שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט
סימן מ
נשאלתי מק"ק ראדשיץ בהסכמת הרב הישיש המפורסם מו"ה ר' יצחק מ"ץ דשם אביו של הרה"ק מו"ה הילל שליט"א אבד"ק דשם ומה"ה הרב החריף ר' נטע הכהן דאנער (וכעת אבד"ק קאליביעל) בדבר שאלה אשר אחד קנה פרה והיא בשנה שלישית וקנה אותה מנכרי בעודה מעוברת ומכדה לנכרי בקניין כסף לחוד דהיינו שהנכרי נתן מקצת דמים והמותר זקף עליו במלוה עד אשר תלד. וגם נתן הנכרי ליטגאב כדרך הסוחרים ומשיכה לא הי' ובזמן הלידה היתה הפרה אצל הרועה וילדה זכר והביא הרועה הוולד להמוכר והפרות של הרועה ילדו ג"כ שני עגלים מבהמות שלו זה תורף השאלה:
תשובה. הנה שאלה זו היא שאלה חמורה וכמה פלפלו בזה בתשובות. ואולם את אשר יוריני מה' ית"ש אותו אדבר הגם שהנני מוטרד מכל צד ואין לי דעתא צלולה לילך בעמקי ים התלמוד והפוסקי'. עכ"ז לא אוכל למנוע הטוב מליקח פנאי גם לשאלה זו:
הנה כבר ידוע מחלוקת רש"י ור"ת ז"ל אי הלכה כר"י דמעות קונות מה"ת או כר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת ורש"י ז"ל פוסק כר"ל דמשיכה קונה בישראל וממילא לנכרי קונה בכסף אבל ר"ת ז"ל חולק ופוסק כר"י דד"ת מעות קונות בישראל ולנכרי רק במשיכה ולא כסף. ודודי הגאון בעל כתר כהונה ז"ל מצרף זה לספק ע"ש בסי' מ"ט ובסי' ח'. אולם בתשו' רעק"א סי' ל"ז לא רצה לצרף דעת רש"י רק לגבי מכירת חמץ דהוא רק דרבנן ע"ש. והאמת שהרמב"ם והרי"ף והמחבר ורמב"ן ושאר ראשונים פוסקים כולם כר"ת עד שכמעט לא מצאתי מבואר בהדיא בהראשונים לפסוק כרש"י רק להאחרונים והמ"ב כתב דרוב פוסקי' כרש"י ועי' בתשו' נ"ש וכבר דחו אותו הח"י באו"ח סי' תמ"ח והכת"כ ורעק"א:
והנה בהיות כן תמוהין מאוד דברי זקיני הש"ך ז"ל בסי' ר' סק"ה שהביא קושיית הר"ן דלמה הוצרכו לתקן משיכה ומסירה בסימטא יקנה בד' אמות וכתב הש"ך ע"ז וז"ל א"נ דע"י משיכה הוי קניין דאורייתא וקניין ד"א אינו אלא מדרבנן עכ"ל הש"ך ומה מאוד תמוהין דבריו דהרי כיון דקיי"ל כר"י דד"ת מ"ק ולא משיכה רק חכמים תיקנו שמשיכה יקנה. א"כ משיכה הוי ג"כ רק קניין דרבנן כמו ד"א ותמוה שהאחרונים לא עמדו ע"ז. ולכאורה יש לדחוק שמשיכה הוי עכ"פ קניין דאורייתא בנכרי משא"כ ד"א אבל לשון הש"ך אינו כן שכתב דע"י משיכה הוי קניין דאורייתא:
וליישב דבריו ז"ל נראה דהנה בבכורות ריש פ"ב אמרו שם בגמ' למ"ד מ"ק בנכרי ע"ש גבי הלוקח גרוטאות מן העכו"ם ומצא בהן ע"ז אם עד שלא משוך יחזור ואי אמרת מ"ק משיכה ל"ל ותירצו בגמ' כגון שקיבל עליו לדון בדיני ישראל ואמרו שם אע"פ שנתן מעות אי משוך אין ואי לא לא ע"ש בגמ' הרי דאפי' להקל מועיל כשקיבל עליו קניין ישראל ומזה כ' המח"א דגם להיפוך כשישראל קיבל קניין נכרי ג"כ מהני. ולפ"ז י"ל דהא דתיקנו חכז"ל משיכה לא תיקנו קניין חדש רק התקנה הי' שכל ישראל יקבל עליו קניין נכרי דהוא משיכה וזה מועיל מדאורייתא דהרי אפי' להקל לגבי איסור ע"ז מועיל ובע"כ דהוי מדאורייתא וא"כ שפיר צדקו דברי הש"ך ז"ל דמשיכה הוי דאורייתא משא"כ ד"א. והוא נכון בעזה"י:
ובזה מיושב ג"כ קצת קו' תוס' בכמה מקומות דאמאי עקרו קניין כסף לגמרי יתקנו תרווייהו מעות ומשיכה. ולפ"ז מיושב דאדרבא אם יתקנו מעות:
ומשיכה א"כ לא יקבלו קניין נכרי ובע"כ יצטרכו לתקן מקצת קניין חדש ומש"ה תיקנו מוטב משיכה לחוד שיקבלו קניין נכרי וזה אין קניין חדש כלל רק דאורייתא ממש:
וזה שלא כדברי האלגזי בריש פ"ב דבכורות שכתב דקיבל עליו לא מהני רק שלא יוכל הישראל לחזור בו כיון דאצל הישראל הוי קניין רק דהנכרי מעכב אבל הנכרי יוכל לחזור בו כיון דאצלו אינו קניין וא"כ לפ"ד האלגזי בישראל מישראל דשניהם דינם במעות ולא במשיכה א"כ שניהם יכולים לחזור בו אבל לפמ"ש לא ס"ל להש"ך כן. והגם דהש"ך בסי' קצ"ח סק"י סובר דאפי' התנו בפירוש דכסף יקנה אעפ"כ אין מועיל זה ל"ק דשאני התם דהתנו על קניין שאינו קניין כלל לא בישראל כיון שחכמים עקרוהו ולא בנכרי דבנכרי משיכה קונה ולא מעות אבל מה שתיקנו משיכה שפיר תיקנו לקבל קניין נכרי וזה שפיר מועיל. ויש בזה ליישב הרבה ואכ"מ:
עוד י"ל בכוונת הש"ך ז"ל לפמ"ש תוס' בע"ז (דף ע"ב) ובפ"ב דבכורות דמציאה ומתנה היכי דליכא מעות משיכה קונה מה"ת וא"כ השתא דעקרו חכמי' קניין כסף א"כ כיון דאין כאן קניין כסף הווי כמציאה ומתנה דליכא מעות וקונה משיכה מה"ת וגם זה נכון ב"ה:
ונפ"מ במילתא דלא שכיחא כמבואר בפ' הזהב מכור לי באלו קנה דבמילתא דל"ש ל"ג בי' רבנן ובזה מעות קונה דלתי' הב' הווי משיכה רק קניין דרבנן כיון דאיכא מעות ולפמ"ש בתי' הראשון כל משיכה הוא קניין דאורייתא:
הדרן לענינינו דרוב פוסקי' כר"ת דהלכה כר"י וממילא בנכרי משיכה ולא מעות. ואולם דעת הרמב"ם ז"ל אף דפוסק בפ"ג מהל' מכירה כר"י אעפ"כ פוסק בפ"א מהל' זכי' ופ"ד מהל' בכורות דנכרי קונה ומקנה ג"כ בדמי' ועמ"ש הה"מ דס"ל דלא קיי"ל לעמיתך בחדא ולנכרי בחדא רק לנכרי או בהא או בהא וראייתו מגמ' דע"ז דאמר רב להנהו סבוייתא כי כייליתו חמרא לעכו"ם שקילו זוזי מינייהו וכו' כי היכי דלא ליהווי דמי יין נסך ואמרו בגמ' דלעולם משיכה בנכרי קונה ומיירי דכייל ורמי למנא דנכרי וקשה דא"כ מאי מועיל הקדמת מעות הרי אי משיכה קונה א"כ מעות אין קונות והיא קושיית תוס'. ובע"כ אף דמשיכה קונה אעפ"כ מעות ג"כ קונה. והנה כמעט הדבר מוכרע דתירוץ הראשון של תוס' דהיו נותנים להם המעות במתנה דחוק מאוד דהרי במתנה יוכל ליקח אפי' אחר שנגע בהיין רק צ"ל דנתנו במתנה על תנאי אם יקחו היין וכדומה ועי' בטויו"ד סי' קל"ב ובב"י שם:
והנה לדעת הפוסקים החולקים אהרמב"ם ז"ל נלפענ"ד בעזה"י ליישב ג"כ ברווחא דהרי לכאורה קשה אהא דאמר רב שקילו זוזי מינייהו וכו' ואמרו בגמ' ואי אמרת משיכה בנכרי קונה מדמשכי' נכרי קני' ויי"נ לא הווי עד דנגע בי' וקשה לי ולפמ"ש בבכורות והבאתי לעיל דבקיבל עליו קניין ישראל מהני אפי' להקל כמו גבי הלוקח גרוטאות ומצא בהן ע"ז וא"כ ס"ס קשה דהרי אפי' אי משיכה אינו קונה בנכרי רק בישראל אעפ"כ הרי מצי להתנות שיקבל עליו קניין ישראל וקונה במשיכה ולא הווי דמי יי"נ. אולם י"ל לפמש"ל בשם האלגזי דהא דקיבל עליו מהני הוא רק לענין שאין הישראל יכול לחזור בו כיון דבישראל מישראל הווי קניין אבל הנכרי יכול לחזור בו כיון דאצל הנכרי אינו קניין וא"כ שפיר אמר להו רב למישקל זוזי דאל"כ שמא יחזור הנכרי והווי יי"נ דישראל אבל כששקיל דמי הווי קניין גמור ומוכח שפיר דמשיכה אינו קונה דאי קונה הווי יי"נ ברשותא דנכרי וא"כ שפיר מתרץ דלעולם משיכה קונה רק דכייל למנא דנכרי וא"כ הווי יי"נ קודם הקניין ואסור תיכף א"כ עכ"פ מועיל למישקל דמי באופן שיקבל עליו קניין ישראל ואי דיכול לחזור בו הרי עכ"פ דילמא לא יחזור דבשלמא לפי הס"ד דמעות הווי קניין גמור א"כ לא קשה דיתנה עם הנכרי שיקבל עליו דין ישראל דלענין מאי יכניס א"ע לספק דילמא יחזור העכו"ם ויהי' יי"נ של ישראל מוטב שיהי' בקניין גמור אבל לפי המסקנא דכייל למנא דנכרי ונאסר עכשיו בבירור א"כ מועיל עכ"פ אי לא יחזור מהקניין ואי יחזור אין הפסד דהרי ס"ס יאסר ודילמא לא יחזור ויהי' דמיו מותרין ומיושב קושיית תוס' והוא נכון ב"ה:
עוד נלפענ"ד דאליבא דהרמב"ם ז"ל גופי' ג"כ אין ראי' מכאן לפי שיטתו של הרמב"ם גופי' דהנה בפ"ז מהל' מעילה דין יו"ד כ' הרמב"ם הפקיד מעות הקדש אצל שולחני אם הוציאו שניהם פטורין בעל הפקדון פטור שהרי לא אמר לו השתמש בהן וכו' ותמהו עליו שהוא נגד סוגיא מפורשת בב"מ פ' המפקיד (דף מ"ג) המפקיד מעות אצל שולחני מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל הגזבר וכ' מהר"י קורקוס הביאו הכ"מ דהרמב"ם דחה ברייתא זו מפני הברייתא דפ' הזהב (דף מ"ח) נתנה לבלן מעל ואמר רב דווקא בלן אבל מידי אחריתי לא מעל עד דמשוך וקשה אמאי לא ימעול הרי עכ"פ יש לו היתר תשמיש אלא וודאי דאין מעילה כיון שלא אמר לו בפירוש להוציא עכ"ד מהרי"ק ז"ל. והנה תוס' בפ' המפקיד הקשו זאת ותירצו בחד תירוצא דמוכר גרע משולחני ואין לו היתר תשמיש ובתי' השני כתבו דלר"ל דמעות אין קונות אין לו היתר תשמיש ולר"י דמ"ק ורק חכמים הפקיעו הקניין ומש"ה לענין היתר תשמיש לא הפקיעו ומש"ה אמר רבא דמתניתא מסייע לר"ל דלר"י אמאי לא מעל הרי יש לו היתר תשמיש והנה הרמב"ם ז"ל פסק דלא מעל עד דמשוך אע"פ שפסק כר"י ומזה כ' המהרי"ק הנ"ל אף דיש לו היתר תשמיש אעפ"כ לא מעל כיון שלא אמר לו בפירוש להוציא. ומוכח מכאן דהרמב"ם סובר דמוכר יש לו היתר תשמיש דאל"כ אין כאן הוכתה כלל להרמב"ם לדחות ברייתא דפ' המפקיד דשאני בשולחני דיש לו היתת"ש שפיר מעל משא"כ בבלן דהווי מוכר והנה לפ"ד תוס' מוכרחין לחלק בין: שמא הביא בנה של זו אצל זו ושל זו אצל זו ומטעם הנ"ל ועי' באלגזי שם. ולא תימא דטעמא דתוספחא משום דלא חשיד לאחלופי במידי דליכא הנאה מיני' והכא שכולן של ישראל ליכא הנאה מיני' ומש"ה אין חוששין. דהרי תני שם שלשה דינין חדא דלוקח מניקה ומטעם דלא מרחמא אא"כ ילדה והדר חני' בברייתא וכן הי' רשב"ג אומר הנכנס לעדרו ומצא זכרים תלויות בשאינן מבכירות ונקיבות במבכירות אין חושש וכו' ובתוספתא וכן הי' רשבג"א המוסר בהמתו לכותי וכו' ומצא זכרים בזקינות ונקיבות במבכירות אין חושש וכו' משמע דכולהו חד טעמא אית להו דלא מרחמא:
וראי' ברורה לזה דהרי לשיטת הפוסקים דחלב אינו פוטר וראייתם מדלא פטר רשב"ג רק בלוקח מניקה ומטעם דלא מרחמא אא"כ ילדה אבל בלא"ה חלב אינו פוטר ומטעם דאף דרובן אינן חולבות אא"כ יולדות ולמיעוטא קיי"ל דלא חיישינן אעפ"כ מחמרי' לומר להחמיר סמוך מיעוטא לחזקה שלא ילדה וכמבואר כ"ז בראשונים ובתוס' בבכורות (דף כ' ע"ב) ד"ה חלב. ואע"פ דרובא וחזקה רובא עדיף אעפ"כ מחמרינן. ולפ"ז קשה הא דבעי בגמ' למיפשט ממתניתין דהלוקח מניקה מדפוטר הבא אחריו מבכורה ש"מ דלא מרחמא ומש"ה לקי על או"ב וקשה דילמא הא דלא מרחמא ליכא רובא רק איכא דמרחמא ואיכא דלא מרחמא ומש"ה לענין בכורה דיש רוב דרובן אינן חולבות אא"כ יולדות רק דמחמרי' למימר סמוך מיעלח"ז אבל הכא דאיכא ג"כ מחצה דלא מרחמא א"כ הווי מיעוטא דמיעוטא דאפי' לר"מ דחייש למיעוטא אעפ"כ למיעד"מ לא חייש אבל לענין או"ב כיון דהוי ספק השקול לא לקי. ועוד קשה אהא דאמרו בגמ' אח"כ בשם ר"י ראה חזיר שכרוך אחר רחל אסור באכילה ופריך והתני' כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו וקושיית הגמ' היא מרישא דהלוקח מניקה דמסיפא ל"ק דבמקום דידה לא מרחמא. וא"כ קשה מאי קושיא דילמא הווי שקולין וכמש"ל ומש"ה רשב"ג גופי' מודה דאסור באכילה רק לענין בכורה פוטר מטעם דרוב א"ח אאכ"י רק דחייש למיעוטא ובצירוף מחצה דלא מרחמא הווי לי' מיעד"מ וכנ"ל אבל לענין אכילה מודה רשב"ג גופי' דאסור. והיא קושיא חמורה לשיטת הפוסקים הנ"ל. אלא וודאי דגמ' הוכיח מדאמר רשב"ג וכן הנכנס לעדרו ומצא מבכירות דשם ליכא שום ספק דהרי המה וודאי מבכירות רק מסופקין אם ילדה זכר או נקיבה ובע"כ דההיתר הוא מטעם דרוב אין מרחמות וא"כ רישא נמי מטעם דרוב אין מרחמות אא"כ יולדות וע"ז סמכו בגמ' דלקי לענין או"ב וגם בחזיר שכרוך להתיר באכילה במקום דאיכא דידה רק איבעי' להו היכי דליכא דידה והדבר מבואר בהדי' בגמ' דאמרו שם בגמ' ת"ש דבר בחזקתו מה סיפא וודאי דידה אף רישא הרי בהדי' דרישא וסיפא חד טעמא דלא מרחמא ואע"פ דדחו בגמ' מידי ארי' הא כדאיתא והא כדאיחא ומאי וכן אפטורה דבכורה אעפ"כ חד טעמא הוא דאי לא ילדה מקודם לא מרחמא רק סיפא וודאי ורישא י"ל דילדה מקודם אבל אי נימא דלא ילדה מקודם א"כ וודאי דידה דלא מרחמא וא"כ גם היכי דידעינן בבירור שלא ילדה מקודם ומסופקין עכשיו אם הוא דידה לפטור הבא אחריו ג"כ פיטר משום דכיון דלא ילדה למר"ח דלאו דידה אבל אי נימא טעמא דרישא דחולבת וסיפא דלמר"ח א"כ מאי וכן ולפ"ז ברישא איכא תרי רובי ובסיפא חד רובא וכנגד זה איכא ברישא חזקה שלא ילדה ומש"ה בעי תרי רובי ולא סגי בחד רוב ובסיפא דליכא חזקה כנגדה מתיר רשב"ג בחד רובא ודו"ק: הרי בררנו דמדקאמר וכן משמע דחד טעמא וא"כ בתוספתא בדין השלישי במסרה לרועה כותי דתני ג"כ וכן ג"כ טעמא דלא שבקה דידה אפי' ע"י מעשה המכריחתה ומטעם רוב או חזקה דלא מרחמא וא"כ איך אפשר לצרפו לספק כיון דלקי על רוב או חזקה זו לגבי או"ב. והדברים ברורים מאוד: ודברינו אלה יתיישב חמיהת האלגזי שחמה אמאי השמיטו הפוסקים דינא דתוספתא דהרי לא מצינו חולק ע"ז. ולפמ"ש ניחא דהנה התוספתא ס"ל דחייש שהחליף בכוונה רק מתירו משום דלמר"ח אבל לפ"מ דקיי"ל דהיכי דליכא לנכרי הנאה לא חשיד להכשיל ולאחלופי וכמבואר בסי' קי"ח סעי' יו"ד וא"כ הכא בתוספתא שכולן של הישראל א"כ בלא"ה מותר ואפי' אי נימא דמרחמא כיון שאין חשיד להכשיל וא"כ דין זה נוהג להתיר בכל האיסורין ומש"ה לא הוצרכו הפוסקים להביא כלל דין זה ודו"ק: אבל אפשר לומר אולי הביא הרועה ממקום אחר להחליף דבשלמא בדינא דתוספתא דאנו דנין על הוולדות הזכרים שבעדר אם הם בכורים מש"ה שפיר פטורין דהרי המבכירות לפנינו וגם הוולדות לפנינו רק שיונקים מהזקינות א"כ בממנ"פ בע"כ הוולדות של הזקינות דאי של המבכירות לא הווי שבקה דידה וכו' וכיון דהמבכירות מניקות נקיבות א"כ בוודאי אין כאן וולדות שלהם רק או דהנקיבות של המבכירות או שכולן נחלפו וא"כ ס"ס אין כאן בכור בעדר זה ומש"ה פטורין אבל בנד"ד י"ל שהחליף ממק"א ואין הבכור כאן רק האחר שהחליפו הרועה או אולי החליפו בשעה שהוציאו מהעדר והביאו להישראל דאז ליכא דידה:
אבל כ"ז אם הי' רק לספק אם החליפן אבל כיון דהוא איבעי' דלא איפשיטא בגמ' אי מרחמא דלאו דידה אפי' ילדה וליכא דידה א"כ הווי בצד ספק זה כמו ס"ס להחמיר חדא דילמא דלאו דידה למר"ח וא"כ א"א לומר כלל שהחליפו ואת"ל דמרחמא דילמא לא החליף:
ומ"ש הרב החריף ר' נטע וחקר אם יש נאמנות להרועה שלא החליפו אחרי שהוא שומר והווי כמו בעלים ונאמן לאסור וצידד בזה לכאן:
סוף הספר