אור ברסלב

שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט

סימן ו

סימן ה

שנית על ענין הנ"ל לתלמידי הרב החו"ב מלאפאשנא הנ"ל:

מכתבך השגתי. מריש מ"ש על מה שכתבתי בתשובתי אליך דהצ"צ נעל הדרך בהיתר מכירת סוסים שיעבדו בשבת וע"ז כתבת בשם השבו"י הובא בשע"ת סי' רמ"ו דהצ"צ מיירי רק במוכר על יום או יומים אבל על כל שבתות השנה מודה הצ"צ דמותר. הנה במכתבי הראשון כתבתי בשם הרב מהרש"ז זצ"ל בש"ע שלו בסי' רמ"ו סעיף י"א שכתב ג"כ כדברי השבו"י ותשו' השבו"י אינו תח"י ע"כ לא הבאתי דבריו והמעיין בהצ"צ יראה שנעל הדרך וגם מטעמים שלו מבואר כן והרב ז"ל ג"כ לא כתב לחלק רק לפי טעמו של הצ"צ משום מראית עין אבל לאינך טעמי בוודאי דאוסר הצ"צ לגמרי. אולם כבר תמהתי על דברי הרב ז"ל ותמי' זו הוא ג"כ על השבו"י:

עוד כתבת עמ"ש לתמוה על הצ"צ דמה ענין הסוסים להשדות וע"ז כתבת דהריצב"א מיירי רק כשהישראל והעכו"ם הם שותפים בהבהמות. והנה בעצמך כתבת אח"כ שבסס"י רמ"ו ברמ"א מבואר דאפי' הבהמה כולה של הישראל ג"כ הדין כן אולם לא ראית שהצ"צ עצמו מביא דברי הרמ"א הללו וכפל הדברים ע"כ תמהתי על דבריו:

והנה במ"ש עמ"ש כיון דאם ימכור הקרקעות לבד ולא הבהמות יוכל לבוא לידי פסידא שלא ימצא קונה על הבהמות ובזה מודה הצ"צ דמותר וע"ז הארכת בדבר שפתים דבעי דווקא שיהי' פסידא בבירור משא"כ הכא שהוא רק חשש פן יכוף אותו העכו"ם לקיים השכירות והדברים הללו נאמר עליהם אל תצדק וכו' במה שנוהגין היתר ע"פ ר"ת ז"ל ורק בעל נפש צריך לחוש ונחמיר עוד במה שהוא מכירה לפנינו ונחמיר יותר מבזמן התלמוד וגם ממקומו הוא מוכרע לפ"מ שפירשתי בכוונת הצ"צ כיון שהברירה ביד העכו"ם לקנות סוסים אחרים מש"ה מותר למכור הבהמות לעכו"ם אף כשהבהמות הם כולם של ישראל ואף שאין הברירה ביד העכו"ם לעבוד עם הבהמות של הישראל אעפ"כ כתב בפירוש הצ"צ דמותר מטעם פסידא ואף:

דאולי לא יקנה העכו"ם בהמות אחרים אעפ"כ מתיר הצ"צ דאולי יקנה ואז לא יהי' להישראל קונה אחר ואיכא פסידא:

ומ"ש במכתבך דמוטב למכור לא ע"י שליח רק ע"י קונה ישראל אחר שיהי' ישראל השני ממוצע בין ישראל הראשון ובין העכו"ם ולחוש לדעת הב"ח ביו"ד סי' קנ"א שכתב דאין להקל למכור ע"י שליח רק ע"י סוחר ומזה הוכחת דהב"ח סובר דגם ע"י סוחר שקונה להרוויח ג"כ לא מיקרי פסידא או דהב"ח חולק על היתר דפסידא ומה שהכריח אותך לזה הוא מפני שכ' הב"ח שאין להקל במקום שהתוס' והרא"ש אוסרים וע"ז כתבת וכי הילכתא למשיחא אתי לאשמועינן ומזה הוכחת דהב"ח חולק על כל ההיתירים וכתבת בזה שני פירושים או דהב"ח סובר דגם ע"י סוחר לא מיקרי פסידא או דחולק על ההיתר דפסידא. ותמה אני איך עלה בדעתך שהב"ח יפלוג על כל הפוסקים המתירים בזה"ז. והנה יש לי עוד טורים ישנים בלי פי' הב"ח ע"כ לא ראיתי בו אולם עתה ראיתי בלשון הב"ח ולדבריך מ"ש הב"ח וז"ל ומ"ש בש"ע להתיר ע"י סרסור נמשך אחר, דברי הרמב"ם ואין להקל במקום שהתוס' והרא"ש, אוסרים ודבריו קאי אמ"ש מקודם דלפירש"י ספסירא הוא סרסור אבל לפי' תוס' והרא"ש ספסירא הוא סוחר וע"ז כתב הב"ח שאין להקל נגד התוס' והרא"ש ולדבריך היכן מצא בדברי תוס' והרא"ש לאסור הרי אדרבא מתירין בזה"ז ואף אם נימא דקאי אעיקר פי' הגמ' דהתוס' והרא"ש ס"ל דספסירא היינו סוחר אעפ"כ זה ניחא אדברי הרא"ש אבל בתוס' לא מצינו כלל דספסירא היינו סוחר. אבל כוונת הב"ח אינו כן ודבריו עצמו המה סתירה לדבריך:

והנה אקדים מ"ש יסוד מוסד דאם נפרש דספסירא היינו שליח א"כ אין כאן פסידא כיון דאפשר ע"י שליח וכמ"ש הריטב"א והה"מ פ"כ מהל' שבת לאסור אף בזה"ז שלא ע"י שליח. זולת אם נסמוך על ההיתר דר"ת דהאידנא נשתנה הזמן מזמן התלמוד ואין בקיאין בקלא וגם ליכא למיחש האידנא לשאלה ושכירות והיתר זה לא ניחא להו להריטב"א והה"מ. וגם הר"ן ז"ל כתב ע"ז דבעל נפש ימעט אבל לפי היתר השני של מהר"י מטעם פסידא וזה הטעם ליתא אלא אם נפרש דספסירא סוחר ולאסור ע"י שליח א"כ חומרא זו אתא לידי קולא דגם בזמן התלמוד הי' מותר במקום דאיכא פסידא ובזה ג"כ ראיתי שגיאה בדבריך שכתבת דאיך אפשר לומר דע"י סוחר יש הפסד דהרי הטור פי' ספסירא סרסור ואעפ"כ מתיר מטעם פסידא וכתבת דהרי גם בזמן התלמוד הי' פסידא ע"י ספסירא ואעפ"כ לא התירו רק ע"י ספסר והוא שגיאה גדולה דבזמניהם הי' שכיח קונים הרבה ישראלים ורק אם נפשו חשקה מאיזה טעם למכור לעכו"ם לא התירו רק ע"י ספסירא כיון דליכא פסידא דיכול למכור לישראל הקונה עבור עצמו אבל בזה"ז שאין קונים ישראלים מצויים ואם לא נתיר רק ע"י ספסר יהי' הפסד. כללו של דבר דאם נפרש ספסירא סוחר ונאסר שליח חומרא זו אתא לידי קולא דבזמנינו מותר אף בלא ממוצע ולא נשתנה כלל מזמן התלמוד רק בזה דעכשיו אין דרין ביחד ואין קונים מצויים אבל גוף הדין לא נשתנה דגם בזמן התלמוד הי' מותר במקום פסידא. אולם יצמח חומרא דאסור לקנות ולמכור להרוויח דלא התירו רק ע"י ספסר ואף שגם הוא ישראל ומי התיר לו למכור אעפ"כ כיון שספסר דרכו לקנות ולמכור לאלתר ליכא למיחש לשאלה ושכירות ונסיוני וכמ"ש בעצמך במכתבך ומש"ה מותר לספסר ישראל לקנות ולמכור וכן הוא האמת אבל מי שמשהה בביתו וקונה להרוויח אסור וכמ"ש תוס' והטור להדיא וא"כ מי שמתיר ע"י שליח וכפירש"י קולא זו אתא לידי חומרא דאסור למכור שלא ע"י שליח כיון דאפשר ע"י שליח ליכא פסידא זולת אם נסמוך על היתר דר"ת ולהתיר על כל אופן וזה לא ניחא להו להפוסקים ועכ"פ לבעל נפש רק למכור ע"י שליח אבל הסוברים לאסור ע"י שליח רק, ע"י סוחר חומרא זו אתא לידי קולא להתיר למכור לעכו"ם אף לבעל נפש רק לקנות ולשהותו בביתו ולמכור להרוויח אסור:

ומעתה כוונת הב"ח י"ל בשני פנים ושניהם על קוטב אחד והיינו דהמחבר כתב דאין מוכרין גסה אם לא ע"י סרסור ועכשיו נהגו היתר בכל וע"ז קאי הב"ח אסוף דברי המחבר דהמחבר ראה שנוהגין היתר ולשיטתו דסובר כרש"י והרמב"ם דספסירא היינו סרסור ואין לנו היתר דפסידא ובע"כ דלהמחבר סומכין על היתר דר"ת דהאידנא נשתנה מזמן התלמוד ומותר אף בלא שליח ובלא סוחר ואף לקנות להרוויח וכמ"ש באמת הט"ז והש"ך בכוונת המחבר. וע"ז כתבו הט"ז והש"ך דברי הר"ן דבעל נפש יחוש וע"ז כתב הב"ח אסוף דברי המחבר דאין ראי' ממה שהעולם נוהגין להתיר דבאמת אם היינו סוברין דספסירא שליח אין לנו היתר כלל וכדעת הריטב"א והה"מ והנה המחבר שנמשך אחר דברי הרמב"ם ועכ"ז ראה שנוהגין היתר וא"כ מותר לגמרי דבע"כ סומכין על ההיתר דר"ת וע"ז כתב הב"ח דההיתר הוא דספסירא היינו סוחר וההיתר הוא מטעם פסידא וא"כ לקנות ולמכור אין להקל במקום שתוס' ורא"ש אוסרים ובזה שפיר כתב הב"ח דהרי תוס' כתבו בהדיא דלשיטה זו אסור לקנות להרוויח וגם הרא"ש נראה שסובר מטעמא דפסידא ובזה כתב הטור בהדיא דלטעם זה אסור לקנות להרוויח זה נראה בכוונת הב"ח. או י"ל דכוונתו יותר כפשוטו דקאי אתחלת דברי המחבר דכ' להתיר ע"י סרסור וע"ז כתב להחמיר כפי' תוס' והרא"ש דספסירא היינו סוחר ובע"כ דתוס' ס"ל ג"כ כן כיון דכתבו עיקר ההיתר מטעם פסידא ואי ספסירא שליח ליכא פסידא ומוכח דהתוס' ס"ל כהרא"ש ולפ"ז אין להקל לקנות להרוויח ולמכור אם לא ע"י ספסירא שקונה ומוכר לאלתר. ס"ס אין כוונת הב"ח כדבריך. ומדבריו גופי' מוכח דס"ל טעמא דפסידא ובזה כתבתי שפיר דע"י שליח מותר ממנ"פ דאי נאסר ע"י שליח רק ע"י סוחר א"כ מותר לגמרי בזה"ז אף לבעל נפש מטעם פסידא ודוק:

ואגב אכתוב לך מה שק"ל לשיטת הפוסקים דספסירא היינו סוחר וא"כ המוכר מוכר לספסירא דהוא ג"כ ישראל והספסירא מוכר לעכו"ם והוא מותר למכור: לעכו"ם ומטעם דליכא למיחש בי' לשאלה ושכירות ונסיוני א"כ הא דאמרו בגמ' ר"א שרי לזבוני חמרא אידא דספסירא אי משום נסיוני וכו' ואי משום שאלה ושכירות וכו' וקשה דלמה לי' להזכיר המוכר הראשון שהוא מוכר בהיתר שהרי מוכר לישראל ועיקר הדין דהספסירא מותר למכור לעכו"ם דליכא למיחש בי' לשאלה ושכירות ונסיוני וא"כ הול"ל ר"א שרי לספסירא לזבוני חמרא דהרי זה הוא עיקר הרבותא וגם הול"ל לזבוני חמרי ביו"ד לשון רבים כיון דאספסירא קאי ולא חמרא באל"ף דקאי אמוכר הראשון ואע"פ דלישראל החשוד למכור לעכו"ם ג"כ אסור למכור לו וכדאיתא להלן בגמ' אבל עכ"ז הו"ל למנקט ההיתר דספסירא דהוא העיקר וממילא ידעינן דמותר למכור להספסר ובשלמא להמפרשים דספסירא היינו שליח שפיר אבל להמפרשים דספסירא היינו סוחר קשה ויש לי בזה דברים ואין רצוני להאריך רק כתבתי לעורר המעיין:

ובגוף הדבר שכתבת דמוטב ע"י מכירה לישראל אחר והישראל אחר ימכור לעכו"ם דהוא ההיתר דספסירא אליבא דהרא"ש. הנה אנכי נטיתי מזה חדא דכבר כתבתי דע"י שליח אין שום מיחוש כלל ואף לבעל נפש. ועוד דאולי הסוברים דספסירא היינו שליח אוסרים ע"י סוחר וכמ"ש דמי התיר לספסירא עצמו וביו"ד סי' קי"ז לענין סחורה בדברים האסורים דמותר בנזדמן דעת כמה פוסקים לאסור ע"י סוחר ולהתיר ע"י שליח. ואף שאין ראי' גמורה משם אעפ"כ י"ל כן וביותר נטיתי מזה שלא רציתי להכניס ישראל אחר באמצע שיקנה הבהמות לכתחלה ולמכור ע"י הערמה וגם למה נכניס ישראל אחר אולי יבזבז העכו"ם ויפסיד הישראל ויהי' מוטל על הישראל לשמור את העכו"ם. ואם נאמר שאם יטעון הישראל הקונה שלא קנה בקני' גמורה רק בהערמה בעלמא ונזכה בדין את ישראל הקונה א"כ איגלאי מילתא למפרע שהיתה הערמה וכמ"ש בתשובתי אליך בשם הראב"ד ז"ל ואם יכתוב בהשטר שאינו מחויב לשלם זולת אם ימכרנו לאיזה עכו"ם מי שיהי' ויגבה ממנו ואז יתחייב לשלם א"כ מיחזי כחוכא והערמה הניכרת וזה אסור ומשום זה אינני כותב רק ע"י שליח בהרשאה וגם זה רק במקום שאפשר וכמ"ש במכתבי הקדום:

עוד כתבת עמ"ש למכור ולהשכיר מעט יותר משוויו וע"ז כתבת שאדרבא יותר טוב לכתוב פחות משוויו כדי שהלוקח יגמור בדעתו לקנות והמוכר ס"ס גמר ומקני מפני איסור שבת. הנה מה שהבאת מדברי תוס' בע"ז (דף ע"א) גבי בכור ומאו"ח סי' תמ"ח לענין חמץ שיכול למכור בדבר מועט אינו דומה לשם דגבי בכור מבואר ביו"ד סי' ש"כ ס"ו דמצוה בזה"ז לפוטרו ובחמץ איכא עשה דתשביתו ומשום המצוה או האיסור גמר ומקני אבל הכא הברירה ביד הישראל שלא יעבדו הבהמות בשבת וגם מ"ש בשם השבו"י שמתיר גם לענין שבת למכור סוס בדבר מועט כבר כתבתי לך שתשו' שבו"י אינו תח"י וכפ"מ שמביא הבאה"ט סי' רמ"ו דבריו מיירי התם במושל שבא לישראל להשאילו או להשכירו והישראל אינו יכול למאן נגדו ע"ש ובזה שפיר התיר אבל לא כשהברירה ביד הישראל. ואפי' גבי בכור י"ל שלא כתבו תוס' רק במקנה את הראש או את הריאה בדבר מועט דההפסד מועט וריוח דבכורה מרובה וכן בחמץ אם לא ימכרנו עכ"פ בדבר מועט מוכרח לבערו לגמרי אבל לא לענין עבודת בהמות בשבת שאינו הפסד גדול ואם ימכור בדבר מועט יצא שכרו בהפסדו ולא גמר ומקני ויותר טוב לכתוב יותר משוויו דבזה יותר גמר ומקני כמו במוכר מפני רעתה דאף בעייל ונפק אזוזי קונה וגם כדי שלא יוכל המוכר לבוא בשום פעם לידי הפסד. ומ"ש דביותר משוויו אין העכו"ם גומר לקנות נטית מדרך כל האחרונים ובפמ"ג או"ח סי' תמ"ח במ"ז סק"ו מבואר דבפחות מכדי אונאה מותר אף לכתחלה וגם בנוסח הרב ז"ל כתב בסוף הל' פסח למכור בהמקח שמוכרין בהשענק במדות קטנות על הגלעזיל אף שמוכר לו כמה אלפים מדות גדולות. ואם באנו לחוש בענין אי כוונת העכו"ם לקנות לעולם לא נצא מידי חשש אף אם ימכור לו בפחות משוויו דהא העכו"ם אינו משים על לבו כלל שיווי המקח ואם משים על לבו ויודע בוודאי דגמר וקונה וכבר טרחו האחרונים במכירות הללו וכמה קולמסין נשתברו עי' סי' תמ"ח וביו"ד סי' ש"כ ובגליון רש"א שם ונניח על מנהג ישראל המתירין וגם אנכי אינני כותב רק למשל אם הריווח עולה לשבוע ט"ו רו"כ הנני כותב באופן שלהעכו"ם יגיע ריווח רק חמש רו"כ וזה ג"כ יספיק שלא יהי' אונאה והרב מהרש"ז ז"ל כתב ג"כ במקח שמוכרין במדות קטנות לאחדים, ס"ס על דעתי אני עומד שלא ליזיל בתר איפכא רק לכתוב הכל כנ"ל ועם כל התנאים לטובת המוכר ורק שהקונה יבין כל הדברים הנאמרים בהשטר וכל מ"ש במכתבי הקדום המה כראי מוצקים. ממני רבך הדו"ש:

תוכן העניינים

שות ברכת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה