שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט
סימן יב
רב שלום וכט"ס לתלמידי חביבי כנפשי ה"ה הרבני האברך חריף ושנון צורבא מרבנן כיון דנבט נבט מו"ה גבריאל נ"י מפיעטרקוב. (וכעת הרב המאוה"ג אבד"ק לאפאשנע):
הנה הקשית מסוגיא דקדירות בפסח בפסחים (דף ל"א) על מ"ש הט"ז בסי' צ"ג ביו"ד ליישב דעת העיטור דס"ל דהא דהתורה העידה על כלי תרס שאינו יוצא מידי דפיו היינו רק בקדשים ולא בחולין רק רבנן גזרו בחולין ג"כ וכ"ז היכי דאיסורא בלע אבל היכי דהיתירא בלע לא גזרו כלל ומועיל הגעלה. וע"ז הקשית דא"כ אמאי אמר רב קדרות בפסח ישברו ופריך ולישהינהו וכו' וליעבד בהו שלא במינו ומתרץ גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינו ולהט"ז בשיטת העיטור אמאי ישברו יגעיל הקדרות ולא ישאר אף במינו רק איסורא דרבנן וממילא שלא במינו מותר לגמרי דהוי גזירה לגזירה. ועוד הקשית דהרי במינו גופא ג"כ מותר בהגעלה כיון דבהיתירא בלע לא גזרו כלל בכלי חרס. והנה מה שהקשית דהוי גזירה לגזירה י"ל דזה לא הוי גזלג"ז כיון דדרך להשתמש בקדירה כל המינים א"כ לא יהי' נזהר וישתמש בוודאי גם מינו ואע"פ דלישנא דגמ' גזירה דילמא אתי אעפ"כ מצינו כך ג"כ על וודאי וכ"כ תוס' בשבת (דף כ"ד) ד"ה גזירה ובתו"י שם לגבי שמא יטה רק דכתבו דמצוה לא הוי כוודאי וגם כתבו שם דאין לדמות גזירות זה לזה ויו"ט ושבת חדא מילתא הוא וא"כ י"ל הכא ג"כ דמינו ושלב"מ חדא מילתא הוא וחדא גזירה. ולא דמי לקדירה של בשר או של חלב דלא גזרו בה דהתם מבשר לחלב או איפכא מיבדל בדיל כולי שתא אבל הכא אחר הפסח דחמץ בעין גופא מותר ואי שרית לאישתמושי בקדירה שלב"מ ישתמש מינו ג"כ. וגם מה שהקשית דהרי במינו גופא ג"כ מותר בהגעלה דהרי היתירא בלע. תמה אני וכי כעורה היא זו שהעיטור יסבור כדעת גדולי רבותינו הראשונים הרי"ף ורמב"ן ור"ן בסוגי' זו גופא והכי פסקינן להלכה בש"ע או"ת בכמה מקומות דחמץ דשמו עליו כל השנה רק הזמן גורם איסור מיקרי איסורא בלע וא"כ לק"מ על הט"ז בשיטת העיטור: והנה יש לתרץ קושיותך הללו ברוותא והוא לפמ"ש הרב בעל צאן קדשים בזבחים ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שסובר דשבירה בחרס הוא רק בחטאת ולא בשאר קדשים א"כ היאך אמרו התורה העידה על כלי תרס שאינו יוצא מידי דפיו והרי התורה העידה בהיפוך דהרי בכל הקדשים מהני הגעלה ומו"ש אף בתרס. וחי' דהא דהתורה העידה היינו שנשאר משהו והתורה גזרה בחטאת שיאסור במשהו אבל לא גזרה בשאר קדשים וממילא לדידן היכי שאוסר במשהו כמו חמץ ויי"נ ג"כ צריך בתרס שבירה והראי' דלא מצינו בגמ' התורה העידה על כ"ח וכו' רק בחמץ ויי"נ עכ"ד.
ומעתה י"ל דסברת הט"ז ג"כ הכי הוא רק דהצ"ק כתב אליבא דהרמב"ם ז"ל דהתורה החמירה בחטאת לאסור במשהו ולהט"ז דאזיל בשיטת הפוסקים החולקים על הרמב"ם ז"ל וכולם ס"ל דבכל קדשים צריך חרס שבירה אבל הטעם הוא כנ"ל משום איסור משהו דהרי הט"ז גופא מביא דברי תוס' דאפי' לפ"מ דאיבעי' לי' בזבחים לרמי בר חמא דאוויר תנור דהוי בישול בלא בלוע ג"כ אסור בקדשים אעפ"כ לאו גזה"כ הוא לגמרי דליהווי מילתא בלא טעמא רק משום חומרא דקדשים לא חילקה התורה בין בישול לבלוע אבל היכי דהבלועה יוצא כגון בהיסק לא חמיר בלוע יותר מבישול ומש"ה אם הי' יוצא מידי דפיו לגמרי לא הי' התורה גזרה שבירה רק הא דגזרה הוא משום שנשאר משהו וא"כ סובר הט"ז כנ"ל רק דהא דלא ילפי' חולין מקדשים הוא רק במקום שמשהו מותר וע"ז הוסיף הט"ז על דברי הצאן קדשים דרבנן גזרו באיסורא ומעתה להט"ז שלש חילוקים בדבר היכי שמשהו אסור א"כ בכ"ח מדינא אסור דהרי ליכא ילפותא כלל רק מדינא והיכי שמשהו מותר יש חילוק בין היתירא בלע לאיסורא דבאיסורא גזרו ולא בהיתירא. רק דלדידן לית לן מידי מה דאסור מה"ת במשהו רק מה שהחמירו חכמים אבל אליבא דרב דסובר מין במינו לא בטל כר' יהודא ומדאורייתא כדיליף מדם הפר ודם השעיר א"כ שפיר קאמר רב ישברו והיינו דבמינו לדידי' מן התורה אסור כיון שאינו יוצא מידי דפיו ונשאר משהו וממילא שפיר גזר שלב"מ אטו מינו דהרי לדידי' במינו אסור מה"ת ועולין דברי הט"ז כהוגן:
אבל על דברי הרב הצ"ק והט"ז אני דן ואם כי איני כדאי אעפ"כ חורה היא וללמוד אני צריך דהרי שניהם מודים דבהיתירא מותר בהגעלה ולהצ"ק אפי' באיסורא היכי שמשהו מותר והדברים מרפסין איגרי מצד אחר דהרי שנינו שם אין טשין את התנור באלי' ואם טש כל הפח אסורה עד שיסור וכו' והנראה מכל הפוסקים דהילי' הוא השון הכשר שבאלי' דהרי כולם פילפלו דלישתרי מטעם נותן טעם בר נותן טעם ואי מיירי בחלב הטמא שבאלי' לק"מ דהרי נ"ט בר נ"ט דאיסורא כל הפוסקים מודים שאסור ובע"כ בשומן הכשר שבאלי' רק ההיסק בעי דילמא אתי למיכל הפת בכותח וכמו דתניא אין לשין את העיסה בחלב מפני הרגל עבירה. וא"כ תמוה דהרי בב"ח רק דרך בישול אסרה תורה והיינו בדאיכא טעמא אבל במשהו אין צורך לביטול כלל ומותר מן התורה לגמרי וג"כ הוי היתירא בלע וא"כ ליסגי בהגעלה בין להצ"ק ובין להט"ז. ודוחק גדול לומר דנקטו היסק משום דתנור דרכו בכך ונקל: יותר ההסקה מההגעלה. דהרי הברייתא דינא קאמר עד שיסיק. והרי מוכח בזבחים פי"א דתנורים של מתכות של מתכות של מקדש הי' ג"כ הגעלה ומריקה ושטיפה, ובסוף ע"ז דייקו ג"כ בגמ' תני חדא מגעילן ותני חדא מלבנן. ואע"פ שיש לפרש לחד תירוצא דהכא לאו דווקא היסק והה"ד הגעלה ע"ש בסוגי' אבל א"א לומר כן דא"כ כשהקשו בגמ' אדרב דאמר קדרות בפסח ישברו מברייתא דאין טשין דחזינן דהיסק מהני ותי' בגמ' זה הסיקו מבפנים וזה הסיקו מבחוץ וליעבד הסקה מבפנים חייס עלי' דפקעו ומדמשני זה הסיקו מבפנים דהיינו תנור והוא לתרץ דברייתא דאין טשין דמיירי בתנור מועיל היסק דלא חייס אבל רב דמיירי בקדרות חיישי' דילמא חייס ומבואר דגם בברייתא דאין טשין אם הי' קדירה הי' ג"כ צריך שבירה ולדברי הצ"ק והט"ז תמוה דהרי מבשר לחלב משהו מותר וג"כ היתירא בלע וליהני הגעלה דהרי בהגעלה לא שייך חייס וא"כ דברי העיטור הוא היפוך הברייתא דהרי דינו דהעיטור הוא על בשר דמהני הגעלה לבשל בו חלב והברייתא מצריכה היסק בחרס:
ועוד תימה דא"כ כשהקשו בגמ' מברייתא דאין טשין אדרב דאמר קדרות בפסח ותי' חייס וכו' אבל מדינא מותר ואמאי לא תירץ כפשוטו דבאין טשין דסגי בהגעלה להצ"ק כיון דמשהו מותר ולהט"ז ג"כ כיון דהיתירא בלע וא"כ ההיסק עומד במקום הגעלה דהרי עכ"פ לא גרע מהגעלה דהרי קיי"ל דבמקום דסגי בהגעלה אפי' ליבון קל מהני אבל בחמץ דבמינו לרב במשהו גם היסק לא מהני דהיסק לא עדיף כלל מהגעלה וגזר שלב"מ אטו מינו ולפיכך ישברו.
והרי אמרו שם בגמ' הילכך האי כוביא הסיקו מבחוץ הוא ואסור ואי מליי' גומרי שפיר דמי ומנלן הא דילמא הגעלה והיסק שווין והיכי דאסור במשהו גם היסק לא מהני:
ועוד תמוה מאי הק' בגמ' בזבחים (דף צ"ו) מקדרות של מקדש ומדר"נ ארב"א ליעבד כבשונות ואמאי ישברו ומאי קושי' דהרי השבירה לרמב"ם ולשאר פוסקים בכל הקדשים הוא משום שהתורה אסרה טעם משהו הבלוע בקדירה ומש"ה גם היסק וגם כבשונות לא מהני רק באין טשין מהני היסק דהתם בב"ח משהו מותר. ע"כ דברי הרב הצ"ק צ"ע טובא ודברים אלו צריכין לפני ולפנים:
והנה הצ"ק כתב עוד בישוב דברי הרמב"ם ז"ל דהא דהתורה העידה הוא רק בקדשים ובחולין מדרבנן והביא דברי הט"ז הנ"ל ולפ"ד הצ"ק הרמב"ם ג"כ ס"ל כן רק דלא מחלק בין היתירא בלע לאיסורא. אולם לפמ"ש הני תרי תירוצי חדא נינהו דטעם התורה הוא משום שנשאר משהו ומש"ה גזרו רבנן אף בחולין:
אולם על גוף דברי הצ"ק שכתב דבחטאת אסרה תורה והרב הצ"ק רב גוברי' ודברים הללו נפלאו ממני דכתב זה לדבר פשוט והרי תוס' בחולין (דף צ"ח ע"ב) הוכיחו דלא כרש"י רק דקדשים בטילין ככל האיסורין רק עולין לרבנן ומב"מ לר"י והוכחות הללו הם אפי' לחטאת דבטל. וא"ל דחטאת בטל אבל נותר דחטאת חמיר דהרי תוס' שם הוכיחו מהפיגול והנותר והטמא שבללן וכו' הרי דגם נותר בכלל ולא מפליג התם בין נותר דחטאת לדשאר קדשים. ולהט"ז לפמ"ש כל קדשים אוסרין במשהו כשהוא נותר והוא כשיטת רש"י ז"ל בחולין אבל כולם חולקין ע"ז. וגם א"ל דבלוע בכלי חמיר יותר מבעין דהרי דבר פשוט הוא דבלוע קולא מבעין דהרי ע"ז אמרו אפי' קדירה בת יומא א"א דלא פגמא פורתא. ע"כ הדברים צ"ע ויש בזה הרבה דברים ואין רצוני להאריך:
אבל דרך הפלתי יותר נכון דכתב ממש כמ"ש הצ"ק רק בדרך אחר דהגעלה בחרס נשאר טעם קלוש ובהיתירא ס"ל להעיטור דמותר וכ"ז לדידן אבל לרב דס"ל דנ"ט בר נ"ט דהיתירא אסור א"כ אין חילוק בין היתירא לאיסורא ובחטאת להרמב"ם אפי' לדידן אסור דהתורה החמירה כמו איסורא בלע. וי"ל כוונת הט"ז ג"כ כנ"ל וכמש"ל בשם תוס' שהביאו הט"ז בעצמו דאין השבירה גזה"כ גמור ורק משום שנשאר טעם קלוש דאסור להט"ז בכל הקדשים לשיטת העיטור ולהפוסקים הסוברים דכל קדשים טעון חרס שבירה דלא כהרמב"ם ומעתה באין טשין שפיר בעי היסק לרב דהגעלה אין מועיל אליבא דרב דהרי לדידי' דס"ל נ"ט בר נ"ט דהוי טעם קלוש אסור אפי' בהיתירא כמו בדגים שעלו בקערה ובעי רק היסק ויהי' איך שיהי' או מדרבנן או מדאורייתא עכ"פ חזינן דהיסק עדיף ומיושב מה שהקשית מקדרות דשפיר אמר רב ישברו משום דחייס והגעלה אין מועיל לרב לשיטתו מה"ת דרק לדידן דטעם קלוש דהיתירא מותר ע"ז כתב הט"ז דהוא רק מדרבנן ובהיתירא מותר אבל לרב בין דהיתירא ובין דאיסורא אסור מדאורייתא ואסור במינו מה"ת לדידי' דס"ל כר"י מב"מ ל"ב וממילא מיושב קושייתך השני' דשפיר גזר רב שלב"מ אטו מינו ולא הוי גזלג"ז. ואפי' לדידן נמי הי' הדין כן להפוסקים דחמץ הוי איסורא בלע אי נימא כמש"ל דמינו ושלא במינו חדא גזירה הוא רק דאנן דלא קיי"ל כרב דאמר ישברו הוא מטעם אחר דקיי"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח מותר וכמ"ש רש"י שם וניחא שפיר. ומעתה ניחא ג"כ הא דהקשו בגמ' אמאי אמר רב ישברו דהקושי' לרב לשיטתו דלדידי' חזי' דהיסק עדיף מהגעלה וע"ז סובב והולך כל הגמ' מקדרות של מקדש ומדר' נחמן ארב"א והא דאמרו הילכך האי כוביא והכל אליבא דרב לשיטתו וכמ"ש הפלתי לשיטתו ע"ש. ומעתה לשיטת העיטור קולא דאתי לידי חומרא הוא דכיון דמיקל דבהיתירא בלע סגי בהגעלה א"כ בברייתא דאין טשין סגי בהגעלה וכמו שיבואר לפנינו ב"ה א"כ אין לנו הוכחה כלל דבאיסורא בלע סגי בהיסק דהרי י"ל דהיסק לא עדיף כלל מהגעלה ובאיסורא גם היסק לא מהני דהרי כל היסוד הדין דהיסק מהני הוא רק מהא דאין טשין ולדידן ליכא ראי' כלל רק הא דאמר ואי אליי' גומרי שפיר דמי הוא אליבא דרב ולא לדידן זה הוא שיטת העיטור והט"ז. ועוד יבואר לפנינו ב"ה:
והנה מ"ש דכל הסוגי' הוא דלא כהלכתא רק אליבא דרב לשיטת העיטור. אל תתמה ע"ז דהעיטור:
לאו יחידאה הוא בדבר זה דכך מוכרחין לומר ג"כ אליבא דר"ת דהרי הריב"ן הוכיח מהא דאין טשין דנ"ט בר נ"ט בבישול וצלי אסור רק בעלו מותר והר"ת דחה זה ותי' דתנור אינו יכול להתקנח יפה והוי בעין עד שיוסק ע"ש בתוס'. וכבר תמה ע"ז הפלתי בסי' צ"ה דא"כ דאין כאן איסור בלוע כלל מאי פריך מקדרות בפסח ושל מקדש ליעבד היסק דדילמא היכי דאיכא בלוע גם היסק לא מהני. ותי' דכל הסוגי' אליבא דרב דס"ל נ"ט בר נ"ט אסור ולדידי' איכא בלוע ואעפ"כ מהני היסק אבל לדידן אין הוכחה להתיר בהיסק היכי דאיכא בלוע. וה"נ ס"ל להעיטור מטעם דידי': ומעתה מיושב מה שהקשיתי למעלה אהא דאין טשין דליסגי בהגעלה כיון דהיתירא בלע ולפמ"ש ס"ס בעי היסק רק לדידן תלי' בשיטת הריב"ן ור"ת דלר"ת דנ"ט בר נ"ט מותר אף בצלי א"כ לא בעי שום הכשר להתנור לאפות בו פת אלא דאפי' להריב"ן דבבישול אסור אעפ"כ סגי בהגעלה ומשום דלא נשאר רק קלוש דהיתירא ומותר דאף דאנו אוסרין נותן טעם בר נותן טעם בצלי אעפ"כ היינו דבצלי ובישול יוצא טעם גמור אבל היכי דליכא אלא טעם קלוש מותר והכא אחר ההגעלה ליכא אלא טעם קלוש ובע"כ ההיסק רק משום הבעין כמ"ש תוס' אבל אליבא דרב דטעם קלוש דבהיתירא ג"כ אסור א"כ יש בליעה ג"כ ובעי היסק מדינא ולעומת זה יש קולא לרב דגם בחרס מהני היסק היכי דליכא חייס. וא"כ שפיר כתב העיטור לדידן בקדירה אפשר להתקנח וליכא בעין סגי בהגעלה אף בחרס מבשר לחלב:
והנה אחרי הדבר דוחק לומר דהגמ' יהי' דלא כהלכתא ע"כ אומר דהר"ת והעיטור הוכיחו זה מסוגיין דהנה בס' מראה כהן הביאו מו"ז הגאון המנוח מוה"ר ישראל הכהן זצלה"ה האבד"ק פינטשוב בכתבי יד שלו דקדק אמאי פריך בגמ' מרב מקדרות בפסח והדר מקדרות של מקדש ולא פריך מיד ממקדש דהוא ענין הכתוב בתורה:
עוד הקשה בצ"ק במאי דפשיט בזבחים אאיבעי דרמב"ח דבישול בלא בלוע אסור מדר"נ ארב"א דתנור של מקדש של מתכות הי'. ותי' בגמ' כיון דאיכא שירי מנחות דאיכא בישול ובלוע עבדי' של מתכות. ובסוף הסוגי' פריך בדר"נ ארב"א דליעבד של חרס וליעבד הסקה ותי' דכלי שרת דחרס לא עבדי'. ותמה הצ"ק דאמאי לא תירץ לעיל תי' זה דהרי מאי דתירץ לעיל דאיכא בישול ובלוע אין מספיק לפ"מי דמסיק דבתנור מהני היסק ועדיין קשה ליעבד הסקה ובע"כ כמ"ש אח"כ בגמ' דכלי שרת דחרס לא עבדי' וא"כ לא הועיל בתי' קמא כלל:
ולפמ"ש מזה הוכיחו העיטור והר"ת דבאמת ל"ק כלל לדידן ליעבד היסק במקדש דבאמת היסק אין מועיל רק באין טשין דליכא בלוע הן אליבא דר"ת מטעם נ"ט בר נ"ט ואפי' להריב"ן דבנצלה אסור עכ"פ בהיתירא מהני הגעלה להעיטור וליכא רק בעין ול"ק ממקדש דהרי התם איכא בלוע והתורה העידה בקדשים וא"כ אפי' היסק לא מהני. רק אחר דהביא מדרב ולדידי' איכא בלוע אפי' בהיתירא ובע"כ דהיסק מהני ושפיר פריך ממקדש. ומעתה מיושב קושיות הצ"ק דלעיל דהוא סוגי' דסתמא דגמ' ולדידן שפיר תירץ דאיכא בישול ובלוע ול"ק ליעבד הסקה דלדידן באמת הסקה לא מהני רק אח"כ דאזלא הסוגי' אליבא דרב ולדידי' מהני הסקה ומוכרח לדידי' לתרץ דכלי שרת דחרס לא עבדי' ודו"ק:
ודע כי כל מחלוקתם הוא לתי' בתרא אבל תירוץ קמא דהתם בשל מתכות ליכא לתרוצי רק אליבא דרב לשיטתו דהנה קשיא טובא דאי בשל מתכות הרי לכ"ע סגי בהגעלה ולמה לי היסק וא"ל דהה"ד הגעלה דהרי מתי' בתרא מוכח דההיסק דווקא כמש"ל דהרי תי' זה היסיקו מבפנים דהיינו באין טשין ומוכח, דאי הי' קדירה דשייך חייס אסור והרי בהגעלה ליכא חייס ובע"כ דס"ל להגמ' דהיסק דווקא וקשה למאי דמוקי בשל מתכות דהרי במתכות לכ"ע סגי בהגעלה. וא"ל דהטעם משום בעין חדא דהתוס' בפסחים כתבו דתנור של חרס א"א להתקנח יפה ומשמע דמתכות יכול להתקנח וא"כ קשה מה הועיל ר"ת שהק' דהוי נ"ט בר נ"ט ותי' משום בעין דא"א להתקנח ומה יענה לתי' קמא דהרי הוי נ"ט בר נ"ט דמתכות יכול להתקנת אלא דאפי' נימא דגם במתכות איכא בעין ולאו דווקא חרס אלא כל תנור א"א להתקנח אעפ"כ עדיין קשה דהרי הריב"ן הביא ראי' מהא דאין טשין דבנצלה נ"ט בר נ"ט אסור ולא ס"ל כהר"ת דהטעם משום בעין רק האיסור מחמת הבליעה והרי קשה ס"ס ליהני הגעלה במתכות ובע"כ דהטעם משום בעין כמ"ש הר"ת וא"כ ליכא ראי' דבנצלה נ"ט בר נ"ט דהרי ס"ס בע"כ צריך לומר דהטעם אינו מחמת הבליעה דהרי להבליעה הי' סגי הגעלה רק משום הבעין וא"כ אין ראי' כלל לאסור בנצלה נ"ט בר נ"ט. וגם א"ל דמש"ה בעי היסק כיון דבלוע ע"י אור וכל שתשמישו ע"י אור בעי ליבון דהרי קיי"ל דבהיתירא בלע סגי בהגעלה אף בתשמישו ע"י אור והכי קיי"ל ולא פליגי רק בחמץ אי מיקרי היתירא בלע אבל מבשר לחלב מודו דסגי בהגעלה ודלא כהרמ"ע עי' ש"ך יו"ד סי' קכ"א סק"ח ובאו"ח סי' תנ"א ובפמ"ג ומקו"ח וא"כ קשה כנ"ל. וע"כ נראה דלרב דס"ל נ"ט בר נ"ט דהיתירא ג"כ אסור וא"כ ס"ל דטעם קלוש דהיתירא ג"כ אסור והרי הטעם דבהיתירא בלע סגי בהגעלה אף בתשמישו ע"י אור כתבו הפוסקים דההגעלה מקלישו עד שלא יוכל לחול עליו שם חדש של איסור וא"כ כ"ז לדידן אבל לרב דסובר דעל נ"ט בר נ"ט חל שם חדש אף דאיקלש א"כ ה"ה בתשמישו ע"י אור לא סגי בהגעלה רק דווקא ליבון ולא מיבעי' להפוסקים שאין מחלקים בין לח ליבש אלא אפי' לפ"מ שהסכימו דדבר לח לא נקרא תשמישו ע"י אור אעפ"כ י"ל דשומן האלי' קרוש וקודם שניתך בלע ביבש ובעי לרב ליבון דווקא אף במתכות ומדוייקין היטב דברי הגמ' בזבחים דאמרו שם וכי מאחר דאיתותב רב"א אמאי אמר רב קדרות בפסח ישברו ותי' א"ל רב מוקי לה בשל מתכות:
חסר
עמוד:
קיימו וכו'. והק' בתוס' אמאי הוי הת"ס דהא לא הוי מחוסר מעשה. ותי' שם וכוונת דבריהם דדוקא היכי שעבר על האיסור ורק שיוכל לתקן אז היכי דמחוסר מעשה תיקון לא הוי התראת ספק וכן גבי נזיר דעבר ושתה רק שיוכל לשאול על נדרו אמרי' דודאי דלא ישאל והוי התראת ודאי. משא"כ בשבועה שאוכל ככר זה היום דיש לו זמן כל היום לקיים שבועתו וכל זמן שלא עבר היום אין כאן התחלת האיסור מש"ה אף דמחוסר מעשה אעפ"כ הוי הת"ס. וכן פירשו האחרונים בדבריהם ומוכרחין אנו לומר דבשבת בהדביק פת בתנור דגם שם מיקרי התחלת מעשה האיסור ומש"ה כתבו דהוי התראת ודאי משום דהאפי' אינו מחוסרת מעשה והרדי' מהתנור מחוסר מעשה. ומעתה י"ל לפי חילוק התוס' דהיכי דיש ספק אולי אין הבע"ד שייכות לו כלל לאותו איסור בכגון זה ודאי אף דמחוסר מעשה מ"מ הוי הת"ם דהרי התם בשבועה שאוכל ככר זה עכ"פ מוטל עליו החיוב לאכול הככר ואעפ"כ כתבו תוס' כיון דלא התחיל עוד האיסור הוי הת"ס מכש"כ היכי דיש ספק אם יחול עליו כלל האיסור בזה מכש"כ דהוי הת"ס אף דמחוסר מעשה ומעתה ניחא דבגיטין בא"א שזינתה דיש ספק דילמא יעשה באופן שלא היתה א"א מעולם ואין עלי' שום איסור א"א א"כ הוי הת"ס אף דמחוסר מעשה. ומש"ה תירצו מטעם חזקה. אלא דיכולין לומר דאין כאן חזקה כיון דאם יעשה באופן דיפקעינהו רבנן לקידושין א"כ מעולם לא היתה א"א והחזקת א"א הוי בטעות ודומה לזה כתב בתשו' מיימוני בשליח שקידש אשה למשלח וטעה בדבריו ואמר ה"א מקודשת לי ע"ש ומש"ה הביאו ראי' מנזיר דגם שם ממש כן הוא די"ל דישאל על נזירותו ואין עליו תורת נזירות ואינו כלל בתורת אותו דבר ואמאי לוקה הא הוי הת"ס א"ו מטעם חזקה ואף דאם ישאל על נזירותו איגלאי למפרע דהחזקה היתה בטעות ובע"כ בזה עצמו הוא החזקה שלא יהי' חזקה בטעות ומש"ה לוקה. ודבריהם מדוייקין כמין חומר. אבל התם בשבת בהדביק ובמכות אף דלא שייך לומר חזקה מ"מ התם כיון דהתחיל מעשה האיסור והתיקון מחוסר מעשה ומש"ה לא הוי הת"ס וכמ"ש שם. ועדיין בע"כ מוכרחין לומר דתוס' מחולקין בגיטין עם מ"ש במכות גבי נזיר אם מיקרי התחלת מעשה האיסור דבמכות כתבו בפירוש דשם התחיל לעבור האיסור ובגיטין כתבו מטעם חזקה. רק הרווחנו בזה דלא יהי' סותרים דבריהם לדינא דלדינא דהיכי דהתחיל מעשה האיסור והתיקון מחוסר מעשה לא הוי הת"ס אבל היכי דיש ספק בגוף האיסור או אם הבע"ד בחורת אותו איסור צריכין לדון מטעם חזקה רק שמחולקין התוס' במקומות הנ"ל בטעמא דלוקין בנזירות אבל לדינא דבריהם מכוונין בשני המקומות: אבל לכאורה יש סתירה לדברינו מדברי תוס' יבמות (דף פ') דאמרי' החם אכל חלב מבן י"ב עד בן י"ח ונולדו בו סימני סרים ואח"כ הביא ב' שערות רב אמר נעשה גדול למפרע. והק' שם בתוס' דהרי בשעת שאכל חלב הוי הת"ס דדילמא הוא קטן. ותירצו דהשתא איגלאי למפרע שהי' גדול בשעת התראה עכ"ל ע"ש ואף דהתם ג"כ ספק אם הוא בתורת שיחול עליו האיסור דדילמא הוא קטן ולאו בר מצוה הוא כלל ואעפ"כ כיון דהשתא איגלאי למפרע הוי התראת ודאי וא"כ בא"א ובנזיר לכאורה ג"כ כן הוא. ודודי רמז זה במכתבו מסברת עצמו וכתב דאין על העדים חיוב לידע מהות העובר אך להזהירו שלא יעבור וחכם עדיף וכו' שכיון בדברים לסברת הראשונים וכבר רמז ע"ז המשל"מ פט"ז מהל' סנהדרין במילין קצרים. אבל באמת נכון הוא דשם הוא רק גילוי מילתא ואילו יבוא אליהו ויאמר שהוא גדול יהי' ודאי וכיון דהוא רק גילוי מילתא מש"ה לא הוי הת"ס אבל הכא שהדבר תולה במעשה לבטלו למפרע שפיר כתבו דלולי החזקה הוי הת"ס. ולפ"ז שלש דינים יש בענין הת"ס. חדא היכי דהאיסור אינו מחוסר מעשה והתיקון מחמ"ע. והב' היכי שיש חזקה. והג' היכי שהוא גילוי מילתא דבכל אלו לא הוי הת"ס:
ומעתה מיושב קושיית דודי שהקשה מדוע לא הביאו תוס' ראי' לדבריהם בגיטין מהאופה מיו"ט לחול דמוכח דאוקמי אחזקה. ולפמ"ש אינו ענין כלל לזה דהרי באמת באופה מיו"ט לחול אין שום חזקה וכמש"ל דלא מצינו חזקה במקריים רק באופה טעמא אחרינא איכא כיון דכבר הי' התחלת האיסור דהרי כבר עשה מעשה האפי' באיסור שאפה לצורך חול רק אם יבואו אורחים יהי' תיקון האיסור וא"כ כיון דהאיסור אינו מחוסר מעשה לא הוי הת"ס אף דליכא חזקה. משא"כ בגיטין בא"א שזינתה דעיקר הטעם משום חזקה וא"כ אינו ענין כלל א"א שזינתה לאופה מיו"ט לתול:
אבל כ"ז ניתא ליישב קושייתו על דברי תוס' גיטין אבל הי' לו להקשות קושייתו ע"ד תוס' במכות מדוע לא הביאו ראי' מאופה מיו"ט לחול דהכא באמת יש ראי' לדבריהם דהיכי דהאיסור אינו מחמ"ע הוי ודאי ולא הוי הת"ס. אבל עיקר הקושיא אינה קושיא גדולה וכמש"ל:
אבל עתה אשוב אראה ע"ד כבוד דודי נ"י שרצה לתרץ קושייתו וכתב וז"ל ונ"ל דהביאו ראי' מנזיר דבשניהם בידם להציל א"ע מהעונש ובודאי יעשו כל הצטדקאות למען הציל את נפשם עכ"ל. אבל אגב שוטפי' לא דק דהרי גבי א"א שזינתה ג"כ אין בידה שישלח לה בעלה גט ויבטלו ואין הדבר תלוי בה רק בהבעל. וא"כ עדיין ראי' מאופה מיו"ט לחול. אבל אחרי מש"ל דעל דברי תוס' בגיטין ל"ק כלל רק ע"ד תוס' במכות על קיימו ולא קיימו דהכא היו יכולין להביא ראי' מאופה מיו"ט לחול ע"ז שייך שפיר לתרץ כדברי דודי דמפסחים מאופה אין ראי' דהרי אין בידו שיבואו אורחים ומש"ה י"ל דלא הוי הת"ס ומש"ה לוקה אבל הכא בנטל אם על הבנים דהוי בידו לתקן הלאו ובודאי יעשה כל הצשדקאות:
לתקן הלאו ומש"ה הביאו ראי' מנזיר דבידו לישאל על נזירותו ואעפ"כ לקי ולא הוי הת"ס. ואם אמנם שבעיני כבוד דודי דחוק הדבר אבל בעיני הוא מרווח דהרי הט"ז ביו"ד סי' שכ"ד הקשה עוד יותר מזה ע"ד תוס' גיטין גבי נזיר דאמאי קרי לי' תוס' התראת ספק הרי אף ספק לא הוי דמיראת העונש בודאי ישאל על נדרו והעונש בעצמו יהי' פתח לנדרו וע"ש בט"ז ובנקה"כ ובמהרש"א בגיטין (ויש לי מקום עיון בדברי הט"ז הנ"ל אולם אחרי שאינו ענין לדברינו אין רצוני להאריך בזה) ועכ"פ הרי הט"ז כתב סברא זו דהוי קרוב לודאי שישאל על נדרו וזה הוי בידי' דהרי בגמ' קרי' נדר דבר שיש לו מתירין משום דבידו לישאל על נדרו ואעפ"כ בהתרו בו לקי א"כ גם בנטל האם על הבנים אף דבידו לתקן אעפ"כ לקי. אבל מאופה לא היו יכולין להביא ראי' די"ל דהתם לקי משום דאין בידו שיבואו אורחים שיצטרכו לאכול ומש"ה לא הביאו ראי' רק מנזיר. ומיושב קושייתו בין אתוס' גיטין ובין במכות:
עוד כתב כבוד דודי וז"ל ואם כוונת תוס' שיוכלו לומר שלא הותרו עצמם להעונש כי סמכו על הצלתם אבל מי יאמר שמחמת החזקה הותרו עצמם עכ"ל. וכוונת כבוד דודי להקשות ע"ד תוס' בגיטין שתירצו דמוקמינן אחזקה וע"ז הקשה דהרי אעפ"כ לא התיר עצמו להעונש. ונראה מדברי דודי דהא דכתבו תוס' בקושייתם לשון התראת ספק הוא ג"כ כנ"ל דטעם דהת"ס לא הוי התראה הוא ג"כ מטעם הנ"ל דלא התיר עצמו למיתה. וע"ז הקשה דודי בזה על תירוץ תוס'. באמת ראיתי בס' אחרון אחד ספר מלא הרועים שמפלפל בזה אי טעמא דהת"ס ל"ש התראה תלי' בפלוגתא דר"י ורבנן אי בעי שיתיר עצמו למיתה ואח"כ כתב בעצמו די"ל דספק הוי ג"כ התיר עצמו ע"ש. אמנם אף שהוא מסופק בזה אבל הדבר מוכרח וגדולה מזו הי' לו להקשות דהרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' סנהדרין ובפי"ח פסק כרבנן דבעי שיתיר עצמו למיתה ובפט"ז הל"ד כר"י דהת"ס שמה התראה והדברים סותרים זא"ז. אלא בע"כ צ"ל דגם ספק מיקרי התיר עצמו. ועכ"פ לדברי תוס' דפסקו דקיי"ל דהת"ס ל"ש התראה ורק היכי דהוי מחוסר מעשה תיקון או היכי דהוי חזקה או רק בגילוי מילתא באופן שכתבנו דלא הוי הת"ס מיקרי התיר עצמו והכל ניחא בס"ד וע"ז בעה"ח:
אחר זמן רב השגתי ספר גבורות ארי למס' תענית וראיתי שם בפ"ג דף כ"ד ד"ה השולה כתב כמעט כל הדברים שכתבנו וכתב שם מדנפשי' הראי' מאופה מיו"ט לחול ולא נחית לחלק בין דברי תוס' בשבת לדבריהם בגיטין אבל לפמ"ש תרי ענייני נינהו וגם כתבנו דשפיר לא הביאו תוס' ראי' זו לא בשבת ולא בגיטין. ובחידושינו למס' תענית שם כתבנו דקושיית הגבורות ארי מהא דהשולה דג ותירוצו מרומז בפסקי תוס' שם בתענית אות נ' שכתבו וז"ל התראת ספק היינו שמחוסר אחריו מעשה דהא המדביק פת בתנור חייב אם לא רדה מיד ע"כ ובע"כ כוונתם לתרץ הא דהשולה דג שלא יוקשה קושיית הגבו"א:
והנה עתה עלה ברעיוני לתרץ הא דהאופה מיו"ט לחול דהנה יש לצדד ולומר דלפ"מ דאיתא בש"ע או"ח סי' שי"ת במבשל בשבת אסור בו ביום לכל העולם וא"כ באופה מיו"ט לחול למאן דלית לי' הואיל ויש בו איסור תורה לאפות י"ל דהמאכל אסור ביו"ט לכל ישראל ואף דאם יאכלו ביו"ט יצילו את האופה מהעבירה דהרי איגלאי מילתא דהאפיי' הי' לצורך יו"ט אעפ"כ הרי בשבת (דף ד') לא התירו לאחרים לרדותה אע"פ דהרדי' הוא רק שבות דרבנן ואסור לאחר לעשות אפי' איסור קל בשביל להצלת חבירו מאיסור חמור. וא"כ ממילא דל"ק אמאי לוקה הרי הוי הת"ס דז"א דהרי אסור לאכילה וכל ישראל בחזקת כשרות ובודאי לא יאכלו. ואפשר עוד דאפי' למאן דאית לי' הואיל אסור הפת לכל העולם בו ביום דעכ"פ איסור דרבנן יש לאפות מיו"ט לחול ועי' בפמ"ג סי' שי"ח שם דאפי' בעבר איסור דרבנן במזיד קנסו לאחרים בו ביום. ואל תשיבני דא"כ איך אמרי' הואיל ולא לקי הרי אסור לאורחים וליכא הואיל כלל. די"ל כיון דמגוף דינא דאורייתא מותר דהא אית לי' הואיל והאיסור הוא רק דרבנן מש"ה לא לקי. אבל עכ"פ למאן דלית לי' הואיל ואסור לאפות מה"ת ויש מה"ת איסור לאו דלא תעשה שפיר דלקי דהרי ס"ס התראת ודאי הוא כיון דהפת אסור ולא יאכל אותו שום ישראל. אך די"ל איפכא דהפת מותר ואינו דומה לשם דהתם רדיית הפת הוא עכ"פ איסור דרבנן ולא התירו בשביל הצלת חבירו אבל באופה מיו"ט לחול דעיקר האיסור הוא מה שנאפה שלא לצורך יו"ט י"ל דאדרבה דחכמים לא הטילו איסור אכילת הפת בו ביום כדי שיאכלוהו האורחים ביו"ט ולא יהי' למפרע איסור אפיי' כלל דאיגלאי מילתא דהי' לצורך יו"ט ולא קנסו בזה ויש לצדד בזה. ודוק: