אור ברסלב

שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט

סימן ד

סימן ג

נשאלתי בענין אשר נחלקו רבני רוסיא בפלך קיוב

בנידון אשר בעיר אחת נתנו הקהל בית

המרחץ להשמש שלהם בכלל הפרס שלו והוא מסיק

המרחץ בעצמו ורוצה להשכירו לעכו"ם להסיק המרחץ

בשבת והרב המאוה"ג מו"ה אברהם מחוואפטוב

התיר להשכירו באופן אשר היהודי יתן לו כל ההוצאות

הנצרכים והיהודי יקבל כל מעות הפדיון על חשבון

ההוצאות ודמי השכירות והמותר יחזור להעכו"ם בכלות

זמן השכירות ע"פ חשבון צדק והרב המאוה"ג מו"ה

מרדכי הכהן אבד"ק מאטאווילאווקע אסר בזה

כמבואר בסי' רמ"ג דמרחץ אסור להשכיר מפני מראית

עין אפי' אם השכירו באמת וכש"כ כאן שהוא רק

הערמה. והנה הרב המאוה"ג ר' אלי' אבד"ק בריסיליוו

התיר

באופן שהקהל יתנו שטר שכירות להבלן היהודי

ויתנו לו רשות להשכירו לאחרים והיהודי ישכירו תיכף

לעכו"ם בשטר ובעדים ולסמוך במקום הפסד ע"ד

המג"א שם בשם גדול אחד דבשל רבים ליכא חשדא

והאידנא דמי' ליהודי ששכר מרחץ מעכו"ם והשכירו

שיכך לעכו"ם דשרי דעדיין לא נקרא שם הישראל עליו

וגם כאן עדיין שם הרבים עליו וליכא חשדא ושטר

בעדים נקרא נתפרסם והרב ממאטיאווילאווקע דחה גם

זה. ונשאלתי לחוות דעתי בזה:

תשובה. הנה על דברי הרב ר' אלי' מבריסיליוו

דבריו המה תרתי דסתרי דאם

רצונו

לסמוך על דברי המג"א בסי' רמ"ג דברבים ליכא חשדא א"כ יותר נכון שהקהל ישכירו להעכו"ם דהרי

ע"י שנותנים שטר שכירות להבלן ישראל מגרע גרע

דהווי של יחיד ולא של רבים. ואי רצונו לסמוך על דינא

דהרמ"א דבשכר והשכירו תיכף דלא נקרא שם ישראל

מותר א"כ אין ההיתר מטעם דברבים ליכא חשדא

ואדרבא לפי שיטתו דשטר בעדים נקרא נתפרסם א"כ

בוודאי יותר נכון שלא יתנו שטר להבלן ישראל דע"י

השטר יתפרסם יותר שהוא של יחיד ואם הוא של יחיד

אינו של רבים והדברים סותרין זא"ז

ולכאורה

כוונת הרב ר' אלי' מבריסיליוו לבטל

השכירות מהקהל שמכבר ושישכור הבלן

מחדש ולהשכירו תיכף וכמבואר בסי' רמ"ה סעיף ב'

דיוכלו לבטל השותפות ולהשתתף מחדש. אבל אי מטעם

זה א"צ ליתן שטר להבלן דלא זו לבד דאינו של רבים

דאדרבה השטר מגרע לפי שיטתו דע"י השטר נתפרסם

שאינו של רבים רק דיחיד וא"כ אין לנו היתר רק משום

ששכר והשכירו תיכף. אבל לדעתי גם היתר זה ליתא

דלא דמי להא דסי' רמ"ה דהתם בקנו או קיבלו

בשותפות דשניהם באו מכח חד ומתחילתו יש לשניהם כח

בשווה ובזה לא גזרו

חכמים מ"ע וכמ"ש המג"א שם

בסק"א רק משום דהמלאכה מוטלת על שניהם הווי

כשלוחו ולזה מועיל לבטל הקנין ולהשתתף מחדש

ולהתנות טול אתה בשבת אבל בשכירות דבא מכח

המשכיר ורק הישירו של הרב מבריסילוו משוס דשוכר

ומשכירו תיכך ולא נקרא שם השוכר עליו וכמ"ש

הרמ"א אבל לזה לא מהני לשכור מחדש דכיון דמשום

איסור מ"ע הוא א"כ זה מיקרי ישב בה מכבר כיון

דס"ס כבר נקרא שמו עליו מחמת שכירות הראשון

וגם בשוכר בכלתה זמן שכירותו ושכר שנית על זמן

ג"כ לא מיקרי שכר והשכירו תיכך כיון

דכבר נקרא

שמו עליו מחמת שכירות הראשון. ועיקר הדבר שהוסיף

הרב רבי אליהו על דברי הרב ר' ברהם ליתן להבלן

שטר מחדש ולהשכירו תיכך לא הועיל בזה כלוסם כיון

דס"ס כבר נקרא שמו מחמת שכירות הראשון. וגם

בזה צדקו דברי הרב ממאטאווילאווקע דהרי לפי שיטת

הרב מבריסיליוו דשטר בעדים מיקרי נתפרסם ורוצה

לסמוך על היתר זה ע"י שהשוכר יתן להעכו"ם שטר

בעדים א"כ מה שהקהל נותנים שטר להבלן מגרע שני

היתירים הראשונים. חדא דנתפרסם שאינו של רבים

והב' שעי"ז אינו מועיל מה שהשוכר

משכירו תיכף כיון

דע"י השטר נתפרסם ונקרא שם הישראל השוכר עליו

ואינו דומה לדינא דהרמ"א. ואי יאמר להתיר בממנפ"ש

אי הוי שטר נתפרסם א"כ משכיר ג"כ להעכו"ם בשטר

ואי לא מיקרי נתפרסם א"כ מותר כיון שמשכירו תיכף

אבל א"כ יותר עדיף שלא יתנו שטר להבלן כלל רק

הבלן ישכיר להעכו"ם בשטר. אבל בגוף הדבר כבר

כתבתי שהשכירות מחדש אינו מועיל כיון שכבר נקרא

שמו עליו מחמת שכירות הראשון. רק מה שהוסיף הרב ליחן להעכו"ם שטר בעדים מזה נדבר להלאה:

ובעיקר הדבר הנה הרמ"א כתב שם בשוכר ומשכיר מותר דאין שם ישראל נקרא עליו וכתב המג"א שם דאף בקנה ומשכיר ג"כ מותר כיון שלא ישב בה ולא נקרא שמו עליו. ואפשר שבא"ז כתב שכרו. וע"כ כ' הא"ר הביאו הפמ"ג דבשוכר מותר להשכיר אף בישב. והטעם נראה דבקנה ומשכיר דנשאר קנין הגוף להבעלים ואין להשוכר רק קנין פירות בזה בעי לא ישב דאי ישב עדיין נקרא שמו. ובתשו' הגאונים שממנו נובע דין זה דהרמ"א הובא בב"י מיירי בקנה אבל בשוכר ומשכיר דכיון שמשכיר סילק כחו מכל וכל והווי כמכירה ממש דכמו דמכירה מותר אף בישב ה"נ הווי כמוכר כיון דמוכר כל מה שיש לו והיינו השכירות שלו. ואולי זה כוונת הרמ"א גופי' שכ' בלשונו שכרו מעכו"ם וחזר והשכירו לעכו"ם שרי דאין שם ישראל נקרא עליו עכ"ל הרמ"א ובט"ז ובמג"א הוסיפו לפרש דמיירי שלא ישב בו הישראל אבל בלשון הרמ"א לא נזכר כלל לא ישב. ומאי שנצטיין שם א"ז בשם גאונים אולי היא תשובה אחרת והוא דין בפ"ע (וגוף ספר א"ז אין בידי וגם לפני הט"ז והמג"א לא הי' כי בימיהם עדיין לא יצא לאור הדפוס) והי' מיושב בזה קושיית המג"א שם דאי נימא דלא ישב לחוד אינו מועיל וגם שכר והשכיר אינו מועיל דבכ"ז עדיין נקרא על שמו א"כ גם תרווייהו בצירוף דהיינו בשכר והשכיר תיכף מאי מועיל יותר. א"ו דכל חד לחודי' מהני. ואו דדברי הרמ"א אינם מדוקדקים והוא הדין דבתשו' הגאונים הובא בב"י. ובתשו' הגאונים מיירי בקנה. או היא תשובה אחרת להתיר בשכר והשכיר ס"ס מסתבר כהא"ר אף דהפמ"ג החמיר שם:

וראיתי דברי הרב ממאטאווילאווקע שדעתו דאף דמותר בנתפרסם כמבואר בסעי' ב' שם אעפ"כ שוכר אסור להשכיר אף בנתפרסם ונסתייע מדברי הרמ"א דבשכר והשכיר תיכף מותר ואמאי לא שרי במשכירו שנה אחר שנה א"ו כנ"ל ומטעם דהוא מילתא דלא שכיחא דהשוכר ישכיר ועדיין אסור משום מ"ע. ודבריו תמוהים דהרי ס"ס מרחץ אין דרכו בשכירות דהרי משום זה אסרו מרחץ יותר משדה ואעפ"כ מותר אף במקום דאין מנהג להשכיר רק שאותו האיש השכיר שנה אחר שנה ונתפרסם מותר א"כ גם בשוכר ומשכיר מותר מה"ט גופי' כיון דנתפרסם על אותו האיש שהוא משכיר והרמ"א רבותא נקט דאפי' לא נתפרסם על אותו האיש אעפ"כ שכר והשכיר מותר והוא או דלא ישב או אפי' בישב לדעת הא"ר אבל בשנה אחר שנה וודאי דמותר והרמ"א קאי אדברי המחבר שכתב בשנה אחר שנה דמותר וע"ז כתב הרמ"א בלשונו ואפי' במקום האסור אעפ"כ בשכר והשכיר מותר הרי בהדיא דבשנה אתר שנה וודאי דאם בקנה מותר כש"כ בשוכר:

אולם אני אומר איפכא דמטעם זה שכתב הרב ממאטאווילאווקע לאסור משום דהוא מילתא דלא שכיחא לשכור ולהשכיר מטעם זה גופא מותר בשכר והשכיר אפי' ישב וכדמצינו בכמה מקומות דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן ומש"ה לא הי' התחלת גזירתם כלל על שוכר שלא להשכיר ומטעם הנ"ל וכדעת הא"ר והנפ"מ בין שני הטעמים הללו יבואר בדברינו להלאה בעזה"י:

ולכאורה נראה ראי' לדעת הא"ר מסוף פ"ק דע"ז דתני' רשב"ג אומר לא ישכיר אדם מרחצו לעכו"ם ומדאמר מרחצו ולא אמר מרחץ משמע דלמעוטי אתי דדווקא מרחצו דהוא שלו בקנין הגוף אבל על שוכר לא גזרו שלא להשכיר. ואין להשיב ע"ז ממתני' דתנן לא ישכיר לו את המרחץ ובשבת קאי כדפי' רש"י דהא ליתא דבע"כ במתני' לאו כללא הוא דהא דתנן אין משכירין להם בתים ושדות בא"י משום גזירה דמכירה נראה דעל שוכר לא גזרו בין משוכר מישראל ובין משוכר מעכו"ם דאי משום גזירה דמכירה דבעלים הווי כמו גזירה לגזירה דלא גזרו וכמבואר שם בגמ'. אבל אפי' לא נימא כן אעפ"כ הא דתנן אח"כ לא לבית דירה מפני שמכניס לתוכו ע"ז ומפרש טעמא בגמ' משום דשכירות לא קני' א"כ בשוכר מנכרי ומשכיר לעכו"ם מותר דממנפ"ש אי קני' הווי דהשוכר ולדנפשי' קמעייל ואי לא קני' הווי דבעלים הראשונים ודין זה מבואר בהדיא במג"א סי' רמ"ו סק"ח לענין שביתת בהמתו. ובע"כ דלאו כללא הוא וא"כ לא ישכיר את המרחץ ג"כ לאו כללא הוא. אבל מה שדייק רשב"ג מרחצו הוא דווקא דעל השוכר לא גזרו שלא להשכיר וכדעת הא"ר:

אבל לכאורה ראי' זו ליתא דהרי תני' התם רשב"א אומר לא ישכיר שדהו לכותי מפני שנקראת ע"ש וכותי עושה מלאכה בחוה"מ ואמרו שם בגמ' אבל עכו"ם מאי שרי דאמרו אריסותי' קעביד א"ה כותי נמי וכו' ותי' בגמ' אריסותא לרשב"א לית לי' אלא עכו"ם דמותר משום דציית אבל כותי לא ציית וכו' ופריך א"ה מאי אירי' מפני שנקראת על שמו תיפוק לי' משום לפני עור. ומתרץ חדא ועוד קאמר. חדא משום לפ"ע. ועוד משום שנקראת ע"ש ע"כ בגמ'. והנה מטעם לפ"ע וודאי גם בשכר והשכיר אסור ובע"כ דשדהו לאו דווקא וא"כ מאי דאמר רשב"ג מרחצו ג"כ לאו דווקא: אבל דיחוי זה חוזר ונראה דהנה קשיא טובא אם רשב"א אוסר מטעם לפ"ע ג"כ א"כ מאי קאמר לא ישכיר דהרי אפי' מכירה אסור וכדאמרו שם (דף י"ד) אסור למכור בהמה לעכו"ם במקום שחשודין על הרביעה משום לפ"ע א"כ לימא רשב"א רבותא טפי דאפי' מכירה אסור משום לפ"ע:

ולתרץ זה נראה דהנה עוד קשה למה לי' לרשב"א לאסור מתרי טעמי. וגם הריטב"א הקשה אמאי שביק טעמא דלפ"ע ונקט משום שנקראת ע"ש הרי לפ"ע חמיר מגזירת חכמים. וכ' לתרץ זה וכוונתו דלפ"ע הוא רק אי ידעי' דלא יציית אבל בסתמא אמרי' דציית לפי שקרוב לדרש שהוא מה"ת. ובכותי דלא יציית איכא ג"כ משום לפ"ע. ומזה הוכיח דמלאכת חוה"מ הוא דאורייתא דאי דרבנן ונימא דגם בדרבנן איכא לפ"ע א"כ בוודאי דלא יציית ואיכא לעולם משום לפ"ע ולמה לי' לרשב"א טעם דנקראת. זה תוכן דבריו ז"ל: וא"כ לפ"ז אין כוונת הגמ' דרשב"א מיירי במקום דאיכא לפ"ע ואוסר מתרי טעמי רק כוונת הגמ' חדא ועוד קאמר היינו דרשב"א אוסר רק מחד טעמא מפני שנקראת רק דלפעמים איכא ג"כ לפ"ע ובזה לא מיירי רשב"א. וא"כ כיון דמיירי רק מאיסור שבת לחוד מפני שנקראת א"כ גם רשב"א שפיר מדייק שדהו דעל השוכר לא גזרו:

והנה עפ"ז הי' מקום לומר דאפי' בשכר מישראל מותר להשכיר דמה לו להשוכר בחשדא דהבעלים הראשונים ובפ"ק דברכות (דף ג') דאין נכנסין לחורבה ושם (דף ח' ע"ב) אחורי בהכ"נ ובפ"ב דשבת חצר שיש לה שני פתחים ושם ג"כ גבי פיאה וכדומה. בכל הני חושדין אותו בעצמו אבל מה לו לחשדא דאחרים. ואף דבפ"ק דנדרים (דף ז' ע"ב) נידוהו בפניו י"א מטעם חשדא והוא חשדא דאחרים. שאני התם שאין אנו עושין לו טובה וע"י טובתו יבוא לחשוד לאחריני אבל לאוסרו משום חשדא דאחרים לא מצינו והא דכתב הרמ"א שכרם מעכו"ם וחזר והשכירו י"ל משום דבתשו' הגאון מעשה שהי' כך הי' דהרי ס"ס לשון הרמ"א אינו מדוקדק וכמ"ש המג"א: אבל עכ"ז אין ראי' דהרי בפ"א דשבת (דף י"ט) לא ישכיר אדם כליו לעכו"ם בע"ש והתינח לדעת הרי"ף דכב"ש אתי' ומשום שביתת כלים ולהמפרשי' דשם אפי' לב"ש הוא רק דרבנן י"ל דבשוכר לא גזרו אבל להמפרשים דמחזי כשכר שבת או דבכלים שעושים מלאכה מחזי כשלוחו לא מסתבר לחלק בין שלו ובין שכרו. זולת אם נאמר בטעם הא"ר דבמילתא דלא שכיחא ל"ג י"ל שם ג"כ דגם שם ל"ג דלא שכיח שהשוכר ישכיר. אבל לא מצאתי לשום פוסק לחלק בכך ולהתיר בע"ש לשוכר להשכיר כליו וא"כ בע"כ דאורחא דמילתא נקט:

אבל מה שיש בזה די"ל דאף דנימא דשוכר מותר להשכיר אעפ"כ הוא רק אם השוכר מסלק כל זכותו מכל וכל אבל אם הבלן מסיק בו בחול והשאיר זכות לעצמו י"ל דעדיין נקרא שמו עליו ועדיין איכא מ"ע וכמ"ש בתשו' צ"צ סי' ל"ה למכור בהמתו על שבתות לחוד ובחול הישראל עוסק עם בהמתו איכא מ"ע.

ובמג"א סי' רמ"ו סק"ט רמז עליו ושם בבהמתו אין לו מקור בגמ' לחוש למ"ע ואעפ"כ אוסר הצ"צ וכש"כ כאן דהוא מדינא. אבל כבר כתבתי בתשובה לרב אחד דבמכירה אפי' לשבתות לחוד מהני והבאתי ראי' מסי' רמ"ה דאפי' במרחץ דאסור מדינא דגמ' אעפ"כ בשותפות ליכא מ"ע וכמ"ש המג"א סק"א והבאתיו לעיל ומשמע דאפי' הי' כולה של ישראל ואח"כ נעשה העכו"ם שותף ואע"פ שהישראל עוסק עם העכו"ם בימי החול אעפ"כ מותר דבשותפות ליכא מ"ע. וכתבתי שם דכ"ז במכירה אבל בשכירות ובמחובר דאיכא מ"ע מדינא דגמ' רק דבשדה התירו משום דדרכו באריסות ומש"ה מותר אפי' בשכירות אבל כ"ז באריס דכל המלאכה מוטלת על האריס אבל במשכירו לשבתות והישראל עוסק בחול בזה י"ל כסברת הצ"צ דלא מהני דעדיין איכא מ"ע וא"כ בנ"ד במרחץ אף דנימא כדעת הא"ר דשוכר מותר להשכיר אעפ"כ לא עדיף משדה ולא מהני רק אם מסלק כל זכותו זולת אם נימא בטעם הא"ר כמ"ש דמילתא דלא שכיחא ל"ג א"כ י"ל דלא הי' התחלת גזירתם על השוכר ובין משכר מישראל ובין מעכו"ם ובין סילק כל זכותו ובין לא סילק ס"ס לא גזרו על השוכר אבל אי מטעם דסילק כחו הגם כי יש לומר דבשכר והשכיר אפי' לשבתות לחוד ג"כ מותר כמו בקנה ומכר לשבתות לחוד אם נימא דלא כהצ"צ ורק בשדות דמותר מטעם דדרכו באריסות ובזה בקנה והשכיר לשבתות י"ל דמודים להצ"צ אבל בשכר והשכיר אף בהשכיר לשבתות לחוד אעפ"כ לשיטת הא"ר דהשוכר מותר להשכיר אם כן גם בזה נימא דלא כהצ"צ. אבל על כל פנים יש בזה שני צדדים לאסור במרחץ. חדא דהרי רבים חולקי' על הא"ר. וגם אפי' בשדה דילמא כדעת הצ"צ דהרי אפי' בבהמות אוסר הצ"צ. וכבר כתבתי שם דאין כוונת הצ"צ מטעם הערמה רק מטעם מ"ע.

ואולי משום זה דעת הרב ר"א מקוואסטוב וכוונתו להשכיר המרחץ להעכו"ם אף על ימי החול רק שהבלן ישראל יהי' שכירו של העכו"ם ולעשות הכל עם כל הוצאותיו על חשבון העכו"ם ולסמוך ע"ד הא"ר ולהתיר אף בשכר מישראל דלא אסרו מטעם חשדא דאחריני כנ"ל. ואף אם נימא דאסור אעפ"כ אליבא דהמג"א דברבים ליכא חשדא א"כ ליכא כאן חשדא דבעלים הראשונים וא"כ אין לדחות כ"כ דעת הרב ר"א מחוואסטוב. אבל עכ"ז אין לסמוך להתיר ע"ד הא"ר לחוד מאחר דלא מצינו ראי' ברורה לדבריו וכנ"ל ובפרט בשכר מישראל וגם ע"ד המג"א דברבים ליכא חשדא רבו החולקים בזה:

והנה ע"ד הרב מבריסיליוו דהתיר מטעם דבשטר בעדים הווי נתפרסם. הנה לכאורה ראי' להיפוך דהרי כל ההיתר הזה דנתפרסם נובע מדברי ר"ה גאון והרי רה"ג גופי' הובא לשונו בביאור הגר"א בחו"מ סי' קצ"ד סובר דעכו"ם מישראל אין לו קנין מדינא בקרקע לא כסף ולא חזקה אלא שטר ועפ"ז כתב שם הגר"א ז"ל דגם שכירות קרקע לא מהני אלא בשטר ע"ש ובט"ז וא"כ איך משכחת דינא דלא ישכיר מרחץ דהרי בנתפרסם מותר וכיון דבע"כ צריך להשכיר כדין דהיינו בשטר וא"כ הווי נתפרסם ומותר ומוכח דשטר לא מיקרי נתפרסם. אבל אין זה ראי' דהרי שטר קנין הוא שדי מכורה לך ואף בלא עדים ג"כ הוי שטר קנין וא"כ י"ל לשיטת רה"ג ז"ל דהא דאסור להשכיר הוא בשטר בלא עדים אבל בעדים מותר:

אבל מה שהביא הרב ממאטאווילאווקע ראי' דשטר לא מיקרי נתפרסם דאל"כ בחזקה דג' שנים דאמרו בגמ' עד תלת שנין מזדהר אינש בשטרא טפי לא מזדהר ולפ"ז ממנפ"ש אי נתפרסם גם בל"ז מהני ואי לא נתפרסם א"כ בוודאי דלא הי' לו שטר ומוכח דקול אין מכריע וגם כאן הערמה לא מהני זה תורף דברי הרב ממאטאווילאווקע. וגם הביא מסוף יבמות דילמא איכא דהווי בחליצה ולא בהכרזה וכו'. ואני אומר שדבר זה צריך תלמוד דהנה כפשוטו בוודאי דאין למידין להתיר בשטר ולומר דאית לי' קלא כמו דמהני לענין:

ממון דלא מצינו כאן היתר לענין חשד רק אם השכירו שנה אחר שנה דימים ידברו והמשך הזמן עד עתה גורם הידיעה וכן במנהג להשכיר שהוא מנהג מכבר אבל שטר דהוא מקרה אין זה ראי' דמועיל לגבי חשד והא דמותר למכור אף מרחץ הוא משום שמסלק כחו מכל וכל וכמ"ש בסברת הא"ר או אולי התירו משום פסידא וכמ"ש התוס' בפ"א דע"ז (דף ט"ו) לענין מכירת גסה. אבל לפמ"ש הב"י סי' רמ"ג בשם מהרי"א דגרס בדברי ר"ה גאון אם השכירו לשנים הרבה מותר ומטעם דדמי' למכר דאית לי' קלא וליכא מ"ע וחזינן דסובר דהטעם דמכירה מותר משום דאית לי' קלא וא"כ אף דשאר פוסקים לא גרסו בדברי רה"ג כמהרי"א ולא ס"ל דינא דמהרי"א אבל בטעם היתר דמכירה לא מצינו דפליג וא"כ חזינן דקיל לענין מ"ע דהרי מכירה בלא עדים אינו גובה ממשועבדים דלית לי' קלא וא"כ אם במכירה ליכא מ"ע אף בלא עדים א"כ כש"כ בשטר ובעדים דאית לי' קלא דאפי' במלוה גובה ממשועבדים א"כ כש"כ דמהני לענין מ"ע. ויש מקום לומר דאפי' בלא שטר רק בעדים לחוד ג"כ מותר כמו דאמרו בפ' חזקת הבתים (דף מ"א) דהמוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדים אף דמלוה בעדים אינו גובה משום דמאן דיזיף בצינעא יזיף. וי"ל ג"כ דבשוכר בעדים והקדים מעות להמשכיר דגובה ממשועבדים דשכירות דמי למכירה ודין זה הוא ספק גדול בעיני ואין כאן מקומו. אבל בשטר דאפי' במלוה גובה א"כ עכ"פ לא גרע שכירות ממלוה ובוודאי דמועיל לענין מ"ע. והנה מכותלי דברי הרב ממאטאווילאווקע נראה דכ"ז אם השכירו באמת אבל אם הוא רק הערמה לית לי' קלא. ולכאורה דבר גדול דיבר וסברא ישרה היא:

אבל אני אומר דכאן לענין מ"ע עדיפא הערמה דהרי כל כוונת הישראל רק להפקיע איסור שבת וא"כ עדיפא ממכירה דאמרו שם בגמ' דמאן דזבין בפרהסיא זבין וכדי שיקפצו עליו לוקחין וכאן עדיף דכל כוונתו שיתפרסם הדבר שעשה בהיתר ושלא יבוא לידי חשד וא"כ אף אם נימא דשכירות דמי למלוה דהשוכר בעדים אינו גובה ממשועבדים אבל כאן לענין חשד דכוונתו שיהי' מפורסם עדיף וא"כ יש מקום גדול לומר כמש"ל דאפי' בעדים לחוד בלא שטר ג"כ מועיל וכש"כ בשטר ובעדים ומגמ' זו עצמה הביא הרב מבריסיליוו ראי' לדבריו רק לא נחית לזה דתלי' בטעם היתר מכירת מרחץ וכנ"ל:

ומעתה אומר דמה שהתיר הרב מבריסיליוו ע"י שטר ובעדים לכאורה מותר ממנפ"ש דאי הטעם דמכירה מותר משום דסילק כל כחו א"כ מסתבר כהא"ר דשוכר מותר להשכיר כיון דג"כ מסלק כל כחו ואי ההיתר משום דאית לי' קלא א"כ אף שכירות מותר בשטר ובעדים. רק דעדיין לא יצאנו מידי ספק די"ל דהתירו מכירה משום פסידא אבל בשכירות ליכא פסידא ובזה וודאי צדקו דברי הרב ממאטאווילאווקע דאין להתיר משום הפסד דאין זה הפסד רק הרווחה שרוצה להסיק בשבת וכעין זה ממש כתב בתשו' צ"צ הנ"ל וא"כ עדיין יש מיחוש:

והנה יש לי מקום ספק שמה דאמרו בע"ז לאסור להשכיר מרחץ לעכו"ם אי אסרו להשכיר לישראל ועכו"ם בשותפות או דילמא בזה לא גזרו אף במקום דאיכא מ"ע ובסי' רמ"ה בישראל ועכו"ם שיש להם שדה או מרחץ בשותפות והוא מגמ' דע"ז שם ישראל ועכו"ם שקיבלו שדה בשותפות ובגמ' בקבלה מיירי דהיינו שני אריסים וע"ז כתב המחבר דגם מרחץ ובין שלקחו ובין שקיבלו ובזה יש להסתפק אי גם בקיבלו מישראל מיירי דאף דמרחץ אסור באריסות ובשכירות אעפ"כ לא גזרו להשכיר לישראל ועכו"ם בשותפות ואם נאמר כן א"כ הרי אמרו שם בגמ' והוא בסי' רמ"ה דאם מתנה בתחילת השוחפות טול אתה בשבת ואני בחול דמותר:

ומעתה נראה בנ"ד למעשה הנה דרך אחד לבטל השכירות והקהל ישכירו בשותפות בשטר ובעדים להבלן ולהעכו"ם ובתנאי בין השותפין טול אתה בשבת וכו' ויש לנו חדא דעת המג"א דרבים לא חשידי ואת"ל דלא כהמג"א דילמא להשכיר בשותפות לישראל ועכו"ם לא גזרו ואת"ל דגם בזה גזרו דילמא שטר הווי נתפרסם. אבל דרך היותר נכון שהקהל ישכירו לאיש אחר והשוכר ישכירו בשותפות לשניהם וכנ"ל בעדים ובשטר דבזה יצאנו מידי חשש דינא דגמ' דהרי על השותפין ליכא חשש דמ"ע דבשותפין ל"ג וגם על הקהל אין חשש דהרי המה משכירים לישראל ועל השוכר ג"כ אין חשש דהרי זה היתר ברור ברמ"א דאם השוכר משכירו תיכף דלא נקרא שמו דמותר וגם הוא מסלק כל כחו וזכותו ואין לנו לחוש רק דילמא אסור להשוכר להשכיר מחמת חשדא דבעלים ודבר זה לא מצינו בגמ' בהדי' לאסור ודילמא ל"ג וא"כ על חשש זה יש לנו היתר דמג"א דרבים לא חשידי וליכא חשדא דהבעלים הראשונים. ואת"ל דלא כהמג"א דילמא שטר בעדים הווי נתפרסם ואת"ל דגם זה ל"מ דילמא ל"ג להשכיר בשותפות לישראל ועכו"ם וא"כ בכ"ז יש לסמוך להתיר ובאופן שקודם השכירות יתנה הישראל עם העכו"ם בכתב דימי החול הם לגמרי דישראל והשבתות להעכו"ם ושישלמו כפי ההשוואה שביניהם ושהריווח השבתות בין מעט ובין הרבה יהי' להעכו"ם והשוכר ישכיר לשניהם בסתם בשותפות שיהיו ערבאין זל"ז על כל דמי השכירות ובאופן זה יהי' שכר שבת בהבלעה ואף דהוא הערמה הרי כמה קולמוסין נשתברו והתירו הערמה ואך באופן שלא יהי' מעשה או דיבור הניכר ושיהי' כדין. וכבר כתבתי מזה בתשובה ואכ"מ. וגם יכריזו ויפרסמו ברבים שנעשה ע"פ היתר וע"פ אופן זה נוכל לסמוך להתיר וע"ז בעה"ח:

תוכן העניינים

שות ברכת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה