שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט
סימן כו
כבוד הרב המאוה"ג החריף וכו' כש"ת מו"ה מרדכי נ"י אבד"ק מאטיווילאווקע פלך קיוב:
אחדש"כ. אשר כתב מעכ"ת בנידון המבואר ביו"ד סס"י צ"ח בנפל כזית דם וכזית חלב לקדירה שיש בה נ"ט זיתי היתר דמותר משום דכל כזית איסור מצטרף לבטל טעם האיסור האחר דאיסורין מבטלין זא"ז ואין נרגש שום טעם איסור ודין זה נובע מתשו' הרא"ש וע"ז חידש מעכ"ת דכ"ז אם נמלח החלב כדין מליחה לקדירה אבל אם לא נמלח א"כ יש בהכזית חלב גופי' ג"כ דם ולא ידעי' כמה דמא נפיק מיני' והוי כמו שנפלו שני זיתי דם וצריך ק"כ זיתים לבטל שניהן כיון שטעם דם נרגש והנה בהשקפה ראשונה יפה כתב והדברים פשוטין וברורין:
אולם מקודם אדון על גוף דין זה ואומר אני דזה דווקא אם נפל לכלי שני דאינו מבשל לרוב הפוסקי' רק מפליט ומבליע או ע"י כבוש להפוסקי' דדם, כבוש אינו כדם שבישלו ואסור מה"ת דכבוש אף שהוא כמבושל אעפ"כ אינו מבשל ממש רק שמפליט ומבליע אבל אם נפל לכלי ראשון או אפי' לכלי שני וכבוש רק שהכזית חלב נתבשל קודם שנפל לקדירה זו סגי בנ"ט זיתים ומבטלין זא"ז. ובזה יהיו נכונים דברי הפוסקי' שסתמו ולא פירשו דזה דוקא כשנמלח החלב דכל כי האי לא הו"ל לסתום דמילתא דלא שכיחא הוא למלוח חלב טמא כדין מליחה רק אם כסבור על חלב שהוא שומן ומלחו וזה הו"ל לפרושי אבל לפמ"ש ניחא ומתחילה אומר טעמא דידי ואח"כ על דברי הרא"ש. דהנה הפמ"ג יו"ד סי' י"ג בש"ד ס"ק י"ז החליט דהיכי שנפלו לקדירה שני זיתי בשר אחת כשר ואחת טריפה אפילו לירקות צריך ק"כ זיתים לבטל שניהם אף דכזית אחד הוא כשר אעפ"כ:
כיון דע"י ההיתר נרגש האיסור ג"כ וחיך אוכל וטעם מש"ה אסור אי ליכא ששים נגד שני הכזיתים. אולם לא הביא ראי' לזה רק מסברא דנפשי'. אולם הוא עצמו בשער התערובות מסתפק בזה וכנראה שהחליט להיפוך דאין צריך ס' רק נגד האיסור לחוד והביא ראי' לזה. ואע"פ שרצה לדחות הראי' אעפ"כ כן הוא האמת ודיחוי זה חוזר ונראה. וגם אני הבאתי ראי' לזה וכ"נ מסקנת האחרונים. ועוד אקדים מה דאיתא ריש סי' פ"ז דבבשר וחלב דאינו נוהג רק בטהור אבל בשר טמאה בחלב טהורה או איפכא אינו נוהג בו מדאורייתא דין בב"ח. וע"ז כתבו הט"ז וש"ך בדברי הב"י דאפי' מדרבנן אינו נוהג משום דרבנן לא גזרו רק על היתר אבל הכא גם בל"ז רביעא לי' איסור טמא ולמה להו למגזר ע"כ לא גזרו בי' כלל ע"ש. וא"כ בדינו דהרא"ש בכזית חלב אי נתבשל אע"פ שלא נמלח אעפ"כ כיון דקיי"ל להלכה כהפוסקים דדם שבישלו אינו עובר עליו ופקע מיני' איסור דאורייתא אחר הבישול רק גזירה דרבנן וא"כ בחלב למה להו למגזר משום הדם שבתוך החלב הרי גם בל"ז רביעא עלי' איסור חלב ומש"ה לא גזרו כלל איסור דם. וא"כ ליכא בחתיכה זו שני איסורין היינו חלב ודם רק איסור חלב לחוד וזה ברור. וא"כ כיון שכתבנו לעיל דהיכי דנפלו שני זיתים אחת כשר ואחת טריפה א"צ ס' רק נגד האיסור לחוד וא"כ כשנפלו חלב ודם והחלב הי' נתבשל וממילא נתבשל בדמו ופקע מהדם שבתוך החלב האיסור דאורייתא דהרי הוי דם שבישלו וא"כ פקע מיני' כל האיסור דהרי גם רבנן לא גזרו בי' כמש"ל וא"כ אין צריך ששים רק נגד הכזית דם בעין לחוד דאע"פ שע"י דם הבלוע בהחלב נרגש טעם הדם בעין אעפ"כ א"צ ס' רק נגד הכזית דם בעין וכנ"ל כיון שהדם הבלוע הוא היתר גמור מצד עצמו רק מפני טעם החלב שבו ואין כאן רק איסור חלב לבד והרי יש ס' נגד כל הכזית חלב ושפיר מבטלין זא"ז וסגי בנ"ט זיתים רק דינו דמעכ"ת שייך לומר אי החלב לא נתבשל ופירש ממקלמ"ק בגווני שכתבתי לעיל דאז איכא איסור דאורייתא מצד דם זולת איסור חלב ובזה י"ל דצריך ק"כ זיתים לבטל השני זיתים הבעין והבלוע אבל אם החלב נתבשל סגי נ"ט זיתים אף שלא מלחו החלב וזה ברור לפענ"ד:
ומעתה אחזור לדינא דהרא"ש ז"ל ואוכיח דמיירי דהכזית חלב נתבשל מקודם שנפל דהנה יש לדקדק למה נקט חלב ודם דהרי דם קיל ובנתבשל אינו רק דרבנן ולא נקט חלב ובשר טריפה או נבילה דהוא ג"כ שני מינין בטעמא כמבואר בריש סי' צ"ח ובע"כ צ"ל דנקיט היותר חמיר דבחלב ודם שניהם יש בו איסור כרת וע"כ אשמעי' רבותא דאפי' בחמיר כי האי מבטלין זא"ז. ומעתה נחזי אנן דהרי איתא בפסחים פכ"ש (דף כ"ד) דאוכל חלב חי פטור דהוי שלא כדרך הנאתו וע"ש בתוס' דאפי' בחלב נימוק הדין כן וא"כ לפמ"ש הפוסקים דדינא דהרא"ש מיירי בנפלו שני הזיתים בב"א דאי נפלו זה אחר זה אסור דחנ"נ בשאר איסורין ג"כ זולת לר"א ז"ל. וא"כ נחזי אנן דהרי תלב ודם הם שני מינין הפוכין דחלב אי אינו עובר רק אחר הבישול ובדם הוא להיפוך לפמ"ש הפוסקים דהרא"ש סובר דם שבישלו דרשנן וא"כ איסור דאורייתא של אלו השני זיתים חלב ודם שנפלו ביחד להקדירה אינן בשעה חדא דהדם אחר הבישול פקע מיני' איסור דאורייתא רק קודם הבישול ואיסור החלב הוא רק אחר הבישול וא"כ ליכא רבותא כ"כ דמבטלין זא"ז דהרי עיקר הרבותא הוא אע"פ שיש שני מיני איסורין אעפ"כ הוא מותר דהטעמים מבטלין זא"ז והרי כבר כתבתי דאף אי טעמן שוין ואחד היתר ואחד איסור אין צריך ס' רק נגד האיסור לחוד אע"פ שנרגש הטעם וא"כ הכא אחד היתר ואחד איסור מגופא דאורייתא דהרי קודם הבישול החלב אינו דאורייתא ואף להפוסקים דשלכה"נ הוי איסור תורה אבל עכ"פ לאו ליכא ואין נרגש טעם איסור לאו דחלב וכש"כ להפוסקים דשלא כדה"נ ליכא איסור תורה כלל וא"כ נתבטל בס' זיתי היתר ואף דנימא דחלב הוי איסור רק הפטור הוא משום שלא כדה"נ אבל בתערובות הוי כדה"נ עי' בפמ"ג סי' ס"ד שנסתפק בזה אבל עכ"פ הדם אחר הבישול הוי היתר גמור מדאורייתא וא"כ בשעה שחל איסור לאו דחלב הוי הדם היתר גמור ונתבטל בס' דהיתר מה"ח דאפי' נימא כצד הספק של הפמ"ג דבתערובות נרגש טעם החלב כדה"נ אף קודם הבישול אעפ"כ אח"כ כשנתבשל חוזר הדם להכשירו מה"ת וא"כ מה"ת אפילו הי' טעם אחד לשניהן ואחד אסור ואחד מותר ג"כ אין צריך ס' רק נגד האיסור ובודאי מצטרף ג"כ להיתר וא"כ הול"ל רבותא טפי בחלב ובשר נבילה או טריפה דלאחר הבישול שניהם מה"ת דמבטלין זא"ז. אלא בע"כ צ"ל דמיירי שלא כדרך בישול רק שנפלו לכלי שני או דרך כבוש דדם הוי דאורייתא ומיירי שהחלב נתבשל קודם שנפל לקדירה זו דהוי ג"כ דאורייתא ושפיר אשמעי' רבותא דאפי' איסורי כרת מבטלין זא"ז, ומעתה ניחא מה שסתם ולא פירש דמיירי כשנמלח החלב כיון דנתבשל החלב ונחבשל ג"כ הדם שבתוכו א"כ ליכא אפי' איסור דרבנן מצד דם וכמש"ל רק איסור חלב לבד על חתיכה זו ואיסור כזית השני דם בעין ומבטלין זא"ז אבל נגד הדם הבלוע בהחלב א"צ ס' כיון שהוא מותר לגמרי ואף שיש שני זיתי דם חד בעין וחד בלוע אעפ"כ כיון דאחד אסור ואחד מותר א"צ ס' רק נגד האיסור ומצטרפין הכזית חלב לביטול. ודוק היטב:
אך בגוף הדין אומר לפמ"ש בתשו' ג"ו הובא בגליון רש"א סי' ס"ט סי"ד לתרץ קושיית הש"ך שם שהק' בחתיכה שנתבשלה בלא מליחה אמאי בטל ברוב הא יתן טעם כשיבשלם ותי' ע"ז הג"ו דדם אברים טעם בשר יש לו. ובע"כ אפי' אחר שיוצא הדם מהחתיכה דאל"כ עדיין קשה קושיית הש"ך ולפ"ד הג"ו סגי בנ"ט זיתים דהרי דם ובשר אין טעמן שוה כמו דם וחלב וא"כ בין אי יש לדם הבלוע בהחלב טעם:
בשר ובין יש בו טעם חלב ס"ס טעם הדם בעין אין שוה לטעם דם הבלוע וא"כ מבטלין זא"ז. שוב נתיישבתי דלפ"מ שהסכימו רוב הפוסקים דשם איסור אחד אף משני טעמים דאין הטעם נרגש אעפ"כ אין מבטלין זא"ז א"כ דם ודם הוי שם אחד. וגם י"ל דהוי ג"כ שם איסור אחד דאע"ג דדם האברים אינו תחת הלאו דדם הנפש דהרי בדם הנפש יש כרת ודם האברים אין בו כרת אעפ"כ דם הנפש ישנו ג"כ תחת סוג הלאו דדם האברים ואין מבטלין זא"ז. אך הפמ"ג כתב דטעמים חלוקין ושם אחד מבטלין זא"ז מדאורייתא כיון דאין נרגש ורק מדרבנן אסור וא"כ נראה דלא מיבעי' בדם וחלב לענין דם הבלוע בהחלב דכבר כתבתי דמבטלין זא"ז אלא אפי' בדם הנפש ודם האברים ושניהם בעין ונתבשלו א"כ הוי תרי דרבנן חדא דם שבישלו והשני דאין טעמן נרגש כיון דחלוקין בטעמן א"כ י"ל לסמוך להקל כהפוסקים דבטעמין חלוקין אף דהם שם אחד מבטלין זא"ז:
אבל מטעם אחר נ"ל דעיקרא דדינא ליתא לפ"מ דקיי"ל להלכה בסי' ע"ה בשומן שנמלח מצד אחד דמותר. וגם מקילין עוד כמה קולות אחרות בשומן ומטעם דשומן אין מוחזק כ"כ בדם כמו בשר. ומזה חזינן דקים להו להפוסקים דטבע השמנונית לברוח מדם ומש"ה התיר הריב"ש הובא ברמ"א סי' קכ"א להשים יין בכלים שהנסרין דבוקים בחלב משום דטבע החלב לברוח מיין. והנה שומן כשר הגם שנקרא שומן ע"ש שמנונותו אבל עכ"ז חלב טמא הוא יותר שמן משומן ושמו מורה עליו דכל דבר מובחר נקרא חלב כמ"ש מבכורות צאנו ומחלביהן. וגם ביין ושמן נקרא ג"כ חלב כמ"ש כל חלב יצהר וכל חלב תירוש וגו'. ומש"ה נקרא חלב טמא בסתם חלב משום דהוא המובחר שבשמנונית. ומש"ה חלק הגבוה שהי' בכל הקרבנות העולה לגבי המזבח הי' החלב וזה החלב נאסר לאכילה. וא"כ כיון דחזינן דבשומן אין כ"כ דם א"כ י"ל דמעט דם הנמצא בשומן הוא מכח חלק הכחוש הנמצא בשומן אבל חלב ממש דכולו שמן אין בו שום דם כלל ואם פולט ע"י מליחה הוא רק ציר כמו מיחל היוצא מן הבשר אחר שיעור מליחה ובזה אין איסור דם רק איסור חלב וגם טעמו חלב ושפיר מתבטלין הטעמי' זב"ז. אך מי יוכל לסמוך ע"ז אם רבותינו הראשונים ז"ל קים להו אבל אנן מי ידעינן. אך נראה דכן הוא לאמתה של תורה ובדרבנן או במקום שיש עוד צד להקל יש לסמוך ע"ז. את זה ראיתי להשיב מפני הכבוד ידידו מרחוק הדוש"ת: