אור ברסלב

שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט

סימן כח

סימן כז

שלישית להרב הנ"ל על ענין הנ"ל:

מכתבו הגיעני ומרוב טרדות הרבים לא עיינתי במכתבו עד כה. והנה הי' בדעתי לבל להרבות דברים עוד בזה אחרי אינו למעשה ומעכ"ת רוצה להחזיק דבריו. רק אחרי ראיתי שכ' על דבר אחד ממכתבי שהוא דברי תימא ע"כ מוכרח אני להשיב ולסלק השגותיו ואגב אדבר על דברי מעכ"ת. ומתחלה אבוא על מה שהעליתי במכתבי השנית שני דברים. האחת היא אשר על דם מטמאין ליכא איסור טמא רק איסור דם כי אין זה בכלל הלימוד דהטמאין לאסור צירן ורוטבן ומפני הטעם שכתבתי שם והבאתי ראי' לזה מסוגיא דכריתות. ומעכ"ת החזיק כדברי הפמ"ג בסי' ס"ו דבטמאין איכא שני איסורין דם וטמא. והנה כתבתי דבגמ' איתא צירן ורוטבן וקיפה אבל דם לא הוזכר בגמ' וכתב מעכ"ת דהר"ן פי' צירן היוצא ע"י מליחה ודם ג"כ יוצא ע"י מליחה. ותמהני דהרי בע"כ צירן פירושו ע"י מליחה דהרי בחולין פכ"ה (דף קי"ב) קאי אדרמב"ר דאימלח לי' וכו' ואסרו רבא מקרא דהטמאין לאסור צירן הרי דבמליתה מיירי אבל לא קאי התם משום איסור דם דהרי הי' שניהם מלוחים ואמרי' איידי דטריד למפלט לא בלע או דמישרק רק דציר נוח למפלט ואסרו משום ציר טמא ולא משום דם יהי' דם טהור או טמא ובע"כ לא הוזכר שם דם:

עוד כתב מעכ"ת מש"ה לא הזכירו בגמ' לאסור צירן ודמן דדם עדיף מציר והוי כממש הנה בזה יפה כתב וכ"כ הראש יוסף שם בחולין. אולם מתוס' שם לא משמע כן וע"ש. אבל אי אפי' כדבריו:

אעפ"כ אינו ענין לדברינו שאמרנו דעל דם טמא ליכא לאו דטמא ואני לא הוכחתי ממאי דלא אמרו לאסור דמן רק שכתבתי שאין סתירה משם כיון דלא הוזכר בגמ' לאסור צירן ודמן א"כ י"ל דדם ליתא בכלל זה אע"ג דעדיף מצירן והוי כרוטבן אעפ"כ אינו בכלל הטמא. ומטעם שכתבתי דמוכח מגמ' דליכא שני איסורין על דם. ואילו הי' כוונתי להוכיח משם א"כ עדיפא מזה הי' לו לדחות דהרי קרא דהטמאין בשרצים כתיב והרי בעצמי כתבתי דבשרצים דליכא איסור דם חל עליו איסור טמא וא"כ מדוע לא הזכירו בגמ' לאסור דמן אלא דאין הוכחה כלל מזה. ובאמת אפי' הי' מוזכר לאסור דמן ג"כ לא הי' סתירה לדברי כיון דבשרצי' כתיב ובשרצי' באמת דמן אסור משום טמא רק כתבתי על דברי מעכ"ת שהביא לשון הגמ' לאסור צירן ורוטבן ודם ואגב שיטפא דמעכ"ת לא עיין יפה בלשון הגמ'. וממילא דחויין דברי מעכ"ח שכתב להוכיח שלא כדברי מגמ' דכריתות שהבאתי בהתרו בו על הדם משום שרץ לוקה וכ' מעכ"ת והיכן הוזהר אם לא מהטמאין וגרם זה למעכ"ת שלא עיין יפה במכתבי דהרי זה כל דברי דבשרצי' באמת לוקה על דמו משום טמא כיון דאין עליו איסור דם אבל גם הא ליתא דבשרצי' ג"כ אינו מלימוד דהטמאין רק מובזה לכם הטמא כמ"ש רש"י בפ' דם שחיטה ושם בכריתות (דף ד') נלמד מהקישא ולאו דוקא לענין צירוף אלא לענין אכילה בפ"ע ג"כ נלמד מזה ועיקר הוכחתי הוא מסוגי' דכריתות שם ובזה יודחו כמה דברים שהאריך בהם מעכ"ת:

עוד הק' מעכ"ת לפי דברי שכתבתי במכ' השני במה דאמרו בכריתות (דף ד') מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו אף דם וכו' ואין מצטרפין וכו' אוציא דם שרצי' וכו' והק' מעכ"ת מאי אולמא חלב מדם וליקש איפכא מה דם שדמו חלוק מבשרו דהרי לפי דברי לאו דדם לחוד ולאו דטמא לחוד א"כ נוכל להקיש מה דם שדמו חלוק אף חלב אוציא חלב מטמא שאין חלבו חלוק מצטרף וקושי' זו מביא לידי גיחוך לפי דבריו יותר הי' לי' להקשות דלמה לי ההיקש כלל ללמוד חדא מחבירתה הרי צריך כ"א לדידי' לדם בפ"ע ולחלב בפ"ע דהיכי שהוא חלוק אין מצטרף וכשאינו חלוק מצטרף. אבל לק"מ דעל חלב לא בעי שום לימוד דא"מ דהיכי שבשרו מותר לא בעי קרא דהרי בכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מנזיר וכמ"ש רש"י שם והיכי שבשרו אסור כגון בטמא ג"כ לא בעי קרא דודאי מצטרף ואפי' בנבילה מטהורה או טריפה טהורה מצטרף החלב ללקות משום נבילה או טריפה דהלאו זה הוא שם אחד על שניהם רק דהתורה מיירי בחלב בהמה כשרה וכמו שאכתוב לקמן וא"כ א"צ לימוד כלל לחלב אבל לדם לולי ההיקש היינו אומרין שדם בכלל בשר ומצטרף ללקות אטמא ע"כ מקשינן מה חלב שחלבו חלוק כיון דבבהמה כשרה שנשחטה כראוי מיירי קרא וחלוק מבשרו וא"מ אף דם שדמו חלוק והוא גופא קמ"ל דדמו חלוק אף בטמא דהדם אינו בכלל טמא ואין הדם והטמא מלאו אחד וא"מ אוציא דם שרצי' וכו' וכמ"ש דדם מטמאין אין עליו רק איסור דם רק בשרצים דליכא איסור דם יש עליו איסור טמא כמו על הבשר ואין זה מטעם אאחע"א רק דהתורה גילתה מההקישא. ולא קשה איך למדין דם מחלב דא"מ אם בחלב גופא מצטרף ללקות מטעם נבילה כשנתנבלה א"כ איך ילפי' לדם דלא ללקות אטמא הא ל"ק דאל"כ היקישא ל"ל דאי בטהור הרי בכל איסורין אין היתר מצטרף לאיסור ובע"כ בטמא וה"ה לנבילה או טריפה דא"מ וזה גופא אשמעי' קרא דדם אינו בכלל בשר לא בטמא ולא בנבילה ומש"ה אין מצטרפין. ועוד יבואר הדבר ב"ה בדברינו לקמן:

והנה מעכ"ת פירש בגמ' אף דם שדמו חלוק משום דעל הדם יש שני לאוין דם וטמא משא"כ על הבשר ומש"ה א"מ אבל א"א לומר כן דבהדי' מבואר בגמ' חולין פ' השוחט (דף ל"ז) דהק' בגמ' אקרא דחלב נבילה וחלב טריפה חלב חלב למה לי ואמרו שם זו היא שאין חלבה חלוק מבשרה וכו' וכ' שם רש"י דחייל איסור טריפה אחלב ושני איסורין יש בה הרי בהדי' דבחלב גופא אי מטריפה אין חלבו חלוק וא"כ היכי מקשינן בכריתות מה חלב שחלבו חלוק אלא ודאי דקרא דחלב נבילה דמיירי בנבילה הוי אין חלבו חלוק אבל קרא דכל חלב וכל דם מיירי בכשרה ומש"ה מקשי' מה חלב שחלבו חלוק וא"מ והיינו בכשרה אבל גם בחלב גופא יש שאין חלוק ושני איסורין יש בו ומצטרף לבשר לענין נבילה וכן לטמא וא"כ כש"כ לדם דילפי' מחלב ודלא כמ"ש מעכ"ת דהיכי שיש על אחד שני לאוין ועל השני' לאו אחד מיקרי חלוק ובע"כ כמ"ש דדם אינו בכלל טמא וראייתי מכריתות ראי' ברורה וחזקה. ואם יאמר דללקות בכזית על חלב משום טמא שפיר לוקין אבל לאצטרופי לא מצטרף דהוי שני שמות כיון דעל אחד יש רק איסור אחד ועל השני שני איסורין זולת דמפשטא דגמ' לא משמע כן דהרי אמרו דאם אינו חלוק מצטרף ובחולין אמרו דחלב טריפה הוי אינו חלוק. אבל בהדי' מבואר במעילה (דף ט"ז) בפלוגתא דרב ולוי אי מצטרפין נבילת בהמה טהורה עם נבילת בהמה טמאה ופליגי התם אי אחע"א או לא ומבואר דאי אחע"א וחייל איסור נבילה על טמא מצטרפין ללקות מטעם נבילה אף דעל הטמא יש שני איסורין נבילה וטמא ועל הנבילה טהורה יש רק לאו אחד אעפ"כ מיקרי שם אחד לאו דנבילה ואם יאמר דהכא שנא מבכל התורה מחמת ההיקש דא"כ לא הול"ל שחלבו חלוק רק דיש עליו שני איסורין. וגם ל"ק מ"ש אף דם שדמו חלוק אם זה גופא היא הלימוד הול"ל דמו חלוק בלא שי"ן די"ל הפירוש אף דם אנו למידין שדמו חלוק:

והנה אביא עוד ראי' ברורה דאין דם בכלל טמא מגמ' פסחים פכ"ש (דף כ"ב) דאמרו התם אהא דאמר ר"א כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל גם איסור הנאה במשמע ופריך והרי גיד הנשה ותירצו כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה ופרש"י:

דהחלב והגיד הכל קרוי נבילה וגלי רחמנא בהו היתר הנאה לא שנא נבילה או כשרה והדר פריך והרי דם וכתבו בתוס' וז"ל משמע דדם לא הוי בכלל בהמה מדלא משני כשהותרה בהמה דמה נמי הותרה וקשה לר"ת וכו' אלמא חשיב כבשר ותירץ ר"י לאו משום דחשיב לי' כבשר אלא יש איזה פסוק דדם נבילות טמא ובמעילה (דף י"ז) נמי מפיק דם השרץ מוזה לכם הטמא ומשרץ גופי' לא ידעינן לי' עכ"ל בקיצור הרי בהדי' דדם אינו בכלל נבילה ולא בכלל טמא ודלא כהפמ"ג ומהיכן פשוט זה לגמ' אלא ודאי מההיקש הנ"ל מה חלב שחלבו חלוק אף דם וכמ"ש ועי' בחולין סכ"ה (דף קי"ג) בתוס' ד"ה דם לאו גדי והיא ראי' מפורשת. ומעתה כל מה שהאריך מעכ"ת דבחלב איכא קרא דנפש לרבות אח השותה ובבהמה טמאה דריש ג"כ בת"כ מטמאין הם לכם לאסור צירן ורוטבן כ"ז אין ענין דהכל בכלל חוץ מדם וכמ"ש בראיות ברורות:

ועתה אדבר על מה שרציתי לומר דציר חלב הוא רק דרבנן כיון דאין זה בכלל הטמאין דהרי כל הבהמה טהורה חוץ מהחלב וכתב מעכ"ת בזה"ל ודברי תימא הם דא"כ בספק נמלח חלב עם בשר הי' לנו להתיר כיון דהוא רק דרבנן כמו ציר דגים טמאים והוא נגד כל הפוסקים. ואני תמה על תמיהתו דהרי בציר דגים גופא דלית בהו קרא דהטמאין ואעפ"כ מבואר בסי' פ"ג דאי אית בהו שמנונית אסור מדאורייתא וכש"כ חלב שכולו שמן ומש"ה הוי דאורייתא אבל אני כתבתי אדינא דהרא"ש ז"ל בכזית דם בעין וכזית חלב שלא נמלח שנפלו לנ"ט היתר דא"צ ק"כ זיתים, לבטל שני זיתי דם דהדם הבלוע בחלב אין עליו איסור מלימוד הטמאין כיון דהבהמה כשרה והוי כציר דגים דאינו אלא מדרבנן וידוע מכל הפוסקים דדם כחוש ואע"פ דצירו של החלב אסור מדאורייתא מחמת שמנונית החלב אעפ"כ טעם החלב בטל דאיסורין מבטלין זא"ז וטעם הדם אין עליו איסור מחמת ציר חלב דהרי הוא כחוש וגם איסור דם פקע מיני' אחר הבישול וא"כ הכל נכון דמבטלין זא"ז כיון דהותר לגמרי דרבנן ג"כ לא גזרו על הדם כיון דס"ס אסור מחמת טעם שמנונית החלב שבו וכמ"ש:

והנה אם כדברינו יוצמח לנו דין חדש דציר של גיד הנשה הוא רק דרבנן כמו ציר דגים דבזה אין לנו קרא דהטמאין כנ"ל וגם גיד כחוש הוא כמ"ש בחולין פג"ה ירך שנתבשל בה גיד הנשה וכו' ואמר שמואל שם אבל נצלה קולף וכו' והאמר ר"ה גדי שצלאו בחלבו אסור ומשני שאני חלב דמפעפע הרי דגיד כחוש ואף דאנן אין בקיאין בין כחוש לשמן אעפ"כ בג"ה בקיאין כיון דמבואר בהדי' בגמ' ובספק אם נמלח יהי' מותר. והנה במכתבי לא החלטתי הדבר לומר בבירור דציר חלב כחוש וגם דם אף קודם בישולו יהי' רק מדרבנן ובפרט בדם די"ל כסברת הראש יוסף דדם עדיף מציר והוי כממש והענין הוא ענין עמוק וכעת נלפענ"ד שזה תלי' במחלוקת ראשונים ואחרונים ומחמת שאין נפ"מ רק לענין איסורין מבטלין ובזה גם בלא סברא זו העליתי שמבטלין. וגם בציר גיד הנשה אין נפ"מ לדידן דקיי"ל אין בגידין בנו"ט ואינו אוסר כלל ע"כ לא אאריך בזה ועלה ברעיוני שיש ליישב בזה קושי' חמורה בסוגיא דירך אבל אין כאן מקומו:

והנה עמ"ש מעכ"ת מדברי התוס' חולין (דף קי"ב) ד"ה ורוטבן שכתבו וי"ל דשקולין הם אבאר בקיצור נמרץ. הנה בחולין פ' העור (דף ק"כ) מבואר להמעיין דהיכי דגוף האיסור נמחה וכן משקין הנסחטין מהם ע"י סחיטה שקולין הם ומבואר שם דאחר דיש לנו לימוד בנבילה וחלב וחמץ ושרצי' וביכורים ילפי' מינייהו בכל התורה כולה לאסור משקין וק"ו מיחויין אבל ציר ע"י מליחה לא נתבאר שם והנה החכ"צ בתשו' סי' כ' והפ"י בק"א בפסק חדש האריכו דסוגי' דפ' העור וסוגי' דפסחים פכ"ש הוא מסוגיות הפוכות ופלפלו איזה מהן עיקר להלכה ודעת הפנ"י לדחות הסוגי' דחולין מפני הסוגי' דפסחי' והרבה קולמסין נשתברו בזה ולפ"ז אף בכל האיסורין משקין מהן מותר דהוי רק זיעה וכש"כ צירן. אבל בסוגי' דחולין פ' העור ג"כ לא נתבאר רק לענין מיחוי ומשקין ולא לצירן רק מקושיות הגמ' והא דתני' הטמאין לאסור צירן ורוטבן ליגמר מהני מוכח קצת דגם ציר מליחה בכלל זה דאל"כ איצטריך לצירן אבל י"ל דהקושיא הוא רק אלישנא דברייתא דקאמר ג"כ רוטבן ואם נאמר דצירן ורוטבן שקולין א"כ כמו דיליף מינייהו מתרומה וחד מהנך כמ"ש בגמ' שם לכל האיסורין לאסור מיחוי ומשקין כמ"כ ילפי' לאסור צירן וא"כ גם בדגים הי' ראוי לאסור וצ"ל דקבלה הוא בידם דציר דגים שאני מכל האיסורין דהוא רק זיעה וצריך להבין דלפ"ז ל"ק כלל קושיות תוס' בחולין פג"ה (דף צ"ט) ד"ה שאני ציר דהק' מהיכי ילפי' לאסור ציר טריפה כיון דלית בי' קרא והניחו בקושי' ולפ"ז לק"מ דהרי בכל התורה אסור צירן דיליף מתרומה וחד מהנך רק בדגים קבלה בידם להתיר. ולכאורה הוא סתירה גדולה בדברי תוס' גופא. ע"כ נראה דתוס' בקושי' זו דחו סוגי' דחולין לא כולה רק מקצתה. או ס"ל לפי קושי' זו כמש"ל דהקושי' שהק' בגמ' ל"ל קרא דהטמאין ליגמר מהנך הוא רק מיחוי ומשקין ולא צירן.

ומעתה בכל הני מיחוי ומשקין אסור וצירן מותר רק בשרצי' מקרא דהטמאין ילפי' לאסור ג"כ צירן וזה כוונת תירוץ הראשון בחולין פכ"ה (דף קי"ב) ד"ה ורוטבן ובדברי תוס' הללו צריך פירוש ואין רצוני להאריך והראש יוסף נדחק בפירושו ונטה מפירוש הפשוט. ונראה דבתירוץ זה תפסו זה לעיקר וראייתם מהת"כ דדריש לי' גם בבהמה טמאה לאסור צירן ולמה לי' קרא הרי ילפי' מתרומה וחד מהנך ולכל האיסורין רק בדגים מותר מצד סברא ובע"כ דהת"כ ס"ל דשאני ציר ממיקוי ומשקין ולאו שקולין הן ולפ"ז אין איסור בצירן רק בשרצי' ובהמה ומש"ה בדגים דליכא קרא מותר ולפ"ז שפיר הק' מנ"ל לאסור ציר טריפה כיון דלית בי' קרא. ובאמת שיטת המרדכי:

פג"ה ס"ס תרע"א דציר נבילה וטריפה הוא ג"כ רק דרבנן כמו ציר דגים ע"ש היטב. וזה הוא קושיות תוס' מנ"ל לאסור ציר טריפה וא"כ מ"ש מעכ"ת דהרי"ף גרס אימלח לי' בהדי בשר נבילה וכ' מעכ"ת דלפ"ז ל"ק קושיות תוס' דהרי בנבילה איכא קרא דנפש אבל לא הועיל כלום דמקרא דנפש לא ילפי' לאסור רק מיחוי ומשקין ולא ציר מליחה וכמ"ש המרדכי בהדיא דבין ציר טריפה ובין ציר נבילה הכל רק מדרבנן. אבל התוס' אע"פ שהניחו בקושי' לדינא ס"ל דגם ציר טריפה אסור וגם זה אין מוכרח די"ל דס"ל כשיטת המרדכי ע"ש ויעיין בהמשך דברי תוס' יראה כמ"ש. וע"כ כיון דאפושי פלוגתא לא מפשינן ע"כ רציתי לומר לפי שיטה זו דאפי' אי נימא דס"ל לתוס' דציר נבילה וטריפה הוא מדאורייתא דילפי' משרצי' ובהמה טמאה אעפ"כ לא ילפי' רק מאי דדמי להו והיינו היכי שכולו אסור אבל דם הבלוע בחלב שכולו היתר זולת החלב וכן בג"ה אפי' למאן דס"ל יש בגידין בנ"ט אעפ"כ ציר מליחה דידהו אינו רק מדרבנן אבל לא החלטתי הדבר כיון שיש שיטות שונות בזה ויראה מעכ"ת במכתבי יראה שכוונתי לזה רק קצרתי אחרי אין נפקותא כ"כ לדינא. ידידו הדוש"ת:

סימן כט. לכבוד ידידי מאז ה"ה הרב החריף המפורסם המובהק השנון החסיד השלם כש"ת מו"ה עזריאל נ"י אבדק"ק לאגוב:

בנידון השאלה שהביאו לי מכתב מעכ"ת בדבר מה שאחד קנה ה' ראשים מה' כבשים ואח"כ נמצא באחד מהם מים במוח באופן שלפ"ד השואל הי' ספק טריפה מה משפט הכלים (ותיבת תערובות מחק מעכ"ת במכתבו לזאת לא אדבר מהתערובות) ונודע תוך מעל"ע הנה שאלתי למוכ"ז והגיד לי שבשעה שמכרו הראשים הי' הכבשים אחר הפשט עורם. אולם זה אין ידוע לו אם בעת שנתערבו הראשי' הי' כל הכבשים אז שלימים או חתוכים ולזאת מוכרחני להציע לפני מעכ"ת דעתי בזה. הנה באמת מן התורה וגם מדרבנן יבש ביבש במינו בטל ברוב כידוע. והנה בדין דבר שבמנין נחלקו הרמ"א והמחבר בסי' ק"י ואף להפוסקים דאין בטל עכ"ז כיון דאין דרך למוכרם אחר השחיטה כולם במנין רק לחתוך לחתיכות ולמוכרם במשקל לא הוי בכלל דבר שבמנין ועי' יש"ש בחולין פג"ה סי' נ"א. אלא משום דהוי ראוי להתכבד ואנן לא קיי"ל כהמחבר בסי' ק"א דחתיכה גדולה יותר מדאי לא מיקרי ראוי להתכבד אלא כהמחמירין והרמ"א ז"ל כתב וכן נוהגין. והנה כבר הכריע הלבש"ר בסוף הספר בחידושי דינים סעיף י"ב דהיכי דיש מחירין לגמרי אף דהכריעו לאסור עכ"ז מותרין הכלים אחר מעל"ע אף בנודע תוך מעל"ע ואף שלא במקום הפסד ואף בנודע קודם שבישלו ובישלו אח"כ בשוגג ובפרט בדין חהר"ל בדין הנ"ל לא כ' הרמ"א והכי נהיג רק וכן נוהגין וידוע להפוסקים עי' בכללי הוראה דהיכי דכתב וכן נוהגין נוכל לצרפו לס"ס ע"כ אם היו הכבשים שלימים הכלים מותרין:

אמנם לפענד"נ עוד דבאיסור חהר"ל מותרין הכלים בכל ענין אחר מעל"ע ואין זה דומה לשאר איסור דרבנן וטעמא דידי לפמ"ש התוס' סוף ע"ז בטעמא דמילחא דכלי שאינו בן יומא דהקדירה אסורה והתבשיל מותר וז"ל התוס' לפי שהקדירה הי' בה איסור גמור תחלה אבל לא במאכל לא נבלע איסור עכ"ל. ר"ל כמ"ש הפוסקי' לענין נ"ט בר נ"ט דהיתירא דכיון דאיקלש הטעם אינו חל עליו שם איסור משא"כ נ"ט בר נ"ט דאיסורא אף דאיקלש הטעם לא פקע מיני' שם איסור שהי' עליו מכבר וגם לענין אינו ב"י דגזרו אטו ב"י הוא ג"כ כנ"ל מטעם דלא פקע מיני' שם איסור וכן משמע בדברי הר"ן ז"ל בחולין סוגי' דטיפת חלב. ומש"ה כ' הריטב"א בחולין (דף צ"ז) בשם הרא"ה ז"ל דקדירה הבלוע מבשר מותר לכתחלה לבשל בה אחר מעל"ע חלב או איפכא ואף דלא קיי"ל הכי הוא מטעם דשם בשר לא פקע מיני' דהוא שם העצם ועי' פמ"ג סי' צ"ג בשפ"ד סוף סק"ג ע"ש. ולפ"ז נראה לי לפמ"ש הפוסקי' בשם הרשב"א ז"צ דחהר"ל לא מיקרי רק היכי דאחר הביטול יהי' ראוי אף לישראל אבל היכי דלא יהי' ראוי רק לעכו"ם לא מיקרי חהר"ל וכ"כ הנוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' ט"ז ואף דהפוסקים מסופקים בדין זה עכ"ז מצאתי ראי' ברורה לזה בב"י סי' ק"א שכתב בשם הש"ד בתרנגולת שנתערבה קודם שנטלה נוצתה לא הוי חהר"ל אבל חתיכה נבילה שלא נמלחה (כוונתו היינו שנתערבה בחתיכות כשרות שלא נמלחו) אע"פ שאינה חהר"ל כמות שהיא אעפ"כ לא בטלה דמליחה לא הוי מחוסר מעשה ומיהו ראיתי לכמה גדולים אומרים גם בזה שהוא בטל עכ"ל ב"י ומוכח דאם מליחה הי' מיקרי מחוסר מעשה הוי בטל אף דראוי להתכבד עתה לעכו"ם קודם המליחה והוי עכשיו ראוי להתכבד גם קודם הביטול אלא בע"כ דחהר"ל לא הוי רק אם ראוי להתכבד לישראל. והנה בתוס' חולין (דף קו"ף) ד"ה שאני אהא דאמרו בחתיכה חטאת טמאה שנתערבה בחטאת טהורין בטל והקשו בתוס' דהרי הוי חהר"ל דגם בב"ח דאסור בהנאה ג"כ מיקרי תהר"ל ותירצו בתוס' וז"ל דכל דבר הר"ל אם הוא מתבטל חשוב ולא בטל אבל התם וכו' א"כ לפ"ד תוס' הנ"ל א"כ בכל חהר"ל באמת מהראוי להיות בטל לפ"ד הפוסקים שכתבתי לעיל כיון דעתה אסור הוא ואין ר"ל לישראל רק דאסור מטעם דאם נימא דהוא בטל א"כ יהי' ר"ל וא"כ באמת אם אנו פוסקין דלא בטל לא הוי ר"ל כיון דאסור הוא. רק דאעפ"כ אנו מוכרחין לומר דלא בטל דאם נימא דבטל א"כ הדר דינא דהוי ר"ל ולא בטל ע"כ מוכרחין לומר דלא בטל כיון דאין עצה להתיר אבל באמת אם אנו אומרים דאין בטל עכ"פ לא נוכל לחלוט שם:

איסור עליו דהרי איך נחליט שם איסור דא"כ מהראוי להיות בטל דהרי אם הוא אסור אינו חהר"ל ובטל ולפ"ז נגד הכלים אחר מעל"ע דכל הגזירה דרבנן הוא רק משום דשם איסור לא פקע וכמש"ל אבל בחהר"ל לא הי' מעולם שם איסור רק דלא נוכל להתירו אבל שם א סור לא הי' עליו ומותרין הכלים אחר מעל"ע. ומעכ"ת יראה בדברי אלה ויבחר כדעתו וכבר כתבתי לעיל דאף דקיי"ל דגם בהתירא בלע כמו מבשר וחלב ג"כ אב"י אסור ודלא כהרא"ה אעפ"כ הכא בחהר"ל אע"פ דשם העצם בשר לא פקע אבל אין זה לענין שלא יתבטל דהרי בשר בטל רק חהר"ל לא בטל. ובאמת על פילפולא אין לסמוך למעשה ובפרט למנהגא שכ' הרמ"א ז"ל בסי' צ"ד אבל לדינא נלפענ"ד נכון מאוד בעזה"י כמ"ש:

ועוד נראה בהיתר הכלים דהרי בנתרסקה החתיכה אותה החתיכה מותרת מטעם ממנפ"ש. או מטעם מרובא פריש. והטעם הבלוע בכלי הווי כנתרסק דהבלוע אין ר"ל. אלא שראיתי להח"ד סי' קו"ף כתב סברא זו והחמיר עפ"ד הט"ז בסי' ק"י בנחתכה חצי החתיכה והנשאר ר"ל הכל אסור דא"א להתיר חצי חתיכה ולאסור חצי האחר ע"ש. ולא ידענא למה החמיר באיסור דרבנן בדבר שהש"ך בנקה"כ ושאר אחרונים חולקים עליו. והדבר מוכרח דאם כדברי הט"ז הרי כבש בעורו בטל משום דהווי מחוסר מעשה והרי האיברים הפנימיים לא הווי מחוסר מעשה. וגם פתיחת הבטן ליקח המעיים ג"כ לא הווי מחוסר מעשה ואיך משכחת להאי דינא. וכבר שאלתי זה את כבוד ידידינו הרב הגדול החריף חסידא ופרישא וכו' מו"ה פינטשא נ"י אבד"ק פילץ ואחר זמן כביר הגיד לי שהפרי מגדים חקר זה ועיינתי ומצאתי ברמז בסי' ק"י ועכ"פ גם לדברי הח"ד עכ"פ אחר מעל"ע מותרין הכלים דלא שייך ליגזור כולי האי והח"ד בעצמו לא כתב רק לענין התערובות שצריך ששים אבל לא נגד הכלים אחר מעל"ע:

עתה בעת כתבתי מכתב דא באו לפני אנשי ביעלין והגידו לי שנית אשר הכבשים היו עוד שלימים בעת שנתערבו הראשים. אמנם תיוהא אחרת קחזינא שאמרו דמכרו ג' כבשים וחצי קודם שנודע הטריפות ובלא נודע לא מהני ביטול כמ"ש הש"ך בסי' ק"ט ואחר שנודע הי' כבר נחתך הכבשים שנמכרו לחתיכות והווי חהר"ל גמור ונפל ההיתר הא' שכתבתי רק אעפ"כ ב' הטעמים האחרים שכתבתי במקומן הן:

אמנם יש לי עיון אחר בזה כי תמה אני על מעכ"ת אם כדבריהם הוא מדוע החמיר מעכ"ת לאסור כל הכבשים דהרי מפורש בסי' ק"י כל מה דפריש קודם שנודע התערובות מותר והי' יכול להתיר הג' הכבשים רק על חצי הכבש באנו למחלוקת הבית הלל עם מו"ר ר"ר העשיל ז"ל המובא בסי' ק"י ומשום דחצי הכבש הנשאר במקולין יש לו דין קבוע דרבנן אם נוכל להתיר חצי שפירש וגם בזה הכריעו הפ"ח והפלתי להתיר מה שפירש קודם שנודע ומשום זה נ"ל דהוא קולא דאתי לידי חומרא בנידון הכלים הנ"ל דהרי אי אמרי' כל דפריש וכו' א"כ אנו דנין שהאיסור נשאר בכבש וחצי שנשאר וא"כ אף דבהא דחד בתרי בטל החליטו הפוסקים דלאו דווקא חד בתרי רק במשהו יותר סגי ועי' בסי' ק"ט עכ"ז כיון דאין אנו יודעין איזה האיסור דילמא הכבש השלם הוא האיסור ואין כאן רוב כלל. וגם זולת זה מה שנשאר יש עליו דין קבוע דרבנן אף באין ר"ל משום דבמקולין החמירו וכמ"ש בסי' ק"י. וא"כ יש לפסוק דכל מי שלקח קודם שנודע מותרין הכלים. ואף דמי שלקח מהכבש הרביעי לא הי' אז רוב דהרי לא נשארו רק שני כבשים והכבשים הראשונים לא נוכל להכניס בכלל הביטול דהרי אין ספק על הראשונים מטעם כל דפריש ונשאר רק חד בחד עכ"ז הרי החליטו הפוסקים דלא כתשו' דרכי נועם רק דכל מה דפריש אפילו כולם פירשו אעפ"כ מותרין כולם ויש בזה הרבה דברים. והאנשים שלקחו מחצי כבש הרביעי קודם שנודע ג"כ נוכל להתיר כדעת הפ"ח והפלתי וכמ"ש לעיל. ועכ"פ לענין הכלים מאותן שלקחו מחצי כבש מותרין וכדברי הלב"ש הנ"ל כיון דהפ"ח והפלתי מתירין החצי כבש בעצמו א"כ עכ"פ הכלים מותרין אחר מעל"ע בלי פקפוק. ומי שלקח אחר שנודע ואז לא הי' רוב היתר כנ"ל משום דהכבשים שלקחו מקודם לא נוכל להכניס בספק אחרי דכבר החליטו להתירם מטעם כל דפריש וכו' ואין ספק על הראשונים א"כ ממילא אסורין האחרונים עם הכלים כדין איסור וודאי:

וע"ד מה שכתב מעכ"ת דאין עד אחד נאמן לאסור אין לסמוך על זה דאם הי' עכ"פ רוב היתר הי' ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות אבל בלא רוב לא נקרא תערובות וכ"כ הפוסקים בסי' ק"י וא"כ הכבש וחצי הנשאר דיש בזה גופא ספק אם יש רוב הנ"ל. וגם דיש לפקפק אי לא הוי כמ"ש בגמ' מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן ג"כ להפסיד ס"ת והכא ג"כ הפסיד השואל ראש כבש שלו ושוי' חתיכה דאיסורא וגם גוף הדבר קשה לחשוד שיזיד במזיד להפסיד לאחרים ומחמת שמוכ"ז אץ עלי הנני כותב בחפזון ועכ"פ כל מי שלקח קודם שנודע התערובות נ"ל דמותר בלי פיקפוק. ידידו:

תוכן העניינים

שות ברכת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה