שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט
סימן כ
שלום וכט"ס לכבוד יד"נ ה"ה הרב החריף השנון המובהק דוותיק כש"ת מו"ה נטע נ"י דאנער מראדעשיץ וכעת אבד"ק קאליביעל):
בדבר מה שנסתפק אם בכבוש אמרי' איסור דבוק להצריך ס' נגד כל החתיכה שדבוק בה האיסור. וכתב כ"ת כגון לב הדבוק בעוף ולא הי' בו ס' ונכבשה מעל"ע עם אחרות וליכא ס' כנגד העוף וע"ז סובב והולך כ"ת בכל דבריו. ואני תמה מדוע לא נסתפק בחתיכה שדבוק בה חלב בצירי ונכבשה דבהא לא שייך כל פלפולו כמעט ע"כ אומר תחילה על גוף ספיקו של מעכ"ת ונראה לי ברור דהסוברין דינא דדבוק סוברין גם בכבוש רק בלב טעמא אחרינא איכא מה שיש לצדד להתיר וכמו שאבאר בעזה"י:
והנה תחילה אבוא על דברי מעכ"ת מ"ש בשם הרה"ג מזאריק בספרו חומת יהושע סי' ע"ב לדחות טעם הפוסקים האוסרין בדבוק מטעם דחתיכה הדבוקה ממהר לבלוע ונ"נ ומש"ה צריך שיהי' ס' באותה חתיכה עצמה נגד האיסור וע"ז דחה הרב מזאריק שיחי' דהרי כתבו תוס' בחולין פג"ה (דף קו"ף) ד"ה כשקדם דכל שסופו לצאת לא נ"נ וכ"כ הפמ"ג בפתיחה להל' מליחה דמש"ה מועיל מליחה אף דקודם שיצא הדם לחוץ פירש הדם בפנים ממקלמ"ק אעפ"כ לא נ"נ וכן חתיכה חי' אצל מליחה דמותר מטעם איידי דיפלוט ולא אמרי' דנ"נ והכל מטעם הנ"ל וא"כ ליכא למימר בדבוק מטעם דממהר לבלוע דהרי אפי' ממהר אעפ"כ סופו לצאת אלו דבריו. ואני תמה איך עלה על לבו לדחות דבר מפורסם במה שזקיני הש"ך ז"ל תפס טעם זה לעיקר בסי' ע"ב וכ"ב וכמה מקומות ומש"ה אפי' באיסור דרבנן אמרי' דבוק דלטעם הב' שמא הי' חוץ לרוטב מותר באיסור דרבנן רק דאסרינן מטעם דממהר לבלוע ועל גוף סברת תוס' דכל דסופו להתפשט לא נ"נ אין חולק דהרי הביאו ראי' ברורה ע"ש בתוס'.
והנה גם הרב הנ"ל לפי דמיונו דהדברים סותרין זא"ז אעפ"כ אי איכא למידתי היינו בצלי ומליחה אבל לא בבישול דהרי בהדי' אמרי' בגמ' בסוגי' דט"ת תולין (דף ק"ח) דביורה רותחת מיבלע בלע מיפלט לא פליט רק אח"כ כי ניית הדר פליט ויש שם פירושי' ע"ז אבל גוף דבר הוא הלכה פסוקה ומשום זה כ' הפמ"ג בסי' צ"ב בש"ד ומ"ז סק"ב בשם רב חכם אחד דלדידן דאין בקיאין בין יורה רותחת א"כ בכ"מ שנפל איסור על חתיכה אפי' מקצתה ברוטב אעפ"כ אין מצטרפין כיון דע"כ הולך דרך החתיכה ודילמא היורה רותחת ונ"נ קודם שנח מהרתיחה והפמ"ג קלסי' ובאמת דבר חכמה אמר החכם. וא"כ ג"כ אפי' כולו ברוטב רק שהוא דבוק והרי החתיכה דאיסורא פולטת מכל צד אף במקום הדיבוק והולך דרך החתיכה וכיון דאין אנו בקיאין ביורה רותתת וא"כ דילמא היא רותחת ולא פלט עכשיו ונ"נ וא"כ עכשיו כמו שהיא ברתיחה אין סופה להתפשט כלל ונ"נ ודילמא אח"כ נח מרתיחה ופלטה וצריך ס' כנגד כולה. ולפ"ז לק"מ מדברי תוס' דקאי אדינא דגמ' דהי' בקיאין ביורה רותחת מה היא אם רותחת אם לא:
אבל העיקר נראה דאף דבסופו להתפשט לא נ"נ אעפ"כ סברתם הוא דבאיסור דבוק נשאר עיקר טעם באותה חתיכה וא"כ אין סופו להתפשט כלל והרי הרשב"א ז"ל סובר דבצלי שמן אע"ג דמפעפע בכל החתיכה אעפ"כ בעי ג"כ נטילה ולא מטעם דאין בקיאין בין כחוש לשמן רק מדינא דעיקר הטעם נשאר בהנטילה וכמ"ש בסי' ק"ה בט"ז סקי"א:
וא"כ כמו שס"ל לרשב"א לחלק באותה חתיכה בין עד הנטילה ובין כל החתיכה כן ס"ל להפוסקים בדבוק לחלק בין החתיכה הדבוקה לשאר החתיכות דהדבוקה ממהרת לבלוע בין בבישול ובין במליחה וצלי וממילא גם בכבוש כן. וא"כ לק"מ מתוס' חולין דהקשו אטיפת חלב שנפלה על החתיכה וכן בכזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דלא אמרי' דאותו מקום נ"נ משום דסופו להתפשט. וכן במליחה שחקר הפמ"ג דכל אלה לא מיירי באיסור דבוק. וגם על גוף דינא דמליחה ל"ק דפירש ממקלמ"ק דהרי התם ליכא למימר דממהר לבלוע דהרי טבע המלח לפלוט הדם ושפיר סופו לצאת אבל בדבוק ס"ל דאין סופו להתפשט כלל דאף דאוסרת עד ס' אבל מ"מ עיקר הטעם נשאר לעולם בחתיכה זו ונ"נ ומש"ה צריך ס' נגדה ולק"מ קושיית הרב מזאריק וספרו לא ראיתי:
והנה באמת תמוהין לכאורה דברי הרשב"א שסובר דאף בשמן בעי נטילה מדינא וגם ס' לבטל האיסור דא"כ יקשה קושיות הראשונים ז"ל אמאי אין כל קליפה ונטילה אוסרת חבירתה משום דהקליפה נ"נ ובענין זה יאסור הכל והוכיחו מכאן דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך אבל אי מעט מהאיסור עצמו הולך ג"כ מודו דנ"נ וא"כ איך מועיל ביטול בס' בצלי שמן הרי הקליפה או הנטילה הנאסרת לפ"ד הרשב"א תאסור חדא לחבירתה והכא ל"ש לומר אין הנאסר וכו' דהרי גם גוף האיסור הולך דהרי הוא שמן ומפעפע בכל החתיכה והוא קושיא נפלאה לכאורה אך יש ליישב ואכ"מ. ס"ס דברי רבותינו נכונים בטעם איסור דבוק:
עוד כ' מעכ"ת דלדעת הפוסקים דפירש ממקלמ"ק בפנים מותר א"כ בלב הדבוק בעוף ונכבש לא שייך הטעם דממהר לבלוע דהרי אפי' בולע מותר ומעכ"ת האריך אי הלכה בפירש ממקלמ"ק דמותר. ואני תמה על דבריו דהרי כ"ז בדם אברי' דכל זמן שלא פירש מותר ומש"ה מותר לאכול באומצא בלי מליחה אבל דם הלב הכנוס בתוכו ענוש כרת ועובר בלאו כמבואר בכריתות פ' דם שחיטה וכשנבלע בבשר נ"נ ומעכ"ת שגה בזה וא"כ נ"ל ברור דבכבוש ג"כ ממהר לבלוע:
ומ"ש מע"כ בשם האחרונים דהפירוש ממהר לבלוע הוא דקודם שיש כח להבליע בשאר חתיכות קדמה אותה החתיכה הדבוקה לבלוע ומשום זה כ' מע"כ דבכבוש שבסוף אחר כבישה מעל"ע גומרה החתיכה כל הכבישה ולא תוסיף חום יותר דבחום אש כל שיש יותר חום מוסיף להבליע משא"כ בכבוש ומש"ה מתפשט בשוה בכבוש ואין ממהר לבלוע. אבל לפמ"ש אין צורך לזה ואין כדאי על טעם קלוש כזה לחלק ולהתיר ועיקר כמש"ל דבחתיכה זו נשאר טעם יותר וגם בכבוש הוא כן:
והנה לפי טעם שכתבו דילמא היתה החתיכה חוץ לרוטב וע"ז כתב מע"כ דבכבוש לא שייך זה דאדרבא אם היתה חוץ לכבישה הרי הוא צוננת ומותר הכל. הנה טעם זה הוא חומרא יתירה ומוכרחין אנו למ"ש הח"ד בסי' ע"ב דחתיכה זו הדבוקה איתרע חזקת היתר דידה ומש"ה חששו כל מה שאפשר לחשוש ונראה דלטעם זה החמירו משום לא פלוג. ובמרדכי ספג"ה סי' חר"ס ושם נדפס במקומו תשו' הרמ"א וכתב הטעם משום דסתמא נמלחה החתיכה לבדה. ונראה פירושו דהרי במליחה וצלי אפי' נוגעת אעפ"כ אין נוגעת רק מקצת ומש"ה חוששין דילמא לא נגע כלל דס"ס כל חתיכה א"א לה ליגע בחבירתה רק בצד אחד בשלמא כשמונח ברוטב הרוטב מסבבן בכל צד משא"כ ביבש בצלי ומליחה דאי אפשר ליגע בחבירתה בכל הצדדים רק בצד אחד ולפעמים רק נוגע בקצהו. ובבישול יש ג"כ חשש היכי דלא עירו המים על הבשר רק הניחו בחמין לתוך המים א"כ י"ל דחתיכה זו באה תחילה לתוך המים חמין כיון שא"א ליתן כולן לתוך החמין בבת אחת ונאסרה וכ"ז מיקרי בכלל חוץ לרוטב ואסרו משום דילמא לאו אדעתי' ומש"ה ג"כ להחשש דשמא נשארה החתיכה לבדה ברוטב ואף דלפעמים יש ס' בלא צירוף החתיכות רק ברוטב לבדה אעפ"כ החמירו שלא יבואו לצרף הכל וכ"ז בדבוק ומטעם הנ"ל וא"כ גם בכבוש יש חשש דהרי הא ודאי דכל חתיכה וחתיכה נגמרה כבישתה אחר גמר מעל"ע משעת הנחת כל חתיכה וחתיכה היכי דהניחם במים זה אחר זה וא"כ י"ל דהאסורה הונחה מקודם ונאסרה ואח"כ נ"נ ואוסרת האחרות ועי' פרישה סי' ע"ב וביש"ש פכ"ה סי' מ"ט. ובזה י"ל ג"כ דצדקו דברי הרה"ג מו"ה יהודא ליבוש נ"י ראב"ד בפרשעדבורז שהביא כ"ת במכתבו מה שאמר לו הרב הנ"ל דחוששין דילמא חתיכות ההיתר הי' חוץ לכבישה ול"ק מ"ש מעכ"ת דא"כ בכל ביטול בס' ניחוש לכך ועוד דאם יש ס' ברוטב לבד יהי' מותר והנה הרואה יראה דהחמירו בו הכל וכמ"ש ומטעם דבדבוק איתרע חזקת היתר. ומה שהקשה מעכ"ת מסי' ס"ט בחתיכה שלא נמלחה ונכבשה דמותר כשיש במים ס' ואמאי לא נימא התם ג"כ דילמא לא הי' ס' כנ"ל ולק"מ דהתם כיון דדם שלא פירש מותר רק הכבישה אוסרתה וכיון שיש ס' אין חוששין דמעולם לא איתרע כלל החתיכה אבל בלב הדבוק שכבר כתבתי דדם שבו הוא איסור גמור וכן בחלב או שאר איסור דבוק כיון דהאיסור הוא אסור ודבוק בחתיכה איתרע חזקתה ובמה דכתבו הטעם שמא היתה חוץ לרוטב בזה הכל נכלל כל גווני מיני חששות באופן שאין מצטרף וא"כ גם בכבוש י"ל כן וכנ"ל. ומ"ש מעכ"ת דנוקמא בחזקת היתר ונימא דהאסורה היתה חוץ לכבישה ולא נאסרה. ולק"מ דכי נתיר משום ספק קלוש כ"כ הרי אנו רואין שהוא מכוסה במים ונכבשה רק להחמיר חוששין ולאו דוקא דילמא הי' החתיכות המותרות חוץ לכבישה רק דילמא הונחו המותרות אח"כ בכלי וא"כ בשעת האיסור וגמר הכבישה של האיסור הי' אז החתיכות האחרות צוננין ולא נתבטל. רק דעכ"ז לטעם זה כיון דהוא רק חומרא י"ל דדוקא בצלי ומליחה ובישול דיש להחתיכה חזקת איסור כיון דעכ"פ:
מבליע האיסור בהיתר ויש כאן חזקת איסור רק מתורת ביטול קאתינן להתיר א"כ י"ל דחזקת היתר איתרע וגם חזקת איסור יש כאן ומש"ה אוסרין אבל בכבוש אף דהאיסור הוא אסור אבל החתיכה אף דאיתרע חזקת היתר אבל עכ"פ אין לה ג"כ חזקת איסור בודאי דדילמא האסורה היתה חוץ לכבישה ולא נבלע בה כלל וכמ"ש מעכ"ת רק דגם זה דחוק לחלק אבל לטעם הראשון דממהר לבלוע ודאי דגם בכבוש הוא כן וכמ"ש:
והנה מראש צורים נראה דלכאורה יש להביא ראי' מגמ' דבכבוש לא אמרי' בי' דבוק. דהנה בחולין פג"ה (דף צ"ז) ירך שנתבשל בה ג"ה אם יש בה בנותן טעם וכו' ובתוס' שם הקשו מדקאמר אם יש בה משמע דאין מצטרף רק הירך לבד ולא הרוטב ואמאי ותירצו דמיירי בחוץ לרוטב. אבל הג"א תירץ דמש"ה אין מצטרפין כיון דהוא איסור דבוק. ומזה נובע כל הדין דאיסור דבוק. והנה שם בגמ' אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה קולף וכו'. והנה נראה דשמואל הוכיח דינו ממתניתין מדלא תנן טפי רבותא בנצלה או נמלח. והנה לקמן בגמ' (דף צ"ח ע"ב) הנהו אטמהתא דאימליחא בג"ה רבינא אסר ראבר"א שרי. א"ל מאי דעתך דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח הא א"ש נצלה קולף. וכ"ת מאי כרותח דקאמר כרותח דמבושל והא מדאמר כבוש הרי הוא כמבושל מכלל דמליח כרותח דצלי. הרי מבואר בהדי' בגמ' דההיתר הוא רק בצלי ומליחה אבל בכבוש דהוא כמבושל אסור וא"כ עדיין קשה אמאי לא תני רבותא ירך שנכבש בה ג"ה וכו'. ומוכח מזה ספיקו של מעכ"ת דבכבוש לא אמרינן בי' דבוק וא"כ שפיר הוכיח שמואל מדלא תנן רבותא צלי ומליחה ש"מ דנצלה קולף דאל"כ ליתני בצלי אם יש בה בנ"ט דהרי גם בצלי ומליחה אמרי' דבוק ואין מצטרפין רק הירך אבל כבוש ליכא למיתני דבכבוש לא אמרי' דבוק ומצטרפין הכל ובמתני' רוצה להשמיענו דין דבוק ודוק. אבל ראי' ברורה ליכא דהרי לרבינא ולפ"מ דאמרו וכ"ת מאי כרותח דקאמר כרותח דמבושל וא"כ לפ"ז ס"ד בצלי קולף ומליחה חמור מצלי והוי כמבושל וא"כ קשה ליתני במתני' יותר רבותא ירך שנמלח. ועוד לפמ"ש תוס' שם דלא כהג"א וכתבו דלאו דוקא בירך לחודא אלא דהכל מצטרפין לבטל א"כ תיקשי ליתני כבוש ובע"כ דלאו קושיא הוא ושמואל לא הוכיח דינא ממתני' רק דינא דנפשי' הוא ויש לצדד בזה הרבה ודוק היטב:
והנה עוד עלה ברעיוני להביא ראי' דבכבוש לית בי' איסור דבוק והוא ממ"ש המנ"י בשם או"ה הביאו בית מאיר בסי' ק"ה בקיצור אולם הפמ"ג שם סק"ב במ"ז העתיק לשונו וז"ל המנ"י כ' או"ה כלל למ"ד אי אישתהה מקצת החתיכה בחלב מעל"ע ונתבשל צריך במקצת שחוץ לכבישה ס' ואם לאו צריך ס' נגד כל החתיכה דהוי דבוק. והפמ"ג כ' דפשוט הוא. והנה הא דלא קאמר בנמלחה או נצלה אחר הכבישה י"ל דסובר דחלב הוא כחוש ואינו מפעפע כמ"ש הש"ך והט"ז ריש סי' צ"ב וא"כ אינו אוסר רק כדי קליפה או נטילה ואע"פ שהבשר הוא שמן ומפעפע אעפ"כ אמרי' אין הנאסר יכול לאסור במקום שאין האיסור הולך ולא מיבעי' להפוסקי' דס"ל דאף בבב"ח אמרי' אין הנאסר כמ"ש הט"ז בסי' ק"ה סקי"ג והש"ך שם סקי"ז אלא אפי' להסוברי' דבבב"ח לא אמרי' אין הנאסר עש"ך שם אעפ"כ נראה דכ"ז בבב"ח דאורייתא ע"י בישול אבל כבוש בב"ח וכן להסוברים דצלי בב"ח דרבנן נראה דאמרי' אין הנאסר וכו' דהרי כל סברתם דסוברים דלא אמרי' בבב"ח אין הנאסר כיון דהוא איסור מגופו דהרי חתיכה בב"ח לא בטלה אם היא ראוי' להתכבד אע"פ דחתיכה שאין איסורה מגופה לא מיקרי ר"ל כיון דהבלוע אין ר"ל אעפ"כ חתיכה בב"ח לא בטלה וא"כ חזי' דבב"ח הוי גוף איסור ומש"ה ג"כ לא אמרי' בי' אין הנאסר וכו' כיון דאין כאן אוסר ונאסר רק הכל גוף איסור כמ"ש הש"ך שם סקי"ז. ולפ"ז בב"ח כבוש דכ' הש"ך בסי' פ"ז ס"ק למ"ד בהגהה דבב"ח כבוש לא החמירו בי' רבנן כ"כ שיהי' איסור מגופו ולא הוי דבר המעמיד ולא ר"ל וע"ש שמביא שהאו"ה מסופק בזה וא"כ ניחא שפיר דאמרי' בי' ג"כ אין הנאסר וכו' ומש"ה לא מצי האו"ה למינקט נמלח או נצלה. ועי' בח"ד בסי' צ"ב סק"ה. וגם צ"ל דס"ל להאו"ה דלא אמרי' דופטמי אהדדי ונתפטם חלב מן הבשר עי' ט"ז סי' ק"ה ס"ק יו"ד אבל הא קשה למה לא נקט האו"ה רבותא יותר היכי דאישתהה מקצת החתיכה בחלב מעל"ע ואח"כ נלקחה ונכבשה עוד הפעם שנית בכולה במים דהרי ס"ס לא מיירי האו"ה בנתבשלה אח"כ בחלב רק במים בקדירה אחרת וא"כ הי' יכול לומר כן בנכבשה שנית. וא"ל דלא אמרי' כבוש אחר כבוש כמו שי"א דאין בישול אחר בישול וכמ"ש הפמ"ג במ"ז סי' ק"ה ססק"ב דהא ליתא דזה הוא לענין שבת ולענין בב"ח דעובר על בישולו בזה י"ל דאין בישול אחר בישול אבל להפליט ולהבליע בודאי מפליט ומבליע גם בבישול אחר בישול כמו בנבילה דנפלה לקדירה אחרת אוסרת תמיד והי' מוכח מכאן דס"ל לאו"ה דבכבוש לא אמרי' דבוק דהאו"ה לשיטתו דס"ל מטעם שמא הי' חוץ לרוטב כמבואר בט"ז סי' צ"ב ס"ק י"ב ובכבישה י"ל דל"ש זה כמש"ל ומש"ה לא מצי למינקט בנכבשה דהרי אפי' הי' באפשר שתאסור מקצת החתיכה ע"י בישול ממש דהוא דאורייתא ומקצת זה נכבש אח"כ ג"כ ל"א בי' דבוק: אבל גם מכאן ליכא ראי' ברורה די"ל בתרי אנפי או דס"ל דבאיסור דרבנן לא מחמרי' לומר דבוק כיון דאו"ה לשיטתי' דס"ל שמא הי' חוץ לרוטב והפוסקים כתבו דלטעם זה י"ל להקל בדרבנן דלא חיישי' לשמא ומש"ה מותר רק האו"ה דמיירי שנכבשה מקצתה בחלב א"כ אח"כ כשנתבשלה במים נעשה בב"ח דאורייתא וכמ"ש הפמ"ג במ"ז סי' ק"ה סק"ב וצריך ס' בחתיכה עצמה נגד המקצת שנכבשה דאותו המקצת כולו בלוע מחלב וכ"ז כשנתבשלה אחר הכבישה אבל כשנכבשה שנית דהוי רק בב"ח דרבנן לא מחמרי':
להצריך ס' באותה חתיכה עצמה מטעם דבוק. או י"ל דס"ל דגם בדרבנן אמרי' דבוק ועי' ביו"ד בסי' קו"ף לענין שמנו של גיד. רק דבתרי דרבנן ודאי ס"ל דלא מחמרי' לומר דבוק והכא הכבישה הראשונה מקצתה הוי רק בב"ח דרבנן ואח"כ כשנכבשה אותו מקצת שנית עם החתיכה א"כ אפי' תימא דממהר לבלוע אעפ"כ לא עדיף מאילו בלעה חלב בעין ע"י כבישה הוי ג"כ רק דרבנן והוי תרי דרבנן ומש"ה אין חוששין כ"כ לומר דבוק דהוא רק חומרא. ועי' בט"ז סי' צ' סקי"ב דסובר דבב"ח דרבנן ל"א כבוש כמבושל דהוי תרי דרבנן וא"כ אפי' החולקי' על הט"ז י"ל דמודו דבתרי דרבנן ל"א דבוק:
העולה מדברינו נ"ל בכבוש להחמיר לומר דבוק כמש"ל. רק חילוקי דינים בזה דהיינו היכי שדבוק איסור עצם ממש כמו חלב בצירי אמרי' בי' דבוק. והיכי שדבוק איסור דרבנן יש לצדד להתיר במקום הפסד גדול אף להפוסקי' דס"ל דבוק בדרבנן אעפ"כ בכבישה יש לצדד וצ"ע בזה. אבל בתרי דרבנן בזה נראה ברור דאפי' בבישול יש להקל וכש"כ בכבוש:
והנה להלכה כבר כתבתי מה שנלפענ"ד דגם בכבוש לומר איסור דבוק וכמ"ש מטעם דממהר לבלוע רק כ"ז בחלב או איסור אחר הדבוק ונכבש. אבל בלב הדבוק ונכבש נלפענ"ד להתיר מטעם אחר. בהקדם מ"ש זקיני הש"ך ז"ל בסי' כ"ב סק"ח דבוורידין לא אמרי' בהו דבוק משום דהוורידין מפסיקין ואין ממהר לבלוע והא דאמרי' בלב איסור דבוק הוא משום דבלב עצמו יש בו דם. וע"ש בפמ"ג דאם נמלח הלב א"כ גם בלב ל"א בי' איסור דבוק. והנה זה דבר חדש דרוב שאלות הבאות בלב הדבוק הוא רק ששוכחין לחתוך הלב בשעת מליחה ומולחין כך ומבשלין וא"כ לפי מנהגינו שמולחין בפנים ומחוץ א"כ בסתמא גם הלב נמלח וא"כ לית בי' איסור דבוק כלל ועי' בח"י באו"ח סי' תמ"ז סק"ו ע"ש.
ורבים שמעלימים עין מהיתר זה מחמת שדברי הש"ך אין מובאין במקומו ובאמת הוא יתד גדול לסמוך ע"ז להתיר עכ"פ היכי שיש עוד צד היתר כגון ספק אי יש בו ס' (עי' סי' צ"ח ס"ג) וכדומה ומעתה בספיקו של מעכ"ת בלב הדבוק בעוף ונכבשה א"כ בממנפ"ש אי נכבש העוף קודם המליחה א"כ ס"ס צריך ס' כנגד כל העוף אף אם לא הי' הלב דבוק בעוף כדין בשר שלא נמלח ונשרה בדמו מעל"ע דמבואר בסי' ס"ט סעי' א' וסעי' ט"ו דאסור אפי' לצלי עד דאיכא ס' כנגדו ואי בנמלחה ואח"כ נכבשה עם הלב הרי לדעת זקיני הש"ך ז"ל לית בי' איסור דבוק כיון דמסתמא נמלח מבפנים ומבחוץ לפי מנהגינו והלב מפסיק רק דכאן אני אומר אף החולקין על הש"ך מודים דהלב מפסיק ולא נחלקו עליו רק בבישול דס"ל דכיון דהלב גופי' ג"כ בולע דם מש"ה אינו מפסיק אבל בכבוש נראה דכולהו מודו דהלב אינו בולע כלל דהרי הרמב"ם ז"ל סובר דהלכה דלב שיע ואינו בולע אפי' בבישול רק דחלקו על הרמב"ם וזקיני הש"ך ז"ל בסי' ע"ב סק"ג כתב דרק בבישול חלקו על הרמב"ם אבל בצלי ומליחה מודו דלב שיע ולא בלע והנה כבוש אף דהוא כמבושל אעפ"כ קיל מבישול ובליעתו מועט כמבואר בט"ז רס"י ק"ה ומה"ט מועיל הגעלה בכלי חרס בכבוש וא"כ כיון דאפושי פלוגתא לא מפשינן נראה דבכבוש דקיל מודו ג"כ להרמב"ם דלב שיע ואינו בולע כמו דמודים בצלי ומליחה. ומעתה כשנמלח העוף לפי מנהגינו למלוח בפנים ג"כ ומסתמא נמלח גם הלב וא"כ אין בהלב לא דם של עצמו ולא דם הכנוס דהרי הלב שיע ולא בלע ע"י כבוש כנ"ל. ומעתה ממילא מצטרפין כל מה שנכבש עם העוף ולא הוי איסור דבוק דכאן ודאי אף החולקין על הש"ך בסי' כ"ב מודים דאין ממהר לבלוע דהלב מפסיק וכבר כתבנו דעיקר החשש דבוק בכבוש הוא לטעם דממהר לבלוע וגם מדברי הש"ך אלו בסי' כ"ב גופייהו ג"כ מבואר דסובר דעיקר הטעם דאיסור דבוק הוא משום דממהר לבלוע וכאן אין לחוש ונפשוט ספיקו של מעכ"ת:
רק היכי שנכבש העוף קודם המליחה עדיין יש נפ"מ לענין העוף גופי' לפ"מ שכתבו הפוסקים דהעוף עצמו מותר כשיש ס' נגד העוף וכ"ז כשנכבשה בלא הלב דהאיסור הוא רק משום דם של עצמו אבל כשנכבשה עם הלב הדבוק בזה י"ל דהעוף אסור דממהר לבלוע מן הלב. אבל היכי דנמלח ואח"כ נכבש עם הלב לפי מנהגינו דמולחין גם בפנים נלפענ"ד להלכה דמותר. ומעתה במה שנסתפק מעכ"ח אי אמרינן דבוק בכבוש ונקט בגוונא כגון לב הדבוק בעוף הנה בלב הדבוק כבר כתבנו דמותר לפי מנהגינו אך בעיקר הספק דדבוק בכבוש ג"כ כבר כתבנו דאמרי' היכי דדבוק בו איסור האסור מה"ת ובאיסור דרבנן לצדד וכ"ש בתרי דרבנן וכנ"ל ודוק היטב בכ"ז. כתבתי כ"ז בחפזון אחרי שיש היום הזדמנות מהנוסעים שמה. ידידו הדוש"ת: סימן כא שנית ער ענין הנ"ל:
הנה דברי אלה נשלחו ליד הרב הגדול וכו' כש"ת מו"ה ר' לייבוש נ"י ליכט ראבד"ק פרשעדבורז והרה"ח ר' נטע נ"י כתב ג"כ שנית להצדיק דבריו ומריש אכתוב מ"ש שנית להרה"ח ר"נ הנ"ל (רק כאן יתבאר בקיצור בשינוי לשון מה שנוגע לפי' דברי הש"ך בסי' כ"ב):
הנה הרב הנ"ל רצה לתקן דבריו במה שנסתפק בלב הדבוק בעוף ולא הי' בו ס' ונכבשה מעל"ע בצונן אי אמרי' בי' איסור דבוק כמו בבישול וכתב הרב הנ"ל דלהסוברים הטעם דאיסור דבוק משום דממהר לבלוע א"כ להפוסקי' דבדם האברים שלא פירש לחוץ אפי' פירש מבפנים ממקום למקום מותר א"כ לא שייך טעם זה וע"ז כתבתי שדבריו דברי שגגה דהרי מבואר בכריתות דדם הלב ענוש:
כרת וע"ז כתב שוב הרב הנ"ל לתקן דבריו עפ"ד עצמי שהעליתי במכתבי הראשון וז"ל הרב הנני מתפלא על מעכ"ת הפלא ופלא איך העלים מעכ"ת שליט"א דברי עצמו שהעלה עפ"ד הש"ך בסי' כ"ב דל דם הכנוס בלב הלב עצמו מפסיק ולא אמרי' בי' דיוק וכי אמרי' דבוק היינו בלא נמלח דאז אסיר משום דם שבבשר הלב וא"כ עפ"ד כבודו הי' יכול להחזיק דברי כי עפ"ז יפה כתבתי דאם נימא דפירש ממקלמ"ק מותר לא שייך טעמא דממהר לבלוע דהרי דם שבבשר הלב הוי דם אברים עכ"ל בקיצור. והנה לפי הבנתו שדברי הש"ך כפשטן דהא דאמרי' איסור דבוק בלב אין הטעם משום דם הכנוס בלב רק משום דם שבבשר הלב וגם דדם אברים שבבשר הלב שנבלע בתרנגולת הוי דם אברים שלא פירש לחוץ א"כ יהי' תמוהין דברי הש"ך בסי' כ"ב דסובבין לתרץ סתירת דברי הרמ"א מוורידין ללב והרי הרמ"א פוסק בסי' ס"ט סי"א בבשר שלא נמלח דבדאיכא ס' מותרת גם אותה החתיכה ולא חיישינן למה שפירש בפנים ממקלמ"ק וגם לא לממהר לבלוע ולא שמא הי' חוץ לרוטב עש"ה בדברי הט"ז ופמ"ג וח"ד וא"כ איך נחמיר כאן להצריך ס' נגד דם שבבשר הלב ונחמיר עוד לומר איסור דבוק והרי הרמ"א עצמו מתיר אפי' העוף בעצמו אם לא נמלח ואף שכתב הפמ"ג סי' כ"ב דבלב אין שייך כבוד אורחים ע"ש דבריו תמוהין דהרי כבוד אורחים לאו דוקא דה"ה בהפסד מרובה מותר כמבואר בש"ך סי' ס"ט ועכ"פ בעוף עצמו גם הפמ"ג יודה דשייך כבוד אורחים והפסמ"ר וכ"ש כל התערובות אלא מאי אית לך למימר דכ"ז בבשר שנתבשל בלא מליחה דהוי דם של עצמו אבל בלב הדבוק דהוי דם של אבר אחר הוי כפירש לחוץ כיון דפירש מן הלב ונבלע בהעוף (עי' בסי' ס"ט בט"ז סקכ"ט ובנקוה"כ עש"ה) וא"כ ס"ס אין קיום לדברי הרב הנ"ל שכ' דלהמתירין בפירש ממקלמ"ק אין חשש דממהר לבלוע והרי לפ"ז הוי כפירש לחוץ ואסור:
אלא דלפענ"ד אין הפי' בדברי הש"ך משום דם שבבשר הלב אבל כוונת הש"ך דבלא נמלת הלב ויש בו עדיין דם של עצמו ויש חיבור מדם הכנוס בחלל הלב לדם שבבשר הלב מש"ה אמרי' בי' דבוק דממהר לבלוע שני הדמים יחד דאגב דממהר לבלוע דם שבבשר הלב ממהר לבלוע ג"כ דם הכנוס בחלל הלב וזה מבואר להמדקדק בלשון הש"ך שם בססק"ח וז"ל דאע"ג דגבי לב הדבוק בעוף בעי' ס' בעוף עצמו היינו משום שיש דם בבשר הלב עצמו ג"כ ע"כ הרי דלא כתב שצריך ס' נגד דם שבבשר הלב רק שסובב על תחלת דבריו שצריך ס' נגד דם הכנוס כיון שיש בבשר הלב עצמו ג"כ דם וכוונתו דבזה ממהר לבלוע שני הדמים יחד וכנ"ל משא"כ כשכבר נמלח דאז המליחה מועלת לדם שבבשר הלב ולא לדם הכנוס בזה שפיר הלב מפסיק. ומעתה שפיר כתבתי דאין זה ענין לדם אברים שלא פירש דהרי דם הלב ענוש כרת ואסור מה"ת: