיכא דשייכי לצעורי לא שייך ביטול ע"ש בב"ש באורך. ואף בב"י סוף סי' הנ"ל ראיתי שכתב על דברי הטור שהביא שם תשובת הרא"ש כלל מ"ו דמהני ביטול על תנאי וכתב הב"י דהטור לא ביאר כל הצורך בזה דדעת הרא"ש מבואר בתשו' הנ"ל דדוקא בכה"ג שהתנאי לא היה לצעורי כו' אבל בתנאי שהוא לצעורי ודאי א"י לבטלו ואם ביטל אין בדבריו כלום וכדאסיקנא בפרקן הרי זה גיטך ע"מ שתתן ר' זוז וחזר ואמר מחולין לך אינה מגורשת משום דאמרינן לצעורי עכ"ל ב"י. ודברי הב"י הללו צריכין עיון רב ואף גם זאת הלום ראיתי אחרי רואי בענין זה דברי המגיד פרק ח' מגירושין הלכה ך"ג שכ' הרמב"ם ע"מ שתתני לי כלי פלוני לא מהני מחילה עד שתתן את הכלי או עד שיבטל התנאי וכת' המגיד שם שיבטל התנאי פירש שיכול לומר הרי זה גיטך בלי שום תנאי ואין צריך לחזור וליטלו ממנה וליתן לה כו' כך כתב הרשב"א והן הן דברי רבינו עכ"ל המגיד ע"ש: (ב) ודעת המגיד דהרמב"ם ורשב"א כיוונו שמועותיהם ובדיבור א' נאמרו. אבל אני חקרתי הדברים דמר אמר חדא ומר אמר חדא ופליגי בסברות הפוכות בדעות חלוקות. כי נראה פשוט דדעת הרמב"ם ביטול התנאי מועיל אף במקום ציעורי דוקא מחילת התנאי אינו מועיל גבי ציעורי ואבאר עוד בזה בעז"ה וענין הרשב"א שהביא המגיד ראיתי שם בחידושיו בסוגיא דאיצטלית שכ' אף דמחילה לא מהני מ"מ אם אמר ליהוי גיטא מהשתא מהני ומביא שם תוספתא דאיתא אמר לה הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז וחזר ואמר לה הרי זה גיטך מעכשיו לא אמר כלום כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ומסיק הרשב"א דתוספתא זו אתיא כר' שמעון בן אליעזר דסבר גם בכנסי שט"ח לא סגי בהא גיטך וצריך ליטול מידה ויחזור ליתן לה אבל לרבי דפליג שם והלכה כרבי סגי באמירה לחוד ולא צריך ליטול הימנה ולחזור לה ומאריך עוד דאין לומר דהא דמיא לחוץ מפלוני דמודה אפי' רבי משום דקנאתו לפסול לכהונה והכא נמי קנאתו על שתקיימה תנאי מסיק דזה ליתא דאינו דומה לחוץ מפלוני דהתם קנאתו לפסול כהונה בהחלט אבל כאן אי לא תקיימה תנאה אף לכהונה מותרת לכן דמי כאן לכנסי שט"ח דלא צריך ליטול הימנה וסגי באמירות הא גיטך בלי תנאי עכ"ל רשב"א בחידושיו עכ"פ ברור דסברות רשב"א הוא לתקן שיהיה הגט חל מעכשיו ולא למפרע משעת נתינה ולא איירי כלל מביטול התנאי לעוקרו מעיקרו וכדמוכח לשון התוספתא שהביא הרשב"א דאיירי שרוצה לקבוע שיחול עליו עכ"פ גירושין מעכשיו ע"ש אבל לבטל את התנאי מעיקרו שידון הדבר כאילו אמר וקבע אמירות הגט בלי תנאי לא מועיל לשיטות הרשב"א ויסוד שורש פלוגתא זאת הלא היא מבוארת במגיד פ' ז' מאישות דהרמב"ם כתב שם דכל המקדש על תנאי יכול אחרי זמן לבטל התנאי אפילו בינו לבינה שלא בפני עדים כו' לפיכך המקדש על תנאי ובעל סתם או כנס סתם כו' ובשו"ע ובטור סי' ל"ח סעיף ל"ה הביא שם כל לשון הרמב"ם בזה:
והמגיד שם הלכה ך"ג כתב וז"ל יצא להרמב"ם מהסוגיא האמורה בפ' המדיר (דף ע"ג ע"א) לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחלי' לתנאיה ע"י שכנסה סתם כו' משמ' דאם מחיל תנאי שפיר הוי מחילה כו' והרשב"א חולק בכל ואמר שאין מחילות התנאי וביטולו מועילים אא"כ היה הרווחות ממון שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשארי תנאים לא. והוא מפרש כל הסוגיא דאמר אביי לא תימא טעמ' דרב כיון שכנסה סתם פיר' כנס לחופה או בעל ומקדש עתה עכ"ל מגיד ובר"ן פ' המדיר מאריך ומבאר כל הסוגיא שם ומביא שם לשון הרשב"א באריכות ותמה שם על פירוש הרשב"א ע"ש בר"ן עכ"פ הרשב"א לשיטתו קאי דתנאי שהוקבע מתחילתו א"א לעוקרו ולבטלו לעולם שפיר דלא מצא הרשב"א תיקון בענין שיש שם לומר לצעורי אם לא לקבוע עליו גירושין מהשתא ומעכשיו ולא למפרע אבל הרמב"ם לשיטתו קאי כמבואר שם בהלכות אישות דאפשר לבטל התנאי שישאר המעש' קדושין או גירושין כאילו נעשה והוקבע מתחילתו בלי שום תנאי לכן אמר הרמב"ם או שיבטל התנאי והדבר מפורש בתשובת הרא"ש בכלל מ"ו שכתב וז"ל ורמב"ם כתב פ"ח מגירושין ה"ז גיטך ע"מ שתתני בגד פלוני כו' או שיבטל התנאי הרי שכ' שאף במקום שאין נתינות הדמים מועלת ולא מחילה כיון דלצעורי קא מכוין אפ"ה ביטול התנאי מועיל דמילת' דפשיטא הוא דדיבור מבטל דיבור לקיים המעשה ומביא שם ראיה ממקדש אשה לאחר ל' דאיתא ריש פרק האומר וריש פרק השולח דהלכה כר' יוחנן דיכולה לחזור דאתי דיבור ומבטל דיבור ע"ש ומסיים ואם לבך נוקפך לסמוך על היתר דביטול הגט הרי הגט ברשותה והנה הוא אומר שתתגרש בו השתא כו' ע"ש באורך:
ג עכ"פ מבואר הטיב דעסק תיקון ביטול התנאי ועסק תיקון שיאמר לה ליהוי גיטא מעכשיו המה שני ענינים נפרדים דהאי עסק תיקון דליהוי גיטא מעכשיו הצריך הרא"ש שיהיה באותו שעה הגט עדיין ברשותה וזה ברור אם אבד או נשרף הגט דאזדא לה תיקון הזה משום דאנן צריכין לקבוע הגט מעכשיו וגם פשיטא ופשיטא דצריך עדים בשעת אמירה זאת הואיל והשתא נעשה עיקר מעשה הגירושין ביניהם אולם ענין תיקון המבואר ברמב"ם שיבטל התנאי מבואר ברא"ש שעי"ז יחול הגט למפרע ע"ש בתשו' הנ"ל ששינה ושילש בזה וכך העתיק הטור תשובה זאת סוף סימן קמ"ג שע"פ ביטול תנאי נעשה קביעות הגט למפרע ע"ש וגם פשיטא שאין צריך עדים על ביטול התנאי כמו שכ' מפורש ברמב"ם בה' אישות שם פרק ז' והובא בש"ע סי' ל"ח ע"ש בכ"מ ובמגיד דהראב"ד חולק ובעי עדים אבל שיטות הרמב"ם הוא כמו דעל קיום התנאי לא בעי עדים כמו כן על ביטול התנאי לא צריך עדים ע"ש ועוד זאת פשיטא דאפילו נאבד או נשרף הגט לא איכפת לן מידי כמו בכל גט שנעשה במעכשיו אף שנעשה על תנאי לא איכפת לן אף שנאבד קודם קיום התנאי כמבואר כל זה בריש סי' קמ"ו ע"ש משום דקביעות בגט הוא למפרע מתחילת מסירתו וממילא כמו שלא איכפת לן בקיום התנאי שיהא הגט קיים כמו כן בביטול התנאי שנעשה חלות הגט למפרע לא איכפת לן מה שנאבד הגט באותו זמן (ד) ודוקא מחילות התנאי הוא דלא מהני במקום שתנאי הוא לציעורי משום דענין מחילה הוא קיומו של התנאי דרך משל שהיה תנאי שתתני לו ר' זוז וא"ל לא יהיה גט ועתה בא למחול התנאי פירוש שבא למחול חיוב של נתינת ר' זוז הללו ובמקום דלא שייך ציעורי בקדושין וכדומה מודה הרשב"א דמהני מחילה ולומר כאילו התקבלתי מעות הללו לידי והחזרתי אותם. דהא דבר זה מפורש בפ' מי שאחזו דף ע"ד שם לגבי נדר על תנאי שיתן כור חיטין מועיל שיאמר כאילו התקבלתי דהיינו מחילות הנתינה ולא מחילות התנאי ולא ביטול התנאי רק גבי גיטין לא מהני זאת משום דבקביעות התנאי היה גם עסק ציעורי ולכן אף שמוחל חיוב הנתינה של המעות ואומר כאילו התקבל המעות לידו ואם כן יש קיום מחיוב המעות אבל עדיין קיום הצער לא נתקיים וממילא ליכא קיום התנאי בשלימות ועיקר ענין מחילה הוא שירש קיום התנאי לפיכך לא מועיל גבי גט אף שמועיל בקידושין ושארי מילי אבל תיקון שכתב הרמב"ם שיבטל התנאי אין יסודו קיום תנאי אלא ביטולו ועיקר מעיקרו לדיבור ואמירות התנאי ורוצה שיהיה קיום להמעשה שעשה כאילו היה עושיהו בלי תנאי כלל אלא היה עושיהו סתמא וממילא שפיר מועיל אף בתנאי דלצעורי הואיל ועקרינן את קביעות אמירות התנאי ואנן באנו לדון את המעשה כאילו הוא נעשה בתחילתו בלי שום תנאי כלל:
ה והרבה ראיות מאריך ומביא הרא"ש בתשו' כלל מ"ו גבי תנאי גירושין ובכלל ל"ה סימן ח' בתנאי דקדושין דיכולין לבטל התנאי ושישאר המעשה קיים כאילו נעשה מעיקרא בלי שום תנאי וז"ל ואע"ג דעיקר מעשה עשה ע"ת ונכפל התנאי שאם לא יתקיים התנאי שיהיה המעשה בטל אפ"ה יכול לבטל התנאי וישאר המעשה במקומו משום דילפינן מתנאי בני גד שיש בתנאי כח לבטל המעשה אם לא יתקיים התנאי ואי לאו דילפינן מהתם לא היה כח בתנאי לבטל המעשה ואף אם לא נתקיים יהיה מעשה קיים אפילו אי עליה לתנאיה ולהכי בעינן שיהיה התנאי לגמרי כתנאי בני גד כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחר ומעשה בדבר אחר דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וכיון שכן הוא שמעשה הוא דבר בפני עצמו ראוי להתקיים בלא קיום התנאי אלא דילפינן מתנאי בני גד א"כ יכול הוא לבטל התנאי שהוא מעשה בפני עצמו ואין קיום המעשה תלוי בו דדיבור בעלמא הוא ואתי דיבור דביטול התנאי ומבטל דיבור של התנאי ונשאר המעשה קיים כדחזינן בריש פרק האומר במקדש אחרי שלשים יום וחזרה בה דאתי דיבור דחזרה ומבטל דיבור כו' עכ"ל הרא"ש. וכ"כ תוספות כתובות ד' נ"ו ע"א בד"ה הרי זו שהקשה שם ותימא על הא דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ומעשה קיים אמאי הרי התנה בפירוש שאם יהא לה עליו שאר כסות ועונה לא תחול הקדושין ותירץ דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ה"א דשום תנאי אינו מבטל המעשה ואפילו לא יתקיים התנאי בסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דדוקא כשאינו מתנה על הכתוב בתורה דומיא דבני גד שלא התנו על הכתוב בתורה ע"ש ובקדושין דף ס"א איתא שם פלוגתא דרבי מאיר יליף מבני גד וראובן דבעינן דומיא בכל העניינים הן בכפל ושארי דברים ופליגי שם אר"מ דלא בעינן כל הני עניינים ואמרתי מסברא דנפשאי ומצאתי בפני יהושע בחידושיו שכ' דבזה הוה פלוגתייהו דר"מ סובר דמסברא ראוי לומר דמעש' הוא דבר בפ"ע ותנאי הוא דבר בפ"ע ולכן ראוי לומר דאף שלא יתקיים התנאי לסוף מ"מ המעשה בתוקפו רק דילפינן מבני גד דמ"מ התנאי מבטל המעשה ולכן אין לך בו אלא חידושו שיהי' דומה בכל פרטיו ובכל אופני' שהיה שם אבל רבנן דפליגי על ר"מ סברתם דעיקר הענין מה דתנאי מבטל את המעשה זה ראוי להיות מסברא בלי שום לימוד על זה דהואיל ומתחילה לא עשה המעשה אלא על תנאי ממילא כשלא נתקיים התנאי נתבטל אף המעשה מעיקרו שאין התנאי דבר בפני עצמו אלא תקוע וקבוע ונתקשר בקביעות המעשה עצמה משו"ה סובר דלא בעינן דומיא בפרטיו לתנאי בני גד וראובן הואיל ולא ילפינן כלל ענין זה מהתם ע"ש בפני יהושע וקיימתי הכל מסברא דנפשאי:
ומעתה נכון מאוד לומר דהרמב"ם והרא"ש לשיטתם והרשב"א לשיטתו דשיטת הרא"ש דעיקר קביעות הלכה הוא כר"מ דבעינן בכל מקים שיהיה ענייני תנאים בכל פרטיו כתנאי בני גד וראובן ואי לא"ה נתקיים המעשה אף בלעדי קיום תנאי אך הרשב"א בשיטות רמב"ן ורי"ף כאשר הובא דבריו במגיד פ' ו' מאישות והובא בב"י לטור סימן ל"ח דעיקר הלכה כרבנן דפליגי על ר"מ ולא בעינן כלל שיהי' דומה לפרטי אופנים שהיה אצל בני גד וראובן והא דאתקין שמואל בגט שכיב מרע תנאי כפול לרווחא דמילתא ע"ש באריכות עכ"פ סברות רשב"א דבלא ילפותא דבני גד ידעינן דתנאי מבטל המעשה וממילא דלא הוה ענין זה חידוש ולא הוה תנאי דבר בפני עצמו ומעשה דבר בפ"ע אלא מקושרין המה זה בזה שאין קיום לזה בלי זה. ולכן שפיר הוא דעת וסברות רשב"א שא"א לבטל התנאי ושישאר המעשה ההוא בתוקפו בלעדי קיום התנאי הואיל וסברתו דתנאי והמעשה המה מקושרים ומשולבים זה בזה וממילא כשמבטל את דיבורו של התנאי ועוקרו אף המעש' נעקר ונתבטל הואיל והתנאי והמעשה המה דבר אחד אבל דעת הרמב"ם והרא"ש שעיקר הלכה הוא כר"מ ובעינן ע"פ דין גבי תנאי כל פרטי אופנים שהיה גבי בני גד וראובן משום דחידוש הוא דהמעש' בפ"ע והתנאי בפ"ע ונמצא דמעשה והתנאי המה שני דברי' ולא בדיבור אחד נאמרו ונקבעו מעיקרו ותחילתו ולכן שפיר סברתם דאתי דיבור דהשתא דמבטל התנאי ועוקר לאותו דיבור שהתנה בו מעיקרא. ומ"מ המעשה נשארה בתקפו דלא עוקר ומבטל עכשיו רק דיבור של התנאי ודיבור של המעש' כדקאי קאי. הואיל ומתחילה שני דברים היו ואינם מקושרים ותלויין זה בזה וכנ"ל ודבר הגון ומתקבל מאוד לבאר בזה טעם פלוגתא דרשב"א ורמב"ם בענין אם אפשר לבטל התנאי או לא:
וניחא מאוד דמבואר שיטות הרשב"א בר"ן פרק המדיר ובמגיד הנ"ל בהלכות אישות דאפילו גבי קדושין דלא שייך שם לציעורא קמכוין מ"מ אינו מועיל מחילות התנאי אלא בתנאין של ממון מטעם הריני כאילו התקבלתי אבל בשארי תנאין אין מחילתו כלום וע"ש בר"ן באריכות מזה דדעת הר"ן שם שלא כדעת הרא"ש וסברתו דדווקא התם בסוגיא בתנאי דמומין ונדרים דלטובתו התנה ולהנאתו נעשין מתחילה בזה מועיל מחילות התנאי משום דאנן אמרינן דמתחילה לא היה דעתו שיתבטלו הקדושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע ויראה נדרים ומומין וכל שלא הקפיד עליהם מקודשת ומשו"ה מועיל בכל תנאי שנעשה לטובתו ולהנאתו מחילה ויכול הוא שיאמר לה הרי את עלי כאילו אין עליך נדרים אבל תנאי שלא להנאתו הוה תנאי גרידא לא מהני שם מחילה ופשיטא היכא דאפשר ציעורא לא מועיל מחילה ומסיק הר"ן דדעת רשב"א דאפילו בנדרים ומומין אינו מועיל מחילה. ולא מהני מחילה אלא בממון שאומר הריני כאילו התקבלת אבל לא בשארי תנאים ואין מחילתו כלום והענין הוא ששיטת הרשב"א דכל מעשה שהוקבע מתחילה על תנאי נעשה מעשה עם התנאי תקיע וקבוע מקושרין יחד שניהם בדיבור אחדיוא"א כלל שיתבטל או יתעקר התנאי והמעשה ישאר בתקפו אלא כשעיקר ומבטל התנאי ממילא אף המעשה אין לה קיום כלל מעיקרו ונתבטל כולו ולכן דעתי דדוקא בתנאי ממון שפיר מועיל מחילה כמבואר בסוגיא דאיצטלית מעסק נדרים דהתם אין כלל עקירה או ביטול להתנאי אלא התנאי הוא בתוקפו בלי שום גרעון רק זה אומר הריני כאילו התקבלתי והוה ממש הענין כאילו נתקיים בפועל עסק הנתינה כפי התנאי וקיבל המעות מידה והחזירה לה ואפוכי מטרתא למה לי. וכ"ז לא שייך אלא בתנאי נתינות ממון שיש לנו לצייר ולומר שנתקיי' התנאי בפועל בשלימות זולת בגירושין שיש שם עסק ציעור' לא אמרינן התם לחשוב כאלו נתקיי' התנאי בפועל וקיבלם מידה והחזי לה דתינח הרווחה שלו נתקיי' בשלימות כפי שהתנה אך ציעורא נעדר כאן כי כשהיתה צריכה למסור לידו מעות בפועל היה לה צער השגות מעות ומהנתינה והשת' לית לה צער כלל ולא נתקיים התנאי בשלימות אולם בקדושין ושארי מילי חשבינן שפיר כאילו קיבל בפועל והחזיר לה וזהו דווקא ממון אבל תנאי מומין ונדרים לא שייך שם לומר קיום תנאי שנחשוב כאילו נתקיים התנאי בפועל דמומין ונדרים אינם בקבלה וחזרה ולכן אפי' בתנאי שהמה לטובתו ולהנאתו אינו יכול לומר לה הרי את עלי כאילו אין עליך מומין ונדרים נמצא שנעש' עקירה לתנאי ולא קיום דעכשיו הוא מוחל ומבטל את תנאו שאמר והתנה מתחילה שאם יש עליה מומין ונדרים לא יהיה הקדושין חלין וכעת אומר שמוחל ומבטל דבר זה ואינו מקפיד על זה ורוצה שיהיו המעשה קדושין קיימים כאילו אין עליה מומין ועיקר ומבטל לדיבור ואמירה שאמר מתחילה בשעת קדושין ע"ת דאין עלי' מומין וסברת רשב"א שהתנאי הוא מקושר עם המעשה כנ"ל ומן הסברא בלי ילפותא דבני גד ראוי לומר כך דאין למעשה קיום בלא התנאי ומשו"ה פליג על שיטות הר"ן וסבר דאפילו גבי תנאי שנעשה לטובתו ולהנאתו לא שייך עליו מחילה וביטול שהוא עקירות התנאי וביטולו דסברתו דבלא קיומו של התנאי אי אפשר להתקיים המעשה וכנ"ל:
והנה הרא"ש בתשו' כלל ל"ה וכלל מ"ו מביא שם עוד ראיה וז"ל וגם גבי בני גד וראובן מילתא דפשיטא אם אמרו יהושע וישראל אין אנו צריכין להם היו פטורין מתנאי שהתנה עמהם משה לעבור לפני ישראל חלוצים ומ"מ בשביל זה לא היו נפסדין נחלתן מעבר לירדן ומהתם ילפינן לכל תנאים שמחילות התנאים הוא כקיומם עכ"ל הרא"ש. וכל זהו לשיטות הרא"ש דהתנאי והמעשה אינן מקושרין בדיבור אחד אבל לשיטות הרשב"א באמת דא"א למחול ולעקור לבטל התנאי שישאר המעשה רק במקום ששייך לומר התקבלתי כנ"ל. אבל זולת זה אף בתנאי להנאתו א"א לומר כאילו נתקיים התנאי הואיל ועכ"פ לא נתקיים באמת בפועל א"כ אינו מודה לדברי הרא"ש אף בעובדא דבני גד וראובן אילו לא היו נצרכים יהושע וישראל להם שיעברו חלוצים באמת אחרי שלא נתקיים התנאי ממילא נתבטל המעשה ולא היה להם זכות בנחלת עבר לירדן. אך יש לעיין אם לא היה העיכוב מבני גד אינו ראוי להפסידם כמבואר בסוגיא דריש כתובות גבי חלה היא או חלה הוא אולם אם היה איזה סיבה ועיכוב לבני גד שלא היה באפשרם לעבור הירדן אז היה מקום לחקור ולומר אם היה מספיק מחילות יהושע וישראל או לא כנ"ל: (ו) וחכם אחד חקר על דברים הללו באמרו הואיל ועיקר ראיות הרא"ש דהתנאי עם המעשה אינם מקושרין שניהם בדיבור אחד. הוא ע"פ דאנן חזינן דלולא ילפותא דבני גד וראובן היינו אומרים דתנאי אף שהוא כפול אינו מבטל המעשה וחידוש אין לך בו אלא חידושו תינח לשיטת הרא"ש דאף במעכשיו בעי כפול אבל שיטות רמב"ם הוא מבואר בפרק ו' מאישות דבמעכשיו ובעל מנת לא בעי כפול ושארי דיני תנאים כמבואר כל זה באריכות במגיד שם ובב"י סימן ל"ח ע"ש. וא"כ במעכשיו ע"כ לא מבני גד ילפינן אלא מסברא ידעינן שתנאי מבטל המעשה ומקושר זה בזה ומשו"ה לא בעי כפול כהתם וכל הני ענייני תנאים המבוארין בתשובת רא"ש הנ"ל וברמב"ם ורשב"א הכל במעכשיו איירינן והתם הסברא דמקושר תנאי עם המעשה בדיבור אחד ולא שייך שם לומר דאתי דיבור דביטול תנאי ויעקור ויבטל התנאי שהוא דבר אחר מהתנאי והשבתי על זה דעכ"פ נקוט פלגא בידך שהרא"ש והרשב"א שפיר לשיטתם קיימי ושפיר הביא הרא"ש ראיה מבני גד דהתנאי הוא דיבור אחר מהמעשה דהא הוא סובר דאפילו במעכשיו בעי כפול ורשב"א לשיטתו ולהרמב"ם יש ראיות עוד מבוארים בתשובת הרא"ש ונבארם בעז"ה אולם עוד נ"ל דאף על הרמב"ם סברתי ניחא דהואיל וחזינן דפסק כרבי מאיר דבלא מעכשיו בעי כפול ע"כ סברתו דמעשה בפני עצמה והתנאי בפני עצמו ואינן מקושרין כנ"ל ואלולי דילפינן מבני גד וראובן היינו אומרים דתנאי אינו מבטל כלל המעשה אף בכפול ועכשיו ילפינן מבני גד ואין לך בו אלא חידושו שיהיה כפול כמו התם וא"כ מאי דשיטות הרמב"ם הוא דבמעכשיו א"צ לכפול והביא המגיד שם פרק ו' מאישות הלכה י"ח הטעם בשם הראב"ד דבלא מעכשיו צריך חיזוק דכפל ובמעכשיו לא צריך לחיזוק דכפל ע"כ וא"כ נראה לומר כמו שביאר הרא"ש דאי לאו דמצינו גבי בני גד וראובן שתנאי כפול מבטל המעשה היינו אומרים שאף בכפול אינו מבטל המעשה. אף דבכפול התנאי חזק הוא מ"מ אינו מגרע המעשה כשלא נתקיים וממילא היה לנו מקום נמי לומר דאף בתנאי דמעכשיו אינו מבטל המעשה בלא כפול משום דאנן אמרינן דמעכשיו יש לו חוזק כמו כפל בלא מעכשיו וא"כ אילולי ילפותא דבני גד היינו אומרים דאפילו כפול אינו מבטל המעשה לפי"ז שפיר היינו אומרים דאפילו במעכשיו אינו מבטל המעשה דהא עיקר שיטות הרמב"ם היא דמעכשיו הוא חזק כמו כפל והואיל וכפול לא מהני אז ראוי להיות לנו דאף מעכשיו אינו מועיל דהו מעכשיו עדיף בלא כפל כמו בלא מעכשיו בכפל ואם כפל לא מהני גם מעכשיו לא מהני ונמצא בין מה דמועיל כפל בלא מעכשיו דמועיל לבטל המעשה הוא רק מילפותא דבני גד וראובן כמו כן מה דמעכשיו מבטל המעשה עיקר טעמו הוא ע"פ ילפותא דבני גד. ואילולי ילפותא דבני גד לא הוה מבטל בין תנאי כפול בין תנאי דמעכשיו ולכן בין כפל ובין מעכשיו בלא כפל הכל חידושא הוא ונמצא בין הכא ובין הכא אמרינן דמעשה הוא בפ"ע והתנאי בפני עצמו וראוי להתנאי להתבטל והמעשה הוא דבר אחר וישאר המעשה בלעדי קיום התנאי:
ז וגוף הראיה שהביא הרא"ש שם בשני תשובות הנ"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור בריש פר' האומר ד' נ"ט גבי קידשה אחרי שלשים וחזרה בתוך כך דהל'שם כר' יוחנן דאתי דיבור דחזרה ומבטל דיבור קמא ע"ש כפי הנראה אין הראיה מכרעת כ"כ וכמבואר ריש סי' קמ"ו גבי מגרש לאחר זמן קבוע ומגורש' כשיגיע הזמן שקבע והרי זה דומה לתנאי ואינו תנאי שהמגרש ע"ת הרי גירש וזה עדיין לא גירש כו' ואם אבד או נשרף הגט בתוך זמן אינה מגורשת ועיין עוד ריש סימן קמ"ג עוד חילוקים אף במגרש על תנאי בין אומר מעכשיו כשתקיים התנאי בין אומר אם תקיימה התנאי תהיה מגורשת דבאומר מעכשיו אפילו אבד או נשרף קודם קיומה מגורשת היא למפרע כשתקיימה והבעל אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף תנאי אחרי שהגיע גט לידה ובלא מעכשיו אלא אמר אם תקיימה תנאי תהיה מגורשת צריך הגט להיות קיים עד קיומו של התנאי ויכול לבטל הגט ולהוסיף תנאי ע"ש ולפי"ז אין ראיה כלל מהתם דשאני התם דאיירי על אחרי זמן דלא נקרא עדיין כלל עסק גירושין או עסק קדושין כנ"ל מריש סימן קמ"ו שזה נקרא עדיין לא גירש ע"ש משא"כ בשאלות המבואר ברא"ש דאיירי מעכשיו נקרא כבר גירש וא"כ נדחה מה שכ' הרא"ש והדברים ק"ו דהתם גבי קדושין דיבור מבטל דיבור לבטל מעשה הקדושין כש"כ דאתי דיבור ומבטל דיבור לקיים המעש' של נתינת הגט הראוי להתקיים אף אם לא יתקיים התנאי אי לאו דילפינן מתנאי בני גד וראובן עכ"ל דלפי מה שביארנו דמגרש על זמן אינו נקרא גירש כלל וליכא כאן כלל מעשה גירושין משו"ה יכול הדיבור אחרון לעוקרו משא"כ גבי מעכשיו שנעשה מעשה עיקר הגירושין באותו זמן ואינו יכול לבטל את מעשה גירושין אשר כבר נעשה ולשיטות הרשב"א שעסק התנאי הוא מקושר בדיבור אחד עם המעשה ואין קיום להמעשה בלעדי התנאי ממילא א"א לבטל התנאי כמו שא"א לבטל המעשה. אך יסוד הרא"ש על עיקר הראיה שביאר שם מענין תנאי בני גד שאילולי דילפינן מהתם היה מקים לומר שראוי להתקיים המעשה אף בלעדי התנאי ונמצא מוכיח הרא"ש מזה דהתנאי הוא דבר אחר מן המעשה ואינו מקושר ביחד עם המעשה לכן שפיר כתב דנכון לומר דאתי דיבור של ביטול ועוקר לדיבור של התנאי כמו בסוגיא דחזרה מקידושין כנ"ל ומבואר כך ברא"ש כלל מ"ו וז"ל ועיקר הטעם מה שיכול לבטל התנאי וישאר המעשה קיים משום דילפינן מבני גד כו' משמע ומפורש דענין בני גד וראובן אינו מביא לראיה אלא לעיקר ויסוד לטעמא דמילתא שראוי להיות כך ושארי עניינים מביא לראיות ע"ש: (ח) ועתה נבאר כל דעות הפוסקים בענין ביטול התנאי דעת הר"ן כפי המבואר בפ' המדיר הוא ממוצע בין הרמב"ם ורשב"א ודעת הר"ן דביטול תנאי לא מהני דשורש ביטול הוא שמבטל ועוקר את דיבור של תנאי מעיקרו עד שיהא נידון כאילו עשה כל עסק המעשה בלי שום אופן ותנאי כלל מתחילתו ומשו"ה כתב הרא"ש על לשון הרמב"ם שכתב גבי איצטלית דאינו גט עד שיתן אותו כלי או שיבטל התנאי מזה מבואר דאף במקום שאין סילוק דמים מועלת ולא מחילה כיון דלציעורה קמכוין אפי"ה ביטול תנאי מועיל משום דאתי דיבור כו' וזה פשוט מאוד וברור דבשורש ויסוד ביטול תנאי לא איכפת לן ציעורא הואיל ומקור ביטול הוא שעוקר את דיבור התנאי מעיקרו באופן שיקום המעשה בלעדי קיומו של התנאי' וכאילו עשה המעשה לבדה בלי תנאי אבל דעת הר"ן דא"א לבטל ולעקור התנאי ומשו"ה במקום ציעורה א"א לעשות תיקון לא מחילה ולא ביטול אבל בתנאים שלטובתו ולהנאתו כמו מומין ונדרים מועיל מחילה ויכול הוא שיאמר הרי את עלי כמו אילו אין עליך נדרים וכן בעני ועשיר כתב הר"ן דאילו להנאתה התנתה יכולה למחול ולומר הרי את לי כאילו היית עשיר. רק בתנאי גרידא שלא נעשה להנאתו או במקום ששייך ציעורה לא מהני מחילה והביא הר"ן שם דרשב"א חילק אף בזה וסובר דאפילו בנדרים ומומין אינו מועיל מחילה ולא מהני מחילה אלא בתנאי ממון שאומר הריני כאילו התקבלתי אבל לא בשארי תנאים ואין מחילתו כלום דסברתו הוא כמו שביארנו דתנאי הוא מקושר ומחובר בדיבר אחד עם המעשה ואין קיום לאותו מעשה רק על ידי קיומו של תנאי וכשיש איזה גירעון בתנאי אף המעשה מתבטל מעיקרו ולכן סובר רשב"א דרק בתנאי נתינת ממון אשר יכול הוא לקבל המעות ולהחזיר דיינינן שפיר שהתנאי בקיומו בשלימות כמו שהוקבע מתחילה עליו דהא אומר הריני כאילו התקבלתי והחזרתי לך מידי בפועל והפוכי מטרתא למה לי ומועיל שפיר בקדושין ולא בגירושין משום שיש בקביעות התנאי גם עסק צער וזה לא נתקיים באמירות התקבלתי כמו שביארנו זאת אבל בענייני תנאים שאינו שייך בהם לומר כאילו התקבלתי כמו בנדרים ומומין ועשיר וכהן אינו מועיל מה שיאמר הרי את עלי כמו שאין עליך מומין ונדרים או שהיא תאמר הרי את עלי כמו שאתה עשיר ואתה כהן הואיל ובאמת יש עליה מומין ונדרי' והוא אינו עשיר ואינו כהן לא מועיל בזה מחילה משום דמקור של מחילה זו אין בו קיום תנאי כלל אף בדמיון אלא יסוד מחילה זו עקירת התנאי וביטולו דמעיקרא אמר והתנה שלא יהי' תוקף למעשה הקדושין או גירושין אלא על אופן שלא יהיו מומין ונדרים ועכשיו בא במחילה זו לבטל דבר התנאי שישאר המעשה אף כשיש לה מומין מפני שהיא מרוצה בעיניו אף במומין וזהו סותר אמירתו ודיבורו שקבע בשעת מעשה אם יהיה לה מומין אינו רוצה בה ובקדושין כלל. והשתא מוחל ועוקר זאת ואומר שרוצה בה מה שיש לה מומין כמו שלא היה מומין היפך התנאי שקבע מקודם. וזהו שיטות וסברות הרמב"ם כמובא בר"ן פרק המדיר ובמגיד פרק ז' מאישות וביותר מבואר בתכלית האריכות בשני תשובות הרא"ש כלל ל"ה בעסק קדושין וכלל מ"ו בגירושין דממימרא דאביי דאמר לא תימא כיון דכנס סתם אחולי אחלי' לתנאי דמשמע אם מחלו בפירוש בפשיטות מועיל מזה מוכח דאפשר לבטל לכל עסק תנאי שהוקבע מתחילה באופן שישאר המעשה בתקפו בלעדי קיום תנאי משום דענין מחילה האמור במימרא דאביי גבי מומין ונדרים יסודו ביטול התנאי כמו שביאר הרשב"א דדוקא גבי חיוב נתינות ממון התם שפיר יש לומר דענין מחילה האמורה שם הוא קיומו של תנאי ולא ביטול תנאי דנידון הדבר כאילו התקבלתי בפועל וחזר מידו להנותן ואין שם גרעון לקביעות ראשונה של תנאי אבל במומין לא שייך עסק מחילה אא"כ הוא עוקר ומבטל לקביעות תנאו מתחילתו וכנ"ל ושפיר יליף מזה הרמב"ם דביטול תנאי מועיל והלא תראה בדף ע"ד ע"ב סוגיא דאיצטלית דאמרי' שם על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולין הם לך כו' הנה לא אמר וחזר ומחל התנאי משום דלא איירי שם במחילות תנאי אלא דאיירי שמחל הדמים שנתחייבה ליתן ואמר הריני כאילו התקבלתי ונמצא שהתנאי הוא בקיומו אבל בפרק המדיר במימרא דאביי אמר שם אחולי אחליה לתנאיה משום דכאן במומין ונדרים עיקר המחילה הוא מחילת ועקירת התנאי ובטולו ולא קיומו כמו שביארנו מהרשב"א באריכות ושפיר מה שמבואר בכל המשך דברי הרא"ש בתשובות הנ"ל להוכיח מסוגיא דהמדיר דביטול מועיל וכן מבואר בר"ן ובמגיד שהרמב"ם הוציא האי סברא דביטול מועיל מסוגיא דהמדיר אף דבסוגיא דמימרא דאביי אינו נזכר כלל ביטול אלא מחילה וגבי מחילה אף הרשב"א מודה כנ"ל ולביאורנו ניחא בפשיטות דיסוד מחילה גבי תנאי דמומין ונדרים ביטול ועקירות תנאי הוא וכמו שאמר שם אחולי אחליה לתנאיה כלומר שמוחל ומבטל את אמירות תנאי כנ"ל ובאמת הוכרח הרשב"א לפרש פירוש אחר בסוגיא דהמדיר דלאו אמחילות תנאי אמר אביי מימרא שלו אלא משום דאמרינן עתה בעל לשם קדושין ומקדשה עתה בביאה וליכא כאן קדושין למפרע ואם קידשה אחר בינתיים שפיר מקודשת ועיין באריכות לשון הרשב"א והר"ן כתב ותמהני על פירושו ע"ש באריכות ואפשר משו"ה לא פירש הרמב"ם כהרשב"א והואיל וסברות הרמב"ם הוא דמוכח מסוגיא דהמדיר שמועיל ביטול לעקור את התנאי מעיקרו שפיר אף במקום שיש לציעורי דלא מהני מחילות דמים מ"מ מועיל שפיר ביטול דשורש ביטול הוא דמבטל ועוקר דיבורו של תנאי מעיקרו:
ט וממילא אף תנאי דלצעורה לא איכפת מאי שלא נתקיים הואיל ונתבטל תנאו ואף תנאי שלא נעשה להנאה מועיל ביטול ולהר"ן שיטה אחרת בכל זה דפירוש רשב"א בסוגיא דהמדיר אינו מחוור בעיניו שתמה על פירושו ומפרש האי מימרא דאביי כפשוטו ונמצא דמוכח דאם מחלו בפירוש ודאי דמהני כמו שביאר בתשובת הרא"ש רק דמ"מ חידש לומר דביטול אינו מועיל אלא מחילה דווקא מועיל במקום דהתנאי לטובתו ולהנאתו יכול לומר הרי את עלי כאלו אין עליך נדרים וטעמא דמילתא כיון דלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטל אלא הדבר תלוי אם לא יקפיד כשיראה. רק שהקשה על זה ע"מ שאני עשיר ונמצא עני ואפילו אמרה בלבי היה להתקדש לו אעפ"כ אינה מקודשת ומוכח מזה דאפילו לטובתה אינה יכולה למחול הואיל ואינו תנאי של ממון כשיטות הרשב"א. ומביא שאחרים תירצו דהתם איירי שאינה מוחלת עכשיו רק שהודה דבשעת מעשה היה בלבה כך אבל מוחלת השתא שפיר מקודשת וכתב הר"ן ע"ז שאין דעתו נוחה לזה דבכלל דבריה שאומרת בלבה הייתה מחילה של עכשיו ואי במקפדת השתא עסקינן ה"ל למיתני הכי בהדיא ולא למיתני אינה מקודשת סתמא לפיכך נ"ל דזו מפני שאמרה דבלבה היה להתקדש לו הורע כחה ואינה יכולה למחול לפי שדווק' להנאתה יכולה למחול ולומר הרי את עלי כאילו היית עשיר כו' אבל זו שאומרת שמשעה ראשונה לא היתה מקפדת ואעפ"כ התנתה כו' שלא להנאתה אלא תנאי גרידא וכן בתנאי לצעירה כו' עכ"ל הר"ן וכפי הנראה מהמשך דברי הר"ן שהביא מקודם דעת ושיטות הרמב"ם דיליף ממימרא דאביי דמהני ביטול לכל תנאי וע"ז הקשה איך אפשר לבטל התנאי הואיל ובשעת קדושין כבר היה לה מומין ונתבטלו הקדושין לכן נאדי מדעת הרמב"ם וקבע שיטה אחרת לומר דדווקא מחילה מועלת ולא ביטול ודווקא בשורש מחילה יכול לומר הרי את עלי כאילו אין לך מומין. והקשה ע"ז מעני ועשיר והמציא לחזק בזה סברתו דבעי דווקא שהתנאי יהיה לטובתו בזה שייך הסברא דמחילה ולומר הרי את עלי כו'. אבל כשהתנאי הוא שלא להטיב ושלא להרע וקורא אותו תנאי גרידא לא שייך בזה לומר הרי את עלי הואיל ומתחילה שלא לטובה איקבע וכן מסיק סוגיא דלציעורה לא מועיל מחילה ומשני עניינים הללו דהוכיח דבסוגיא דעשיר ועני לא מהני מחילה ובציעורה לא מהני מחילה מוכח דלא כהרמב"ם דמועיל ביטול בכל תנאי דלסברתו הקשה לן הני תרי סוגיות ובפרק מי שאחזו מפורש בר"ן וז"ל ואני תמה אם יכול לבטל התנאי כו' היכי אסיקנא לעיל כי אמר מחולין הם לך דאינה מגורשת נהי דמעיקרא לציעורא איכון למה לא יהא בידו לבטל ע"ש והביא הב"י דברי הר"ן סו' סי' קמ"ג ע"ש שכ' כך על דברי רמב"ן שהמה כשיטות רמב"ם דמועיל ביטול ע"ש ולי נראה דשיטות הרמב"ם נכון מאוד ולא קשה מידי עליו מהני סוגיות דמייתי הר"ן דהאי סברא שחקר הר"ן מסוגיא דעני ועשיר דע"כ תנאי גרידא לא שייך מחילה וביטול ומסיק לפרש דדווקא התם הואיל ואומרת שבלבה היה להתקדש אף כשאינו כהן או כשאינו עשיר ממילא נשאר התנאי שלא בטובה ונקרא תנאי גרידא ולא מהני מחילה וביטול שמוחלת עכשיו ע"ש ואין דבריו מחוורין בעיני לפרש הסוגיא כך דלדבריו אילו לא אמרה שבלבי הייתה כו' שפיר היתה מקודשת על פי מחילתה רק משום דאומרת בלבה הייתה הורע כחה שמשו"ה לא מהני מחילתה דהשתא שנקרא תנאי גרידא כנ"ל. א"כ איך שייך למינקט שם במשנה אפילו שאמרה בלבי היה כו' אדרבא זה הורע כוחה ואילולי מחשבות לבה היה הדין דמקודשת ולא אתיא לישנא דמתניתין שפיר לשיטות הר"ן דהא אדרבא מפני שהיה בלבה משו"ה אינה מקודשת:
לכן נראה דתירוץ קמא אשר הביא שם הר"ן הוא עיקר ונכון ואיירי הסוגיא דעכשיו אינה מתרצה למחול ולקבלו כאילו הוא כהן או עשיר רק זאת אומרת שאם לא היה אומר לה שהוא עשיר היה בלבה להתקדש לו אף בלעדי זאת. אבל עכשיו שאמר לה ע"מ שהוא כהן אינה מתרצה השתא למחול מכ"ה אינה מקודשת וכן לא קשה מידי מה שהקשה הר"ן על סוגיא דאיצטלת דאמרי' שם דמחולין לך לא מהני משום לציעורא היה למחול התנאי לשיטות הרמב"ם דאפשר לבטל התנאי דהתם איירי שאמר מחולין הם לך פירוש שאינו מבטל ומוחל את גוף התנאי רק איירי בגוונא שעשה תיקון ע"פ קיומא דתנאה היינו שהתנאי הוא בתוקפו רק שעל המעות אמר מחולין לך והוה כאלו התקבלתי הממון בפועל וחזרה לידה דבקדושין מועיל לד"ה בכה"ג כמבואר ברשב"א ומסיק תלמודא דבגירושין לא מהני משום דעכ"פ תנאי דלציעורה לא איתקיים כדבעי אבל בביטול ומחילות גוף התנאי לא איירי תלמודא וכה"ג ממש איתא דף ל"ד ריש פ' השולח בעובדא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא פסקא מברא אמר חזו דאתאי והוכיח שם אביי דגילוי דעתא דביטול גט לא מהני ודחה רבא אטו לבטולי גיטא קאתי לקיומא תנאה קאתי ע"ש א"כ מפורש שאם רצה היה מגרע כוחו של גט בביטול ממש ולא רצה בכך אלא ע"י קיום תנאה רצה לגרוע כח הגט כמו כן בכה"ג איירי שם תלמודא שלא עשה ביטול על גוף התנאי ורצה לעשות על קיום תנאה הייני שאמר מחולין הם לך והרי לך כאילו התקבלתי בפועל ונתקיים התנאי ובלא"ה ע"פ המבואר ברשב"א בחידושיו והובא בשו"ע שם סי' קמ"ג סעיף ה' וסעיף ו' שיכול לומר על אותו גט עצמו הא גיטך א"כ עכ"פ יש תיקון ומ"מ לא הוזכר בתלמוד כמו כן לא הוזכר תיקון של הרמב"ם בביטול ושם בסוגיא דהמדיר מפורש דאחולי אחליה לתנאו שפיר מפרש דאיירינן דמחל ומבטל את עיקר התנאי כמבואר בתשו' הרא"ש הנ"ל:
וא"כ בסוגיא דעני ועשיר איירי באמת שעכשיו אינה מוחלת את גוף התנאי רק אומרת בשעת מעשה הייתה בלבה להתרצה לקדושין אף בלי תנאי כנ"ל ועוד הרבה יש לחקור דבענין קדושין מהצורך שהאיש ואשה יתרצו על הסכמות ביטול ומחילות עיקר התנאי ויש לחקור בתשובת הרא"ש שם בכלל ל"ה וכלל מ"ו שיש הפרש דבגט סגי בביטול של הבעל לבדו אבל בקדוש מהצורך להסכמות שניהם ע"ש וא"כ אפשר דאיירינן שהאשה אמרה בלבי היה אף שאינו עשיר וגם עכשיו הבעל אינו מתרצה לעקירות וביטול תנאו: (י) עוד זאת ראוי לחקור על ענין תיקון הרמב"ם שיבטל את עיקר התנאי נראה פשוט דאם עשה קדושין או גירושין על מנת ליתן ר' זוז מכאן ועד שלשים יום לא מהני ביטול התנאי אלא קודם זמן שקבע אך אם עבר הזמן ולא קיים התנאי תו לא מהני לבטל התנאי כלל. ואף גבי קדושין בתנאי ממון דמודה הרשב"א דמועיל מחילה ולומר כאילו התקבלתי הוא דווקא קודם אבל משעבר זמן לא מהני דפשיטא דלא עדיף מקיומו של נתינות דמים בפועל ממש ואינו מומין מכש"כ דלא מועיל מחילה וביטול אבל תיקון הרשב"א שיאמר הא גיטך מעכשיו ראוי להיות מועיל אף לאחרי זמן ומעתה נשאר לפנינו לחקור מה שחקר שם הר"ן בפרק המדיר כי אף לפי מה שכ' הרא"ש דמוכח ממימרא דאביי דאמר אחולי אחליה לתנאו שאם מחל וביטל בפירוש מהני הא תינח על תנאי דלהבא אבל התם לשירי בתנאי דלעבר שקידשה ע"מ שאין עליה מומין ונדרים ואם יש לה מומין ומצרים כבר עבר התנאי ומאי מהני הביטול הואיל וכבר נתבטלו הקדושין וקו' זו מבואר בתו' סוד"ה לא תימא בפ' המדיר ע"ש. וגם הר"ן חקר כך ומתרץ שם על פי דרכו אבל לשיטות הרמב"ם מהצורך לנו לומר דבענין קדושין אינו נקרא שום קביעות תנאי על לשעבר משום דיש עוד זמן כניסה דהא עד עתה אינה אלא ארוסה ולא שייכא כ"כ הקפדה וראיה גמורה דהכי הוא מהאמור דף פ"ד ע"ב דאם התירה את נדרה אצל חכם אחרי הקדושין קודם חופה מקודשת משום שחכם עוקר מעיקרו ועוד דבמומין אם היה לה מום ונתרפאה אחרי קדושין לא מהני משא"כ אם היה עליו מומין והיא התנה שאין לו מומין וריפא עצמו מקודשת ולכאורה הואיל ובשעת קדושין היה עליה נדרים מאי מהני שחכם התיר לה נדרה אח"כ אף שעקר מעיקרו הא עכ"פ בשעת קדושין היו לה נדרים וממילא נתבטלו הקדושין בשעת מעשה וכמו כן ביותר קשה על הא דמהני כשריפא הוא את מומיו אחרי הקדושין דלא שייך שם עקירה מעיקרו. וא"כ בשעת קדושין היה עליו מומין ונתבטלו הקדושין לשעבר אע"כ דגבי קדושין אין עליו קביעות לשעבר עד כניסה ועיין מזה באריכות שם בתוספות ד"ה חכם עוקר כו' ע"ש. ובשיטה מקובצת ראיתי שיטה אחרת בזה לפירש"י ע"ש. ע"כפ לא קשה מידי על סברות הרמב"ם דכל תנאי שהוקבע בשעת קדושין יכול הבעל לבטלו עד שעת כניסתה לחופה ולא נקרא לשעבר. וכמו דאסברה לה הרא"ש בתשובה הנ"ל דאתי דיבור דביטול ועוקר ומבטל דיבור של התנאי וכמו שהוכיח זה מבני גד וראובן שהתנאי אינו מקושר עם המעשה והוא דבר בפ"ע וממילא אחרי שעוקר ומבטל את אמירות תנאי שקבע עליו מתחילה דיינינן כאילו נעשה המעשה מתחילתו בלא תנאי וא"כ דומה ממש לחכם שעוקר הנדר מעיקרו ושפיר דחליץ הקדושין למפרע כמו שהאריך הרא"ש ולא חיישינן כלל לריעותא שהיה בשעת מעשה ע"י התנאי הואיל ואנן אומרין לדון הדבר כמו שאילו נעשה מתחילתו בלא שום תנאי כלל והיינו טעמא דמועיל לה התרת הנדר והיינו טעמא דמומין של בעל מועיל רפואה ומומין של אשה לא מהני רפואה כמו שאסברה לה תוספות שם ד"ה חכם עוקר כו' דהענין דכל תנאי דנעשה בשעת קדושין מיתלי תלי איך יהיה הדבר נדון בשעת כניסה ואמדו חז"ל הדבר שמומין שלו אף שאומרת בשעת הקדושין ע"מ שאין לך מומין עדיין כוונתה אף שיש לו עכשיו אם לא יהיה עליו בשעת כניסה שפיר דמי אבל מומין של אשה אמדו דעת הבעל שמקפיד אף שלא יהיה לה בשעת קדושין אף שתתרפא אח"כ כמו כן אנחנו אומרין שזהו סברות הרמב"ם דכל תנאי הוא דבר אחר ואינו מקושר עם המעשה. וממילא דעתו של הקובע תנאי שיהיה הדבר מסור בידו לעוקרו ולבטלו בכל תנאי שהוא על זמן עד שיבוא זמנו ובענין קדושין עד שעת כניסה. ועיין בתשובת רא"ש כלל ל"ה וז"ל אע"פ שכבר באו הקדושין לידה כיון שמתחילה באו לידה על ידי תנאי מיתלי תליא הקדושין כו' עיין שם:
וכבר הארכנו בזה בראיה שהביא הרא"ש בשני כללים הנ"ל מסוגיא דמימרא דאביי דאמר אחולי אחליה לתנאו דמשמע שביטול בפירוש מהני. והרמב"ם לא ניחא ליה לפרש כמו שדחק הר"ן לדייק ולומר דדווקא תנאי דלהנאתו וטובתו יכול למחול ולומר הרי את עלי כמו שאין עליך מומין ונדרים דא"כ היה לו לומר אחולי אחליה למומין ונדרים כמו דאמרו בסוגיא דאיצטלית ע"מ שתתן ר' זוז ואח"כ הרי הם מחולין לך פירוש המעות מחולין ולא עיקר תנאו מחול ובטל אבל במימרא דאביי דייק ונקט אחולי אחליה לתנאי משמע דלא איירי שמוחל עסק המומין והנדרים כדאסברא לה הר"ן אלא איירי דאחולי אחליה לתנאו פיר' שמוחל ומבטל את עיקר דיבור ואמירתו מעיקרו מה שאמר מתחילה שיהיה מעשה על תנאי ועתה מבטל את דיבור ואמירה ההיא ורוצה שיהיה נדון הדבר כאלו עשה מתחילתו בלי שום תנאי כלל וכלל. ונבאר עתה דהרשב"א לשיטתו קאי דלא מצי לבטל תנאי אשר מקושר עם המעשה הוכרח לעשות תיקון על גט שנעשה תנאי לציעורה שיאמר לה להוי גיטא בלא תנאי ואין חלות הגט אלא מעכשיו ולא למפרע וצריך ודאי עדים בשעת אמירה זאת ושהגט קיים ברשותה ושפיר חקר שם רשב"א אי צריך לחזור וליטול הימנה ולעשות נתינה חדשה שדומה לדין האמור בריש פרק המגרש חוץ מפלוני שצריך לחזור וליטול ומסיק דדומה לכנסי שט"ח דהלכה כרבי דסגי באמירה לחוד והתו' שם בדף ע"ח בסוגיא דכינסי שט"ח בד"ה אינו גט כ' ר"י היה מצריך לכל נותן גט לאשתו שיאמר הא גיטך וגם הרי את מותרת לכל אדם ע"ש ומכל מקום במשנה דכנסי שטר חוב איתא שיאמר הא גיטך ובמשנה דריש המגרש גבי חוץ מפלוני איתא שיחזור ויאמר הרי את מותרת לכל אדם והענין הוא דהעיקר משמיע לנו התנא דצריך לתקן מה שקילקל תחילה ולכן בכנסי שט"ח שהקילקול היה שלא נתן תחילה בתורת גט דייק ונקט התיקון שיאמר עכשיו הא גיטך וגבי חוץ בריש המגרש שנתן לה בתורת גט והקילקול שעשה שיור נקט דצריך עכשיו לתקן ולומר הרי את מותרת לכל אדם ובענין הרשב"א שהיה תחילה קילקול שאמר הגט על תנאי נקט הרשב"א עיקר התיקון שיאמר עכשיו ליהוי גיטא בלי תנאי ובכולהו עניינא הן בכנסי שט"ח והן בריש המגרש גבי חוץ ואף בדברי רשב"א הוה גיטא דווקא מהשתא ולא למפרע והרשב"א חקר אי צריך לחזור וליטלו או סגי באמירה אבל זאת פשיטא ליה לרשב"א דאמירה בעי ולא סגי בלא"ה אך שיטת הרמב"ם לשיטתו כמבואר בה' אישות דכל תנאי שנעשה מתחילה אפשר לבטלו ולעוקרו מעיקרו ודאי לא בעי שום אמירה השתא ולא עדים הואיל דחל הגט למפרע ופשיטא דלא צריך שיהיה הגט קיים ברשותה וכמבואר בתשובת הרא"ש באריכות דבענין ביטול תנאי כתב נעשה הגט למפרע ולא הזכיר שיהיה הגט ברשותה ולבסוף מסיק ואם לבך נוקפך לסמוך על ביטול תנאי הרי הגט ברשותה והוא אומר שתתגרש מהשתא. נמצא מפורש דווקא אם ביטול אינו מועיל אז מהצורך שיהיה הגט ברשותה ושיאמר ליהוי גיטא מהשתא ונתבאר דעת הרמב"ם והרשב"א ודעת הר"ן אשר אינו לא כרמב"ם ולא כרשב"א:
יא ומהצורך לעמוד על דעת הרא"ש בתשו' כלל מ"ו דהנה שם סימן ב' כפי הנראה שהשיב שני פעמים על שאילה זו ובמה שהשיב ראשונה משמע קצת דדעתו נוטה כסברות ושיטות הר"ן דבתחילת התשו' כ' וז"ל אלמא כל היכא שאין התנאי לצער האשה מחילות התנאי הוה כקיומו ובנדון זה התנאי לטובת האשה היה שאם יבוא בתוך זמן שישוב אליה כו' ע"ש רהיטות לישנא משמע כשיטות הר"ן דבעי שיהיו תנאי לטובתה ולהנא' אז מועיל מחילה משמע לפום רהיטא דאם לא היו לטובת האשה אלא לציעורה לא היה מועיל מחילה וביטול ואלו הדברים שהביא הב"י סוף ס"י קמ"ג להחליט הדבר דדעת הרא"ש היא כך ע"ש אך לא ידעתי למה לא שפיל הב"י לסוף דברי אותו תשובה עצמה שהביא דברי הרמב"ם וביאר דדעת רמב"ם שביטול התנאי מועיל אף בלציעורה דהא מביא לשון הרמב"ם מפ' ח' מגירושין דכ' או שיבטל התנאי הרי אף במקום דלא מועיל נתינות דמים ולא מחילה משום דלציעורי כיון מ"מ מועיל ביטול עכ"ל הרא"ש שם ועוד כפי הנראה ממה שהשיב בפעם הראשון שהזכיר עסק התנאי לטובתה אבל במה שהשיב פעם שני שם מוכח ומבואר מכל המשך דבריו שנוטה לעיקר לשיטות ודעת הרמב"ם דמועיל ביטול כמו שמאריך שם הכל בראיות על עיקר זה שראוי להיות מועיל ביטול תנאי ע"פ ראיו' שקבע מסוגיא דמימרא דאביי דאחולי אחלי' לתנאי פירש שמבטל התנאי וביותר הענין שקבע טעמא דמילתא וז"ל שם ועיקר הטעם מה שיכול לבטל התנאי וישאר המעשה קיים משום דילפינן מבני גד וראובן כו' מכל שורש ועיקרי הדברים אשר הציע שם הרא"ש נראה בפשיטות במאי שהשיב בפעם שני דדעתו להחלט כדעת הרמב"ם דביטול תנאי מועיל בכל ענין ואופן שיהיו וכן שאייטות דברי הרא"ש בכלל ל"ה שהמשיך דברי רמב"ם מה' אישות ומה' גירושין לדעתו ומסכים עמו ע"ש וכן נראה פשיטת לשון הטור שהביא בקיצור בסוף סי' קמ"ג דברי תשובות הרא"ש דבכל עסק תנאי יהיה מה שיהיה מהני ביטול התנאי וחל הגט למפרע משמע דלא פליג כלל שאפשר לעקור ולבטל תנאי וראיתי לבעל תורת גיטין וכן כתוב בשעה"מ פ"ח מגירושין שכתבו שמוכח דרא"ש ס"ל דביטול לא מועיל בציעורה. והביאו הא דכ' הרא"ש שם בתשובה דלכך לא תני בגיטין ע"מ שאתן לך משום דבזה מהני ביטול התנאי משמע דגבי ע"מ שתתן היא לא מועיל ביטול תנאי עכ"ל אבל הוכחא זו בורכא דעיקר ראיות הרא"ש שם להוכיח דביטול מועיל מהא דגבי קדושין נקט ע"מ שאתן לך וגבי גט קתני ע"מ שתיתני לי ולא נקט ע"מ שאתן לך כמו גבי קדושין אע"כ מוכח דלא הוה מצי למיתני בגט ע"מ שאתן לך דאפשר להיות מגורשת אעפ"י שלא יתן ע"פ שיבטל התנאי. עיקר ראייתו הוא מזה דביטול מועיל ומשו"ה לא שייך למינקט בגט ע"מ שאתן לך דהא עסק תנאי זה לא יעצור ולא יעכב מלחול הגירושין אף בלעדי קיומו של תנאי דזה ודאי כשלא ירצה ליתן ממון התנאי וירצה דמ"מ יהיה הגט גט פשיטא שיבטל התנאי ויקום הגירושין בתוקפו והוא לא יתן. וא"כ מי פתי יסור הנה למנוע א"ע מלבטל. אחרי שהביטול הוא בידו תמיד והביטול טובתו וקיום חפצו ומבוקשו. לפיכך לא שייך למיתני כלל תנאי באופן זה אבל השתא דנקט ע"מ שתתני לי ר' זוז שפיר יש כאן קביעות תנאי אף דבאמת יכול לבטל התנאי מ"מ הדבר הוא בידו שלא לבטל וממילא לא תתגרש בגט זה כי מסתמא לא יעשה ביטול על עסק תנאי בזה. דהא מתחילה ראינו דעתו שלא יהיה גט אלא על אופן שתתן היא והתנאי לטובתו מסתמא לא יבטל משא"כ ע"מ שאתן לך שהתנאי חוב לו והביטול טובתו אדם קרוב אצל עצמו לא ימלט מלבטל זהו תוכן כוונות הרא"ש להוכיח דע"כ ביטול תנאי מועיל וליתא לדברי סדר גיטין ושעה"מ:
אולם אף עיקר ראיות הרא"ש יש לדחות דאין מזה סתירה לשיטות הרשב"א ומאי דדייק דה"ל לתנא למינקט גבי גט ע"מ שאתן לך ליכא דיוק מעיקרו דזה ודאי תנא אורחיה דמילתא נקט ואזיל ומסתמא בגט הוה התנאי ע"מ שתתני לי דאל"כ עדיין קשה למה לא נקט בקדושין ע"מ שתתני לי וכדאמרינן באדם חשוב אע"כ שדיברו חז"ל בהווה וסתמא דמילתא הכי הוא בקדושין קובעים התנאי שאתן לך ובגט התנאי הוא שתתן היא:
יב והן עד עתה ביארנו דרשב"א לא סובר תיקון של הרמב"ם דלא מועיל לשיטתו ביטול התנאי ועתה אבאר שקרוב לומר דהרמב"ם דקבע תיקון גבי ציעורה שיבטל התנאי דווקא נקט דלא מועיל אליבי' תיקון סברות הרשב"א שיאמר ליהוי גיטא מהשתא בלי תנאי דהואיל ומעיקרא נתנו וקבע עלי' תנאי אם תתן ר' זוז ליהוי גיטא ואם לא תתן לא ליהוי גיטא. ועכ"פ קבע ביטול על גט זה אם לא תתן אשה זו מאתי' זוז. ועכשיו רוצה לקבוע גירושין על אותו גט עצמו אף בלתי קיום נתינת ר' זוז הללו. נראה לומר דלהאי שיטה דסברי דגט מקבל על עצמו ביטול ואם ביטל הבעל את הגט קודם נתינה תו א"א לגרש ונעשה כחרס א"כ א"א לעשות תיקון הרשב"א שיאמר ויקבע גירושין מעכשיו על אותו גט אף בלעדי קיום תנאו אחרי שכבר קבע עליו ביטול כשיעדר קיום התנאי ונעשה הגט בטל כחרס כשיתבטל התנאי ואינו יכול לקבוע עליו עוד עסק גירושין שיועיל ויגרש בביטול התנאי ויסוד פלוגתא של הפוסקים בביטול גט תליא בשני חילופי גירסאות שיש מריש פרק השולח לריש פרק האומר דבריש השולח גריס שם דמשום הכי אמר רב נחמן דחוזר ומגרש בגט שמסרו לשליח וביטלו קודם קבלות האשה דגיטא גופא מי קמבטל משמע דעצמות של גט אינו מקבל ע"ע שום ביטול אך בקדושין פ' האומר גריס נהי דבטלי' מתורת שליחות מתורת גט לא בטיל ע"ש והאריך התוס' בשני הסוגיות בביאור זה דמגירסא דקדושין משמע דמשו"ה לא בטיל מלחזור ולגרש בו משום דאנן אמרינן דלא בטיל לגוף הגט אלא להשליחות משמע שאם ביטלו בפירוש לגופו של גט מקבל על עצמו ביטול וזהו דעת הרמב"ם פ' ו' וכן הוא בשו"ע סי' קמ"א סעיף ס"ו שאם ביטלו לגט עצמו נעשה כחרש ואינו יכול לחזור לגרש בו לעולם ע"ש ודעת התו' נוטה להלכה לגירסא דפרק השולח דגט לא מקבל ע"ע ביטול כלל וכן הרשב"א בחידושיו כ' להלכה כך והתו' ורשב"א הביאו מכסף קדושין שאין מקבלין ע"ע ביטול ומס"ת דנעשה לשמה לא מצינן לבטל ע"ש:
ומעתה גט שנעשה על תנאי ובפרט לרמב"ם ורא"ש שצריך לכפול התנאי כדאי' האי לישנא בתלמוד אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט וממילא דרך משל נתן גט ע"ת שתתן היא ר' זוז לזמן פלוני ואם לא תתן לא יהא גט וממילא הוקבע על גט זה ביטול מכח גירושין בלעדי קיומו של תנאי ואיך אפשר עכשיו עוד לקבוע עליו כח גירושין שתתגרש האשה מהשתא בגט זה אף אם לא תתן ר' זוז לזמן פלוני הואיל ועל אופן זה שלא תתן האשה הדמים לזמן פלוני הוקבע עליו ביטול ועקירות כח גירושין והוא כחספא בעלמא על אופן זה בשלמא לרשב"א דגט עצמו אינו מקבל על עצמו ביטול לעולם אף ביטלו בפרוש שיהי' כחרס מ"מ יכול לחזור ולגרש בו כמו כסף קדושין וס"ת שאינו נעקר מעליהם כח תורת לשמה שהוקבע עליהם לעולם כמו כן אינו מתבטל גט לפי"ז לשיטתו שפיר כ' הרשב"א תיקון בתנאי דלציעורא. שיאמר על אותו גט עצמו ליהוי גיטא מעכשיו בלא תנאי ותתגרש בו האשה אף כשתעבור מליתן ר' זוז דלרשב"א לא איכפת ליה שורש ביטול שתעשה על איזה גט אבל לשיטות הרמב"ם דסובר דגט מקבל ע"ע ביטול ונעשה כחספא א"א לעשות תיקון הרשב"א לקבוע עליו גירושין אף שיתבטל קיום התנאי ולא תתן ר' זוז לזמן פלוני:
לפיכך הוצרך הרמב"ם לעשות תיקון על גט שהוא לצעורה דיוקא ע"י שיבטל התנאי מעיקרו וכמו שהאריך ואסברא לה הרא"ש דאתי דיבור של השתא ועוקר ומבטל את דיבור תנאי שאמר מתחילה שישאר המעשה קיים ושהיה נידון הדבר כמו שהיה נעשה והוקבע מתחילתו בלי שום תנאי. וכמו שנתן הרא"ש עוד טעם לזה מתנאי בני גד שהתנאי אינו מקושר כלל עם המעשה וממילא הואיל ואנן עקרינן לדיבור של תנאי תו ליכא כלל קביעות ביטול מתחילה על גט זה דהא אנן אמרינן דע"י ביטול התנאי חל הגט למפרע משעה ראשונה ואין כאן לא תנאי ולא ביטול גט כלל וכמו שלא נעשה עליו ביטול מעולם וכבר הארכנו למעלה מזה דמשו"ה מהני מחילות ובטול התנאי בקדושין אפילו גבי מומין ונדרים דהוה לשעבר משום דכל ענין שנעשה ע"ת מיתלי תלי שיהיה בידו עדיין לעקור התנאי ולבטלו מעיקרו וא"כ לשיטות סברות הרמב"ם דלכל תנאי מהני לעוקרו ולבטלו מעיקרא ממילא אינו ראוי לדון דין קביעות ביטול גט על כל גט שנעשה על תנאי' ואם נעשה ע"ת עד זמן פלוני ליתן ר' זוז. הואיל ועד הזמן הזה הדין שיכול לבטל התנאי ולעוקרו מעיקרו ה"ה שאין כאן ביטול גט כלל:
וזה וודאי כשעבר הזמן שהוקבע על סילוק הדמי' ולא נתנה תו לא מועיל ביטל התנאי אחרי שכבר עבר זמנו דהא פשיטא אפילו קיום תנאי אז לא מהני כ"ש ביטול תנאי ולפי"ז נראה ברור דאז לא מועיל לקבוע אמירות גיטא מעכשיו הואיל וכבר הוקבע ביטול של גט דלשיטות הרמב"ם נעשה כחספא. אבל לרשב"א דגט לא מקבל על עצמו כלום מיסוד ושורש ביטול ואפילו ביטלו בפירוש חוזר ומגרש בו. שפיר מועיל להרשב"א אף כשעבר זמן סילוק של תנאי אף שהתנאי אם לא תתן ר' זוז עד זמן פלוני לא יהא הגט גט לא איכפת לן מידי לשיטת רשב"א שיכול לחזור לגרש בגט שקובע עליו ביטול מפורש אבל להרמב"ם כל זמן שאינו מבטל ועוקר את קביעות דיבור של תנאי יש שורש ביטול גט על גט זה ולא מצי לגרש בו אפילו מהשתא הואיל ויש עליו קביעות ביטול גט כנ"ל:
וראיתי למהרי"ט סימן ס"ו בסופו בד"ה רחש לבי שכתב וז"ל דאילו נתן אדם גט לאשתו על תנאי ונתבטל התנאי נתבטל הגט ואינו חוזר ומגרש בו עכ"ל ולא הזכיר דתליא בפלוגתא דרמב"ם ורשב"א דלהרשב"א דגיטא גופא לא מקבל ביטול חוזר ומגרש בו. אח"ז ראיתי דבסימן נ' סותר דברי עצמו שכ' שם בזה"ל ואין לומר אי לא מקיימא תנאה ביטל לי' לגיטא בביטולו של תנאי ואין חוזר ומגרש בו כיון דנתבטל חספא בעלמא הוא לפי גירסות דפ' האומר דגט מקבל ביטול הא ליתא דביטול גופא של גט אינו תלוי בתנאי אלא הגירושין הוא שתלאן בתנאי כו' ואם לאו אל תתגרשי בו כו' וכשלא נתקיים התנאי לא נתגרשה באותו נתינה וחוזר ומגרש בו שהגט חוזר לכמות שהי' עכ"ל שם. נמצא שסותר לכל דבריו המבוארין בסי' ס"ו הנ"ל ולדעתי נראה ברור כדבריו שבסי' ס"ו דגוף הגט נתבטל כשלא קיימה התנאי דהא מתחילה אומר הבעל כמבואר לישנא דתנאי בגמ' דף ע"ד ע"ב אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט משמע דאגוף קאמר דליבטל ולא ליהוי עליו קביעות של גט כלל:
יג וחקרתי לזה מקור נאמן מסוגיות התלמוד דהכי הוא. ואגב אבאר מה שראיתי בספר תורת גיטין שמשיג על דברי הב"ש סוף סי' קל"ח אבל דברי הב"ש ברורים ובעל ת"ג שגה הרבה ולא עיין הדבר על בוריו ויתברר כל זה ע"פ שאבאר הסוגיא להרשב"א ולהרמב"ם:
והנה במשנה דף ע"ח גבי כנסי שט"ח זה דאמרינן אינו גט וכ' הרשב"א בחידושיו הביא הב"י סי' קל"ח וגם המל"מ ולח"מ הביאו פ' א' ע"ש וז"ל הרשב"א טעמא משום דאמרינן דביטולו בטלי כלומר בכל נתינה זו שלא תהא כנתינת גט אלא רצה לשחק שתהא לה כנתינת שט"ח ומביא ראי' מסוגיא דהנזקין דף נה ע"א דאיתא שם שאמר לעדים ראו גט שאני נותן ולאשה אמר כנסי שט"ח מגורשת מהו דתימא ביטולי בטלי' קמ"לן אי איתא דבטלי לסהדי הוה אמר להו משמע דווקא כי אמר לסהדי מעיקרא ראו גט אז אמרינן דלא בטלו מדלא הודיע זה לעדים הא לא"ה אמרינן דבטולי בטלי ומיהו לא בטלי מתורת גט שלא יהא כשר לגרש בו דהא לא אמר כלום בגופו של גט אלא לדידה קאמר שט"ח והילכך כי אמר לה הא גיטך מתגרשת בו והרמב"ם כתב בפרק א' כלשון זה ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות אבל נתנו לה בתורת שט"ח או מזוזה אינו גט ע"כ ברמב"ם ובספרי תנא ונתן בידה ושלחה מביתו וכאן אמרו כתב גט לאשתו ואמר לה כנסי שט"ח זה אינו גט. וא"ת ותיפוק ליה משום דילמא בטולי בטלי' איכא למימר אי איתא דבטליה לעדים הוה אמר כמו דאיתא בפרק הניזקין שם ולאו טעמא התם משום דמעיקרא אמר להו ראו גט אלא משום כיון דאיכא סהדי לסהדי הוה מודע בינו לבינם והא דאמר לה הכי משום כיסופה דידה היא לעולם עד דמפרש דמבטל ליה עכ"ל הרשב"א:
ונראה לבאר הדבר דרשב"א לשיטתו והרמב"ם לשיטתו דהרשב"א דסובר דגט אינו מקבל ע"ע ביטול כמו שביארנו מחידושיו פ' השולח וממילא מההכרח לנו לפרש מאי דאמור בפ' הניזקין מ"ד ביטולי בעלי' אינו קאי על גט עצמו דהא לשיטתו אינו חל על גט שום ביטול אלא קאי על עסק הנתינה דקמבטל הנתינה שיהא הנתינה כנתינת שט"ח. וכן מצאתי מפורש בר"ן ריש פרק השולח ע"ש ולפי"ז אפשר שפיר לנו לפרש גם טעמא דמשנה דכנסי שט"ח כאן בפרק הזורק הוא מטעם משום ביטל הנתינה ולהכי מהני אמירות הא גיטך שיאמר אח"כ ואף בסוגיא דהניזקין אפילו לפי ה"א דקס"ד דביטולי בטלי מ"מ היה מהני לומר אח"ז הא גיטך אלא דעיקר הרבותא שם שאינו צריך לומר הא גיטך אולם שיטות הרמב"ם דגט מקבל עליו ביטול וא"כ מה דאמור בפרק הניזקין ביטולו בטלי היא כפשוטו שמבטל את עיקרו של גט שאומר עליו שאין בו כלל כח קביעות גירושין רק כמו שט"ח שאין בו קביעות גירושין כלל ובטל מלגרש וע"כ צ"ל דמסקנא שם דאנן תלינן דאין כוונות הבעל לבטל כלל רק משום כיסופא הוא דקאמר הכי:
ולפי"ז לא היה אפשר להרמב"ם לפרש טעמא דמשנה דהזורק כרשב"א משום חשש ביטולא. הואיל דשיטות הרמב"ם הוא דגט עצמו מתבטל. לא היה מועיל תו אמירת הא גיטך ולכן שפיר כתב הרמב"ם דעיקר הטעם הוא כדפירש בספרי דיליף מקרא דספר כריתות דבעי שיקבע נתינתו לשם כריתות דווקא אבל משום ביטולי לא חיישינן כלל כדאמרינן בהניזקין דמשום כיסופא היא. אבל מ"מ לא הוקבע בשעת נתינה עסק גירושין משו"ה די שיאמר אח"כ הא גיטך:
והלא תראה שהטור בסוף סימן קל"ח הביא דעת הרמ"ה ואף בשו"ע הביא דבר זה על סוגיא דהניזקין דדוקא אם אמר אל העדים ראו גט שלא בפני האשה אז שפיר יש לנו לבאר מה שאמר אחר כך כנסי שט"ח משום דכסיף קמי' איתתא אבל אם היה אמירתו שאמר ראו גט שאני נותן בפני האשה חזינן דלית ליה כיסופא קמי האשה אמרי' שפיר דבטולי בטיל לעצמות הגט וצריך גט אחר לגרשה וביאר הב"י סברות הרמ"ה היא דסובר כשיטות הסוברים דגט מקבל ע"ע עסק ביטול משום הכי בעי גט אחר ולא סגי ליה באמירות הא גיטך ע"ש והוא הדבר שדברנו הואיל והרמ"ה סובר כהרמב"ם ממילא יש לנו לפרש עסק ביטול האמור בפ' הניזקין על עצמות הגט ולא על הנתינה ומעתה ע"פ הנתבאר דברי הב"ש שם ס"ק ח' ברורין מאוד דלפי שיטות השו"ע בסי' קמ"א סעיף ס"ו דגט מקבל ע"ע ביטול לא מהני אמירות הא גיטך ובס' תורת גיטין משיג עליו מדברי הרשב"א שכתב גם כן טעמא דביטול ומ"מ מסיק דמועיל אמירות הא גיטך ע"ש שהאריך ולא עיין בב"י במקומו שכ' מפורש כך על דברי הרמ"ה שדייק לומר גט שני ע"ש ומדברי רשב"א ליכא לדייק מידי דלשיטתו דגט אינו מקבל ע"ע ביטול וע"כ קאי על הנתינה וזה ברור: ונחזור לעניינו דזה ודאי יותר יש קביעות ביטל עצמותו של הגט כאן גבי תנאי שמפרש ואומר אם יהיה הדבר כמו שמתנה יהיה גט ואם לא תקיימה התנאי לא יהא גט וזהו קל וחומר מסוגיא הנ"ל דעכ"פ שיטות הרמב"ם והרמ"ה דאפילו התם דאומר כנסי שט"ח דיש מקום לומר דתיבות כנסי דייק כלומר שהנתינה שאתה כונס גט זה לא יהי' רק כשט"ח וא"כ אפשר לומר עיקר ביטול הוא רק הנתינה ומ"מ קובעין ביטול על הגט. מכש"כ כאן שאומר בפירוש ואם לא תקיימה לא יהא גט שיש לחוש להך דעה דגיטא מקבל ביטול דבלעדי קיומו שליתנאי הגט מתבטל וא"א לגרש בו מעכשיו על צד ואופן שיעדר התנאי מקיומו:
ויש להכריח עוד דבר זה מדברי הרמ"ה שהביא הטוש"ע סי' קמ"ג סעיף ט"ו גבי מגרש ע"מ שתנשאי לפלוני ונתקדשה לאחר מותרת לו אחרי שיתן לה בעלה הראשון גט אחר ע"ש והנה בשלמא ביטול התנאי אפשר דדעתו כדעת רשב"א דלא מועיל ביטול (ומצאתי אחר כך בטור ס"ס קמ"ד מפורש דהרמ"ה חולק על הרא"ש וסובר דלא יכול לבטל תנאי ע"ש) אבל עכ"פ למה צריך לדייק ונקט גט אחר היה לו למינקט ולומר שיאמר ליהוי גיטא בלא תנאי כמו שקבע הרשב"א תיקון זה גבי גט דציעורה דמועיל כך אע"כ דהרמ"ה לשיטתו הוצרך לקבוע דוקא להצריך גט אחר דבזה אינו סובר כהרמב"ם דאפשר לעקור ולבטל התנאי' וא"כ התנאי בתוקפו וממילא הוקבע ביטול על גט זה אם לא אנשאי לפלוני וא"כ א"א לתקוע ולקבוע עליו עוד קביעות גרושין על פי העדר התנאי היינו שגט זה יועיל לגרש אף שלא תנשא לאותו פלוני אלא תנשא לאחר הואיל וע"ז האופן שתנשא לאחר יש על גט זה כבר קביעות ביטול ואינו מועיל עוד לגרש בו. וראיתי בב"י שם סי' קל"ח רצה לדחוק בדברי הרמ"ה ולפרש מה דאמר וצריכה גט שני לאו דווקא אלא כל שצריך לומר לה הא גיטך גט שני קרי ליה ע"ש אך לשון הרמ"ה בסי' קמ"ג דדיין וקאמר שיתן לה גט שני ע"ש א"כ א"א לפרש כדחק הנ"ל. דהא קדייק וקאמר שיתן גט שני ואי הוה איירי באותו הגט ראשון לא היה צריך לנתינה כמבואר ברשב"א דסגי באמירת להוי גיטא בלי תנאי אע"כ מוכח דהרמ"ה מצריך גט חדש וס"ל דגט מקבל ע"ע ביטול כמש"כ הב"י בסי' קל"ח בתירוץ קמא ומה שרצה לדחוק שם ליתא כנ"ל:
יד אולם עוד ראיתי בס' תורת גיטין שכ' שם באותו דיבור בס"ס קל"ח לדחות דברי הב"ש שכ' לשיטות הרמ"ה לא מועיל אמירת הא גיטא משום חשש ביטול שנעשה עליו ע"י אמירת כנסי שט"ח הא אפילו אמר חרס הוא או פסול הוא אינו בטל (ועוד דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא וכל שאומר דבר שהוא שקר על הגט לא הוי רק כגילוי דעתא לכן נראה ברור דלא הוה ביטול עכ"ל) ואפשר לומר ע"פ מה דמבואר בטוש"ע קמ"א סעיף ס"ג דדוקא חרס הוא אינו מבטל אבל אמר יהא חרס או הרי הוא חרס שפיר הוה ביטול ועיין עוד שם דהרמ"ה מחמיר דיהא פסול דומה ליהא חרס והטור חולק עליו בזה ע"ש. עכ"פ הרמ"ה הוא מחמיר בעניינים אלו א"כ נראה שפיר דסברות הרמ"ה דאף אם בשעה שהגט ביד הבעל או אצל השליח ואמר שט"ח הוא שפיר יש לדמות לחרס הוא או לפסול הוא. אבל מה שאומר בשעת מסירת הגט להאשה ואומר שתקבל אותו בתורת שט"ח שפיר יש בזה חשש ביטול כמו ביהא חרס או בהרי חרס דמשמע לשון להבא שקובע עליו ביטול כמו כן מה שאומר בשעת מסירה כנסי שט"ח זה משמע שעוקר עתה מגט זה קביעות גירושין ולא יהיו בו כח רק כמו שט"ח ובאמת אף הרמ"ה לא החליט שיהיה ודאי בטל אלא כ' שיש למיעבד לחומר' בכה"ג ע"ש וכן לשון השו"ע ספק מגורשת ע"ש. ובלא"ה אף באינך לישנא שמבואר דלא הוי ביטול חשש פסול יש בהם עיין בטוש"ע ס"ס קמ"א ולכן בכנסי שט"ח זה שאמר כדברים הללו בשעת מסירה קבע שפיר הרמ"ה חשש חומרות ספק ביטול:
וע"פ הערה זו עלה אצלי לכוין יותר לנכון דעת הרמב"ם שלא קבע טעם דביטולא גבי כנסי שט"ח כמו שחקר הרשב"א על מה שקבע הרמב"ם טעם במשנה מפני שצריך נתינה לשם גירושין נראה משום דסברות הרמב"ם הוא דחשש דביטול לא שייך כלל באמירות כנסי שטר חוב זה וכנ"ל שהוא מלשונות שאינו מועיל לביטולא של גט ועיקר ראיות הרשב"א שקבע כאן על משנה דכנסי שט"ח טעמ' דביטול הוא אשר מצא מקור לזה בהאי סוגי' דהניזקין ונמשך להרשב"א מזה לפרש גם טעמא דמשנה משום ביטול אבל סברת הרמב"ם דרבא הוא מרי' דשמעתתא שם בסוגיא דהניזקין ורבא לשיטתו דסובר דאפילו גילוי מילתא מהני לביטולא גבי גט כדאיתא (בדף ל"ד ע"א) משו"ה שפי' קמשני רבא על מה דמקשי' שם על מימרא שלו פשיטא דמהו דתימ' בטולי בטליה משום דלשיטות רבא דגילוי דעתא מילתא הוא ודאי יש מקום חשש ביטול כאן לולי סברא שאומרין מדלא אמר כך לסהדי שמע מיניה שלא כיון על ביטול אלא משום כיסופא משום דזה ברור שאין לך גילוי דעת גדול מזה שאומר לה בשעת מסירת הגט מידו לידה שאין בגט זה קביעות גירושין וכריתות אלא אין בו אלא כח שט"ח ונראה בעליל גילוי דעתו לביטול כוחו ואונו של האי גיטא מגירושין לולי דמצא רבא לדחות ולומר שאין כאן גילוי דעת בבירור מדלא אמר להני סהדי ואדרבא אמר להו ראו גט שאתן וכה"ג איתא שם בסוגיא דריש השולח דמוצא רבא עילה כל דהו לדחות הגילוי דעת דאמור שם מה דקרהיט אבתרייהו אין זה גילוי דעת ברור דאפשר דבעי למימר אשור היא למישלם צערא דהאי גברא. אף דבאמת רהיט לביטולא מ"מ אין הגילוי גילוי בעליל ואינו מועיל לביטול וכל זה אמר רבא לשיטתו דגילוי דעת מהני לביטולא דגיטא אבל אנן דפסקינן כאביי דלא מהני גילוי דעת כלל לביטול ממילא לא שייכא כלל חששא דביטולא באמירת כנסי שטר חוב דהא ליכא כאן ביטול להדיא אלא גילוי דעת בעלמא וגילוי דעת לאו חששא הוא. ומשום הכי לא הזכיר הרמב"ם כלל עסק חששא דביטולא גבי כנסי שטר חוב אף דליכא כאן האי מילתא דלעדים היה לו לומר כמו בפרק הניזקין דמוכח מדאמר לעדים להדיא מתחילה ראו גט ולא אמר להם ראו שטר חוב מ"מ ליכא כאן עסק חששא דביטולא להדיא וגילוי דעת לאו מילתא הוא ושפיר הוצרך הרמב"ם לחדש דעיקר טעמא דמתניתין הוא דאנן בעינן דוקא נתינה לשם כריתות וליכא ואף הרמ"ה לא אמר רק לחוש לחומרא בעלמא כמבואר בלשונו שם אף דסברתו לכאורה ברורה דבכה"ג לא שייך כיסופא מ"מ סברתו דאפשר רבא לשיטתו חייש לביטולא כמו בגילוי דעתא ואנן לא ניחוש לה. או אפשר דזה טפי מגילוי דעת וראוי לחוש לדידן וגדולה מזה כתב הרמב"ם והובא דבריו בשו"ע סי' קמ"ו סעי' ג' דנותן גט ואומר לה אם לא תתני מאתים זוז אין זה גט או אין את מגורשת הרי זה לא גירש כלל ואין כאן גט לא ע"ת כו' ע"ש אף דדעת הרמב"ם הובא דבריו בש"ע ריש סי' קל"ו דגט לא צריך אמירה מדאורייתא ואם נתן בשתיקה אין בו אלא פסול מדרבנן מ"מ בהו דאמר לה אם לא תתני מאתים זוז אין זה גט. משמע דמדאורייתא לאו גיטא הוא מידי והתם ודאי לא שייך עסק ביטול והכל מטעמא שביאר הרמב"ם דבעינן שיהי' מעשה נתינה קביעות דעתו לשם כריתות ויליף לה בספרי הנ"ל מקרא דכתיב ונתן בידה ספר כריתות שיתן את הגט בתורת ספר כריתות אבל נתן לה בתורת שט"ח אינו גט היינו עיקר הטעם שזה עקר מה דציוה התורה שיותן ספר כריתות וזה נתן תורת שט"ח וכן כשלא הזכיר עסק כריתות אלא הזכיר ההיפוך שאם לא תתני כו' נמצא שלא עשה מעשה נתינה לתורת כריתות וזה גרע טובא מאילו נתן בשתיקה דבשלמא שתיקה מהני מדאורייתא דלא הוזכר בתורה שום עסק אמירה או דיבור רק ונתן כתיב א"כ אין קפידא רק על הנתינה וממילא כשנתן לה בשתיקה דעתו מסתמא על כריתות דהא הכל כתוב בגט לשם כריתות שפיר מגורשת מדאורייתא דהא נתן לה בתורת ספר כריתות משא"כ בגוונא שאמר בשעת נתינה כנסי שט"ח ממילא לא קיים מה שציוה התורה שיותן לה בתורת כריתות ולא בתורת ספר אחר וזה נתן לה בתורת ספר אחר ועיין ברמב"ם פ"א הזכי' שט"ח או מזוזה ע"ש אף דבמשנה לי' נזכר מזוזה רק שט"ח והרמב"ם ביאר דבין שט"ח או מזוזה עיקר הרעותא שלא קיים האמור בתורה שיתן בתורת ספר כריתות וזה נתן בתורת ספר אחר וכמו כן כשהזכיר את הלאו היינו שאמר אם לא תתני לא תהיה מגורשת אם כן לא קיים האמור בתורה שיהיה נתינתו לתורת כריתות וזה קבע בעת וזמן נתינתו עסק שאינו כריתות. וגרע טובא מאילו נתן בשתיקה שקיים שפיר הנתינה בתורת ספר כריתות וכה"ג איתא בשו"ע סימן כ"ז סעיף ו' אמר לה הריני אישך הריני בעלך אפילו היה מדבר עמה תחילה על עסקי קדושין מ"מ אינה מקודשת וזה ודאי במדבר על עסקי קדושין אפילו נתן לה בשתיקה מהני אלמא דלישנא גריע גרע טובא משתיקה כמו כן שיטות הרמב"ם גבי גירושין אף דמדאוריית' נתינה בשתיקה אבל כשהזכיר לישנא גריע הן שט"ח ומזוזה או שהזכיר בשעת מסירה אופן ותנאי שלא תהיה מגורשת נמצא שלא קיים האמור בתורה דווקא נתינות בתורת ספר כריתות:
טו מכל הנתבאר נראה את אשר חקרנו לומר דהרמב"ם שכ' תיקון בתנאי דלצעורה לבטל התנאי והרשב"א שיסד תיקון לומר ליהוי גיטא מעכשיו בלי תנאי ושתתגרש באותו גט אף כשלא תקיים התנאי מר אמר חדא ומר אמר חדא ופליגי בפלוגתא רחוקה וסברות הפוכות דלהרשב"א לא מועיל ביטול תנאי ולקבוע עסק גירושין על הגט מעכשיו מחדש בלי קיומו של תנאי לא חייש מידי דשיטות רשב"א לא איכפת לן שמעיקרא קבע ביטול על גט זה כשלא תקיים ותעבור על תנאי ועכשיו רוצה לקבוע עליו גירושין אף כשתעבור על התנאי דשיטתו דגט עצמו אינו מקבל ביטול על עצמו אלא הנתינה הוא דקא מגרע כשתעבור התנאי תתבטל הנתינה כמו בכנסי שט"ח אבל להרמב"ם איפכא דתיקון דביטול תנאי מועיל אבל אי לא יעקור התנאי רק שירצה לקבוע עליו גירושין מעכשיו על אופן שתעבור על אותו תנאי זה א"א אחרי שעל אופן זה הוקבע שורש ביטול גט על אותו גט ונעש' כחרם וא"א לקבוע עליו גירושין מהשתא. והנה הרא"ש באותו תשובה בכלל מ"ו נוטה לשיטות הרמב"ם דביטול מועיל וחל הגט למפרע ואף זאת שכ' שם ואם לבך נוקף לסמוך על ביטול תנאי הרי הגט ברשותה והוא אומר שתתגרש מעכשיו ע"ש וא"כ משמע בפשיטות שנוטה להיתרא דשני הסברות בשלמא עסק ביטול תנאי באמת סבירא ליה כרמב"ם כמבואר באריכות כל ראיות שיסד על זה אך היתרא דרשב"א כפי הנראה שהביא הב"י בסי' קל"ח דמספקא ליה להרא"ש אי גט בל ע"ע בטול או לא ע"ש וגם בריש השולח סימן ד' מביא שם שני גירסאות משמע להלכה דעתו נוטה כרשב"א ומסיים מיהו אין לסמוך ע"ז לעשות הלכה למעשה אלא אזלינן ביה לחומרא עכ"ל. א"כ קשה איך יתיר הרא"ש תיקון של הרשב"א היינו לקבוע הגירושין מעכשיו:
נראה דבעובדא דהרא"ש כמבואר שם שנתן גט לאשתו באשכנז ונסע למדינה אחרת וקבע זמן אם לא יחזור עד זמן פלוני לאשכנז יהיה גט ואם ישוב בתוך זמן יתבטל הגט. ואח"ז הוקבע החלטות דעת הבעל שלא לשוב לעולם לאשכנז בשום אופן ולכן נתחרט על קביעות הזמן ורצה שיחול הגט בהחלט בלי תנאי ושתהא האשה מותרת עכ"פ מעכשיו קודם הזמן וממילא גם היה נפטר מחרגמ"ה לישא אחרת ועל זה שפיר כ' הרא"ש שיכול הבעל עכ"פ לקבוע עליו גירושין מהשתא הואיל והגט עדיין בעין ולא היה מהצורך שם לקבוע על אותו גט מעשה גירושין על אופן שלא תקויים התנאי דהיינו שיבוא הבעל לאשכנז בתוך הזמן הנ"ל ומ"מ תתגרש האשה בו אף שיעבור הבעל על התנאי זה לא הי' צריך שם הואיל והוחלט בדעת הבעל שלא לעבור על אותו תנאי שקבע עליו ביטול כריתות מקודם רק שרצה לקבוע הגירושין קודם הזמן וכמו שרצה הרא"ש שם לדמות להרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש וזה דמיא לזה ע"ש ועוד נראה דעובדא של הרא"ש דומה לנותן גט שלא יחול עד לאחר שלשים יום כמבואר ריש סי' קמ"ו נראה דהתם לית מאן דפליג דיכול אח"כ לקבוע גירושין ע"פ איתו גט עצמו בתוך הזמן היינו שאם רוצה במשך עשרה ימים לומר הא גיטך מעכשיו שפיר דמי אפילו להאי סברא דסברי דגט מקבל ע"ע ביטול דכאן אין נמצא כלל עסק ביטול לכן עובדא דרא"ש נמי הכי הוא שעיקר הדבר שרצה לקבוע הגט בתוך הזמן והעברות תנאי לא יהיה שמה כנ"ל אבל היכא דרוצה לקבוע על אותו גט עצמו גירושין וכריתות מחדש על אופן שתעבור על התנאי מלקיימו בין שהתנה שתתני ר' זוז ועתה רוצה הבעל שתעבור היא על התנאי מליתן הדמים ומ"מ תתגרש באותו גט עצמו מהשתא או שהתנה עמה ע"מ שתנשא לפלוני ואם לאו לא יהא גט ועכשיו רוצה לקבוע על אותו גט עצמו כריתות מעכשיו שתתגרש בו האשה אף שתעבור מלקיים אותו תנאי ותנשא לאחר שפיר דייק הרמ"ה שהביאותי מסי' קמ"ג שמהצורך שיתן לה הבעל גט אחר לפי דעתו שגט מקבל ע"ע ביטול הוצרך דוקא גט אחר על אופן שתעבור האשה מלקיים התנאי שהוטל והוקבע על גט הראשון שאותו גט אינו פועל לגרש בו על אופן שלא תקיים התנאי. מפני הבטול שהוקבע עליו מתחילה תיכף כשתעבור התנאי מנשואין לאותו פלוני שהתנה עמה:
טז וחכם אחד אשר ראה את קונטרס הלז ובא אלי במכתב לאמר דהתינח לשיטות הר"י ור"ת ורמב"ן ושארי פוסקים דסברי אף במעכשיו בעינן תנאי כפול כמבואר באריכות בב"י סי' ל"ח דעת כל הפוסקים בזה. אבל לשיטות הרמב"ם ושארי גאונים דבמעכשיו ובע"מ לא בעי תנאי כפול א"כ הואיל ואינו מפרש כלל ואם לאו לא יהא גט. א"כ אין כאן כלל ביטול גט בזה אף כשאינה מקיימת התנאי. ולא ידעתי מה קשה לו בזה. דזה ודאי להני פוסקים דסברי דמעכשיו וע"מ הוה כמו תנאי כפול ממילא כמו דאמרינן דגבי מעכשיו אע"ג דלא כפליה לתנאי מ"מ איקבע שפיר התנאי ואם לא יקויים התנאי מתבטל המעשה אף שלא פירש בה ואם לאו כו'. כמו כן ממילא פשיטא ראוי לנו לומר שהוקבע ביטול על אותו גט על אופן שלא יתקיים התנאי. והנה סברות רבא דאפילו גילוי דעת בעלמא מהני היינו שאמר ברוך הטוב והמיטיב ע"ש דף ל"ד. אבל כאן להאי סברא דמעכשיו הוה כמו שפירש וכפל דבריו. ומשו"ה צריך לקיים תנאי אף שלא כפלו. פשיטא דאף עסק ביטולו של הגט בלתי קיום התנאי יש לו דין כמו שפירש ענין הבטול ועיין קדושין מ"ט ע"ב דיש עניינים דמועילים אף בלי כפל תנאי רק בדברים שמוכיחים סגי ע"ש. וא"כ הני פוסקים סברתם דמעכשיו דומה ממש לפירש דבריו. וחכם הנ"ל הביא לדבריו סוגיא דנדרים דף י"א ולא ידעתי מאי שייכיות סוגיא זאת להכא ע"כ דברי ברורים בזה:
יז ועד עתה חקרנו בענין גט על תנאי אי מועיל ביטול תנאי כשיטת רמב"ם או אמירות הא גיטך כשיטית רשב"א. עתה אמרתי לחקור אם יש איזה חשש לכתוב וליתן גט מחדש לאשה שיש עליה מקודם קדושי תנאי או אשה שניתן לה מקודם גט על תנאי ורוצה לכתוב לה גט אחר יש לחקור אם יש בזה איזה חששא ולא ראיתי לקדמונים שיעוררו בזה. ואני מצאתי שהדבר צריך חקירה רבה. ובמ"למ פ"ו מגירושין ראיתי שמסתפק במקדש על תנאי אם יכול לגרש קודם קיום תנאי או לא. משום דהרמב"ם פרק ג' כתב דהכותב גט לאשה דעלמא לגרשה כשיכנסנה אינו גט מפני שלא היתה בת גירושין ממנו בשעה שנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין עכ"ל. ומביא שם דברי תשובת רשב"א שכתב גבי מקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום אם יכול לגרשה קודם כלות הזמן ומסתפק הרשב"א בזה ומסיק המל"מ שם דאפילו להא סברא שעולה על דעת הרשב"א דאינו יכול לגרש תוך הזמן שאני התם דיליף מהירושלמי דלא נעשה גמר הקדושין עד אחרי שלשים יום משא"כ בתנאי לא שייך זה ע"ש דמאריך בזה. ולכאורה אמרתי לחקור איפכא דאפילו להאי סברא דרצה רשב"א לומר דמקדש אחרי שלשים יכול לגרשה תוך זמן מ"מ יש מקום וסברא דגבי מקדש על תנאי אינו יכול לגרש ויש לצדד סברא זאת מהמבואר בנדרים סימן רכ"ח סעי' י"ז שאין מתירין עד שיחול כו' וכש"כ נודר על תנאי שאין מתירין עד שיחול וע"ש בב"י דהקדמונים פליגי גבי נודר על זמן אי מיקרי כבר חל הנדר או לא. וגבי תנאי. סברי כולהו דלא מיקרי חל הנדר ע"ש ובד"מ ס"ק י"ב באורך:
ואף זאת ידוע דשם לא שייכי מעכשיו. וא"כ להאי סברא שהביא הרשב"א דמעכשיו ולאחר שלשים אינו יכול לגרש. ממילא יש לדין בזה במכ"שכ וק"ו דגבי תנאי אינו יכול לגרש. ואפשר לחלק בין העניינים. ואף זאת דשם לא שייך מעכשיו:
אולם אני מצאתי מקור אחר בענין הזה לחקור ולומר דאפי' להאי סברא שרצה שם הרשב"א לומר דגבי מעכשיו ולאחר שלשים יום שפיר יכול לגרש מטעם דזמן ממילא אתיא כמו בנדרים. מ"מ נראה דגבי תנאי אינו יכול לגרש, ואין לדמות כלל ענין נתגרשה על זמן לנתגרשה על תנאי משום דגבי נתגרשה ע"ת מצאתי חששא גדולה ומהראוי דכל אשה שיש עליה קדושי תנאי או גירושין תנאי אינו מועיל לכתוב לה גט עתה מחדש שתתגרשה בו אף על אופן שלא תקיימה התנאי דרך משל שניתן לה גט על אופן שתתני ר' זוז וא"ל אינו גט וא"כ רוצה לכתוב לה גט על אופן שלא תקיימה התנאי מנתינות ר' זוז משום דהואיל ועכ"פ בשעת כתיבת הגט מחדש לא נתברר עליו כריתות ברורה וחלוטה ולא היה ידוע בשעת כתיבה אם אשה זו אשתו ובת כריתות היא משום דגט ראשון יתבטל או אפשר לא יתבטל כלל גט קמא ממילא לאו בת כריתות אשה זו כלל וליכא ברירה בשעת כתיבה ובשו"ע סי' קמ"ז סעיף ב' מבואר דעת הרמב"ם דקודם כתיבה פוסל כל תנאי אף בעל פה ויתקיים אחרי כן. ובב"ש ס"ק ג' מבואר שם דעת הרמב"ם ודעת שארי פוסקים החולקים עליו ודעת רש"י נוטה להרמב"ם והמגיד פ"ח מאריך ומביא מקור לרמב"ם מירושלמי מטעם חשש ברירה וברמב"ם איתא הלשון הטעם שנשאר לו זכות בגופו של גט ואפשר היינו הך דהואיל ובדאוריי' אין ברירה א"כ לא הוה כריתות ברורה ואנן בעינן כריתות גמורה וברורה עכ"פ לדעת השו"ע שקבע דעת כל עניני תנאים המוזכרים והמבוארים בתלמוד כולהו דווקא אחרי הכתיבה בשעת נתינה. אבל קודם כתיבה אף תנאי דבע"פ פוסל אף נתקיים הואיל ובשעת הכתיבה אינו ידוע אם יתקיים ליכא כריתות ברורה באותה שעה. והב"י מאריך ג"כ ומביא לשון תשו' רא"ש כלל מ"ו סי' א' שכתב לפרש הסוגיא דלא כרמב"ם אלא כשיטות התוס' ומסיים אע"פ שפירוש תוס' נכון ומקובל מ"מ לא מלאני לבי להתיר תנאי בע"פ קודם תורף מפני שראיתי שהרמב"ם החמיר מאוד בזה ע"ש ואף מהרי"ט סימן ס"ו מבאר כל שיטות הסוגיא דלא כהרמב"ם וחקר להקשות על פירושו ואעפי"כ מסיים שם הואיל והרא"ש בתשובה לא מלאו לבו להקל נגד פסק הרמב"ם אנן יתמי דיתמי מה כינו ומה גבורתינו להקל ראשינו לעשות מעשה בדבר ערוה החמורה שלא כדברי הרמב"ם עכ"ל:
ואם הבעל ירט לדרכו ורוצה לצוות לסופר ועדים ושליח שיתנו גט ע"ת. הביא הב"ש ס"ק א' בשם מהריב"ל שיאמר כך לשליח וסופר ועדים לא ידעו כלל מזה מכל עסק תנאי ע"ש, ובמהרי"ט סי' ס"ו מביא שמהר"י בי רב חלק גם על זאת ואמר דמ"מ אסור דזיל בתר טעמא משום דאין ברירה ואין זה כריתות גמורה וא"כ אף אם אומר לשליח קודם כתיבה פסול כיון דבשעת כתיבת הגט כבר יש בו קביעות תנאי. ובאר הטיב ס"ק א' הביא דברי מוהרי"ט הזה ע"ש (ובאמת הרב"יש לחקור לקבוע טעם וסבר' לדבר זה מפני מה חששו יותר לחשש דברירה דבשעת כתיבה יותר משעת נתינה וברמב"ם פ"א מפורש עשרה דברים פוסלין בגט וא' מהן שיתנהו לה בתורת גירושין אם כן למה לא חששו לשורש ברירה במוסר הגט ונותנו על תנאי שקובע בשעת נתינה אף שנתקיים התנאי נימא אין ברירה שמא בשעת נתינה לא היה על התנאי קביעות קיום ומסתמא כשנותן גט על תנאי הן בתנאי דמיתה או שארי עניינים הוא אומר אם לא מתי לא יהא גט א"כ לא הוברר בשעת נתינה אם ימות או לא ובין להני סברות שחקר מהרי"ט בסי' נ' דמבטל את הנתינה בלעדי קיומו של תנאי ובין לסברא שכ' מוהרי"ט בסי' ס"ו שמבטל עצמות הגט כשלא יקויים התנאי וכמו שחקרנו בזה למעלה באריכות עכ"פ למה לא ניחוש לעסק ברירה הואיל ובשעת נתינה לא הוברר עדיין על בוריו. כמו שחש לה הרמב"ם על שעת כתיבה ולכאורה יש לחקור זאת ע"פ דברי אביי בדף פ"ו ע"ב גבי ב' גיטין שנתערבו דלא חיישינן שם לברירה דשעת נתינה משום דכי כתיב לשמה בכתיבה כתיב ולא בנתינה ע"ש ועדיין אין דומין העניינים דהתם עכ"פ שני הגיטין נותנין לשם גירושין ע"ש עוד יש לחקור סברא הפרש ביניהם ע"פ המבואר בסימן קל"א סעיף ז' דקודם כתיבה צריך לומ' בפירו' שכותב לשם גירושין אבל בנתינ' דעת הרמב"ם ר"ס קל"ו דא"צ לאמירה ונתן בשתיקה מהני מן התורה ע"ש בב"ש א"כ שפיר יש הפרש בין נתיבה לנתינה ואפשר עוד לומר דכל עסק ברירה הוה כמו סתמא וגבי כתיבה פסול סתמא בלא אמירה ובנתינה כשר סתמא בלא אמירה מדאורייתא רק דרבנן אצריכי ובדרבנן לא חיישינן לברירה אמת דבריש זבחים רוצה למילף סתמא מברירה קדחי שם וקאמר דילמא ברירה גרע מסתמא ע"ש ברש"י אולם אפשר בדרך דילמא איתמר התם (וע"ש בתו' דנראה איפכא כמו שדייק שם מהא דלא נקט על בבא דברירה יתר על כן ע"ש):