שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט
סימן טו
כתבו התוס' בפ"ג דר"ה (דף כ"ח) גבי מודר הנאה משופר דמותר לתקוע בו תקיעה של מצוה דדוקא אם מזכיר הנאה הוא דמותר משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל אם אמר תקיעת שופר עלי אסור לתקוע בשופר של מצוה ומטעם דהוא כמו ישיבת סוכה עלי דאסור וכתבו עוד אם לא נחלק משום דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה אבל שופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיעה דאינו מכוון לשיר. ובהר"ן וז"ל וכי אמרי' נמי דשרי דוקא במודר הנאה משום דמלל"נ אבל באומר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור לתקוע אפי' תקיעה של מצוה לפי שהנדרים חלין ע"ד מצוה כדבר הרשות עכ"ל. ובשער המלך פ"א משופר וז"ל ויש לדקדק דמשמע מדבריו ז"ל דדוקא באומר קונם שופר לתקיעתו אבל אם אמר קונם תקיעת שופר עלי מותר דתקיעה דבר שאין בו ממש הוא ואין הנדרים חלין אלא ע"ד שיש בו ממש ואמאי הא אע"ג דנדרים אין חלין אלא ע"ד שיב"מ אפ"ה בל יחל מדרבנן מיהו איכא כדקאמר רבינא בפ"ב דנדרים (דף ט"ו) ופסקוהו כל הפוסקים וכן קשה לכאורה על מה שהקשה הר"ן ז"ל בנדרים (דף ט"ז ע"ב) וז"ל וא"ת כי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דשאב"מ הוא ומאי קושיא הא מדרבנן מיהו אסור ולהא ודאי יש ליישב בבירור דהתם בסוגי' אקרא קאי וכו' והיינו דקשי' לי' דמדאורייתא היכי מיתסר משא"כ הכא בשמעתין קשה. גם ליכא למימר דס"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא חייל למידחי מצוה של תורה וכמו שכן ראיתי ברנב"י וכו' שהרי כ' (בדף ט"ו ע"ב) גבי הנאת תשמישך עלי וז"ל וא"ת האי נידרא דרבנן הוא דהנאת תשמיש לית בי' ממש וכיון דמדרבנן בעלמא הוא היכי תייל נדרא להפקיע מצות עונה וי"ל כיון דנדרא תייל ממילא פקעה להו הנך מצות וחכמים מתנין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת יע"ש ומהתימה על הפר"ת שכתב בסי' תקפ"ו סק"ה וז"ל מסתברא שאם אמר קונם קול שופר עלי דלא הוי כלום דקול לית בי' ממש ואין הנדרים וכו' והוא תימה שהרי לדעת הר"ן ז"ל מדרבנן מיהו תל אפי' למידחי מצוה של תורה עכ"ל השעה"מ:
ולפענ"ד דדברי הר"ן ז"ל וגם דברי הפר"ח נכונים וברורים בלי פקפוק דז"ל הר"ן שם ומפרקינן באומר הנאת תשמישך עלי וכו' אבל הכא באומר הנאת תשמישך עלי שהוא אוסר על עצמו תשמישה הרשות בידו וכדרב כהנא וכו' וכיון דנדרו משכח רווחא חייל וממילא פקע שיעבודא עכ"ל. והדברים משולל הבנה שכתב וכיון דנדרא משכח רוותא חייל והרי ע"ז גופא אנו דנין איך משכת רווחא כיון שמשועבד לה ובע"כ הטעם דכיון דאינו משועבד לעצמו יכול לאסור על עצמו וא"כ הו"ל להר"ן לומר בפשיטות דאף דהשיעבוד עדיין קיים אעפ"כ אין מאכילין לאדם דבר האסור לו. עוד שם בר"ן וא"ת והא האי נדרא דרבנן הוא דהנאת תשמיש לית בה ממשא וכו' וכיון דמדרבנן בעלמא הוא היכי תייל נדרא לאפקועי מצות עונה ומצות פו"ר י"ל כיון דנדכא מיהו חייל ממילא פקעה להו הנך מצות דחכמים מתנין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת עכ"ל. וגם זה משולל הבנה כ' כיון דנדרא מיהו חייל והרי ע"ז גופא אנו דנין איך חייל נדר דרבנן לבטל מצות עונה ופו"ר דאורייתא:
ע"כ נראה בכוונת הר"ן ודבריו ז"ל מדוייקים כמין חומר דהנה עוד כתב שם הר"ן וא"ת וכי אמרינן הנאת תשמישך אמאי מיתסר הא מצות לל"נ וי"ל דכי אמרינן מללה"נ הנ"מ לומר שאין קיום המצוה חשיב הנאה אבל מ"מ אי מיתהני גופא בהדי דמקיים מצוה הנאה מיקרי עכ"ל הר"ן. ולפ"ז בנדרים שם (דף ט"ז ע"ב) דאמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי ופריך רבא וכי מצות ליהנות ניתנו ומשני דאמר ישיבת סוכה ומאי קושיא הרי גם גבי סוכה איכא הנאה בישיבה דהוא הנאת הגוף ושפיר דאסור אפי' באמר הנאת סוכה ובע"כ צ"ל לשיטת הר"ן דגבי סוכה ליכא הנאת הגוף רק הנאת קיום המצוה לבד ובזה שפיר פריך רבא וכ"נ שם במקומו מדברי הר"ן דסובר דגבי סוכה ליכא רק הנאת קיום המצוה ע"ש וא"כ נכונים מאוד דברי הר"ן דבאמת לא עקרו חכמים מצוה דאורייתא ע"י נדר דרבנן רק גבי תשמיש דאיכא ג"כ הנאת הגוף וזה אינו בכלל המצוה כלל דאטו יש ציווי ליהנות הנאת הגוף בהדי תשמיש וא"כ הנאת הגוף ודאי דאסור כיון דנגד חלק זה של הנה"ג אינו עומד כנגדו כלל מצוה דאורייתא ושפיר דחייל הנדר עכ"פ דאסור ליהנות הנה"ג וא"כ היא הגורמת שאסור בתשמיש אף דאיכא מצות עונה דאורייתא והנדר רק דרבנן אעפ"כ בע"כ נידחית מצות עונה כיון דחלק של הנה"ג הוא ענין מיוחד בפ"ע שאינו עומד נגד המצוה כלל וזה כוונת הר"ן שכפל הדברים וכתב כיון דנדרא מיהו חייל והכוונה דבע"כ חייל הנדר על הנה"ג כנ"ל וממילא נידחית המצוה כיון דהנדר מצא מקום לחול מדרבנן עכ"פ על חלק הנה"ג משא"כ גבי סוכה דהוכחנו דהר"ן סובר דליכא הנה"ג רק קיום המצוה לבד ואיכא לפנינו מצוה דאורייתא ונדר דרבנן בזה לא עקרו כלל דאורייתא משום דרבנן ודברי הר"ן ז"ל נכונים לדינא גבי ישיבת סוכה ודלא כמ"ש השעה"מ דהר"ן כתב זה רק להקשות אקרא. וכן כאן בסוגיא כתב הר"ן שפיר דדוקא אם אמר שופר לתקיעה אבל תקיעת שופר עלי לא חייל וכדברי הפר"ח דכיון דגבי שופר ליכא הנה"ג וכדכתבו תוס' דאינו מכוון לשיר ובע"כ צ"ל כן לשיטת הר"ן דאל"כ אמאי מותר גבי המודר הנאה משופר הרי איכא ג"כ הנאת הגוף וליכא למימר משום דאין דעתו על המצוה דהרי הר"ן ז"ל כתב דדוקא גבי מודר מחבירו י"ל דאין דעתו על המצוה אבל בשופר ודאי דעתו גם אשופר דמצוה וא"כ כיון דליכא הנה"ג רק קיום מצוה לחוד שפיר דלא תייל אם אמר תקיעת שופר עלי דתקיעה אב"מ ולא חייל רק מדרבנן ונגד זה עומד מצות תקיעת שופר דאורייתא ובזה לא עקרו כלל דלא עקרו אלא היכי דחייל הנדר בלא"ה מצד אחר שאין עומד נגד המצוה כגון הנה"ג דתשמיש ונכון הוא מאוד: והנה הדברי הר"ן שתירץ אהא דהנאת תשמישך עלי דלא שייך מלל"נ כיון שיש הנה"ג. הרשב"א ז"ל שם לא ס"ל כן ותירץ משום דאפשר לקיים המצוה באחרת והוכיחו הפוסקים מדברי הרשב"א דסובר דאף היכי דאיכא הנה"ג ג"כ מלל"נ וכן סוברים כמה פוסקי'. ובתשו' ברית אברהם חאו"ח סי' ג' הקשה לשיטתם מנלן למילף מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת דילמא מש"ה התירה התורה כלאים בציצית דהרי לא אסרה התורה רק לבישה דאית בה הנאה וכדפסקו כל הפוסקים ומלל"נ אף היכא דאיכא הנה"ג ובלאו הדחי' אין כאן שום איסור דאינו מיקרי הנאה כלל עיין שם:
ולפענד"נ דאף דהרשב"א וסייעתו סוברים דהנה"ג בטל גבי המצוה אעפ"כ הסברא הוא דבאמת קיום המצוה הוי הנאה ובנדרים (דף ל"ה) התירו במודר הנאה מחבירו ללמדו מדרש והלכות אף דלימוד אסור לאבל בימי אבלו משום פקודי ה' ישרים משמחי לב כדאיתא בתענית (דף ל') אעפ"כ במודר הנאה מותר ללמדו משום דמלל"נ רק לעול על צואריהם מש"ה מותר אף דנהנה דעיקר הוי בזה גזירת המקום ב"ה ומש"ה סובר הרשב"א דאף דאיכא ג"כ הנה"ג אעפ"כ כל הנאות בטילות לגבי גזירת המקום ב"ה דכמו דהנאת קיום המצוה עצמה הותרה כמ"כ בטלי שארי ההנאות לגבה. וכ"ז באיסורי הנאה דאסורין כל ההנאות ואף הנאת קיום המצוה ואעפ"כ התירה התורה משום דלל"נ. אבל בכלאים דלא אסרה התורה כלל ליהנות מכלאים ומדאורייתא מותר אף להציע תחתיו רק לבישה שיש בה הנאת הגוף הנאה זו לבדה אסרה התורה אבל הנאת קיום גוף המצוה אף דנימא דליהנות ניתנו אעפ"כ הרי כל הנאות של רשות ג"כ מותר ולא גרע הנאת קיום המצוה משארי הנאות דלא אסרתו התורה מעולם דהרי בודאי אף למ"ד דליהנות ניתנו מותר ליתן צדקה לעניים מלבוש כלאים ומה לי מצות צדקה או מצות ציצית ס"ס התירה התורה כל מיני הנאות חוץ הנאת לבישה וא"כ הנה"ג של הלבישה אין לו ענין כלל שיהי' נגרר אחר הנאת קיום המצוה:
כיון דזה אסור וזה מותר ושאני גבי הנאת תשמישך וכן שארי איסורי הנאה דאסור ליהנות כל הנאות וכיון דאשתרי הנאת גוף קיום המצוה אישתרי נמי כל מיני הנה"ג אבל בכלאים דהנאת גוף קיום המצוה לא הי' מעולם בכלל איסור ומותר לגמרי והנאת לבישה דגוף אסרה התורה אם כן אין לענין הלבישה כלל שייכות להמצוה כיון דזה אסור וזה מותר. כן נ"ל: