שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט
סימן י
עוד בפסחים בסוגי' דנוקשה ממורי אשר יצקתי מים על ידו זקיני אבי אבי הגאון המפורסם מו"ה ישראל הכהן זצללה"ה אבד"ק פינטשוב:
הטור בסי' תמ"ב כתב דנוקשה ותערובת כל אלו לר' אליעזר הן בלאו ותמהו עליו דהרי אמרו בגמ' תניא כוותי' דר"י א"ר וכו' ואלו נוקשה בעיני' לא קאמר ש"מ נוקשה לר"א לית ליה ואיך כתב הטור היפוך הגמ': ונראה ליישב דברי הטור בס"ד דבגמ' אמרו שפיר ת"כ דר"י א"ר לשיטת ר"י א"ר אבל להטור לשיטתו ליכא הוכחה ושפיר כתב דלר"א שניהם בלאו דהנה הפ"י מקשה אהא דפריך בגמ' מאן תנא וכו' והרי לעיל פכ"ש דף ל"ו אין לשין ביין ושמן ודבש ואם לש ר"ג אומר ישרף מיד ועי' רש"י ז"ל דר"ג סובר דא"א לשמרה מחימוץ וחכ"א יאכל מיד דסוברי' דאפשר לשמרה מחימוץ וע"ש ברש"י דאף דאמר ר"ל (דף ל"ה ע"א) דמי פירות אין מחמיצי' היינו דאין חייבי' כרת ולא הוי חמץ גמור אבל נוקשה הוי וכו' וכן כתבו תוס' (דף ל"ה ע"ב) ד"ה מי פירות דאף דכרת ליכא אבל לאו איכא רק דרש"י ותוס' מחולקי' אי מי פירות לבד ממהר להחמיץ או דווקא עם מים אבל עכ"פ מצינו במי פירות דהוי נוקשה ואפ"ה אית לי' לר"ג דישרף וא"כ מאי פריך בגמ' מאן תנא דנוקשה בלאו הרי מצינו בנוקשה דמ"פ דישרף ע"ש בפנ"י. וא"ל דמר"ג ליכא הוכחה דאיכא לאו בנוקשה דדילמא אסור מדאורייתא ומש"ה ישרף דהא ליתא דהרי כתבו תוס' בסוגיין דאי לאו דאיתרבי נוקשה למלקות אף איסורא ליכא ועי' בפנ"י דכוונתם דאיסור דאורייתא ליכא אבל איסור דרבנן יש בו. רק די"ל על קושיית הפנ"י די"ל דהא דאמר ר"ג בנוקשה דמ"פ דישרף משום דאיסור דרבנן יש בו ומש"ה ישרף וכמ"ש תוס' בריש מסכתין דאף אי נוקשה דרבנן אעפ"כ צריך ביעור מהא דשיאור ישרף אף דהאוכלו פטור עי' במג"א ריש סי' חמ"ב ובמתני' קתני הרי אלו באזהרה ושפיר פריך מאן תנא וכו': שפיר דר"נ לא ידע מריבוי דכל וקסבר דר"א יליף מנזיר ומדקאמר דעירובו בלאו ומבואר דלקי א"כ בע"כ דר"א סובר דעונשי' מה"ד וא"כ לקי ג"כ על נוקשה ולא מיבעי' אם תערובת ונוקשה שווין עי' מהרש"א וב"י סי' תמ"ב דיש גורסין והה"ד לנוקשה אלא אפי' אי נוקשה חמיר אפ"ה ג"כ לקי דהרי ר"א סובר דעונשי' מה"ד. ועז"א בגמ' דת"כ כר"י א"ר דר"א יליף לעירובו מריבוי דכל וא"כ ליכא ראי' דכר"א דדילמא רק אתערובת אבל נוקשה דחמיר אליבא דר"נ אעמה"ד. אבל לדודינו ז"ל הוסיף בזה דיש הוכחה להיפוך דכיון דיש מיעוט בהדיא מקרא למעט עירובו מכרת ובזה לא מצינו מאן דפליג וא"כ אף אם לא נדרוש ריבוי דכל אעפ"כ לר"י דש"כ מלמדי' בע"כ דלקי על עירובו דלא שייך טעמא דהמהרש"א דדילמא יש כרת דהא ליתא דהרי רחמנא מיעטי' מכרת וא"כ בזה עונשי' מה"ד (ועי' בספר ברכת אברהם לקמן בסוגי' דטעכ"ע) וא"כ קשה אדר"י אמאי בשיאור דהוא נוקשה האוכלו פטור ובע"כ דנוקשה קיל ומדר"י נשמע לדר"א וכר"י א"ר דאמר דכר"מ אתיא דנוקשה בלאו וכש"כ עירובו ואי תימא דאעמה"ד הא ל"ק דכיון דמיעטי' רחמנא מכרת שפיר דעונשי' ומיושב קושיית תוס' זה נראה בכוונת דבריו ז"ל:
אך זולת מה שיש לדון בפרטי הדברים יש לדון דעדיין ליכא הוכחה דנוקשה קיל דדילמא חמיר ובנוקשה איכא כרת ג"כ ומש"ה סובר ר"י דהאוכלו פטור וגם ר"א דלית לי' מלקות בנוקשה משום דחמיר ואעמה"ד והגם דס"ס מתני' דלא כר"א אבל לא מטעם דנוקשה קיל רק להיפוך דנוקשה חמיר ודילמא גם כר"א לא אתיא כדדחי ר"נ ע"כ לא קאמר ר"מ אלא בנוקשה וכו'. וגם מה שמיישב דברי הטור דהא דאמרו במנחות ואימא שיאור דר"י לדר"י דאע"ג דהוא דאורייתא אעפ"כ מותר להביא שיאור כיון דלא לקי עדיין קשה דדילמא טעמי' דר"י משום דחמיר ודילמא הוא בכרת וא"כ אסור להביא שיאור. ואי תימא דהסוגי' דשם אזלא אליבא דר"י א"ר דנוקשה קיל אכתי הא גופא מנ"ל דילמא טעמי' דר"י משום דחמיר ואעמה"ד. גם צ"ע מנ"ל לדחות מתני' קמייתא אי מדר"י דהאוכלו פטור דילמא משום דחמיר ואעמה"ד ואי מדרבנן דילמא גם רבנן מספקא להו בשיאור דהכסיפו ואי משום דחכמים סוברי' דעירובו בלא כלום דילמא כר"נ דנוקשה חמיר. זולת אם נימא דמסברא החיצונה אמרינן דתערובת חמיר מנוקשה ויש עוד דברים בזה: (: כו) גם בכאן חזר מדבריו שלמעלה דאפי' אי נוקשה דרבנן אעפ"כ יצא בתודה ידי חמץ וממילא דעובר בלאו לגבי מנחות וכאן כתב מהיפוך להיפוך דאפי' אי דאורייתא אי לא לקי לעניין פסח לא הוי ג"כ חמץ לעבור עליו בלאו לעניין מנחות וכבר כתבנו בזה לעיל (אות י"ג):
אך עדיין קשה לשיטת הטור שם דנוקשה דרבנן ומותר להשהותו בפסח כיון שאינו אלא מדרבנן ותמה המג"א מהא דשיאור ישרף והאוכלו פטור הרי דאף דפטור אעפ"כ ישרף ועי' במג"א שכתב שזה באמת הוכחת תוס' בריש מסכתין דאף אי נוקשה דרבנן בעי ביעור והמג"א מיישב שיטת הטור דהא דשיאור ישרף מיירי ביו"ט דא"א לאפותה כיון דאסור באכילה ואם יניחנה כך תחמיץ חימוץ גמור ומש"ה ישרף ולפ"ז לשיטת הטור עדיין קשה קושיית הפנ"י דמאי פריך מאן תנא וכו' הרי מצינו לר"ג בנוקשה דמ"פ דישרף וא"ל דאסור מדרבנן דא"כ אמאי ישרף לשיטת הטור דנוקשה דרבנן מותר להשהותו וכאן לא שייך תי' המג"א דמיירי ביו"ט דבשלמא גבי שיאור שפיר דישרף דאם יניחנה תחמיץ חימוץ גמור אבל במ"פ מה יוסיף תת כח אם יניחנה ותחמיץ הרי במ"פ ליכא חימוץ גמור אף אם יניחנה כך לעולם ולא הוי רק נוקשה ואמאי ישרף ובע"כ דנוקשה דאורייתא והרי הוא באזהרה דאי ליכא לאו אף איסור דאורייתא ליכא כמש"ל בשם תוס' ועדיין קשה לשיטת הטור מאי פריך מאן תנא:
אך אליבא דרב נחמן דסובר דנוקשה חמיר ולא רצה לאוקמי כר' מאיר דדילמא לא קאמר ר"מ אלא בנוקשה ולא בתערובת א"כ לדידי' גם כר"ג לא אתיא דדילמא רק בנוקשה ולא בתערובת ולדידי' שפיר פריך מאן תנא דתערובת ונוקשה שניהם בלאו ול"ק קושיית הפנ"י אבל לר"י א"ר דמוקי כר"מ דנוקשה בלאו וכש"כ תערובות לדידי' קשה קושיית הפנ"י הרי יש לנו לאוקמי ג"כ כר"ג דסובר בנוקשה דמ"פ דישרף וכש"כ תערובת:
אמנם י"ל דלרב לשיטתו ג"כ שפיר פריך מאן תנא דהנה באשל אברהם הנדפס אצל הבאה"ט באו"ח סי' תס"ז הביא בשם הגאון מו"ה שאול ז"ל אבד"ק אמשטרדם תירוץ אחר ליישב קושיית המג"א הנ"ל על הטור מהא דשיאור ישרף שתוס' הוכיחו ג"כ כן בריש מסכתין וכתב ליישב דהרי לעיל בפ"ק (ז' ע"א) דאמר רב המקדש משש ולמעלה אפי' בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין ועי' בתו' דאף דהוא רק נוקשה אעפ"כ אסור בהנאה הרי חזינן דגזרינן לפני זמנו חמץ נוקשה אטו חמץ גמור וידוע דר' יהודה ס"ל דחמץ לפני זמנו ולאחר זמנו שניהם בלאו כדלעיל פכ"ש דף כ"ח וממילא דלר"י נוקשה לאחר הפסח אסור בהנאה כמו משש ולמעלה דכמו דגזרינן לפני זמנו דהיינו משש ולמעלה אטו חמץ גמור הה"ד לאחר זמנו אבל לדידן דקיי"ל כר"ש דחמץ לאחר זמנו מותר מה"ת רק מדרבנן משום קנסא דעבר על בל יראה וא"כ בנוקשה להפוסקים דהוא רק דרבנן לא עבר על ב"י מותר לאחה"פ וממילא ל"ק מהא דשיאור ישרף דהא ר"י קתני לה (א) ולר"י שפיר דישרף דאף אם ישהנו לאחה"פ יהי' אסור בהנאה כמו נוקשה לפני זמנו וכמו חיטי קורדנייתא (ב) אבל לדידן דקיי"ל כר"ש דלאחז"מ אינו אסור רק משום קנס משום דעבר על ב"י אבל בנוקשה דלא עבר על ב"י שפיר פסק הטור דמותר להשהותו דלאחז"מ מותר בהנאה אלו דברי הגאון מהר"ש ז"ל. היוצא מדבריו ז"ל דאף לדעת הטור דנוקשה דרבנן מותר להשהותו אעפ"כ היינו רק לדידן אליבא דהילכתא דקיי"ל בלאחז"מ כר"ש אבל אליבא דר"י דלאחז"מ אסור מה"ת אף נוקשה אסור מדרבנן והנה לעיל פכ"ש (ד' כ"ט ע"ב) סובר רב כר"י דלאחז"מ אסור מה"ח כמו לפז"מ וממילא לדידי' אף אי נוקשה דרבנן אעפ"כ ישרף דהרי לאחז"מ ג"כ יהי' אסור בהנאה. ולפ"ז מיושב קושיית הפנ"י דהרי כבר כתבנו דלר"נ שפיר פריך מאן תנא רק אליבא דר"י משמי' דרב ומעתה שפיר פריך גם לרב מאן תנא דמר"ג בנוקשה דמ"פ ליכא הוכחה די"ל דהוא רק מדרבנן ואפ"ה אמר ר"ג דישרף דהא רב קאמר לה ולרב לשיטתו דסובר כר"י דלאחז"מ אסור מה"ת א"כ שפיר אמר ר"ג דישרף דאף דהוא דרבנן אעפ"כ יהי' אסור גם לאתה"פ דכמו דגזרינן נוקשה לפז"מ אטו חמץ גמור כמו כן גזרינן אחז"מ וא"כ אפי' נוקשה דרבנן שפיר קאמר ר"ג דישרף ושפיר פריך מאן תנא גם אליבא דרב ומיושב קושיית הפנ"י ודוק: אך עדיין קשה לשיטת הטור דנוקשה דרבנן ומותר להשהותו וא"כ במ"פ דהוא ג"כ נוקשה דרבנן ולדידן דלא קיי"ל בלאחז"מ כר"י אלא כר"ש דלאחז"מ (: א) עיין צל"ח ריש מסכתין שכתב דהוכחת תוס' הוא מברייתא דשיאור ישרוף ואמרו בגמ' שיאור דר"מ לדר"מ ותוס' לא באו רק לדחות פיר"ת אבל משיאור דר"י לדר"י ליכא הוכחה דהרי אמרו בחולין (דף כ"ג ע"ב) דר"ז מיבעי' בטעמי' דר"י אי משום ספיקא או משום ברי' וא"כ אי ספיקא בע"כ ישרוף ואפי' אי ברי' י"ל דמסופק אי ברי' או חמץ וס"ס ישרוף משום דילמא חמץ ובזה דוחה דברי המג"א שהוכיח מתוס' דלא כטור ע"ש אבל מדברי הגאון מהר"ש ז"ל מאמשטרדם נראה שמפרש שהוכחת תוס' מדר"י ולצד האיבעי' דילמא ברי' וע"ז סובב תירוצו אבל באמת לדעת הרמב"ן והר"ן שדחו מתני' קמייתא דא"ע משום מתני' בתרייתא ומפרשים דשיאור ישרוף והאוכלו פטור הוא אפי' אליבא דחכמים והוא דעה שלישית ע"ז אינו מספיק תירוצו ורק אליבא דר"י מתורץ. ועיין בתשובה הקודמת מדודינו בעל כ"כ ז"ל ובהג"ה שם: (:
ב) אין להקשות אף דאסור בהנאה אמאי ישרוף יניחנו. דכבר כתב המהרש"א ריש מסכתין דקאמר ישרוף משום דאינו עומד אלא לשריפה ועי' במחה"ש סי' תמ"ב. אך מ"ש זקיני הגאון ז"ל לפרש ג"כ כן בדברי ר"ג קשה קצת דעכ"פ מאי מיד דקאמר ר"ג הרי מותר להשהותו. אך י"ל דקאי לאפוקי מדברי חכמים דאמרו יאכל מיד דאם הוא זריז לאוכלו מיד מותר משום דיכול לשומרו מחימוץ וע"ז אמר ר"ג דאפי' מיד אינו עומד אלא לשריפה ואינו יכול לשומרו מחימוץ:
מותר היכי דלא עבר על ב"י א"כ אמאי סובר ר"ג דישרף ולא מצינו מאן דפליג ע"ז דהרי חכמים ג"כ לא אמרו אלא יאכל מיד משום דאפשר לשמרה מחימוץ ומשמע דאם נתחמץ מודים דישרף וקשה כנ"ל וחי' המג"א לא שייך כאן כנ"ל וגם תי' הב' לא שייך לדידן דלא קיי"ל כר"י בלאחז"מ אלא כר"ש וכנ"ל. וצ"ל כמ"ש הפנ"י בסוגיין ובמקו"ח סי' תס"ב דבנוקשה דמ"פ אף דכרת ליכא אבל לאו איכא אליבא דכ"ע והטעם דשאני נוקשה דמ"פ דהוא ראוי לאכילה ולא פליגי רק בקולן של סופרים דמתני' ודכוותייהו דלא הוי ראוי לאכילה וכמ"ש רש"י ז"ל וכל איסורין שבתורה בעי דרך אכילתן ומש"ה בנוקשה כזה סוברים דהוא רק דרבנן אבל בנוקשה דמ"פ דהוא ראוי לאכילה רק דחימוצו אינו כעין חימוץ דמים לבד ובזה לכ"ע איכא לאו רק דנתמעט מכרת מכל אוכל חמץ ולא כל חמץ וכדכתבו תוס' בפסחים פכ"ש (דף ל"ה ע"ב) דלאו אית בי' ע"ש ולפ"ז חלי' בהא דלרב אין אנו מוכרחים לחלק בין נוקשה דמ"פ לשאר נוקשה די"ל דשווין הם ובכולן הוא רק מדרבנן והא דסובר ר"ג דישרוף דלרב לשיטתו ניחא שפיר דהרי גם לאחז"מ אסור משום דסובר כר"י בלאחז"מ וכנ"ל אבל לדידן דקיי"ל כר"ש וא"כ נוקשה אי רק דרבנן מותר לאחז"מ לגמרי וכשיטת הטור דנוקשה דרבנן מותר להשהותו וא"כ קשה אמאי סובר ר"ג דישרוף, וחכמים ג"כ מודים לזה אי נתחמץ וכנ"ל ובע"כ לחלק דבנוקשה דמ"פ דהוא ראוי לאכילה לכ"ע איכא לאו וכנ"ל. ולפ"ז קשה על ברייתא דכל מחמצת לרבות כוחת וכו' ואמרו בגמ' דאלו נוקשה בעיני' לא קאמר ש"מ נוקשה לר"א לית לי' דהרי עדיין קשה אמאי לא קאמר ג"כ לרבות נוקשה דמ"פ דהרי בזה לכ"ע הוא בלאו. וצ"ל דמש"ה לא קאמר ג"כ לרבות נוקשה דמ"פ משום דכ"ש הוא וכדסובר ר"נ לשיטחו דנוקשה חמיר וכדהקשו באמת בתוס' דדילמא כר"נ דנוקשה חמיר והא דלא אמר ג"כ לרבות נוקשה משום דכ"ש הוא:
ומעתה מיושב שפיר דלרב לשיטתו י"ל דנוקשה דמ"פ ושאר נוקשה שוין הם ולרב לשיטתו שפיר אמרו ת"כ דר"י א"ר דאלו נוקשה בעיני' לא קאמר ול"ק דילמא כר"נ ולא חשיב נוקשה משום דכ"ש י"ל כתי' התוס' דא"כ הו"ל להשמיענו דבנוקשה ליכא כרת אבל לדידן אף אם נימא דלית לי' נוקשה עדיין הקושי' במקומה עומדת אמאי לא קחשיב נוקשה דמ"פ דבזה כ"ע מודים דהוא בלאו וא"כ בע"כ ס"ס צ"ל דלא חשיב נוקשה, דמ"פ משום דכ"ש הוא וכקושיית תוס' וא"כ ממילא נדחה הת"כ דר"י א"ר דמעתה אין לנו שום הוכחה לדחות דברי ר"נ די"ל דכר"א אתיא ונוקשה חמיר ומש"ה לא חשיב ר"א ג"כ נוקשה משום דחמיר וא"א לומר כדברי תוס' דההוכחה הוא דאמאי לא תני דאין בו כרת דהרי לדידן ס"ס קשה קושי' זו מנוקשה דמ"פ ובע"כ דאין לדייק מזה כלל וא"כ שפיר כתב הטור דנוקשה ותערובות לר"א שניהם בלאו ודוק: (ע"כ העתקתי מכת"י זקיני הגאון ז"ל אבד"ק פינטשוב):