שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט
סימן לה
כבוד ש"ב ה"ה הרב המאור הגדול הבקי רב וצודב מלא פלג בתורה ותעודה ידיו רב לו כש"ת מו"ה ישכר בעריש נ"י האבד"ק זאוויחוואסט יע"א:
ע"ד מעכת"ה בשאלתו בדבר תקנה קדומה מאבותיהם ונכתב בפינקס באיסור וח"ח וארורים שלא ידורו ישראל ברחובות ידועים למען לא יזיק למתייחס וגם שלא יתערבו וכו' וילמדו וכו' ועתה רבים מתחרטים מטעמים שונים ועיקר טעמם כי צר להם המקום וגם כי עתה נהפוך הוא כי יהי' להם טובה למחייתם. ורבים מתרעמים על ההיתר כי טובה להם שלא ידורו ברחובות הנ"ל וגם אין שם עירובין ויהי' חילול שבת אם לא יעשו כתיקון. והנה בריש דבריו כתב כמעכת"ה וז"ל הנה ההיתר שהתיר הרב שהי' בעירנו מקודם מצד שנכתב בפינקס שהי' בהסכמת הרב והרב לא בא עה"ח ונראה שלא הי' ניחא לי' ואין רשות לאנשי העיר לאסור בלי רשותו זה בוודאי אינו דהרי מבואר בכ"מ פי"ד ממכירה בשם הריב"ש דבתקנת בני העיר אין צריך אדם חשוב וברמ"א בחו"מ סי' רל"א בשם הר"ן דהיכי דליכא פסידא לאחריני יכולין לעשות בלי תקנת הרב והכא בשעת התקנה לא הי' פסידא ואדרבא הי' טובה להם והאריך בזה:
והנה אם כי אינני יודע מהות הרב שהי' מקודם עכ"ז בוודאי לא אשתמיטתי' במקומו. לזאת אומר אני כי אם שאין לסמוך למעשה ע"ז אבל ג"כ שאין לדחות בקש וכמו שאבאר בס"ד הנה לשון הריב"ש הועתק בתשו' בית יהודא וז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל וז"ל הא דאמרינן בהני טבחי היכי דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו נראה משום פסידא דלקוחות דמייקרי זביני הילכך לאו תנאה הוא עד דשקלי רשותא מיני' ע"כ נראה מלשונו שלא נאמר דין זה אלא בבני אומנות דאפשר שיהי' הפסד לבני העיר אבל בני העיר עצמם יכולין לעשות כרצונם עכ"ל הריב"ש. והנה הר"ן ז"ל הובא בב"י סי' רל"א כתב ג"כ כנ"ל והביאו הרמ"א להלכה. הרי לפנינו דדברי הריב"ש והר"ן המה לאחדים דטעמא דהריב"ש דתקנת בני העיר א"צ אד"ח משום דליכא פסידא וה"ה בעלי אומנין היכי דליכא פסידא דאין שום חילוק בין בני:
העיר ובין בעלי אומנות רק הטעם והחילוק משום פסידא. והנה הרא"ש והטור חולקין בפירוש ע"ז. וז"ל הרא"ש ואפי' כל בני העיר לאו כל כמינייהו אם לא מדעת אד"ח עכ"ל. והנה אם כל בני העיר רוצין בתקנה בוודאי אין להם פסידא או דמותלין אפסידא ואעפ"כ כתב דלא מהני וטעמא נראה דאולי תקנתם קלקלה ע"פ דין וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל פי"ד ממכירה דהטעם כנ"ל דהרמב"ם שינה מלשון הגמ' דבגמ' אמרו אד"ח והרמב"ם כתב חכם חשוב לתקן מעשי המדינה וגם בתשו' הנ"ל מביא הרבה פוסקים דחולקין אריב"ש. וא"כ עכ"פ אין לדחות דברי הרב מהרה דיש על מי לסמוך וגם המחבר נראה דס"ל כוותי'. ובהיות כן תימא על הרמ"א דערבב הדברים יחד דמתחלה הביא דעת הרא"ש דאפי' בני העיר אינו מועיל תנאם בלא דעת אד"ח והוא דעת הרא"ש דאין חילוק בין פסידא ואח"כ מביא דעת הרמב"ן והר"ן דהיכי דליכא פסידא אף בני אומנין יכולין להחנות והדברים סותרין זה את זה ועי' בתשו' הנ"ל שהרגיש ג"כ בזה:
ולחומר הנושא נלפענ"ד דהנה כפי הנראה מלשון הריב"ש דטעמא משום פסידא ומש"ה בבני העיר לא בעי אד"ח וגוף תשו' הריב"ש אין אתי רק כפי שהובא בתשו' הנ"ל ויש לפרש בזה ב' פירושים או דהריב"ש ס"ל דגם בבני העיר היכי דאיכא פסידא בעי אד"ח או דס"ל דבבני העיר אף דאיכא פסידא לא בעי אד"ח וטעמא דרק בבני אומנין דהמה מועטין נגד בני העיר ורצונם להפסיד לבני העיר ומייקרין השער ומש"ה בעי אד"ח משא"כ ב"ע גופייהו דהמה רבים יוכלו להתנות נגד המועט אף בלא הסכמת אד"ת ואף דאיכא פסידא למועטין. וכ"כ בתשו' הנ"ל לשון הריב"ש באותו תשו' בעצמו שכתב וז"ל בכל ענין שיראה בעיניהם לתקן ולקנוס הרשות בידם אלא דלרבותא נקיט הני אע"ג דאינן דברים כוללין לכולם רק כנגד מוכרי פירות לבד או כנגד הפועלים ואית להו פסידא בהכי אעפ"כ הרשות בידם וכן גרסינן בתוספתא וכו' עכ"ל הריב"ש ומוכח דאע"ג דאית להו פסידא רשאין לתקן רק החילוק בין אומנין ובין ב"ע כנ"ל והנה הרא"ש והטור דלא הזכירו לחלק כלל בין פסידא או לא רק סתמא כתבו דאפי' כל בני העיר אין יכולין לתקן בלא דעת אד"ח ומוכח ומבואר דאף בני העיר וליכא פסידא ואפי' כולן מסכימים אעפ"כ לא מהני בלא אד"ח כנ"ל וע"ז נראה לפע"ד דהרמ"א ז"ל הכריע דהיכי דליכא פסידא לא בעי אד"ח וגם אומנין יכולין לתקן וכדברי הרמב"ן אבל היכי דאיכא פסידא למועטין בזה בעי אד"ת והוא הכרעה בין דעת הרא"ש ובין דעת הריב"ש ז"ל:
וטעם ההכרעה נלפענ"ד דהנה תמוה מאי דאמרו בגמ' הני טבחי דעבדי עניינא בהדדי וכו' חייבינהו רבא לשלומי איתיבי' רב יימר ולהסיע על קצתם לא אהדר לי' רבא אמר ר"פ שפיר עביד דלא אהדר לי' ה"מ היכי דליכא אד"ח וכו'. והוא תמוה וכי זה כ"כ פשוט דהוי למיסק אדעתי' לחלק בין איכא אד"ח או ליכא. ולשיטת הרא"ש לא קשה דהרי לא משכחת לעולם בלא אד"ח וא"כ אף דלא הוזכר הדין בפירוש בברייתא אעפ"כ בע"כ הי' ידוע הדין. וא"כ עכ"פ לא עדיפי אומנין מב"ע אבל אם נימא דברייתא מהני אף בלא אד"ח א"כ מהיכן הי' לו לרב יימר למיסק אדעתי' לחלק ובע"כ מוכח דגם בב"ע היכי דאיכא פסידא למועטין בעי אד"ח וא"כ כיון דבברייתא קתני דרשאין בני עיר להתנות על המדות ועל שכירת פועלין אע"ג דאיכא פסידא דפועלין ובע"כ דגם הברייתא מיירי באיכא אד"ח וא"כ שפיר עביד דלא אהדר לי' כיון דברייתא עצמו מיירי ג"כ באיכא אד"ח: הדרן לענינינו דאנחנו בוודאי אין לנו להקל אחרי הכרעת רמ"א ז"ל וכמ"ש דהיכי דליכא פסידא יכולין לתקן אף בלא אד"ח:
עוד כתב מעכת"ה וז"ל ועוד דזה דווקא בתקנת רשות משא"כ בדבר מצוה שלא יתערבו וכו' ואפי' בלא תקנה קיי"ל דדברים המותרים ונהגו בו איסור צריך התרה ואפי' אם נאמר דבכה"ג א"צ היתר כיון דהי' מנהג בטעות מ"מ מנא ידעי' דילמא הי' מדעת הרב רק ששכח לחתום א"ע עכ"ל מעכת"ה. נראה מדבריו דאם הי' ידעי' שלא הי' מדעת הרב לא מהני והוי מנהג בטעות ואני מסתפק בזה לפמ"ש המרדכי ריש ב"ב סי' תפ"א וז"ל אבל לשנות שלא מדעת כולן במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי לאו מילחא הוא ואין שומעין להן כך הגירסא אבל בהגהות שם במרדכי ישן וכן גרס המהרי"ק ולא מיגדר מילתא היא אין שומעין להן. וע"ש בהגהות שפירש מיגדר מילתא במילי דשמיא א"כ משמע דהיכי דהוא למיגדר במילי דשמיא יכולין לתקן אפי' במקום רווחא ופסידא אפי' שלא מדעת כולן. וא"כ ממילא מהני אפי' בלא אד"ח לדעת הריב"ש ז"ל והרמב"ן ז"ל דעיקר דבעי אד"ח היינו מטעם פסידא וא"כ במילי דשמיא מהני אפי' בלא אד"ח וא"כ אפי' להכרעת רמ"א שכתבנו למעלה דבדאיכא פסידא אף למועטין בעי אד"ח אבל למיגדר מילתא א"צ אד"ח. זולת לדעת הטור והרא"ש ז"ל דלא תלי' כלל בפסידא וכמ"ש לעיל בטעמו דאולי התקנה היא קילקול א"כ י"ל דגם בלמיגדר מילתא בעי אד"ח:
אבל גם זה אינו לפענ"ד דאף דלמיגדר מהני אף בפסידא אעפ"כ היינו רק היכי שהעם פרוצים בעבירה או נגד יחיד שפרוץ בעבירה אבל אם הוא רק גדר ומשמרת אין יכולין להפסיד בלא אד"ח. והדבר מבואר בחו"מ סי' ב' אם רואין שהעם פרוצין וכו' וע"ש בסמ"ע סקי"ג ע"ש היטיב וע"ש הדיעות בזה אבל בסייג בעלמא בוודאי אין יכולין להפסיד ונשאר כהכרעת רמ"א דבעי אד"ח כנ"ל וא"כ אם הי' בשאלה זו הפסד בעי אד"ח. אבל בזה צדקו דברי מעכ"ת דאולי הי' בהסכמת הרב דהרי עיקר הסכמה היא בפה והחתימה היא רק לראי' על ההסכמה ואין זה ענין למ"ש הה"מ פ"ד מהל' גזילה והובא בפוסקים:
דבספק בתקנה מוקמינן אדינא. דזה רק החם דלא ידעי' אם גם בזה תיקנו או לא ע"ז אמרי' הבו דלא להוסיף עלה אבל להרהר לעקור כל התקנה ולומר דנעשית שלא כדין בזה וודאי אין להרהר כלל והרשב"א ז"ל, בחולין (דף י"ח ע"ב) כתב וז"ל ולפיכך נראה שכל שנהגו באיסור ואין ידוע עיקרו של איסור אי מחמת טעות או מחמת חומר אין מתירין לו דדילמא משום חומר עד שנודע שעיקרו מחמת טעות הי' ומי שבא להתיר ולומר טועין היו עליו הראי' עכ"ל. הרי בהדי' כמ"ש. ועוד דהרי החתומים חתמו א"ע על הכתב ושם מבואר שנעשית בהסכמת הרב והרי החתימה היא על הכל וא"כ הוי כמעידין ג"כ ע"ז עצמו שהי' בהסכמתו וא"כ אין שום ספק כלל בזה ע"כ צדקו כל דברי מעכ"ת בזה:
והנה אם חל שבועה על הנולדים הביא הרב הנ"ל בשם תשו' חו"י דפליג על הרא"ש ז"ל הובא ביו"ד בסי' רכ"ח סעיף ל"ה דס"ל להרא"ש ז"ל דאין חל על הנולדים והחו"י חולק. והנה בחו"י אין הכרע אדרבא משמע דס"ל כהרא"ש ע"ש סי' קכ"ו. ומעכ"ת הביא ראי' דחל מהא דאמרי' גדולה מילה שנכרתה עלי' י"ג בריתות. והרי הברית הי' רק עם אאע"ה ואעפ"כ מהני גם לזרעו. ודחה זה וז"ל לפי המבואר בריב"ש ז"ל דקודם מתן תורה הי' קונה גם דשלב"ל ולא גרע נולדים מדבר שלב"ל דמהני עכ"ל מעכת"ה נ"י אך אי משום הא אין לדחות דהרי אחר מ"ת דלא מהני דשלב"ל א"כ פסקה השבועה להנולדים אח"כ וגם לאותו הדור דהרי יצאו לכמה דברים לקולא נגד בני נח (ועי' בפר"ד דרוש א' וב') ובגמ' פג"ה וברמב"ם ז"ל בפי' המשניות שם כתב בפי' וז"ל כל מה שאנו עושין היום אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח וכן אין אנו מלין מפני שאאע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה ציווה אותנו ע"י משרע"ה שנמול כמו שמל אאע"ה הלא תראה מה שאמרו תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני וכל אלו מכלל המצות עכ"ל הרי דבמ"ת פקע מינייהו כל מצוות בני נח רק שנצטוו מחדש בסיני והרי אח"כ דשלב"ל אינו חל. אבל גם בלא זה, אינו ענין לדברי הריב"ש ז"ל. רק הנכון הוא דלא אמרו בגמ' רק גדולה מילה שנכרתה עלי' י"ג בריתות אבל לא אמרו ז"ל דהיא שבועה ממש וגם לא אמרו שהוא לדורות הי"ג בריתות. והגם שאין נפ"מ לדינא בנד"ד רק כדי שלא יקשה ארא"ש ז"ל:
והנה בגוף הדין אי יכולין להתיר לבניהם שהביא מעכת"ה מחלוקת הרשד"ם והפ"ח באו"ח סי' תצ"ו דהרשד"ם סובר דאין יכולין להתיר להן והפר"ח סובר דבנים קילי מאבות וע"ש שמביא ראי' מהירושלמי ותמה ע"ז מעכ"ת דהאיך אפשר להתיר בחרטה או פתח דהרי הם לא נדרו רק בע"כ חל מכח קבלת האבות וא"כ מה חרטה שייך וכמ"ש המהרי"ט ח"א סי' ד' בנזירות שמשון דאין להפר משום דהי' ע"י מלאך וכן צידד המשל"מ פ"ב מהל' נזירות דאב שנדר בנו בנזיר דאין הבן יכול לשאול על נדרו מטעם הנ"ל ומש"ה חילק מעכ"ת בין חרמים דציבור דקיי"ל ביו"ד סי' רכ"ח דא"צ פתח או חרטה דהווי כמו דאמרי' כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת והווי כהפרת בעל ומש"ה מהני ההיתר דהרי המהרי"ט בעצמו כתב דבעל יכול להתיר גם נזירות שמשון עכ"ד מעכ"ת נ"י עוד כתב מעכ"ת דהחרטה היא על מה שקיבלו על עצמם מנהג אבותיהם ולא מיחו וכמ"ש בפ"א דכתובות דף י"א גבי גר קטן הגדילו יכולין למחות וע"ז שייך חרטה עכ"ד מעכ"ת. והנה מ"ש הרב מבואר בסברא בקרבן נתנאל על הרא"ש ז"ל פ' מקום שנהגו סק"ח דאין בכח להתיר ע"י שאלה רק מה שקיבלו הבנים מנהג האבות דהווי מנהג ונעשה כמו נדר אבל מה שחל בע"כ מכח האבות אין מועיל חרטה ומטעם הנ"ל. ושם בסק"ה בשם הגאון רא"ב ע"ש ומוכת מדבריו דשני חומרות יש בו חדא מצד עצמם דנעשה מנהג לדורות שכבר נהגו כאבותיהם והשנית אף לאותן שעדיין לא נהגו כמו קטנים אעפ"כ חל עליהם בע"כ משום אל תטוש וגו'. והנה מה שרצה הקנ"ת להעמיד זה בדברי הב"י סי' רי"ד לפענ"ד אי אפשר דהרי הב"י ס"ל דמנהג בטעות א"צ שום היתר רק לומר להם מותרין אתם ע"ש בב"י והרי הב"י כתב וז"ל ולפ"ז צ"ל דהא דאמרי' דברים המותרים וכו' היינו כשהיו יודעים שהם מותרים ואסרו עצמם א"נ שאבותיהם היו יודעין שמותר ואסרו עצמן ובניהם החזיקו במנהג וסוברין שמדינא אסורין אזי אין רשאי להתיר בלא התרת נדר כעובדא דבני ביישן ומיהו ע"י שאלת חכם ופתח חרטה מתירין להם כשאר נדרים עכ"ל הב"י. והרי הכא לבניהם אין צריכין התרה מצד עצמם דהרי בטעות הי' ובע"כ דההתרה היא מחמת מנהג אבותיהם שחל על זרעם בע"כ ואפ"ה כתב דמהני פתח או חרטה וכדהוכיח הקנ"ח בעצמו מהב"י דכוונתו דגם לבנים מהני שאלה ובאמת היא תמוה דאיזה שאלה שייך כיון דבע"כ חל וכדהקשה מעכת"ה נ"י מדברי המהרי"ט וגם הסברא מחייבת דלא מהני שאלה וכנ"ל. ע"כ נלפענ"ד דסובר הב"י דהרי דברים המותרים ואחרים נוהגין בו איסור הוא רק מדרבנן כדאמרו בנדרים (דף ט"י ודף פ"א) וע"ש לשון הרא"ש דברים שיודעים שהן מותרין ולהחמיר נהגו בו איסור צריך התרה מדרבנן שלא יבואו לזלזל בדברים האסורין עכ"ל ובוודאי דהבנים דחל עליהם בע"כ לא חמירי שיהי' עליהם איסור תורה ומש"ה כיון דכל האיסור הוא רק כדי שלא יזלזלו בנדרים מש"ה לא החמירו יותר מכעין נדרים ממש רק שיהי' כעין נדרים דמהני בהו פתח וחרטה זה הוא סברת הב"י:
ומעתה לפ"ז כ"ז הוא בדברים המותרים וכו' אבל בתקנה בחרם שחל בע"כ ורובם ככולם הסכימו דהווי דאורייתא עי' ש"ך וט"ז ביו"ד סי' רי"ח ובחרמים כ"ע מודו דחל על הדורות וכמ"ש בתשו' הרא"ש ז"ל הובא בתשו' בית יהודה דשבועת יהושע ומעשה דפילגש דהי' ע"י נידוי וחל בע"כ על הדורות וא"כ לא מהני מדינא שאלה לבניהם דהרי חל עליהם מה"ת ושאלה אין מועיל דאין להם פתח:
וחרטה וא"כ מ"ש מעכ"ת בטעמא דירושלמי דמש"ה מהני שאלה כיון דתקנה א"צ פתת וחרטה מש"ה מהני התרה לבניהם. זה אינו דהרי זה הנהיגו רק בדורות אחרונים שאחר חכמי התלמוד והרי כמה כרכורים כרכרו רבותינו הראשונים איך מועיל להתיר בלא פתח וחרטה ותירצו הנח להם לישראל כיון דהנהיגו כך הוי כאלו התנו מתחלה ואם הי' זה בזמן התלמוד בוודאי הי' ידוע להם אלא טעמא דירושלמי כמ"ש משום דהווי רק דרבנן ובגמ' בבני ביישן ג"כ הי' מהני שאלה רק ר' יוחנן הגיד להם שמדינא אסורין אבל שאלה באמת מהני וכ"כ בתשו' זכרון יוסף תיו"ד סי' י"ד וא"כ אין כאן מחלוקת כלל בין הירושלמי לבבלי אבל אם גזרו בח"ת בימי התלמוד ירושלמי באמת לא מהני שאלה. ומ"ש מעכ"ת דשאלה מועיל לבניהם על מה שהסכימו לקבל ע"ע. אף שיפה כיוון אבל לא הועיל רק להתיר להם איסור אחד היינו מה שמצד עצמם אבל לא מה שחל עליהם בע"כ כמ"ש ואולי באמת כיוון לזה והדבר מבואר בקנ"ת הנ"ל:
ובגוף הדין יפה כתב כבודו לחלק בזמנינו אבל אין צריכין לזה וכמו שאכתוב בעזה"י. הנה מ"ש מעכ"ת דבח"ח הקהל כיון דמיגז גייז מהני חרטה דהשתא ומהני התרה גם לבניהם יפה כיוון וגם אני בחידושי כתבתי ליישב בזה דברי המהרי"ט ז"ל בח"א סי' ד' הנ"ל דהוכיח דבעל יכול להפר נזירות שמשון מדאמר ר"ה בגיטין (דף ל"ה) לא שנו אלא בשלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה דמיפר לה בעל והק' המהרי"ט ז"ל דהרי יכולין להדירה בנ"ש ומזה הוכיח דבעל יכול להפר אפי' נ"ש והמשל"מ פ"ה מהל' נזירות דחה ראייתו דהרי אמרו התקינו שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו ודילמא לא ירצו היתומים להדירה בנ"ש:
והנה קשה לי על המהרי"ט ז"ל לפי תירוצו דא"כ מאי פריך הגמ' וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה דהרי יכולין להדירה אם נהנתה מכתובתה תהי' בנ"ש וחכם בוודאי אין יכול להתיר נ"ש וא"כ שפיר חילק ר"ה בניסת דאין מדירין דמיפר לה בעל אף נ"ש אבל בלא ניסת מדירין אותה. ומצאתי אח"כ באיזה ספר קושיא זו ואיני זוכר מקומו אי' והניח בקושיא. אבל באמת כפשוטו לא קשה מידי דהרי באמת קתני במתני' נודרת ליתומים כל מה שירצו ומשמע אפי' נדר אחר ושפיר הקשו בגמ' וליחוש וכו'. רק קושית המהרי"ט דאמאי מפסדת כתובתה בניסת הרי גם בניסת יש עצה להדירה בנ"ש ומ"ש במתני' כל מה שירצו אין בזה כדאי להפסידה כתובתה כיון דעכ"פ יש אופן להדירה גם בניסת. ועוד תירצתי בזה דהרי המהרי"ט כתב הטעם דנ"ש א"י להתיר דהווי כנדר עד"ר ואף דכתבו התוס' דע"ד יחיד יש לו הפרה אעפ"כ בנ"ש כיון דע"ד מלאך הוא תשיב כרבים ע"ש בח"ב סי' כ"ד והרי כבר הקשו בתוס' ידירנה עד"ר ותירצו בתוס' שני תירוצים והב' תירוצים שייכים ג"כ על זה:
ועוד אמרתי בזה דהנה במהרי"ט שם ב' טעמים דא"י להפר נ"ש וטעם הא' במהרי"ט דחכם הוא רק מיעקר עוקר מעיקרא ולא מיגז גייז בין להקל ובין להחמיר ובעל רק מיגז ומש"ה נ"ש א"י החכם להתיר דהרי לא הי' לו שעת הכושר אלא שקדשוהו שמים ואיך יעקור מעיקרא אבל בעל דמיגז תל ההפרה מהשתא (וכן משמע מלשון רש"י במכות דף כ"ב) והנה בתשו' הרשב"א ז"ל הובא במהרי"ט ת"א סי' א' הק' מאי הק' הגמ' וליחוש דהא אין כאן חרטה דמעיקרא דהרי אין מתחרטת על הנדר דהא מוחזקת במעות. ותי' דהא דבעי' חרטה דמעיקרא היינו דווקא במי שרוצה בנדר עצמו כמו בנודר מן הבצל מחמת שהבצל רע ללב וכיוצא בו. אבל בנדר שאינו רוצה בנדר עצמו רק שהנדר הוא נדר קנס כגון שתולה בתנאי שאם יעבור על התנאי יהי' הנדר חל עליו א"כ אין כוונתו לנדר עצמו רק שנדר הוא הקנס אם יעבור על התנאי ובזה גם בחרטה דהשתא סגי. וא"כ לפ"ז מיושב שפיר דשפיר הק' הגמ' וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם דהא ס"ס אין החכם עוקר רק מיגז וא"כ החכם הוא בזה כמו בעל וא"כ גם החכם יכול להתיר נ"ש כמו בעל ודו"ק:
ובזה אמרתי ליישב במה דהק' התוס' אמאי בניסת אין מדירין ידירנה שלא תאכל ככר זה ותאכל לאלתר וכן לקמן מאי הק' בגמ' וליחוש וכו' תאכל לאלתר והקשו האחרונים בזה על קושית תוס' השני' דמאי מהני תאכל לאלתר דהרי קיי"ל דגם באכלה כולה נשאלין. ותי' התו"ג דהרי טעמא דאכלה כולה נשאלין הוא מטעם דעוקר הנדר מעיקרא וכיון דהכא אין כאן תרדמ"ע דהרי מוחזקת במעות רק דבנדר קנס מהני חרטה דהשתא וא"כ אין החכם עוקר רק מיגז ואיסורא דעבדה עבדה. והקשיתי בזה דא"כ מאי הק' תוס' בקושיא ראשונה תאכל לאלתר דהרי בנזיר (דף כ"א) פליגי אי בעל גייז או מיעקר והרבה פוסקים ס"ל דמיעקר וא"כ דילמא ר"ה ג"כ ס"ל דמיעקר וא"כ לא מהני תאכל לאלתר דהרי גם באכלה כולה עוקר וכאן לא שייך תירוצו של התו"ג דבשלמא גבי חכם דצריך חרטה או פתת שפיר יש לחלק דבחדמ"ע עוקר ובחרטה דהשתא מיגז אבל בבעל דרחמנא זכתה לו להפר בע"כ דידה א"כ הבעל לעולם עוקר ולא עבדה איסורא כלל באכילת הככר ומאי הק' תוס'. ולפמ"ש מיושב שפיר דהרי רש"י ז"ל בנזיר כתב שם דאם בעל מיעקר אין בכחו למיגז רק למיעקר ע"ש וא"כ הק' תוס' בממנפ"ש אי ס"ל דמיעקר א"כ אמאי בניסת אין מדירין ידירנה בנ"ש וכקושיית המהרי"ט ז"ל דהרי הא דבעל יכול להפר אף נ"ש היינו רק משום דמיגז וכמ"ש משא"כ אי מיעקר א"כ נ"ש א"י להפר משום שלא הי' לו שעת הכושר ובע"כ דס"ל לר"ה דבעל מיגז גייז ומש"ה יכול להפר אף נ"ש א"כ קשה תאכל לאלתר דהרי אי מיגז א"כ איסורא דעבדה עבדה ושפיר הק' תוס' ודו"ק:
והנה רק זה לטעם הא' דמהרי"ט ז"ל אבל לטעם הב' ונראה דהוא העיקר דהרי לא אמרו נ"ש אין לו הפרה רק נ"ש ליתא בשאלה ומשום דלא שייך חרטה כיון דהוא לא קיבל עליו מדעתו ומרצונו וא"כ בבעל דזכתה לו רחמנא בע"כ דידה יכול להפר ע"ש א"כ אף שדברינו על דברי תוס' עולין כהוגן אבל על מהרי"ט גופא אין ליישב בדברינו דהרי עכ"פ צריך חרטה דהשתא בהתרת חכם והרי בנ"ש חרטה דהשתא ג"כ אין שייך בי' רק כמש"ל בישוב דברי מהרי"ט ז"ל:
ומעתה מ"ש כבוד הרב דבח"ח דהוי כמו הפרת בעל יכולין להתיר לבניהם.
ג"כ יש לפקפק קצת דלא דמי לגמרי דבעל יכול להפר בע"כ דידה ומש"ה יכול להפר משא"כ בתקנת הקהל בח"ח דעכ"פ בעי דעתם ורצונם ומי שאין מסכים לההתרה עכ"פ לדידי' אין מועיל כדאיתא ביו"ד סי' רכ"ח סי' ל"א וא"כ י"ל דלבניהם לא מהני דעתם כיון דחל בע"כ והגם דאין מוכרח אבל עכ"פ יש לפקפק ולחלוק ע"ז והראשונים לא לגמרי דימו להפרת בעל רק דרך דמיון. אבל באמת א"צ לזה וז"ל הריטב"א ז"ל בשבועות (דף כ"ט) כיון שנהגו בכך הוי כאלו פירשו בשעת החרם שיהיו אסורין עד שיתירוהו שהאומר לחבירו הריני משביעך או אוסרך עד שאתירך כיון שהתירו מותר והרי זה כאומר הרי אתה מושבע עד זמן פלוני ומעתה לגבי ציבור שנהגו בכך סתמן כפירושן עכ"ל הריטב"א ז"ל ומעתה כיון דהווי כנדר על זמן קיל מהפרת בעל דהרי אדרבא עיקר טעם דהפרת בעל משום דנדר סתם לית לי' קיצותא ואסור לעולם ויכול להפר ומש"ה לא חילקה רחמנא בין נדר לזמן ובין נדר סתם כדאיתא בנדרים (דף ד' ע"ב) וא"כ לולי הפרתו ה' נדרה קיים אבל הכא בחרמי ציבור הוי רק לזמן עד שיתירוהו א"כ אבותיהם התנו בכך שאחר ההתרה כלתה לזמן האיסור וא"כ יכולין להתיר בלא חרטה רק היתר בעלמא אפי' לבניהם כיון דממילא כלתה זמן האיסור ועי' בתוס' ביצה (דף ה') ד"ה כל דבר שבמנין ע"ש היטב ע"כ יפה כתב מעכ"ת דמועיל ההיתר. ובתשו' זכרון יוסף סי' הנ"ל ג"כ מתיר. ובספר נודע בשערים סי' כ"ג הביא מעשה כזו ממש והתיר ג"כ ושם ג"כ נאמר כדי שלא ילמדו וכו' ע"ש והסכים דעיקר תקנה לא הי' רק לצורך פרנסתם והווי כשאר הסכמת הקהל דיכולין רוב הציבור להתיר וגם בניהם יכולין להתיר להבא וסיים אך זה בהסכמת כולם ולא שיהי' יחיד יכול להתיר לעצמו עכ"ד ז"ל ואם כוונתו רובם או רק כולם סתם בזה ומתחלה כתב רובם ואולי כוונתו רובם ככולם ע"ש:
ועתה אבוא עוד על דברי מעכת"ה יחי' במה שהביא דברי המבי"ט ז"ל בסי' צ"ח שהעלה דמדאורייתא א"צ שום פתח וחרטה דכתיב לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו ומשמע אפי' בלא פתח וחרטה ורק מדרבנן בעי חרטה אבל מה"ת יכול החכם להתיר בלא פתח ובלא חרטה. ועוד העלה בשם המבי"ט ז"ל דהיכי דאיכא פתח א"צ התרה כלל מה"ת רק מדרבנן. והנה תשו' המבי"ט ז"ל אין אתי. ומה אעשה ששתים זו שמענו ואני רואה רק אחת שהביא בנו מהרי"ט ז"ל בח"א סי' י"ט ובח"ב סי' כ"ו בשם אביו ז"ל החידוש השני שהעלה. אבל מה שהביא מעכ"ת חידוש הראשון לא שמעתי. ודבר חדש ונפלא הוא בעיני. ואני תמה א"כ מאי הק' המהרי"ט על אביו ז"ל דלמ"ד אין פותחין בחרטה רק בפתח א"כ אין לנו התרת חכם כלל מה"ת דהרי ביש פחת לנדר א"צ היתר חכם כלל. ולפ"ז לק"מ דהרי צריך התרת חכם היכי שאין לו פתח כלל ובזה מתיר לו החכם. אלא וודאי דהמהרי"ט סובר דבלא פתח וחרטה לא מהני התרת חכם כלל אפי' מה"ת ולמ"ד אין פותחין בחרטה אין החכם יכול להתיר רק בפתח ומש"ה הק' המהרי"ט ז"ל על אביו המבי"ט כנ"ל אבל לפ"מ שמביא כבודו בשם המבי"ט דמה"ת יוכל חכם להתיר בלא פתח ובלא חרטה א"כ ל"ק מידי ופלא שמהרי"ט ז"ל בב' המקומות הנ"ל לא הביא כלל חידוש הראשון בשם אביו ז"ל וגם קושיא זו שהבאתי הק' המהרי"ט בב' המקומות הנ"ל וע"כ נפלאו הדברים בעיני ולא ידעתי להולמן:
ובגמ' דחגיגה (דף יו"ד) היתר נדרים יש להם ע"מ שיסמוכו שנאמר כי יפליא וגו' ר"י אומר שנאמר אשר נשבעתי באפי וכתב רש"י ז"ל מדקאמר באפי משמע יכול אני לישאל לפי שמחמת אפי ולא מדעת מיושבת נשבעתי יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו לומר לא לדעת כן נדרתי שיקרני דבר זה מתירין לו עכ"ל והרי כל ההיתר נדרים אנו למידין מפסוקים אלו ומשמע מרש"י ז"ל דאין למידין רק בכה"ג אבל לא בלא פתח וחרטה ע"כ הדבר צ"ע אצלי להבין דבריו:
עוד הק' מעכ"ת על דין שני דהמבי"ט ז"ל דהיכי דאיכא פתח א"צ היתר כלל מה"ת א"כ אמאי אמרינן בגמ' דיבמות ר"פ האשה רבה (דף פ"ח) האי קונמות ה"ד אי דידי' משום דבידו לאתשולי אלא דאחר ואמר ידענא דאיתשל מרי' עלי' היא גופה מנלן ע"ש. והיינו משום דאתחזק איסורא והרי הק' בשב שמעתתא שמעתא ו' פ"ד לפ"ד התשו' מיימוני דהיכי דלפ"ד העד לא הי' מעולם חזקת איסור נאמן וא"כ הרי חכם עוקר הנדר מעיקרא והרי מעיד העד שלא הי' חזקת איסור דהרי מרי' איתשל עלי' ונעקר מעיקרא. ותירץ הש"ש דהרי עכ"פ עד ההיתר לא הי' חזקה בטעות. ובזה הק' מעכת"ה יחי' דהרי לפ"ד המבי"ט ז"ל א"צ התרה כלל מה"ת והווי חזקה בטעות וא"כ אמאי אין העד נאמן לומר דאיתשל מרי' עלי'. וכתב עוד מעכ"ת ואין לומר דעכ"פ הווי חזקת איסור דרבנן דהרי מדרבנן צריך התרה זה אינו דכיון דיצאה מחזקת איסור דאורייתא שוב אין כאן חזקה כלל וכסברת הר"ש ז"ל דאם טבל במקוה שהיא ספק פסולה מדרבנן ליכא לאוקמה אחזקת טומאה כיון דכבר יצא מחזקת טומאה מדאורייתא אין כאן:
חזקה אפי' מדרבנן עכ"ד מעכת"ה יחי' ונדחק לתרץ בזה:
הנה על גוף דברי הר"ש ז"ל אלו והוא בפ"ב דמקוואות כבר הארכתי בתשו' (תמצאנו לעיל סי' ל"ג) ובררתי דאין כוונת הר"ש ז"ל כן הגם שגם בעל שואל ומשיב מפרש כפי' כבודו. אך אני כתבתי בתשובתי לפרש פי' אחר בדברי הר"ש ז"ל. וגם על גוף הדין הבאתי ראיות דאין הדין כן. אבל לא ידענא כוונת מעכ"ת גם לפי דבריו בפירוש הר"ש ז"ל ונודה לדין חדש זה אעפ"כ לק"מ קושיית כבודו. דהרי אין דין זה דמיון כלל דבשלמא התם הי' חזקת איסור דאורייתא והחזקה אזלא ע"י המעשה הטבילה שטבל וא"כ איתרע החזקה ע"י מעשה הטבילה ואזלא לה החזקה דרבנן ג"כ. אבל הכא לא איתרע כלל החזקה דרבנן דהרי מה"ת לא הי' מעולם שום חזקת איסור לדברי המבי"ט ז"ל כיון דיש לו פתח לנדרו הי' החזקה בטעות רק דאנן לא ידעי' עד עכשיו שהי' בטעות והחזקת איסור דרבנן הווי חזקה טובה כיון דמדרבנן צריך היתר וא"כ אין כאן שום ריעותא כלל בהחזקה דרבנן דהרי לא הי' מעולם חזקת איסור דאורייתא וא"כ אף אם נודה לדבריו בפירוש הר"ש ז"ל ג"כ לק"מ:
אבל גם בלא זה לק"מ ותמהני על מעכת"ה איך לא עלה על דעתו כפשוטו דהרי קיי"ל פותחין בחרטה והיינו דיש היתר ע"י פתח ויש היתר ע"י חרטה דמעיקרא והחילוק מבואר בראשונים בנדרים פ' ארבעה נדרים דפתח מיקרי בדבר שנתחדש ואלו הי' יודע שנתחדש דבר זה לא הי' נודר והוי כעין נדר טעות וגם יש פתח כמו כסבר שהיא כעורה ונמצאת שהיא נאה. וחרטה דמעיקרא היא דבשעת הנדר הי' רוצה בנדר על כל אופן מחמת כעס וכדומה ועתה ניחם על מה שנדר ומתחרט למה נדר מעולם וגם זה מהני להתיר לו רק חרטה דהשתא לא מהני והיינו שגם בשעת ההיתר רוצה בנדר עד עכשיו רק רוצה להתירו מכאן ולהבא וזה לא מהני. והמבי"ט ז"ל לא קאמר דא"צ היתר רק בפתח דמשוי לי' לנדר טעות בזה דעת המבי"ט ז"ל דא"צ שאלה מה"ת אבל בנדר שניתר ע"י חרטה דמעיקרא בזה מודה המבי"ט ז"ל דצריך התרה מה"ת והוא מבואר בהדיא במהרי"ט כדברינו וא"כ לק"מ דמאי דאמרינן בגמ' ידענא דאיתשל מרי' עלי' היינו בחרטה דמעיקרא דבזה צריך התרת חכם מה"ת והוי שפיר אתחזק איסורא ולק"מ:
גם בל"ז לק"מ לפמ"ש המהרי"ט ז"ל באותה תשובה עצמה ובח"א סי' ד' דאם הוא רק נדר על תנאי והנדר הוא רק קנס אם יעבור על התנאי בזה מהני אף חרטה דהשתא והבאתיו לעיל וגם הבאתי דברי התו"ג דבחרטה דהשתא אין החכם עוקר מעיקרא רק מיגז א"כ גם קושיית הש"ש ל"ק דמשכחת לה באותו גוונא דהוא נדר על תנאי ואמר העד ידענא דאיתשל מרי' עלי' דהכא וודאי אתחזק איסורא כיון דעד ההיתר הי' הנדר חל ורק אחר כך מיגז גייז אבל באמת אין צורך לכ"ז והעיקר כמ"ש מקודם:
אבל אי קשיא הא קשיא על דברי המבי"ט ז"ל דהרי תוס' בגיטין (דף ל"ג) ד"ה ואפקעינהו הקשו דהאיך מחייבין מיתה א"א שזינתה דהא הוי התראת ספק דילמא ישלח גט ויבטלו באופן דיפקעינהו רבנן לקידושין. ותירצו דמוקמינן לה אחזקתה שהיא עכשיו נשואה דאל"כ נזיר ששותה יין אמאי לוקה דהא הת"ס היא דשמא ישאל על נזירותו עכ"ד תוס'. וכוונתם דלא נימא דאין כאן חזקה כלל דשמא יפקעינהו רבנן לקידושין והוי חזקה בטעות וכסברת התשו' מיימוני הנ"ל וע"ז הביאו ראי' מנזיר דגם התם הוא כן שמא ישאל על נזירותו ובע"כ דזה לא הוי חזקה בטעות כיון דצריך לחכם והכא ג"כ כיון דצריך לשלוח לה גט והוא כדברי הש"ש הנ"ל וכבר כתבתי בתשו' לדודי הרב החריף ר' משה אהרן נ"י בדברי תוס' אלו ב"ה דברים נכונים. וא"כ לדברי המבי"ט עדיין קשה הא הוי הת"ס דילמא יש פתח לנדרו והוי נזירות בטעות וא"צ התרה כלל רק מדרבנן וא"כ אין כאן חזקת נזיר דאורייתא כלל וכי ילקה על דרבנן מלקות ממש והתם בנזיר משמע דלוקה אלאו דאורייתא והרי אין כאן חזקה דאורייתא כלל דאם ימצא פתח הרי איגלאי מילתא שהי' הכל בטעות. ובגמ' דיבמות (דף פ') איתמר אכל חלב מבן י"ב עד בן י"ח ונולדו בו סימני סריס ואח"כ הביא ב' שערות רב אמר נעשה סריס למפרע ובתוס' שם ולקי על חלב שאכל ולא הוי הת"ס שמא יביא שערות קודם י"ח דהשתא מיהו איגלאי מילתא שהי' גדול בשעת התראה עכ"ל תוס' הרי דגילוי מילתא אף ספק לא הוי ומש"ה אי איגלאי מילתא דהי' גדול לקי. וא"כ הכא לדברי המבי"ט הוי פתח רק גילוי מילתא וא"כ נזיר ששותה יין אמאי לקי דילמא יש פתח לנדרו ואינו רק נזיר דרבנן וגם החזקה חזקת נזיר דאורייתא אין כאן דהרי בפתח א"צ שום התרה כלל ומתירוץ תוס' דמוקמינן אחזקה מוכח דס"ל דלא כהמבי"ט. וביותר קשה לפמ"ש תוס' מכות (דף ט"ו ע"ב) ד"ה במאי דמש"ה לקי ולא הוי הת"ס משום דמחוסר מעשה שאלה לחכם ולדברי המבי"ט שמא יהי' לו פתח לנזירותו וא"צ שאלה כלל ואין כאן מחוסר מעשה:
עוד תמה אני לדברי המבי"ט דהרי בשבועות (דף כ"ח) ס"ל לרבא אכלה כולה אין נשאלין ומטעם דאין על מה שתחול השאלה כיון דכבר עבר האיסור.
ואמימר ס"ל דנשאלין ואמרי' בגמ' דטעמא אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות ע"ש ולרבא דס"ל אין נשאלין לקי ולא מהני לי' שאלה ולהמבי"ט אמאי לוקה אפי' למ"ד הת"ס שמה התראה דהרי הוא עומד וצווח שיש לו פתח וא"צ לשום היתר מה"ת ואמאי לוקה. וגם לאמימר אם לא נשאל מודה דלוקה ואמאי הרי לא עבר רק איסור דרבנן כיון שהנדר בטעות. וא"ל כמ"ש לעיל דהמבי"ט סובר רק בפתח אבל לא בחד"מ והתם מיירי במודה שאין לו פתח רק חרטה ובזה פליגי רבא ואמימר. דא"כ קשה אמאי אמר רבא אכלה כולה אין נשאלין דהרי משכחת שאלה:
ע"י פתח. ואם נאמר דרבא סובר דאין מתירין לו האיסור דרבנן כיון שאין על מה לחול א"כ מאי אמר אמימר דמחוסר קרבן או מלקות הרי אין מחוסר כלל דהרי לא עבר רק אדרבנן כיון שהוא אומר שיש לו פתח וא"כ אין מקום לההתרה על מה שחחול והוי כמו בלקה כבר דמודה אמימר דאין נשאלין עלי':
ובישוב זה נלפענ"ד דבר חדש דס"ל להמבי"ט דהיכי דעבר על האיסור אחר שהתרו בו וקבל התראה אין מאמינין לו שום פתח כלל וכן ג"כ אחר שעבר בשוגג. דהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' שבועות הל' י"ב אם נשבע שלא יאכל והתרו בו ואמר לא הי' בלבי אלא שלא אצא היום וטעיתי בלשוני אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע אבל אם התרו בו וקבל התראה או אמר לא נשבעתי ואחר שהעידו עליו אומר תנאי הי' בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה עכ"ל והוא מתוספתא ע"ש בכ"מ. והרי פתח אין עדיף מאלו הוציא התנאי בפיו ממש וכיון שהתרו בו וקבל התראה אין מאמינין לו על הפתח וידענא שיש לחלק דהתם בתנאי הרי הי' יודע וכיון שלא הגיד להעדים אמרי' שהוא משקר משא"כ בפתח שנתחדש יכול להיות שלא הי' יודע מהפחת. אעפ"כ אין כ"כ לדחות די"ל דס"ל להמבי"ט כיון שלא אמר שיבקש פתח הרי הוא כאלו הודה שעל כל אופן נדר ושלא יהי' לו משום פתח. וכן אם התרו בו וקבל התראה ואח"כ עבר בשוגג. וא"כ אין מועיל לו רק חרטה דמעיקרא דהרי אומר שאז לא הי' מתחרט רק עתה מתחרט על גוף הנדר. ולפ"ז לא פליגי רבא ואמימר רק אם נשאל בחרטה וכבר כתבנו דבחרטה מודה המבי"ט דצריך התרה מה"ח וא"כ שפיר לקי. ואין להקשות דכ"ז ניחא לענין מלקות אבל לענין קרבן הרי הוי חולין בעזרה.
זה ל"ק דהרי בכריתות ובריש ב"מ אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין. ואמרו שם בגמ' טעמא דחכמים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי יפטר ואמרו שם טעמא דרבנן דמתרצינן דיבורי' לא אכלתי שוגג אלא מזיד וע"ש בתוס' בשם התו"כ אם בתחלה אמר מזיד הייתי שומעין לו אבל אם הי' דן עמהם ואמר לא אכלתי אפי' אמר אח"כ לא אכלתי שוגג אלא מזיד חייב כך אומר ר"מ עכ"ל. וחכמים נמי לא פליגי אלא דס"ל דמתרצינן דיבורי' דתחלת כוונתו בדיבורי' הי' לא אכלתי שוגג וכו' אבל אם עומד בדיבורו לא אכלתי כלל גם רבנן מודים לר"מ דחייב חטאת ע"ש וא"כ גם הכא ניחא דמחוסר קרבן בכה"ג. ואפי' ללישנא קמא שם דטעמא דרבנן דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. י"ל ג"כ דווקא התם מאמינין לו שלא אכל כלל ונאמן ע"ע. אבל הכא שהודה שנדר או נשבע ואין רוצה בפתח אין נאמן לסתור דבריו הראשונים (ויש הרבה לדבר בזה ואכמ"ל): ומעתה גם דברי תוס' בגיטין ניחא דשפיר כתבו דמוקמינן אחזקה שלא ישאל על נדרו ומש"ה לקי ול"ק דילמא יש לו פתח דכיון דקיבל התראה אין מאמינין לו על פחח. רק דיכול להתיר בחרטה ובזה צריך התרה מן התורה וגם במכות כתבו תוס' שפיר דמחוסר מעשה ההתרה. ועכ"ז עדיין הנני נבוך בזה ובפרט כי הוא דבר חדש רק ליישב דברי המבי"ט ז"ל ומחמת גודל טרדותי הפסקתי בין הפרקים. ע"ז באתי עה"ח ידידו הדוש"ת:
סימן לו. אל כבוד הרב האי גאון צדיק ונשגב נהירין לי' שבילי דאורייתא עוקר הרים כבוד מו"ה חיים אליעזר נ"י אבד"ק קאליש יע"א בעהמ"ח ספר נפש חי':
לבקשת כבודו דמר לעיין לפרקים בספרו. הנה ספרו דמר אינו חח"י ואך לעשות רצון צדיק ובאלו הימים השגתי ס' יד המאיר ובו נדפס הסכמת מר שליט"א עם קצת ד"ח אמרתי אשים דברתי ולפלפל בדברי כבודו במ"ש בההסכמה:
הנה הביא בההסכמה דברי תוס' ביבמות (דף צ' ע"ב) אהא דאמרו שם דחכמים יכולין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת והק' תוס' דהרי עובר בידים כשמתעטף טלית בלא ציצית וכמו המוצא כלאים בבגדו דפושטו אפי' בשוק דחשיב הלבישה קום ועשה. וע"ז תי' תוס' דבכלאים האיסור בשעת לבישה אבל בציצית אין חיוב עד אחר שנתעטף ומש"ה הוי שוא"ת עכ"ד תוס'. והק' השא"ר בהל' ציצית סי' ל"ב דהרי בכלאים באמרו לו אל תלבש אל תלבש חייב על כל אחת ואחת אף דאח"כ אין מעשה חדשה אעפ"כ מצרפין מעשה הלבישה הראשונה בכל שעה כאלו עתה לובש וא"כ גם בציצית נצרף מעשה העיטוף אח"כ והוי עובר בקום ועשה. וע"ז כתב כבודו לחלק בין מעשה דהיתר כמו בציצית דאין מצרפין המעשה דהיתר אבל בכלאים הוי מעשה איסור. אבל הקשה דהרי בנזיר (דף י"ז) בנכנס לבה"ק ואתרו בי' לא תנזור או בנכנס בשידה ובא חבירו ופרע המעזיבה דלקי אף דאין כאן מעשה ובע"כ דמצרפין הכניסה הראשונה וכמ"ש תוס' בנזיר שם אף דהוי מעשה היתר וא"כ דברי תוס' סותרין זא"ז ובאמת הקשה השא"ר עצמו קושיא זו ודחה דברי תוס' ביבמות מפני דברי תוס' בנזיר וכבודו הביא ג"כ דברי המשל"מ פ"ג מהל' ביאת מקדש (ואחר זמן רב השגתי ס' משנת חכמים וראיתי בו ג"כ קושיא זו ע"ש בסי' א'):
ואני בעניי חמה אני על האריות הללו ולפענ"ד אין כאן סתירה כלל ולדבריהם ברורים בשני המקומות דלעולם תשבינן תחלת המעשה כמו בכלאים ואפי' מעשה דהיתר כמו בנזיר בקבר דנכנס בהיתר קודם שהי' נזיר אעפ"כ חשבינן לי' אח"כ בכל פעם שמתרין בו לצאת מבה"ק ולא יצא חשבינן הליכה הראשונה שנכנס לבה"ק כאלו עכשיו נכנס אחר שכבר נעשה נזיר וא"כ כיון דחשבינן ההליכה כאלו עכשיו:
נכנס א"כ הוי כאלו נכנס אחר שנעשה נזיר והוי מעשה דהיתר כמו מעשה דאיסור. משא"כ גבי ציצית כיון דהחיוב אינו רק אחר שנתעטף ולא בשעת עיטוף א"כ מה תאמר דחשבינן העיטוף כאלו עתה נתעטף דהרי אם עכשיו יתעטף ג"כ לא יהי' עליו חיוב ציצית כיון דהחיוב הוא תמיד רק אחר שנתעטף ולא משכחת גבי ציצית מעשה דאיסור כלל:
ובזה נלפענ"ד ג"כ ליישב קושיא השני' שהק' כבודו דמר שליט"א בתוס' נזיר (דף מ"ג) ד"ה כגון שכתבו דצ"ל דהי' מסייע להסיר המעזיבה אבל בלא"ה לא הוי מעשה עכ"ל כבודו דמר שליט"א. ולפענ"ד אין כאן סתירה דתוס' ס"ל לחלק כמ"ש דהכא לענין טומאה באמת נחשב למעשה ואף מעשה דהיתר ג"כ הוי מעשה אבל לחייבו שתיים אטומאה וביאה ובטומאה וביאה כיון דא"א להיות בהדי הדדי כמ"ש בגמ' דא"א דלא עייל אצבעתי' וכו' א"כ ממנ"פ אם נחשב תחלתו למעשה א"כ תחלת כניסת גופו נחשב ג"כ למעשה ואלו הי' עכשיו נכנס הי' ג"כ טומאה קדים ברישא ולא לקי אביאה ואם לא נחשב תחלת ביאה א"כ לא נחשב כלל והוי לאו שאב"מ ומש"ה כתבו תוס' דמיירי דהי' מסייע וא"כ דברי תוס' נכונים:
ומחמת שידענא כי בזה יש לצדד לכן אומר דתוס' הוכיחו זה מגמ' גופא. דהרי קשה דהרי לעיל (דף י"ז) בעי רבא נזיר בקבר בעי שהיי' למלקות או לא וכו' והק' בגמ' ה"ד אילימא דאמרו לו לא תנזור למה לי שהיי' נזיר טהור מ"ט לא בעי שהיי' דקא מתרו בי' ה"נ קא מתרו בי' אלא כגון שנכנס בשידה וכו' הרי דבאתרו בי' לא תנזור פשיטא דלא בעי שהיי' ועדיף מפרע עליו המעזיבה וא"כ קשה ל"ל לרב פפא לומר הכא כגון שנכנס בשיתו"מ ובפרט דהכא קאי אתירוצא דרבא והרי מצינן למימר דאתרו בי' בבה"ק לא תנזור דחייב שתיים דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתי' אלא בע"כ מוכח כמ"ש דהרי עיקר סברתם לעיל משום דנחשב מעשה ראשונה למעשה וכ"ז הוא רק אטומאה לחוד אבל לחייבו שתים משום טומאה וביאה אי אפשר ומש"ה אמרו בפרע המעזיבה והי' מסייע דחייב שתיים משום מעשה דפריעת המעזיבה משא"כ בלא תנזור דאין כאן מעשה דעקימת פיו לא הוי מעשה רק לצרף מעשה הכניסה לבה"ק וע"ז אי אפשר לחייבו שתיים וכמ"ש דאלו עתה נכנס הוי טומאה קדים ומיושב קושייתו דמר:
והנה לכאורה הי' נ"ל להביא ראי' דהרמב"ם ז"ל ס"ל דמעשה דהיתר אין מצרפין מהא דכתב בפ"א מהל' חמץ דין ג' אינו לוקה משום בל יראה אא"כ קנה חמץ בפסח או חימצו שיעשה בו מעשה אבל הי' לו חמץ קודם פסח וכו' אינו לוקה מפני שלא עשה בו מעשה עכ"ל. ולפי שיטת התוס' דמעשה דהיתר ג"כ חשבינן למעשה והוי יש בו מעשה א"כ אפי' קנה חמץ או תימצו קודם פסח ועבר פסח ולא ביערו חייב מלקות כיון דבא ע"י מעשה ומוכח דהרמב"ם ס"ל דמעשה דהיתר לא מיקרי יש בו מעשה (שוב אחר זמן רב השגתי ס' משנת חכמים וכ' כדברי האלה). אבל באמת אינו מוכרח דהתם בנזיר הוי עכ"פ זמן איסור דאף דהוא לא הי' עוד נזיר קודם שנכנס לבה"ק אבל עכ"פ נוהג איסור נזירות תמיד מש"ה חשבינן מעשה דהיתר ג"כ למעשה משא"כ חמץ קודם פסח דאין זמן איסור כלל מש"ה חשבינן לי' ללאו שאב"מ:
אבל הי' נ"ל להוכיח דהרמב"ם פליג אתוס' מהא דכ' פ"ה מהל' מלכים הל"ז וח' בג' מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים וכו' ואח"כ כתב מותר לחזור למצרים לסחורה ולפרקמטי' וכו' ואח"כ כ' ואין לוקין על לאו זה שבעת הכניסה מותר הוא ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה עכ"ל ואם כדברי תוס' א"כ הוי לאו שיש בו מעשה (וגם ראי' זו ראיתי בס' משנת חכמים אבל שני הראיות אינם ראיות וכמ"ש כאן) אבל גם מזה אין ראי' דהרי בכל פעם שמתרין בו לצאת יכול לומר שיצא ולא ישתקע וא"כ אפי' מקבל ההתראה אין אנו יכולין ללקות אדיבור או אמחשבה כיון שיכול עוד לצאת משם אבל בנזיר בקבר הרי עובר בכל שעה וכן בכלאים. וע"ז באתי עה"ת: