שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט
סימן יא
כבוד ש"ב ה"ה הרב המאוה"ג הבקי רב וצורב מלא פלג בתורה ותעודה ידיו רב לו כש"ת מו"ה ישכר בעריש נ"י האבד"ק זאוויחוואסט יע"א:
יקרת מכתבו השגתי בעת הייתי מוטרד מכל צד ואחרי שכ"ת כתב לי שכתב בזה גם להרב הגאון מדזיקוב והסכים אתו להתיר בהנאה לזאת מרוב הטרדה לא חשתי להשיבו תיכף אך כעת הנני להשיבו:
בדבר המעשה שסוחרים ישראלים הוליכו חיטין על הנהר לדאנציג ונטבע הספינה עם החיטין בנהר והתבואה היתה סעקרירט בדאנציג. וכפי הנשמע יש בתוך הסעקראנטין ישראלים ג"כ וקודם הפסח בא משולח מהסעקראנטין להוציא התבואה מהנהר ולמכור הנשאר ממנה על ליצטאציע כי חוקם הוא לשלם בעד כל התבואה והנשאר שייך להסעקראנטין וכן עשה והוציאו התבואה והרבה מהם היו נפסדים מאכילת כלב מרוב זמן הכבישה ששרו החיטין בנהר ויש ג"כ מה שראויין לאכילת אדם והליצטאציע על התבואה היתה בתוך הפסח והלך ישראל אחד שרצה לקנות התבואה להרוויח אך לא הי' יכול מחמת שהי' בתוך הפסח ולזאת הלך אצל עכו"ם והלווה לו מעות כדי שיקנה העכו"ם התבואה הנ"ל והישראל עשה קאנטראקט עם העכו"ם שהברירה ביד העכו"ם למכור להישראל אחר הפסח באם הישראל יתן לו ריווח ארבעים רו"כ.
והעכו"ם קנה התבואה בפסח והישראל הי' מסייע להעכו"ם בהקני' עד שהי' ערמה הניכרת שהיא עבור הישראל ואחר הפסח קנה הישראל התבואה מהעכו"ם והישראל מתנצל א"ע שלא בשאט נפש עשה זאת רק ששאל למורה אחד והתיר לו וההפסד הוא רב מאוד יותר מט"ו מאות רוביל זה תורף השאלה:
הנה ראשונה יש לדון על גוף התבואה של מי היא אם של הסוחרים או של הסעקראנטין ולכאורה נראה שהיא של הסוחרים מדינא דהרי בריש פ' המפקיד גבי שילם ולא רצה לישבע איכא ב' לשונות בגמרא על מה שהק' רמב"ח והא אין אדם מקנה דשלב"ל. ותירצו בגמ' נעשה כאומר לכשתגנב ותרצה ותשלימני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו ולל"ב שם סמיך לגניבה קנוי' לו ואמרו שם בגמ' איכא בינייהו דקיימא באגם דלל"ק קני במשיכת הפרה ולל"ב לא קנה דהרי אינה סמוך לגניבה במקום הראוי לקנין והנה שם אמרו דשבתא דמגופא לא מקני לי'. ומש"ה פסק שם הרמב"ם דבנמצא. הגנב חוזרת גוף הפרה לבעלי'. ובנידון זה אפילו אם נימא דנעשה כאומר הוא על גוף התבואה ג"כ כיון דחוק שלהם הוא כך. אעפ"כ לא מיבעי' לל"ב דלא קנו הסעקראנטין התבואה דהרי סמוך לטביעה בנהר היתה על הנהר דאינו מקום הראוי לקנין אלא דלהפוסקים הפוסקים כל"ק אעפ"כ זה הוא רק אם אותה התבואה היתה ביד הסוחרים בשעת הסעקראציע אבל אם קנו אח"כ הוי דשלב"ל:
ואפילו אם נאמר דבשעה שקנו התבואה זו אח"כ נעשה כאומר וכו' או אם נאמר דבמינו מצוי בשוק לא הוי דשלב"ל. אבל הרי עכ"פ בעי קנין כמו התם לל"ק בשעת משיכת הפרה ולל"ב סמוך לגניבה במקום הראוי לקנין אבל הכא לא הי' שום קנין כלל לא משיכה ולא מעות. ומה שכתב כ"ת ששילמו בעד הסוחרים בדאנציג זה לא הי' לקנין רק לטובת הסוחרים כמ"ש מעכ"ת בעצמו ובמאי קנו הסעקראנטין ועי' שם בתוס' ד"ה כגון:
ומשך הענין הביאני להודיע למעכ"ת במה שכתב המק"ח סי' ת"מ סק"ב דמתחילה רצה לומר בטעמא דעובר באחריות הוא מטעם דנעשה כאומר לכשתגנב ותרצה ותשלמיני וכו' דקנה שבחא דמעלמא ומש"ה עובר אבל היכי דלא שייך טעם זה אינו עובר ואח"כ כתב דאף דאין להקל נגד הפוסקים אבל היכי דשייך טעם זה ודאי עובר דזה עדיף מגורם לממון ע"ש. ודבריו תמוהין בריש מה שרוצה להקל דהיכי דלא שייך נעשה כאומר אינו עובר א"כ ללישנא קמא דאמרו שם בגמ' דדוקא ש"ח או ש"ש דמצי פטר נפשי' באונסין מקני לי' שבחא אבל שואל דלא מצי פטר נפשי' לא מקני לי'. א"כ היכי דמחויב באחריות אונסין על החמץ דלא מקני לי' שבתא אינו עובר. ולפ"ז היכי דקיבל עליו כל מיני אחריות עדיף מקיבל עליו רק אחריות פשיעה או גניבה ואבידה דהיכי דקיבל כל מיני אחריות אינו עובר אחמהא. ועוד דלפ"ד צ"ל דהא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא דהי' פטור מאונסין. וא"כ הא דאמרו שם בגמרא הא דקיבל עליו אחריות הא דלא קיבל ולפ"ד המק"ח איפכא הול"ל הא דקיבל עליו כל מיני אחריות אינו עובר הא דלא קיבל רק אחריות גניבה לבד עובר ולפי דבריו צריך לדחוק דגמ' דפסחים אזיל אליבא דלישנא בתרא דגם בשואל מקני לי' כפילא וללישנא קמא באמת יהי' עדיף בקיבל כל מיני אחריות דאינו עובר. אלא גם מ"ש המק"ח דהיכי דשייך טעם דנעשה כאומר וכו' עדיף מגורם לממון ועובר לכ"ע. גם זה אינו דהרי אמרו שם דהיכי דאטרחי' לב"ד לא מקני לי' שבחא וא"כ הברירה ביד הישראל שלא ישלם לו מדעתו ואין לו חלק בשבחא ואינו עובר ואי מטעם הואיל אי בעי משלם מרצונו כמ"ש המק"ח ברמז דבריו. זה אינו דהרי זה הוא כמו הואיל אי בעי קנה דלא אמרי' כמ"ש תוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה הואיל ע"ש. ולא אמרי' הואיל רק היכי שהי' מקודם שלו אבל הכא אם אינו משלם מרצונו אין עובר כלל וממילא בפסח אינו חייב בביעור ויותר מזה כתב המקו"ח בעצמו סס"י תמ"א ע"ש וכ"ז ברור:
הדרן לענינינו ולכאורה הי' מקום לומר דהנה צריך להבין לפמ"ש הב"י סס"י ל"ט בחו"מ בשם הרמב"ן ז"ל דהיכי דהלוה כתב שט"ח להמלוה בידיעת המלוה נתחייב המלוה להלוות להלוה ומטעם כיון דנתחייב הלוה בשיעבוד נכסי נתחייב המלוה בהלואה וכמ"ש בגמ' כיון שזכה זה נתחייב זה ע"ש. ולדעת קמה פוסקים בשיטת הרמב"ן הוא קנין גמור והרשב"א ז"ל חולק. וא"כ למה לן למימר נעשה כאומר וכו' וגם מדוע לא קנה שבחא דמגופא הרי כשנגנבה ונתחייב לשלם בעד הבהמה ממילא נעשית הבהמה של הנפקד לדעת הרמב"ן ז"ל. וכן בקדשים שחייב באחריותן ונגנבו דפטור לדידן דקיי"ל דלא כר"ש רק דהגלמ"מ לאו כממ"ד והוי של הקדש ואפי' מתה הבהמה אח"כ או כדאמרו בגמ' שם בב"ק (דף ע"ו) בטבח בפנים שלא לשם בעלים דלא עלו לבעלים לשם חובה ואעפ"כ פטור מד' וה' לחכמים דס"ל דהגלמ"מ לאו כממ"ד אע"פ שהטביחה הוי גניבה חדשה וכדאמרו שם בפ' המרובה דבתברא או שתי' משלם ד' וא"כ נתחייב כפל וד' וה' ביחד בשעת טביחה וא"כ בשעת טביחה שלא לשם בעלים א"כ בע"כ מוכרחים בעלים ליתן בהמה אחרת להאחריות דאף כשיומצא הגנב אעפ"כ מוכרחים הבעלים לשלם עבור האחריות וא"כ נימא כיון שנחחייבו הבעלים בתשלומי הבהמה נקנה הבהמה להבעלים ויתחייב הגנב כפל וד' וה' לדעת הרמב"ן ז"ל ובאמת משם לק"מ די"ל דמשום האי טעמא הוי רק גלמ"מ דהרי שם ההקדש לא פקע מהבהמה שנגנבה ובנגנבה והפריש בהמה אחרת לאחריות ואח"כ נמצאת הראשונה אומרין לו שיתכפר בראשונה אלא אפי' נתכפר כבר בשני' אין הראשונה יוצאת לחולין רק תרעה עד שחסתאב ויפלו דמי' לנדבה או ע"י פדיון וכדאיתא בתמורה פ"ד ומש"ה סברי חכמים דהוי של הקדש כיון דלעולם לא תהי' של הבעלים דקדושת הגוף לא פקעי אבל בהא דהמפקיד קשה לכאורה כנ"ל אבל באמת לק"מ דהרמב"ן ז"ל מיירי התם בציווה לכתוב לו שטר הלוואה מדעת המלוה וא"כ נכחב השטר מחמת שהתחייב המלוה א"ע להלוות לו וכן בהא דבחו"מ סי' רל"ח בכתב שטר למוכר דע"ד כן נכתב השטר כדי שיקנה הלוקח מש"ה אמרי' כיון שזכה זה השיעבוד נתחייב זה וכן התם נתחייב לשלם אבל הכא דהנפקד קיבל שמירה ונתחייב באונסין דבהמה אפי' לא תמצא הגניבה א"כ אין החיוב של השומר מחמת שקנה הבהמה רק מחמת הנזק ומש"ה בנמצא הגנב אין השומר קונה כלל רק משום דנעשה כאומר וכו' ומש"ה לא קנה רק במה דשייך לומר נעשה: והנה זקיני הש"ך ז"ל בסי' ל"ט הק' ארמב"ן ז"ל מהא דאמרו בפ' השואל (דף צ"ט) השואל קורדום מחבירו לא בקע בו לא קנאו ואמרו שם למאי אילימא לאונסין מ"ש פרה דמשעת שאולה אלא לחזרה לא בקע בו מצי משאיל הדר בי' ע"ש. הרי אעפ"י דהשואל נתחייב באונסין אעפ"כ מצי משאיל למיהדר בי' הרי מוכח דלא כהרמב"ן. ובתומים תירץ דהרמב"ן ס"ל כדעת הפוסקים דחיוב שומרין משעת אונסין וא"כ לא קנה משאיל שום חיוב ע"ש ולפ"ז הא דלא קנה בפ' המפקיד הבהמה אחר שנגנבה בע"כ כמש"ל. ולפ"ז הכא בנ"ד דהחוק של הסעקראנטין הוא לשלם התבואה והנשאר יהי' שלהם והרי הם עכ"פ אחר הטביעה בנהר נתחייבו לשלם הן אם יהי' מדינא או מחוק המדינה כי באמת אין הסעקראציע זו חדש תחת השמש כי כבר הי' בימים אשר לרינו:
והיא בש"ע יו"ד סי' קע"ג בסופו כתב המחבר דמותר לתת כ' ליטרין למי שיבטיח לו מאה שיש לו בספינה ע"כ ואין בזה משום ריבית ועי' בט"ז מלשון הריב"ש שמקדים לו כ' ליטרין שבאם יהי' הפסד בספינה יקבל מאה ליטרין והיא כעין קנס שמתחייב א"ע וכו' ע"ש הרי שבזמן הריב"ש הי' סעקראציע זו וכנראה שהיא מדינא וכן אם יהי' מחוק המדינה עכ"פ הסעקראנטין אין יכולין לחזור מהתחייבותי וכיון שהחוק שלהם שהנשאר יהי' שלהם הוי כהתנה בפירוש וא"כ אחר הטביעה כיון שנתחייבו בשיעבוד זכו ג"כ בהתבואה הנשארה והרי היא של הסעקראנטין לדעת הרמב"ן ז"ל. והנה לפמ"ש האחרונים בדעת הרמב"ן ז"ל דאין זה בחירת קנין רק לחיוב אגברא א"כ י"ל דעדיין נקרא של הבעלים כיון דאין עליהם רק חיוב ליתן התבואה וע"ש בקצה"ח ובנה"מ ולפ"ז יש לעיין אם חיוב ליתן אותה התבואה דוקא ולפמ"ש הקצה"ח שם י"ל דאין כאן חיוב ג"כ ואין רצוני להאריך: אבל באמת נלפענ"ד כיון דהחיוב של הסעקראנטין היא אחר הטביעה א"כ לא עדיף מאלו הקנה להם בפירוש וא"א מקנה דבר שאינו ברשותו כיון דאין ביד הבעלים להציל כרצונם רק מה שהצילו הוא ע"פ מקרה מעט או הרבה אבל עכ"פ הווי אינם ברשותם וא"כ בע"כ אין אנו יכולים לדון רק בתורת חיוב אגברא אבל גוף התבואה היא של הסוחרים ובשטמ"ק ריש פ' המפקיד כתב אהא דנעשה כאומר וז"ל ודוקא בגניבה אמרי' הכי אבל באבידה דכל היכא דאיתא מצי מקנה לה בשעת תשלומין דוקא מקנה עכ"ל. והקצה"ח סי' רצ"ה סס"ק ג' מביאו ע"ש. אבל תמה אני ע"ז לומר דאבידה לא הוי אינו ברשותו והרי הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ב דב"מ גבי ראה סלע שנפל מחלק בזה דכל זמן שמונחת בקרקע הוי אבידה ומועיל יאוש רק אחר שהגבי' המוצא נעשה שומר הבעלים והוי ברשות הבעלים ואז לא מהני יאוש ע"ש. ומשמע דכ"ז דהיא מונחת בקרקע אין חילוק בין גניבה וגזילה ובין אבידה ועש"ך סי' הנ"ל סק"ח ובנה"מ סק"ג ודברי השטמ"ק צ"ע אצלי. ואולי כוונתו ג"כ כמ"ש בנה"מ שם ודוחק. אבל אפי' לדברי השטמ"ק הנ"ל היינו רק באבידה דיוכל להקנות כיון דאם ימצא האבידה תהי' בשלימותה אבל הכא בודאי א"י להקנות כי אין ידוע כמה ישאר מהתבואה ואולי לא ימצא כלום כי יתקלקל לגמרי והוי אינו ברשותם להקנות רק מטעם חיוב אבל גוף התבואה היא של הסוחרים אפי' להרמב"ן ז"ל ועדיין יש לצדד דכיון דנקנה לו התבואה לדעת הפוסקים בשיטת הרמב"ן ז"ל דהוא קנין גמור. א"כ נקנה התבואה להסעקראנטין בכל מקום שהיא ואף דאינו ברשותם של הבעלים אעפ"כ אמרינן כיון שזכה זה נקנה זה ויש לפלפל בזה ואין הזמן מסכים להאריך: והנה מעכ"ת לא הזכיר במכתבו מתי הוציאו התבואה מהנהר אם קודם פסח או בתוך הפסח ואם הוציאו התבואה קודם פסת ולקחום לחצרם הווי משיכה וחצר כיון שמדעת בעלים משכום לרשותם הרי הקנו להם הבעלים ואז הוי ברשותם להקנות. ולא מיבעי' אם המשולח מהסעקראנטין הוא אחד מהשותפין אלא אפילו הוא שלוחם בלבד אעפ"כ הרי בודאי הוא שלוחם בשכר והוי פועל אצלם וכבר כתבו המח"א הל' מכירה ובנה"מ סוף הל' שלוחין דמשיכת פועל לחצרו של בעה"ב מהני אפי' ע"י פועל עכו"ם דידו כיד בעה"ב ע"ש. ובזה נראה דאפי' עכו"ם לעכו"ם דהרי לא מטעם שליחות קאתינן דא"כ אפי' לישראל לא מהני כיון דעכו"ם אין נעשה שליח אלא מטעם דידו כיד בעה"ב ומזה לא אימעט עכו"ם ובאמת אני מסופק בזה די"ל דהא דאמרי' יד פועל היינו דלענין זה הוי כעבד ואע"פ שיכול לחזור אפי' בחצי היום אעפ"כ כל כמה דלא חזר הוי עבד לענין זה. ובקידושין (דף ט"ז) עבד עברי גופו קנוי אבל בעכו"ם דאמרו פ' השולח וביבמות (דף מ"ו) דאין עכו"ם קונה גופו וכדאמרו ולא הם קונים זה מזה מש"ה לא הוי ידו כיד בעה"ב וכ"נ מדברי, השטמ"ק בשם הריטב"א בב"מ (דף יו"ד) ובמח"א הל' מכירה סי' י"א ובתשו' מיימוני הובא בקצה"ח סי' של"ג דטעם דפועל גופו קנוי כעבד לענין זה. אבל לפמ"ש זקיני הש"ך ז"ל בסי' ק"ה סק"א דאין הטעם דפועל הוי כעבד והביא ראי' ברורה לזה שהרי מציאת עבד עברי לעצמו רק בפועל ששכרו ללקט מציאות כיון ששכרו לזה ידו כיד בעה"ב אף שאין גופו קנוי ע"ש וכדבריו מוכח בהדי' מדברי תוס' פ' השואל (דף צ"ט) ד"ה דלא אהא דאיתא שם בשלח המשאיל לשואל בציווי השואל ע"י עבדיו של משאיל חייב השואל והק' בגמ' והא יד עבד כיד רבו אמר שמואל בעבד עברי דלא קנוי לי' גופי' וכתבו התוס' דהא דאמרו עבד עברי גופו קנוי היינו רק שאין גרעונו מחול אבל לא לקניין הגוף ע"ש. ובאמת לשיטת הפוסקים שהביא המח"א הנ"ל דפועל הוי כעבד עברי צריך להבין בטעמא דמציאת ע"ע לעצמו וכן מגמ' דהשואל שהבאתי ועכ"פ לשיטת הש"ך ז"ל הטעם כיון דמושכר לזה הוי ידו כידו ואין תולה בקניין הגוף א"כ י"ל דגם עכו"ם לעכו"ם קונה במשיכת הפועל וא"כ דין זה במחלוקת שנוי' וגם לפמ"ש הנה"מ הנ"ל בטעם דבפועל הוי משיכה מכחו א"כ י"ל גם בעכו"ם לעכו"ם שייך טעם זה וממילא קנו הסעקראנטין התבואה ויש לעיין בזה הרבה ולקצר באתי כי אין הזמן גורם עלי לטייל בפלפולא כעת. וגם בתורת חצר דעת הרבה פוסקים דיש לו חצר לעכו"ם עי' בפוסקים. אבל כפי הנראה מכותלי מכתבו שהוציאו התבואה מהנהר בפסח א"כ בשעת התחלת הפסח הי' התבואה של הסוחרים:
והנה יש לצדד בזה לפ"ד הפוסקים הובא בקצה"ח סי' ל"ט סק"י דשט"ח הוי במקום כסף ולצרף לזה דעת הפוסקים דהלכה כר"ל דלעמיתך במשיכה ולעכו"ם בכסף או כמ"ש תוס' בב"מ (דף מ"ח) דאפילו לר"י דס"ל ד"ת מעות קונות אפ"ה איכא למימר דעכו"ם קונה בכסף ג"כ א"כ י"ל דהוי כאומר לכשתגנב ותרצה וכו' ועדיף משם דהרי חוק שלהם הוא כך שיקחו התבואה הנשארת והקניין הוא מטעם הפאליסע דהיא:
שטר חוב והווי כמעות. זה י"ל לצדד בנ"ד:
עוד נלפע"ד כמ"ש מעכ"ת אבל לא מטעמי' דמעכ"ת כתב דנתיאשו הבעלים בשעת הטביעה ועדיף מיאוש דעלמא דהווי אבודה ממנו ומכל אדם עכ"ד. אמת הדבר דבב"מ (דף כ"ב) בגמ' בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר רחמנא שרי' ע"ש. אבל בשטמ"ק בשם הר"ש דיוידש וז"ל בקיצור ואפשר דאף אם מה שנפל הוא דבר שנשקע בקרקע הים ודרך בני אדם להשתדל ולהוציא משם ע"י תחבולות שאינו מותר לזולת בעלים כשלא הלכה הספינה משם ובעלים עמה או אפילו הלכה אם נשארו הבעלים לבקש אחרי' עכ"ל. הרי דבכה"ג אם מבקשין אחרי' לא הווי יאוש ולא הווי אבודה מכל אדם ובהדי' שנינו בפ' א"מ (דף כ"ב) שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנו בתוך שדה חבירו הרי אלי שלו מפני שנתיאשו הבעלים. ואם היו הבעלים מרדפין אחרי' חייב להחזיר וע"ש בתוס' ובחו"מ סי' רנ"ט ברמ"א. הרי דאפילו אבנים שאין דרכן להיות צף על המים רק לשקוע בנהר אפ"ה חד דינא אית להו וכדברי השטמ"ק הנ"ל וכדמוקי לה בגמ' שם בשיכולין להציל ע"י הדחק מרדפין ל אייאש אין מרדפין אייאושי מייאש. הרי דאבודה מכל אדם לא מיקרי רק באין מרדפין רק הכא בנידון שלפנינו כיון דהבעלים לא טרחו להוציא התבואה מנהר הרי נתיאשו מהתבואה כמ"ש שם אין מרדפין מייאש. ובזה מ"ש מעכת"ה דאפילו אם הסעקראנטין ישראלים ג"כ מותר דהסעקראנטין ג"כ נתיאשו דהווי אבודה מכל אדם, עכ"ד מעכ"ת. ולפענ"ד דהסעקראנטין לא נתייאשו כיון דאח"כ שלחו להוציא התבואה מהנהר הווי בעלים מרדפין אחריהם ומה שלא רדפו תיכף הוא מחמת שלא היו הסעקראנטין בשם ועי' ח"מ סי' הנ"ל. ומש"ה אם הסעקראנטין ישראלים ואם נאמר דהתבואה היא שלהם הרי הווי מצידם חמץ שעעה"פ דאבודה מכל אדם לא מיקרי וכדברי השטמ"ק הנ"ל דהרי ידוע דיכולין להציל אם כולו או מקצתו רק מצד הסוחרים מותר כיון דלא רדפו להציל ולא הי' בדעתם לרדוף רק לקבל מעות מהסעקראנטין עבור כל הנזק כפי החוק שלהם וא"כ נתייאשו הבעלים: אלא שמעכ"ת הביא דברי המק"ח סי' תמ"ח ס"ק ט' שהאריך ומסיק דיאוש בעי אתי לרשות זוכה ועד דאתי לרשות זוכה לא מהני ומש"ה בנ"ד לא מהני היאוש רק דמעכ"ת כתב דזה עדיף דהווי אבודה מכל אדם וא"כ לפמש"ל לדחות זה א"כ לא מהני היאוש של הבעלים ומעכ"ת כתב לדחות דברי המק"ח. אך טרם אבוא על דברי מעכ"ת נגד דברי המק"ח. מריש אברר כוונתו אם כי אין אנו אחראין כ"כ אדברי אחרונים רק מפני שהרב המק"ח דבריו נפ"מ לדינא בכמה מקומות:
הנה דברי המק"ח אחר כל האריכות דבריו מרפסין איגרי. בריש מה שהק' בס"ק הנ"ל בד"ה היוצא לנו דהרי כל חמץ כי מטי עידן איסורא אייאושי מייאש והווי כהפקר ואמאי קנסו אתה"פ דבריו תמוהין דיותר הי' לו להקשות דלמה לן ביטול כלל מדאורייתא בחמץ הרי כי מטי עידן וכו' ולא משכחת לעבור בב"י כלל דהרי היא הפקר מטעם יאוש. שנית תמוה מה שתירץ דיאוש בעי אתי לרשות זוכה וממילא אחה"פ חוזר לבעלים והווי דידיה ממילא ומש"ה קנסוהו. והיא תימה דהרי לפ"ד המק"ח בריש דיבור זה ד"ה לכן נראה כתב דביטול הוא ג"כ כיאוש דבעי אלר"ז ואי לא אלר"ז חוזר ממילא אחה"פ לבעלים א"כ מה מהני ביטול בעלמא מדאורייתא כל זמן דלא אלר"ז דהרי גם בפסח עצמו עדיין הווי של הבעלים ועובר בב"י וב"י ובע"כ כיון דחמץ בל"ז הווי אינו ברשותו מועיל ביטול וא"כ גם ביטול אין צריך דהרי גם בלא זה הווי יאוש כי מטי עידן איסורא ומאי אולמי' דביטול מבלא ביטול:
ע"כ נלפענ"ד בכוונתו דזה וודאי דיאוש לא מהני כלל בחמץ וכמ"ש להלאה. וממילא גם דחיית מעכ"ת שדחה דברי המק"ח אינו ענין כלל לדבריו. דהנה אמרו שני דברים וכו' ועשאן הכתוב כאלו וכו' וממילא בכל מה שנוגע לענין עבירת הלאו דב"י וב"י הווי כשלו וברשותו ממש, והנה זה וודאי דיאוש לא מצינו רק או בגזילה או באבידה אבל אם לא נגזל ולא נאבד בוודאי לא מהני יאוש. והרי הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ב דב"מ ס"ל דאפילו באבידה אם המוצא הגבי' קודם יאוש נעשה שומר הבעלים והווי יאוש ברשותו ולא מהני יאוש. אלא דאפי' להחולקים ארמב"ן היינו טעמא דעכ"פ הווי אבודה אצל הבעלים אבל היכי דאין אבודה כלל בוודאי לכ"ע לא מהני יאוש רק דבאנו לדון דבחמץ הווי יאוש מטעם איסור הנאה או משום דהכל מצווין לבערו והרי ע"ז עשאן הכתוב כאלו הי' היתר גמור לעבור בב"י ואלו הי' היתר לא הי' מהני יאוש דהרי אינו גזילה ולא אבידה ומש"ה אם אינו מבטל עובר בב"י וב"י וסברא זו לא נפלאת היא והיא מוזכרת בנוב"י מהד"ק חאו"ח סי' י"ט ובמק"ח עצמו סי' תמ"ח סק"ט בד"ה עוד המציא ע"ש. וא"כ לק"מ דאף דכי מטי עידן איסורא מייאש אעפ"כ עובר בב"י וב"י והא דפריך הגמ' בב"ק פרק מרובה כי מטי עידן איסורא מייאש משום דהתם גזל חמץ ובגזילה מהני יאוש. ועוד דהרי התם לא מיירי כלל לענין עבירת הלאו דב"י רק נגד הגזלן לענין הרי שלך לפניך אבל לענין הלאו וודאי לא מהני יאוש ועובר בב"י וב"י והא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי אין זה ענין ליאוש רק כמ"ש הרמב"ן ז"ל עצמו בליקוטים בפסחים שהביאו מעכ"ת וז"ל בקיצור שהביטול היא להחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה שהרי אמרי' ב' דברים אינן וכו' ועשאן הכתוב וכו' מפני שדעתו עלי' ורוצה בקיומו ולפיכך זה שהסכים דעתו לדעת תורה וביטלו שלא יהי' בו דין ממון לא קרינן בו שלך ולא מיבעי' לרבנן אלא אפי' לר"י הגלילי כיון דנתייאש מפני איסורו יצא מכלל גזל כדאמרי' בזמן שאין בעה"ב מקפיד עליהן מותרין משום גזל והווי כהפקר ועדיף מהפקר דהא שוויי' כעפר ולא ניחא לי' בגווי' עכ"ל וכתב עוד כיון דנתייאש מפני איסורו ואינו בעיניו אלא כעפר שאינו שווה לכל ואין בו דין ממון יצא ידי חובתו וכתב עוד שם שאינו עובר אלא מה שדעתו עלי' הא נתייאש ונתן דעתו שאינו רוצה וכו' משל לאבידה כיון שנתייאש יצא מרשותו אף חמץ: בזמנו וכו'. ומכל דברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל סבר מעכ"ת דביטול מטעם יאוש והוכיח דלא כהמק"ח רק דביאוש לא בעי אלר"ז אבל זה אינו דאילו הי' כוונת הרמב"ן ז"ל מטעם יאוש למה האריך הרמב"ן ז"ל כ"כ וכפל ושילש בדבריו ז"ל שגילה דעתו דאינו חפץ בו והרי יאוש אינו מרצון הבעלי' רק בהכרח מייאש ורצונו בהחפץ וכדאמרו ז"ל בגמ' דעיקר יאוש ווי לי' לחסרון כיס הרי דהוא ווי לי' על החפץ לא לרצון וביטול הוא העיקר בלב וכדאמרו בגמ' מבטלו בלבו ולב היינו רצון הלב ואדרבא בכ"מ קיי"ל דברים שבלב אינו דברים ובחמץ אם אינו מבטל בלב שלם לא הווי ביטול כלל אף שמבטלו בפה וכמבואר בפוסקים רק הביטול הוא שמחשבו כעפר וכנוסח כל חמירא וכו' כעפרא דארעא. ועתה יבואר החילוק בין הפקר ויאוש וביטול כל חד הוא מילתא באפי נפשי' ואין אחד ענין לחבירו דהפקר הווי החפץ חשוב אצל המפקיר רק שאעפ"כ מפקירו והווי כנותן מתנה לכל העולם למי שירצה לזכות בו ויאוש ג"כ הדבר חשוב אצלו רק דהיא בע"כ לא מרצון וזה בחמץ לא מהני וכמ"ש לעיל טעם הדבר וביטול היא מרצון דעושה הדבר כאילו הווי עפר ואינו חשוב וכאלו הי' שרוף וכדבר שאין מקפיד עלי' כלל וכמ"ש הרמב"ן. ומה שדימה הרמב"ן ליאוש דאבידה היא רק לדמיון כמו דמהני יאוש לענין שלו דהיינו בגזילה ואבידה כמו כן מהני ביטול בחמץ ומש"ה כ' הרמב"ן ז"ל שם דאם גילה דעתו אחר הביטול שרצונו בהחמץ אע"ג דאין זכי' באיסור הנאה אעפ"כ עובר כיון שעתה חוזר ומקפיד עלי' ע"ש ברמב"ן:
ועתה אחזור לדברי המק"ח ותורף דבריו בקיצור אהא דירושלמי דאף בביטול אעפ"כ קנוס ר"ש לאחה"פ וכתב המק"ח הטעם דהיכי דהוא דידי' לאחה"פ בזה קנסו לאסור ומש"ה בביטל דחוזר לאחה"פ לבעלים ממילא ומש"ה קנסו אע"ג דלא עבר בב"י וב"י רק בהפקר ממש לדידן דקיי"ל דלא כר"י ולא בעי אלר"ז וא"כ צריך אחה"פ קניין חדש בזה מתיר הירושלמי ע"ש במק"ח. ואח"כ כתב שם דאפי' בגזל חמץ שהנגזל לא עבר כלל בב"י רק הגזלן אעפ"כ קנסו להנגזל ואסור לאחה"פ כיון דאין הפסד ע"ש. ומה שהק' אח"כ דיהי' מותר דכי מטי עידן איסורא מייאש נראה דהקשה רק על מ"ש דקנסו להנגזל. ע"ז הקשה דהרי בגזילה וודאי מהני יאוש וא"כ אמאי קנסו להנגזל דהרי משום עבירת ב"י וב"י אין כאן דהרי הנגזל לא עבר בב"י רק הגזלן וגם דידי' דהיינו של הנגזל לא הווי כיון שמייאש בעידן איסורא ובגזילה מהני יאוש וא"כ עכ"פ לא גרע מה דהוא איסור הנאה מאילו הי' היתר הנאה דג"כ מהני יאוש בגזילה. ואע"פ דיאוש הוא כי מטי עידן וכו' ומטעם האיסור אעפ"כ ס"ס הרי מייאש ומה לן בזה מאיזה טעם הוא מייאש ואף דהגזלן ג"כ אינו קונה דבאיסורא אתי לידי' אעפ"כ של הבעלים ג"כ לא הווי ולאו דידי' הוא. וע"ז תירץ דיאוש בעי אלר"ז ומש"ה כיון דהווי של הבעלים אחה"פ קנסו בזה. אבל לענין גוף הלאו דב"י בפסח עצמו מזה לא דיבר המק"ח כלל דממנפ"ש אם אינו גזילה לא מהני יאוש וכמ"ש לעיל ואם החמץ היא גזל גם בל"ז אינו עובר הנגזל אפי' אינו מייאש וכמ"ש המק"ח שם ואין זה ענין כלל לדברי הרמב"ן ז"ל. זה נראה בכוונת המק"ח: והנה המשך הענין הביאני לפי שראיתי במכתב כת"ה שכתב בשם האחרונים שהביאו ראי' לדברי המק"ח דיאוש בעי אלר"ז מהא דאמרו בפ' מרובה גזל חמץ ועעה"פ אומר לו הש"ל ואי אמרת יאוש קני כי מטי עידן איסורא וודחי מייאש ואמאי אומר לו הש"ל ותירצו בגמ' זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות. והקשו האחרונים דהרי עכ"פ זה מייאש והוי אינו שלו ומזה הוכיחו דיאוש בעי אלר"ז. הנה הוכחה זו לא ראיתי על ספר ומעכ"ת לא הראה מקומו אי'. רק נהירנא שבילדותי בהיותי יוצק מים אצל זקיני הגאון המנוח מו"ה ישראל ז"ל האבד"ק פינטשוב אמר לי ראי' זו. והוא ז"ל הי' מתרץ לזה ע"פ קושיות הפ"י בגיטין (דף ל"ח) להסוברים דיאוש מטעם הפקר והרי קיי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש וכו' וא"כ ה"ה שאין יכול להפקיר ואיך מהני יאוש. רק לפמ"ש הב"ש באה"ע סי' כ"ח סקט"ז דבריצוי שניהם היינו הגזלן והנגזל יכול להקדיש וא"כ שפיר מהני יאוש ול"ק קושיות הפ"י. ולפ"ז שפיר מתרץ בגמ' זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות דכיון דזה אינו רוצה לקנות א"כ אינו בריצוי שניהם וממילא לא מהני היאוש כלל. עכ"ד זקיני הגאון ז"ל ואולי אמרה רק לחדודי ועי' בקהלת יעקב שם שחולק אדינא דב"ש הנ"ל: ואני לעצמי אמרתי לחידודי לתרץ הקושיא הנ"ל וגם קושיית הפ"י הנ"ל עפ"י מ"ש השטמ"ק בב"ק (דף ל"ג) בשם הרא"ש גבי הקדישו ניזק וז"ל וכן בגזל אם הקדישו נגזל ואח"כ העמיד הגזלן בדין והוציא מידו הכי נמי דקדוש והא דאמר ר"י דאינו קדוש היינו היכי שלא הוציאו בב"ד עכ"ל. וטעמא דמילתא דהרשות מיתלא תלי' וכשגבאו לבסוף נעשה ברשותו למפרע (וכבר כתבתי במק"א בדברי השטמ"ק הנ"ל) וא"כ ל"ק קושיות הפ"י דהרי אם נימא דהיאוש לא מהני ומחויב הגזלן להשיב החפץ להנגזל א"כ נעשה שלו למפרע והווי למפרע ברשות הנגזל וא"כ הווי מהני היאוש וקונה הגזלן כעין הפוכי מטרתא ומש"ה אמרי' דיאוש קונה אף דעתה אינו ברשותו וכנ"ל. ולפ"ז י"ל דשפיר מתרץ זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות ומש"ה יכול לומר הש"ל דהרי עכשיו אינו מועיל היאוש כיון שאינו ברשותו להפקיר רק אח"כ אחר שהחזיר מהני היאוש למפרע וא"כ כיון שגזלן אין עליו חיוב תשלומין רק לקיים מ"ע והשיב וכיון דקיים רגע אחת העשה דהשבון דהרי בשעת ההשבון עדיין היא של הנגזל דהרי עד אחר ההשבון לא מהני היאוש וא"כ אין הגזלן חיוב עליו יותר ויכול לומר לו הש"ל ולא יוכל הנגזל אח"כ לתבוע את הגזלן ולומר דהרי עתה אינו שלי למפרע כיון דכבר קיים הגזלן מ"ע דהשבה בשעת השבון ודי בזה ודו"ק:
אבל כ"ז הוא רק לחידודי אבל כפשוטו הי' נראה זו ראי' נכונה מגמ' הנ"ל. והי' מיושב ג"כ מה דקשה טובא לכאורה אהא דהקשו בגמ' כי מטי: עידן איסורא וכו' וקשה דהרי אף אם נימא דיאוש לא מהני אעפ"כ הרי חמץ בפסח הווי הפקר ממילא כיון דהכל מצווין עליו לבערו רק דלענין חמץ עשאן הכתוב וכו' לעבור עליו בב"י וב"י ובפרט לפמ"ש הפוסקים דהנגזל אינו עובר כלל רק הגזלן ועי' בנוב"י מהד"ק סי' כ' וא"כ לגבי הנגזל לא עשאן הכתוב וכו' ואפי' עשאן אעפ"כ היא רק לענין הלאו דב"י אבל עכ"פ הווי הפקר ואינו של הנגזל ואמאי יכול לומר הש"ל דהרי אינו שלו דכבר יצא מרשות הנגזל:
וליישב זה נראה דהרי הקצה"ח הק' בסי' שס"ג אדברי הח"י בסי' תמ"ג שכתב דבגזל חמץ דאומר לו הש"ל הוא רק בעבר עליו הפסח אבל בפסח עצמו א"י לומר הש"ל והקצה"ח תמה עליו ע"ש. ולפי דברינו ניחא דטעמא של הח"י היא דהרי בפסח אינו של הנגזל כיון דהכל מצווין עליו לבערו והווי אפקעתא דרחמנא רק אחר הפסח דחוזר לבעלים ממילא דאפקעתא דרחמנא היא רק לזמן ולא לעולם דהרי בוודאי לדידן דקיי"ל כר"ש דחמץ אחה"פ מותר מדינא דאורייתא רק מקנסא ולא אישתמיט חד מהפוסקים לומר דאחה"פ הווי החמץ הפקר והמחזיק בו זכה בו כיון שכבר יצא מרשותו בפסח. אלא וודאי כמ"ש דאחה"פ חוזר ממילא לבעלים ומש"ה נכונים דברי הח"י דאחה"פ שפיר יכול לומר הש"ל משא"כ בפסח עצמו אבל לאחה"פ דאין מצווין עליו לבערו רק דאסור מטעם קנס שוב הווי ככל איסורי הנאה דאומרין בו הש"ל.
ולפ"ז ל"ק מה שהקשיתי לעיל דהרי גם בלא יאוש הווי הפקר ממילא ואמאי יכול לומר הש"ל. דלפ"ז ל"ק דבאמת בפסח עצמו אינו יכול לומר הש"ל ומטעם הנ"ל רק אחה"פ דחזרה לרשות הבעלים יכול לומר הש"ל. ואין להקשות דהרי לפ"מ דס"ד דמקשן דלא ידע מזה מתייאש וזה א"ר לקנות א"כ ג"כ לאחה"פ א"י לומר הש"ל כיון דהגזלן זכה בפסח מהפקר וממילא כיון דזכה בשעת ההפקר נעשית של הגזלן לעולם אף לאחה"פ וא"כ אפי' יאוש לא קני אעפ"כ זכה מהפקר ואמאי יכול לומר הש"ל. ע"ז יש לומר דהרי לא נעשית הפקר רק לאחר זמן איסור ואח"כ שוב גם הגזלן אינו יכול לזכות בו דאין זכי' באה"נ כמ"ש הנוב"י מהד"ק סי' י"ט. אלא דהנוב"י שם הק' ע"ז מהא דפסק הרמב"ם דקנה חמץ בפסח לוקה הרי מבואר דיש זכי' באה"נ. ובהקובץ על הרמב"ם פ"א מהל' חמץ כתב שנעלם מהנוב"י דברי הר"ן בע"ז פ' כל הצלמים שכ' שם בפירוש דיש זכי' לישראל בחמץ של עכו"ם. אבל הגם שנעלם מהנוב"י דברי הר"ן הנ"ל. אבל עכ"ז לא נדחו דברי הנוב"י מכל וכל. והמעיין בר"ן וז"ל דאי מגבה לה ישראל לע"ז הווי לי' ע"ז דישראל שאינה בטילה עולמית ואע"פ שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי לזכות בה ומכאן לחמץ בפסח של עכו"ם שאפשר לישראל לזכות בו הווי חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל הר"ן. הרי מבואר טעמא דהר"ן כיון דע"ז של עכו"ם יש לה ביטול לא הווי אה"נ רק אחר שבאתה הע"ז ליד ישראל הווי אה"נ ומש"ה מצי זכי בה דבשעת הזכי' עדיין היתר היא מצד המקנה ומזה הוכיח הר"ן לחמץ של עכו"ם דהוא ג"כ היתר לעכו"ם רק לישראל אסור וגם לישראל עצמו מותר לאחה"פ ומש"ה יכול הישראל לזכות בו וא"כ החילוק מבואר דהא דפסק הרמב"ם ז"ל דבקנה חמץ בפסח לוקה היא רק בקנה מעכו"ם דמותר בשעת הזכי' ומש"ה לוקה אבל בקנה מישראל דהווי אה"נ קודם הזכי' קם דינא דהנוב"י דאין לוקה דאין זכי' באה"נ והנוב"י לא עלה לחלק בזה:
הדרן לענינינו דמשום הכי בגזל חמץ דמיירי דשניהם ישראלים ולא זכה הגזלן בפסח כנ"ל שפיר יכול לומר אחה"פ הש"ל כיון דהגזלן לא זכה בו בפסח נמצא חוזר אחה"פ לבעלים ורק קושיית הגמ' כי מטי עידן וכו' היינו דהיאוש הוא סמוך וקודם לזמן איסור כמ"ש המק"ח סי' תמ"ג סק"ה וסי' ת"מ סק"א וסק"ה בד"ה לכן נראה ע"ש וע"ז מתרץ בגמ' זה מתייאש וזה ארל"ק וא"כ אפי' נתייאש אעפ"כ אחה"פ דכלתה היאוש דאז אין מצווין לבערו חוזר ממילא לבעלים דיאוש בעי אלר"ז וכיון שהגזלן ארל"ק חוזר לבעלים וכמ"ש המק"ח ומיושב שפיר הכל:
אמנם באמת נלפענ"ד דאין ראי' מכאן לדברי המק"ח כלל וגוף קושיית האחרונים לק"מ דנלפענ"ד דגם בהפקר דקיי"ל דלא בעי אלר"ז ויצאה מרשות המפקיר אעפ"כ יכול הגזלן לומר הש"ל כל כמה דלא זכה בו אחר דאלת"ה יוקשה לשיטת הראשונים והר"ן והרשב"א בנדרים פ' ואלו נדרים (דף פ"ה) דכל איסורי הנאה הווי הפקר ע"ש והרי דאף דאין מצווין לבערו הווי הפקר וא"כ יוקשה בכל אה"נ אמאי יכול לומר הש"ל הרי אינו של הבעלים רק הפקר. אלא דאפי' להחולקים שם ע"ז וסוברים דאה"נ יש לו בעלים יוקשה לנו הא דאמרו פ' מרובה (דף ע"א ע"ב) בשומר שנגנב ממנו שור הנסקל כגון שהזיק בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר חייב הגנב ד' וה' לר' יעקב דס"ל החזירו שומר לבעלים מוחזר מטעם הש"ל. ולר"ש דס"ל דהגלמ"מ כממ"ד משום גלמ"מ דאם הי' בעין הי' יכול לומר הש"ל וכשנגנב מחויב השומר לשלם. והנה נחזי מה דחייב השומר בליתא בעינא בע"כ דאין החיוב אשעת גניבה דהרי חיוב השומר הוא כשעת הפשיעה רק בגזלן משלם כשעת הגזילה ועי' קצה"ח סי' רצ"א וא"כ בשור הנסקל שנגנב הרי בשעת גניבה אין בו דין ממון כלל ואמאי חייב לשלם. וגם מטעם אתפשתי' לתוראי פטור לר' יעקב דס"ל דגומרין דינו וכו' ע"ש בב"ק (דף מ"ה) ובע"כ דהחיוב אשעת נגיחה שלא שמרו כראוי שלא יגח ומש"ה אע"ג דבאיתא יכול לומר הש"ל אעפ"כ בליתא חייב אשעת פשיעה וא"כ אפי' לשיטת הסוברין דאה"נ יש לו בעלים הרי מבואר בהדיא בכריתות ר"פ המביא (דף כ"ד) בשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה הרי בהדיא דהווי הפקר ומש"ה אמרו שם בב"ק מכרו אינו מכור הקדישו וכו' וא"כ בע"כ להפוסקים הנ"ל צ"ל דשור הנסקל גרע משאר אה"נ כיון דיוצא ליסקל בב"ד הווי כחמץ שהכל מצווין וכו' וא"כ אמאי יכול לומר הש"ל הרי אינו של הבעלים וכבר יצאה מרשותו והרי בשעת הנגיחה הי':
כתב הח"י סי' תמ"ח סק"ב דישראל שיש לו שותפות חמץ עם עכו"ם ועעה"פ וחלקו חלק העכו"ם מותר דבדרבנן יש ברירה וכ"כ השא"ר סי' פ"ט א"כ הווי כניכר כיון דהברירה לחלוק בין השותפין ויהי' מיוחד חלק הישראל לעצמו וחלק העכו"ם לעצמו והווי כניכר ואין בטל. וא"כ אף דהווי רוב צריך השלכת הנאה ליה"מ. ואף אם נימא כיון דבדאורייתא אין ברירה וא"כ בפסח הי' תערובת כיון דאז הי' דאורייתא וא"כ הווי ביטול בפסח ושרי להשהותו וממילא אין כאן קנס אחה"פ. אבל עדיין י"ל דהווי כניכר כיון דהא דבדאורייתא א"ב כתב השא"ר דהוא מטעם ספק דאורייתא אסור ולחומרא דיינינן וא"כ בנד"ד איפכא דיינינן לה לחומרא לומר דיש ברירה בדאורייתא ואם יחלקו יהי' חלק הישראל מבורר וא"כ לא נתבטל כיון דאפשר להכיר האיסור ע"י חלוקה. וא"כ גם בפסח עצמו לא נתבטל ואסור אחר הפסח בלא השלכת הנאה. אבל באמת כ"ז אינו דהא דניכר אין לו ביטול היינו בניכר בלא שום ספק רק ידעי' בבירור איזה הוא האיסור אבל אם אין בירור גמור ונשאר צד ספק יש לו ביטול ולא הווי ניכר וא"כ כיון דהא דבדאורייתא א"ב הוא מטעם ספד"א לחומרא ומש"ה בדרבנן דספיקא לקולא אמרי' יש ברירה וא"כ גם אחר החלוקה הוא ספק רק דתולה אם הוא ספד"א או ספד"ר וא"כ עכ"פ גם אחר החלוקה לא הווי ניכר וממילא נתבטל ברוב קודם החלוקה הן בפסח והן אחה"פ ומותר בהנאה עכ"פ גם להמג"א בלא השלה"נ ליה"מ:
ועדיין יש מקום לומר לפמ"ש המק"ח סי' תמ"ח דבחמץ של שותפין אסור גם החלק עכו"ם מטעם אחריות דישראל כיון דאם יוגנב או יאבד א"כ יוכרח הישראל להשלים להעכו"ם מחלק הישראל הווי באחריותו ואסור אחה"פ. אלא דכבר כתב המק"ח עצמו שם דיש לסמוך על הח"י דבקבלת אחריות לא קנסו אחה"פ וא"כ אם נימא דהחמץ הוא של הסוחרים הרי נתייאשו וכבר כתבנו דלא בעי אלר"ז ואם נימא דהוא של הסעקראנטין כמש"ל דשט"ח הווי ככסף וכמש"ל ונימא דגם הסעקראנטין הישראלים קנו או מדינא דמלכותא אעפ"כ הווי עכ"פ חמץ של שותפין דבטל ואחה"פ דהווי דרבנן יש לסמוך להתיר בהנאה:
ומ"ש מעכ"ת דהווי חמץ שנפלה עליו מפולת לא ידענא כוונתו דהרי הוציאו התבואה מהנהר והוי כפינוי המפולת וא"כ עברו רגע אחד בב"י אסור לאחה"פ. וחמץ שנע"מ מיירי הכל שהי' תוך המפולת כל ימי הפסח. אבל במפולת שפינו תוך הפסח ולא ביערו כ"ע מודים דאסור לאחה"פ:
עתה אחר כ"ז אבוא קצת על דברי מעכ"ת אם כי אין רק לד"ת כי ראיתי שכבודו ניחא לו בפלפולא בדבר הקונה שקנה ע"י העכו"ם הנה לכתחילה וודאי לא יפה עשה וצריך כפרה כי עשה ערמה כלפי שמי' במה דעיקר הביטול בחמץ שלו הוא בלב שלם וכש"כ ליתן דעתו על חמץ של אחרים. והמורה שהורה כסהו כלילה שלא יאמרו אחות לנו וכו' אך על גוף החמץ אין חשש מצד זה כיון שלא עשה שום קנין ועל רוצה בקיומו לא מצינו לאסור לאח"פ:
ובדבר קושיית המג"א בסי' ת"מ דהקשה איך י"ל הש"ל דהרי הווי פורע חובו מאיסורי הנאה וכתב מעכ"ת לתרץ כיון דמצוות לאו ליהנות ניתנו וכל פריעת בע"ח מצוה ואין זה הנאה רק דאסור כיון דיוכל לשלם היתר הנאה וכ"ז בשאר ב"ח משא"כ בגזלן דאין מקיים והשיב רק באותו הגזילה עצמו ולא בדמים לא מיקרי הנאה דמללה"נ עכ"ד מעכ"ת והאריך בזה. תמה אני ע"ז אם כתבה רחמנא והשיב לגרוע כח הנגזל אם הנגזל מרוצה בדמים האם נאמר להגזלן שאינו מקיים המצוה דוהשיב רק שמוכרח ליתן החפץ עצמו. ותדע דהרי בגזל תרומה ונטמאת או חמץ ועעה"פ דאומר הש"ל מפלפלו בגמ' בכמה מקומות דמי מעלי' בעי שלומי ועיקר הפלפול בגמ' אם י"ל הש"ל אבל אם נותן דמי מעלי' לית דין ולית דיין ותע"ב. ואדרבא כפי הנראה מסוגיא דהמטמא והמדמע חייב עכ"פ הגזלן לצאת יד"ש ליתן דמי מעלי' והנגזל מותר לקבל דמים והרי מקבל דמים בעד אה"נ וקשה איך רשאי ליקח הנגזל דמים בעד אה"נ כיון שבאמת היא של הנגזל ונהנה מאה"נ. ולפי שידענא שכבודו ישיבני לפי דברי הנוב"י חאו"ח סי' כ' שהבאתיו לעיל דבגזל חמץ ועעה"פ מותר החמץ אחה"פ להנגזל וא"כ אין הנגזל מקבל דמים בעד אה"נ ומש"ה הבאתי תרומה ונטמאת דזה אסור לכל העולם ואעפ"כ רשאי הנגזל לקבל דמים ואף שמתרומה ג"כ אין ראי' דהרי תרומה טמאה מותר בהנאה של כילוי אבל הרי בב"ק (דף צ"ו ע"ב) כולל ג"כ במשנה בהמה שיוצאה ליסקל אומר לו הש"ל ובכולם חד דינא אית להו די"ל הש"ל אבל אם נותן דמים בוודאי דמותר הנגזל לקבלו וגם הגזלן מחויב לצי"ש ליתן דמים אע"פ שהוא אה"נ לכל העולם אלא האמת והנכון דהנגזל מקבל דמים אשעת גזילה דכל הגזלנין משלמין וכו' ואז עליו חיוב או החפץ או הדמים רק כשהחפץ בעין ואדם רוצה בקב שלו מחויב הגזלן להשיב גוף הגזילה אבל אם לטובת הנגזל הוא לקבל דמים ומרוצה בכך בוודאי מקיים הגזלן מ"ע דוהשיב בדמים. רק היכי שהחפץ בעין ונעשה אה"נ ואז בוודאי הנגזל אינו רוצה גוף החפץ רק דמים אעפ"כ קיי"ל די"ל הש"ל ואין בכח הנגזל לתבוע מהגזלן דמים רק י"ל הש"ל אבל אם הגזלן רוצה לשלם בוודאי עושה מן המובחר ותע"ב ומקיים מ"ע דוהשיב ומעתה אין מקום כלל לדברי מעכ"ת שכתב דלא הווי פורע חובו מאה"נ משום דא"א לקיים מ"ע דוהשיב רק בגוף החפץ וזה אינו וכמ"ש. והעיקר בזה דלא הווי כלל פורע חובו מאה"נ דאין זה חוב כלל כיון שהגזילה קיימת רק שמחזיר הגזילה לידו וגם לא מיקרי משתרשי לי' דהרי אין לו שום ריווח ושום הפסד רק מחזיר מה שאינו שלו וזה הוא כוונת המג"א עצמו בסי' ת"מ והמ"א בסי' תמ"א שמסופק בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו אם צריך הישראל לפדות המשכון מהעכו"ם משום דמשתרשי לי' ע"ש במג"א הרי מבואר מהמג"א עצמו דבסי' תמ"א דהישראל חייב דמים להעכו"ם והדמים אינן מיוחדין:
לומר שהדמים אילו הם של העכו"ם התם שפיר מיקרי משתרשי לי' דהרי מייתר חיוב החוב אבל בגזילה שכל זמן שהיא בעין אין על הגזלן חיוב כלל דמים רק שמחזיר לו מה שאינו שלו זה לא מיקרי הנאה ולא מיקרי משתרשי לי' והוא ברור. ובגוף הדבר כבר כתבתי להתיר בהנאה ואחרי נתוודע לי אשר הגאון הקדוש מדזיקעוו הלך לעולמו ואצו עלי להשיב לכבודו ע"כ די בזה. ואחתום בשלום ידידו הבעה"ח: