שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט
סימן ה
רב שלום לתלמידי הרב החריף המובהק השנון כיון דנבט נבט כש"ת מו"ה גבריאל נ"י אבדק"ק לאפאשנא:
אחד"ש האומנם כי טרדותי רבו למעלה ראש מכל הצדדים. עכ"ז הנני לקיים הבטחתי לבאר:
טעמי בהעתקת שטר מכירה שנתתי לך.
והניין לי אשר נתגלגל ע"י זכאי לחרות הדברים עלי גליון:
הנה הרב בעל צמח צדק סי' ל"ה נעל הדרך בהיתר מכירת סוסים שיעבדו בשבת והמ"א בסי' רמ"ו סק"ט רמז עליו. וכנראה שמודה לו במקצת ולא בכולו וגם בס"ק ט"ז לא אסר רק באם הוא עבדו. וכנראה שטעמו משום דמצווה על שביתת עבדו או אפשר כוונתו מפני שהוא מלאכת הישראל. והנה בעל צמח צדק כתב שם לאסור למכור הסוסים לשכירים עכו"ם המוליכים סחורה של הישראלים המוכרים:
ואחרי האחרונים לא הביאו דבריו רק כנראה שהתירו ע"כ אמרתי להביא דבריו בקיצור הנה מריש כתב לאסור מדאמרו בפ"ק דע"ז (דף ט"ו) דאין מוכרין להם בהמה גסה ובגמ' שם גזירה משום שאלה ושכירות ויעבור על שביתת בהמתו. או משום נסיוני רק דהאידנא התירו משום דא"א ע"ש בתוס' ד"ה אימור ובר"ן בשם הר"י ז"ל ומשום פסידא. אבל כאן דאפשר שתשבות בשבת דזה לא מיקרי פסידא רק הרווחה ע"כ אסור למכור הסוסים כיון שמושכים בקרון והוי מלאכה. ומ"ש הב"י בסי' רמ"ה בשם הריצב"א להתיר בישראל שיש לו שותפות עם עכו"ם היינו התם בשותפות דאיכא פסידא ע"ש. והנה על זה י"ל להתיר וכמ"ש התוס' שם בשם הר"ת דהאידנא אין רגילין להשאיל ולהשכיר וגם נסיוני ליכא האידנא וכ"כ ביו"ד סי' קנ"א סעי' ד' ובט"ז ובש"ך ז"ל שם. רק שכתבו בשם הר"ן ז"ל דבעל נפש ימעט בדליכא פסידא. אלא דאפי' להצ"צ דרק משום פסידא התירו אעפ"כ יש עצה למכור ע"י שליח ובהרשאה כדין. דהרי בגמ' שם דשרי לזבוני איידי דספסירא והיינו ע"י סרסור דבזה לא גזרו. ובזה יש ב' פירושים דמדברי הרא"ש ז"ל נראה דספסירא היינו סוחר שקונה בהמות למוכרם לאלתר. אבל מהריטב"א ז"ל שם נראה דהיינו סרסור דכתב שם לדחות ההיתר שהתירו למכור בזה"ז ומשום פסידא וכתב שם דליכא פסידא דהרי אפשר למכור ע"י ספסירא וכתב שם עוד דבמוכר שלא ע"י סרסור נקרא עבריין. ולהריטב"א ז"ל לא ס"ל שני ההתירים הנ"ל לא היתר דהר"י ז"ל ולא היתר דהר"ת ז"ל וגם הה"מ פ"כ מהל' שבת הל' ה' סובר כהריטב"א. ע"כ אומר אני דע"י שליח ובהרשאה מותר ממנ"פ אף לבעל נפש דאי כפירוש הריטב"א והה"מ א"כ ע"י שליח לא גזרו. ואי כפירוש הרא"ש ז"ל א"כ עדיין מותר משום פסידא דמה יעשה אם לא ימצא סוחר. ועוד דסוחר קונה להרוויח ואיכא פסידא.
דהריטב"א והה"מ ז"ל אזלי לשיטתם דסוברים דספסירא היינו סרסור שפיר דוחים היתר של הר"י ז"ל דהרי ליכא פסידא דאפשר ע"י סרסור. אבל אם נימא כפירוש הרא"ש ז"ל א"כ ההיתר דהר"י ז"ל במקומו עומד ומותר למכור אף בעצמו. ע"כ עשיתי כמה פעמים השטר מכירה ע"י הרשאה לחוש לדברי הריטב"א והה"מ שאוסרים לגמרי שלא ע"י סרסור. אבל אין מעכב דהרי פסקינן ביו"ד דהאידנא מותר לגמרי וכנ"ל רק דבעל נפש ימעט בדליכא פסידא אבל לפענ"ד גם בזה ליכא חשש וכמו שיבואר להלאה:
הנה הצ"צ כתב והבאתיו לעיל דאף דהריצב"א ז"ל התיר בישראל ועכו"ם שהם שותפין למכור השוורים התם רק בשותפות ומשום פסידא. ואף שהבהמה כולה של ישראל אעפ"כ כיון שהשדות המה בשותפות והעכו"ם יעשה מלאכה בע"כ דישראל ואיכא פסידא. אבל בנידון דידי' דהישראל היא המוליך השחורה והעכו"ם הוא שכירו ויכול לשבות בשבת אלא שמערים למכור הסוסים להפקיע איסור שבת ובזה ליכא פסידא אלא רווחא דידי' כיון דמחויב לשבות ובזה ליכא היתר למכור בהמה גסה ודמיא להא דאמרו בב"מ פרק הפועלים (דף צ') הלין תורין דגנבין וכו' הערמה איתעבד בהו וכו' וראוי לקנסם שלא יהיו רגילין למכור כיון דליכא פסידא אלו תורף דבריו. והנה דבריו סתומים דמאי ענין הסוסים להשדות דבשלמא כשהסוסים הם בשותפות והעכו"ם יעבוד בהם בשבת בע"כ דישראל שפיר התיר הריצב"א ז"ל שלא יעבור על שבות בהמתו. אבל כשהסוסים הם כולם של ישראל מה לן בזה מה שיעבוד בהשדות בע"כ דישראל לענין היתר הסוסים ואי שם מותר א"כ מפני מה אסר הצ"צ ואי כוונתו משום הערמה א"כ יש לן איסור חמור שבות בהמתו דהוא דאורייתא והצ"צ תפס גזירה דרבנן מכירת גסה והמכירה בעצמה היא רק גזירה דשאלה ושכירות ויעבור על שבות בהמתו והי' לו לומר בפשיטות דהמכירה אינה מועיל ועובר על שבות בהמתו. אבל מה שהתיר הצ"ל במקום פסידא אפי' כשכולה של ישראל מבואר דהערמה מועיל אפי' בדאורייתא רק דמכירת גסה אסור בדליכא פסידא לשיטת הר"י ז"ל וא"כ גם בדינא דהריצב"א ז"ל כשהבהמה כולה של ישראל ג"כ ליכא פסידא. ובע"כ כוונתו דבאמת לענין שבות בהמתו מועיל הערמה אפי' בדאורייתא רק החילוק הוא דבדינא דהריצב"א ז"ל דהם שותפין ויוכל העכו"ם לומר לקנות בהמות אחרים ולעבוד בהם בשבת כי מה לו להעכו"ם לאיסור שבת דישראל וא"כ לא יהי' לו הישראל קונה אחר על הבהמות ואיכא פסידא. אבל בנידון דהצ"צ דאין כאן שותפות והוא רק של ישראל ורק רצונו למכור להפקיע איסור שבת ובזה ליכא פסידא ואסור מכירת גסה. ולפ"ז להתיר להדזערדזאווצעס למכור או להשכיר וגם למכור הסוסים נראה דבזה מודה הצ"צ דמותר אפי' לבעל נפש דכיון שמשכיר או מוכר השדות א"כ ממילא הבהמות השייכים לזה איכא פסידא דלא יזדמן לו קונים. וא"ת לא ישכיר הדזערדזאווע ולא ימכור הבהמות כיון דהכל הוא הערמה ולירא פסידא. הא ליתא כיון דמכירות השדות מותר דבזה לא גזרו חכמים ואף בהערמה ורק על מכירות בהמות גזרו משום גזירה דשאלה ושכירות ובמקום פסידא מותר אף בבהמות. א"כ איך נאסור מכירות השדות משום הבהמה דזה וודאי א"א לאסור. וממילא כיון דהשדות מותר למכור ואסור להישראל לתבוע את העכו"ם להחזיק השדות אם ישלם לו כפי המדובר א"כ ממילא מותר ג"כ הבהמות מטעם פסידא דעכ"פ יש אופן שיבוא לידי פסידא כמי במכירות שדות גמורה בלי הערמה ועדיף מנידון דהריצב"א ז"ל כיון שמוכר כל השדות ואין לו צורך בהבהמות:
אלא דלפ"ז העגלונים המוכרים הסוסים משום שבת בזה יש לבעל נפש לחוש דאין להתיר הסוסים אגב מכירת העגלות כיון שאם העכו"ם ישלם לו יקנה סוסים ועגלות אחרים כיון שזה הוא מחייתם ומינו מצוי בשוק וליכא פסידא. וכמש"כ התוס' בע"ז דלקנות לכתחלה ולמכור אסור לשיטת הר"י ז"ל דליכא פסידא וכמו בדינא דהצ"צ. ע"כ יש לבעל נפש לחוש וכש"כ לשיטת הריטב"א ז"ל דאוסר לגמרי שלא ע"י שליח, ע"כ יש לבעל נפש למכור ע"י שליח ובהרשאה וכמשכ"ל יבזה מותר אפילו לבעל נפש ממנפ"ש וכמשכ"ל ודו"ק:
עוד כתב שם הצ"צ הנ"ל לאסור כמש"כ התה"ד בחמץ שצריך למכרו דווקא לעכו"ם שהוא מחוץ לביתו של ישראל. וא"כ למכור להשכירים שלו אסור אבל באמת אין לחוש כלל לזה דנראה שגירסא שלו הי' בהתה"ד לעכו"ם שמחוץ לבית. אבל בסי' תמ"ח סעי' גימ"ל כתבו כל האחרונים דגירסא הוא מחוץ לבית וקאי על החמץ ומטעם אחריות ע"ש. אבל העכו"ם אפי' הוא בביתו ומשרת שלו מותר. ועי' ט"ז ס"ק ד' וא"כ אין לחוש כלל:
עוד כתב הצ"צ דכיון שהמכירה הוא רק על שבת לחוד ואפילו אם ילמדו למכור על כל הזמן שיהי' הבהמות אצלו. אעפ"כ כיון שהישראל תמיד עם הבהמות ומזונותיהם עליו והעכו"ם אינו אלא שכירו ליום או לחודש ומיקרי הכל על שם הישראל א"כ איכא מראית עין דהרואים יסברו שבהמה של ישראל עושה מלאכה בשבת ומש"ה אסור. והנה הרב מהרש"ז ז"ל בש"ע שלו בסי' רמ"ו סעי' י"א כתב לחלק בין אם מוכר רק לשבת לחוד דבזה איכא מראית עין אבל כשמוכר גם לימות החול ליכא מ"ע. ובק"א שם כתב דזה כוונת הצ"צ. ואף שהדיוקים סותרים אהדדי אעפ"כ דיוקא דרישא עיקר כדמוכח מסוף דבריו. דאף כשמקנה לכל משך הזמן אם הוא תמיד וכו' אלמא דדיוקא דסיפא לאו דווקא ודיוקא דרישא עיקר. ותמהני מאוד על דבריו ז"ל דהרי מבואר בהדי' איפכא דאפילו מוכר על כל הזמן אם הישראל תמיד עם הסוסים איכא מ"ע וליכא כאן שום סתירה ובחדא מינייהו בין כשמוכר לשבת לחוד ובין מוכר לגמרי אעפ"כ כשהוא תמיד עם הבהמות ומזונותיהם עליו איכא מ"ע:
ודרך אגב אומר שגוף דברי הצ"צ ז"ל שכתב שהעכו"ם הוא שכירו ליום או לשבוע או לחודש וכפל ושילש הדברים. והוא תמוה מאוד דבשלמא לשבוע או לחודש י"ל דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל הובא בסי' רמ"ד סעי' ה' וכמ"ש הרמ"א ז"ל שם דבשכרו למלאכה מיוחדת מותר אבל שכיר יום לכ"ע אסור דהווי שלוחו. ואפילו שכרו בימי החול אעפ"כ אם משלם לו עבור כל יום ויום אסור מדינא וכמ"ש המ"א שם בסק"ג. ואולי י"ל דכוונתו שהעכו"ם מקבל עליו להוביל הסחורה למקום ידוע רק שהשכירות הוא כפי הימים וזה עדיין הווי קבלנות כיון שמקבל עליו לגמור מלאכתו להובילה למקומו. וכעין זה מבואר בסי' רמ"ז סעי' גימ"ל:
ולפ"ז נראה דטעמו של הצ"צ ז"ל הוא דאף שמכר הסוסים אעפ"כ כיון שעדיין הוא שכירו באותו ענין ומזונותיהם על הישראל והוא תמיד עמם בימי החול איכא מ"ע. אבל בסי' רמ"ה מבואר דאפי' בשותפות ליכא מ"ע וכמ"ש המ"א בסק"א דבהתנה מותר וליכא מ"ע ועי"ש בסק"ח. ומשמע שאפי' הי' מתחילה כולו של הישראל ואח"כ נעשה העכו"ם שותף אעפ"כ מותר. ואפי' במרחץ דאסור להשכירו מדינא דגמ' מפני שנקרא על שמו אעפ"כ בשותפות מותר. הרי בשותף עוסק ג"כ הישראל עם העכו"ם וע"ש בהגה"ה בשם י"א והוא דעת הר"ן ז"ל דכששניהם עוסקים ביחד בימי החול דמותר לכ"ע. וא"כ לפ"ז כש"כ במוכר לגמרי דוודאי מותר ובזה צדקו דברי הרב מהרש"ז ז"ל בש"ע שלו שהבאתי לעיל דכתב רק לחלק בין מוכר לשבתות לחוד ובין מוכר לגמרי והוא מדברי הצ"צ הנ"ל ואעפ"כ כתב שם הרב ז"ל בהדיא דכשמוכר לגמרי ליכא מ"ע ואף כשאינו של העכו"ם ממש ג"כ מתיר ע"ש. אלא שכתב שם דבלא מכרו ממש יש לפרסם ברבים שעשה דרך היתר. וא"כ כש"כ במכירה ממש דוודאי מותר דהמכירה בעצמותה יש לה קלא ואין צריך פרסום כלל. אלא דאפי' לפ"ד הצ"צ ז"ל אעפ"כ כיון דלא מצינו בגמ' שום חשש מ"ע במכירה ורק הוא סברת הצ"צ ז"ל א"כ בוודאי מותר במפרסם ברבים.
ע"כ אני נוהג בשטרי מכירות לשבתות הנני מצווה להכריז בפומבי' שנעשה דרך היתר:
אך כל זה במכירה אבל בשכירות עדיין י"ל לחוש למ"ע דהרי במרחץ אסרו בגמ' להשכיר משום מ"ע. וא"כ י"ל דאף בשדה ושארי דברים היכי שהוא ג"כ עוסק בזה איכא מ"ע כיון דבשכירות גופי' לית לי' קלא רק דההיתר הוא בשדה משום דדרכו באריסות אבל בכנידון דהצ"צ ז"ל י"ל דאיכא מ"ע דהרי בשכירות יש מקור לזה בגמ'. ואפי' כשהוא של ישראל רק בשכירות וחזר והשכירו אעפ"כ משמע מהט"ז ז"ל בסי' רמ"ג סס"ק ב' דדווקא שלא ישב בה ישראל ולא נקר שמו עליו אבל אם ישב בה ישראל לא מהני שכר וחזר והשכיר. וא"כ השוכרים הדזערדזאוויעס ואחר זמן חוזרים ומשכירים ובימי החול גם המה עוסקים יש לחוש למ"ע וכמ"ש הצ"צ ז"ל. אבל נראה דכ"ז הוא רק כששכרו לשנה ומשכירו על חצי שנה אבל כשמשכירו על כל הזמן ששכר ולא נשאר לו שום שיור בזמן השכירות הווי כמו מכירה ממש כיון שכל הזכות שיש לו נותן להעכו"ם ואף אם אינו משכיר כולו רק מקצתו אעפ"כ אותו החלק שמשכיר הווי כמכירה לגמרי ובזה מודו דמותר רק מהיות טוב ראוי להכריז ולפרסם ברבים:
ודע כי אע"פ שהחליטו רוב פוסקים דהערמה מועיל וכן הוכחתי למעלה מדברי הצ"צ ז"ל אעפ"כ, אם יש מעשה מוכיח שהוא הערמה אינו מועיל כאשר אמרתי לך בע"פ בהיותך בפ"ק. ודבר זה למדתי ממה שאמרו בפ"ק דע"ז (דף כ"ב) בישראל ועכו"ם שותפין דבהתנה מתחילה מותר ואם באו לחשבון אסור. ופירש הראב"ד ז"ל הובא בר"ן ז"ל דאע"פ שהתנה טול אתה בשבת וכו' אם אח"כ באו לחשבון שתהי' חלוקתן שווה אסור דאשתכח דתנאי דמעיקרא הערמה בעלמא הוא הרי דמבטל אף למפרע כיון שיש מעשה מוכיח על:
ההערמה. ע"כ הנני כותב שהדירות אשר הדזערזאווצע דר בהם אינם בכלל השכירות ונשארו להמשכיר ומטעם הנ"ל שלא יהי' הערמה הניכרת לכל מה דאפשר לתקן מתקנינן:
ומה שעלה בדעתך דמוטב לבל להתנות תנאים לטובת המוכר והמשכיר כדי שיהי' כמוכר שדהו מפני רעתה והוא קצת תיקון לענין הערמה. אין ענין כלל דזה לא שייך רק בנפל לו בירושה וכדומה או לענין הפקעת בהמה מבכורה אבל לענין שבת דבשעה שקונה השדות יודע שאסור לעשות מלאכה בשבת ואעפ"כ קונה או שוכר. א"כ אין זה מוכר מפני רעתה כלל וכעין שכתבו התוס' בע"ז (דף ט') לענין מכירת גסה דאסור לקנות ולמכור כדי להרוויח דבזה ליכא פסידא. אלא דמוטב יותר למכרו או להשכירו מעט ביותר מכדי שווי' דזה הווי כמוכר מפני רעתה כמבואר בחו"מ סי' ק"צ והוא להיפוך ממה שעלה ברעיונך לכתוב בלי תנאי ואני נוהג לכתוב בו כל התנאים לטובת המוכר והמשכיר כמו שעושין בקאנטראקט ממש שלא יהי' הערמה ניכרת ולכתוב בו מעט יותר מכדי שווי':
והנה על נוסח הרב ז"ל בש"ע שלו בסוף הלכות פסח שכתב שיפטור הישראל לגמרי את העכו"ם בענין שלא יהי' לו עוד שום עסק עמו רק ישראל אחר יהי' ערב קבלן על דמי המכירה, אמנם לדעתי קשה הדבר דהרי אם העכו"ם לא ישלם להע"ק א"כ אם הדין נותן שהע"ק מחויב לשלם להמוכר אף אם לא יגבה מהעכו"ם. א"כ למה נכניס ישראל אחר להפסידו ועכ"פ שיהי' מוטל עליו שמירה שלא יבזבז העכו"ם ושלא יקלקל ומה לו לצרה הזאת. ואם נאמר שהוא אומדנא דמוכח שהע"ק לא התחייב א"ע כלל רק אם יגבה מהעכו"ם ובנוסח הרב ז"ל מבואר בהדיא שהע"ק מחייב א"ע לשלם רק אם יגבה מהעכו"ם. א"כ אם העכו"ם יבזבז יפסיד המוכר משני הצדדים ולא יגבה כלל לא מהעכו"ם ולא מהע"ק. ואם ישמור הישראל את העכו"ם שלא יבזבז א"כ הוא הערמה ניכרת כיון שהישראל אסור לתבוע את העכו"ם כלל שאין לו עסק עמו והערמה הניכרת בוודאי אסור וכמש"ל בשם הראב"ד ז"ל. אבל בעניי גוף דבריו לא ידענא דאטו אם יגבה מהעכו"ם ויחזור וילוה לו נאמר שיש איזה חשש או שהיא הערמה דהרי הוא הלואה חדשה והרי זקיפת מלוה הוא הלואה חדשה כמבואר להדיא ברש"י וביותר מבואר בשטמ"ק בב"מ (דף ע"ז ע"ב) דזקיפת מלוה הוי כאומר הריני כאלו התקבלתי וחזר והלוה מחדש ע"ש וא"כ הוא הלואה חדשה ויכול לעשות אפותיקי מפורש ומותר להמוכר לשמור שלא יבזבז שיהי' בטוח על חובו ואפי' בשבת כמבואר בס"ס רמ"ד רק דבפסח אין לעשות אפותיקי והרב ז"ל כתב שחיבר קונטרס ע"ז ולא זכינו לאורו. ומפני שקשה הדבר בעיני ע"כ הנני כותב כנ"ל ובלי ע"ק וכמו שכתבו מכבר. המורם ודברינו שראוי למכור הבהמות ע"י שליח וכש"כ העגלונים המוכרים הסוסים בוודאי ראוי לעשות כן היכי דאפשר וגם להכריז ברבים הן בבהמות והן בשדות וכש"כ בשכר ונקרא שם ישראל עליו וחזר והשכיר ראוי להכריז שנעשה דרך היתר. ובמכירת או בשכירת הדזערדזאווע לכתוב שמקום הדירות של הישראל אינם בכלל. ולהשכיר או למכור מעט יותר משווי'. ולכתוב בכל התנאים כמו בקאנטראקט ממש והכל מטעמי' הנ"ל. וגם לכתוב שהישראל יוכל לעסוק בימי החול והעכו"ם מחייב א"ע בזה בחיוב על גופו שלא יוכל לחזור בו והוא שכירו של העכו"ם עבור סך מסויים לשבוע או לחודש זולת בשבתות וברגלים ומועדים. ורשות ג"כ להישראל להניח בהעסק מעות מכיסו ולפרנס הבהמות על חשבון הקונה ובנאמנות מפורש כמו שהעתקתי לך הנוסח ובזה יצאנו מכל החששות. כל זה נראה לפענ"ד ממני רבך הדו"ש: