אור ברסלב

שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט

סימן ז

סימן ו

לכבוד דודי החריף שלשלת היוחסין החסיד המפורסם כש"ת מו"ה משה אהרן נ"י ויזרח משרה חדש יע"א:

יקרתו הגיעני וע"ד ד"ת אשר בא איידי דחביבין לי אקדמינהו ברישא. בעירובין (דף ל"א ע"ב) השולח עירובו ביד קטן אינו עירוב. ובתוס' שם דטעמא דלא הימנוהו רבנן לקטן כיון דעיקר עירובי תחומין מקרא אסמכוה.

ואע"ג דגבי בדיקת חמץ המנוהו רבנן בדרבנן יעיי"ש. והק' הגאון רעק"א בפי' על המשניות על תמיהת תוס' דדילמא הכא ג"כ נאמן הקטן רק דמיירי דליתי' קמן דנשיילי' ומש"ה בגדול אמרי' חזקה שליח עושה שליחותו אבל בקטן לא שייך חזקה ומש"ה אינו עירוב אבל אם הקטן לפנינו ואומר שהניח העירוב נאמן הקטן ומאי הקשו תוס' וכן תמה בגליון הש"ס שלו ובחידושיו על או"ח סי' תל"ז וכן בדו"ח שלי. וע"ז כתב כבוד דודי רב דברים באם אינו ענין לקושייתו כי עיקר תירוצו שדוחק לפרש המשנה דליתי' קמן.

אבל:

דברי דודי דחוקים דעיקר קושייתו של הגאון רעק"א מנ"ל לתוס' דקטן אין לו נאמנות דילמא מיירי מתני' בליתי' קמן ול"ק קושיית תוס'. אך במחכ"ת של הגאון הנ"ל לק"מ ובחנם הרעיש בספריו ודברי תוס' ברורים ונכונים ומבוארים בדברי הגמ' דהרי הגמ' הק' באם אמר לאחר לקבלו אמאי מהני דילמא לא ממטי לי' ומתרצי בגמ' בעומד ורואהו ומבואר מגמ' דאם אינו רואהו לא מהני ומוכח דאין נאמנות לקטן דאל"כ לאשמעי' רבותא דאף אם אינו רואהו רק שהקטן הגיד שהניח ג"כ מהני.

וכ"ת דא"כ מאי הק' הגמ' אח"כ דילמא לא שקיל מיני' ותי' בגמ' חזקה שליח וכו' ואמאי לא מתרצי דמיירי שהגדול הגיד שהניח דהגדול וודאי מהימן. זה אינו קושי' כיון דבאמת הדין כן דחזקה שליח עושה שליחותו א"כ א"צ הגדת הגדול שהניח דבל הגדתו ג"כ מהני וע"כ מתרץ הגמ' רבותא דסמכינן על חזקה. משא"כ אם נימא דיש נאמנות לקטן א"כ אמאי לא השמיענו התרצן רבותא יותר דהגדת הקטן מהני אלא וודאי מדמתרץ הגמ' בעומד ורואהו משמע דהקטן אינו נאמן ושפיר הק' תוס' קושייתם מבדיקת חמץ. וזה ברור כשמש.

ולענ"ד היא מבואר בדברי תוס' עצמם ע"ש:

ולמען הראותי שעריבים עלי דברי דודי אבוא על דבריו במ"ש מע"כ דודי לפרש המשנה דאינו עירוב דגם ספק אינו כיון דהקטן אין כאן ובא לו קלקול מזה שיהי' חמר גמל אין כאן שליחות מטעם דיכול לומר לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי ומשמע מדברי כבוד דודי דאף אם נימא כשיטת הגרעק"א דיש נאמנות לקטן אעפ"כ בטל השליחות כיון דבא להמשלח קלקול מזה ולענ"ד שלא כדברי דודי נ"י דאל"כ יוקשה על הא דאיתא בגיטין (דף ס"ד) ובנזיר (דף י"א) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים שבעולם זולת מה שהתירו שם בגמרא ונימא נמי דכיון דנעשה להמשלח חוב מזה דאין לך חוב גדול מזה דאסור בכל הנשים ונימא דבטל השליחות מטעם לתיקוני שדרתיך וכו'. ואין לחלק דהתם דמיירי במת השליח דהווי אונס. זה אינו דמה לו להמשלח באונסו של השליח ונימא דהשליחות בטל. אלא וודאי כיון דלא שינה בדברי המשלח ועשה שליחותו והקלקול נעשה מצד אחר דליתי' להשליח אבל בשעת מעשה השליחות הי' ניחא לי' א"י לומר לתיקוני וכו' והה"ד הכא כיון דהקטן הניח העירוב ובשעת הנחה ניחא לי' והקלקול נעשה דליתי' אח"כ דנשיילי' וצריך מדינא להיות קיים השליחות ונעשה ספק דחמר גמל והוא ברור. ואין לדחות ולחלק בזה דהתם באומר לשלוחו צא וקדש וכו' א"כ עכ"פ אין ספק במעשה השליחות דהרי אמרו חזקה שליח עושה שליחותו רק דלא ידעינן איזה קידש מש"ה אינו יכול לומר לתיקוני שדרתיך וכו' אבל הכא כיון דהקטן ליתי' קמן ואין כאן חזקה שליח עושה וכו' רק דבאיתי' קמן יש לו נאמנות אבל בליתי' קמן כיון דאין חזקה ונעשה ספק בגוף המעשה אם עשה השליחות שפיר י"ל לתיקוני וכו' כי אין רצוני להיות ספק בקיום השליחות. זה אינו דהרי גם התם אינו ברור חזקה זו דהרי בדאורייתא אמרי' זו רק לחומרא אבל לא לקולא כדאיתא בגיטין (דף ס"ד וע"ש בתוס' ובמסכתין לקמן בד"ה רב ששת:

אך מ"ש אח"כ לשיטת תוס' דאין נאמנות לקטן ומש"ה לא הווי אפי' ספק כיון דע"י השליחות נעשה ספק ובטל השליחות זה לכאורה י"ל בסברא דהשליחות בעצמו לא ניחא לי' כיון דבע"כ יהי' להמשלח קלקול מזה א"כ תיכף בשעת הנחת העירוב לא ניחא לי' בשליחות כיון דהגדת הקטן לא יתיר אותו ויהי' חמר גמל. ודודי נ"י כתב זאת מסברת עצמו ואביא לו תני' דמסייע לי' דכן כתב הרב משל"מ מהל' אישות בפ"ז במי ששלח שליח לקדש לו אשה והלך השליח וקידשה קידושי דרבנן או ספק קידושין דנסתפק שם דהשליחות בטל מטעם הנ"ל דיכול לומר לתיקוני וכו' וכיוון דודי בגוף הסברא לסברת משל"מ. ואין לחלק דשאני התם דהי' יכול לקדשה קידושי וודאי ולא קידשה רק ספק קידושין מש"ה הווי שינוי בשליחות ומש"ה בטלי הקידושין לגמרי. משא"כ הכא שלא הי' בידו של קטן לעשות השליחות באופן אחר ומש"ה מהני כאן והווי ספק. דהרי ג"כ הכא יוכל המשלח לומר הי' לו להניח בפני גדול דיהי' לו נאמנות כן י"ל לכאורה:

אמנם זה אינו דכיון דלא אמר לי' להניח בפני גדול לא שינה הקטן מדעתו והשליחות קיים וראי' לדבר מהא דאיתא בפ"ב דקידושין (דף מ"ג) האומר לשנים צאו וקידשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכו' והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת וכו' וקיי"ל באה"ע סי' ל"ה דהווי קידושי ספק ועי"ש בב"ש סק"ה דאף אם האשה מודית לדברי העדים הווי ספק קידושין וע"ש בדברי הקהלת יעקב דטעמא כיון דהם נוגעים מדרבנן מחמת שבועת היסת הווי כמו מקדש לפני פסולי עדות דרבנן דהווי ספק קידושין ע"ש (והרי כמה פוסקים ס"ל דפסול נוגע הוא מטעם משקר עי' בחו"מ סי' ל"ז וא"כ הווי ג"כ כספק בגוף המעשה). ולפ"ד משל"מ הנ"ל קשה אמאי הווי ספק לימא המשלח לתיקוני וכו' דהרי השלוחין ידעו מזה דקידושין לא יהי' רק ספק והוי להו לקדשה בפני עדים אחרים כשרים. ומוכח מזה דכיון דלא אמר להם לקדשה בפני אחרים אין כאן שינוי והשליחות קיים והוי ספק. ודומה לזה כתבו תוס' בב"מ (דף ג') ד"ה ולא אמרת דהקשו שם מהא דאבימי דהשליח חייב דא"ל לתיקוני שדרתיך והכא נמי אע"ג דלא אמר לי' בסהדי הב לי' הי' לו מעצמו להשים על הלב. ותירצו בתוס' דשאני התם דהזכיר לקיחת השטר אבל הכא דלא הזכיר עדים כלל יכול השליח לומר אנת האמנתי'. והכא נמי כיון דלא הגיד להם לקדשה בפני עדים אחרים כשרים סבר וקיבל המשלח על ספק קידושין. ואף דיש לחלק נגד דברי תוס' הנ"ל דהתם אם יודע השכיר שקיבל מהני מש"ה יכול לומר אנת האמנתי' ולא עלתה על דעתי שיכפור השכיר אבל הכא אף אם תודה האשה הווי ג"כ רק ספק קידושין והי' להם לעשות כדין שיהי' קידושי וודאי אבל בע"כ מוכרחים אנו לומר כן כיון דלא הזכיר להם עדים אין להם לעשות יותר מציווי המשלח. ועי' ברי"ף כתובות פ"ט בסוגיא דאבימי שכתב באמת על האי דשליח נעשה עד:

ג"כ האי סברא דכיון דלא הזכיר להשלוחין שיתנו בפני עדים אין מחוייבין לפרוע בפני עדים ע"ש רק שהרי"ף כתב כן לענין ממון שאין השלוחין מחוייבים לשלם ולפמ"ש מוכרחין בע"כ לומר כן גם לענין גוף הקידושין וכנ"ל. וא"כ מזה מוכח על נ"ד דשליחות הקטן קיים כיון דלא הגיד לו להניח בפני גדול סבר וקיבל דיהי' חמר גמל וא"כ בין אם נימא כשיטת הגרעק"א ז"ל ובין לשיטת תוס' השליחות קיים:

אבל כל זה כתבתי לפי דברי דודי. אבל י"ל דאין צריך לכל זה דבאמת אין כאן דין שליחות כלל דאין קטן נעשה שליח רק דתוס' כתבו דגם ע"י פיל וקוף מהני כיון דאתעביד שליחות וניחא לי' ומשמע דכאן אין צריך שליחות רק ניחא לי'. וממילא החילוק ברור דבכ"מ דהוא מטעם שליחות וצריך ביטול בפי' לשליחות או שיעשה השליח איזה שינוי ומטעם לתיקוני אבל הכא דסוף סוף אין כאן שליחות רק מטעם ניחא לי' ובזה י"ל כסברתו דאם יהי' ספק בוודאי לא ניחא לי' ומש"ה אינו עירוב כלל ואף ספק לא הווי. ואמת דלקמן (דף ס') במשנה מי שהי' במזרח כתב הר"י הטעם מטעם לתיקוני וכו' ע"ש אבל אין זה סתירה לדברינו דהתם ששלח ע"י גדול ונעשה שליח מוכרח הר"י לומר הטעם מטעם לתיקוני אבל בקטן דאין נעשה שליח בלא ניחא לי' לבד סגי וכדברי דודי נ"י אבל לא מטעמי': אבל עיקר הטעם לדינא נראה כמ"ש כבוד דודי בטעם הא' משום דמעמידין אותו על חזקת תחום ביתו. אולם אתן קצת תבלין לדבריו דאין הכוונה דווקא משום דמעמידין אותו בחזקת תחום ביתו ומש"ה אמרינן דאינו עירוב ואסור בעירוב הקטן רק דגם להיתר תחום ביתו צריך החזקה זו דלכאורה יוקשה אמאי לא אמרינן בי' ספק דרבנן לקולא. דעכ"פ אין כאן חזקה שלא הניח והווי ספק השקול. אמנם הדבר נכון דהרי הר"ן ז"ל כתב במגילה בעיירות שהן ספק מוקף חומה וז"ל ועוד שאם תאמר ספק דדבריהם לקולא נמצא פטור משניהם ומבטל מקרא מגילה ולפיכך קורא בראשון עכ"ל והיינו כיון דסתרי אהדדי מחוייב לעשות המוקדם. ובסי' קי"א ס"ה ביו"ד גבי שאני אומר דבשתי קדירות של היתר ואין בכ"א לבד לבטלו (וע"ש בט"ז) שניהם אסורין כיון דאם באת להתיר קדירה אחת וכן השנית ע"כ צ"ל בכל אחת דזו מותרת והשני אסורה ומאי חזית ע"ש ובמ"א סי' תס"ז ס"ק כ"ה ד"ה מעשה. והכא ג"כ סתרי אהדדי דבשעה שנתיר לו לילך לרוח אחד צריך אתה לומר דהשני אינו עירוב ומאי חזית ומש"ה אסור בשניהם והווי חמר גמל. אבל הכא כיון דקיי"ל דספק דרבנן באתחזק איסורא אסור ובע"כ אסור לילך לרוח העירוב הקטן א"כ ממילא מותר לילך בתחום ביתו כיון דלא סתרי אהדדי. ולפ"ז בהוא בדרך דאין כאן חזקת תחום ביתו הווי חמר גמל לדברינו הנ"ל ולטעם הא' שכתב כבוד דודי מטעם דלא ניחא לי' שיהי' ספק קונה שביתתו במקומו וא"כ נפ"מ טובא לדינא בין ב' הטעמים שכתב כבוד דודי נ"י והיא רק לדעת החולקים על רש"י לקמן דף ס' במשנה ע"ש אבל לרש"י שם עדיין יש מקום ספק בזה:

ובזה מיושב קושיית המל"מ פ"ד מהל' בכורות על קושיית הגמ' דילמא לא ממטי לי' וכו' וגם קושיית הגמ' ודילמא לא שקיל מיני' והק' שם אמאי לא נימא ספק דרבנן להקל ומאי הק' הגמ'. ולדברינו ניחא דאם נתיר לו יהי' מותר בתחום הקטן וגם בתחום ביתו דסתרי אהדדי ובזה סד"ר ג"כ אסור. וקושיות הגמ' ממנפ"ש אם אמרו חזקת תחום ביתו הווי חזקה א"כ הווי סד"ר דאתחזק איסורא. ואם לא נימא חזקת תחום ביתו א"כ הווי כמו שתי קדירות דאסור ודו"ק. הארכתי קצת להפיק רצונו לפלפל בדברים ועוד יש מילין אשר אין לי פנאי להאריך. ב"א הבעה"ח:

תוכן העניינים

שות ברכת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה