אור ברסלב

שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט

סימן לז

סימן לה

וזה תשובת כבוד הרב הגאון מו"ה חיים אליעזר נ"י אבד"ק קאליש יע"א לכבוד ידיד נפשי אוהבי ואהובי הרב וכו' וכו' מו"ה טובי' גיטמאן נ"י האבד"ק קעלץ:

יקרת מכתבו קבלתי וכו'. ע"ד אשר כתב כ"ת על אשר כתבתי בס' יד המאיר והבאתי דברי המשל"מ בהל' ביאת מקדש ודברי השא"ר בהל' ציצית שדברי תוס' ביבמות (דף צ') גבי ציצית סותרים לדבריהם בנזיר (דף י"ז) גבי נזיר בבה"ק דביבמות כתבו וכו' (לא העתקתי הכל שלא להכפיל הדברים) וכבודו תי' בטוב טעם דשאני בנזיר דחשבינן הליכה הראשונה לבה"ק כאלו עתה נכנס ואולי נכנס עתה הי' מעשה איסור אבל בציצית העיטוף גופי' לא הוי לעולם איסור לפי דברי התוס':

והנה ס' יד המאיר לא אוכל עתה למצוא בין אמתחת ספרי. אך בחיבורי בענין לאו שאב"מ הבאתי הסתירה בענין אחר דשם בנזיר (דף י"ז) כ' בתוס' על מאי דאיתא שם בעי רבא נזיר בבה"ק מהו בעי שהיי' למלקות או לא היכי דמי אילימא דאמרו לו אל תנזור למה לי' שהיי' נזיר מ"ט לא בעי שהיי' דקא מתרו בי' ה"נ קא מתרו בי' וכ' בתוס' וז"ל ולא הוי כלאו שאב"מ במה שמקבל הנזירות דלאו שיש בו מעשה הוא שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר ע"כ נראה לשיטתם דמה שאינו יוצא גופא חשיב מעשה לא בשביל המעשה הראשון וא"כ ה"ה בלבוש בגד בלא ציצית נהי דהלבישה הראשונה לא הוי מעשה דבשעת עיטוף עדיין לא נתחייב מ"מ מה שלבוש בגד בלא ציצית גוף הדבר שלבוש בבגד זה ג"כ הוי מעשה:

והנה שם בחיבורי הבאתי דברי הריטב"א במכות (דף כ"א) בשם התוס' דכ' שם על מאי דקאמר רב אשי דבשהה כדי לפשוט וללבוש ומתרין בו על השהיי' חייב הביא וז"ל וקשיא לי' לרבינו מאיר האיך לוקה הא הוי לאו שאב"מ ובתוס' תי' כיון דהי' יכול לפשוט ואינו פושט ועומד במלבושיו זה חשיב מעשה בכלל לא תלבש דאמר רחמנא שלא יעמוד לבוש וזה חשיב לי' כל שעה כאלו לובש. והביאו ראי' לדבריהם מנזיר שנכנס לבה"ק בשידה תיבה ומגדל ופרע עליו את המעזיבה שהוא חייב על כל שהיי' ושהיי' אע"ג דלא עביד מעשה כיון דבכניסה ופריעה עביד מעשה והוא שהה שם במזיד כדאיתא במס' נזיר (דף מ"ג) ע"כ:

הנה מראשית דבריו נראה ג"כ לפרש דבריו בדברי התוס' דגוף הלבישה מה שהוא לבוש חשיב מעשה אך לבסוף מסיים דעיקר המעשה בשביל שתחלת הכניסה או הפריעה הי' ע"י מעשה ולא עוד אלא שכתב מפורש כסברת כבודו דחשיב לי' כל שעה כאלו לובש. אף דבראשית דבריו אפשר לפרש דכיון דעומד במלבושיו ולבוש בם זה בעצמו חשיב כל שעה כאלו לובש דהשהיי' במלבושיו בעצמה הוי מעשה כאלו לובש. אבל מסוף דבריו שכ' דהוי מעשה כיון דבכניסה או בפריעה עביד מעשה נראה דעתו דרק ע"י מעשה הראשונה חשיב מעשה וא"כ שוב נראה דגם מה שכתב בתחלה דמה שעומד במלבושיו חשיב מעשה וזה חשיב לי' כל שעה כאלו לובש הוי ג"כ הפי' דחשבינן לי' כ"ש כאלו עשה עתה המעשה הראשונה. וא"כ נכונים דברי כ"ת בטוב טעם. דזה שייך רק בכלאים דכיון דחשיב כאלו עשה עתה המעשה הראשונה חייב מלקות. אבל בציצית אלו עשה עתה המעשה הראשונה ג"כ לא הוי חייב מלקות:

ומה שכ' מעכת"ה על מה שכתבתי בתוס' נזיר (דף מ"ג) ד"ה כגון שכתבו דצ"ל דהוא מסייע להסיר המעזיבה אבל בל"ז לא הוי השהיי' מעשה ולא מצרפין המעשה הראשונה ומש"ה חילקתי בחיבורי דדוקא היכא שהוא עשה המעשה הראשונה אז מצרפין אותה למעשה אבל התם בפרע אחר המעזיבה הוא לא עשה המעשה רק אחר אין מצרפין מעשה שנעשה ע"י אחר:

וע"ז כ' ג"כ מעכ"ת לחלק דהתם מיירי לענין ללייבו שתיים אטומאה ואביאה דא"א להיות בהדי הדדי וכו' וכו' ועוד כ' מעכ"ת דהתוס' הוכיחו זה מגמ' גופא וכו' וכו' (לא העתקתי הכל שלא להכפיל הדברים): והנה מעכ"ת כ' בעצמו כי על סברא זו יש לפקפק דנהי דמצרפין מעשה הראשונה היינו שיחשב מעשה הראשונה שעשה בהיתר כאלו נעשה עתה וחייב מלקות אבל זאת קשה לומר שיחשב כאלו נכנס מתחלה באבר אחד ונטמא אותו האבר ושוב אינו חייב על ביאה. ואף דאם יהיבנא לי' סברתו זאת הי' ניחא בזה ליישב קושייתו דלא יכול לאוקמי באמרו לי' לא תנזור דבזה צריך לצרף מעשה הראשונה של הכניסה ואם הכניסה הראשונה הי' עתה אינו חייב שתיים לפי סברתו:

אבל נלפענ"ד דשם בנכנס בשיתו"מ לא נוכל לצרף הכניסה לבה"ק דהכניסה הי' בשידה וכל זמן שהי' בשידה לא הי' עוד בבה"ק שהרי השידה מפסקת ואימתי הווי כניסה לבה"ק בשעת פריעת המעזיבה וכל עיקר הקושיא דזה המעשה מפריעה יצטרף אח"כ להשהיי' נהי דהפריעה הווי ע"י אחר מ"מ מצרפין כמו דמצרפין מעשה דהיתר שנכנס בהיתר ומזה הבאתי ראי' דאף שמצרפין מעשה דהיתר היינו עכ"פ מעשה שיעשה הוא אבל לא מעשה שיעשה אתר אבל אי נימא שמצרפין גם מעשה אחר קשה. ואין מקום לומר כסברתו כיון דמצרפין מעשה הראשונה שוב אי אפשר לחייב שתיים דטומאה קדים דהא המעשה הוא פריעת המעזיבה ובזה באו שניהם כאחת. ומה שכתב כ"ת דאם נצרף מעשה הראשונה נצרף תחלת הכניסה כבר בארנו דאין כאן תחלת כניסה אחרת רק פריעת המעזיבה דמה שנכנס בשידה לא הי' עדיין כניסה כלל ולא הי' אז בבה"ק כלל:

אך גוף דברי סברת כ"ת דאם נצרף כניסה הראשונה שאם אז הי' הטומאה הי' טומאה קדים ול הי' חייב שתיים אף עתה אינו חייב שתיים. מבואר שם בגמ' עצמו להיפוך דרב אשי מתרץ התם כגון דעייל כשהוא גוסס ונפקא נשמתי' אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין. וקשה דשוב הווי לאו שאב"מ שמת המת עליו והוא לא עשה מעשה. וע"כ צריכין אנו לומר דמצרפין הכניסה הראשונה וחשיב מעשה ואינו דומה לפרע את המעזיבה דכ' תוס' דסייע הוא בפריעת המעזיבה דאל"ה לא הווי מעשה משום דפריעת המעזיבה לא עשה הוא רק אחר ולא עשה הוא מעשה הכניסה כלל כנ"ל ומש"ה בעי שיסייע הוא כנ"ל. ועכ"פ בנכנס כשהוא גוסס ומת דחייב מלקות ע"כ הווי הטעם משום דמצרפין מעשה הראשונה וקשה לסברת כבודו דשוב אינו חייב שתיים דאם נצרף כניסה הראשונה כאלו הי' עתה שוב הווי טומאה קדים. וע"כ כנ"ל דבזה לא שייך סברא זו דגוף המעשה מצרפין כאלו הווי מעשה ולא דנימא דשוב הוי כאלו טומאה קדים. ושוב קשה דהווי מצי למוקמי דהתרו בי' לא תנזור כקושיית כ"ת והוא קושיא עצומה ולא יתורץ בסברא הנ"ל וקושיית כבודו הוא באמת קושיא חזקה:

ומה שכ' כ"ת להוכיח מהרמב"ם דמעשה דהיתר לא נחשב למעשה ממה שכ' דאינו לוקה על ב"י רק בקונה חמץ בפסח או חימצו ולא אמרינן דבקנה או חימץ קודם פסח מצרפין מעשה דהיתר הנה ע"ז שפיר כ' כ"ת דשם המעשה הווי בעת שלא הי' זמן איסור כלל. וגם אנכי בקראי האגרת חשבתי כן. אך הראי' שני' ברורה הוא ממש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' מלכים דאסור לחזור למצרים להשתקע אבל לסתורה מותר ואין לוקין ע"ז שבעת הכניסה מותר הוא ואם אח"כ יחשוב להשתקע אין בו מעשה ומוכח דמעשה דהיתר לא הווי מעשה. ומה שדחה כבודו דכשמתרין בו יכול לומר שיצא משם ואין אנו יכולין ללקות אדיבור או מחשבה מה שחושב להשתקע:

דיחוי זה חוזר ונראה דבוודאי על מחשבה אינו לוקה דאל"כ אין מובן דברי הרמב"ם דכ' דבעת הכניסה מותר ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה וקשה דהא משכחת לה דבשעת כניסה הי' תיכף ע"מ להשתקע וע"כ דעל מחשבה אינו לוקה ואף אם דיבר בפיו שישתקע שם מ"מ אינו לוקה דאף אם נודע בבירור שדעתו הי' בשעת מעשה להשתקע מ"מ אינו לוקה עדיין שמא יחזור אח"כ מדעתו ולא ישתקע שם ואינו חייב מלקות על המחשבה אך לפ"ז לא הי' לו להרמב"ם לומר הטעם דאח"כ אם יחשוב לישב ולהשתקע שם אינו לוקה משום דתחלת הכניסה בהיתר הי' הרי בלא"ה אינו לוקה שמא יחזור עוד מדעתו ויצא משם כמו דבתחלת הכניסה אינו לוקה אף שאומר בפירוש שדעתו להשתקע מההוא טעמא שמא יצא אח"כ משם כנ"ל וע"כ דאחר שנשתקע שם וישב שם כמנין הימים שיושב במדינה יקרא אזרח והשיעור לא אדע (ובש"ע או"ח הלכות פסח לענין מעות חטין נראה שדר י"ב חודש נקרא תושב ואפשר דגם שם לענין לשוב למצרים הווי ג"כ השיעור י"ב חודש) וכיון שיושב כשיעור זה שפיר עובר על הלאו שנעשה תושב אף שאח"כ יצא משם דהרי עתה עובר על הלאו. אך הרמב"ם כ' דעתה שוב הווי לאו שאב"מ ושפיר הווי הוכחת כבודו דאם נימא דמצרפין מעשה הראשונה אף שהיתה בהיתר שוב הווי כאן לאו שיש בו מעשה ובוודאי שיטת הרמב"ם דאין מצרפין מעשה הראשונה. אך עכ"ז צ"ע דמשכחת לה מלקות היכי שכבר נשתקע במצרים ויצא משם למדינה אחרת על דעת לחזור וכיון שחזר חייב מלקות דאז הווי מעשה ולא שייך לומר דשמא עדיין לא ישתקע שהרי כבר נשתקע ודוחק לומר כיון דיצא מתחיל עתה כניסה חדשה דהרי לא יצא אלא ע"מ לחזור. הנני ידידו ואוהבו בכל לב דורש שלו' תורתו תשגב שלומו ויפוצו מעיינותיו חוצה כנפשו הטהורה ונפש תדרשנו בכל לב. חיים אליעזר וואקס אבדפ"ק קאליש:

תוכן העניינים

שות ברכת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה