אור ברסלב

שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט

סימן כב

סימן כ

שלישית על ענין הנ"ל. וזה אשר כתבתי להרב הגדול וכו' מו"ה ליבוש ליכט ראבדק"ק פרשעדבורז:

הנה מעכ"ת יצא במלחמתה של תורה נגד דברי. והנה כן דרכה של תורה אך רוב דבריו בנויין על סברות בלי ראיות ובכעין זה כל אחד יוכל להכריע כדבריו ובפרט שאני כתבתי רק ליישב דעת הפוסקים שיהי' נכונים בטעמים ולהלכה ואך מפני שראיתיו ידיו רב לו וחילי' לאורייתא ע"כ אמרתי להשיב בקיצור מפני כבוד התורה:

בראש דבריו כתב לדחות מה שהבאתי בשם רב אחד הביאו הפמ"ג בסי' צ"ב דלדידן אסור במקצתה ברוטב אף לר"י ומשום דאין אנו בקיאי מה הוא יורה רותחת וע"ז חולק מעכ"ת ותמצית דבריו מדהתירו הפוסקים ולא חילקו בין יורה רותחת או לא. וע"כ כ' מעכ"ת לחלק בין כולה בתוך הרוטב דאז אמרי' דביורה רותחת מיבלע בלע מיפלט לא פליט ומשום דאיידי דטריד לבלוע לא פליט מה שבלע עכשיו משא"כ כשנפלה על חתיכה שמקצתה ברוטב ונפל חוץ לרוטב הוי כבלע ממקום אחר ופולט אף ביורה רותחת זה תורף דברי מעכ"ת. ואני איני מכריע בזה ואם קבלה הוא נקבל ומעכ"ת חולק עם החכם הנ"ל אשר הפמ"ג הסכים לדבריו וקלסי' אבל באמת גוף חילוקו של מעכ"ת אינו מובן דהרי להר"י מקצתה ברוטב הוי ככולה ברוטב ומש"ה מצטרפין הכל לבטל דכח הרוטב הולך למעלה אף בגגה של חתיכה וא"כ מה חילוק לומר דבכולה ברוטב מיפלט לא פליט ובמקצתה ברוטב פולט הרי דא ודא תדא הוא:

ומה שתמה על דברי שכתבתי גם בדבוק לאסור מטעם זה דאין אנו בקיאין ביורה רותחת ותמה מעכ"ת ע"ז דהרי דידי' ודאי פליט כמ"ש התוס' בחולין (דף ק"ת ע"ב) דאנו רואין דנשתנו מראית המים מחמת הבשר והכא בדבוק הוי כחתיכה אחת עבה וא"כ אף אם נודה לסברת הפמ"ג אמפ"כ כאן בדבוק וכולה ברוטב לא שייך טעם זה עכ"ד מעכ"ת אבל אין תימה די"ל ג"כ איפכא דאף אם נחליט דלא כהרב שבפמ"ג ונאמר דבמקצתה ברוטב לא אמרי' מיבלע בלע מל"פ אעפ"כ אם היא כולה ברוטב דמבואר בהדי' בגמ' דאמרי' בי' מיבלע בלע מל"פ וא"כ י"ל דכיון דהאיסור וההיתר שני מינים הוי לענין זה כלאו דידי' רק כחתיכה אחרת שבלעה עכשיו ביורה רותחת דאמרי' בי' דלא פליט מה שבלע עכשיו מהחתיכה האחרת (דאין זה ברור דדבוק הוי כחתיכה אחת עבה) וגם י"ל דמה שאנו רואין שנשתנו מראית המים היינו שהוא ממה שהולך מיד לתוך הרוטב אבל לא ממה שהולך דרך החתיכה אבל לא אתווכח בזה יען שבאמת בעצמי כתבתי שאין זה עיקר טעם:

האוסרין ורק כתבתי זאת לסמך לדברי האוסרין בדבוק ולהעיר להמעיין: ובעיקר הטעם שכתבתי דהפירוש ממהר לבלוע הוא דעיקר הטעם נשאר בחתיכה הדבוקה והבאתי לדוגמא דברי הרשב"א שסובר דבצלי שמן אף דבעי ס' אעפ"כ בעי ג"כ נטילה ומשום דעיקר הטעם נשאר בנטילה וכ' מעכ"ת שאין הנידון דומה לראי' וחילק בסברא. הנה לא הבאתי דברי הרשב"א לראי' רק לדוגמא אבל הדבר בעצמו הוא ברור כשמש ועכשיו מצאתי בהדי' בהט"ז ביו"ד בסי' ס"ט ס"ק כ"ח כ' וז"ל נשאר הטעם במקומו ואסור ועי' שם בח"ד סקי"ז שכתב כוונת הט"ז דממהר לבלוע והוי כמו באיסור דבוק הרי בהדיא כמו שכתבתי ומעכ"ת כתב טעם אחר ולא אתווכח עמו בזה יען אין נפ"מ לדינא אבל הט"ז כתב בהדיא כדברי וגם החוש מעיד ע"ז דבודאי בחתיכה הדבוקה נרגש יותר הטעם מבשאר החתיכות ודלא כמ"ש הרה"ג מזאריק בספרו לדחות דברי הראשונים כלאחר יד:

ובדבר מה שהקשיתי על הרשב"א דסובר דבצלי שמן אף דבעי ס' אעפ"כ בעי נטילה ג"כ ומשום דעיקר הטעם נשאר בהנטילה והקשיתי ע"ז דא"כ גם ס' לא מהני דהנטילה נ"נ ותאסור חבירתה וחבירתה לחבירתה דלא שייך לומר אין הנאסר וכו' וע"ז כ' מעכ"ת דהרי גם לדידן דלא ס"ל כהרשב"א ג"כ קשה במס' פסחים (דף ע"ו) נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו והתם כיון דשמן הוי ודאי יכול הבליעה להתפשט גם להלאה וא"כ למה לא נימא דהנטילה נ"נ עכ"ל מעכ"ת. ודבריו דברי תימה הם דאיך עלה ברעיונו ששם מיירי בשמן דא"כ אמאי סגי בנטילה הרי בעינן ס' ואם יאמר דהוי כסיכה דמשהו עבדה לה ואין הולך רק כדי נטילה דא"כ שוב לק"מ משום דשוב אמרי' אין הנאסר וכו'. אבל באמת מבואר בדברי תוס' שלא כמעכ"ת שכתבו בהדי' בפ' ג"ה (דף צ"ז) אהא דאמרו שם שאני חלב דמפעפע וז"ל והא דאמר נטף מרוטבו וכו' יטול את מקומו ותו לא משום דרוטב אינו מפעפע כ"כ דציר בעלמא הוא ולא שומן עכ"ל (וכרו"פ ס"ס ק"ה הק' שם קושי' אחרת מה שאין ענין לדברינו) והרשב"א באמת למד מהא דנטף מרוטבו וס"ל דמיירי ביש ס' ואעפ"כ בעי נטילה ג"כ וס"ל דמיירי בשמן אבל אנן לא קיי"ל כהרשב"א ומיירי בכחוש כמ"ש התוס' ומעתה מ"ש כ"ת דגם לדידן דלא קיי"ל כהרשב"א ג"כ קשה מהא דנטף מרוטבו וכו' לק"מ דאי דלא כהרשב"א א"כ מיירי התם בכחוש ורק להרשב"א דסובר דמיירי בשמן וביש ס' ואעפ"כ בעי נטילה וע"ז סובב קושייתי ולהרשב"א הקושיא הוא ממילא גם מנטף מרוטבו דהרי עיקר דינו דהרשב"א נובע משם:

ובגוף הקושיא שהקשיתי על הרשב"א במכתבי הראשון קצרתי כי לא כתבתי הדברים לענינינו רק אגב גררא וכתבתי שיש ליישב. ועתה אפרש שקושייתי הוא על דברי הת"ד בסי' ק"ה סק"י שהקשה על המג"א בסי' תס"ז שכ' דע"י היפוך השפוד יוצא משהו וע"ז הק' דא"כ איך מהני בכל איסורין בצלי ביטול בס' דהנטילה תאסור חבירתה וכן לעולם ולא שייך אין הנאסר וכו' ותי' כיון דמשהו אין יכול להטעים בשום דבר אפי' במיעוטא דמיעוטא מש"ה עדיין אמרי' בי' אין הנאסר וכו'. וע"ז הקשיתי דלפי דבריו מה יענה על הרשב"א דהרי בשמן מתפשט טעם גמור בכל חתיכה וכיון דבנטילה נשאר עיקר הטעם ונ"נ א"כ גם ס' לא מהני דהנטילה תאסור חבירתה וכנ"ל ולא שייך לומר אין הנאסר. ובאמת שקושי' זו ל"ק דהרשב"א לשיטתי' ס"ל דלא אמרי' חנ"נ בשאר איסורין ובב"ח בצלי הרי גם בל"ז קשה לבעי עכ"פ שתי נטילות דהנטילה ראשונה הוא בב"ח איסור מחמת עצמו ותאסור עכ"פ השני' וכבר הק' זה הח"ד בסי' צ"ב בסוף סק"ה ותירץ דבב"ח ע"י צלי לאו איסור מחמת עצמו הוא ע"ש. וא"כ ל"ק דהרי אפי' בב"ת הוי כשאר איסורין דלא אמרי' אליבא דרשב"א חנ"נ ולדידן ל"ק דאנן לא קיי"ל כהרשב"א ולדידן היכי דבעי ס' גם הנטילה מותרת רק דבעי ס' ונטילה משום דלא בקיאינן בין כחוש לשמן וא"כ לק"מ ולזה כוונתי ג"כ במ"ש שיש ליישב: ומה שתי' מעכ"ת דזה הוי כשני מיני איסורין דמה שסופו להתפשט בחתיכה זה לא גרמה האיסור דכיון דסופו להתפשט לא נ"נ ועיקר הגורם הוא מה שישאר בהנטילה ולא יתפשט להלאה לעולם וע"ז עדיין אמרי' אין הנאסר וזה דומה כמו בנפל זית שמן וזית כחוש דודאי אמרי' על זית כחוש אין הנאסר אף דזית שמן מתפשט בכל החתיכה אעפ"כ מועיל בו ס' ולא אמרי' דהנטילה נ"נ מחמת הכחוש ותאסור חבירתה מכת השמן וזה ג"כ כנ"ל עכ"ד מעכ"ת ובזה יפה כ'. אולם כבר קדמו באמרי ברוך בסי' ק"ה על קושיות הח"ד הנ"ל וגם אני אמרתי מסברתי דברים האלו ולזה ג"כ כוונתי במה שכתבתי שיש ליישב אך קצרתי אחרי אין ענין לדברינו:

ובדבר מה שכתבתי לטעם השני שאוסרין בדבוק משום שמא היתה חוץ לרוטב וכתבתי דחששו בזה כל החששות שאפשר לחשוש כיון דהחתיכה איתרע כמ"ש הח"ד בסי' ע"ב ומש"ה כתבתי לאסור אף בכבוש. וע"ז האריך מאוד מעכ"ת וכ' דלא חששו רק שמא נשארה החתיכה לבדה ברוטב אבל שמא היתה מתחילה חוץ לרוטב לזה לא חשו ומטעם דמתחילה לא הוחזקה החתיכה הדבוקה עדיין באיסור וכ' ג"כ מעכ"ת דבאמת אם יש ס' בצירוף המים מותר לדידהו עכ"ד מעכ"ת. הנה כבר הבאתי שדין זה נובע ממרדכי בסוף פ' ג"ה ושם נדפסה תשו' הרמ"א במקומו דאוסר בדבוק אפי' במליחה ומטעם שמא נמלחה החתיכה לבדה והגם דרש"י ז"ל אוסר אף באינו דבוק אבל הר"י מווינא אוסר רק בדבוק ושם כ' הרמ"א בהדי' דמליחה אין דרך לנער החתיכות אחר המליחה אלא הם מונחין במקומן כל זמן המליחה רק חשש שמא נמלחה החתיכה לבדה אבל באין דבוק לא חששו ודלא כרש"י הרי דחששו אף לתחילת המליחה דלא הוחזקה עדיין החתיכה באיסור. וגם רוב פוסקי':

כתבו בלשונם שמא הוציאו החתיכה חוץ לרוטב וכן כ' הט"ז בסי' צ"ב ס"ק י"ב בשם האו"ה ולא כאשר כ' מעכ"ת דלא חששו רק חשש אחד שמא נשארה לבדה ברוטב דזה דרכו בכך משא"כ שאר חששות אין דרכן בכך והרי הט"ז בשם האו"ה הנ"ל כ' ג"כ עוד חשש. וגם בתשו' הרמ"א הנ"ל ומ"ש בשם הח"ד בסי' ע"ב ומעכ"ת כפל ושינה ושילש דלא כ' רק החשש שמא נשארה לבדה אין לדייק כ"כ דחדא מהני חששות נקט והרי גם לדברי מעכ"ת הרי אם ידע בנפילת האיסור דלא הוי מילתא דלא רמי' וידע שלא היתה לבדה ברוטב יהי' מותר וזה לא נמצא בשום פוסק לחלק בכך ובע"כ אנו מוכרחין לדחוקי נפשין ולומר דגזירת הפוסקי' אחרונים היא ומשום לא פלוג וכמ"ש ובזה נפל הרבה אריכות דברים של מעכ"ת. וגם מ"ש מעכ"ת דליש אומרי' שבטור בסי' ע"ב מותר אם יש ס' בצירוף המים הרי הב"י הביא שם דהי"א אלו שהחמירו שמא היתה חוץ לרוטב נובע ממרדכי פכ"ה וז"ל המרדכי שם אם העוף מנותח לנתחים והלב דבוק בחתיכה ואין בחתיכה ס' לבטל חענ"נ וצריך ס' לבטל החתיכה אבל אם יש בשאר חתיכות וברוטב לבטל החתיכה זורק את החתיכה ואוכל את השאר עכ"ל הרי דמרדכי מיירי ביש רוטב ואעפ"כ אין מצטרפין רק בעי בחתיכה עצמה ס':

אבל מה שתמה מעכ"ת ע"ד שכתבתי דהחמירו בדבוק מטעם דאיתרע חז"ה של החתיכה ותמה ע"ז דמאי שייך איתרע הרי חלב הדבוק או לב הדבוק אפשר לסלקו מהחתיכה או לקרוע הלב ולהוציא דמו. ע"כ כ' כ"ת דעיקר חזקת איסור הוא לפי שממהר לבלוע שם ואע"פ שסופו להתפשט מ"מ כיון דקודם ההתפשטות הי' אסור הוי חזקת איסור וכמ"ש הח"ד. וגם לעיל מינה כתב כ"ת בשם הח"ד כיון שהטעם הולך דרך החתיכה ואין הנסחט ממנה מתפשט בשוה רק בסוף הבישול והוי אתחזק איסורא ולכן חששו שמא בסוף הבישול הוציאו שארי החתיכות לחוץ ואין מצטרפין. ואני אומר דדברי ברורין ב"ה ודברי כ"ת דברי תימה דא"כ הרי הרמ"א הוא דמחמיר בדבוק ומטעם שמא היתה חוץ לרוטב וכמ"ש הרמ"א בתשו' הבאתיו לעיל ובסי' צ"ב אוסר ג"כ בדבוק ואעפ"כ במקצתה ברוטב פוסק כר"י דמצטרפין הכל בין נפל עליו איסור לח בין יבש והרי התם ג"כ הולך דרך החתיכה ואתחזק איסורא לפ"ד כ"ת וניחוש ג"כ שמא היתה כולה חוץ לרוטב דהרי כבר בררנו דגם לזה חששו ודלא כמ"ש כ"ת ואמאי לא בעי ס' באותה חתיכה עצמה כמו בדבוק. וגם מ"ש כ"ת דאין סופו להתפשט עד סוף הבישול אלו הי' כדברי כ"ת לא הי' צריכין לחוש שמא הי' חוץ לרוטב דהרי מטעם זה כתבו הפוסקי' דבאיסור דרבנן לא חששו לשמא ומותר והרי גם בל"ז אסור כיון שנקרא עלי' שם איסור רגע אחת הוי בכלל אפשר לסוחטו דקיי"ל דאסור והא דכתבו התוס' דסופו להתפשט מותר היינו כיון דדרך הילוכה הוא לא נקרא עלי' שם איסור מעולם ומש"ה אפי' בט"ח או גבינה שנפלה על בשר שמקצתה ברוטב מצטרפין הכל והרי בב"ח כ"ע מודו דאפל"ס אסור ובע"כ דכל דרך הילוכה לא נקרא שם איסור כלל ואין זה בכלל אפל"ס ולא הוי אתחזק איסורא כלל במה שהולך דרך החתיכה וגם כוונת הח"ד אינו כן אלא שקיצר במובן. ומ"ש הח"ד דאינו נסחט עד גמר בישול לא כתב כן רק ליישב אפי' לדעת הטור דס"ל דאפל"ם מותר בשאר איסורין וא"כ העיקר הוא מה שהוא בסוף הבישול ואם אז יש ס' הוא חוזר להיות מותר וע"ז כ' הח"ד ליישב גם לדידי' דילמא הי' חוץ לרוטב בסוף הבישול אבל לדידן א"צ לזה דכיון דנאסר פעם אחת א"כ אפי' הי' בסוף הבישול חוזר להמים ג"כ אסור כיון דאפל"ס אסור ובע"כ צריך לומר דסופו להתפשט לא הוי שם איסור כלל. אבל באמת עיקר הטעם בדבוק הוא כיון דהאיסור דבוק בו וכ"מ שהוא איסורו עמו כגון לב או חלב הדבוק ואם יפול כמה פעמים לקדירות יהי' תמיד איסורו עמו כל זמן שלא נשתנה ולא יחתוך ממנו איסור הדבוק ומש"ה כשנעשה התחלת ריעותא באותה חתיכה והאיסור הולך דרך החתיכה חששו בה כל החששות שאפשר לחשוש וכמ"ש במכתבי משא"כ בדם אברים שכ"ז שלא פירש מותר מש"ה ס"ל להמתירין דזה לא מיקרי איסורו עמו כיון דעדיין מותר כ"ז שלא פירש (ולא חיישינן דילמא הי' באופן שאין בו ס' וכמ"ש במכ' הא'): ומ"ש כ"ת בשם הרה"ח ר' נטע מדברי הט"ז בסי' קכ"ז סק"י לענין עד המעיד על חתיכה שהיא מנוקרת מן החלב דהט"ז סובר דלא מיקרי חזקת איסור כיון שההיתר אינו אסור רק מחמת שדבוק בו החלב ועל החלב אינו מעיד להתירו וא"כ הרי חזינן דזה לא מיקרי חזקת איסור וא"כ בדבוק ג"כ כן הוא וע"ז הוסיף כ"ת לומר דאפי' להש"ך החולק על הט"ז היינו התם דהי' בו חזקה שהוא דבוק בו אבל הכא דנחתך האיסור לפנינו ואנו באין לאסור ההיתר רק מכח הבליעה זה ודאי לא מיקרי חזקת איסור עכ"ד מעכ"ת. אך אפשר לומר ג"כ איפכא דלא מיבעי' להש"ך אלא אפי' להט"ז התם עיקר עדותו של העד אינו מעיד על תערובות אבל הכא שכבר נתבשל והלך האיסור דרך החתיכה ואנו דנין על התערובות ומש"ה גרע מדהתם. אבל באמת אינו ענין לדברינו דלא כתבתי דהוי חזקת איסור רק דהחתיכה הדבוקה איתרע חזקת היתר דידה כיון דדבוק בה האיסור וכמש"ל ועי' בפלתי סי' צ"ח סק"ג:

והנה לדינא הסכים כ"ת ג"כ כדברי להחמיר ולומר איסור דבוק אף בכבוש רק בלב הדבוק בעוף רציתי להקל מטעם אחר אף בבישול אחר המליחה היכי דיש עוד צד להקל עפ"ד הש"ך בסי' כ"ב ומעכ"ת חולק הן על דברי הש"ך גופא והן על דברי ואדבר עתה מזה בקיצור כי הגם שיש חולקין ע"ד הש"ך אבל לא כמו שדימה מעכ"ת להכריע ולדחות דעת הש"ך ז"ל. הנה במכתבי הבאתי דברי זקיני הש"ך ז"ל בסי' כ"ב להתיר בלב הדבוק בעוף אם נמלח הלב בלא קריעה דל"א בי' דבוק ומטעם כיון דהלב:

מפסיק אין ממהר לבלוע וכמו בוורידין בסי' כ"ב. וע"ז האריך כ"ת דהש"ך ז"ל עצמו חזר בו דהרי בסי' ע"ב סק"ה משמע דמיירי אף בנמלח וגם המשך דברי המחבר והרמ"א בסי' ע"ב משמע דמיירי אף בנמלח הלב ג"כ זה תורף אריכות דברי כ"ת. אבל אני לא ראיתי שום חזרה דבסק"ה שם לא מיירי כלל בדבוק רק הפמ"ג הק' מדברי הש"ך בס"ק י"ח דשם מיירי בדבוק ושם כ' הש"ך דאפי' איכא ס' בעוף עצמו אפ"ה הלב אסור ואי מיירי בלא נמלח הלב א"כ גם בל"ז אסור כדין בשר שנתבשל בלא מליחה וכבוד אורחים לא שייך כאן דאין אוכלין לב העוף דקשה לשכחה וע"ש מה שתי' ע"ז. אבל באמת בל"ז ג"כ ל"ק דהרי גם בהפ"מ או לכבוד שבת ג"כ מותר. גם מ"ש כ"ת מהמשך דברי המחבר והרמ"א הרי גם הש"ך ז"ל ראה במקומו ואעפ"כ כ' הש"ך דמיירי בלא נמלח הלב גם מ"ש מעכ"ת מסברת עצמו לחלק בין וורידין ובין לב וכ' דהאמת יורה דרכו שהלב הוא פתוח מצד אחד וכמ"ש הט"ז בסי' ע"ב סק"ח דאם הניחו על פיו דיש מקום לדם לזוב מותר ובזה כ' דמש"ה אמרי' בלב איסור דבוק ואין הלב מפסיק משא"כ בוורידין עכ"ד כ"ת. הנה האמת אינו כן דהלב סתום מכל צדדיו, ודבר זה ידוע רק כוונת הט"ז הוא עמ"ש הרמ"א דאין חילוק בין אם הלב סגור או פתוח למעלה וע"ז כ' הט"ז דאם הי' פתוח למעלה והניחו על פיו מותר וכ"כ בהדיא הח"ד בחידושיו וז"ל ואם הלב פתוח והניחו על פיו אפשר דמיקרי קריעה עכ"ל הרי מבואר דבסתמא הלב סתום מכל צדדין והוא ידוע ונראה כך ומ"ש עוד מעכ"ת דאל"כ יוקשה להאוסרין במליחה שאר בשר שנמלח עם הלב רק הלב עצמו מותר ומטעם דלגבי דידי' הוי דם פליטה משא"כ לגבי שאר בשר הוי דם בעין וע"ז תמה כ"ת הלא בע"כ הולך הדם דרך הלב ואם בלב עצמו אינו רק דם פליטה איך אפשר כשיצא לחוץ ונבלע בבשר הוי דם בעין הרי א"א לפלוט יותר ממה שבלע עכ"ק. והנה באמת גם הדגמ"ר ובחידושי רעק"א הקשו במה שהחמיר הרמ"א לקלוף מעט סביב הלב משום דמליחה אוסרת כדי קליפה וע"ז הקשו דהרי בשר הלב עצמו יהי' במקום קליפה ועוד הק' מעכ"ת הרי דם ממקום אחר נחשב בליעה וכמ"ש הש"ך בסי' ק"ה סקי"ת והרי קיי"ל דאין בליעה יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב וא"כ איך אפשר לדם הכנוס לפלוט מן הלב ולבלוע בבשר ע"י מליחה וצלי ומכח כל הקושיות הללו שפט מעכ"ת דהלב פתות מלמעלה ויוצא דרך שם אל החתיכה ובזה ניחא הכל אבל כבר כתבתי דאינו כן ועל קושיות החמורות הללו הנה קושיא הראשונה כבר הק' הפמ"ג בש"ד בסי' ע"ב סק"ה ותירץ דהדם אינו מתעכב בהלב כיון דהלב שיע רק פולטו לחוץ וגם בבישול לא נשאר בהלב רק מעט וא"כ לפ"ז מיושבים כל הקושיות ואין ראי' לדחות דברי הש"ך, רק שקשה, מצד אחר דהרי הלב דבוק בעוף ע"י סמפונות התלוים בו והסמפונות חלולים הם וא"כ איך הלב מפסיק הרי דרך שם ממהר לבלוע וגם ביורידין קשה אמאי מפסיקין הרי נוגעין בראשיהן בבשר וצ"ל בסברת הש"ך דשם הוא מקום צר ואין ממהר לבלוע דרך שם ומש"ה אין ראי' ברורה לדחות דעת הש"ך והפמ"ג וגם בנימוקי רי"ב הנדפס בדפוס ווילנא אחר הל' בב"ח מסכימים ג"כ לדעת הש"ך. גם מ"ש מעכ"ת על גוף דברי הש"ך שכ' דלענין דם הכנוס ל"א דבוק כיון שהלב מפסיק ורק משום דם אברים. וע"ז תמה מעכ"ת דא"כ מאי נפ"מ לדם הלב הרי אינו רק ככל דם אברים ורצה מעכ"ת לומר דבאמת אינו רק כשאר בשר שנתבשל בלא מליחה וגם הרה"ת ר' נטע רצה לפרש כן בדברי הש"ך אבל כבר כתבתי במכתבי השני להרב הנ"ל (עי' סי' הקודם) דלפענ"ד אין כוונת הש"ך כן ושם פירשתי כוונת הש"ך ז"ל ואין מהצורך להכפיל הדברים: ומ"ש מעכ"ת עמ"ש במכתבי דכיון דדרך למלוח מבפנים ומבחוץ א"כ מסתמא נמלח גם הלב וע"ז כ' כ"ת דאף דבלב סגי במליחה מצד אחד דכיון שאינו קרוע הוי כחתיכה עבה וכמ"ש הש"ך בסי' ע"ב סק"ה אעפ"כ כיון דבמקום דיבוק הלב בהעוף לא נמלח כלל אין להקל. רק צידד לומר דמליחת העוף מועיל גם ללב עכ"ד כ"ח. אבל א"צ לזה דהרי גוף הלב אינו דבוק בהעוף רק תלוי ע"י חוטין וקרומין דקין והוי כלא נמלח בכ"מ דמותר אף להאוסרין בנמלח רק מצד אחד וכמ"ש הט"ז בסי' ס"ט סקי"ד וכיון דהלב סגי לי' במליחה מצד אחד וכמ"ש הש"ך הנ"ל א"כ ג"כ מותר אף שלא נמלח במקום דיבוקו בהעוף. ע"כ כדאי הש"ך ז"ל לסמוך עליו ובפרט באיסור דבוק שכ' הפוסקים שהוא רק חומרא וגם לרוב הפוסקים דם שבישלו דרבנן ובפרט שלא כתבתי רק היכי שיש עוד צד היתר. ע"כ במקומי אני עומד להתיר בלב הדבוק בעוף ונמלח כדרך שמולחין בפנים ומבחוץ ונתבשל אח"כ עם הלב לצרף כל מה שבקדירה לס' נגד הלב היכי שיש עוד צד להקל ובנמלח כדרך שמולחין מבפנים ומבחוץ ונכבש אח"כ מעל"ע עם הלב דבוק המיקל לא הפסיד וכמ"ש במכתבי הקדום כנלפענ"ד בדינים הללו ממני ידידו הדוש"ת:

תוכן העניינים

שות ברכת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה