שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט
סימן כז
שנית להרב הנ"ל על הענין הנ"ר:
יקרתו קבלתי. והנה על מה שכתבתי במכתבי הקדום דדם וחלב שמבטלין זא"ז באם נתבשל החלב אזי אפי' לא מלחו החלב שיש בו ג"כ דם אפ"ה הותר הדם לגמרי כיון דדם שבישלו אינו עובר רק מדרבנן ובזה לא גזרו כיון דס"ס אסור משום החלב וממילא טעם הדם שבחלב מותר רק מחמת טעם החלב שנרגש ומבטלין זא"ז כזית הדם בעין וכזית החלב כיון שטעם דם הבלוע בחלב מותר וא"צ לבטלו. ומעכ"ת הודה לזה רק כתב מצד אחר וז"ל ולדעתי אינו כן כי מהטמאין ילפי' לאסור צירן ורוטבן ודם שלהם הגם שאין טעמם שוין כי הבשר טמא טעם בשר יש לו וטעם הדם טעם דם יש לו אעפ"כ רביעא עלי' שני מיני איסור דם וטמא וה"נ הדם שבחלב הגם דאזיל מיני' איסור דם אבל איסור חלב נשאר עליו וטעמו טעם דם וא"כ הוי כאילו נפלו שני זיתי דם ומש"ה אין הדם והחלב מבושל שלא נמלח מבטלין זא"ז כיון שהדם בלוע בחלב ג"כ ונרגש טעם שני זיתי דם הגם שאין שוין באיסורן דכזית דם בעין אסור משום דם ודם הבלוע בחלב אסור משום חלב אבל אעפ"כ הרי טעמן שוין ונרגש ומש"ה אין מבטלין זא"ז. והנה לכאורה דברי מעכ"ת נכונים וברורים. והנה האמת אגיד כי בעת כתבתי למעכ"ת עלו ברעיוני כ"ז אך לא רציתי להאריך שאינו כן אולם עתה אשר מעכ"ח העיר בזה והביא שגם בפמ"ג סי' ס"ו בש"ד סק"א כתב כסברת מעכ"ח ע"כ אבאר מה שעלה ברעיוני טרם ראיתי דברי הפמ"ג. ולפענ"ד שלא כדבריו:
והנה מריש אני תמה על מעכ"ת מ"ש כי מהטמאין ילפי' לאסור צירן ורוטבן ודם שלהם ואיך נתחלף לו למעכ"ת קיפה בדם והרי בחולין פ' כ"ה (דף קי"ב) ובפ' העור (דף ק"כ) ובבכורות פ"א בכ"מ איתא לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם ודם לא הוזכר כלל. ומזה אומר מ"ש הפמ"ג דדם טמא אע"פ שנתבשל ופקע מיני' איסור דם אעפ"כ עדיין אסור מדאורייתא משום הטמאין לאסור צירן וכו' וסבר הרב הפמ"ג דדם ג"כ בכלל. והנה כבר כתבתי דבגמ' לא הוזכר דם רק צירן ורוטבן וקיפה רק מסברא הפמ"ג אומר כן דמאי שנא הרי כל היוצא מטמא טמא. ואני אומר שנא ושנא דכל היוצא מטמא טמא חוץ מדם. ומשום דלא גילתה התורה מהטמאין לאסור רק היכי דהוא מותר לגמרי לעולם וליכא עליו לעולם שם איסור אחר בזה נלמד מהטמאין לאסור הציר והיוצא מטמא מטעם איסור טמא אבל דם שיש עליו לפעמים איסור אחר דהיינו איסור דם זה לא נלמד כלל לאסור מהטמאין ואין זה בכלל יוצא מטמא ומש"ה אפי' כשנתבשל הדם ופקע מיני' איסור דם אעפ"כ אין זה בכלל היוצא מטמא לאוסרו מהטמאין דאין זה בכלל, הלימוד הנ"ל וממילא מותר לגמרי דכיון דאינו בכלל לימוד לאוסרו מהטמאין וגם איסור דם אין עליו כיון שנתבשל ורבנן ג"כ לא גזרו בזה וכנ"ל והותר לגמרי:
וראי' לזה דבכריתות פ"ק (דף ד') איתא שם בגמ' דאם אכל חצי זית חלב או דם וחצי זית בשר טמא אין מצטרפין לכזית וע"ש ברש"י דלא: מיבעי' דאין מצטרף בשר ללאו דדם או החלב דלאו דחלב ודם חמור מלאו דטמא דהוא בכרת אלא דאפי' ללאו דטמא א"מ החלב או הדם והטעם משום דאינן תחת סוג לאו אחד. ומשמע שם דאפי' דם וחלב גופא אין מצטרפין אף ששניהם בכרת. ואין לדקדק מדברי רש"י ז"ל שכ' שם וז"ל שיש איסור כרת על הדם משום דם משא"כ בבשר א"מ אפי' לענין איסור ומשמע מדברי רש"י ז"ל דדוקא דם הנפש דחייבין עליו כרת הוא דא"מ אבל דם האברים דאין בו רק לאו כמו על הבשר מצטרפין דאין כוונת רש"י כן רק כוונתו כיון דאינן מלאו אחד והראי' דבבשר לעולם אין בו כרת ובדם יש מה שיש בו כרת ומש"ה אפי' בדם האברים דאין בו כרת ג"כ לא מצטרפו. וכ"ז מבואר בהרמב"ם ז"ל פ"ד ממא"א רק בשרצים דליכא לאו על דמן מצטרפין לבשר ללקות משום בשר טמא וע"ש בכריתות (דף כ"א ע"ב) התרו בו משום שרץ לוקה התרו בו משום דם אינו לוקה והטעם כיון דליכא בשרצים איסור דם נכלל הדם בכלל בשר טמא דהדם הוא ג"כ בכלל בשר אבל בשאר טמאין כיון דיש עליו איסור דם יצא מכלל בשר ומש"ה א"מ לבשר ומדלא אמרו בגמ' דכשנתבשל הדם ופקע מיני' איסור דם מצטרפין כמו בשרצים ומוכח כיון דלפעמים יש בו איסור אף דעתה אין בו איסור אעפ"כ לא נכלל תחת הלאו דבשר והוי היתר. וקיי"ל דאין היתר מצטרף לאיסור כמ"ש רש"י ז"ל שם. ומעתה לשיטת הפוסקים דלוקה על צירן ובע"כ דס"ל דהציר הוא תחת הלאו דטמא וא"כ אמאי לא מצטרף הדם הרי ישנו תחת לאו אחד עם הבשר ומוכח דלא כהפמ"ג דמהטמאים ילפי' לאסור צירן ורוטבן וקיפה אבל לא דם וכנ"ל. ודם שרצים באמת אסור מטעם בשר אבל בגמ' בלימוד דהטמאין לא מיירי מזה. ונמצא יש חילוק בין דם שרצים ונחש לדם של שאר טמאין. ומעתה דם הבלוע בחלב אין עליו איסור חלב ואין עליו איסור רק איסור דם וכשנתבשל הותר לגמרי מצד איסור דם רק מפני שנרגש בו טעם החלב ושפיר מבטלין זא"ז וכמ"ש במכתבי הראשון. וכש"כ לפמ"ש במכתבי הראשון לצדד דדם האברים טעם בשר יש לו או לפמ"ש דבחלב אין בו דם כלל דבודאי דמבטלין זא"ז:
אבל אפי' להפמ"ג אי נודה לדבריו ג"כ לא דמי דהפמ"ג מיירי בדם טמא שנתבשל בזה כתב דעדיין עליו איסור טמא דילפי' מהטמאין לאסור צירן וכו' אבל כ"ז התם דהוא טמא כולו אבל חלב כל הבהמה טהור רק החלב אסור אין בזה לנו לימוד לאסור צירן דהרי תוס' פג"ה (דף צ"ט) נדחקו מנלן לאסור ציר טריפה דילמא רק ציר טמא וכש"כ בחלב דכולו טהור רק החלב בלבד אסור אין זה בכלל צירן וממילא הדם שבחלב מותר רק דאי נימא כן קשה קצת מחולין (דף ק"כ) דיליף בהמחה את החלב דחייב מדכתיב נפש והק' בגמ' אלא הא דתני' הטמאין לאסור צירן וכו' ליגמר מהני ולפ"ז דילמא בעי לאסור ציר היוצא דמותר בחלב. אבל גם זה יש ליישב וכ"ז עלה ברעיוני בכתבי מכתבי הקדום ומעכ"ת העירני לבאר דברי:
ומ"ש מעכ"ת על מה שהקשיתי על הרא"ש בדין איסורין מבטלין שנקט חלב ודם והרי חלב ודם הם שני הפוכין ותי' כ"ת די"ל דס"ל להרא"ש כהבית יעקב דדם בתחלת בישולו הוא מה"ת והובא בפמ"ג בפתיחה להל' מליחה וא"כ י"ל דגם חלב בתחלת בישול הוי כדה"נ וחייב וא"כ חלין שני האיסורין דם וחלב ביחד. הנה דברי תשו' בית יעקב הוא נגד דעת הפוסקים בכמה וכמה מקומות ולמה נוקים להרא"ש שלא כהלכתא. אלא גם אי יהיבנא לי' אבל מ"ש דגם לחלב בתחילת חומו הוי מבושל דלחלב לא בעי בישול גמור כמו לבשר אין זה דבר ברור דהרי ביו"ד סי' קי"ג בש"ך ס"ק ה' משמע דגם שומן וחלב בעי בישול גמור ושייך בי' ג"כ שליש בישול כמאב"ד מדלא חילקו בכך ועי' ג"כ מג"א סי' ש"ח סקנ"ו מבואר ג"כ דשומן ובשר חד בישול אית בהו ומסתמא ה"ה חלב ובחלב חי כ"ע מודו דהוי שלא כדה"נ. ידידו הדו"ש: