שות ברכת אברהם· רבי אברהם נפתלי הירץ ינר
סימן לה
לה"ה המופלג בתורה חריף ושנון מ' אברהם יעקב שמיד נ"י בק"ק שינאווי:
מכתבו הנעים הגיעני ועל קושיתו בתמור' דף ה' בגמרא דפריך שם לאביי דאית לי' אם עבד מהני למ"ל קרא ולא תשאו עליו חטא וכו' וכן לקמן דמקש' הגמרא והרי התורם מן מינו על שאינו מינו דאין תרומתו תרומ' קשי' לאביי דסוב' א"ע מהני והי' קשה למעלתו דעד כאן לא אמר אביי דאם עבד מהני רק היכא דעבד כדין למשל באנס שגירש שנעשה הגט בכל אופן תקוני המועיל א"כ האיסור מה שמגרש אינו שייך להכשיר התיקון הגט ובכהאי גוונא ס"ל דמהני משא"כ הכא גבי תורם מן הרעה על היפה או ממין על שאינו מינו דהתור' צוותה דווקא לעשות המצוה רק באופן זה לתרום מן היפה או ממין על מינו וא"כ מתקוני המצו' הוא להכי לא מהני כמשל שהתור' צוותה לישב בסוכה שתהא מסוככת דווקא בפסול גורן ויקב ואם אינה מסוככת כדינה בוודאי לא יצא כיון שלא נעשה המצוה כפי שצוותה התורה זהו תורף קושיתו ונלענ"ד לפי מה שמנה הרמב"ן בס' המצות במנין מ"ע שלו ס' ט' במצות הפרשת תרומה שני מצות מצוה אחת חיוב הפרשה: ומצוה ב' שיתרום מן היפה דווקא והוא שנא' מכל מתנותיכם תרימו את תרומת ד' מכל חלבו וזה לשונו שם בתמורה אמרו במה שהי' דנין בכל מילתא דאמרה רחמנא לא תעבוד א"ע לא מהני והרי תורם מן הרע על היפה דכתיב מכל חלבו ותנן אין תורמין מן הרע על היפה ואם תרם תרומתו תרומה והשיבו שאני התם דגלי רחמנא דתהוי תרומ' והדבר ברור כי והרימותם ממנו את תרומת ה' מכל חלבו היא צוואה לתרום מן היפה לא מן הרע א"כ הוא וודאי מצוה בא בחשבון המצות ואל תאמר שהיא נימנית אחת עם מצות הפרשת תרומה שהיא ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו לעי שתורם מן הרע על היפה כיון שתרומתו תרומה כבר קיים מצות ראשית דגנך אבל ענר על העשה אחרת שנצטוה להרים חלבו ממנו וזה דבר ברור לא יעלם מכל מתבונן עכ"ל הרמב"ן ונראה דהרמב"ן סובר מחמת שיש בתורה שני צוויים א' ראשית דגנך ופסוק השני מכל חלבו דהיא ג"כ עשה ע"כ סובר הרמב"ן דמחמת זה נחלקת לשני מצות לא שנימא דהם חלקי מצוה אחת ולפ"ז גם בתורם ממין על אינו מינו הואיל שחילק' התור' ציווי זו אחד ראשית דגנך וב' כל חלב תירוש וחלב דגן דמזה נלמוד דציוותה התורה שיהי' תורם מן מינו על אינו מינו הוא ג"כ שני מצות ומש"ה סוברת הגמרא דאם תורם מן הרע על היפה או ממין על אינו מינו הוא עובר על לאו הבא מכלל עשה וכמו שפרש"י שם ולא מחמת שאין המצוה מתוקנת כפי שציוותה התורה רק מטעם דעובר על לאו הבא מכלל עשה ואלו הוה רק שאין המצוה מתוקנת כהלכתה וכמו שמסכך סוכה לא כפי שציוותה התורה וודאי לא הוה לאו הבא מכלל עשה כלל ולא עבר על עשה מכל חלבו תרימו כיון דהוה רק כמי שלא תרם כלל א"ו הואיל שכתבה תורה מכל חלבו ואוקמי ציווי זו למצות עשה אלמא דכוונה התור' באם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה ועבר על עשה ע"כ מקשה הגמרא למה באמת יהי' תרומתו תרומה בתורם מן הרע על היפה נימא בי' לא מהני וע"ז תירץ הגמרא דגלי רחמנא ולא תשאו עליו חטא וכו' וכמו כן קו' הגמרא השני' והרי תורם ממין עא"מ דאין תרומתו תרומה אלמא דאם עבד לא מהני ג"כ סובר המקש' הואיל דכתב' התור' ציווי מיוחדת כל חלב תירוש וחלב דגן אלמא דאוקמי התורה ציווי זו ג"כ על מצות עשה ודינה ככל לאו הבא מכלל עשה דעובר על מצות עשה להכי אין תורמין ומדעובר על מצות עשה אלמא דאין הפרשת מין על מינו דווקא מחלק המצוה ובאם לא עשה כן הוה כלא תרם כלל ז"א דאם נימא כן לא עובר כלל על מצות כל חלב יצהר וחלב דגן רק אמרי' שלא מפריש תרומ' אבל לא שיעבור על מ"ע זו א"ו דהוה מצוה מיוחדת ומחמת דעבר על מצוה זו להכי אמרי' דאם עבד לא מהני ושפיר מקשה הגמרא לאביי דסובר א"ע מהני למה אין תרומתו תרומ' והנה אין לומר דהרמב"ן דסובר דמצות תרומ' נחלקת לשני מצות הוא רק לפי מסקנת הגמרא מחמת שכתבה רחמנא לא תשאו עליו חטא אילמא דתרומתו תרומה ורק מזה למד הרמב"ן דהפרשת תרומה מכל חלבו הוה מצוה מיוחדת אבל בתורם ממין על שאינו מינו דליכא קרא אפשר דגם הרמב"ן מודה דאינו נחלקת לשני מצות אבל ז"א כדמוכח שם בגמרא גם לפי ס"ד דלא ידעו מהאי קרא דלא תשאו עליו חטא סברה הגמרא דמהני תרומתו שתורם מן הרע על היפה רק מכח דא"ע לא מהני הי' מקשה הגמרא דלא תהי' תרומתו תרומה גם נראה כן מדברי התוס' שם ד"ה אם אינו קדוש נשיאת חטא למה דמקשה תוס' שם וא"ת נימא דנשיאות חטא הוי משום דעבר אמימרא דרחמנא ואומר רבי שמעון משנץ דה"פ אם אינו קדוש נשיאות חטא למה כתיב בלאו הכי נמי ידעינן דיש בו נשיאת חטא מדכתב מכל חלבו דמשמע חלבו אין גירועין לא עכ"ל ואם נימא דאי לא הוה כתיב קרא הו"א דבאמת הוה מצוה אחת ולא שני מצות ואם תרם מן הרע לאו מצוה היא כלל תהדר קו' התוספ' לדוכתא דמנ"ל דתרומתו תרומ' דילמא אין תרומתו תרומ' מחמת אם עבד לא מהני וחוטא מיקרי מחמת שעבר אמימרא דרחמנא ואי לאו קרא הו"א דלא עבר כלל הואיל שלא נעשה המצוה כתקונה לאו מידי קעבד להכי צריך קרא דחוטא מיקרי מחמת שעבר על מימרא דרחמנא א"ו דהי' פשיטא להם דשני מצות הן ושפיר מקשה הגמרא גם מהתורם ממין על שאינו מינו וק"ל:
אכן צל"ע דברי הרב בעל מגלת אסתר במצו'ט' שכתב שם וז"ל נרא' לי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שחיוב הפרש' מן היפה היא אחד מהדקדוקים אשר נאמרו במצות הפרשת תרומ' וכבר השריש לנו הרב בשורש ז' שאין ראוי למנות דקדוקי המצו' ואע"פ שאם הפריש מן הרע על היפה כבר קיים מצות הפרשת תרומ' כמו שאמר הרמב"ן מ"מ לא תבא במנין שלא הותר לו לעשות כן לכתחיל' כי צריך שיתרום מן היפה וא"כ לא נוכל למנות מצות עשה להפריש תרומ' בלבד שהרי כל מצות עשה שבאו בתור' הם מצו' לעשותם לכתחיל' והפרש' בלבד אינה מצו' שנעש' אותה לכתחיל' אם לא נצטרף עמה שיפריש מן היפה וזה הנכון לכל המעמיק בעיון:
והנה הרב הרמב"ם בשרש ז' שכתב שאין ראוי למנות דקדוקי המצו' כתב שם למשל קרבן חטאת שדיקדק מצו' זו כשבה או שעירה עכ"ל א"כ וודאי אם אינה כשבה אין כאן שום מצו' כלל ולפ"ז גם בתורם מן הרע ג"כ אין מצו' כלל ותקשי למה באמת תרומתו תרומ' אם אינה נעשית בדקדוק' וא"ל מחמת שגלי לן רחמנא לא תשאו עליו חטא דמהני א"כ מה הקשה הגמרא הרי תורם ממין על אינו מינו למה אין תרומתו תרומ' לישני להכי אין תרומתו תרומ' מחמת שלא נעשה המצו' כתקונ' בדיקדוקי' וכמו אם לא הקריב כשבה לחטאת אינה מצוה כלל כן נמי בתורם ממין על אינו מין כן הוא ונראה לומר דשאני קרבן חטאת הואיל שלא ביארה התורה איזה קרבן ע"כ יש לומר הדר דכתבה כשבה או שעירה הוא רק דיקדוק וביאור של המצוה כי לולא זאת אין אנו יודעים כלל מהו דינה של קרבן זה ע"כ שפיר י"ל דאם לא עשה כדקדוקה לאו קרבן הוא כלל אבל בהפרשת תרומה ביארה התורה כל המצו' באמרה ראשית דגנך א"כ המצוה פרושה וכתובה ורק דיקדקה אח"כ לכתוב מכל חלבו שצריך לתרום מן היפה אמרי' דיקדוק זה מדקדוק כשבה או שעירה בקרבן והדיקדוק מכל חלבו בא להורות זה שצריך לכתחילה אבל בדיעבד מהני הפרש' אף מן הרע כמו שביארה התור' ראשית דגנך וגם הרב בעל מגלת אסתר שינה ושילש בדבריו דרק לכתחיל' קפדה רחמנא לתרום מן היפה אף שהוא בעצמו כתב דהפרשה זו מן הטוב הוא מדקדוק המצו' אלמא דהוא סובר דהדקדוק המצוה הוא על לכתחילה ולא כדקדוק שכתבה התורה גבי קרבן חטאת דנימא בי' דאם תרם מן הרע לאו שום מצוה קעבד והנה קצת ראי' דעל דקדוק זה שלא יתרום מן מינו על אינו מינו אינה מעכב עיקר המצוה של הפרשת תרומ' באם נימא דלאו שום מצוה קעבד מאי תירץ הגמרא גלי קרא לא תשאו עליו חטא דמהני דאם אינו קדוש נשיאות חטא למה הא תהדר קו' התו' דילמא חוטא מיקרי מחמת שעבר אמימרא דרחמנא ותירץ התו' דבלאו הכי נמי ידעינן דיש בו נשיאת חטא מדכתב כל חלבו דמשמע חלבו אין גרועין לא לא שייך אי נימא דדקדוק המצוה להפריש מן היפה מעכב לומר דלאו שום מצוה קעבד א"כ ממילא לא עבר כלל והו"א אי לא גלי לן רחמנא דיש בו נשיאות חטא הו"א דלאו חוטא הוא כלל הואיל דלא עבד כלום וצריך לתרום מחדש ומאי קעבד ע"כ צ"ל דחוטא מיקרי הואיל שעבר אמימרא דרחמנא א"ו דליכא סברא כלל לומר דדקדוק להפריש מן היפה יהי' מעכב המצו' רק המצו' עבד וחוטא מיקרי מחמת שלא עשה כפי דקדוק התורה ולפ"ז מתורץ קושיותו של ידידי נ"י מה שהקשה דלמה לי' לגמרא להקשות על רבא דסובר א"ע לא מהני מהא דתרומתו תרומה ולתרץ שאני הכא דגלי קרא ואח"כ שוב להקשות על אביי ממתניתין דהתורם ממין על אינו מינו:
ומקשה מעלתו דהי' לגמרא ליפרך שני מתניתין הללו אהדדי למה באם תרם מרע על היפה תרומתו תרומ' אף דעבר על מה שנאמר מכל חלבו ומאי שנא מאידך המתניתין דקתני דאין תורמין מן מין על אינו מינו דכתיב כל חלב יצהר וכל חלב דגן דאין תרומתו תרומ' ולפי הנ"ל י"ל כך לענ"ד כיון דגם הרמב"ן דמונה הפרשת תרומ' לשני מצות א' הפרשה לחוד וב' הפרשה מן היפה אבל מצוה לתרום מן מין על מינו גם הרמב"ן אינו מונה כי י"ל בשלמא לתרום מן היפה שפיר י"ל הואיל דהוא מצוה מחודשת שאינה נכללת בתמצו' של ראשית דגנך שפיר נימנית למצו' מיוחדת אבל לתרום מן מינו על מינו שנכלל ציווי זו בכלל המצוה ראשית דגנך י"ל דגם הרמב"ן מודה דאינה נמנית למצוה מיוחדת וקצת דמיון לזה חלוקו של הרמב"ן בשרש הרביעי מה שכתב על בעל הלכות ז"ל ז"ל דלא ימנה לאו הבא מכלל עשה הוא רק בלאוין שאין בהם מצוה כגון כל צפור טהורה תאכלו שאין לאוכל מן הצפור הטהור שום מצוה אבל המצוה היא על הטומא' והיא בהלאו וכיון שכבר נמנע ממנה בלאו אחר מפורש בה אינה באה במנין אבל העשה הנאמר בפרישה מהן והיא מצוה נמנה היא במנין כשבות בשבת וימים טובים עכ"ל א"כ בלא זה לא הי' הגמרא יכול להקשות אמאי בתורם מן הרע על היפה תרומתו תרומ' ובתורם מן מין על אינו מינו אין תרומתו תרומה דהיינו יכולים לחלק כנ"ל בשלמא בתורם מן הרע על היפה היא לאו הבא מכלל עשה הוא עשה א"כ שפיר מש"ה הוה מצוה מיוחדת ואינה מעכבת עיקר המצו' של ראשית דגנך דתהוי תרומתו תרומה אבל בתורם ממין על אינו מינו ראינו עשה כלל בי' הואיל שלא נתחדש בה מצוה כי לתרום מן מין על מינו הוא בכלל המצוה של ראשי' דגנך תתן לו א"כ אם אינה מצוה מיוחדת היינו יכולים לומר הא שכתבה תורה כל חלב יצהר וחלב דגן היא רק דקדוק של המצו' מהמצו' שנאמר' ראשית דגנך ולא מצוה מיוחדת להכי אין תרומתו תרומה באם תרם ממין על אינו מינו ולהכי בתורם ממין על אינו מינו אין תרומתו תרומה ע"כ מקדים הגמרא הקושי על משנה דאם תורמין מן הרע על יפה תרומתו תרומה נימא בי' אם עבד לא מהני ותירץ הגמרא שאני הכא דגלי רחמנא לא תשאו עליו חטא אם אינו קדוש נשיאות חטא למה ותקשי קו' התוס' דילמא נשיאת חטא הוא מחמת שעבר אמימרא דרחמנא ועכר"ח צריך לתרץ דבלא הכי נמי הוה ידעינן דיש נשיאת חטא הואיל דכתיב מכל חלבו אבל גרועין לא והקשינו דילמא בל"ז לא הוה ידעינן דיש בזה חטא דהו"א דלאו קיים בזה המצו' כלל והו"א דלאו מצוה מיוחדת היא רק מדקדוקי המצוה ואם לא עשה המצוה וצריך לתרום מחדש לאו מידי קעבד עובר ויהי' נקרא חוטא א"ו עכר"ח צ"ל דאף דדקדוק מצוה היא מ"מ אינו מעכב המצוה ושפיר חוטא מיקרי א"כ שוב ליכא למימר דלהכי בתורם מין על אינו מינו אין תרומתו ת ומה מחמת שהדקדוק של המצוה מעכב גוף המצו' ז"א כהנ"ל דא"כ מנ"ל דבתורם מן הרע על היפה יהי' תרומתו תרומה. דילמא גלי לן הקרא דלא תשאו עליו חטא רק לענין זה דהו"א דלאו חוטא הוא כלל הואיל דלא נעשה כדקדוק א"ו דבשביל שלא נעשה כדקדוק ג"כ המצוה מתקיימת ושפיר ידעינן דחוטא מיקרי שהמצוה נעשית כבר והדקדוק של מצוה לא נתקיים וע"ז שוב מקשה למה אין תרומתו תרומה א"ו מחמת דאם עבד לא מהני ושפיר שוב מקשה שפיר על אביי ועדיין צל"ע בזה:
מדרש תהלים הובא בילקוט תהלים קט"ז יקר בעיני ד' המותה לחסידיו וכו'. אמר הקב"ה קשה בעיני לומר לצדיקים שימותו לומר לאברהם שימות כבר הקנני שמים וארץ וירד לכבשן אש לשמו יצחק העקיד עצמו על גבי המזבח יעקב עמל בתורה כל ימיו. דוד השליך נפשו בכפו וירד לגולית. חנני' מישאל ועזרי' ירדו לכבשן אש. ואלולי ששאלו הצדיקים מיתה בפיהם לא היו מתים. ולפי ששאלו מיתה בפיהם אמר הקב"ה יסתלקו אלו מפני אלו. אלו הי' אברהם קיים האיך היה יצחק מנהיג שררה וכן כולם להבין דברי המדרש מה שמדייק לומר ששאלו צדיקים מיתה בפיהם וחזר ואמר ולפי ששאלו מיתה בפיהם הלא גם אם הי' נאמר ששאלו מיתה סתם ג"כ סובב הולך הדרוש שדרשו שפיר.
נקדים דברי המדרש פ' תבא הן קרבו ימיך וכו' למה נגזר עליו מיתה בלשון הן רבנן אמרו למה"ד לאחד שכיבד את המלך והביא לו דורן חרב חדה אמר התיזו את ראשו בה אמר לו אותו האיש אדוני מלך במה שכבדתיך בה אתה מתיז את ראשי כך אמר משה. רבש"ע בהן קלסתיך שכן כתיב הן לד אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה ובהן אתה גוזר עלי מיתה. אמר לו הקב"ה שכן רע רואה אתה את הכנסות ואין אתה רואה את הוצאות. אמר לו אי אתה זכור בשעה ששלחתיך לגאול אותם ממצרים ואמרת לי הן לא יאמינו לי הוי הן קרבו ימיך יעוי"ש והמובן הפשוט שבעון אשר אמר הן לא יאמינו נגזר' עליו גזירה זו אבל האיך רמוז איזה חטא דווקא בלשון הן:
והנה אפשר לומר ע"פ מה שנאמר בי שמים כעשן נמלחו וארץ כבגד תבלה ופירשו ז"ל כי בעת קץ היובל הגדול שעליו אמרו בזוהר לאתבי' רוחי' ליה ופרושו כי ישיב ד' אליו את הנאצלים ויתבטלו אז ג"כ העולמות בי"ע וממילא עי"ז יהורס ויאבד כל בנין עולם. ע"ד שנאמר רוחו ונשמתו אליו יאסוף. ראה בס' עשרה מאמרות במאמר חיקור הדין חלק א' פרק ט': והנה אף שבשמים וארץ ההעדר כרוך בעקבם וכאמור למעלה מ"מ רצונו ית"ש שישראל עם קדושו יהיו מזמנים ומקנים בעבודתם ועשייתם כל העולם העשיה לשם ד':
וישראל בעבודתם יתנו לחלקי שמים וארץ ההויה תמידית שכולם יקנו השארה לנצח היינו כח וחיות הארצי וכח השמימי יעמדו יחדיו קשורים ביוצרם ב"ה וכל כח אשר בהם יתעצם באלהות וכמו שאליו י"ת יאסוף רוחו ונשמתו מהנאצלים ונבראים כן אליו יאסוף הכח שבשמים וארץ וכל כח עולם העשיה יען שבהם נקנה ההויה תמידית בעבודת ב"י שיהי' כח בהם להדבק ביוצרם. ונראה שזהו מה שאמר משה רבינו ע"ה הן לד' אלהיך שמים ושמי שמים וארץ כל אשר בה כפי מה שמבואר בס' עש"מ במאמר חקור הדין חלק א' פרק ג' לישב קו' התוס' הא דקתני ג' כתות הן ליום הדין ד' שומרים הן ד' ראשי שנים דניחא ליה לתנא ליתן הויה ומציאות לדברים שבקדושה כגון ראשי שנים שהרבה מצוה תלוית בהם וגבי שומרים כנגד ד' אותיות השם שעליהם נאמר על חומותיך ירושלים הפקדת שומרים וכו' ונשמר התנא בצדק שלא להוציא מפיו ההוי' לנזקין דדוקא גבי דברים שבקדושה תני הן ולא אצל הדברים השייכים לטומאה ומפני כן לא תני הן גבי ד' אבות נזיקין שהוא לשון הוי' וגבי בתים אבנים ואשרות דבפרק אלילים דקתני הן להחמיר באסורין היינו דלשון הן מורה שהם תמיד באסורן יעי"ש ומצאנו ג"כ בלשון הכתוב שלשון הן בא במשפט בודד לאמת וקיים וכאמור הן לו יהי כדבריך בראשית למ"ד ל"ד א"כ זהו שאמר משה אדון הנביאים וקילס להקב"ה במה שהקנה הויה ומציאות תמידי לשמים ושמי שמים והארץ וכל אשר בה שיהיו תמיד בקדושתן שהקדיש אותן בעבודתם ליוצרם זהו מה שאמר בלשון הן ן שהוא לשון הוי' כמ"ש בעל עשרה מאמרות אכן מה שאמר הן לא יאמינו לי ג"כ בלשון הן שמורה להחמיר כאלו ח"ו תמיד הם בקלקול זה זהו נחשב לו לחטא שחשד בני ישראל על כך שנתהוה בם קנין חסרון האמונה ח"ו זהו שגרם לו אשר ימיו קרבו למות. וזה פי' המארר הנ"ל בהן קלסתיך. שכן כתיב הן לד' אלהיך את השמים וכו' שהקנתי הוי' ומציאות תמידי בהם. ובהן אתה גוזר עלי מיתה כלומר מה שאמרת הן לא יאמינו לי כאלו נתתי ההויה תמידית בהם בחסרון אמונתם בי אשר באמת לא כן הי' כדכתיב ויאמינו בד' ובמשה עבדו. זהו שגרם לי מיתה:
הנה כי כן שהצדיקים עובדי השם יתנו לחלקי החומריים השארת נצח. ואף כי חלקי גויתם מהראוי שיהיו נשארים כח גופניותם לחיי נצח אשר על כן באמת אמרו חכז"ל על מה שנאמר יקר בעיני ה' המותה לחסיריו אמר הקב"ה לומר לצדיקים שימותו לומר לאברהם שימות כבר הקנני שמים וארץ וכו' והיינו כנ"ל אם תקנו הוי' תמידית וקישרו בעבודתם כל חלקי שמים וארץ לאלהי יוצרם ב"ה וב"ש מהדין הוא שיהיו פועלי התמידות ג"כ חיים וקימים:
אכן אחרי שנבין מאמר המדרש פ' בראשית רבה פ' י"ד מה שאמרו ויפח באפיו נשמת חיים לפי שבעולם הזה בנפיחה לפיכך מת אבל לעתיד לבא בנתינה שנאמר (יחזקאל ל"ז) ונתתי בכם רוח וחייתם עכ"ל המדרש: והנה צריך להבין במה גדול כחה של נתינה מכחה של נפיחה ולמה ע"י נפיחה אדם מת וע"י נתינה לא ימות. והנה מצינן שני מיני כחות אשר חי בהם אדם כח ארציי המשותף בין החיים המדברים ובלתי מדברים וכאמור תוצא ארץ נפש חיה ואחרי אשר טבע הארצי להיות כלה ונפרד וקשרי הרכבתו ניתרים ונפרדים. לכן גם תולדות הארץ כיוצא בה כלים ונפרדים. ולעומת שבאו כן ילכו וכאמור כי מעפר אתה ואל עפר תשוב ונאמר וישוב אדם אל הארץ כשהי' והרוח תשוב אל אלהים אבל זה הוא לחלקי החיות אשר ניתנו לברואים מכח תוצאות הארץ וכאמור תוצא ארץ נפש חיה אבל אצל אדם יציר כפי ד' כתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי אדם לנפש חיה הנה השמיענו הכתוב שגדרו חי הוא רק מפני ששואב כח חיותו מנשמת אלהי הנופח בו וכאמור ויפח באפו נשמת חיים ורק משום זה ויהי אדם לנפש חיה ואחרי שנשמת חיים הוא מאתו יתברך וכאשר אמרו מי שנופח ממה שבתוכו הוא כופח א"כ כמו שהוא יתברך נצחי כן מהראוי שהמנופח בנשמת חיים לעולם לא יהי' כלה ונפסד אחרי שנשמת אלהי מקיימתו יהיה ג"כ נצחי ולמה לא יזכה אדם שזכה בחלק אלהי ממעל נשמת חיים שוכבת חיקו בעוה"ז שכחותיו המורכבים בנושאיהם רוח ונפש ג"כ יקנה בעוה"ז השארות וקיום כטבע הנשמה שאינה נופלת לעולם בשאול ההעדר והפסד:
אכן נראה בראשונה ליתן טעם מה שאנו אומרי' בברכת אלהי נשמה וכו' אתה בראת וכו' אתה נפחת בי וכתב העטרת זקנים בא"ח ס' ו' שאין לומר אתה נפחת בי רק אתה נפחת ואתה משמרה בקרבי כי לא נאמר נפיחה רק באדם הראשון אבל לזולתו בנתינה שנאמר נותן נשמה לעם עליה עכל"ש אבל יש מקום לנוסח זה עפ"י הנודע לנו מחכמי אמת על אשר בני יששכר חלקו השעה לתתר"ף חלקים. ואמרו כי בכונה חלקו השעה ברמז שיש בשעה תחר"ף נשימות שמנשם אדם כי השם הוי"ה ב"ה וב"ש מתגלגל לתתר"ף צרופים ובכל רגע מאלו הרגעים מתפשט חיות חדש בעולמות שנשפע מהשי"ת משתלשל מעולם לעולם וכל הנמצאים שואבים אותו חיות כמו שנאמר הכתוב ואתה מחיה את כלם ובהשתלשלו לזה העולם נעשה באדם ובכל בעלי חיים שביבשה רוח שהיא נשימה שמנשם אדם אל קרבו שזהו חיותו ולפי שבכל רגע יש חיות חדש לכן צריך נשימה חדשה שיקבל רוח חיים המתפשט ברגע זו כי לא יחיה ברגע הזו ע"י החיות שקיבל ברגע הקודמת כי עתה כבר נעשה חיות חדש והנהגה חדשה בכל העולמות מצירוף חדש וכך מתנהג כל ימי עולם מראשית הבריאה עד סוף והאלהים עשה כך לפי שאם הי' חיות א' לעולם הי' נפש החוטאת תמות בהכרח כשיחטא דהא כשחוטא פוגם אז בשרש חיותו ונפסק החיות שלו וא"כ לא הי' לו שוב ממה לחיות משא"כ עכשיו שיש בכל רגע חיות חדש אף כשאדם חוטא ופוגם בשרש חיותו ונפסק חיות שלו מ"מ הוא חי דהא מיד ברגע האחרת נשפע חיות ממקום חדש שעדיין לא פגמו וכל מעל"ע הוה היקף א' כמ"ש הכתוב ויהי ערב ויהי בקר יום א'. וכל מיני החיות של כל הרגעים שבמעל"ע יש להם שייכות זה לזה ולכן לפעמים ע"י הדחק יוכל האדם להתקיים כל המעל"ע ע"י רוח חיים שקיבל בתחילתו אף שנחלש עי"ז מ"מ לא ימות כל מעל"ע ולהכי אמרו היכא דנטבע במים שיש להם סוף אשתו מותרת ובלבד ששהה עד שתצא נפשו והוא לדעת כמה פוסקים מעל"ע שעד מעל"ע יוכל להתקיים אף שבמים אין לו נשימה חדשה מ"מ ע"י הדחק יוכל להתקיים מעל"ע ועל ידי רוח חיים שקיבל בתחילתו אף שנחלש במים מ"מ לא ימות כל מעל"ע מכח שבו מנשימה מרגע שבתחילת מעל"ע ושאחר מעל"ע אם לא הי' לו נשימה חדשה אי אפשר להתקיים ע"כ תקנו שפיר לומר בשחר בשבח אלהי נשמה שנתת בי וכו' אתה נפחת בי ממש דאם לא נופח בו מחדש לא הי' יכול להתקיים כי החיות מכבר כבר חלפה והלכה לה אל שרשה ומקורה הקדוש ולפי דברי חכמי האמת הנ"ל שכל מטל"ע הוה היקף חדש וכאמור ויהי ערב ויהי בקר יום א' והחיות מהימים שעברו כבר חלפה והלכה לה. אפשר לענ"ד ליתן טעם להא דתנינן בתוספתא דטהרות פרק ששי נגע באחד בליל' ואין ידוע אם חי אם מת ולשחר בא ומצאו מת ר"מ מטהר וחכמים משמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן ומודים חכמי' לר"מ שאם ראהו חי מבערב אע"פי שהוא בא שחרית ומצאו מת טהור עכ"ל התוספתא והרגישו בה הראשונים והאחרונים ויעויין בנו"ב קמא פ' ל"א שמקשה מ"ש ראהו חי מבערב דטהור מחמת שהיה לו חזקת חי מבערב הא אף שלא ראהו חי מבערב ג"כ ידענו שהי' לו חזקת חי מכבר אכן לפי הנ"ל ניחא בשלמא בלא ראהו חי מבערב ובשחר בא ומצאו מת הנה יש לפנינו ריעותא בההיקף החדש של המעל"ע שמטבעו שעל ידי רוח חיים שקיבל בתחלתו בערב יתקיים באותו חיות ולא ימות כל המעל"ע נמצא דאיתרע ויצא מגדרו ע"כ שפיר יש לחוש דלמא לא ניתן לו היקף חדש כלל ולא הי' לו חזקת חי תיכף מבערב בתחילת ההיקף ולא נופח בו כלל חיות חדש דנימא ביה אוקמי אחזקתי' כי על זה גופא אנו דנין דילמא אין לו חזקת חי כלל הואיל שחזקת חי מהיקפים העוברים כבר חלפו ועברו ככל מעל"ע ומעל"ע ואין אנו יכולים לדון רק על היקף האחרון ע"כ היכא דיש לנו בו ספק מכח הריעותא שמצאנוהו מת ואנו דנין על גוף החזקה של היקף החדש להכי טמא אבל בראהו חי מבערב שידענו בבירור שהי' לו בהיקף זה האחרון ג"כ חזקת חי שע"י נשמת חיים שבו מתחילת המעל"ע יתקיים כל המעל"ע וכמו שבארנו לעיל להכי גם שבשחר בא ומצאו מת אמרינן דהשתא הוא דמת דאוקמי עד רגע אחרון שמצאנוהו מת אחזקתיה שלו מבערב ואמרינן השתא הוא דאיתרע ככל מקום שיש ריעותא נגד חזקה דמאחרינן הריעותא בכל שנוכל:
העולה מדברינו שבכל נשימה ונשימה יוצא חיות הקדום ושואב חיות חדש וע"ז רמזו חכז"ל במה שאמרו כל נשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה תהלל יה מחמת שבכל נשימה ונשימה נעשה אדם בריה חדשה ע"כ חייב להודות ולהלל השי"ת ב"ה שמהוה ומחיה אותו ולעשות לויה בקדושה לחלק חיותו שיוצאת ממנו בטהרה ולקבל חיות החדש בטהרה:
והנה אחרי שחלקי הנשמה נושאי חיותו תשובנ' אל מקורן מרגע לרגע ותעזובנה את הגויה אשר גרו בה לרגעים ויגביהו עוף לשוב אל בית אביהן חסד ואמת מכון כסאותם אשר הכין להן יוצרם וכלם עומדין ברום עולם. וכולם קיימים בקיומיהן לקבל באהבה ובחדוה חלקי מגוריהן אשר גרו בהן בעוה"ז הן הן כחות הגויה המורכבים שהם גם הם יזכו להנות מחיות הקודש ואורותיהן ע"כ כולם יעמדו יחד לאתעטרא בהו כחות נושאי חיה ולאתקרבא בהו קמי מלכא קדישא. ובעת שהכחות נושאי הגויה יעזבו תבל הנשמה הלזו בהפרדם מן הגוף אף כי בעת צאתם מראיהן רע עכ"ז בעת יפרשו עליהן חלקי הנשמה כנפי אורותיהן לקבלן באהבה ובקדושה ובטהרה אז גם הן יחליפו כחותיהן מצורת ההפסד אל צורת ההשארת וקיום. ועתה יבין כל יצור מה רב טוב צפון בגזרתו ית"ש כי יעזוב אדם את עולמו מלון ביתו כי באם לא יעזוב את עולמו מתי יבא אל מקדשי אל להתלבש בחלקי חיותו חיות הקודש אשר יתיצבו כמו לבוש ברום עולם לקבלן ולדדן עד בית אלהים ולהנות מאור פני אלהים חיים ואחרי שקיומם של בני אדם הוא רק ע"י שהוצרכו לשאוב בכל רגע ורגע חיות חדש בנשימה מהרוח שנשפע מהשי"ת בהשתלשלות והחיות שקיבל ברגע הקודמת תדד כנף ותלך לה לבית אביה ושם תתיצב הכן עם שאר רעיותיה החולפות מרגע לרגע לקבל שאר כחות הגויה בעת צאתן מן עולם. לזאת נגזרה הגזירה כי ימות אדם למען גם כחותיו ינחלו כבוד וינשאו לעומתן לקנות ג"כ ההשארות וקיום. וזהו מה שאמרו חכז"ל בבראשית רבה פ' י"ד ויפח באפיו נשמת חיים לפי שעוה"ז בנפיחה לפיכך הוא מת:
ורצונם לומר מחמת שבעוה"ז כל חיות אדם הוא מתתר"ף נשימות שבכל שעה ושעה מה שנשפע מהשי"ת ב"ה וב"ש מהרוח אשר נופח בכל העולמות בהשתלשלות והאדם מנשם אותו חיות בקרבו א"כ אם חיותו הוא רק מה שנופח בו בכל רגע חיות חדש והחיות שקיבל מקודם תלך לה לגנזי מרומים לפיכך הוא צריך למות כדי לאתלבש ולאתעטרא בחיו' הקודש אשר חלפו למו וזהו מה שאמרו ז"ל לפי שעוה"ז הוא בנפיחה לפיכך הוא מת אבל לעתיד לבא בנתינה כלומר שלא תתחלף החיות מרגע לרגע:
רק חיות אחד אשר ניתן באדם מתחילת הבריאה. תהי' נצב סלה בכל גויה וגויה בלי שום פגם חטא וכחות המורכבים שבאדם יקנו גם בעוה"ז הנשארות וקיום כי יזדככו הגופים ויתעטרו גם בעוה"ז בחלקי נשמתם ורוחם אשר אתם בבית וכאמור אתם נצבים היום כלכם לפני ד' וכו' ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום לכן לא יצטרכו שוב למות וזהו מה שאמרו אבל לע"ל בנתינה שנאמ' ונתתי בכם רוח וחיתם והבן:
ועתה נבין אם העיקר מה שצריך אדם למות הוא רק מחמת שלא ניתן חיות אדם שיהי' נצב סלה הוא רק מחמת סכנת החטא פן יחטא ויפגם בשרש חיותו ועי"ז נפסק חיותו א"כ בצדיקים שאין בהם חטא כלל הי' באפשר שגם חיות אחד יקיימם לעד בעוה"ז ולמה ימותו אכן נקדים גם בזה הקדמה אחת מה שאמרו חכמי אמת כי ענין רוח האדם בקרבו באשר הוא חי מדבר אלהי' הנה החיות שלו הוא כח הדיבור אשר בקרבו וכמו שאמר הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי אדם לנפש חיה ותרגומו והות אדם לרוח ממללא וכשאדם מדבר דבורים אזי הדבורים ההם הן הן חיותו ויוצא חיות שלו באותן הדבורים רק מחמת שחיות אדם קשור ודבוק תמיד בשורשו באור פני אלהים חיים לזאת הדבורים עצמן ממשיכים עליו משורשו חיות חדש ומחמת זה חי תמיד אף שבכל דיבור יוצא חיותו מקרבו עם כל זה כל דיבור בעצתו מביא לו חיות חדש וממשיכים את אדם לעשות טוב. והדבורים טובים מעוררים שרשם הטוב וקדוש להמשיך משם חיות חדש חיות החודש. ודבורים לא טובים מסתכלים אותם הדבורים לס"א ומשם ממשיכים עליו חיות חדש ואחרי שאותו חיות ברע הוא שנמשך מסטרא לא טנא ומאילנא דמותא אזי אותו חיות ממשיך אדם לעשות רע ח"ו:
ובזה נדע כי כל עניני האדם הן לטוב והן לרע ח"ו תלוים רק בדיבוריו כי כפי בחינת הדיבור שידבר בכל רגע כך יש לו נשמה וחיות וכפי הדיבור יתמשך המעשה. וזהו מה שנרמז בקרא לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ופירשו הם ז"ל בל יאמר אדם בדעתו הגם שצריך האדם לשמור א"ע ממעשה העבירה אבל מהדיבור המגונה לא יצטרך לשמור א"ע כי יאמר מה איכפת בדיבור אם לו בל עמו ע"כ הודיע לנו הכתוב שאין הדבר כן אם הדיבור הוא רע אף אם בלבו לא כן מ"מ הדיבור לד ממשיך עליו חיות רע שיביאו לבסוף לידי מעשה רע בדבר אשר דיבר ולזה אמר לא יחל דברו ר"ל שלא ידבר דיבור רע. כי בטוח בדבר כי ככל היוצא מפיו יעשה בסוף זהו תוכן דבריהם וראה בס' ע"נ פ' וישלח:
וזה הסוד כבר גילה לנו המהרש"א ז"ל בח"א במס' תענית פרק ראשון על מאמר רבי חדקא שאמר נשמתו של אדם היא מעידה עליו שנאמר משוכבת חיקך שמור פתחי פיך וכתב מהרש"א ז"ל זה לשונו שהעובר עבירה בדבור הנשמה שהיא כח הדיבור שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים ותרגומו לרוח ממללא תעיד עליו הנשמה ומייתי קרא משוכבת חיקך שהיא הנשמ' השוכבת בגוף האדם היא שומרת להעיד על פתחי פיך עכ"ל מהרש"א הנה המהרש"א ג"כ גילה לנו שהנשמ' הוא כח הדיבור והדיבורים של אדם הם הם חיותו של אדם וחכמי אמת רק הוסיפו אחרי שבסיבת דיבורו יצא החיות שלו וחיותו הדבוק בשרשה ממשיך חיות חדש ודיבורים הקדושים ממשיכים חיות חדש משרש הטוב מקור עליון וממילא דיבור קדוש בתורה ממשיך עליו שרש חיותו בתורה ובדבריהם מובן לי קצת דברי המדרש נצבים בפסוק כי קרוב אליך וכו' בפיך ובלבבך לעשותו ז"ל רבנן אמרו ז' דברים אמר שלמה על העצל:
ומה שאמר משה היה גדול מכולם:
כיצד אמרו לעצל רבך בעיר לך ולמוד תורה ממנו והוא משיב ואומר מתירא אני שלא יהיה ארי בתוך הרחובו' אמרו לו הרי הוא דר אצל ביתך אמר להם ארי מבחוץ אמרו לו הרי הוא בתוך הבית השיב להם אם הולך אני ואמצא הדלת נעול אני מחזיר ובא אמרו לו פתוח הוא לסוף שלא הי' יודע מה להשיב אומר להם אם הדלת פתוח או נעול מבקש אני לישן עוד מעט וכו' וכו' ומה שאמר משה הי' גדול מכולם מנין כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובבלבך לעשותו הוצא דבר מתוך פיך עכ"ל המדרש. וואמר זה אומר דרשוני בודאי אינו כפשוטו להוציא דבר לבד מתוך פה כנראה שהתורה הוא בפיו ואינו צריך רק להוציא לבד האלו שם ד' דבר בפיו והוא אינו צריך רק להוציא הדבר אכן נודע כי כל המניעות באדם אשר יסודתן בכח העצלות אין ידים להן להפריע אדם משלמותו רק אם מ ות המעלות עדיין לא נקנו יו לקנין עצמותי והאדם הוא רק כבא לכבוש את הרע ולהכניס בקרבו את הטוב אז כל מניעה ומניעה אף רק מכח העצלות תמצא קן לה בלב אדם להפריע אותו מעודתו ובכל עשיה שמתעורר אדם לעשות הנה העצלות תענה את חלקה לאמר שחל בדרך או ארי מבחוץ וכדומה אבל באיש המעולה אשר המדות טובות יתעצמו בו ונקנו לו לקנין עצמותו לא תמצא העצלות ידה להפריע אדם השלם מתכליתו ותעודתו כטבע איש הצמא אשר ירוץ בכל כחו לאפוקי מים בל יעצרהו גשם ושום מונע כי טבעו המבקשת את תפקידה על כל מניעה ומניעה תגבר חיל. וזהו יתרון להמעולה על הכובש והנה לקנות התורה שיסודתם הרוחניות היא בשמים שתהי' ניקנית לאדם בקנין עצמי ער שתהי' נקל לו למלל רברבין ומלים לצד עלאה ימלל בתורה וקדושה צריך לזה בראשונה כי יקדש אדם פיו ולשונו ושנים וחיך וגרון חמשה מוצאות האותיות הקדושים של א"ב אשר בהם ברא ד' שמים וארץ ומלואה ובהם ארג תורתו הקדושה: ואם אדם מקדש א"ע בדרך זה אז התורה והחכמה והקדושה ישימו פה קדוש כזה למשכן למו ובהתעוררות מעט פיהו ימלל רברבין מעצמו וכאשר אמרו חכמי אמת בפרושה של המשנה והכהנים והעם כשהיו שומעים את השם הנכבד ונורא יוצא מפורש מפי כה"ג ואמרו שביה"כ הי' השם המפורש יוצא מעצמו מפי כה"ג מחמת גודל קדושתו של כה"ג שנתקדש בקדושה רבה באותו יום היה השם הקדוש יוצא מעצמו כן נמי בל יתחמץ לב אדם לאמור איך ימשיך בקרבו תורה השמימים בגודל רוחניתה וקדושתה עד כי פיהו בה יגביר מלים. ע"ז נאמר כי לא בשמים היא וכו' כי באם ירגיל את פיהו ושניו וחכו וגרונו לדבר בקדושה אז ישים ד' דבר פיו ממש וכשיתעורר אדם רק להוציא דבר מתוך פיו אותו דיבור ממשיך עליו חיות חדש ובדיבורו היוצא מעורר שרש תורתו השמימיי עד כי התורה שהיא בשמים תשים קן לה בפי האדם והוא אינו צריך רק להוציאה מפיו. וזהו מה שנא' במדרש מה שאמר משה הי' גדול מכולם מנין כי לא בשמים היא. כי קרוב אליך הדבר בפיך וכו' הוצא דבר מתוך פיך כלומר שמשה הודיענו שרק צריך להוציא דבר מתוך פיו ואז הדיבור בעצמו מביא לו חיות חדש ומעורר שורשו בתורה השמימית וממשיך ומביאה אל קרבו. והדיבור הזה מביאו, ג"כ לידי מעשה וכאשר רמזו ז"ל במה שדרשו בקרא ככל אשר יצח מפיו יעשה וזהו מה שנאמר כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. והעצה לזה הוא רק הוצא דבר מתוך פיך ואותו דיבור ימשיך אליך ממילא התורה השמימית וכאשר כתבו לעיל שכל דיבור ודיבור ממשיך עליו חיות קדש ממרומים אם לטובה אם לרעה ח"ו אכן שהדיבור יהיה יוכל לעשות פעולתו כזאת צריך שיהי' מזוכך מאד בהבנת מחשבת הלב להסיר מקודם כל המונעים ולעתיד לבא שיהי' כל הגופיים מזוככים יהי' האדם יפעל בדיבורו לבד ל וורר שורשו מלמעלה אף בלי מחשבת לבו וכאשר פירשו ז"ל הקרא לא יחל דברו יעוי' למעלה ואפשר שזהו כוונת המדרש פ' בשלח ד"א מה תצעק אלי וכו' וכתובו יה טרם יקראו ואני אענה כל מי שעושה רצין המקום ומכוין את לבו בתפלה שומע לו בעוה"ז וכן לעתיד לבא שנאמר והי' טרם יקראו ואני אענה. ולעתיד לבא הם מדברים ואני אשמע עכ"ל המדרש נראה שהמדרש מחלק ענין השמיעה ששומע השי"ת לתפילת אדם הוא בשני דרכים. א' במחשבת לב לב ימלא ד' את שאלתו:
וזהו מה שנאמר והי' טרם יקראו ואני אענה וזהו המדריגה שהוא הן בעוה"ז והן בעוה"ב ושוב דרשו ולעתיד לבא הם מדברים ואני אשמע ולמדונו כי יש דרך שני היותר במעלה שאף בדיבור לבד בלי מחשבת לב יפעל אדם שימולא משאלתו ועל דרך זה יש אפשר לפרש מה שדרשו חכז"ל במס' עירובין דף נ"ג על מה שנאמר במשלי כי חיים הם למוצאיהם זה לשונם שם אמר לי' שמואל לרב יהודה שיננא פתח פיך קרי פתח פיך תני כי היכא דתוריך חיין ותתקים בך וכו' שנאמר כי חיים הם למוצאיהם אל תקרא למוצאיהם לשון מציאה אלא למוצאיהם בפה עכ"ל.:
וזהו הדבר שכתבנו לעיל שכל דיבור ודיבור יוצא חיותו. כי חיותו הוא דבורו וכמ"ש המהרש"א וחכמי אמת הנ"ל אכן מהיכן יזכה לחיות חדש הוא רק שדבורו שהיא חיותו הדבק בשורשה ממשיך בדיבורו חיות חדש וזה פתח פיך קרי פתח פומך תני על הראשין אמר כי היכא דתוריך חיים והוא הדבר אשר דברנו שממשיך חיות חדש לולי זאת לא היה במציאות שיחיה עוד. ועל השנית מה שכתבו חכמי אמת שכפי בחינת הדיבור שידבר כך יש לו נשמה וחיות בהמשכתו אם ידבר ד"ת מעורר בדיבורו שרשו בתורה וממשיך לקרבו אותו חיות ממקור שורשו בתורה וע"כ אמרו ותתקיים בך ורצונם לומר מלבד שדבורך יהי' ממשיך בקרבך חיות חדש יהיה גם דבורי תורה שהוצאת בפה אל תאמר כי אינם עוד עמך בעוה"ז ע"ז אמר שמואל כי התורה תתקיים בך ג"כ הואיל שכפי בחינת הדיבור שהוציא כך ממשיך לקרבו אותה בחינה וממילא תתקיים התורה בו וזהו מה שאמרו ג"כ חכז"ל יגעתי מצאתי תאמין והגישו ז"ל הא מציאה באה לאדם אף בלא יגיעה אכן כפי הנ"ל אם אדם מיגע עצמו וקורא ושונ' בתורה אז אותו דיבור ממשיך עליו חיו חרש בתורה וזה היא מציאתו ממש שמוצא חיות חדש בתורה ועל זה שפיר דרשו חכז"ל בני לדברי הקשיבה וכו' חיים הם למוצאיהם אל תקרא למוצאיהם בדרך מציאה אלא למוציאיהם בפה ורצונם לומר מאין יזכה אדם נמצוא מציאות חיו חדש בתורה על זה אמרו למוצאיהם בפה אז דיבורו מעו ר שורשו ומקור חיותו בתורה וממשיך לקרבו בכל רגע ורגע חיות חדש והנהו כמוצא מציאות יקרות בתורתינו הקדושה אשר רק על זה וכמה ויכסוף כל צדיק ההוגה בתורת ד' התמימה וזהו כל תאות לבו שיהי' ממשיך בקרבו בכל רגע ורגע חיות חדש ועל זה ג"כ אמרו שם תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה אימתי תאות לבו נתת לו בשעה שארשת שפתיו בל מנעת וכו' והיינו כנ"ל הואיל שתאות לבו של כל צדיק וצדיק למצוא עונג חדש בתורה ובקדושה ואימתי תבא לו אותו עונג בשעה שמדבר דיבורים בקדושה ובתורה אז ממשיך לקרבו חיות קדש כאות נפשו הטהורה וזהו מה שדרשו אימתי תאות לבו נתת לו בשעה שארשת שפתיו בל מנעת סלה והנה בררנו שרק בדיבור ממשיך אדם חיות חדש תחת חיותו שיצא ממנו ברגע הקדום וחכמי אמת לא לבד שבאו ללמד על עצמו של כח הדיבור וסגולתו כי גם על שאר החושים חוש הראיה וחוש השמיעה ג"כ יצאו ללמד. כי ראיה החושית והשמיעה החושית מתהפכים כפי בחינתם וכאמרם אסור להסתכל בפני רשע כי עיני אדם בהסתכלות בפני רשעים ממשיכים על עצמם טומאה ותועבה משרשי פני רשעים ח"ו. אבל הרואה פני חכמים ממשיך מהם שפע טוב וקדושה ולכך אמרו בחגיגה דף ה' חייב אדם לקבל פני חכמים. יעוי' ביערות דבש ח"ר דרוש ט"ז לפיכך אפשר לפרש בזה מה שנאמר בבלעם הרשע בפ' בלק וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים. וישא משלו ויאמר וכו' נאום הגבר שתום העין פתוח העין (ותרגומו גברא דשפיר חזי) כי כל זמן אשר לא ראה את בני ישראל כולם רק אפס קצהו ראה לא הי' יכול לקבל מהם שום מהשפע קדוש' והי' עיניו בשפל המדריגה. אכן אח"כ כשראה בני ישראל כולם שוכנים לשבטיהם נתעלו עיניו כי המשיכו עליהם שפע קדושה. וזהו וישא בלעם את עיניו. כלומר שעלתה בידו להעלות אור עיניו הואיל וירא ישראל שוכן לשבטיו ועי"ז הי' ממשיך עליו שפע טוב וקדושה ותהי עליו רוח ד' והי' בעת ההיא גבר שתום עין גברא דשפיר חזי וזהו מה שנא' וישא בלעם את עיניו:
והנה התועלת מה שהרואה פני חכמים יקבל וישיג בזה שפע טוב וקדושה מפני שהחכמים ישלחו קוי אור עיניהם המפיקים זיו וקדושה כן להיפך הרשעים בקוי עיניהם מחשיכים על המביטים עמל ואון שבר וצער בקוי ארס היוצא מעין הרע המזיקים לפעמים את אדם וזהו אפשר פרושו של קרא מה שאמר בלעם לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ופירשו לא הביט המביט הרואה עתיד כמוני היום און היינו שבר וצער ולא ראה הרואה כמוני היום עמל היינו פרעניות בישראל וראה בתרגום יהונתן בן עזיאל שמתרגם וזה לשונו אמר בלעם רשיעא לית אנא מסתכל וכו' נראה שמפרש הקרא לא הביט ג"כ ע"ע וכהנ"ל לא הביט מהביט כמוני וכו' ולדברינו אין אנו צריכים לפרש שאמר בלעם שלא יראה לעתיד ביאת עמל ואון על ישראל רק לפי הדרש י"ל דאמר בלעם רשיעיא שלא הביט מביט כמוהו בקוי אור עיניו שיעיל לו צער ושבר ופרעניות בישראל ח"ו כטבע המשלחים בארם מבטם השחתה ושבר ע"כ אמר כי לא יכלתי להביט אין ועמל בישראל בעיניו המושחתים כי ד' אלהיו עמו:
וכמו כן בחוש השמיעה בהשמעת אזנים לחוד שהאדם מטה אזן לשמוע דבר ד' אף בלי השמעת הלב והשכל ממשיך בשמיעתו חיות חדש שמתעורר בקרבו ג"כ כח נפשו השכליי' לשמוע דבר שמיע' שכליות וזהו כונת המדרש דברי' פרשה ד' שמעו והאזינו ואל תגבהו שמעו לדברי תורה ואל תגבהו אזניכ' משמוע דברי תורה והיינו כנ"ל שתמיד מחויב להטות אזן לשמוע דברי תורה אף כי בתחילה אין רוח שכלי בהטיית אזנים לחוד עכ"ז יתעוררו הרגשות כלי השכל באמצעות הנפש המשכלת כי גם ישמעו ויבינו וישיגו שכליים נפלאים בדברי תורת ה' אשר מלת שמיעה מורה על מובן זה בענין הלב והשכל שמע ישראל וכדומה ע"כ אמרו שמעו לדברי תורה היינו שתראו להשיג ולהבין ולסבור בהבנה שכליות דברי תורה אבל ואל תגבהו אזניכם משמוע דברי תורה כי בתחילה אף שאין ביכלתכם רק לשמוע בהטיות אזניכם בשמיעה החושיות לחוד מ"מ אל תגביהו אזניכם מלשמוע כי בזה תמשיכו עליכם חיות חדש ממרום שהנפש השכליות תתרומם ותקיץ משנתה ותבאו לידי שמיעה שכליות ג"כ וזהו שמעו לדברי תורה באופן שאל תגבהו אזניכם מדברי תורה כנ"ל:
ואפשר שזהו כוונת המדרש יתרו זה לשונו. וישמע יתרו שמעו דבר ד' בית יעקב הה"ד שמעו ותחי נפשיכם האיך חביבין ישראל שהוא מפתה אותם אמר להם אם יפול אדם מראש הגג כל גופו לוקה והרופא נכנס אצלו ונותן לו רטיה בראשו וכן בידו וכן ברגלו ובכל אבריו נמצא כלו רטיות אני אינו כן אלא רמ"ח אברים באדם הזה והאזן אחד מהם וכל הגוף מלוכלך בעבירות והאזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים לכך נאמר שמעו דבר ה' בית יעקב והנה שטחיות המדרש הוא שאם אדם מלוכלך בעבירות הרי הוא כאלו נפל מאיגרא רמה ממעלות השלמיות לבירא עמיקתא ומפתה אותנו השי"ת שנכרה אזן לדבר ד' וברפואה אחת הזאת תעלה לנו ארוכה ומרפא לכל הגוף והוקשה להמדרש איך תעלה ארוכה בשמיעה חושית קטנת הערך מבית יעקב המורים על המון עם נעדרי שכל שע"י שמיעה חושיות לבד יהי' כל הגוף מקבל ג"כ חיים של ההשכלה רק כבר אמרנו שע"י שמיעה החושיות תתעורר כח הנפש ג"כ להבין ולהשיג נפלאות שכליים וממילא יקבלו ג"כ כל רמ"ח אברים שבגוף חיים של ההשכלה באמצעות הנפש וכמאמר המליץ בבחינת עולם בהנשא חיות השכל מעל ארץ ינשאו אברים הגופנים לעומתו וזהו כוונת המדרש מה שאמרו בשם ד' אני איני כן אלא רמ"ח אברים באדם והאזן אחד מהם והאזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים כנ"ל והיינו כנ"ל מכח שמיעה רק אזן לשמוע ממשיך חיות חדש שתתנשא הנפש השכליות ובהנשא חיות השכל מעל ארץ כל הגוף רמ"ח אברים מקבלים ג"כ חיים של ההשכלה וכמאמר המליץ בח"ע שבהנשא החיות השכל ינשאו אברים הגופנים לעומתו וזהו פרושו של המדרש מה שפתח וישמע יתרו שמעו דבר ד' בית יעקב כלומר שבית יעקב המורה על אפי' שאינם כשרים בעם וזהו ההבדל בין מלת בית יעקב. למלת בית ישראל ג"כ אפי' בשמיעתם ההמוניות יזכה אדם לשמיעה שכליות כמו כן יתרו מחמת שהטה אזן גשמותו לשמוע דבר ד' זכה להשגה שכליות ג"כ ע"כ מביא המדרש שני הפסוקים זה לשונו וישמע יתרו שמעו דבר ד' בית יעקב הה"ד שמעו ותחי נפשיכם כלומר שאפי' בית יעקב שאינם כ"כ במעלה השכליות לשמוע שמיעה שכליות בהשמעת הלב והשכל כי אם שמיעה חושיות לבד ג"כ הוא טוב וזהו שמעו דבר ד' בית יעקב ואם תקשי מה מעליותא של שמיעה חושיות לבד ע"ז אמרו במדרש הה"ד שמעו ותחי נפשיכם כלומר שע"י שמיעה החושיות תמשיכו חיות חדש אל נפשיכם המשכלת וזהו שמעו ותחי נפשכם ובהנשא חיות השכל ינשאו אברים הגופניים שהם בית יעקב לעומתו:
ואפשר שזהו כוונת הרש"י וישמע יתרו כל אשר עשה ד' למשה ולישראל עמו מה שמועה שמע ובא שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק וידוע מה שקשה על זה הלא כתוב מפורש הוא ששמע כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו ומה הקשה רש"י מה שמועה שמע ובא אכן לפי הנ"ל י"ל דקו' הרש"י הוא כד מאין זכה יתרו כהן און אטום לב לשמוע ולהשיג את כל אשר עשה ד' למשה ולישראל עמו דמשמעות הכתוב ששמע גם (השמעת הלב והשכל) בהבנתו מעשה ד' ונפלאותיו ואיך לאטום לב אשר ארח לחברה עם עמלק לא נצב התפקרות לשטנו מלהשכיל במעשה ד' ונפלאותיו ואיך הבליו לא הכבידו אזניו אפי' לשמוע שמיעה חושיות וזה שהקשה רש"י וכו' מה שמועה שמע ובא כלומר הלא התפקרות מאטים אזן אדם אפי' לשמוע שמועה חושיות ומהיכן שמע שמיעה שכליות מנפלאותיו יתברך וזהו שהקשה מה שמועה שמע ובא אבל באמת כבר כתב הזהר פ' יתרו ז"ל רזא רא ממש עבד קב"ה בארעא דתבר מלך זקן וכסיל ודא הוא פרעה כיון דאלקי לי' ולעמיה אתא ואודי לי' לקב"ה לבתר איתבר ואתכפייא הא כהן און יתרו דמשמש תחותי' עד דאתי ואודי לי' לקב"ה עכ"ל הזהר א"כ י"ל דזהו כוונת רש"י שמע קריעה י"ס ומלחמת עמלק דאיתברו ואתכפייהו איתבר גם הוא ואודי' לי' לקב"ה אז זכה לשמיעה שכליות לידע את אשר עשה ד' למשה ולישראל עמו כי יד ד' עשתה נפלאות ונתגייר וזה מה שמתרץ שמע קריעת ים סוף ומלחמות עמלק:
והנה נחזור למאמרינו הראשון מה שאמרו ואלולי ששאלו הצדיקים מיתה בפיהם לא היו מתים ודקדקנו לעיל יתור מלת בפיהם הי' להם לומר סתם אלולי ששאלו הצדיקים מיתה לא הי' מתים כי בבקשתם מיתה בלבם לבד ג"כ מתים ולאו דווקא בפיהם אכן כפי אשר בארנו לעיל בשם חכמי אמת ובשם הרב המהרש"א ז"ל דאדם חי מדבר אלהי הנה תלי' חיותו רק בדיבורו אשר לא כן שאר החיים הבלתי מדברים או המדברים שאינם בגדר חיים מדברים אלהיים צבא ניתן להם איש איש למינו כפי הכנתו אשר הכין אותו הבורא אבל האדם המדבר אלהי אשר עליו נאמר ויהי אדם לנפש חיה ותרגומו והות אדם לרוח ממללא החיות שלו הוא רק כח הדיבור וכמשמדבר יוצא חיות שלו וממשיך תיכף אליו משרשו חיות חדש ואותו חיות מקיימתו עד שיוצי' מפתחי פיהו דיבור הב' וכשמוצי' דיבור השני ממשיך עליו שוב עוד חיות חדש וכן חוזר חלילה תמיד א"כ תקשי איך הוא מציאות מיתתו של צדיק הלא מדבר וממשיך חיות תמיד ועד שלא ידבר הנה החיות מקודם מקיימתו ואיך יוכל למות קודם זמנו ששרש חיותו במרום עדיין לא נפסק א"כ ימשוך תמיד בדבורו חיות חדש כאשר הטביעו יוצרו את החי המדבר שיהי' חיותו תלי' בדיבור וכבר ברית כרותה לשפתי המדבר שימשוך חיות ואם כח זה ניתן לו מיוצרו חלילה להצור אשר תמים פעלו לשלול כח זה מצדיק שהוא חי מדבר אמיתי אשר לא כן רשעים שאינם בגדרם רק בגדר חי לבד ואין חיותו תלי' בדיבורו אבל בהצדיקים המדברי' קשה לפני קב"ה לשלול מהם כח הנעלה המשכת החיים בדבורם כל זמן שלא נפסק שרש חיותם ממעל וזהו שאמרו במדרש יקר בעיני ד' המותה לחסידיו וכו' אמר הקב"ה קשה בעיני לומר לצדיקים שימותו והיינו כנ"ל וכו' על זה אמרו ז"ל ואלולי ששאלו הצדיקים מיתה בפיהם כלומר הואיל שכפי הדיבור יתמשך המעשה א"כ אם ישאלו מיתה בדיבורים ממש אי אפשר שאותו דיבור ימשיך חיות חדש ולפיכך הם מתים ושוב אמרו ולפי ששאלו מיתה בפיהם אף ששרש חיותם ממעל עדיין קיים אמר קב"ה יסתלקו אלו מפני אלו ואלו היה אברהם קיים האיך היה יצחק מנהיג שררה וכן כולם: לקוטים מדרש פ' נח צדיק תמים היה אמר רבי יוחנן כל מי שנא' בו היה מתחילתו ועד סופו הוא צדיק התיבנן לי' והכתיב אחד הי' אברהם ויירש את ארץ [יחזקאל ל"ג] מעתה הוא תחילתו והוא סופו אמר להון אף הוא לא תברא דהא רבי לוי בשם ריש לקיש אמר בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו רבי חנינא ור"י תרווייהו אמרין בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו ומה אני מקיים היה שהי' מתוקן להדריך כל העולם בתשובה עכ"ל והרגישו בו המחברים מה הועילו בתירוץ זה שהי' מתוקן וכו' הלא על כל זאת יצא מהכלל שהניחו כל מקום שנא' בו היה מתחילתו ועד סופו הוא צדיק ואפשר שרמזו חכז"ל במדרשם זה כונה פנימית בזה אחרי שהרב השל"ה ז"ל במאמר בית הבחירה בח"ר בחקרו בענין הידיעה והבחירה כתב שם בדף כ' ע"ב ח"ל הקרוש ועתה שמעו אלי ותחי נפשיכם הידיעה הוא הרצון והרצון הוא הידיעה כי הענין הרצון הוא מה שחפץ לעשות והרצון הוא שורש כל ההשתלשלות מגדול ועד קטן אין זולתו וכל אשר חפץ ד' לעשות עושה וזהו בעצמו הידיעה בידיעת עצם רצונו והוא הרצון והוא הידיעה ויודע הכל מעצמות רצונו וכבר הארכתי למעלה כי הרצון כלול מדברים הפכיים וכל הדרכים בו התלוים על מוכרע כפי הכרעת בני אדם והבחירה נתונה לאדם לעורר איזה כח שירצה והאלקים עשה את האדם ישר וצווהו שלא יעורר כח הרע ומכח חטאו הי' לדעת טוב ורע ומזה נמשך השכר והעונש שאינן הסכמיי רק שכר מצוה הוא שורש מצוה למעלה בשרשה ושכר עבירה עבירה וזה הכל מושרש בענין הרצון מאחר שהרצון כולל כל הדברים ותמורתן וכו' וכפי התעוררו' התחתוני' כן הוא ההטיה וכו' יהיה איך שיהיה אין דבר נפרד ח"ו רק הוצאה איזה מהדרכים מכח אל הפועל. והנה קודם עשיית אדם איזה ענין הן טוב הן רע כבר היו מוכנים אלו הדרכים והא ראיה שהפסוק אומר בפ' ראה ראה אנכי וגו' שאומר הרי הדרכים לפניך ש"מ שהדרכים קודמין לעשייתן וכן בפ' נצבים ראה נתתי לפניך היום את החיים וכו' ובחרת בחיים הרי יש דרך צדיקים ודרך רשעים ושורש כולם הרצון העליון והיא הידיעה ידיעת עצמות רצונו בשרשי כל ההשתלשלות וכל מה שאדם עושה עושה בכח עליון אלא הצדיק בוחר והולך בדרך הישר הקודש והרשע בתמורה וכפי פעולתם כן אחיזתם ודביקתם ותלוי הכל בהתעוררת התחתון ואם היה האדם הראשון נשאר ישר ולא היה מתעורר כח הרע אז היו ראויים כל יוצאי חלציו דורי דורות להיותם בענין אחד ממה שהם עכשיו כי היה נפתח מקור הטוב והיה מתפשט והולך מהתפשטות להתפשטות ומענף לענף ולאחר שחטא ופתח המקור מענין אחר מטוב ומרע אז הראהו הקב"ה דור דיר ודורשיו וחכמיו ומנהיגיו לפי ענין והמקורות שנפתחו עתה איך ראוי להיות התפשטות והענפים וענפי ענפים אמת שבעבור זה אינם מוכרחים כי מי שירצה להגביר ולילך מזה ההתפשטות וירצה לפתוח מקור אחר מהמקורות וימשיך כפי רצונו אז כח הבחירה בידו להגביר רק הקב"ה הראה לאדם לפי פתיחת המקור של עתה איך ראוי להיות ההתפשטות ובוודאי אלפים ורבואות ענינים שהיו ראויין להיות לפי פתיחת המקור של עתה כך ונשתנו מכח הבחירה והרבה דברים נשארים כפי שהיו ראויין כמו שמואל ירחינאה חכם יתקרי רבי לא יתקרי ואלף ענינים כאלו ואלו צה שמואל שלא ללמוד תורה כלל ח"ו היה יכול לבחור אבל בחר בדרך הטוב שהלך והרבה דברים נשתנו מכח הבחירה ונדבקו במקור אחר אבל הכל הוא בהרצון כי מקור ושורש כל הדרכים בשם הוא דוק בלישנא פ' במה מדליקין תנא דבי רבי ישמעאל כי יפול הנופל ממנו ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית וכו' כי יש חילוק בין ראוי למוחזק כהא הבכור נוטל פי שנים במוחזק ולא בראוי רצוני לומר כי כפי פתיחת המקור העליון כן ראוי להיות התפשטות והענפים אבל עדיין אינו מוחזק עד בוא הבחירה ובבוא הבחירה אזי הידיעה למעלה במוחזק בידיעת עצמו וכו' היינו שנעשה רושם למעלה הן כשהלך אדם בחשך ופגם לעורר כח הדין והן כשהלך באור והאיר למעלה ושב הכל ממטה למעלה במקור העליון אז הידיעה למעלה בידיעת עצמותו בהחלט ובמוחזק וזה שאמר הכתוב עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה והנה עתה משמע עתה וידעתי משמע כבר אלא הענין עתה במוחזק עה שידעתי כבר בראוי זהו תורף דברי השל"ה הקדוש שם גם פירש בזה דברי חכז"ל מה שאמרו במס' ע"ז לא היו ישראל ראויין לאותו מעשה וכו' אלא שאם חטאו רבים וכו' הענין כי מצד הראוי רצוני לומר כפי מה שנפתח מקור של ישראל לא הי' מן הראוי להתפשטות הזה אדרבא הי' מן הראוי להיפך כשישראל קבלו התור' פתחו המקור העליון הטוב רק שנשתנה במוחזק מכח גבורת הבחיר' שבחרו אבל מן הראוי הי' שלא יבאו לידי חטא זה ואמרו אלא אם חטאו רבים וכו' ביאור דבריהם הוא לא היו ראויין להחטא רק הם ראויין להטוב הנמשך מהחטא כי אף בגבורות בחירתם יוצא מפעולתם ההם דרך טוב הנוטה להראוי וכו' וכל העתידות שהראה הקב"ה לאדם הראשון ולמרע"ה הכל הי' כפי הראוי ר"ל כפי ההכנה להיות מצד מה שנפתח המקור וב חינה זו קורא הדורות מראש אבל הבחירה נתונה בכח להגביר אם לטוב אם לרע והרבה ענינים נשארו כפי ההכנה שהיו מוכני' לפי הראוי ולא התגברו עליה בכח הבחירה והרבה דברים נשתנו מכח הבחירה לפתוח מקור אחר אבל הכל הוא במקור העליון עכ"ל הקדוש והנראה מפרושו של הרב השל"ה ז"ל הקרא קורא הדורות מראש ישמיענו שהידיעה שלו יתברך ב"ה וברוך שמו הוא כפי מה שראוי להיות כפי הדרכים הם הכלולים בשורש רצונו ומקור עליון יתעלה:
ובזה אפשר לפרש לענ"ד המדרש פ' וארא כי ידבר אליכם פרעה לאמור תנו לכם מופת ר"פ פתח מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אומר עצתי תקום וכל חפצי אעשה הקב"ה מגיד מראשית מה יהי' בסוף לכן היא אמר למשה וקם העם הזה וזנה עכ"ל המדרש והנה ידוע מה שכתב הרב הגאון מהר"ל זצ"ל בספרו תפארת ישראל כי המעשה אשר יגזור ד' עליו שיהי' נעשה והדבר שהיא מצד השי"ת הוא מוכרח ומחויב וכתבו על זה האחרונים א"כ בני ישראל מוכרחים לקיום התור כמלאכים המוכרחים למעשיהם א"כ איזה שכר יגיע להם בעבודתם ותירצו כי הדברים האלה נאמרים על כלל האומה הישראלית שחייבם גזרתו יתברך בהכרח גמור שיקבלו את התור' אבל לא בטלה בחירת כל איש בפרט להרע או להיטב יעוי' בהם אכן נרא' דכל זה אתי שפיר לקיום גזרתו ית' על הטוב אז נוכל לומר שיגזור השי"ת על ההכרח בכלל העם אבל לגזור על יעוד הרע לא שייך לומר כן ח"ו שהרע יהי' מוכרח אפי' בבחינת הכלל א"כ תקשי מה זה שאמר הקב"ה למשה וקם העם וזנה הלא בזה יבוטל הבחירה מהכלל וההכרח יהי' ח"ו לבחירת הרע אכן כפי שבארנו לעיל בשם השל"ה כי ענין הידיע' היא על ב' פנים ידיעה מפאת רצונו יתעלה הכולל כל ההשתלשלות והידיעה זו היא רק בראוי גם יש ידיעה מפאת שהוא כבר במוחזק כי בידיעת צאתו אל הפועל השי"ת כביכול מסלק ידיעתו בזה כדי שיהי' מקום להבחיר' ע"כ י"ל אף שאמרו חכמינו כי השי"ת לא יגזור היעוד בדיבור כי כל מה שבא בדיבור מהשי"ת אינו מקבל שינוי וכאשר אמרו צדיק ורשע לא קאמר וכמו כן מה שנא' מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אבל יש מקום שיודיע הקב"ה בדברת קדשו מה שכלול ברצונו יתעלה כפי הראוי וכאלו אמר כן עולה ברצוני ועם כל זה אחרי שהרצון איננו רק על הראוי להיות ועדיין תלוי ליכרע כפי הכרעת אדם ע"כ הודעה זו איננה מבטלת הבחירה ועפ"ז יש לפרש מה שנא' מגיד מראשית אחרית מפני שהמחשב' נקראת ראשית כמו בראשית ברא שדרשו בתחיל' עלה במחשב' לברוא העולם במדת הדין ואחרי שסוף מעשה במחשב' תחיל' יש לפרש הקרא מגיד מראשית אחרית שה ב"ה מודיע ומגיד מה שהוא מראשית רצונו יתעלה על האחרית אבל אינו אומר מה שיהי' בפועל כי בזה יסלק הבחיר' רק יאמר לבד מה שעולה ברצונו כפי מה שבראוי. ומפרש המדרש שכן הוא אומר למשה וקם העם הזה וזנה היינו מה שאמר למשה ום העם הזה וזנה הי' הדיבור ג"כ רק על כעין זה מה שעולה ברצונו כפי הראוי לבד ושוב דרשו במדרש הנ"ל על פסוק הנ"ל ומקדם אשר לא נעשו אומר עצתי תקום וכל חפצי אעשה מה כל חפצי אעשה רצונם לומר הלא בדיבור מה שיהי' בפועל מבטל הבחירה. ואיך אמר השי"ת מקדם אשר לא נעשו עצתי תקום וכל חפצי אעשה על זה אמרו ז"ל וכל חפצי אעשה שהוא חפץ להצדיק בריותיו והיינו כנ"ל אחרי שחפצו יתעלה להצדיק בריותיו בבחינת הכלל וחייב גזרתו יתעלה שיצדק הכלל אפילו בהכרח וכמו שבארנו לעיל בדברי מרן המהר"ל ז"ל ע"כ דיבר ד' כל חפצי אעשה שיהי' גם כן גזרתו בפועל ואף כי בזה יסולק הבחירה בבחינת הכלל מ"מ הואיל שחפצו להצדיק בריותיו בבחינת הכלל אומר עצתי תקום וכל חפצי אעשה ועכ"ז לא בטלה בחירת כל איש בפרט להרע או להיטב ושוב אמרו במדרש שם וכן אתה מוצא שהגיד הקב"ה למשה מראשית אחרית אם ידבר אליכם פרעה אין כתיב כאן אלא כי ידבר אליכם עתיד הוא לומר כן. וי"ל דכוונת המדרש לומר שמגיד הקב"ה מה שהוא מראשית רצונו על אחרית ומחמת שמגלה רק מה שרצונו יתעלה גוזר בראוי אין מבוטל בזה הבחירה ור"י בר"ש אומר דלהכי לא הוה ביטול הבחירה דכהוגן הוא מדבר תנו לכם מופת דכן אתה מוצא בכח וכו' היוצא מדברינו אם שמפי עליון לא תצא גילוי דבר מה שעתיד להיות בפועל ועוד הוא יתעלה כביכול מסלק ידיעתו ממה שיצא להפועל כדי שיהי' נשאר הבחירה חפשית בירי אדם לעורר איזה כח שירצה שיצא לפועל אבל להצדיק בריותיו האומה הישראלית בכלל ולהטיבם בכלל אשר בזה לא יבוטל בחירת כל איש בפרט שפיר יגזור השי"ת אומר ויקום וכאשר בארנו למעלה ואולי יש לפרש בזה מאמר המדרש פ' וישב רשב"ג פתח כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם בית ישראל מחשבת שלום וכו' שבטים היו עסוקים במכירת יוסף יוסף הי' עסוק בשקו ובתעניתו יהודה עסק ליקח לו אשה והקב"ה הי' עוסק ובורא אורו של משיח עכ"ל המדרש. והנה יש להרגיש מה זה שנאמר כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם. אתמהה מי זה חי מרגיש ומדבר אשר לא ידע מה שהוא חושב אף כי הבורא יתברך ומה זה השמענו השי"ת כי יודע המחשבות אשר הוא חושב:
אכן כפי שבארנו למעלה אף כי אין דבר נפרד מרצונו יתעלה ממקור העליון רק הוצאה איזה דבר מכח אל הפועל שבזה כביכול מסלק ידיעתו כדי שיהי' הבחירה ביד אדם לעורר איזה כח להוציאו אל הפועל ע"י התעוררות מ"מ הלא כבר הבאנו לעיל כי בענין שנוגע לטובת האומה הישראלית בכלל בזה אינו מסלק י יעתו יתעלה גם בהו את הדבר מכח אל הפועל וכאשר נראה כי כוונת של השבטים במכירת יוסף שהדבר הטוב הנמשך מזה לא הי' בהתעוררות השבטים וכמו מעשה יהודה ותמר שלא הי' כוונת יהודה להמשיך ממקור העליון נשמת המשיח עכ"ז מאת ד' היתה הוצאת הפעולה ההיא שלא בהתעוררו' של מטה כלל וכאמרם במדרש הנ"ל יהודה הי' עסק ליקח לו אשה והקב"ה יושב ובורא אורו של משיח. והיינו כנ"ל מחמת ישועות הכלל אינו מסלק ידיעתו יתברך גם להוציא הדבר אל הפעילה בלי התעוררות של מטה וזהו מה שאמרו יהודה הי' עסק ליקח לו אשה והקב"ה בירא אורו של משיח והנה מצאנו דפירש מלת ידע הוא ג"כ השגחה ושימת עין וכאשר מתרגמים הקרא ידוע תדע פני צאנך (במשלי כ"ז) שהוא מתורגם בעזארגען) היינו השגחה ושימת העין שיהי' הדבר בפועל על צד היותר נאות והטוב וזהו אשר נאמר כי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם בית ישראל מחשבות שלום והיינו כנ"ל שיאמר הקב"ה שישים השגחתו יתעלה שהמחשבה מה שהוא חושב על בית ישראל יצא לפועל ואינו מחלק הידיעה בצאת הדבר אל הפועל וזהו מה שאמרו אנכי ידעתי את המחשבות כלומר אנכי אשים השגחתי ושימת עיני על המחשבו' האלה שיצאו לפועל מחמת שהוא על בית ישראל בכלל שאינו צריך להתעוררות דלתתא וכאשר אמרו. לא זכו בעתה הרי שהדבר הטוב לבית ישראל יצא אל הפועל בלי התעוררות והקב"ה ישים עינו והשגחתו שיבא הטוב לבית ישראל אף בלי התעוררות וזהו מה שאמרו כי אנכי ידעתי המחשבות אשר אנכי חושב עליכ' בית ישראל והיינו אשים עיני והשגחתי על המחשבות אשר אנכי חושב עליכם בית ישראל אפי' בלי התעוררות וע"ז אמרו יהודה הי' עסק ליקח לו אשה והקב"ה בורא אורו של משיח. נחזור אל המאמר שהתחלנו כל מקום שנאמר והיה מתחלתו ועד סופו הוא צדיק. התיבון לי' והא כתיב אחד הי' אברהם מעתה הוא תחילתו והוא סופו הא לא הכיר את בוראו רק עד מ"ח שנים ומה אני מקיים היה שהיה מתוקן להדריך כל העולם בתשובה:
ואפשר דהכוונה הוא כפי מה שאמרו חכז"ל דהראה הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו וחכמיו ומנהיגיו ופירשו ג"כ כהנ"ל שהראה לאדם רק פתיחת המקורות איך ראוי להיות ועם כל זה אינם מוכרחים כי מי שירצה להגביר ולילך מזה התפשטות וירצה לפתוח ממקור אחר מהמקורות ימשוך כפי רצונו כי כח הבחירה בידו יעוי' בשל"ה הקדוש הנ"ל א"כ היכא דראינו באחד שנולד מתחילתו בדרך חשכים ואח"כ שב אל בוראו יש לספק כי אם נמשך מתחילה בחטא אביו ואמו ממקור לא טוב רק אח"כ מכח בחירתו פתח מקור אחר לטובה ונעשה בעל תשובה או שתיכף בהולדו נמשך ממקור הטוב ומה שחטא הוא ג"כ ראוי להטוב הנמשך מהחטא והוא בתחילתו והוא בסופו ממקור העליון הטוב וזהו מה שאמרו אחד הי' אברהם הוא תחילתו והוא בסופו ממקור הטוב והצדק והא שלא הכיר את בוראו עד מ"ח שנה הוא ג"כ ראוי להטוב הנמשך מהחטא כדי להדריך כל העולם בתשובה:
פרשת לך לך:
לך לך מארצך וממולדתך וכו' אל ארץ אשר אראך מדרש שם ולמה לא גלה לו תיכף כדי לחבבה בעיניו וליתן שכר על כל פסיעה ופסיעה והנה ר ים מפורשים מה שאמרו כדי ליתן שכר על כל פסיעה הכונה כדי שיצטער על עזבו את ארצו החביבה בעיניו וזה קשה אחרי שהבטיח לו ד' לך לך מארצך להנאתך ולטובתך למה לו להצטער על עזבו ארץ מולדתו נקדים דברי המדרש פ' מסעי כי אתם באים אל ארץ כנען זש"ה הדור אתם ראו דבר ד' המדבר הייתי לישראל אל תהי קורא המדבר אלא המדבר הייתי לישראל מאפליה מהו מאפליה שמא אמרתי להכניס אתכם לארץ והלקשתי אתכם שאין מאפליה אלא לשון הלקשה שנאמר וכו' הרי אתם נכנסים לתוכה כי אתם באתם אל ארץ כנען עכ"ל המדרש וידוע פרש"י (בירמי' ב' הדור וכו') המדבר הייתי לישראל לשון תימא הוא כלום נדמה לאבותיכם שהיא מדבר כשהלכו שהורדתי להם לחם זה דבר יום ביומו מאפליה לשון חשך והנה פירש הקרא לפי מה שפרש"י לא יתכוין לכאור' כלל למה שאמרו אל תהיו קור' המדבר אלא המדבר הייתי הכי אמרתי להכניס אתכם לארץ והלקשתי אחכם גם פרושו של הקרא המדבר הייתי כלום נדמה לאבותיכם שהוא מדבר אינו מובן לכאורה הא בפירוש כתיב (דברים ח) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ד' זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך וכו' המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון וכו' הכי כל זה לא נדמה למדבר. אבל לענ"ד הקצרה י"ל לפי מה שדרשו חכז"ל במדרש שם אלה מסעי למה זכו לכתוב בתורת כל המסעות הללו על שקבלו את ישראל עתיד הקב"ה ליתן להם שכרם דכתיב ישישום מדבר וציה ותגל ערבה ומה מדבר על שקיבל ישראל כך המקבל תלמידי חכמים עאכ"ו את מוצא עתיד המדבר להיות ישוב שנאמר אשים מדבר לאגם מים עכשיו אין אילנות במדבר ועתיד להיות שם עכשיו אין דרך במדבר ועתיד להיות שם דרך שנאמר אף אשים במדבר דרך. ואומר והי' שם מסלול דרך ודרך הקודש יקרא לה לא יעברנו טמא עכ"ל המדרש וכוונתם שהשרש הרע וכחותיו אשר מצאו מקום משכן למו בישימון דרך מדבר שממה שם שם השראת כחות החיצונים כי כאשר האדם יש לו אברים שבכל אבר ואבר ישכון חיות פרטי כן הארץ כדכתיב ראש עפרות תבל רחבת ידים טבור הארץ ערות ארץ וכאשר אף שכל אברי האדם גוף אחד עכ"ז אין בחינות אבריו שוים כך עם היות הארץ גוף אחד דסדנא דארעא חד הוא עכ"ז אין חלקיה שווים וכתבו הראשונים שבחינה היותר שפילה מחמת חלאת הטומאה היתה במצרים. והיא שנקראת ערות ארץ יעוי' בהם ובזה יש לדעת כי אחריה היא המדבר שממה מקום נחש שרף ועקרב המרמזים לכחות החיצונים היותר גרועים אשר בקרבם נשתקעו כחות ונצוצים קדושים שהכחות הרעים אשר סביבם שאבו מהם חיותם וכמו שבצאת בנ"י ממצרים נצלו את מצרים ועשאוה כמצולה שאין בה דגים כן נמי נתעלה ונתרומם דרך המדבר באלה המסעות של בני ישראל ששרש הרע שמשכנו במדבר נחלש בכח קדושתם של בנ"י העוברים שם שיהי' מתוקן לעתיד מכל חלאת רע עד שיהי' שם מסלול דרך ודרך הקודש יקרא לה לא יעברנו טמא שם כלל תהו מה שאמרו במדרש הנ"ל למה זכו לכתוב בתורה כל המסעות הללו על שקבלו את ישראל עתיד הקב"ה ליתן להם שכרם דכתיב ישישום מדבר וציה ותגל ערבה ומה מדבר על שקיבל ישראל כך המקבל ת"ח על אחת כו"כ. ואין הכוונה כפשוטו מה שמרבר קיבל ישראל כי אין המדבר בעל בחירה ורצון רק הכוונה ממה המדבר ששרשו רע מקום נחש שרף ועקרב נתעלה ונתקדש ע"י שזכה לקבל קדושות ישראל בהליכתם שם בקדשם מכש"כ וכ"ש כי המקבל ת"ח יתעלה ויתקדש על אחת כמה וכמה זהו מה שסיימו את מולא עתיד המדבר להיות ישוב שנאמר אשים מדבר לאגם מים עכשיו אין דרך במדבר ועתיד להיות שם דרך שנאמר אף אשים במדבר דרך ואומר והי' שם מסלול דרך ודרך הקודש יקרא לה לא יעברנו טמא עכ"ל המדרש והיינו כנ"ל שעתיד המדבר להיות מתוקן בקודש. והנה דרשו חכז"ל מה דכתיב ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי ושם דרך אלא ושם דרך כל מי ששם אורחותיו בעוה"ז זוכה לראות פני השכינה היינו מי שמפלס דרכו בעסקי בעסקי עוה"ז שמשוקע בהם חיות הקודש ומי ששם דרך ארחותיו ומשים עיניו על כל מעגליו שיהיו מעגלי צדק ולהגו מהם כל הסיגים הוא הוא הזוכה לראות ישועתו יתברך אשר כביכול נושע בהתדבק החלק אל הכלל ולד' הישועה וזהו מה שאמרו ושם דרך אראנו בישע אלהים והיינו מי ששם דרך מי שמשים דרך כי באמת כל זמן שלא יתוקנו ארחותי עוה"ז בקדושה גם הישוב מדבר יקרא והנביא הזהיר קול קורא במדבר פנו דרך ד' אפשר דהכונה הוא כי קול קורא לאמור במדבר פנו דרך ד' וכאשר אמרו במדרש הנ"ל עכשיו אין דרך במדבר שכולו חול ועתיד להיות שם דרך שנאמר והי' שם מסלול דרך ודרך הקודש יקרא לה והנה מוטל עלינו לעשות דרך הזה בכל עסקי עוה"ז בכל עת וזמן. וכאמור ושם דרך והורונו חכז"ל איך הוא מציאות לעשות דרך בעסקי עוה"ז שכולו מדבר ושממה על זה אמרו חכז"ל כל מי ששם ארחותיו בעוה"ז שלא ילכד ח"ו בדרך אשר יעברנו שם טמא ושם כל מעגליו וארחותיו שיהיו כולם לד' זהו השם דרך באמת וזהו מה שאמרו אל תקרי ושם דרך אלא ושם דרך ששם אורחותיו בזה משים דרך אף בישימון ארץ גזירה לא מטוהרה והנה למדים אנו מזה בהלוך אדם ברגש קודש אף במקום שורש רע יתעלה אותו מקום ויקנה בהליכתו של צדיק שם דרך הקודש: וכפי דרשת חכז"ל אלה מסעי למה זכו לכתוב בתורה כל המסעות הללו על שקיבלו את ישראל עתיד הקב"ה ליתן להם שכרם ופרשנו מחמת שקיבלו קדושת ישראל בהליכתם הוכנו אז תיכף שיהיו שם מסלול ודרך הקודש וכאשר אמרו את מוצא עתיד המדבר להיות ישוב וכו' עכשיו אין דרך במדבר ועתיד להיות שם דרך שנאמר והי' שם מסלול ודרך הקודש יקרא לה לא יעברנו טמא א"כ בנסוע בנ"י אותן המסעות במדבר נתעלו המקומות השוממות והיתה להם תקומה וקבלו קדושת בנ"י בעברם שם וכעין שאמרו על ויקם שדה עפרון כי תקומה היתה לה בבואה ליד אברהם א"כ בכל מסע ומסע בצאתם ממקום חנו לא לבד אשר יצאו מגדרי המקומות ששכנו שם רק גם הוציאו כחות אלהות אשר נבלעו בעומק הישימון הלזה אחרי שגם נחלש ונהפך לקודש ובעת יציאתם מכל מקום שחנו יצאו עמהם כחות הקדושות אשר נבלעו שמה מלפנים וזהו מה שאמר הכתוב ויכתוב משה את מוצאיה' למסעיהם התורה השמעיתנו כי מה שנאמר ויסעו מסוכות וכו' וכדומה באתה ללמדנו שנסעו והוציאו עמהם כחות הקדושות כי בטלו חומת הטומאה והרע מהדרך אשר הטמא עבר שמה מלפנים וזהו הפירוש של מה שנאמר ויכתוב משה מוצאיהם למסעיהם. ומאין ידע משה כי הוציאו הכחות האלה מעומק תהומם. על זה נאמר על פי ד' והדר כתיב ואלה מסעיהם למוצאיהם כלומר שנסיעות הללו הי' כדי להוציא מעומק תהום הישימון חלקי הקדושה שהיו אסורים שם ואחרי אשר הודיע לנו ד' כי ביסורים אשר סבלנו במדבר ובלחם אבירים שמלאכי שרת אוכלים אותו שאנחנו אכלנו נתעלנו אנחנו בנ"י כ"כ בקדושה עד שגם נתעלה על ידינו דרך הישימון והי' מסלול דרך קדש במדבר עד כי הוכננו על ידי הליכה זו לבא אל ארץ כנען וגם במדבר קנינו קדושת ארץ ישראל נוכל לפרש מאמר המדרש הנ"ל כי אתם באים אל ארץ כנען דמשמע שגם בהיותינו במדבר אנחנו מהבאים אל ארץ כנען והיינו כנ"ל מחמת שהוכננו ע"י יסורים וע"י המסעות וע"י זיכוך לחם אבירים שמלאכי השרת נהנים בו נתקדשנו ועלינו מן המדבר והיינו גם אז בדרך הקודש וכמו שדרשו במדרש פ' אמור בפרשה ו' כד דמך ר"א בר' שמעון הי' דורו קורא עליו מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל מהו מכל אבקת רוכל דהוה קרי ותני ופייטן ודרשן עכ"ל המדרש הרי דכל עוה"ז נקרא מדבר כל מי של קדש בקרא ותני הרי הוא עולה מן המדבר ומכש"כ שדור המדבר אשר נזדככו באכילת המן כבר עלו מן המדבר וכבר החלו לכנוסן לקדושת א"י א"כ אם עלינו מן המדבר מחשכת הרע וקבלנו קדושת ארץ ישראל הרי הוא כמו שהתחלנו לבא תיכף אל ארץ כנען כיון שכבר עלינו מן המדבר ולא נתאחר ביאתנו כלל וזהו מה שאמרו בהמדרש המדבר הייתי לישראל שמא אמרתי להכניס אתכם לארץ והלקשתי אתכם הרי אתם נכנסים לתוכה כי אתם באים אל ארץ כנען כיון שבהליכתנו במדבר נתעלה המקום והיינו בקדושת א"י א"כ הרי אתם כבר באתם לארץ כנען כלומר שהעליה ממדבר כבר הי' ומתחיל ביאתם. וזה נכון ג"כ לפשטות הקרא המדבר הייתי לישראל כלום נדמה לאבותיכם שהוא מדבר כיון שבאמת כבר יצא המקום מגדר המדבר ועל עם קדוש שאכלו מן לחם אבירי' שמלאכי שרת נהנין בו שעל עם קדוש כזה נאמר מי זה עולה מן המדבר שכבר עלו מן המדבר ע"כ אתי שפיר מה שנאמר המדבר הייתי לישראל כלומר שבאמת נתעלה ולא הי' מדבר כלל וכמו שפרש"י שהרבתי להם לחם זה דבר יום ביומו אם ארץ מאפליה כלומר הלא כבר האיר הקדושה בישימון זה א"כ ממילא לא נתאחר הבטחתו ית' להביאם אל ארץ כנען אחרי שגם בהיותם במדבר נכנסו לקדושה והרי הוא כמו שבאתם תיכף לארץ כנען והיינו אל תכלית ביאתם לא"י לקנות קדוש' וזהו מה שאמרו במדרש שמא אמרתי לכם להכניס אתכם והלקשתי אשר באמת לא כן הוא כי בעת אשר סבלתם היסורים הייתם מזדככים וסלותם מסלול קודש הרי הוא כאלו באתם אל ארץ כנען כלו' אל תכלית ביאתכ' אל ארץ הקדושה. וזהו מה שאמרו במדרש המדבר הייתי לישראל וכו' הרי אתם נכנסים לתוכה כי אתם באים אל ארץ כנען כיון שעליתם ממדבר כבר והכניס' אל קדושת א"י התחילה הרי אנו כבר נקראים מן הבאים לתוכה אף בהיותינו עוד במדבר זהו מה שאמרו הרי אתם נכנסים לתוכה כי אתם באים אל ארץ כנען. נשוב למאמרינו שהצגנו בראש אל ארץ אשר אראך ולמה לא גלה תיכף כדי לחבבה בעיניו וליתן שכר על כל פסיעה ופסיעה נוכל לפרש לענ"ד על פי שנאמר במשה רבינו ע"ה שא עינך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך וכו' ופירש האלשך שהי' רצונו של השי"ת שיראה את הארץ כי אינו דומה כח השפע המגיע לאדם בא"י ואברהם אבינו עתה טרם בא אל ארץ כנען לא זכה אל המראה ולא נאמר בו וירא אליו ד' עד אחר שעבר אברם בארץ וזהו אמרו יתעלה עלה ראש הפסגה ושא עינך כלו' השמימ' ותרא' ד' מרכבות עליונים שלעומת ארץ התחתונה לא לבד בעיני השכל במראות אלהים רק כי גם גופך יזוכך עד גדר שתראה גם בעיניך עיני בשר וזהו ושא עינך זהו תורף דברי האלשך ז"ל והנה גם מה שאמר מה הקב"ה לאברהם בבואו לארץ ישראל שא נא עיניך וראה כי את כל ארץ אשר אתה רואה לך אתננה היינו בבאו לא"י נזדכך כ"כ עד שנתעלו גם עיניו עיני בשר שהי' יכול לראות ארבעה מרכבות ארץ עליונה שלעומת א"י הקדוש' אשר טרם בואו לא הי' יכול לחבבה בעיניו עיני בשריים לחזות בקדושת' כי בהיותו בח"ל הי' כעור הממשש באפילה למצוא חלון לחזות בנועם ד' וכאשר אמרו במדרש פ' נח התהלך לפני והי' תמים משל לאהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון הציץ המלך וראה אותו אמר לו עד שאתה מאיר דרך החלון בוא והאיר לפני כך אמר הקב"ה לאברהם עד שאתה מאיר מאספיטמיא וחברותיה בוא והאיר לפני בא"י עכ"ל המדרש ונרא' כי באמת העולם השפל הזה הוא מלא מסכים המבדילים כ"כ עד כי הבט אדם אל הקדוש' לא יוכל מחמת המסכים והחומות המבדילים בינינו ובין השי"ת וכענין שנא' הנה זה עומד אחר כתלנו ובנ"י מתעלים ומתרוממים אם יבקעו החלונות בהמסכים המבדילים האלה וכמרומז במדרש פ' בהעלותך על קרא בהעלותך את הנרות זה הלשון המדרש לשון עילוי וחשיבות לישראל שהם מאירים לפני מי שאמר והי' העולם עכ"ל המדרש ויש לדייק למה נקטו תאר זו דווקא שהם מאירים לפני מי שאמר והי' העולם ולא אמרו סתם שהם מאירים לפני הקב"ה אכן כנ"ל י"ל מחמת שכל ענין מבואות האפלים מבלי נוכל להבט באור פני אלהים חיים הוא רק בעולם העשיה שהוא הוא המסך המבדיל הגדול וכמו שבארנו למעל' ע"כ שפיר אמרו עילוי וחשיבות לישראל שהם מאירים לפני מי שאמר והיה העולם דייקא:
כי העולם הוא המסך המאפיל אכן מדברי המדרש הנ"ל שאמר הקב"ה לאברהם עד שאתה מאיר מאספיטמיא וחברותיה בוא והאיר לפני בא"י נרא' כפי מה שאמרו במדרשים שרק בחוץ לארץ גורמים המסכים להיות מפסיקים ועל משכנותינו בחו"ל נאמר הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים אבל בארץ ישראל הקדוש' מוסרים המסכים ההם ותאורנה עיני אדם קדוש וישר לחזות באורו ית"ש בלי מסכים כלל וזהו אפשר מדויק מה שאמרו עד שאתה מאיר מאספיטמיא וחברותיה בוא והאיר לפני היינו לפני ממש א"כ תקשי מדוע לא גלה הקב"ה תיכף לאברהם אבינו בהיותו בח"ל הארץ הקדוש'. כדי שיאורו עיניו לחזות בנועמו וביותר כפי מה שבארנו למעל' כי בהלוך אדם ברגש קודש בכל מקום אשר תדרוך כף רגלו אף במדבר יהי' שם מסלול ודרך קודש יקרא לו ותופיע שם קדושת א"י ואף כי אם יערה ד ממרום שפעת קדשו שיאורו עיני אדם לחזות בנועמו הלא יראה ויביט בתמונת קדשו באספקלריאות המאירות בלי מסכים אכן התירוץ הוא שהקב"ה חפץ להרבות שכרו של אדם כי יבקע המסכים בעבודתו קודש ולעשות חלונות בהמסכים ואם יזכה העובד לעשות חלונות בהמסכים ההם אז תרבה משכרתו על כל פסיעה ופסיעה בהלוכו מחול אל הקודש דרך מבואות האפילות ועוד יתרון לו בעבודתו ופעולתו כי יפלח ויבקע המסכים בעבודתו ויגיעתו הרבה כי גם גופו יזדכך וכל האברים שלו הנושאים אתו בעבודתו הקדוש' יתבררו ויזדככו ואז לא לבד שיזכה אל המראה במראות אלהים בעיני השכל רק גם כל גופו יזדכך עד גדר שיראה גם בעיניו עיני בשר מראות אלהים וזהו פרושו של המדרש אל ארץ אשר אראך ומקשה הלא אם הראה לו השי"ת קדושת א"י בהיותו בח"ל אז גם שם זכה תיכף לראות בנועם ד' ולמה לא גילה לו תיכף שע"י זה הי' מצטרך להתהלך במבואות האפילות ולבקע החלונות ולעבוד עבודה רבה עד שיבקע אותם ועל זה מתרץ המדרש כדי לחבבה בעיניו היינו כנ"ל שיזכה אל המראה גם בעיניו עיני בשר אשר זולת הזיכוך האברים לא יזכה אדם לזה ועוד אמרו וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה בהלוכו אל הקודש דרך מבואות האפילות האלה בזה תרב משכרתו על עמלו ועבודתו הרבה עבודת הקודש להסר המסכים ולבקע החלונות:
תושלב"ע:
לוח הטעות בדף א' בתחילת ע"ג תחת מלת "יקרבו" צ"ל ירקבו בדף ב' ע"ב תחת מלת "ולא אביך" צ"ל ולא אבין בדף ג' ע"א תחת מלת "וכנון" צ"ל נקיון בדף ד' ע"ב תחת מלת "יהללום" צ"ל יכנוס ותחת מלת "ההגה" צ"ל ההארה:
בדף ה' ע"ב תחת מלת "שבחו" צ"ל שכוחו:
בדף ח' ע"א תחת מלת "תנא בנשואין" צ"ל תנאי בנשואין:
בדף יו"ד נחסר מההעתק שהי' לפני המדפיסים ואותה תשובה צריכה עוד כמה שורות ליתר ביאור אציגם על הלוח הזה התחלת התשובה בס' ג' כה צריך להיות על דבר שאלתו באחד שלקח ביד חזקה אלנות יקרות של חבירו וגזלם רק על זמן שיהיו אותן אלנות נטועים בכרמו ובאם יאורע שתהיינה תלושים באיזה אופן שיהי' יחזירם לבעליהם ואח"כ נטעם בכרם שלו וכו' וכו' עד שם נחזור לנ"ד וכה צריך להיות נחזור לנ"ד אם נימא דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי וכל העומד לסתור לאו כסתור דמי ודלא כדברי הרמ"א בס' תרל"ז ותוס' סוכה. דף ל"א ד"ה אבל גזל עצים וכו' ונימא דאפילו העומד המחובר בקרקע של הגזלן ג"כ ברשותי' דמארי קאי הואיל שבאם יותלשו אינו רוצה לגזלם אדרבא רוצה אז להחזירם ואינו גזלם רק על זמן שיהיו מחוברים ואז דינם כקרקע ואפשר דברשות מארייהו קיימי הואיל שיכול להוציאן ג"כ בדיינים אף שבאמת עדיין יש לפקפק ולומר אפילו דתימא דדינם כקרקע מ"מ לא שייך לומר דברשות מארייהו קאי כיון שעומדין על קרקע של גזלן מ"מ אפשר עכ"פ לומר הואיל דדינם כקרקע אז אין מוטל עוד על הגזלן חיוב השבה לפי דברי הפ"י ריש איזה נשך בתוס' ד"ה אלא לאו דגזל למה לי וזה לשונו שם "לפענ"ד הדברים כפשוטן דהא דאמרינן בכל דוכתי' קרקע אינה נגזלת וממעטינן לה מכלל ופרט וכלל היינו לענין השבון וכן לענין שאין הגזלן קונה אותה בשינוי וכל מילי דכתיבא בעניינא דוהשיב את הגזילה כתיב כלל ופרט וכלל אבל מאיסור גזילה לא שמענו דהא לאו דגזילה לא כתיב בהאי א"כ שפיר כתבו תוס' דמסברה שייך למעט אף באיסור גזילה כיון שאי אפשר לזוזה ממקומ' עכ"ל הפ"י א"כ אם נימא דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי הואיל דלא אמרי' כל עומד לסתור כסתור דמי א"כ אין על הגזלן חיוב השבה יהי' מיושב לפ"ז קו' התוס' בסוכה דף למ"ד בד"ה שינוי החוזר ז"ל ואע"ג דקני מדרבנן כיון דמדאורייתא לא קני לא נפק. מיהו מהאי סבתא משמע גבי סוכה דנפק אע"ג דלא קני אלא מדרבנן וכתב הגאון בעל מקור חיים בס' תמ"ח ס"ק ח' וז"ל לפי"ז מתורץ קו' התוס' מהאי סבתא דהא כתבו תוס' בב"ק דף ס"ח אף דיאוש לא קנה מ"מ המחזיק זכה בו דהא הפקירו רק דהגזלן א"י לקנות כיון דבאיסורא אתי לידי' ורבנן א"י לעשות קנין מדאורייתא רק הפקר ולפי"ז החילוק ברור שיש לחלק בין סוכה ולולב דסוכ' לא בעינן שיהי' שלו דהא אפי' שאולה כשר רק שהקפידה תורה שלא יהי' של גזל ומהני הפקר ב"ד להוציאו מרשות נגזל משא"כ בלולב בעינן שיהי' שלו לגמרי וכיון דמדאורייתא לא קני הגזלן וקנין שהוא דרבנן לא הוה קנין דאורייתא וכיון דאינו שלו מדאורייתא אינו יוצא בו עכ"ל אבל באמת קשה מה שאמרו בגמרא אבל גזל עצים וסיכך בהם הכל מורים שיצא מפני תקנת השבים ותקשי למ"ד דגם סוכה שאולה פסול איך יוצא מדאורייתא וכמדומה לי שכן הקשה האבני מלואים בחלק ראשון אה"ע יעוי"ש: