אור ברסלב

שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט

סימן לח

סימן לז

וזאת אשר כתבתי שנית להרב הגאון הנ"ל על דברי תשובתו הנ"ל. אל כבוד הרב האי גאון וכו' כקש"ת מו"ה חיים אליעזר אבד"ק קאליש:

את נועם אמרותיו הגיעני וכו'. הנה בראשית דבריו כ' ולהסכים על דברי שכתבתי ביישוב קושיית השא"ר על סתירת דברי תוס' יבמות (דף צ') אך מה שישבתי ג"כ קושיית כבודו השני' על סתירת דברי תוס' בנזיר (דף מ"ג) מדבריהם שם (דף י"ז) והעליתי דלענין לחייבו שתיים אי אפשר וכו' והבאתי לזה ראי' ברורה וחזקה) ואמרתי שתוס' הוכיחו סברא זו מדברי הגמ' עצמו וע"ז כ' כבודו שאי אפשר לקיים סברתי דמבואר בגמ' היפוך סברתי ועבור זה כ' כבודו על הראי' שהבאתי שהוא באמת קושיא חזקה והניחה בקושי'. אבל אני במקומי הנני עומד כי כפי אשר העליתי מיושב הקושיא והיא ראי' לדברי. ומה שכ' כבודו שמבואר בגמ' איפכא הנה באמת קושייתו לפי סברתי היא קושיא חמורה אבל יש ליישבה כפי שיבואר בדברינו בעזה"י:

ואחזור על דברי הראשונים הנה כ' הסכים ע"מ שכתבתי ביישוב סתירת דברי תוס' ביבמות וקילס הדברים והנה לבי מהסס על דברי תוס' יבמות מטעם אחר והוא דהשא"ר הק' על תוס' הגה"ה. שוב אחר זמן רב אחר שכתבתי להרב הגאון שנית נתיישבתי כי זולת ראי' זו במה שהרב הגאון הנ"ל הודה לי שהיא קושיא חמורה יש עוד ראי' ברורה בדבר דהרי לכאורה קשה בנזיר (דף י"ז) דאמרו שם בנזיר בקבר אי בעי שהיי' ואמרו ה"ד אילימא דא"ל לא תנזור וכו' אלא כגון שנכנס בשיתו"מ וכו' ולפמ"ש בתוס' דהשהיי' חשיב כמעשה א"כ הווי כמו בכלאים דבא"ל אל תלבש אל תלבש ושהה כדי לפשוט וללבוש דחייב עכאו"א דההתראות מחלקות וכדכתבו תוס' בהדי' בשבועות (דף י"ז) ד"ה נזיר וא"כ כפשוטו משכחת לה בנזיר בקבר ולענין ההתראה השני' דמתרין בו צא מבה"ק או בלא אתרו בי' לא תנזור ואח"כ מתרין בו צא וע"ז איבעי' לרבא אי בעי שהיי' ומצאתי אח"כ קושיא זו בלח"מ ובמשל"מ פ"ו מנזירות והמשל"מ תי' כיון דעכ"פ על דיבורו הריני נזיר הווי מזיד ובמזיד אפי' בפנים מספקא לן אי בעי שהיי' וכתב עוד שם דא"א לומר ג"כ בלא ידע דהוא בבה"ק ונזר שם דא"כ הווי נזירות בטעות ולא חייל הנזירות כלל וגם א"ל בנזר מקודם ואח"כ נכנס לבה"ק בשגגה שלא ידע שהוא בה"ק דבזה לא בעי שהיי' ע"ש במשל"מ ועי' עוד ברא"ש בפירושיו בנזיר ובמהרש"א בפ"ב דשבועות שם:

אבל כ"ז י"ל בסוגי' דנזיר (דף י"ז) אבל בסוגי' שני' בנזיר (דף מ"ג) דהקשו איך משכחת לחייבו שתיים משום טומאה וביאה דהרי א"א דלא עייל חוטמי' ברישא והווי כבר מחולל ועומד וע"ז תירצו בגמ' כגון דעייל בשיתו"מ או דעייל כשהוא גוסס ומבואר דבלאו הכי א"א לחייבו שתיים ואמאי והרי משכחת לה כפשוטו בנכנס לבה"ק ואח"כ אתרו בי' ושהה כדי שהיי' דבזה וודאי דמצרפין מעשה דאיסור וכמו בכלאים בשהה כדי לפשוט וללבוש דחייב על כל שהיי' ושהיי' דחשבינן כאלו פשט ולבש וא"כ הכא ג"כ בהתרו בו אח"כ לצאת ולא יצא דחשיב מעשה חדשה כאלו יצא ונכנס ושפיר חייב שתיים דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין אלא בע"כ כדברינו דלחייבו שתיים א"א דאם נצרף הכניסה הראשונה בע"כ טומאה קדים והוא ג"כ ראי' ברורה וחזקה לסברא שהעליתי:

ביבמות דאף דבשעת עיטוף עדיין אין חיוב רק אחר שנתעטף אעפ"כ נצרף מעשה הראשונה כמו בנזיר וע"ז כתבתי לתרץ דברי תוס'. אבל קשה לי ע"ד תוס' מטעם אחר דנראה לי ברור בסברא דהעיטוף עצמו הווי מעשה אף דעדיין אין חיוב ציצית כיון דתיכף אחר העיטוף עובר בעשה הווי העיטוף עצמו מעשה איסור כיון דאי אפשר להיותו עטוף רק אחר מעשה העיטוף הווי העיטוף צורך איסור והווי כמו האיסור עצמו ואין צורך לצרוף מעשה הראשונה רק גבי כלאים באמרו לו אל תלבש אל תלבש לחייב על כל אחת ואחת דההתראות מחלקות וכיון דאתר הלבישה הראשונה אין כאן מעשה חדשה דלא עשה מעשה רק ששהה כדי לפשוט וללבוש ומוכרח לומר כסברת תוס' בשבועות דהמעשה הראשונה שלבש נחשבת כל פעם כאלו עתה לובש וכן בנזיר בקבר או בנכנס בשיתו"מ לפמ"ש דהכניסה בשידה הוא המעשה וא"כ המעשה אין לה צירוף עם האיסור כיון דבשעת הכניסה לא הי' עלול לעבור האיסור אם לא הי' מקבל הנזירות בבה"ק וכן אם לא הי' חבירו פרע עליו המעזיבה ואין הכניסה צירוף להעבירה. אבל הכא בציצית דהעיטוף עצמו דהיינו מעשה העיטוף הוא ביחד עם העטיפה וא"א לחול העשה רק ע"י מעשה העיטוף וא"א שלא יעבור תיכף אחר שנתעטף וגם אין אני דנין לחלק העשה בכל שעה ובפעם הראשונה הווי קום ועשה והשא"ר בא לדון על דברי תוס' דסותרין א"ע דתוס' הכא ס"ל דאין מצרפין מעשה הראשונה היפוך ממ"ש תוס' עצמם בשבועות אבל כבר חירצנו יפה ע"ז. אבל אף אי יהיבנא לי' דתוס' כאן ס"ל דאין מצרפין אעפ"כ קשה על תוס' גופא דהרי כאן בציצית הווי קום ועשה. וראי' לזה מגמ' זו עצמה דאמרו ה"ד אילימא דאתרו בי' לא תנזור וכו' ה"נ קא מתרו בי' הרי דההתראה הוא לא תנזור והרי כל ההתראות צריך להתרותו על האיסור גופא דהרי באכלי' לאיסורא והדר אכלי' לתנאה לא מהני מטעם התר"ס וכמ"ש רש"י במכות (ט"ז ע"ב) ד"ה וריש לקיש והכא באתרו בי' לא תנזור הרי הנזירות גופא אין בו איסור רק הטומאה שלאחר קבלת הנזירות ואעפ"כ הווי התראה ואינו דומה לתנאי דתנאי מילתא אחריתא הוא אבל הכא הנזירות בבה"ק כיון דהנזירות והטומאה באין ביחד הווי הנזירות גוף האיסור. וה"נ בציצית הווי העיטוף גוף האיסור והווי קום ועשה. וביותר קשה לפמ"ש הט"א בריש חגיגה להקשות אהא דאמרו בסדין בציצית דעשה דוחה ל"ת דהווי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה. והקשה לפי דברי תוס' אלו הרי הלאו דכלאים הוא מיד בעת לבישה והעשה לא מקיים עד אחר שנתעטף וא"כ לא הווי בעידנא וכו'. ותי' שם ע"פ פסקי תוס' זבחים ע"ש דכיון דא"א בענין אחר הווי העיטוף אתחלתא דמצוה וממצוה יחשב ומיקרי בעידנא ע"ש. וא"כ כיון דנחשב לקיים המצוה העיטוף עצמו ומש"ה הווי בעידנא א"כ כמו דנחשב העיטוף בציצית לקיום מצוה כמ"כ במתעטף בלא ציצית מ"ט לא יוחשב לביטול מצוה בידים וא"כ מוקשין דברי תוס' אלו מיני' ובי' דלענין בעידנא נחשב העטיפה מהמצוה ולענין דעקרו חכמים כלאים בציצית מיקרי שוא"ת. וא"כ אף אי נימא דתוס' כאן ס"ל דלא כמ"ש תוס' בשבועות וס"ל כאן דאין מצרפין מעשה הראשונה כמו שדימה מר בדבריו וגם השא"ר דימה כן אעפ"כ במקומו קשה על דברי תוס' ביבמות וכנ"ל דהרי העטיפה גורמת בע"כ להעבירה דהרי תיכף רגע אתר שנתעטף עובר בעשה דציצית והווי העטיפה עצמה העבירה והרי בנזיר בקבר מתרין אותו על הדיבור לא תנזור מהאי טעמא גופא וכן מהאי טעמא מיקרי בציצית בעידנא ודוחה העשה דציצית את הל"ת דכלאים וכנ"ל:

ע"כ נלפענ"ד דבאמת ס"ל לתוס' דהיכי דא"א בענין אחר הווי חלק מהמצוה. וכן להיפוך לענין איסור עבירת לאו הוי מעשה איסור. רק דתוס' ס"ל דחיוב תליית ציצית בבגד הוא אחר שנתעטף וג"כ ס"ל דכל זמן שלא שהה כ"כ בבגד בכדי שיכול לעשות ד' ציצית בהבגד אינו עובר העשה אף לאחר העיטוף אבל מ"מ זה וודאי אם יש לו ציצית תיכף ברגע הראשונה אחר העיטוף בוודאי קיים מצוה. רק דאינו עובר עד אחר שיעור הנ"ל. וא"כ הכל ניחא דלענין כלאים בציצית הווי בעידנא כיון דמקיים העשה תיכף אחר העיטוף וזה א"א בלא עיטוף הווי העיטוף ג"כ חלק מהעשה ודחי הל"ת דכלאים. ואע"פ דיכול ללבוש, בלא ציצית ולא יעבור בשעת העיטוף ואח"כ יכול לעשות הציצית אעפ"כ מותר כיון דאע"פ דאינו עובר תיכף אעפ"כ כשיש לו ציצית מקיים תיכף עשה. אבל חכמים שפיר יכלו לעקור כיון דעבירה אין כאן אף לאחר העיטוף עד שיעור שיעשה הציצית א"כ אין העיטוף חלק מביטול העשה דהרי יש לו זמן לעשות ציצית אחר העיטוף ואינו עושה ביטול עשה כלל וממילא מה שאסרו חכמים לתלות הציצית אחר העיטוף זה בוודאי הווי שוא"ת. אבל בנזיר בקבר כיון שתיכף אחר הדיבור הריני נזיר עובר בלאו הווי הדיבור ג"כ מהלאו והווי התראה משא"כ בציצית וכמ"ש וא"כ נכונים דברי תוס' ועל קושיית השא"ר דנצרף מעשה העטיפה על אח"כ ע"ז שפיר תירצתי וכמו שהסכים לזה הדרת גאונו: והנה עם הדברים האלה אבוא להציל א"ע ממה שתפס כבודו דמר עלי על מה שכתבתי לתרץ קושייתו דמר מסתירת דברי תוס' נזיר (דף מ"ג) דכתבו דצ"ל דהוא מסייע להסיר המעזיבה. והק' כבודו דמר דלמה לא נצרף מעשה הראשונה. וע"ז כתבתי לפי סברתי דהמעשה הוא הכניסה בשידה דלחייבו שתיים א"א לצרף מעשה הראשונה דהרי אם הי' נכנס עתה הי' טומאה קדים. וע"ז כתב כבודו דבגמ' מפורש בפירוש להיפוך באוקימתא דמבר"א דעייל כשהוא גוסס והרי התם אין כאן רק מעשה הראשונה של הכניסה ולפמ"ש הווי טומאה קדים:

והנה מריש אומר לפרש דברי מר ביתר ביאור. דהרי לכאורה קשה גם לפ"ד מר דהרי מר כתב דהכניסה בשידה לא נוכל לצרף כלל למעשה:

דזה לא הווי כניסה כלל דהרי השידה מפסקת ולא נכנס כלל לבה"ק וא"כ בעייל כשהוא גוסס דהוא עודו תי באותו זמן ועדיף מנכנס בשידה דעכ"פ הוא במקום בה"ק וכשהוא גוסס אין כאן טומאה כלל. וא"כ אמאי מצרפין הכניסה. רק דכוונתו כיון דהי' גוסס ורוב גוססין למיתה מש"ה הווי כניסה לצרפו אח"כ למעשה משא"כ לפמ"ש לא נוכל לצרפו לחייבו שחיים. והנה המעיין בתוס' יראה שדברים אלו כשהוא גוסס הוא הוספות המעתיקים וכנראה שלא הי' להם גירסא זו רק גרסו דעייל לבית ונפקא נשמתי' וכו' וברמב"ם ז"ל פ"ה מנזירות הל' י"ת ובפ"ג מהל' אבל הל' וי"ו ובסמ"ג בל"ת סי' ר"נ נזיר שנכנס לבית ושהה עד שמת המת הר"ז לוקה שתיים וכו' ומשמע דבשעת הכניסה לא הי' גוסס כלל ולפ"ד מר ג"כ עדיין קשה כנ"ל אמאי לקי וכאן ליכא מעשה אחרת כלל זולת הכניסה ולפ"ד כבודו דכניסה בשידה לא מיקרי כניסה לבה"ק כיון דהשידה מפסקת רק המעשה היא פריעת המעזיבה וא"כ הכא דלא הי' שום מעשה כלל אחר הכניסה ועדיף מנכנס בשידה דהרי עדיין הי' חי ולא הי' שום טומאה כלל ואעפ"כ מצרפין מעשה הכניסה (עיין הגהה) והוא לכאורה ראי' גדולה לסברתי דבכ"מ מיקרי כניסה ותמי' גדולה ע"ד כבודו. אמנם דברי מר נכונים עפמ"ש הכ"מ בהל' אבל שהק' באמת קושיא זו וז"ל שם וא"ת אמאי לוקה הרי כשנכנס לאוהל לא נטמא ואח"כ כשמת המת או בפרע המעזיבה לא עשה מעשה. וצ"ל דמיירי שהתרו בו או כשמסייע לפרוע המעזיבה. ולפ"ז צ"ל דאוקימתא דעייל כשהוא גוסס מיירי בתיכף שנכנס לשם מת והתרו בו אל תכנס שהרי זה גוסס ומיד ימות. ואפשר דמש"ה כ' רבינו עד שמת המת ולא כתב עד שמת הגוסס לרמוז על תכיפת מיתתו שכבר הי' קרוב להקרא מת כשנכנס זה שם עכ"ל הכ"מ. וא"כ דברי כבודו דמר נכונים:

ומעתה אומר דכוונת הכ"מ כמש"ל דבכ"מ דהוא התחלת מעשה וא"א לזה בלא זה הוי התחלת מעשה וגם בציצית אם הי' העשה תיכף אתר העיטוף ג"כ הי' נקרא מעשה רק דאין העשה תלה תיכף וכמש"ל אבל באתרו בי' לא תנזור הוי הדיבור הריני נזיר חלק מהלאו והווי התראה. רק דעל זה אין אנו יכולין לחייבו מלקות דהוי לאו שאין בו מעשה דעקימת פיו לא הוי מעשה וכמ"ש המשל"מ בפ"ג מהל' ביאת מקדש וע"ז שפיר מצרפינן הכניסה הראשונה כאלו עתה נכנס והווי מעשה ע"י התראה שהתרו בי' לא תנזור דהדיבור הוא חלק מהאיסור ולקי ע"י צירוף מעשה הכניסה הראשונה. וא"כ הכא ג"כ בגוסס באתרו בי' אל תכנס דאם תכנס יהי' טומאה וביאה בהדי הדדי ובזה אין צריכין לצירוף מעשה הראשונה להיות נחשב כאלו עתה נכנס אחר שמת דבאמת אם צריכין לזה וכגון לחייבו על התראות מחלקות באמת לא הי' חייב רק אטומאה לחוד וכמ"ש דכיון דמצרפין מעשה הראשונה כאלו עתה נכנס הוי טומאה קדים. אבל הכא דלא מיירי כלל מזה דהרי בטומאה וטומאה או ביאה וביאה פטור כיון שמחולל ועומד. רק דדנין ללקות שתיים אכניסה זו דחלין ביתד וכיון דהתרו בו שלא ליכנס דמיד ימות וכבר ראוי להקרא עליו שם מת ויעבור תיכף אטומאה וביאה א"כ הכניסה זו הוא המעשה ללקות עלי' וכשנדקדק בלשון הכ"מ נראה בהדיא דכוונתו כמ"ש דמיירי דלא יהי' לו אח"כ שהות לצאת והוי כהתרו בי' אל תנזור וה"נ ג"כ כיון דהכניסה וטומאה ביחד הוי הכניסה חלק מהלאו והוי מעשה. משא"כ בנכנס בשידה דבשעת הכניסה אין עלול לעבור תיכף וא"כ אין הכניסה חלק מהלאו רק לצרף מעשה הכניסה כאלו עתה נכנס וזה א"א לחייבו שתיים דאלו עתה נכנס הוי טומאה קדים ומש"ה צ"ל דמסייע ומתרין בי' אל תפרע המעזיבה וכמ"ש הכ"מ ואף להגורסין כשהוא גוסס מיירי ג"כ כנ"ל וא"כ מ"ש במכתבי הראשון דלחייבו שתיים א"א לפ"ז יש לקיים הדברים ובפרט שהבאתי ראי' לזה כמ"ש במכתבי הקדום וכבודו הסכים שהיא קושיא תמורה ולפמ"ש מיושב הכל:

ועתה אבוא לדון על אמרת כבודו שכתב שבחיבורו הקשה באופן אחר ע"ד תוס' נזיר (דף מ"ג) והעלה דזה אין ספק כלל לחשוב מעשה הכניסה בשידה דהרי אין זה כניסה לבה"ק כלל רק כניסה בשידה דהרי השידה מפסקת. רק דקושייתו דמר היתה כמו שמצרפין מעשה דהיתר כמ"כ נצרף מעשה דאתר מה דפרע המעזיבה ובזה כתב לתרץ ולחלק בין מעשה דידי' דמצרפין אף מעשה דהיתר. אבל מעשה דאחר אין מצרפין ומש"ה מוכרחין תוס' לומר דהוא מסייע להסיר המעזיבה עכ"ד כבודו:

הנה דבר גדול העלה והדברים בעצמותן ראויין למי שאמרן וסברא גדולה היא לחלק בין נזיר בקבר ובין נכנס בשידה. אבל הריטב"א במכות שהביא כבודו כ' כיון דבכניסה או בפריעה עביד מעשה הרי שכתב כניסה. רק די"ל דמ"ש כניסה קאי אנזיר בקבר ולא אנכנס בשידה. אבל מדברי המשל"מ שהביא כבודו ומהשא"ר שכתב וז"ל והרי נראין הדברים ק"ו ומה התם דבשעת כניסה לא עבידי דאתי האיסור דהא אפשר שלא יבוא חבירו ויפרע המעזיבה ואפ"ה תשבינן לי' כעושה מעשה מחמת תחלת מעשה דכניסה דהיתרא עכ"ל ולדברי כבודו מאי לא עבידי דאתי יש כאן דהרי עיקר המעשה היא רק פריעת המעזיבה. הרי דס"ל בהדי' דהמעשה היא הכניסה בשידה. וע"ז סבבו דברי שכתבתי ולדבריהם שפיר כתבתי לחלק ולתרץ דברי תוס'. והמשל"מ אחר כל דבריו סיים דאם אתר זרק עליו: *) הגה"ה. שוב אחר זמן רב בתי' למס' נדרים (דף ד') נתבאר די"ל דכניסה בשידה עדיף מנכנס לבית ואח"כ מת המת דבכניסה בשידה הווי כאלו לא הי' כלל באותו רשות כיון דהשידה מפסקת אבל בנכנס לאוהל אף שעדיין תי אעפ"כ עכ"פ הי' באותו אוהל ושם נתבאר באורך בעניינים אלו בעזה"י:

שרץ וודאי דלא הוי מעשה ומבואר מדבריו דהכניסה היא המעשה ולא הפריעה:

אבל גם בל"ז נפלאתי על דברת כבודו דא"כ בנזיר (דף י"ז) בעי רבא דאמרו שם אלא כגון שנכנס בשידה תו"מ ובא חבירו ופרע וכו' והאיבעי' זו עצמה היא ג"כ בשבועות (דף י"ז) בשם רב אשי ובתוס' שם ד"ה צריך גרסו בנזיר ג"כ בעי רב אשי דהאיבעי' זו עצמה היא בב' המקומות. ועי' ברש"י ז"ל בשבועות שם שפירש ג"כ בעי רב אשי דהאיבעי' היא בנכנס בשידה והרי בגמ' בשבועות אמרו בהדי' או דילמא באונס גמירי שהיי' וע"ש דמיירי רק באונס ומש"ה כתבו תוס' בנזיר ד"ה ובא וז"ל דווקא באונס דאי מרצונו אי נמי הוא עצמו פרע בכה"ג לא מיבעי' לן אי בעי שהיי' דבפ"ב דשבועות וכו' וא"כ כיון דפריעת המעזיבה היתה באונס וכש"כ שלא הי' מסייע ולפ"ז לפ"ד כבודו אמאי לקי אף בשהיי' לפי דבריו הרי אין כאן שום מעשה דהרי הכניסה בשידה אין מצרפין דהשידה מפסקת ומעשה הפריעה דהי' ע"י אחר ובאונס ג"כ לא נחשב למעשה כמ"ש כבודו וא"כ אמאי לקי. ובע"כ מוכרחין לומר כמ"ש השא"ר דהכניסה בשידה הוי מעשה וא"כ עדיין דברי תוס' סותרין זא"ז אלא בע"כ כמ"ש לחלק, בין לחייבו אחת משום טומאה לחוד ובין לחייבו שתיים וכמ"ש במכתבי הראשון ונתחזקו דברי שכתבתי:

ובדעתי הי' ליישב עם סברת דמר דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מנזיר הל"ח ט' התמוהים מאוד שכתב מי שנזר בבה"ק לוקה על שהייתו והכ"מ גרס אלא אם התרו בו שלא יזיר א"צ שהיי' והוא כדברי הגמ'. ואח"כ כתב נכנס בשידה תו"מ ובא חבירו וכו' אע"פ ששהה אינו לוקה. ותמה הראב"ד ז"ל דהרי בששהה לא איבעי' לן דוודאי לוקה. וכתב הכ"מ דהרמב"ם מפרש בגמ' או דילמא לא בעי שהיי' דאפי' בשהיי' אינו לוקה. והיא תמי' דמי דחק להרמב"ם ז"ל לנטות מפירוש הפשוט דבשהה וודאי לוקה. גם הלח"מ תמה דאמאי בנזיר בקבר לוקה בשהיי' דהרי להרמב"ם לא גמיר שהיי' אבראי ואפי' בששהה אינו לוקה כמ"ש בנכנס בשידה. עוד תמה הלח"מ בפ"ה שם הל' י"ט דכתב הרמב"ם נכנס לאוהל המת או לבה"ק בשגגה ואח"כ התרו בו ולא יצא הר"ז לוקה והוא ששהה וכו'. ותמה הלח"מ דהרי בפ"ו פסק אע"פ ששהה אינו לוקה ונדחק בזה וכתב בעצמו שהוא דוחק. ועוד יש תמיהות וסתירות בדברי הרמב"ם ע"ש:

ולפי סברת כבודו הי' הכל ניחא כמין חומר. דהרמב"ם מחלק כסברת כבודו דכניסה לבה"ק הוי מעשה לצרפו אח"כ למעשה. אבל כניסה בשידה דהשידה מפסקת לא נוכל לצרפו ומיירי דהפריעה היתה באונס וא"כ אין מצרפין מעשה דאחר ומש"ה אינו לוקה אע"פ ששהה אבל בנזיר בקבר או בנכנס לבה"ק בשגגה שפיר לוקה אשהיי' דמצרפין כניסה הראשונה לבה"ק והי' ניחא ג"כ מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה הל' י"ח נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת המת או נכנס לאוהל המת בשידה ובא חבירו ופרע גג המעזיבה מדעתו הר"ז לוקה שתיים משום לא יבוא ומשום לא יטמא דהרי הכא היתה הפריעה מדעתו כלומר שהי' מסייע ולקי שתיים משום מעשה דפריעה ובנכנס לבית ושהה עד שמת המת מיירי שהי' גוסס ומש"ה הוי כניסה כמו לבה"ק וכמ"ש הכ"מ בהל' אבל וכמש"ל:

אבל עכ"ז אין קיום לדברים אלו דהרי בגמ' בנזיר ובשבועות האיבעי' היא אי בפנים גמירי שהיי' בחוץ לא גמירי. ולפמ"ש אין הספק לחלק בין פנים לחוץ רק בין בפנים ובין בחוץ איבעי' לן אי מצרפין הכניסה בשידה למעשה או לא מצרפינן כיון דהשידה מפסקת. וא"כ מוכח מהגמ' איפכא דהכניסה בשידה וודאי מצרפין רק האיבעי' היא לחלק בין בפנים לחוץ.

ויש ליישב דברי הרמב"ם ואין רצוני להאריך יותר:

ועכ"פ לדברי הרמב"ם לא מצינו חבר ותוס' סוברי' בפשיטות דבנכנס בשידה ושהה וודאי לקי ולפ"ד כבודו תמי' אמאי לקי אע"פ ששהה ודעתי קצרה להבין דברי מר בחיבורו וחיבורו דמר אין בידי אבל עכ"פ דברי מוכרחים כמו שהבאתי ראי' ברורה לזה ממקומו בדף י"ז שם כמ"ש במכתבי הקדום: ומ"ש כבודו על הראיות שרציתי להביא דהרמב"ם ז"ל ס"ל דמעשה דהיתר אין מצרפין ודחיתי הראי' הראשונה והסכים כבודו ועל הראי' השני' מהל' מלכים חיזק כבודו ראייתי ולא הסכים להדחי' שדחיתי והסכים כמ"ש דהרמב"ם סובר דמעשה דהיתר אין מצרפין:

אבל נלפענ"ד דבע"כ ראי' זו נדחה דהרי אם נאמר דהרמב"ם ז"ל סובר דמעשה דהיתר אין מצרפין א"כ קשה לכאורה מנזיר בקבר שפוסק הרמב"ם ז"ל דלוקה על שהיי' והתם הוי הכניסה מעשה דהיתר וע' בלח"מ פ"ה מנזירות הל' כ"א ומ"ש כבודו בריש דבריו דמה שאינו יוצא משם זה הוא המעשה. כבר כתב כבודו בעצמו לדחות זה. ובאמת לא אבין דא"כ בכל לאו שאב"מ נימא כן כיון דיכול לפרוש ולתקן וכמו בקנה חמץ בפסח דלוקה אבל אם שהה חמץ אינו לוקה משום לאו שאב"מ והרי יכול לבערו. וכן בכמה מקומות אלא וודאי הטעם דחשבינן המעשה הראשונה והוא מפורש בהדי' בהר"ן במכות (דף כ"א) גבי כלאים ע"ש. רק די"ל דטעמא דהרמב"ם דס"ל דעקימת פיו הוי מעשה וכמ"ש בפי"ג מהל' שכירות הל"ב ולקי אדיבור הריני נזיר. ואע"פ שהה"מ כתב שם רק היכי דבדיבורא קעביד מעשה אעפ"כ גם הכא י"ל כן וכמ"ש הה"מ גבי מימר דהוי מעשה משום דע"י דיבורו נתפסת הבהמה בקדושה והכא ג"כ ע"י דיבורו נתפס בקדושת נזיר בבה"ק ולקי אבל בנכנס בשידה לפמש"ל להוכיח כהשא"ר באמת פוסק הרמב"ם דאינו לוקה אף בשהיי' רק היכי דהי' מסייע וכמש"ל. ויש לדבר עוד בזה:

אבל בשבועות בנטמא בעזרה דלקי אשהיי' אליבא דכ"ע דהרי בעי רבא אי בעי שהיי' למלקות:

אבל בשהה לוקה וכמו שנראה מדברי הרמב"ם סוף פ"ג מביאת מקדש ואפי' לפמ"ש הכ"מ בפ"ו מנזיר שהבאתיו לעיל דהרמב"ם פירש או לא בעי שהיי' דאפי' בשהיי' אינו לוקה אעפ"כ הכא במקדש אין הפי' כן ומשום דבפנים וודאי גמירי שהיי' אפי' למלקות רק איבעי' דרבא אי בעי שהיי' ובע"כ הכא ג"כ צ"ל דהכניסה למקדש היא מעשה ואף שהי' טהור בשעת הכניסה אעפ"כ לוקה הרי דס"ל להרמב"ם דמצרפין מעשה דהיתר. והא דאינו לוקה בנכנס בשידה בנזיר ומטעם דלא גמירי שהיי' אבראי ואין מצרפין מעשה הכניסה וא"כ בע"כ צ"ל ולחלק ולדחות הראיות שהבאתי ויש גם בזה דברים ואין רצוני להטריחו יותר. ידידו הדוש"ת בכל עוז:

תוכן העניינים

שות ברכת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה