שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט
סימן ט
הן בין הכתבים הישנים שיש תח"י מאבותי ואבות אבותי הגאונים זצלל"ה יש ג"כ תשובה אחת מדודי זקיני הגאון המפורסם מו"ה "יצחק אברהם" ז"ל אבדק"ק פינטשוב בעהמח"ס שו"ת כתר כהונה כתב ישן נושן כתב ידו ממש בחריפות גדול בפ"ג דפסחים בסוגי' דחמץ נוקשה וכמעט שהי' מטושטש מרוב יושנו ואמרתי להעתיקו ולכתוב בצדו קצת דברים מה שעלה ברעיוני על דבריו ז"ל. ותוכן התשובה הוא במה שהשיג הגאון המפורסם מו"ה אפרים זלמן מרגליות ז"ל בעהמח"ס שו"ת בית אפרים) ע"ד דודינו הגאון ז"ל בס' כתר כהונה בסי' י"ב וכבר נדפסו דברי הגאון מהראז"מ ז"ל בספרו שו"ת בית אפרים חאו"ח סי' למ"ד ואלה הם דברי דודינו ז"ל מה שהשיב להגאון מהראז"מ ז"ל להצדיק את דבריו בספרו כתר כהונה. ומפני שספר דודינו ז"ל איננו מצוי ביד כל אדם ע"כ אמרתי להציע כאן תמצית דבריו מ"ש בספרו כתר כהונה סי' י"ב למען ידע הקורא על מה הדברים סובבים:
הנה הטור או"ח בסי' תמ"ב פסק דנוקשה דרבנן מותר להשהותו בפסח ותמה המג"א מהי דפסחים פרק אלו עוברי' שיאור ישרף ומבואר דאסור להשהותו דהביא המג"א דברי הר"ן שכתב ראי' זו דגם נוקשה דרבנן אסור להשהות וגם כתב דתוס' ריש פסחים כתבו ג"כ ראי' זו. וע"ז כתב דודינו ז"ל בספרו כ"כ דלפ"מ דאיתא בפ"ק דחולין (דף כ"ג ע"ב) הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור ובעי ר"ז שם אי טעמא דר"י דשיאור ישרף והאוכלו פטור משום דספיקא הוא אם חמץ או מצה וא"כ ממנ"פ נפיק בי' או דילמא ברי' הוא ולא נפיק וא"כ שפיר סובר הטור דחמץ דרבנן מותר להשהות והא דשיאור ישרף הוא משום ספיקא דילמא חמץ. וא"ל דא"כ תפשוט דטעמי' דר"י משום דמספקא לי' דאי טעמי' דר"י משום ברי' אמאי ישרף הרי הוא רק דרבנן ומותר להשהותו. י"ל כיון דהא גופא לא נפשט אי טעמי' דר"י משום ברי' ואמר דשיאור ישרף ומוכח דחמץ דרבנן נמי אסור להשהות או דילמא טעמי' דר"י משום ספיקא ובאמת י"ל דאיסור דרבנן מותר להשהותו וכיון דהאיבעי' לא איפשיטא אי גזרו רבנן שריפה בחמץ דרבנן או לא הווי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא ומש"ה פסק הטור דמותר להשהות זה תמצית דבריו ז"ל בספר כ"כ. והבין הגאון מהראז"מ ז"ל בדברי דודינו ז"ל שכוונתו הסיפא דמתני' בפרק א"ע (דף מ"ח ע"ב) דשיאור ישרף דמבואר דחכמים אומרים איזה שיאור כל שהכסיפו פניו דכמו דר"י מספקא לי' בשיאור דידי' כמו כן חכמים מספקא להו בשיאור דידהו ומש"ה ישרף אבל לעולם נוקשה דרבנן רק דשיאור גרע מנוקשה דספיקא הוא אי חמץ או מצה. וע"ז השיג הגאון מהראז"מ ז"ל ע"ד דודינו ז"ל וע"ז סובבים דברי דודינו ז"ל בתשובתו. ואלה הם דברי דודינו הגאון ז"ל שכתב לתרץ דברי עצמו שבספרו כתר כהונה ממה שהשיג עליו הגאון מו"ה אפרים זלמן מרגליות ז"ל הנדפסת בספרו תשו' בית אפרים חאו"ח סי' למ"ד:
>הגה"ה לא אמנע מלכתוב כאן בצד העתקת דברי דודינו ז"ל מה שהקשיתי בסוגי' זו דלפ"מ דבעי בסוגי' דחולין דלר"י ברי' הווי ובפרט לפי דברינו לקמן בהג"ה (אות וי"ו) דמסוגי' דמנחות רפ"ה מוכח דנפשט האיבעי' ולר"י שיאור דקרני חגבים ברי' הוא לא חמץ ולא מצה ומשום זה פריך במנחות שם אהא דכל המנחות באות מצה ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור והיינו דאף דאינו מצה אעפ"כ אינו ג"כ בכלל לא תאפה חמץ א"כ קשי' טובא והא מקרא מלא בתורה ויאפו את הבצק וגו' עוגות מצות כי לא חמץ ומאי ראי' מלא חמץ דהי' עוגות מצות הרי י"ל דאף דלא חמץ אבל שיאור הווי וא"כ לכתוב רבותא יותר עוגות מצות כי לא שיאור: בעזהשי"ת פינטשוב יום ב' ט"ו שבט תקס"ו לפ"ק:
שלמא בכפילא להאי דמחדד מתיבתא ופמליא גברא רב נואלת יאי ומעליא לכבוד אהובי ש"ב ידידי ורחימי הרב המאוה"ג החריף המפורסם סיני ועוקר הרים שלשלת היוחסין כק"ש מו"ה ר' אפרים זלמן מרגליות נ"י:
מכתב פתוחי חותם קודש הגיעני וכו' וחדאי נפשאי בשמעי משלומי דמר ובתוכו רצוף אהבה פלפול נחמד ובקראי שנים ושלשה דלתות מתוקים בפי כיערות דבש נופת צופים אמרתי אפנה ואשנה לעיין בתורתו הקדושה וד' חלק מחכמתו ליראיו שילמוד כ"א ע"פ שכלו אשר ה' חנן אותו והנני משיב מפני הכבוד כיד ה' הטובה עלי:
ומעכתה"ר תמה עלי שכתבתי בספרי בסי' י"ב לתרץ קושיית המג"א שהקשה על הטור ומתמה דהא איתא בטור בסי' תנ"ט דהכסיפו פניו הוי חמץ נוקשה ולסברתי הוי לי' למימר דספיקא הוי אי חמץ גמור או מצה וגם הטור השמיט לשון המשנה דקתני ישרף. אני תמה על תמיהתו (א) דהא מכאן אין הכרע כלל די"ל דהטור סובר דנוקשה אסור מדאורייתא מש"ה לא הוצרך למיתני דהוי ספיקא דאף בספיקא איכא איסור מדאורייתא מש"ה נקט סתמא דהוי נוקשה והוי לי' להקשות מהטור בסי' תמ"ב דכתב בהדי' שאין לאו לא בתערובת, חמץ ולא בחמץ נוקשה אלא איסור מדרבנן בהא נשאר קושייתו דמר דהוי לי' למיתני דנוקשה ספיקא הוי:
עוד הקשה מר שארי על תירוצי דהרי"ף פסק כחכמים דעל עירובו בלא כלום וכתבו הר"ן והרמב"ן דאף דבמתני' קתני סתמא דנוקשה ותערובת הרי אלו באזהרה והלכה כסתם מתני' דכיון דשנו במתני' בתרייתא שיאור האוכלו פטור אלמא דאידחי מתניתין קמייתא ולסברתי אינו הכרע כלל מהאי דילמא מש"ה האוכלו פטור דספיקא הוי אם הוי חמץ או מצה אבל בנוקשה עובר בלאו. לא אדע על ששפך סוללה עלי דאף אם נימא כתירוצו שמתרץ המג"א נמי קשה קושי' זו (ב):
אמנם דהאי קושי' לאו קושי' אלימתא די"ל באמת דהטור לא סבירא האי הוכחה שכתבו הר"ן והרמב"ן רק דסובר דטעמא דהרי"ף דפסק כחכמים משום דר"י סובר כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ואף דר"י אמר הלכה כסתם משנה ובע"כ מוכח דספיקא הווי או חמץ אי מצה וכיון דליכא ספיקא קמי שמיא שפיר כתיב עוגות מצות כי לא חמץ אבל אי נימא דברי' הוא קשה. ובשלמא לפירש"י ז"ל דמפרש נוקשה אינו ראוי לאכילה וא"כ י"ל דקרני חגבים דהווי שיאור דר"י ג"כ אינו ראוי לאכילה וא"כ י"ל דה"פ ויאפו את הבצק עוגות מצות דווקא אחרי שלא יכלו להתמהמה עד יגיע לידי חמץ גמור שיהי' ראוי לאכילה ואם יאפו את הבצק בשעה שהוא שיאור לא יהי' ראוי לאכילה ולא יהיה להם צדה לדרך. אבל לשאר הפוסקים דשיאור הוי ראוי לאכילה ועי' צל"ח ברפ"ג דפסחים וא"כ הא דכתיב כי לא חמץ קאי אסיפא דקרא כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה ומשום זה לא הי' חמץ והרי בע"כ גם כקרני חגבים לא הי' דהרי קרני חגבים ברי' הוא ולא מצה ובתורה כתיב עוגות מצות. וא"כ אמאי לא כתבה התורה רבותא יותר עוגות מצות כי לא שיאור ובע"כ דספיקא הוא ולא ברי' וגם לפירש"י יש לפקפק וצ"ע: (:
א) מ"ש אני תמה על תמיהתו וכו'. אינו מובן כלל דהרי כל הדברים סובבים על הטור בסי' תמ"ב דסובר דנוקשה דרבנן. ואולי לא כוון דודינו ז"ל רק אלישנא דהגאון מהראז"מ ז"ל: (:
ב) מ"ש דלפי תירוצו של המג"א נמי קשה. ג"כ אינו מובן דלדברי המג"א שפיר אידחי מתני' קמייתא משום בתרייתא דקתני והאוכלו פטור והא דישרף מיירי ביו"ט וכמבואר במג"א אבל לפי מה שדימה הגאון מהראז"מ ז"ל בכוונת דודינו ז"ל דישרף והאוכלו פטור משום ספיקא אי חמץ או מצה א"כ אין זה ענין כלל למשנה דאלו עוברים דשאני קולן של סופרים דהוא נוקשה והוא מדאורייתא משא"כ שיאור דהוי ספיקא ומנא לן לדחות מתני' קמייתא כלל. ואי כוונת דודינו ז"ל דגם להמג"א קשה. מנ"ל להרי"ף והרמב"ן ז"ל לדחות מתני' קמייתא דילמא גם שיאור דחכמים דהכסיפו פניו הוי ספיקא ומש"ה ישרף והאוכלו פטור וכמו דמספקא לי' לר"י:
סובר בתערובת חמץ אינו עובר דאין היתר מצטרף לאיסור עי' בהרמב"ן (ג):
אך דאף אם נימא כדעתו הרמה אנכי אעמוד על משמרתי שדברי כנים ואמתים כאשר אבאר בעזה"י. שמכת"ר הבין שכוונתי לתרץ קושיית המג"א דחכמים דסוברים דהכסיפו פניו הוי שיאור דחכמים מספקי' אם שיאור הוי חמץ או מצה ועי"ז הרבה קושי' עלי המעיין בספרי יראה להדי' שכתבתי דר"י הי' מסופק אי חמץ הוי או מצה אבל לחכמים ליכא למימר שהיו מסופקים בכך וסמכתי על המעיין. ולהסיר מעלי קושי' דמר הוצרכתי להאריך דאיתא במתני' (בדף מ"ח) וחכ"א זה וזה האוכלו חייב כרת ואיזה שיאור שהכסיפו פניו ופירש רש"י איזה שיאור שפטור זה שאין בו סדק. ויש להבין אמאי לא נקט רש"י איזה שיאור שישרף ופטור ולמה השמיט לשון שישרף: ונלפענ"ד דרש"י לשיטתו אזיל (ד) ובכוון השמיט לשון שישרף דרש"י בריש פסחים דבדיקת חמץ כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא א"כ בחמץ שאינו עובר על ב"י א"צ בדיקה. ואיתא בברייתא דר"א אומר דתערובת חמץ בלאו וחכ"א על עירובו בלא כלום מפרש הט"ז דחכמים סוברים בתערובת חמץ איסורא רק מדרבנן ואף לסברת הב"י דמפרש דחכמים סוברי' דבתערובת חמץ איכא איסור מדאורייתא מ"מ אינו עובר על ב"י וב"י דכיון דאינו לאו באכילה. ואיתא בפסחים (דף מ"ג) תני' כוותי' דר"י דנוקשה קיל מתערובת חמץ א"כ לחכמים בנוקשה אינו עובר על ב"י מש"ה השמיט רש"י בדברי חכמים שישרף דרש"י סובר דהיכא דאינו עובר על ב"י א"צ לשרוף וחכמים סוברים בנוקשה אינו עובר על ב"י והאיך סוברים דישרף מש"ה השמיט רש"י שישרף רק דפליגי על ר"י בקרני חגבים חייב כרת וסוברים בהכסיפו פניו דא"צ לשרוף. ואין להקשות למה סובר ר"י דשיאור ישרף י"ל דרש"י לשיטתו אזיל דסובר בנוקשה עובר על ב"י ור"י מסתפק אם שיאור הוי חמץ נוקשה או מצה (ה) ועובר מספק על ב"י בשיאור דידי' בקרני חגבים. אבל הרי כבר כתב הגאון מהראז"מ בספרו שו"ת ב"א דספיקא לא הוי רק בשיאור דר"י דהוא כקרני חגבים דבזה ספק אם נתערבו הסדקים בפנים והוי חמץ גמור כמו שבאמת סובר ר"מ ודילמא לא נתערבו והוי מצה אבל בשיאור דרבנן דהכסיפו פניו ליכא ספיקא רק וודאי נוקשה דאל"כ יהי' שלש מחלוקות, בהכסיפו פניו דלר"י מצה ולר"מ בלאו ולרבנן ספיקא וזה לא מסתבר רק דרבנן ור"מ תרווייהו ס"ל דהוי וודאי נוקשה ולר"מ נוקשה בלאו ולרבנן פטור ומש"ה אידחי מתני' קמייתא ויפה כתב הגאון מהראז"מ ז"ל. ועי' עוד ע"ז בתשו' ב"א שם. ואולי כוונת דודינו ז"ל על מ"ש לקמן סוף אות ט': (:
ג) והא דאידחי מתני' קמייתא גם מנוקשה.
י"ל דהטור סובר כר"י דמתני' ר"מ הוא ותערובת חמיר מנוקשה וכברייתא דתני' כוותי'. ואף דהטור כתב כל אלו לר"א הן בלאו ומשמע דסובר כר"נ ולא כר"י י"ל מ"ש הט"ז, בריש סי' תמ"ב דלמסקנא ר"מ ור"א שווין דנוקשה ותערובת שניהם בלאו ולא לעשות שלש מחלוקות דלר"מ נוקשה ותערובת שניהם בלאו ולרבנן שניהם בולא כלום דהרי אם על עירובו בולא כלום כ"ש נוקשה דקיל ולר"א יהי' עירובו בלאו ונוקשה פטור ועדיף לומר דגם לר"א שניהם בלאו ומש"ה כתב הטור דכל אלו לר"א הן בלאו ע"ש בט"ז: (:
ד) ולולי דברי דודינו ז"ל הי' נלפענ"ד דכוונת רש"י ז"ל להיפוך מדבריו דלפי דברי דודינו ז"ל בכוונת רש"י דרש"י סובר דחכמים דמתני' דשיאור הוא חכמים דנוקשה בולא כלום וממילא א"צ ביעור לשיטת רש"י דהיכא דליכא לאו דב"י א"צ ביעור א"כ לפ"ד קשה מנ"ל לרש"י דהוא דברי חכמים דר"א השנוי בברייתא וסתמא דמתני' קמייתא ובתרייתא סתרו אהדדי ולדחות מתני' קמייתא דבשלמא להרי"ף והרמב"ן ז"ל שפיר ניחא משום דס"ל דרישא דמתני' דשיאור ישרף והאוכלו פטור הוא ככ"ע וע"ז פליגי איזה שיאור ובע"כ סיפא דמתני' דחכמים לאו ר"מ הוא דאי לר"מ הרי ס"ל דהאוכלו בארבעים ואיך קתני דהאוכלו פטור אלא בע"כ דהוא חכמים דר"א דנוקשה בלא כלום ומש"ה האוכלו פטור והא דישרף הוא משום דחכמים גזרו וכמ"ש הר"ן ז"ל בהדי' דאף דנוקשה בלא כלום אעפ"כ גזרו רבנן שריפה משום דבשיאור איכא עכ"פ איסור דרבנן ולא בדילי מיני' ודילמא אתו למיכל או משום לא פלוג ומש"ה ס"ל להרי"ף דאידחיא מתני' קמייתא אבל לשיטת רש"י דחכמים לא גזרו כלל שריפה והיכא דליכא לאו דב"י א"צ שריפה א"כ ס"ס אפי' תימא דהוא חכמים דר"א ס"ס א"א לומר דקאי ארישא דשיאור ישרף והוא ככ"ע דהרי לחכמים דר"א דנוקשה בלא כלום וליכא לאו דב"י א"כ א"צ לשרוף וא"כ כיון דס"ס סיפא דדברי חכמים לא קאי ארישא דשיאור ישרף דהרי לחכמים א"צ שריפה וכמ"ש דודינו ז"ל בעצמו א"כ מניין לנו, לומר דהוא דברי חכמים דר"א השנוי בברייתא ולומר דמתני' קמייתא ובתרייתא שיאור אהדדי דילמא כמו דלא קאי אהא דשיאור ישרף כמו כן לא קאי אהא דהאוכלו פטור וחכמים דמתני' הוא ר"מ דהאוכלו בארבעים וכמ"ש אח"כ בברייתא בהדיא דברי ר"מ ולא קאי כלל ארישא רק אסיפא לחוד דזה וזה חייב כרת וע"ז אמרו איזה שיאור, שפטור מכרת אבל לאו איכא ולא אידחיא מתני' קמייתא כלל. ע"כ הי' נלפענ"ד דבאמת לשיטת רש"י ז"ל כן הוא דלא אידחיא מתני' קמייתא כלל וחכמים דבתרייתא היא ר"מ ומדינא באמת שישרף דהרי לר"מ דנוקשה בלאו איכא ג"כ לאו דב"י וכמ"ש רש"י במתני' דא"ע והא דהשמיט רש"י לשון שישרף משום דקאי אהא דאמרו לעיל מיני' דזה וזה חייב כרת וע"ז אמרו ואיזה שיאור כל שהכסיפו פניו וע"ז כתב רש"י דאיזה שיאור שפטור מכרת ובאו חכמים להחמיר בקרני חגבים יותר מדר"י ומש"ה לא כתב רש"י שישרף דהרי זה כבר נאמר במתני' גם לר"י: (:
ה) הא דהוכרח לומר דר"י מסופק דילמא מצה דילמא נוקשה ולא כתב דמסופק דילמא מצה דילמא חמץ:
מש"ה סובר דישרף. וא"ל דהא בגמ' דחולין מסתפקו אם ברי' הוי ואם נימא דברי' הוי אינו איסורא רק מדרבנן דדמיא לנוקשה וכ"כ שארי פ"י א"כ למה סובר ר"י שישרף. י"ל כפי שכתבתי בספרי דאזלא האיבעי' אם איסור מדרבנן צריך ג"כ לשרוף ואיבעי' דלא נפשט אזלינן לקולא (ו) מש"ה מפרש רש"י דהיכא דאינו עובר על ב"י א"צ בדיקה. ולפי שביררנו דחכמים סוברי' גבי שיאור דא"צ לשרוף והטור פסק אליבא דרבנן בתערובת חמץ מותר להשהות ומפרש הב"י לרבנן איכא איסורא מדאורייתא ואפ"ה כיון דאין לאו באכילה ומש"ה מותר להשהות ושיאור אף דהוי נוקשה אינו עובר בלאו דקיל מתערובת חמץ ולדידי' מוכרח לומר דחכמים סוברי' דגבי שיאור א"צ לשרוף א"כ הא דמקשה המג"א על הטור מוכרח לומר דקושייתו אזלא משיאור דר"י וע"ז תירצתי דר"י מסופק ובנוקשה לר"י איכא איסור לאו ושמא בשיאור איכא ג"כ לאו מש"ה פסק דשיאור ישרף ודברי הטור המה ברורי'. (ז) לפ"ז הא דרש"י מפרש באלו עוברי' דנוקשה עובר על ב"י מוכרח לפרש כן לפי שיטתו דמפרש דבדיקת חמץ הוא רק דהיכא דעובר על ב"י והי' קשה למה סובר ר"י דשיאור ישרף אף דנימא דהוי חמץ נוקשה אם נימא בנוקשה אינו עובר על ב"י למה צריך לשרוף אף בנוקשה מש"ה גמור. כוונתו אדבריו דלקמן דתירץ דברי רש"י דמתני' דמפרש אלו עוברים בב"י. והטעם משום דלא מסתבר לי' לרש"י ז"ל לומר דמסופק בספק רחוק כולי האי דילמא מצה דילמא חמץ גמור אלא דמסופק דילמא מצה ודילמא נוקשה. ועמ"ש לקמן (אות ח' וט'). אך מ"ש אח"ז בסמוך בלשונו ואם נימא דברי' הוי אינו איסורא רק מדרבנן דדמי' לנוקשה וכו'. לשון זה מגומגם דהרי לפ"ד דודינו ז"ל קיימינן השתא דר"י סובר דנוקשה מדאורייתא ועובר בלאו דב"י. רק כוונתו דאי ברי' הוא הוי רק דרבנן כמו נוקשה לדעת הטור אליבא דהילכתא דהוא רק דרבנן: (ו) ובגוף דברי דודינו ז"ל שכתב ליישב דברי הטור דכיון דלא איפשטא אי ר"י מספקא לי' אי חמץ או מצה או ברי' הוא ובספיקא דרבנן לקולא דאמרינן דמספקא לי' ומש"ה ס"ל לר"י דישרף. והצל"ח בריש פסחים כתב ג"כ כנ"ל רק קצת בסגנון אחר דהוא כתב דעל כל אופן ר"י מספקא לי' רק הספין אי חמץ או מצה אי חמץ או ברי' ומש"ה ישרף אבל איסור דרבנן מותר להשהות כדברי הטור. אבל נראה דדעת הטור תלי' בפירוש סוגיית הגמ' בריש פ"ה דמנחות מתקיף לה ר"ח ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור ואמרו שם שיאור דר"י לר"י (דהיינו קרני חגבים) ועוד שם בגמ' ואימא לא תאפה חמץ אלא חלוט וכו' ומסיק אמר קרא מצה תהי' וכו' ע"ש בגמ'. והנה ר"ח בע"כ סובר בטעמי' דר"י דפשיטא לי' דברי' הוא דאל"כ אלא דמספקא דכל הצל"ח דעל כל אופן ר"י מספקא לי' בספק חמץ א"כ בע"כ דבאות מצה ובע"כ דאי ברי' פשיטא לי' דהוי לי' אי חמץ או מצה א"כ שפיר אמרו במתני' המנחות באות מצה דווקא ודברי הצל"ח אין להם קיום דלפ"ד ברי' ור"ח סובר דלר"י פשיטא לי' דברי' הוא וגם לפ"מ דמסיק דא"ק מצה תהי' א"כ בממנ"פ אי מצה פשיטא דכשרה ואי חמץ פשיטא דפסולה ואפי' לפ"ד דודינו ז"ל דאפי' אי חמץ הוי רק נוקשה אעפ"כ בע"כ דאי נוקשה הוי בלאו כמ"ש דודינו ז"ל וא"כ עדיין היא פסולה כמו לר"מ דאמרו שם בגמ' מדלקי עלי' חמץ הוא וגם בגמ' דחולין שם אמרו דאי לר"י מספקא לי' יוצא בממנ"פ או ידי מצה או ידי חמץ ואף דלשיטת דודינו ז"ל הוי רק נוקשה אעפ"כ יוצא כיון דנוקשה דאורייתא ולקי עלי' וא"כ כיון דליכא כלל ברי' רק או מצה או נוקשה וליכא ספיקא קמי שמיא א"כ למה לי קרא דמצה תהי' ובע"כ דאיפשטא האיבעי' דר"ז וסתמא דגמ' דמנחות סובר דטעמי' דר"י דפשיטא לי' דברי' הוי ומש"ה איצטריך קרא דמצה תהי' ולמעוטי ברי' דהיינו שיאור ועי' במקו"ח סי' תס"ב ושלא כדברי הצל"ח הנ"ל דעל כל אופן מספקא לי' לר"י אי, חמץ דאי כהצל"ח א"כ דברי הגמ' במנחות סותרין לגמרי לגמ' דחולין דהרי בחולין סוגיית הגמ' דלר"י מספקא לי' ולא איבעי' להו רק אי מספקא לי' אי חמץ או מצה או דמספקא לי' אי חמץ או ברי' ובסוגי' דמנחות א"א לפרש כן רק דפשיטא לי' לר"י דברי' הוי דהרי ליכא ספיקא קמי שמיא אבל לפי דברינו גם סוגיית הגמ' דחולין איבעי' להו אי פשיטא לי' דברי' הוי או דמספקא לי' אי חמץ או מצה ובמנחות נפשט האיבעי' וכזה מצינו במקומות רבים בש"ס. ולפ"ז כיון דסובר ר"י דשיאור ישרף א"כ בע"כ כשיטת הר"ן דאפי' נוקשה דרבנן אסור להשהות וצדקו דברי המג"א שהקשה על הטור מהך דשיאור ישרף. אך עכ"ז י"ל דהטור סובר דלר"ח פשיטא לי' דלר"י הוי ברי' אעפ"כ לא קיי"ל כן רק כסוגי' דחולין דהוא איבעי' דלא איפשטא והא דא"ק גבי מנחות מצה תהי' היינו למעוטי חלוט אבל לא שיאור. וכן צ"ל ג"כ אליבא דר"מ דסובר דשיאור בלאו לקי עלי' א"כ א"צ קרא דמצה תהי' דהרי גם בל"ז מדלקי עלי' חמץ הוא וכמ"ש בגמ' שם ובע"כ דלמעוטי חלוט. שוב ראיתי בדברי דודינו ז"ל לקמן שדיבר בעצמו מזה: (ז) שיעור דבריו כך הוא דלחכמים דהוא דעה שלישית בין ר"י לר"מ וסוברים דשיאור הוי הכסיפו פניו לדידהו ליכא ספיקא כלל דלא מסתבר לעשות בהכסיפו פניו שלש מחלוקת דלר"מ הוי נוקשה וודאי ולקי ולר"י מצה ולחכמים ספק ומש"ה סוברים הרמב"ן והטור דבהכסיפו הוי גם לחכמים נוקשה כמו לר"מ רק דלדידהו האוכלו פטור משום דנוקשה דרבנן ובקרני חגבים לר"מ ולחכמים הוי בכרת ולר"י ספק או ברי' ועד"ז כתב ג"כ הגאון מהראז"מ ז"ל בספרו ב"א רק שכתב שם דשיאור דר"י לר"י בקרני חגבים הוי ספק גמור דבכרת ולפ"ד דודינו הוא רק ספק נוקשה דהוא בלאו אבל אליבא דחכמים שווין הם דהכסיפו הוי וודאי נוקשה ומדרבנן ולא ס"ל לחכמים כלל דישרף ומשום דנוקשה דרבנן מותר להשהות ואף דלפי צד ספק אי:
מפרש רש"י בנוקשה עובר על ב"י ושיאור דמיא לנוקשה (ח) מש"ה סובר ר"י דישרף והתוס' לשיטתם אזלו דסוברים דלא פלוג רבנן ולא קשה לר"י למה ישרף דהם סוברים משום דלא פלוג מש"ה מפרשי' בנוקשה אינו עובר על ב"י (ט):
ואם עדיין יש לפקפק אף שהוכחתי דרש"י מפרש דחכמים לית להו שיאור ישרף מי יאמר דתוס' סוברים כוותי' דהם מפרשים משום לא פלוג וסברא נותנת דחכמים אית להו ג"כ דשיאור ישרף. נראה להוכיח דהתוס' סוברים כרש"י דתוס' בריש פסחים מפרשים לטעם דבדיקה הוא כדי שלא לעבור על ב"י ואף דביטל צריך בדיקה כדי שלא יאכל החמץ דאל"כ לפיר"ת דסובר בנוקשה אינו עובר על ב"י למה ישרף השיאור משמע להדיא אבל לפירש"י דסובר בנוקשה עובר על ב"י לא קשה למה ישרף השיאור ואם נימא דחכמים סוברים דשיאור ישרף דהא לחכמים בתערובת לכ"ע אינו עובר על ב"י ונוקשה קיל מתערובת ולשיטתם אינו עובר על ב"י ולמה סוברי' דשיאור ישרף והוי להו להקשות גם לשיטת רש"י. וא"ל דקושיית התוס' אזלא לר"נ דסובר דנוקשה חמיר מתערובת ואיכא למימר בנוקשה עובר על בל יראה מש"ה מוכרחים להקשות רק לר"ת דהא כל המעיין בתוס' יראה להדיא דסובבים והולכים רק למאן דאמר דסובר דתערובת חמיר מנוקשה דכתבו דתערובת חמיר מנוקשה אלא ע"כ דתוס' סוברים ג"כ דחכמים לית להו שיאור ישרף וקושי' אזלא רק לר"י דהמעיין שם יראה להדי' דקושי' אזלא רק לר"י דכתבו אפי' לר"י לאח"ז ליכא קרא לחייבו דמודים דחכמים לית להו שיאור ישרף וטעמא משום דנוקשה לחכמים אינו איסורא רק מדרבנן ובאיסור דרבנן מותר להשהות והא דכתבו דלא פלוג דווקא היכא דאיכא איסור מדאורייתא איכא חששא דשמא יאכל אבל באיסור דרבנן לא חיישי' שמא יאכל כמ"ש מר שארי בתשובתו ואף שראיתי בפוסקים דכתבו א באיסור דרבנן אסור להשהות דילמא אתי למיכל י"ל דכ"ז מיבעי' לר"ז אם שיאור הוי חמץ או מצה או ברי' ואם נימא דברי' הוי איסורא מדרבנן ואפ"ה סובר ר"י דישרף אלמא אף באיסור דרבנן גזרי' דילמא אתי למיכל ובעיין דלא איפשוט כמה פוסקים סוברי' דאף באיסור דרבנן אזלינן לחומרא דהוי ספק חסרון ידיעה מש"ה סוברים דאף באיסור דרבנן צריך ביעור טעמי' דר"י משום ברי' ואפ"ה סובר דישרף וחזינן דאפי' נוקשה דרבנן ג"כ צריך ביעור אעפ"כ כיון דלא איפשטא האיבעי' אמרינן לקולא דטעמי' דר"י דישרף משום דדילמא נוקשה ולר"י נוקשה בלאו אבל אנן קיי"ל כחכמים דנוקשה דרבנן וא"צ ביעור כלל והוכחת תוס' שהוכיחו ריש מסכתין דנוקשה בעי ביעור הוא משום דפוסקים כמתני' דא"ע דנוקשה דאורייתא אבל הטור סובר דקיי"ל כחכמים דנוקשה דרבנן ואליבא דחכמים מודים תוס' גופייהו דא"צ ביעור:
ח לא ידענא למה לן לדחוקי דהוכחת תוס' בריש מסכתין הוא מר"י והרי בפשיטות מוכח מר"מ דהכסיפו פניו ישרף והאוכלו בארבעים ומוכח דאף דליכא לאו דב"י לפירוש ר"ת אפ"ה ישרף וכמ"ש הצל"ח ריש מסכתין ע"ש היטב וזה יותר נכון בכוונת תוס' דאי כדברי דודינו ז"ל דהוכיחו משיאור דר"י א"כ מאי פשיטא להו כ"כ דילמא מספקא לי' אי מצה או חמץ גמור ואי כוונת תוס' לאותו צד האיבעי' דלר"י ברי' הוי ומוכח דאפילו איסור דרבנן בעי שריפה א"כ מוכח עכ"פ דתוס' סוברים כהמג"א רק באמת לפי דברי דודינו ז"ל ליכא הוכחה כיון דלא איפשטא אזלינן לקולא. ועמ"ש לקמן (אות י"ז): (ט) עי' פנ"י אי כוונת תוס' בריש מסכתין לדחות דברי ר"ת או דר"ת גופי' מודה ג"כ דאף דליכא לאו דב"י בעי ביעור רק דמפרש דריש מתני' דא"ע לא מיירי מביעור. ואם נימא דר"ת סובר דלא בעי ביעור רק היכי דאיכא לאו דב"י א"כ אמאי סובר ר"י דשיאור ישרף. וצ"ל או כהמג"א דמיירי ביו"ט ועי' בקרנ"ת או דר"י מספקא לי' אי מצה או חמץ גמור רק דברי דודינו ז"ל הוא אליבא דתוס' דדוחין דברי ר"ת. ובאמת לר"ת קשה אמאי סובר ר"מ דהכסיפו פניו ישרף הרי ליכא לאו דב"י וא"א לומר כהמג"א דמיירי ביו"ט דהרי אמרו בגמ' שיאור ישרף דר"מ לר"מ דר"י לר"י ולר"י אי נימא דמספקא לי' אי חמץ א"כ אפי' לש עיסה בחוה"מ ונעשה שיאור ג"כ בעי ביעור ומדר"י נשמע לדר"מ וגם במתני' דשיאור ישרף מדר"י נשמע לחכמים דבעי ביעור אף בחוה"מ. אך י"ל לצרף דברי המג"א עם דברי דודינו ז"ל ולומר דשיאור דר"מ לר"מ ושיאור דר"י לר"י הכל מיירי ביו"ט דר"י ג"כ לא מספקא לי' רק אי מצה או נוקשה וכדברי דודינו ז"ל וכיון דס"ס ליכא לאו דב"י לא בעי ביעור וא"כ בין שיאור דר"מ ובין שיאור דר"י ובין דחכמים הכל מיירי ביו"ט. או י"ל דהסוגי' דפסחים סובר דלר"י הוי וודאי ברי' ולא מספקא לי' כלל וכמש"ל (אות וי"ו) דהרמב"ן והר"ן סוברים דהכי אזלא ג"כ סוגי' דמנחות: אך עדיין קשה על גוף דברי המג"א שכתב לתרץ דעת הטור דנוקשה דרבנן מותר להשהותו והא דשיאור ישרף מיירי ביו"ט ע"ש במג"א ובמחה"ש וקשה דהרי אמרו בגמ' דשיאור ישרף דר"מ לדר"מ דר"י לדר"י והרי לר"מ אם לש עיסה אפי' בחוה"מ ונעשה שיאור מודה הטור דאסור להשהותו כיון דלדידי' האוכלו בארבעים ומדאמרו שיאור דר"מ לדר"מ ושיאור דר"י לר"י ובחדא מחתא מחתינהו משמע בחד גוונא מיירי וכמו דלר"מ אף דנעשה שיאור שלא ביו"ט רק בחוה"מ ישרף כמו כן גם לר"י וממילא דמתני' דשיאור ישרף מדר"י נשמע לחכמים ומוכח דאף נוקשה דרבנן אסור להשהותו ועדין הקושי' על הטור במקומה עומדת וצ"ע כעת. ועמש"ל סוף אות ב':
אבל הטור ורש"י ותוס' סוברים דאזלינן לקולא מש"ה סוברים באיסור דרבנן א"צ ביעור. ולפי שביררנו דחכמים לית להו שיאור ישרף מש"ה לא נקט הטור דשיאור הכסיפו פניו ישרף דפסק כחכמים וחכמים לית להו שיאור ישרף. ומעתה נשאר תמי' על המ"א שכתב מהתוס' מוכח דסוברים דאף איסור מדרבנן צריך לשרוף דאדרבה מדמקשו רק לפיר"ת אבל לפירש"י ניחא דטעמא דישרף משום דעבר על ב"י ואם נימא דאף איסור דרבנן צריך לשרוף הוי לי' להקשות אף על פירש"י (י) ע"כ דסוברים דאיסור דרבנן א"צ ביעור וקושיית תוס' הוא רק אם נימא כצ"ל] דנוקשה אסור מדאורייתא אפ"ה מקשו לפיר"ת ולר"ת איכא לאו באכילה בנוקשה מש"ה ישרף ואף אם נימא כסברת הב"י דמפרש לרבנן בתערובת חמץ איכא איסור מדאורייתא ואפ"ה פסק הטור דמותר להשהות אפ"ה איכא למימר דתוס' סוברים כוותי' והא דמפרשים דלא פלוג דווקא בדאיכא לאו על אכילתו אף דאינו עובר על ב"י מ"מ לא פלוג רבנן אבל בדליכא לאו על אכילתו כגון תערובת חמץ לרבנן מותר להשהות וגם מכת"ר הקשה קושי' זו רק שלא ביאר היטב ולדעתו הרמה מוכח מתוס' באיסור דאורייתא צריך ביעור ולדעתי אין הכרע מהתוס' דאיכא למימר דתוס' מודים להטור דאף באיסור דאורייתא לחוד א"צ ביעור:
לפ"ז מתורץ קושיית הגאון אבן העוזר דמקשה על הרמב"ן מהש"ס דחולין אמאי לא קמיבעי' דמצה הוי ואפ"ה ישרף. והנה אם כוונת קושייתו למה הוצרך למינקט דברי' הוי רק לינקט דפשיטא לי' דהוי מצה [הא וודאי לק"מ כצ"ל] דהא האיבעי' אזלא אם נפיק בהבאת שיאור ואם לינקט דפשיטא לי' דמצה הוי אזי בוודאי מיפשט פשיטא דנפיק מש"ה צריך למינקט דברי' הוי ולא נפיק וצ"ל דאזלא קושייתו אמאי צריך למינקט דהוי ספק ונפיק ממנ"פ הוי לי' למינקט דפשיטא לי' דהוי מצה ואפ"ה ישרף (יא) ולפמ"ש י"ל דאם נקטו כך אזי מיפשט פשיטא באיסור דרבנן צריך ביעור ובאמת הי' ספק לבעל האיבעי' אם איסור דרבנן צריך ביעור מש"ה נקטו דשיאור הוי ספק (וא"ל) [אך לכאורה עדיין קשה קושי' הנ"ל אליבא כצ"ל] דהרמב"ן והר"ן דפסקו דנוקשה דרבנן. וליכא למימר דר"ז הי' מסופק אם שיאור עדיף מנוקשה ושיאור הוי חמץ מעליא דא"כ קשה מאי מקשו תוס' לפיר"ת למה סובר ר"י שיאור ישרף דנוקשה אינו עובר על ב"י דהא השתא קיימינן דשיאור הוי חמץ מעליא ועובר על ב"י מספק מש"ה סובר ר"י דישרף ועוד אם נימא דשיאור עדיף מנוקשה מאי משני ר"י דאתיא כר"מ דסובר דשיאור האוכלו בארבעים דילמא דווקא בשיאור סובר ר"מ דהאוכלו בארבעים דכל אחי לרבויי דווקא על שיאור משום דעדיף מנוקשה אבל בנוקשה מודה ר"מ דפטור אלא ע"כ דשיאור לא עדיף מנוקשה ונוקשה פסקו הרמב"ן והר"ן דמדרבנן הוא וע"כ דר"ז סובר אף באיסור דרבנן צריך ביעור הדרא קושי' לדוכתא אמאי לא אמר ר"ז דפשיטא לי' דהוי מצה אפ"ה סובר ר"י דישרף כקושיית אה"ע. אך י"ל דר' זירא סובר כר"נ דנוקשה חמיר מתערובת ואיתא ברש"י בחולין (דף צ"ט) דפסק טעם כעיקר לאו דאורייתא אף דיוכל למילף מגיעולי מדין דטעכ"ע דאורייתא דסובר דמשרת אתי לטעכ"ע והווי שני כתובים ואין מלמדין. ואיתא ברש"י בפסחים (בדף מ"ה) דרבנן דסוברים דעל עירובו בלא כלום דלית להו טעכ"ע ומפקי משרת להיתר מצטרף לאיסור ככ"ע ובגע"מ הוי חידוש ואיתא בסנהדרין (דף פ"ז) דר"י סובר דשני כתובים מלמדים וגבי תערובת חמץ איכא טעכ"ע וגם איכא גבי' המל"א כדאיתא בכל הפוסקים א"כ לר"י דסובר דשני כתובים מלמדים ממנ"פ סובר בתערובת חמץ דאסור מדאורייתא דממנ"פ אם אתי משרת לטעכ"ע יליף מנזיר לשאר איסורים שטעכ"ע אסור. וא"ל דיוכל למילף ג"כ מגע"מ והוי שני כתובים דהא ר"י סובר דשני כתובים מלמדים. וא"ל דמשרת אתיא להמל"א וגבי חטאת איכא ג"כ המל"א והוי שני כתובים כדאיתא בפסחים (בדף מ"ח) דהא ר"י סובר דשני כתובים מלמדים א"כ גבי תערובת חמץ סובר כר"א ונוקשה חמיר מתערובת ולדידי' הוי נוקשה ג"כ בלאו ומסתפק ר"ז אם נימא דר"י הי' מסופק אם שיאור הוי חמץ ונוקשה מש"ה סובר ר"י דישרף דאיכא ספק דאורייתא א"ד דהוי ברי' וסובר אף באיסור דרבנן צריך ביעור אבל אם נקט דהוי מצה מעליא אזי מיפשט פשיטא דאף באיסור דרבנן צריך ביעור ובאמת הי' מסופק ר"ז בהאי דינא אם איסור דרבנן צריך ביעור והרמב"ן דפסק בנוקשה דהוא מדרבנן דפסק כמסקנא דקיי"ל כחכמים דעל עירובו בלא כלום דסוברים דשני כתובים אין מלמדים לדידהו לא יוכל למילף מנזיר דהוי שני כתובים ונוקשה קיל מתערובות כדאיתא בפסחים דת"כ דנוקשה קיל מתערובת מש"ה פסק דנוקשה דרבנן:
ולפי מה שכתבתי ממילא לא קשה קושי' דמר שהקשה דר"ז הוי לי' למימר מי אמרי' נוקשה הוי אלא דנוקשה לאו דאורייתא ולכך האוכלו פטור או ברי' (:
י) כבר כתבתי למעלה (אות ד') די"ל דרש"י סובר דנוקשה דאורייתא דסיפא דמתני' דשיאור ישרף הוא ר"מ וליכא דעה שלישית ולא כהרמב"ן דמפרש דסיפא דמתני' הוא חכמים וי"ל שתוס' סוברים כן בדעת רש"י ואפשר גם תוס' בעצמם סוברים כן: (:
יא) כוונת קושייתו דדעת הרמב"ן והר"ן דנוקשה דרבנן מדאמרו גבי שיאור והאוכלו פטור וכיון דתני שיאור ישרף ע"כ דגזרו דילמא אתי למיכל איסורא דרבנן וא"כ בחולין שם למה אמר ר"ז דמספקא לי' לר"י אי חמץ ומש"ה שיאור ישרף או דילמא מצה ומש"ה האוכלו פטור והרי יכול לומר דשיאור הוי מצה ומש"ה האוכלו פטור ואעפ"כ ישרף משום גזירה דרבנן דילמא אתי למיכל כיון דעכ"פ אסור בהנאה מדרבנן כמו נוקשה. וחפשתי באבן העוזר ולא מצאתי קושיא זו מבואר:
הוי ומיבעי' לי' אי נפיק בי' (יב) ולפמ"ש מיושב דאם מיבעי' לי' כך אזי מיפשט פשיטא באיסור דרבנן צריך לשרוף מש"ה מיבעי דילמא מספקא לי':
וגם מה שמתרץ מר דאי נוקשה דרבנן לא מרבינן לי' לענין תודה דנוקשה הווי חמץ ז"א דהא באמת רוב הפוסקים סוברים דנוקשה דרבנן ואפ"ה סובר ר"ח בן גמליאל במנחות (בדף נ"ד) דמחמיצי' בתפוחי' דהוי נוקשה אלמא דנוקשה הוי חמץ לענין תודה ואף דחכמים פליגי וסוברים דאין מחמיצים היינו לכתחילה אבל בדיעבד מהני נוקשה גבי תודה (יג) אך האי תירוצא שכתבתי הוא תירוץ נכון:
ולפי מה שביררנו מתורץ קושיית התוס' בפסחים (בדף מ"ג) דתוס' בד"ה ואלו נוקשה בעיני' וא"ת ונימא דמש"ה לא חשיב לי' משום דכש"כ הוא ונלענ"ד לתרץ דאה"ע מדקדק דקאמר הש"ס ר"נ מ"ט לא אמר כר"י אמר לך דילמא עד כאן לא קאמר ר"מ אלא נוקשה בעיני' נקט הש"ס בלשון דילמא והדר איתא בהש"ס ר"י מ"ט לא אמר כר"נ ומשני אמר לך עד כאן לא קאמר ר"א וכו' משמע דפשיטא לי' דר"א לא אמר אלא בתערובת ולעיל נקט לשון דילמא משמע דר"נ הי' מסופק אליבא דר' מאיר. ונלענ"ד דהש"ס מדייק היטב בלישנא דיש להקשות לר"י דמשני דאתיא כר"מ וכש"כ תערובת חמץ אלמא דתערובת חמץ חמיר מנוקשה וכיון דחמיר מנוקשה מנלי' לר"מ דכל אתיא לרבות נוקשה דילמא אתיא לרבות תערובת חמץ דחמיר מנוקשה אבל על נוקשה ליכא ריבוי. וגם קשה דר"נ משני דאתיא כר"א וכש"כ נוקשה דנוקשה חמיר בתערובת א"כ נימא דכל אתי לרבות נוקשה ומנלן לרבות תערובת והמשנה למלך בפ"א מהל' חמץ הרגיש בקושי' זו. ונלענ"ד לתרץ דאיתא בע"ז (דף ס"ז) דר"מ סובר דנותן טעם לפגם אסור דיליף מגע"מ דגבי גע"מ איכא ג"כ נטל"פ א"כ טעכ"ע יליף מגע"מ כדאיתא בפסחים (בדף מ"ד) בתוס' (יד) א"כ הכי פירושא דר"י משני דאתיא כר"מ דר"מ סובר שיאור האוכלו בארבעים דמרבה מכל וכש"כ תערובת חמץ דאיכא גבי' טעכ"ע דיוכל למילף מגע"מ ותו ל"ק דילמא כל אתי' לרבות תערובת חמץ דהא ע"ז לא צריך קרא דיוכל למילף מגע"מ. ועוד אם נימא דכל אתיא לרבות תערובת וגבי תערובת איכא טעכ"ע והווי שני כתובים על טעכ"ע חדא דכל ועוד גע"מ והוי דינא דשני כתובים אין מלמדים ואז הוי טעכ"ע מותר בכל התורה מש"ה סובר דכל אתי' לרבות נוקשה וטעכ"ע יליף מגע"מ אבל אי מרבי' מכל תערובת הוי דינא לקולא דהוי גע"מ ותערובת שני כתובים מש"ה מרבי' מכל נוקשה ור"נ דמשני דאתי' כר"א דסובר תערובת בלאו אין הטעם דמרבי' מכל דא"כ הוי תערובת וגע"מ שני כתובים רק דהא דסובר דתערובת בלאו דיליף מגע"מ או ממשרת ופירושא דכש"כ נוקשה מיתורא דכל מרבי' נוקשה ותו ל"ק דילמא דכל אתיא לרבות נוקשה ומנלן
(:
יב) כוונתו דהגאון מהראז"מ ז"ל הקשה דהוו"ל למיבעי באומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ לחוד והביא שיאור אי טעמי' דר"י משום ברי' לא נפיק או טעמי' דר"י דהוי נוקשה ונוקשה דרבנן לפיכך האוכלו פטור ואעפ"כ יוצא ידי תודה כיון דיש איזה ריבוי דיוצאין ידי חמץ בתודה בנוקשה וכמ"ש בתוס' בסוגיין בשם ר"י ועי' בתשו' בית (:
יג) תפס בפשיטות דאף אם נוקשה דרבנן אעפ"כ הוי חמץ לענין תודה לצאת ידי חמץ אליבא דכ"ע פרים שם: אבל בדבר זה כבר נתחבטו בו גדולי האחרונים ז"ל שבתשו' נוב"י מהד"ק חאו"ח סי' כ"ב החליט דלומר דמי פירות עם מים הוי נוקשה ונוקשה דרבנן הוא כאוחז החבל בשני ראשין דבע"כ או דנוקשה דאורייתא או דמ"פ עם מים חמיר מנוקשה וראייתו מדאמרו ברפ"ה דמנחות ובפ"ק דחולין שם אילימא שיאור דר"מ לדר"מ מדלקי עלי' חמץ הוא משמע דווקא אי לקי על שיאור בפסח הוי ג"כ חמץ לענין מנחות אבל אי הוא רק דרבנן לא הוי חמץ לענין מנחות. ובנוב"י מהד"ת חאו"ח סי' נ"ז נשאל שם ממ"ש הרא"ש בפסחים פכ"ש סי' י"ג דנוקשה פסול למנחות והרי הרא"ש פסק דנוקשה דרבנן וקושיא זו הקשה ג"כ המקו"ח סי' תס"ב. וגם הגאון רעק"א ז"ל בהגהותיו על הנוב"י מהד"ק כתב יד. אבל כבר יישב הנוב"י דברי עצמו שהרא"ש אזיל שם אליבא דר"ל דסובר דאין חייבים על חימוצו כרת ומפרש הרא"ש דר"ל סובר דעכ"פ לאו אית בי' ושפיר דפסול למנחות ע"ש בנוב"י מהד"ת. והאמת נראה כדבריו אבל לדידן דנוקשה דרבנן באמת דכשר למנחות וכמבואר ג"כ בתוס' במנחות (דף נ"ד) סד"ה אין מחמיצים. וע"ש עוד בנוב"י. (אלא שדברי תוס' שם וגם בפסחים (דף ל"ה ע"ב) שכתבו להיפוך מדבריהם במנחות קשה להולמם בשני המקומות דהרי לר"י אי מספקא לי' א"כ אי חמץ בוודאי פסול ואי מצה בוודאי כשר ואי ברי' א"כ אין מזה שום ראי' כלל למי פירות ואין כאן מקום לזה) ועי' בקרנ"ת על הרא"ש שם ס"ק ע"ו מבואר ג"כ מדבריו דאי נוקשה דרבנן אינו עובר בלאו דחמץ לגבי מנחות. והגאון רעק"א ז"ל בהגהות הנ"ל כת"י כתב דרחב"ג דאמר מחמיצי' בתפוחים והך תנא דסובר במנחות (דף נ"ז) לרבות מנחת נסכים לחימוץ בחדא שיטתא קיימי דמ"פ עם מים הוי נוקשה ונוקשה דאורייתא וחכמים פליגי על רחב"ג וסוברים דאין מחמיצים וקיי"ל כרבים דנוקשה דרבנן ואין מחמיצים בתפוחים וגם לא מרבינן מנחת נסכים לחימוץ. א"כ כולם סוברים דאי נוקשה דרבנן כשר למנחות ולא כמו שתפס דודינו ז"ל בפשיטות. זולת המקו"ח בסי' תס"ב שכתב שם לדחות דברי הנוב"י והדברים ארוכים אין עת האסף כאן. ועי' בסוף דברי דודינו ז"ל שכתב בעצמו להיפוך: (:
יד) עי' בספר מלא הרועים ערך נטל"פ אות י"א שמצדד לומר להיפוך ודבריו אינם מובנים כלל ע"ש:
דתערובת בלאו דהשתא מסקי' באמת דמכל מרבי' נוקשה ותערובת יליף מגע"מ או ממשרת:
לפ"ז מדוייק היטב לשון הש"ס מאי דמשני דילמא א אמר ר"מ רק בנוקשה דבתוס' בחולין (דף צ"ט) מחולקי' אם ג"כ טעכ"ע איכא מלקות או דליכא מלקות רק איסור עשה ואין שם הכרע בתוס' והכי פירושא דר"נ משני דילמא כל אתיא לרבות נוקשה דלוקי' אבל תערובת אף דיליף מגע"מ מ"מ איכא למימר דגבי טעכ"ע אין לוקין ובמתני' קתני בנוקשה ותערובת דלוקי' מש"ה לא יוכל למימר דאתיא כר"מ ולא יוכל לשנויי בלשון וודאי עד כאן לא אמר ר"מ אלא בנוקשה אבל תערובת בוודאי לית לי' דלוקי' דילמא גבי טעכ"ע נמי לוקי' ור"מ סובר דנטל"פ אסור דיליף מגע"מ וכיון דיליף מגע"מ גבי תערובת נמי הוא דינא דלוקי' משום טעכ"ע מש"ה משני דילמא דגבי טעכ"ע איכא למימר דאין לוקי' (טו) ור"י משני עד כאן לא אמר ר"א אלא בתערובת דלא יליף מגע"מ דחידוש הוא ומשרת אתי' להמל"א וחטאת איכא ג"כ המל"א והוי שני כתובים ותערובת דסובר בלאו משום דיליף מכל ועל נוקשה ליכא ריבוי וסובר דפטור. והשתא ל"ק דהאיך פליגי בסברות הפוכות דלר"י תערובת חמיר מנוקשה ולר"נ נוקשה חמיר מתערובת די"ל דתרווייהו סוברים דתערובת חמיר מנוקשה רק לר"מ דיליף טעכ"ע מגע"מ לא הוצרך ריבוי דכל על תערובת חמץ דיוכל למילף מגע"מ ע"כ מיתורא דכל אתיא לרבות נוקשה ור"נ סובר ג"כ אליבא דר"א דתערובת יליף מגע"מ וריבוי דכל אתיא לרבות נוקשה. וע"ז אמרי' תניא כוותי' דר"י דדרשי' בברייתא דכל אתיא לרבות כותח הבבלי וכו' ע"כ מוכרח לומר דברייתא סובר דגע"מ חידוש הוא ומשרת אתיא להמל"א וחטאת איכא ג"כ המל"א ואין מלמדים מש"ה מרבי' תערובת מכל ודלא כר"נ דסובר דטעמי' דר"א דסובר דתערובת בלאו דיליף מגע"מ דגע"מ חידוש הוא רק דטעם דר"א דיליף מכל ואלו נוקשה בעיני' לא קאמר ש"מ דנוקשה לית לי' ותו ל"ק קושיית תוס' דילמא נוקשה כש"כ הוא דהא השתא קיימי' דגם ר"נ סובר דתערובת תמיר מנוקשה. וא"ל דא"כ מנ"ל לר"נ נוקשה דילמא דכל אתיא לרבות רק תערובת. די"ל דר"נ סובר דעל תערובת לא צריך ריבוי דיליף ממשרת (טז) אבל בברייתא דמרבי' תערובת מכל ולא ממשרת לא יוכל למימר דכש"כ נוקשה דאדרבה דמרבי' מכל רק מה שתמיר ותערובת חמיר מנוקשה ול"ק קושיית תוס':
וגם בל"ז אף אם נימא כפשטא דר"נ סובר דנוקשה חמיר מתערובת אפ"ה ל"ק קושיית תוס' דקשה על ר"נ דכיון דסובר דנוקשה חמיר מתערובת מנלן דכל אתיא לרבות תערובת אליבא דר"א דילמא כל אתיא לרבות רק נוקשה דחמיר אבל לא תערובת. וצ"ל דר"נ סובר דתערובת יליף ממשרת וכל אתיא לרבות נוקשה אבל בברייתא דמרבי' תערובת מכל ע"כ סוברים דלא ילפינן ממשרת וגם לא מגע"מ דחידוש הוא מש"ה מרבי' מכל ואם נימא דנוקשה חמיר מתערובת מנלן דכל אתיא לרבות תערובת דילמא כל אתיא לרבות נוקשה דתמיר אבל לא תערובת ומוכרת לומר דברייתא סובר דתערובת חמיר מנוקשה א"כ מוכח דלא כר"נ ולא קשה קושיית תוס': (:
טו) דברי דודינו ז"ל נאמרים בפלפולא חריפתא. אך קשה חדא דהדברים סותרין דברי עצמן דאיף מסופק ר"נ דילמא לא אמר ר"מ אלא נוקשה ולא תערובת משום דתערובת רק עשה ואין לוקין. דא"כ הדרא קושי' לדוכתה דמנלי' לר"מ דכל לרבות נוקשה דילמא רק תערובת דחמיר לפי סברת דודינו ז"ל דלכ"ע תערובת חמיר ואף דיש לנו לימוד על תערובת מגע"מ אעפ"כ צריך ריבוי דכל לענין לאו ושילקה על תערובת דהרי בגע"מ ליכא רק עשה וגם בגע"מ צריך קרא להשמיענו דנטל"פ אסור לר"מ דס"ל כן. גם קשה דלפי דבריו ר"י דאמר דאתיא כר"מ ור"נ דאמר דאתיא כר"א בחדא שיטתא קיימא דעל טעכ"ע יש לנו לימוד אחר וממילא דכל אתי לרבות נוקשה א"כ אמאי משנו בלישנייהו דר"י אמר דכש"כ תערובת ור"נ אמר דכש"כ נוקשה ואמאי לא אמרו תרווייהו בחדא לישנא דנוקשה ותערובת שניהם בלאו. אמנם אין הכרח לומר דתערובת חמיר מנוקשה או להיפוך די"ל דתרי ענייני נינהו רק ר"י אמר דשמעינן לר"מ דנוקשה בלאו וכש"כ תערובת דלא גרע משאר איסורין דשמעינן לר"מ דיליף מגע"מ דטעכ"ע דאורייתא ולקי עלי' וא"כ על עירובו אין צריך קרא כלל אליבא דר"מ אבל נוקשה ותערובת בעצמותם אין סברא כלל לומר דחד חמיר מחברי' ור"נ דוחה דדילמא עירובו רק בעשה ולא בלאו וא"כ קושי' הראשונה מיושב. וגם מה שדקדקנו בשינוי הלשונות דר"י ודר"נ ג"כ י"ל משום דר"מ מיירי בנוקשה ור"א בתערובת מש"ה אמרו כל חד בלשון כש"כ אמאי דלא נתפרש בדברי התנא ואם כי בלשון דודינו ז"ל אין מבואר כן אעפ"כ יש לקיים גוף הדברים. אך מ"ש לקמן צ"ע ועמ"ש לקמן בזה: (:
טז) הנה בברייתא מבואר בהדיא דר"א סובר דעירובו בלאו ולא נתבאר היכן מקומו של לאו זה א"כ לפ"ד דודינו ז"ל קשה מנלי' לר"נ דר"א סובר גם בנוקשה דילמא רק בתערובת דחמיר ואי משום דעל תערובת יש לנו לימוד אחר אבל מנלי' לר"נ דר"א דריש כל דילמא לא דריש כלל ריבוי דכל והא דעירובו בלאו הוא משום דבכל האיסורין סובר טעכ"ע דאורייתא. ואי ידע ר"נ דר"א דריש כל אעפ"כ עדיין דילמא הוא רק לתערובת דחמיר ומכאן אתה דן לכל האיסורין ועדיין לא שמעינן נוקשה. ודוחק גדול לומר דקבלה הי' לר"נ דר"א דריש כל אנוקשה היפוך ממה ששנינו בברייתא דת"כ כר"י והיכן מצא ר"נ איזה רמז דלר"א נוקשה בלאו זולת אם נימא דר"נ סובר מסברא דנוקשה חמיר ובע"כ דלר"א יש לו שני לימודים א"כ קושיית תוס' במקומה עומדת אך דבריו לקמן המה נכונים במועצות ודעת:
לפ"ז מתורץ קושיית הב"י דהקשה על הטור דהטור כתב בסי' תמ"ב דתערובת ונוקשה לר"א בלאו ותמה הב"י דאיתא בהדיא ת"כ דר"י דאלו נוקשה בעיני' לא קאמר ש"מ דנוקשה לר"א לית לי' והאיך כתב הטור דנוקשה לר"א בלאו. ולפמ"ש י"ל דברייתא דת"כ סוברת דגע"מ חידוש הוא ומשרת אתיא להמל"א וחטאת ג"כ המל"א ותערובת לא יוכל למילף לא ממשרת ולא מגע"מ אבל למאן דסובר דילפינן טעכ"ע ממשרת א"כ על תערובת לא צריך ריבוי דיוכל למילף ממשרת ויתורא דכל אתיא לרבות נוקשה והטור בסי' תמ"ב פסק דטעכ"ע דאורייתא ולא הוצרך ריבוי דכל על תערובת ומרבי' מכל נוקשה מש"ה כתב הטור לר"א תערובת ונוקשה בלאו ודוק:
והדרינן לדברי הראשונים שזכרתי לפרש דמאי דקמיבעי' לר"ז אי שיאור הוי חמץ היינו דנסתפק אי שיאור הוי נוקשה דליכא למימר דנסתפק אי שיאור הוי חמץ מעליא דא"כ לא מקשי תוס' לפיר"ת למה שיאור ישרף וגם דא"כ מאי משני ר"י דאתיא כר"מ. (יז) ולפ"ז נסתר תירוצא דמר מאי דמתרץ על קושי' שהקשה האיך הוכיח הרמב"ן לדחות סתמא דמתני' דהרי אלו באזהרה ממתני' דקתני שיאור האוכלו פטור דילמא האוכלו פטור משום דהוי ספיקא דילמא מצה (יח) ומתרץ דלר"י דסובר דשיאור כקרני חגבים הוי ספק אי הוי חמץ גמור דדילמא בפנימית העיסה נתערבו הסדקים זב"ז או דילמא לא נתערבו הסדקים והוי רק הכסיפו פניו משא"כ בשיאור דרבנן דהוי הכסיפו פניו ליכא ספק דשמא חמץ מעליא ע"ש בתשובתו. זה ליתא דהוכחתי דאף אליבא דר"י אזלא האיבעיא אי שיאור הוי חמץ נוקשה הה"ד לרבנן נמי איכא למימר דמסופקים אם הכסיפו פניו הוי חמץ נוקשה ונשאר קושיא דמר לסברתי האיך הוכיח הרמב"ן לדחות סתמא דמתני' דהרי אלו באזהרה. וגם לא אדע כוונת דמעכת"ר שהבין דכוונתי שר"ז מסתפק אי שיאור הוי חמץ מעליא דאדרבה דכוונתי הי' דמסופק אי שיאור הוי נוקשה לר"י ור"י סובר דנוקשה אסור מדאורייתא כאשר כתבתי למעלה:
ונלענ"ד לתרץ קושייתו מה שהקשה דיש להקשות דר"ז מיבעי' לר"י הוי לי' למיבעי אליבא דחכמים דסוברים דשיאור הכסיפו פניו פטור האוכלו אי טעמא דחכמים משום דמספקו אי הוי מצה או נוקשה וממנ"פ נפיק בי' א"ד ברי' הוי. אמנם י"ל דלרבנן לא יוכל למיבעי דחכמים סוברים דעל עירובו בולא כלום ומפרש הט"ז דאיסורא רק מדרבנן א"כ בנוקשה נמי ליכא איסורא רק מדרבנן ולא יוכל למימר דטעמא דרבנן משום דהוי ברי' כמו דאמרי' לר"י דבשלמא לר"י יוכל למימר דנוקשה אסור מדאורייתא כמ"ש למעלה ושיאור אף דלא הוי נוקשה אסרו חכמים משום ברי' דדמיא לנוקשה דגזרי' אטו נוקשה דאורייתא אבל לחכמים דסוברי' דנוקשה אסור מדרבנן לא שייך למיסר שיאור אטו נוקשה משום דאף נוקשה אינו אסור רק מדרבנן (יט) מש"ה מוכרח למיבעי רק אליבא דר"י. וא"ל דעדיין קשה לר"נ (כ) דסובר דנוקשה חמיר מתערובת א"כ י"ל לחכמים דנוקשה אסור מדאורייתא אף דסוברי' בתערובת בולא כלום והו"ל למיבעי אליבא דחכמים. י"ל דאיתא בתוס' בפסחים (דף מ"ג) בד"ה מאן תנא דאי לאו דאיתרבי נוקשה למלקות אף איסורא ליכא מדאורייתא וא"כ אי נימא דחכמים סוברים בנוקשה אסור מדאורייתא ע"כ סוברי' דנוקשה למלקות וטעמא דנוקשה למלקות משום דדריש כל (כא) א"כ קשה לחכמים דסוברי' על (יז) הביא ראי' דתוס' מפרשי' דר"י מספקא לי' אי מצה או נוקשה אבל כבר כתבתי לעיל (אות ח') בשם הצל"ת דהוכחת תוס' הוא משיאור דר"מ לדר"מ. אך הצל"ת בסוף פ"ק בהשמטה הרגיש בעצמו דדילמא הא דקאמר ר"מ שיאור ישרף הוא משום דמספקא לי' דילמא נוקשה או חמץ גמור ומש"ה האוכלו בארבעים דעכ"פ נוקשה בלאו והא דישרף דדילמא חמץ גמור והצל"ת כתב לדחות דאמאי לא אמר ר"מ דהאוכלו באשם תלוי. אבל אין זה דתי' דלא מצינו אש"ת אלא בספק מציאות כגון ספק חלב או שומן דהוא ספק במקרה על חתיכה זו אבל הכסיפו פניו י"ל דאינו ספק במציאות רק דר"מ מסופק בדין אם יש בו כרת או לאו ועל ספיקו של ר"מ איך יביא אש"ת ולא מצינו בכעניין זה אש"ת. ואולי משום זה לא ניחא לי' לדודינו ז"ל לפרש דהוכחת תוס' הוא מר"מ רק דהוכחתם הוא מר"י וכמש"ל (אות ה'): (יח) כבר כתבנו לעיל (אות ז') בדעת דודינו ז"ל ליישב דאין סברא לעשות שלש מחלוקות בהכסיפו דלר"י נותנו לפני כלבו דהוי מצה ולרבנן ספק ולר"מ האוכלו בארבעים וכמ"ש הגאון מהראז"מ ז"ל בעצמו אך הוסיף לומר סברא בזה ודודינו ז"ל דותה סברתו וכתב ישוב אחר: (:
יט) עיין בקרנ"ת דאף דלא דרשינן כל לעניין לאו אעפ"כ דרשינן ריבוי דכל לעניין איסורא ועיין תוס' בפסחים (דף מ"ד) ד"ה לעניין. ועיין פנ"י שהאריך בזה ומצדד לכאן ולכאן אבל אפי' אי איכא איסורא דאורייתא אעפ"כ י"ל דלא גזרו ברי' אטו נוקשה אי ליכא לאו בנוקשה. ועיין בנוב"י מהד"ק חאו"ח סי' כ"א שכתב כעין זה לעניין נוקשה בערב פסת דדווקא אי קיי"ל בלפני זמנו כר"י דאיכא לאו לפני זמנו גזרו נוקשה לפז"מ אטו חמץ גמור לפז"מ אבל למאן דפליג וסובר דלפז"מ אפי' בחמץ גמור ליכא לאו אע"ג דאיכא עשה דתשביתו אפ"ה לא גזרו נוקשה לפז"מ אטו חמץ לפז"מ: (:
כ) עיין בדברי דודינו ז"ל לעיל שכתב דר"ז סובר כר"נ דנוקשה חמיר מתערובת: (:
כא) עיין צל"ח שצידד לומר דר"מ לא דריש כל רק לפמ"ש בתוס' דיש איזה ריבוי בתודה דנוקשה בלאו לגבי מנחות א"כ י"ל דר"מ סובר דילפינן מיני' גם לגבי פסח רק דליכא כרת משום דאיכא:
עירובו בלא כלום דהא איכא איסורא משום טעכ"ע וא"ל דסוברי' דגע"מ חידוש הוא ומשרת אתיא להמל"א וחטאת ג"כ המל"א והוי שני כתובים דהא רש"י ז"ל כתב (בדף מ"ג ע"ב) בפסחים ואית דגרסי ומפרשי' דטעמא דר"י דסובר דהמל"א דדרשו וכל ולא היא דפרכי' וההוא משרת להכי הוא דאחי וכו' נימא טעמא דידי דדרשו וכל וטעכ"ע יליף ממשרת וכו' נמצא אם נימא דחכמים סוברי' דנוקשה בלאו ע"כ דדרשו כל א"כ מ"ט דסוברי' דעל תערובת בלא כלום הרי הוי איסורא משום טעכ"ע אף דמשרת אחיא להמל"א דהא גבי נזיר כתיב וכל משרת ודרשי' מכל לטעכ"ע ומפני מה סוברי' דעל עירובו בלא כלום (כב) אלא ע"כ דחכמים לא דרשו כל וסוברים בנוקשה ליכא איסור מדאורייתא מש"ה לא יוכל למיבעי אליבא דרבנן דלדידהו ליכא למימר דטעמא משום ברי' דכיון דנוקשה ליכא איסור דאורייתא מש"ה הוצרך למיבעי אליבא דר"י ולר"י בנוקשה אסור מדאורייתא כפי שכתבתי למעלה אך הא תינח אם נימא דחכמים דסוברים האוכלו פטור המה חכמים מברייתא דקתני על עירובו בלא כלום אבל אם נימא דלאו המה חכמים מברייתא א"כ נשאר קושי' על ר"ז הוי לי' למיבעי אף אליבא דחכמי' ובע"כ צ"ל דר"ז סובר דהיינו חכמי' מברייתא. לפ"ז מחורץ קושי' דמר דילמא טעמא דרבנן משום דמספקא להו אבל בנוקשה אסור מדאורייתא ולוקי' דא"כ מ"ט דרבנן דסוברי' בתערובת בלא כלום וע"כ דרבנן סוברי' בנוקשה ליכא איסור מדאורייתא וסתמא דהאוכלו פטור אדחי' מתני' קמייתא דקתני הרי אלו באזהרה. אך דאכתי נשאר קושי' דמעכת"ר דילמא האוכלו פטור משום דהוי ספק דילמא מצה או נוקשה ונוקשה סוברי' חכמים בלאו ונוקשה חמיר מחערובת. וא"ל מ"ט דרבנן דפוטרי' הרי דרשו כל י"ל דטעמא דרבנן דמשרת אתיא להמל"א וכל אתיא לטעכ"ע וטעכ"ע יליף מגע"מ ג"כ והוי שני כתובין מש"ה סוברים בתערובת בלא כלום ולעולם בנוקשה חייב דדרשו כל ונוקשה חמיר מחערובת:
אך כ"ז כתבתי בדרך פלפול. אבל לפי פשיטא נראה דכבר הבאתי אמאי לא מיבעי ר"ז אף אליבא דרבנן. וצ"ל דיש להבין כפי פשטא משמע דר"ז הי' מסופק אם שיאור הוי נוקשה דמשמע דשיאור מגרע גרע מנוקשה א"כ מפני מה סובר ר"מ דשיאור האוכלו בארבעים אף דדריש כל נימא דכל אתיא לרבות רק נוקשה דחמירא ומנלן לדרוש מכל אף שיאור וא"כ מוכח דר"מ סובר דשיאור דמיא לנוקשה לגמרי ומאי מסתפק ר"ז וי"ל דר"ז נמי סובר דשיאור דמיא לנוקשה לגמרי רק מיבעי לי' לר"י אם נוקשה הוי חמץ או מצה מדאורייתא או דנוקשה הוי ברי' ומאי דנקט שיאור משום דלא הוזכר נוקשה בדברי ר"י רק שיאור מש"ה מיבעי לי' אבל באמת אף בנוקשה מיבעי לי' אי הוי חמץ דאורייתא ומה"ט לא יוכל למיבעי אליבא דרבנן דאליבא דידהו בוודאי נוקשה מדרבנן דסוברי' מיעוטא וכדאמרו בסוגיין עי' בצל"ח וא"כ י"ל גם לחכמים כן. ובמק"א כתבתי ליישב דברי תוס' התמוהים שכתבו דשמא יש איזה ריבוי מבתודה וכבר חמה הצל"ח דאטו משום שמא פריך הגמ' במנחות ובחולין בפשיטות דר"מ לדר"מ מדלקי עלי' חמץ הוא ואיזה רמז מצינו דאף דליכא כרת בפסח עובר בלאו לעניין מנחות. וכתבתי ליישב דהרי אמרו בפ"ה דמנחות (דף נ"ז) אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ ופריך מי פירות אין מחמיצים ומשני ר"ל דאומר הי' ריה"ג מגבלה במים וכו' והרי ר"ל עצמו סובר בפסחים פכ"ש (דף ל"ה) דמ"פ עם מים אין חייבין על חימוצו כרת ואעפ"כ עובר בלאו במנחת נסכים והתם רוב מ"פ ומיעוט מים כמ"ש התוס' במנחות שם ד"ה מנחת וא"כ הרי לפנינו ריבוי במנחות דאף דליכא כרת בפסח אעפ"כ איכא לאו במנחות. ומה שכתבו תוס' שמא חזרו הדברים לברי אך השמא של תוס' משום די"ל דלא קיי"ל כהך תנא דסובר לרבות מנחת נסכים וזה תלי' בהגירסאות שם ועיין בנוב"י מהד"ק חאו"ח סי' כ"ב. והדברים ארוכים וקצרתי בכאן: (:
כב) צ"ע דלפ"ז מאי קאמר ר"נ דילמא עד כאן לא קאמר ר"מ אלא בנוקשה אבל בתערובת לא קאמר והרי הא דנוקשה בלאו הוא מריבוי דכל וא"כ גם בתערובת יש לנו ריבוי דוכל משרת. ודודינו ז"ל כתב למעלה דר"נ מסופק אליבא דר"מ דסובר דנטל"פ אסור ויליף מגע"מ דדילמא הוא רק עשה ולא לקי בתערובת. אבל הרי יש לנו ג"כ ריבוי דוכל דכתיב גבי משרת דהוא לאו. וא"ל דהוי שני כתובין גע"מ וריבוי דוכל ואין מלמדין דא"כ איך באמת סובר ר"מ דנטל"פ אסור וכש"כ טעם מושבח הרי הוי שני כתובין והתינא אי גע"מ הוי רק עשה צריך ריבוי דוכל לעניין לאו וגע"מ צריך להשמיענו דנטל"פ אסור וכמש"ל (אות ט"ו). אבל אי נימא דגם גע"מ הוי לאו עי' תוס' חולין פג"ה (דף צ"ט) וא"כ הוי שני כתובי' דאף דגע"מ ליכא למילף מנזיר אבל נזיר איכא למילף מגע"מ וגם זה הוי ש"כ כמבואר בסוגי' דלקמן. וא"כ בממנ"פ בע"כ לר"מ עירובו בלאו דאי נטל"פ בלאו א"כ כש"כ טעם מושבח ובע"כ דסובר דש"כ מלמדי' ואי נטל"פ רק עשה א"כ ליכא ש"כ וממילא דלקי אתערובת מריבוי דוכל משרת וא"כ אמאי נסתפק ר"נ בדעת ר"מ דדילמא לא קאמר רק בנוקשה ולא בתערובת. וביותר קשה לפמ"ש תוס' בחולין שם בשם ר"ת דגע"מ איכא לאו א"כ איך סובר ר"מ דנטל"פ אסור הרי ר"מ סובר בפ"ק דקידושין (דף ל"ה ע"א) דש"כ א"מ ובע"כ כדעת הפוסקים דנזיר קיל איסורי' דאפשר בשאלה א"כ י"ל דלא יליף מגע"מ וליכא ש"כ. או דנימא דלמסקנא בקידושין שם מודה ר"מ דש"כ מלמדי' עי' בספר מלה"ר ח"ב ערך ש"כ אות י"ב. אבל ס"ס קשה מאי נסתפק ר"נ בדעת ר"מ דדילמא תערובת לית לי'. ויש דברי' בזה ולא באתי כאן אלא לעורר קצת בדבריו ז"ל:
בתערובת בלא כלום כפי שהבאתי (כג) אבל אליבא דר"י דסובר שני כתובי' מלמדי' ולדידי' תערובת אסור מדאורייתא ונוקשה קיל מתערובת מש"ה מיבעי אי נוקשה הוי איסור דאורייתא וממילא דברי הרמב"ן שרירין וקיימין מדסתמא האוכלו פטור ש"מ דנוקשה פטור ממלקות ובמתני' קתני דהרי אלו באזהרה וליכא למימר דשיאור גרע מנוקשה דא"כ האיך סובר ר"מ דשיאור האוכלו בארבעים אלא ע"כ דשיאור דמיא לנוקשה לגמרי וראיית הרמב"ן היא ראי' נכונה:
אך דמ"מ נשאר קושיא על הטור דפסק דאיסור דרבנן מותר להשהות דהא במנחות דף נ"ג איתא דמתקיף ר"ת ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור ומסיק דמקשה לר"י א"כ לא יוכל למימר דר"ח סובר דר"י מסופק אם שיאור הוי חמץ או מצה דא"כ האיך יוכל להביא שיאור דילמא חמץ הוא וכתיב לא תאפה חמץ ע"כ סובר ר"ת דטעמא דר"י דהוי ברי' וכבר הבאתי דלטעמא דברי' איסורא רק מדרבנן ואפ"ה סובר ר"י דשיאור ישרף אלמא אף באיסור דרבנן צריך לשרוף (כד) וצ"ע על הטור:
ונראה ליישב דלכאורה קשה דהרי כבר הבאתי דלר"י דסובר שני כתובי' מלמדי' ע"כ דתערובת חמץ עובר בלאו א"כ אמאי הוצרך ר"נ לשנויי דאתיא כר"א הוו"ל לשנויי דאתיא כר"י דסובר דשני כתובי' מלמדי' ותערובת אסור ומכש"כ נוקשה כמו דמשני דאתיא כר"א. וצ"ל דאליבא דר"י לא יוכל למימר דכש"כ נוקשה דהא באמת סובר ר"י דשיאור האוכלו פטור מש"ה משני דאתיא כר"א. רק דאכתי קשה האיך יוכל למימר דכש"כ נוקשה דהא באמת סובר ר"י דהאוכלו פטור. וי"ל דאף דיליף ר"י מנזיר וסובר דתערובת אסור אפ"ה אין לוקי' דאין עונשי' מן הדין וכיון דבתערובת חמץ ליכא מלקות מש"ה סובר גבי שיאור האוכלו פטור ממלקות ולעולם דנוקשה חמיר מתערובת ואפ"ה לא יוכל לשנויי דאתיא כר"י דבמתני' קתני דהרי אלו באזהרה דחייב מלקות ולר"י פטור ממלקות ומש"ה משני דאתיא כר"א דסובר דתערובת לוקי'. ואיתא במהרש"א בפ"ז דסנהדרין דף ס"ד דהא דאין עונשי' מן הדין הוא משום דכיון דחמיר שמא אינו נפטר בהאי עונש דקיל וחמץ בפסח איכא עונש כרת בחמץ מש"ה אין עונשי' דילמא מחויב כרת מש"ה איכא למימר דפטור ממלקות. לפ"ז מתורץ קושיית תוס' שהקשו דילמא נוקשה כש"כ הוא דהכי אזלא סוגיית הש"ס דהא בברייתא ממעט מקרא דעל תערובת חמץ ליכא כרת וכיון דממעט בהדיא אזי גבי תערובת חמץ אליבא דר"י אף דיליף מנזיר מחויב מלקות וליכא למימר דאין עונשי' מן הדין דהא ממעט כרת מקרא והוי דינא דעונשי' מן הדין אפ"ה סובר ר"י דשיאור האוכלו פטור אלמא דנוקשה קיל מתערובת ור"נ לא ידע מברייתא דממעט בהדיא מכרת מקרא והוי סובר לר"י אין לוקי' בתערובת משום דאין עונשין מן הדין ודילמא מחויב כרת אף בתערובת וממילא גם בנוקשה דחמיר אין לוקי' אבל מברייתא דממעט בהדיא מכרת ע"כ בתערובת לוקי' אפ"ה גבי שיאור סובר דאין לוקי' משום דנוקשה קיל מתערובת ושפיר אמר ת"כ דר"י (כה): והנה (כג) דבריו בכאן מגומגמים דמה שהקשה על ספיקו של ר"ז תמוה דבע"כ הא דאמר ר"י ישרף והאוכלו פטור בע"כ הי' ספק או ברי'. גם מ"ש דר"ז מספקא לי' בכל נוקשה משמע מדבריו אף בקולן ש"ס דמתני' א"כ לדבריו ליכא נוקשה בעולם והרי כתב לעיל דספיקא דר"י הוא אי מצה או נוקשה והדברי' סותרים זא"ז. גם מ"ש דלחכמים ודאי נוקשה דרבנן הרי לר"נ נוקשה חמיר וכבר כתב לעיל בחד תירוצא דר"ז סובר כר"נ ואפי' לפי דבריו שכתב אח"כ דספיקא דר"י אי מצה או נוקשה ואי נוקשה דרבנן ליכא למיגזר ברי' אטו נוקשה אעפ"כ אף דראיית הרמב"ן ז"ל נכונה מדר"ז אבל הא גופא קשה דמנלי' לר"ז דילמא גם לחכמים נוקשה דאורייתא ומספקא בשיאור דידהו דהכסיפו כמו דמספקא לי' לר"י בקרני חגבים זולת דנימא דכיון דלדידהו תערובת בלא כלום ור"ז כר"י א"ר ס"ל דנוקשה קיל וממילא דגם נוקשה בלא כלום אבל א"כ לא הוסיף כלום אדבריו שלמעלה: (: כד) עמש"ל (אות וי"ו):
כה) מפני שדבריו אינם מובנים כלל מוכרחני לבארם דכאן תפס לו דרך אחר בדעת הטור דסובר דסוגי' דפסחים ודמנחות לא ס"ל כר"ז בחולין דסובר דטעמי' דר"י משום ספק או ברי' אבל סוגיות הללו סוברים בטעמי' דר"י דשיאור הוי ודאי נוקשה ובנוקשה איסורא איכא ולאו ליכא (ואפשר משום דדריש כל רק לאיסורא ועי' בדברינו לעיל אות י"ט) ושיעור דבריו כך הוא דהרי ר"נ דאמר דאתיא כר"א דעירובו בלאו וכש"כ נוקשה דחמיר וקשה דהרי יש סתירה מפורשת לזה דהרי ר"י סובר דש"כ מלמדי' וא"כ בע"כ דעירובו בלאו ואעפ"כ סובר ר"י בשיאור דהוא נוקשה דהאוכלו פטור וא"כ חזינן דרק בתערובת אבל לא בנוקשה וצ"ל דמר"י ל"ק דאף דסובר דש"כ מלמדי' וטעכ"ע דאורייתא אעפ"כ גבי חמץ לא לקי על עירובו דהרי לקמן בגמ' משרת ליתן טעכ"ע וכו' ומכאן אתה דן לכל האיסורים ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה וכו' ק"ו וכו' ואי נילף גבי חמץ תערובת מנזיר א"כ לא לקי אתערובת דאין עונשי' מן הדין דהרי גבי חמץ איכא איסור כרת ודילמא לא נפטר במלקות דקיל וכמ"ש המהרש"א (ואף דקיי"ל ברפ"ג דמכות דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות אעפ"כ היכי דליכא לאו מפורש אין מזהירין מן הדין כמבואר בפ"ק דמכות (דף ה' ע"ב) ונוקשה דתמיר טפי בודאי דלא לקי ומש"ה ל"ק מדר"י די"ל דר"י סובר דאעמה"ד (עי' בפ"ז דסנהדרין דף נ"ד) וכנ"ל ס"ס לא אתיא כר"י וכר"מ נמי לא די"ל דעד כאן לא קאמר אלא בנוקשה דתמיר אבל כר"א:
והנה בהש"ס אמרי' דאליבא דר"מ לא מיבעיא אימא שיאור דמדלקי עלי' חמץ הוא ומשמע דאם הי' הדין דאין לוקי' יכול להביא שיאור מנחות אף דכתיב לא תאפה חמץ דנוכל למימר דדווקא בחמץ שלוקי' עליו בפסח לא מכשיר במנחות אבל היכא דאין לוקי' לא מזהיר רחמנא (כו) ולר"י גבי שיאור בוודאי אין לוקי' מש"ה מקשה הש"ס אימא לא תאפה חמץ אלא שיאור ולעולם דנוקשה סובר דאסור מדאורייתא מש"ה סובר ר"י דישרף אבל באיסור דרבנן שפיר פסק הטור דמותר להשהות ודוק: (ע"כ העתקתי מכת"י דודי הגאון בעל כתר כהונה ז"ל):