אור ברסלב

שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט

סימן לד

סימן לג

אל כבוד הרב הגדול מעוז ומגדול החריף המובהק השנון המפורסם לתהלה רב וצורב אור נערב כקש"ת מו"ה שמואל יעקב נ"י האבדק"ק חענטשין יהל אורו:

מכתבו קבלתי בדבר השו"ב מביאלאגע אין חשקי באמת להתערב בזה לעשות פעולות רבות רק אמרתי להעלות במה שנוגע לנידון האיסור שעשו בכתב על השו"ב. הנה בדין שבועה בכתב יש בזה שני ספיקות. הספק הא' אם כתיבה כדיבור דמי או לא. הספק הב' דאף אם נימא דכתיבה כדיבור דמי אעפ"כ כמו בעדות דממעטינן מפיהם ולא מפי כתבם א"כ כמ"כ בשבועה דכתיב לבטא בשפתים וכתיבה לא מיקרי בשפתים וכן בנדר כתיב ככל היוצא מפיו יעשה זה תמצית הספיקות כפי שראיתי להמחברים ז"ל. והנפ"מ בזה בחרמי' בכתב דלספק הראשון גם בחרמי' לא מהני. ולטעם השני מהני דהרי בזה לא בעינן בשפתים וכמ"ש הנוב"י חלק חו"מ סי' למ"ד אות י"ב ע"ש:

והנה אדבר כעת בספק הראשון אם כתיבה כד"ד או לא. הנה לפענ"ד דדבר זה במחלוקת שנוי' בין תלמודא דידן ודירושלמי. דהנה בקידושין (דף מ"ח) איתא התם התקדשי לי בשטר וכו' וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת. והנה באה"ע סי' ל"ב הביא שם הב"ש בסק"ג דבקידושי שטר א"צ לומר הרי את מקודשת לי רק ה"ז לקידושך שתדע האשה שנותן לה לשם קידושין משום דבעינן:

רצונה. אבל בקידושי כסף זה לא מהני דהרי בעינן אמירה דידי' וזה נלמד מכי יקח דבעינן אמירה אבל בקידושי שטר לא בעינן אמירה רק שתדע שהוא לקידושין ע"ש (ויש בזה אריכות דברים ת"ל) וא"כ לפ"ז קשה דהרי מסקינן התם דמיירי שקידשה בשטר רק שהשטר הי' פסול ומטעמים שאמרו שם בגמ' כגון דהי' שלא לשמה. אבל עכ"פ השטר בעצמו הי' כמו כל שטרי קידושין דצריך לכתוב בו הרי את וכנ"ל דבלא זה לא נקרא שטר כלל וכדאיתא בפוסקים וא"כ נחזי אנן דאם נימא דכתיבה כד"ד וא"כ אם נותן לה פרוטה בתורת כסף קידושין ולא קידשה בתורת שטר ולא אמר הרי את רק שכתב בכתב הרי את מקודשת ג"כ מקודשת דאף דבכסף בעי אמירה אעפ"כ הרי הכתיבה כד"ד וא"כ לענין מה אמרו בגמ' באמר התקדשי לי הרי דברים אלו נכתבים בשטר והכתיבה כד"ד וסגי בהרי זה לקידושך בלבד וכיון שהשטר שוה פרוטה מקודשת בתורת כסף ואמירה לא בעי דהרי מה שכתוב בשטר הוי כדיבור אלא מוכח דכתיבה לכד"ד ומש"ה כיון שמקודשת בתו"כ וקידושי כסף בעי אמירה מש"ה צריך שיאמר בפירוש התקדשי לי ולא סגי באומר ה"ז לקידושך וכן בכל קידושי כסף וכתב הרי את לא מהני רק אמירה ומוכח דכלכד"ד: אבל מדברי הירושלמי הביאו הרי"ף ז"ל בפ"ק דקידושין דהוכיח דשטר מהני אע"פ שאין שוה פרוטה דאל"כ הרי מהני בתורת כסף וע"ש בר"ן ואם נימא דכתיבה לכד"ד א"כ קשה הרי בקידושי כסף בעי אמירה ובשטר לא בעי אמירה וא"כ לענין זה מהני תורת שטר דלא בעי אמירה דידי' אלא מוכח מהירושלמי דכתיבה הוי כדיבור. וא"כ גם אם הוי בתורת כסף ג"כ מהני כיון שנכתב בשטר הרי את והוי אמירה ומקודשת ומוכח דככד"ד. ואולם י"ל דגם תלמודא דידן ס"ל כהירושלמי והא דנקיט לשון התקדשי לי היינו לרבותא דאינך תנאי התם דסברי דאינה מקודשת אף דאמר לה בפירוש התקדשי לי:

וראיתי בס' ברית אברהם חיו"ד סי' נ"ט האריך להביא ראי' דכד"ד מקידושי שטר דמהני אף בלא אמירה והוכיח דכד"ד וע"ש בזה. ולא ידענא אנה מצא דקידושי שטר בעי אמירה רק דמהני מטעם דכתיבה הוי במקום אמירה דלפענ"ד דאין הטעם משום דהוי אמירה רק דבקידושי שטר לא בעי אמירה כלל כמו בגט לדעת הפוסקים דבנתן לה בשתיקה סגי ומקיש הוי' ליציאה דכמו בגט דכתיב וכתב לה ספר וגו' ונתן בידה כן ג"כ תורת קידושי שטר והא דלמדנו מכי יקח דבעי אמירה לא קאי כלל על קידושי שטר דקידושי שטר הוי כמו גט דהתורה גזרה דמהני וכן אמרו בגמ' בפ"ק דקידושין דקידושי שטר הוא משום דמקיש הוי' ליציאה וכנ"ל ועי' בר"ן ז"ל פ"ק דקידושין דבקידושי כסף לכ"ע בעי אמירה:

ועוד נ"ל להביא ראי' דככד"ד מהא דאיתא ביבמות פ' חרש ובאה"ע סי' מ"ד דחרש אין לו רק קידושי דרבנן וסתם חרש בכ"מ היינו אינו שומע ואינו מדבר ומשמע דאילם אית לי' קידושי תורה וכן מוכח בגיטין (דף ע"א) דהביא בגמ' בנשתתק והרכין לכתוב גט כותבין ואמרו שם בגמ' אילם קאמרת שאני אילם וכו' ומדמדמי לה בגמ' מוכח דאילם אית לי' קידושי תורה. דאל"כ הרי אמרינן כמו שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה וכמ"ש בגמ' שם וא"כ מה אמר לי' אילם קאמרת הרי לא הקשה מאילם רק, מנשתתק. אלא מוכח דאילם אית לי' קידושי תורה וא"כ קשה הרי בעי אמירה ובשלמא קידושי שטר לא בעי אמירה אבל בכסף דבעי אמירה היכי משכחת לה. וגם אמרו התם בגמ' דלר"א קידושי חרש הוי ס' תורה וחייבין אשם תלוי ולא חלקו בגמ' בין שטר לכסף. אלא וודאי בע"כ או דהי' בכתב שכתב הרי את או בהרכנה והרי לדעת הרמב"ם ז"ל והרבה מהפוסקים שם דין הרכנה וכתב שווין ועי' בתוס' גיטין (דף ע"ב) שם ולא ממעטינן כתב רק בחרש אבל בפקח מהני כתב כמו בהרכנה ועי' באה"ע סק"ך וסי' קכ"א וא"כ מוכח דככד"ד. אבל לדעת הפוסקים דהרכנה עדיף מכתב ע"ש בגיטין י"ל דקידש בהרכנה. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דהרכנה וכתב שווין מוכח דככד"ד ועי' בתו"ג בסי' קכ"א סק"ה וא"כ למדנו עכ"פ דבחרמים דלא בעי בשפתים דכתיבה הוי כאמירה:

והנה בענין הספק השני כיון דכתיב בשפתים וכתב אף אם כדיבור דמי אם מהני. הנה בגיטין פרק מי שאחזו (דף ע"א) חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו וכו'. אר"ז הא קשי' לי דתניא אם לא יגיד פרט לאילם שאינו יכול להגיד אמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב. א"ל אביי שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. ופירש"י פרט לאילם שאינו חייב קרבן שבועה. ובתומים סי' צ"ו הביא בשם השבו"י מדאמרו פרט לאילם שאינו יכול להגיד. ולפירש"י דפטור מקרבן שבועה והקשה דהרי לא קיבלו שבועה כלל. ומזה הוכיח דשבועה בכתב מהני. והנה בתומים יפה תירץ בזה ע"ש. אבל בלא זה נ"ל דאין כאן קושי' כלל דהנה בתו"ג הק' עוד שם אהא דתירצו בגמ' שאני עדות דרחמנא אמר מפיה ולא מפ"כ והק' התו"ג דא"כ למה לי' למעוטי מאם לא יגיד הרי קרבן שבועה ליכא רק בכפירת ממון וא"כ כיון דמפ"כ לא מהני ממילא אין כאן כפירת ממון וע"ש שנדחק בזה. אבל באמת אין כאן קושיא. דהנה הש"ך ז"ל בסי' מ"ו הק' אמאי אילם פסול לחתום א"ע בעדות שבשטר הרי קיי"ל דבעדות שבשטר לא שייך מפיהם ולא מפ"כ והניח בצ"ע. והרב הקצוה"ח שם כיוון בכאן לאמתו ותירץ דאילם הוי פסול הגוף כמו סומא דממעטינן מאו ראה. וכמ"כ אילם ממעטינן מאם לא יגיד פרט לאילם דבשעת ראי' צריך להיות מדבר ואם אינו מדבר הוי תחילת בפסלות ואף אם נעשה בריא בשעת הגדה ג"כ פסול משום תחילתו בפסלות. וע"ז הק' הגמ' הרי יכול לדבר מתוך הכתב וא"כ אינו אילם כלל. וע"ז תירץ הגמ' כיון דחזינן דבעדות אמרה תורה מפיהם ולא מפ"כ מש"ה נקרא אילם והוי תחילתו בפסול ומש"ה פסול לחתום בשטר ע"ש.

וא"כ קושית התו"ג לא קשה דמיירי דבשעת הגדת העדות נעשה:

בריא והי' מדבר וקיבלו השבועה וא"כ לולי דהקרא ממעט מאם לא יגיד הי' העדות כשר דהווי מפיהם ומאם לא יגיד ממעטינן לה דהווי תחילתו בפסול ובעדות צריך תחילתו וסופו בכשרות וממילא אחר דממעטינן מקרא באמת אין כאן כפירת ממון אבל אם לא היינו ממעטין מקרא ממילא היו חייבין ק"ש. וממילא מיושב ג"כ קושיות השבו"י דלעולם שבועה בכתב י"ל דלא מהני רק דמיירי דבשעת הכפירה נעשה בריא והי' מדבר וקיבלו שבועה ומש"ה צריך למעט פרט לאלם דפטורין מק"ש ומטעם הנ"ל ודו"ק:

ועוד ראיתי שם בשם השבו"י ראי' דלכד"ד מהא דאמרו במגילה (דף י"ח) אילימא דקרי פסוקי פסוקי וכתב לה ומדלא סגי בכתיבה לחוד מוכח דלכד"ד. ובספר ברית אברהם תמה עליו דהרי בשעה שכתב אינו מסתכל בכתב והוי קראה על פה ומש"ה לא יצא ע"ש. אבל נ"ל דאי משום הא לא ארי' דזה לא הוי על פה כיון שכותב מתוך הכתב דהרי כתב המרדכי בגיטין פ' הנזקין דדברים שבכתב היכי דשגורין בפיו מותר לומר בע"פ והביא ראי' מהא דתפילין ומזוזות נכתבין שלא מן הכתב משום דמגרס גריסין ע"ש.

מוכח מדבריו דדברים שבכתב שאסור בע"פ ואיסור שכתוב שלא מן הכתב חד דינא הוא. וא"כ כל כתיבה דהתירו איך משכחת לה כיון דבשעה שכותב אינו מסתכל בכתב. ובע"כ כיון דא"א בענין אחר שרי או דזה הוי מתוך הכתב ולא נקרא בע"פ וא"כ כיון דכתיבה לא הוי בע"פ שפיר הביא השבו"י ראי' ממגילה. אבל עדיין יש לחלק דאף דלא נקרא קריאה בע"פ אעפ"כ כיון דמגילה נלמד מדכתיב בספר וכאן בספר ג"כ לא הווי. אמנם גוף הראי' יש לדחות דהרי כולי עלמא מודה דצריך לכתחילה עכ"פ להשמיע לאזניו. וכמ"ש באו"ח סי' תרפ"ט ובכתיבה אין כאן השמעת אוזן וא"כ צריך עכ"פ לכתחילה קריאה. וגם בלא זה אין זה דמיון לשם וכמ"ש בתומים שם:

והנה הנוב"י בסי' הנ"ל כתב דזה תלי' בפלוגתא דהרמב"ם והר"ת דלר"ת ז"ל דמכשיר בעדות בכתב היכי שאינו אלם משום דהוי ראוי לבילה וא"כ גם בשבועה לא בעינן בשפתים רק ראוי לשפתים משא"כ להרמב"ם דלהרמב"ם ז"ל דפוסל עדות שבכתב א"כ לדידי' גם בשבועה לא מהני ע"ש. ולכאורה הי' נראה דגם הרמב"ם ז"ל מודה דראוי לבילה מהני רק דהרמב"ם לשיטתו שפיר פוסל דבחו"מ סי' ל"ה בשם הרמב"ם ז"ל דבמדבר ואינו שומע פסול לעדות משום דבעי שיהי' ראוי לשמוע האיום שמאיימין את העדים והנה בס' ב"א כתב דבעבירה לא מיקרי ראוי לבילה פירוש אף שראוי לבילה ע"י עבירה שיעשה לא מיקרי זה ראוי לבילה דהא אסור הוא ע"ש. וא"כ כיון דעיקר האיום הוא הלאו דלא תענה. וא"כ אם מעיד בכתב והעדות הוא שקר ממילא אין כאן עדות כלל כיון דכתב לא מהני רק בראוי להגיד בשפתים והכא לא מיקרי ראוי להגיד כיון דאסור להעיד שקר וא"כ ממילא לא עבר כלל על לא תענה. וא"כ אם מעיד בכתב והעדות הוא שקר ממילא אין כאן עדות כלל כיון דכתב לא מהני רק בראוי להגיד בשפתים והכא לא מיקרי ראוי להגיד כיון דאסור להעיד שקר וא"כ ממילא לא עבר כלל על לא תענה דבשלמא עדות בפה אם אומר שקר מיקרי עדות רק עדות שקר הוי אבל בכתב אם הוא שקר ממילא אין כאן עדות כלל כיון דאינו ראוי לבילה. וא"כ אין העד תחת האיום כלל כיון דהאיום הוא אם יאמר שקר יעבור על לא תענה והכא אם יאמר שקר בכתב לא יעבור כלל ומש"ה פסול עדות שבכתב מן התורה. וא"כ בשבועה דלהבא כגון דנשבע בכתב שלא יאכל דבשעת השבועה אין כאן. שקר בזה נ"ל דגם הרמב"ם מודה דמהני:

אבל אני נבוך בזה די"ל כיון דהב"ד קיבלו עדותו ממילא עובר על הלאו אם יאמר שקר אף דהעד ידע בנפשו שאינו עד והרמב"ם ז"ל פ"ך מהלכות עדות הל"א דהיכי דהוזמו ואח"כ נודע שאחד מהעדים קרוב או פסול אין לוקין ואף דלוקין על לאו דלא תענה ומוכח דהיכי דהעדות לא הוי מועיל אף דהב"ד קיבלו העדות שלא ידעו מהפסול אעפ"כ לא עבר על הלאו. אולם יש לחלק דהתם הוי הפסול קראו"פ ענין בפני עצמו והעדות שהגיד בשקר ג"כ ענין בפ"ע דהרי גם אם הי' אומר אמת הי' ג"כ העדות פסול וא"כ אין זה עד שאמרה תורה ואין העד זה מסוג ענין עדות כלל. אבל הכא כיון דאם הי' מעיד באמת הי' העדות כשר דהי' ראוי לבילה רק משום דאמר שקר ממילא לא הי' ראוי א"כ זה נכלל בכלל הלאו דלא תענה שמחייב להעיד אמת לא בשקר והדבר צ"ע כעת ואין הפנאי מסכים לעיין בזה:

אבל עכ"פ כתבנו דיש הוכחות דככד"ד ורק הספק משום בשפתים ותלי' בפלוגתא הנ"ל דהרמב"ם ור"ת ואולי גם הרמב"ם מודה דמהני בשבועה דלהבא וכנ"ל. וגם בנוב"י כ' מטעם אחר ע"ש. א"כ בוודאי יש להחמיר בשבועה ונדר בכתב. וגם הרמב"ן ז"ל פ' יתרו גבי ויאמר אל משה אני חותנך וגו' משמע דלשון תורה שייך אמירה אף בכתב ועי' ברש"י ובהרא"מ ולזאת אין להקל בכתב:

וע"ד מה שהחליט בנוב"י דאם נכתב בלשון עבר קבלתי עלי לא מהני רק אם כותב הריני נשבע או נודר ע"ש. ובספר בר"א כתב דזה תלי' אי שטרי דידן שטרי קנין הם או שטר ראי'. ולהפוסקים דסברי דשטרי קנין הם א"כ אף דנכתב בלשון נתתי אעפ"כ משמעותו שתי לשונות משמע. וכמ"ש בתשו' הרמ"א סי' צ"ב ובסמ"ע סי' קצ"א דמצינו בקרא נתתי כסף השדה ע"ש. רק דסוברים דהוא משמעות רחוק ויותר משמע לשון הודאה מלשון קנין. אבל בנדרים אף במשמעות רחוק אעפ"כ חל דהרי באמת לולי הקרא דלבטא בשפתים הוי אמרי' דגמר בלבו לחוד סגי רק דקרא מיעטי' דצריך שיאמר בשפתים וא"כ כיון דסובל הלשון שוב הוי פיו ולבו שווין. וכן בכתב הנ"ל כפי מש"ל דמהני א"כ מהני אף בלשון עבר כיון דלפעמים סובל משמעות הלשון שכוונתו שמקבל עליו עכשיו. ואין זה דומה למכוין להוציא בשפתיו פת חיטים ואמר שעורים דאינו חל דהתם אומר בפיו להיפוך ממה:

שהוא בלבו משא"כ כאן כיון שמודה שכוונתו הי' שיחול עליו הנדר מיקרי זה הוציא בשפתיו. ומלבד שהסברא נותנת כך אבל יש ג"כ ראי' לזה ממ"ש הר"ן ז"ל בשבועות פ"ג גבי אכלי' לאיסורא והדר אכלי' לתנאי' וכתב שם וז"ל ותמהתי היכי איכא איסורא כלל דהא משמע דכל מי שאוסר עצמו בדבר פלוני אם יעשה כך אין האיסור מתחיל אלא אחר שיעשה אותו דבר אבל קודם לכן אין האיסור חל עליו אפי' נתקיים התנאי אח"כ וראי' לדבר וכו' וכיון שכן זה שנשבע שלא אוכל זו אינו במשמע שיהי' אסור בו אא"כ יאכל התנאי ראשון אבל אכל איסור ראשון ואח"כ התנאי לא עשה איסור כלל.

ותי' דכי אמרי' הכי ה"מ בדבר הנמשך קודם התנאי ואחר התנאי וכו' לפי שאפי' הי' דעתה שחהי' מותרת בפירות קודם רחיצה מ"מ עדיין יש מקום לנדרה לחול שתהא אסורה אחר שחרחץ אבל זה שלא נשבע אלא על דבר אחד אם תאמר שלא נאסר אלא לאחר שיתקיים התנאי נמצא שיהי' אפשר שיתקיים תנאו ולא יחול נדרו כלל דהיינו אם נאכל האיסור ראשון הילכך אמדינן לי' לדעתי' ששבועתו היתה שכל זמן שיתקיים תנאו ואפי' בסוף יחול נדרו עכ"ל הר"ן ז"ל בקיצור. והרי לך דלשון אם משמע רק אחר כך ואעפ"כ כתב הר"ן דאסור מיד כיון דאל"כ יהי' אפשר שיתבטלו דבריו מש"ה אמרי' דכוונתו היתה שיחול הנדר בכל אופן משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה מש"ה אמרי' דכוונתו היתה שלא יהי' שום אופן שיתבטלו דבריו ובע"כ דאף דלשון אם משמע אח"כ אעפ"כ סובל לפעמים לשון עכשיו ג"כ רק דהוא משמעות רחוק דאל"כ לא הוי מוציא בשפתיו ואינו חל רק באכל התנאי קודם אלא בע"כ כיון דלפעמים סובל הלשון שיחול מיד הוי מוציא בשפתיו ואמדי' לי' לדעתי' שרצה שיחול מיד וא"כ מה החם כיון דיש צד אחד שלא יחול נדרו אמדי' לכוונתו במשמעות רחוק שיחול מיד והוי מוציא בשפתיו כש"כ הכא כיון שאם אין כוונתו שיחול ומקבל עליו עכשיו הנדר אין כאן התחלה לנדרו כלל כיון שכתב בלשון עבר נדרתי דמשמע מכבר וכיון דבאמת לא נדר אין כאן שום חלות הנדר א"כ אמדי' לכוונתו שמקבל עליו עכשיו הנדר בדיבור זה או בכתיבה זו כיון דהלשון סובל לפעמים ג"כ שמקבל עכשיו וכמ"ש הפוסקים וכש"כ אם הוא לפנינו וזוכר שכוונתו הי' לנדר בוודאי דהוי הוציא בשפתיו כן נ"ל ברור בעזה"י:

ובע"כ צ"ל דהא דכתב רמ"א ביו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב במי שכתב שהודה שנשבע ואח"כ אמר שלא נשבע דנאמן צ"ל דאיירי דנכתב בשטר בלשון הודאה שמודה שנשבע משום דא"א לפרש שמקבל עליו עכשיו השבועה דבקבלה עכשיו לא שייך לשון הודאה אבל אם כתב קבלתי בשבועה לשון עבר בלא לשון הודאה בזה אמרי' שמקבל השבועה עכשיו:

וע"ד מ"ש הנוב"י חיו"ד סי' ס"ח בפשיטות דהיכי דאינו כתב הבע"ד ממש רק חתימה דלא מהני אבל בס' נודע בשערים סי' כ"ג החמיר בזה ומסיק כן להלכה דלא גרע מידות נדרים דהוי כמו נזיר עובר לפניו. ולפענד"נ דהא דהתיר הנוב"י היינו רק היכי דהכתב נכתב ע"י איש אחר שאין לו שייכות בשבועה זו ולא קיבל עליו כלל רק שכתבו עבור אחר בזה י"ל דלא הוי כנזיר עובר לפניו משום דהכותב אין עליו שום חלות איסור כלל. אבל היכי שהכותב בעצמו קיבל ג"כ עליו חומר הנדר ואחרים חתמו א"ע ג"כ על הכתב בזה נראה דהוי ידות ובזה מודה הנוב"י. ממני ידידו הדוש"ת באהבה:

תוכן העניינים

שות ברכת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה