אור ברסלב

שות ברכת אברהם· רבי אברהם נפתלי הירץ ינר

סימן כט

סימן כח

מה שהשבתי למופלג אחד חכם וצורב העוסק בחוקי חורב ידיד נפשי מנוער מכתבך הגעני מה על דבר שאלה שאירע לפניו בנער אחד פוחז שהי' בארגזו טבעת שיש בו אבן של אחותו והוא סבר שהטבעת הוא שלו ועשה משחק עם נערה אחת ונתן לה הטבעת לפני שני עדים וקידשה בטבעת זו ואמרו העדים להבתולה דעי שהטבעת הזאת מזויפת ואינו שוה פרוטה והשיבה אעפ"כ אני מתרצית להתקדש בה וכן הוא האמת שהטבע' הנ"ל אינו שו"פ ופשט למעלתך שמ"מ מקודשת מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר וכמבואר באה"ע ס' ל"א בסעיף ג' תמהני שלא העירות כלל במה שהטבעת איננו שלו ואולי טעמך ונמוקך בזה מחמת שהטבעת אינו שוה פרוטה ודמי' להא שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' אישות ה"ח וז"ל:

הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן וקידש בו את האשה וכו' ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז ה"ז מקודשת מספק עכ"ל וטעמא דהוה ספק מקודשת שמא ש"פ במדי ולפי דעתך בנידן דידן הואיל שאין הטבעת שו"פ תדין אותו כאלו הוא דבר שאינו מקפידין עליו וזה וודאי אינו כי מידי דקפדי אינשי אפי' אינו שוה פרוט' גזל הוא הוא בידו וכן מבואר בס' מחנה אפרים בה' גזילה ס"א שכתב על דברי הרמב"ם הנ"ל וז"ל משמע לי דדוקא בדבר מועט כאגוז או תמרה דכה"ג לא קפדי אינשי וליכא בי' אפי' איסור כמ"ש הב"י בריש ה' גזילה הא אי הוה מידי דקפדי אינשי אפי' אי הוה פחות משו"פ אינה מקודשת משום שבשעה שקידשה עדיין לא הי' שלו כיון דלא ידע בי' בע"ה דימחול לי' ושמעינן מהכא דכל פחות משוה פרוטה כי לא מחלו בעלים לא קנאו גזלן וברשותי' דבעלים קיימא עכ"ל שם א"כ גם בנ"ד וודאי דאחותו מקפדת על טבעתה ולא ידעה בי' דתמחול לי' א"כ קידשה בדבר שאינו שלו ואינו מקודשת בו כלל אפי' מספק וראיתי מה שכתב הרב רבי יהודה בנו של הרב בעל מחנ"א ז"ל בסי' הנ"ל וז"ל אמר יהודה ראיתי אחרי רואי מה שהעתיק אדוני אבי הרב הגדול זללה"ה. והנראה מדבריו דס"ל דכל שגזל פחות משו"פ אף שלא ידעו הבעלים או שידעו ולא מחלו מ"מ אינו חייב להחזיר דלא חייבו רחמנא להשיב אלא דבר דמיקרי ממון ופחות משו"פ לאו ממון מיקרי עכ"ל. א"כ אפשר דעתך דגם בנ"ד כן היא ומקודשת אף שאחותו לא מחלה מחמת דלאו ממון מיקרי אבל לענ"ד זה אינו כי בשלמ' אם רצה לגזול אותו טבעת אז י"ל דקנה אותו ולית ביה תורת השבה כיון דלאו ממון מיקרי אבל היכא דקסבר שהוא שלו כמו בנ"ד שגם עתה בהודעו שהוא של אחותו אינו רוצה לגוזלה אף דלאו ממון מיקרי. ולהכי אסור לגזול אפי' פחות משו"פ וכן נמי מוכח מהא דכתב על החרס אפי' אין בו שו"פ שדי מכורה לך מהני אף דבעינן ספר המקנה אלמא דבעלים מיקרי: וגם גוף דברי בן הרב בעל מחנ"א הנ"ל צל"ע שכתב שם להוכיח זה לשונו מדסתם הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מה' גזילה דהגוזל פחות משו"פ אע"פ שעבר אינו בתורת השבה ואם איתא דאינו חייב להשיב מטעמא דמסתמא ישראל מחלו תינח בשגזל מישראל אבל כשנזל מגוי דלאו בני מחילה נינהו מאי איכא למימר. ופשטן של הדברים שכתב אינו בתורת השבה משמע דאף כשגוזל מגוי הוה דינא הכי תדע דלגבי איסורא כתב בראש הפרק אסור לגזול כל שהוא בין מגוי בין מישראל וא"כ אם איתא דלענין השבה יש חילוק לא הי' ראוי לסתום הדברים עכ"ל שם. ותמהני על דבריו הלא י"ל גם בגזל ששוה פרוטה אם גזל מעכו"ם אינו מחויב בהשבה אף דגזל עכו"ם אסור מ"מ בהשבה אינו חייב וכן העלה הרב הנתיבות בח"מ ה' גניבה ס' שמ"ח וז"ל שם דנהי דהגניבה היא איסורא דאורייתא לגבי עכו"ם מ"מ הא בישראל גופי' אלו לא הי' כתיב עשה דוהשיב את הגזילה הוה אמרי' אף דעבר אלאו מ"מ איסורא דעבד עבד ובהשבה אינו חייב רק דבישראל רחמנא נתקי' לעשה דוהשיב את הגזילה אבל בעכו"ם נהי דקרא דוהשיב לדרשה גמורה אתי מ"מ היכן מצינו דחייבי' רחמנא בהשבה לעכו"ם יעוי"ש מה שמאריך בזה. א"כ שפיר כתב הרמב"ם דאסור לגזול כל שהוא בין מגוי בין מישראל ולא חילק לענין השבה הואיל דעכו"ם אינו מוחל חייב להשיבו אפי' בפחות משו"פ זה אינו כי בעכו"ם לעולם אינו מחויב בהשבה אפי' בשוה פרוטה ודברים האלו פשוטים מאד:

ואכתוב לך מה שאמרתי בעניי בסוגי' דקדושין דף מ"ו אפשר דנוגע זה מעט למה שכתבנו לעיל זה לשון הגמרא שם האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת וא"ל אמר בזו ובזו אם יש שוה פרוטה בכולן מקודשת ואם לאו אינה מקודשת היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שו"פ ומקשה הגמרא אהאי. אילימא ארישא מאי ארי' אוכלת אפי' מונחת נמי דהא התקדשי לי בזו קאמר אלא אסיפא ואפי' בקמייתא והא מלוה היא וכו' רב ושמואל אמרו תרווייהו לעולם ארישא ולא מבעי' קאמר לא מבעי' מונחת דאי איכא שו"פ אין אי לא לא אבל אוכלת הואיל ומיקרבא הנאה אימא גמרה ומקניא נפשה קמ"ל. ר' אמי אמר לעולם אסיפא ומאי עד שיהא באחת מהן שו"פ עד שיהא באחרונה אמר רבא שמע מיני' מדרבי אמי תלת ש"מ המקדש במלוה אינה מקודשת פרש"י מדקביל הך אתקפתא דפרכינן לעיל והא מלוה היא ואיזדקיק לשנויי עלה מאי באחת באחרונה קאמר אלמא סביר' לה שאינה מקודשת וש"מ מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ושמע מיני' מעות בעלמא חוזרין ופרש"י כל קדושין שאינן קדושין לא אמרינן מעות מתנה אלא פקדון וחוזרין והיינו דקרי לה להך אוכלת ראשונה מלוה כיון דאכלהו וליתנהו בשעת גמר קדושין לא מקדשת בהן והוי להו כפקדון שאכלתו ואיתעבד מלוה באכילתו דאי אמרת מעות בעלמא מתנה ואי לא גמר קדושין לא בעי' לאהדרינהו השתא דגמר לאו מקדש במלוה הוא ומתנה נמי לא הוה דהא ע"מ קידושין נתנו וגמר דבריו עכ"ל ובתוס' שם ד"ה ואפי' בקמייתא ז"ל וא"ת כיון דבתורת קדושין אתי לידה. וי"ל דהתם הרי הדיבור נגמר מיד קודם שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקדושין עד אחר מסירה האחרונ' ובתוך כך אכלה ראשונה ושני' איכא למימר דמלוה הן אצלה עכ"ל:

והנה שיטת התוס' דתלוי בגמר המסירה ומשום דקודם גמר המסירה יכול המקדש לחזור לגמרי משום דהאשה עדיין לא זכתה בהם כמו בכור בשלשים דיכולים שניהם לחזור עד סאה אחרונ' וא"כ לא זכתה בכסף עד גמר כל הנתינה ושיטת הרמ"ה דעיקר תלוי בגמר הדיבור יעויין בס' אבני מלואים בס' ל"א שמפרש ע"פ מ"ש הר"ן פ' האומר במקדש לאחר שלשים יום דאפי' נתאכלו המעות לאו למלוה דמי וברשותה דידה קא מיתאכלי. וע"ש שכתב משום דהמקדש אינו יכול לחזור מכסף קדושין אם הוא עומדת בדיבורה לקבל הקדושין דאדעתא דהכי יהב לה אבל אם הי' המקדש יכול לחזור וליקח הכסף מידה תוך שלשים א"כ וודאי למלוה דמי יעוי"ש בר"ן א"כ כל שלא נגמר הדיבור הי' יכול המקדש לחזור בה לגמרי דעדיין לא זכתה בתמרות שהגיע לידה וכיון דיכול לחזור הו"ל מלוה אצלה אבל היכא דנגמר הדיבור דתו ליתי' בחזרה והכסף קידושין דידה. אם היא רוצה בקדושי' והוא אינו רוצה אינו יכול לחזור אלא מקדושין אבל הכסף דידה דאדעתא דהכי יהב לה ומשו"ה לאו למלוה דמי עכ"ל האבני מלואים:

והנה צל"ע לענ"ד לפי מה שהקשו על הא דקי"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ מהקדש וקידושין למה בהקדש לא יכול לחזור בתוך כ"ד אף דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי הא גם במסירה להדיוט יכול לחזור בתוך כ"ד וכמבואר בח"מ ס' קצ"ה וז"ל המחבר שם בשאר דרכי הקניה אין שום אחד מהם יכול לחזור בו אחר כ"ד ומבואר דתוך כ"ד וודאי יכול לחזור בו יעוי"ש ותירצו בשלמא בשאר קנינים יכול לחזור תוך כדי דיבור דעד אחר כ"ד לא גמר ונתן וכמו שפירש הרשב"ם בב"ב דף קכ"ט זל"ש הלכתא תכ"ד כד"ד כל שני דברים שאדם מוציא מעיו זה אחר זה בכ"ד לא חשבינן ליה נמלך אלא הרי הוא כאלו אמר שני דברים ביחד יעוי"ש. וכתב הרב בעל מחנ"א בה' צדקה ס' ח' דלהכי לא חשבינן ליה כנמלך דאמרי' דהאי עיוני קא מעיין יעוי"ש אבל בהקדש וקידושין אמרי' שגמר ונתן בלב שלם והוה כלאחר דיבור בהדיוט. ובני בית אפרים חלק אה"ע ס' כ"ז כתב וז"ל לענ"ד מהך דאמירה לגבוה אינו ראי' כלל דלא יהי' יכול לחזור במסירה להדיוט תכ"ד די"ל אף אם נימא דבהדיוט יכול לחזור בו תכ"ד מ"מ א"ש הא דאמרי' דהוה כמסירה להדיוט דכיון דדינא הוא בהדיוט שיכול לחזור תכ"ד נמצא דאין התחלת הקנין עד אחר כדי דיבור דתוך כדי דיבור הוה כאלו לא נעשה המסירה כלל כיון שהי' בידו לחזור וכשאמרו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי הכוונה הוא לענין הקנין דהוה כאלו כבר נגמר הקנין בהדיוט דהיינו כאלו הוא אחכ"ד דהדיוט עכ"ל יעוי' בס' מ"ע בח"מ ס' קצ"ה ס"ק י"ז ובנתיבות ס"ק י"ד א"כ קשה לי מה אמרו בגמרא בקדושין מ"ו ש"מ מעות בעלמא חוזר להכי הוה הלואה דכיון דיכול לחזור הוה ליה מלוה אצלה וכמ"ש הר"ן פ' האומר אבל אי אמרת מעות בעלמא מתנה ואם לא גמר הקדושין לא בעיא לאדרנהו לאו מקדש במלוה הוא הואיל דלא יכול לחזור מהמתנה. ותקשי הא אף דאם הדר מהקדושין לא בעיא לאדרנהו ליה אבל עכ"פ לא עדיף זה משאר מתנה דיכול לחזור תוך כ"ד דאמרי' דעדיין לא נתן בלב שלם ורק עיוני קא מעיין ואין התחלת הקנין עד לאחר כד"ד א"כ באומר לאשה בזו ובזו והכל תכ"ד והית' אוכלת ראשונ' ראשונה א"כ עדיין בשעה שנתן לה הראשונת אפי' בעלמא מעות מתנה הואיל שבתוך כדי דיבור יכול לחזור אם אכלה קודם גמר הקדושין הרי נעשה הלואה אצלה ע"כ להכי צריך שיהי' באחרונה שו"פ. ומאי מוכיח הגמרא מרבי אמי דסובר מעות חוזרים הא אף אם מעות מתנה ב"כ וב"כ נעשה הלואה היכא דאכלתה בתוך כ"ד ע"כ נלע"ד לומר דאפשר דהוכחת הגמרא מרבי אמי שמפרש המתניתין עד שיהא באחת מהם שוה פרוטה דווקא באחרונה דאי בראשונה מלוה הוא ומקדש במלו' אינה מקודשת וכתבו המפורשים דאי מקדש במלוה מקודשת סבר רבי אמי שהי' מהדין אף באוכלת ראשונה ראשונה שיצטרפו כולהו לשוה פרוטה יעוי"ש. ובזה שפיר מוכח ג"כ דמעות בעלמ' חוזרים ולא נתן כלל לשם מתנה רק עד שיגמרו הקדושין ע"כ איתעבד מלוה באכילתה הואיל דהוא לא נתן לה התמרות במתנה ועד גמר הקדושין הו יין כפקדון גבה ואחרי אכילתה איתעבדו מלוה אצלה אבל אי מעות בעלמא מתנה הוה לן למימר אף שאכלתה ראשונה שיצטרפו כולהו לפרוטה והכא ליכא למימר דב"כ וב"כ נעשים הלואה אצלה הואיל שלא נגמר המתנה עד לאחר כד"ד ובתוך כך אכלתה ז"א כי יש סברה לומר היכא אמרי' דאינו נותן בלב שלם עד לאחר כד"ד ורק עיוני קא מעיין זה דווקא במתנה ששוה פרוטה דקפדי אינשי ע"כ יש סברה לומר דעיוני קא מעיין. אבל בפחות משו"פ אם תאמר דנתן לה אותה תמרה במתנה גמורה אף אם לא יגמור הדיבור י"ל כמי דג"כ נותן לה אותה תמרה בלב שלם ולאו עיוני קא מעיין ככל בפחות משו"פ והוה לן למימר שיצטרפו כולן לפרוטה הואיל שכולן על דעת קדושין ניתנו. א"ו דמעות בעלמא חוזרי' א"כ אם נתנה רק עד שיגמרו הקדושין איתעבדו מלוה באכילתן להכי צריך שיהא באחרונה שו"פ ויעוי' בבי' שמואל בס' ל"א שכתב באומר לאשה התקדשי בזו ובזו וחזר בו קודם שלשים יום להר"ן שסובר שאינה צריכה להחזיר לו המעות.

דאם תהי' מחויבת להחזיר לו הרי נעשה הלואה אצלה קודם גמר ומקדש במלוה א"מ להכי אמרי' דהדין הוא בהתקדשי לי לאחר למ"ד יום וחזר בה דאין צריכה להחזיר לו הכסף קידושין ה"ה הכא בזו ובזו אם חזר בו קודם שגמר הדיבור אין צריכה להחזיר לו ולהרא"ש אע"פ שחייבת להחזיר לו בהתקדשי לאחר ל' יום מ"מ לא נעשה בעבור זה הלואה אצלה הואיל שנתן לה בתורת קדושין. כן הכא בזו ובזו אם חזר בו קודם שגמר הקדושין צריכה להחזיר לו יעוי"ש בב"ש:

והיא תמוה כמו שתמה הרב הגאון מליסא בספרו קהלת יעקב על אה"ע וכתב שנעלם ממנו גמרא ערוכה דאמרו דש"מ מעות בעלמא חוזרין דאי אמרת דאין צריכה להחזיר לו והוה מתנה. לאו מקדש במלוה הוא וגם אתקפתא דגמרא והא מלוה הוא משמע דלא דמי להא דהתקדשי לאחר למ"ד יום וכמ"ש תוס'. ואף לפי מה שכתבנו נוכל לומר דב"כ וב"כ מלוה היא אם קמייתא שוה פרוטה הואיל דעד אחר כ"ד אין התחלת קנין לכן באכלתה בתוך כ"ד איתעבד מלוה אצלה. מ"מ ב"כ וב"כ מוכח מהא דאוכלת ראשונה ראשונה מצטרפי' לפרוטה דמעות חוזרים דאי אמרת מתנה הוא הו"ל למימר שיצטרפו כולם לפרוטה כיון דבפחות משו"פ לאו עיוני קא העיין א"ו דמעות בעלמא חוזרי' הואיל שרק על דעת קדושין ניתנו א"כ אין חילוק בין פרוטה לפחות מפרוטה והיכא שלא נגמר הקדושין המעות חוזרי' ועכר"ח צריך לומר דלא דמי לההקדשי לאחר ל' יום ונתאכלו המעות דאם חזר אין צריכה להחזיר כי שאני התם הואיל שכבר נגמר הדיבור וכמ"ש התו' והרמ"ה א"כ קשה מה זה שכתב הב"ש דגם בזו ובזו אם חזר אין צריכ' להחזיר לו הכסף קדושין ע"כ נראה לענ"ד לומר דבאמת אף אם אמרי' מעות מתנה מ"מ אין התחלת המתנה עד אחר כד"ד ואפי' בפחות משו"פ ג"כ יכול לחזור תוך כדי דיבור אם הי' התמרה בעין ולא שייך לומר דלא עיוני קא מעיין בפחות משו"פ וגמר ונתן בלב שלם ז"א אי כללא הוה מה שאומר בזו ובזו א"כ הוה כנתן לה התמרות בבת אחת והוה כאלו לא חילק הפרוטה לחצאין רק הוה כאלו נתן לה פרוטה בפעם אחת ולא נגמר המתנה עד לאחר כ"ד ואם אכלתה בתוך כך י"ל שפיר דאיתעביד כולהו מלוה אפי' אי מתנה הוה הואיל דיכול לחזור תכ"ד איתעבדו עד לאחר כ"ד מלוה וסוגיות הגמרא ש"מ מעות בעלמא חוזרי' י"ל דהוא על דרך שכתב הרב הגאון מליסא בס' קהלת יעקב הנ"ל לתרץ דברי הרמב"ם שבהלכות שבועות פסק דבפרטא הוה והכא בקדושין באומר התקדשי בזו ובזו מוכח דכללא הוה דאל"כ אמאי במונחות כולהן מצטרפי' לפרוטה וכתב שם דתליא בפלוגתא אי אמרי' אדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה וודאי גמר ונתן לשם מתנה. או דלא אמרי' לשם מתנה כי אם לשם פקדון. א"כ בסוגיא דקדושין אזלא הגמרא להך שיטה דגמר ונתן לשם מתנה א"כ שפיר אמרו דכללא הוה דליכא למימר פרטא הוה מ"מ אפשר להצטרף תמר' הב' עם הראשונה כיון דאמר בזו ובזו מוסף על הראשונה וכולל הכל להצטרף הראשונה להכי ז"א דא"כ תקשי אמאי במונחות מצטרפי' הא אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משו"פ וגמר ונתן לשם מתנה ע"כ לדידי' אי פרטא הוה אינו מצטרף להדדי כיון דכבר הוי מתנה שלא לשם קדושין אבל אליבא דידן דלא אמרי' מעות מתנה רק פקדון א"כ שפיר שוב י"ל דלעולם פרטי הוה ומ"מ כולהן מצטרפי' לפרוטה במונחות הואיל שאמר בזו ובזו מצרף בעצמו הפקדון שנתן לה עם הקדושין של אח"כ להתקדש לו בשתיהם ומקדשה בכולהן להכי מקודשת באם מונחות הן יעוי"ש:

אכן באמת צל"ע דלפ"ז גם אם אמרי' אדם יודע שאין קדושין תופסי' בפחות משו"פ גמר ונתן לשם מתנה ג"כ י"ל לעולם פרטי הוה והא דמצטרפו כולהן במונחות לפרוטה הוא הטעם הואיל שמצרף המתנה שנתן לה עם הקדושין של אחר כך להוי כמו חזרה ובמתנה יכול לחזור תכ"ד ע"כ כשיאמר ובזו חוזר מן המתנה ולהכי מצטרפו. אבל באכלה ראשונה ראשונה שפיר אינה מקודשת הואיל דכל מה שאכלה משלה אכלה קודם שחזר ואמר ובזו. והיה התמרה במתנה ומדאמר רבי אמי עד שיהא באחרונה שו"פ ולא בראשונה דאי בראשונה הוה לה מלוה. תקשי מנא ליה לרבי אמי דמקדש במלוה אינה מקושת דילמא לעולם מקדש במלוה מקודשת ואפי' אם היתה הראשונה שו"פ ולא אחרונה ג"כ מקודשת דמקדש במלוה מקודשת ולא קשה אי הכי ליצטרפו כולהו לפרוטה אפי' באכלה ראשונה ראשונ' ז"א כיון דאדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משו"פ גמר ונתן לשם מתנה ומדידה קא אכלה קודם שחזר ואמר ובזו ומדלא א"ר אמי כך שפיר אמר רבא שמע מני' דרבי אמי סובר מעות בעלמא חוזרי' היינו במקדש את אחותו דלא אמרינן גמר ונתן לשם מתנה א"כ כמו כן נתקדשה בפחות משו"פ לא אמרי' ג"כ אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משו"פ וגמר ונתן לשם מתנה א"כ הי' קשה לרבי אמי אם לא גמר ונתן לשם מתנה ולפקדון נמי ליכא למימר בנתן לה תמרה בפחות משו"פ כי אפילו לרב שסובר במקדש אחותו גמר ונתן לשם פקדון מבואר בריטב"א פ' איש מקדש הובא באבני מלואים ח"ר ס' כ"ז ס"ק ט' דאינו אלא לאפוקי מתנה אבל פקדון נמי לא הוה אלא הלואה דניתן להוצאה יעוי"ש א"כ איך שייך לומר במקדשה בפחות משו"פ דלאו למתנה ניתנה רק ע"מ שיוציאנה ז"א אם תוציאנה קודם שחזר מהפרטי לא איתעבדא בה מלוה כי פחות מפרוטה היא וליכא עלה חוב כלל אם נימא דפרטי הוה א"כ תקשי למאי נתן לה התמרות א"ו היכא דמקדשה בתמרות פחות פחות משו"פ ואמר בזו ובזו ודאי כוונתו לכללא ולא לפרטי א"כ הוה כנתן לה פרוטה בבת אחת ואז שפיר י"ל דלמלוה נתנו כמו במקדש את אחותו שלא נתן לשם מתנה רק ע"מ שיוציאנה כן נמי הואיל שאדם יודע שאין מקדשין בפחות משו"פ נתן לה התמרות להלואה כי כללא הוה א"כ שפיר מוכח ג"כ תרווייהו מעות חוזרי' היינו כיון שאדם יודע שאין קדושין בפחות משו"פ גמר ונתן לשם פקדון או הלואה וממילא מוכח ג"כ דמקדש במלוה אינה מקודשת. ולהכי אמר עד שיהא באחרונה שו"פ דאי בראשונה מלוה היא ולמה מקודשת וליכא למימר דילמא המתניתין סברה מקדש במלוה מקודשת ז"א א"כ יצטרפו כולהו לפרוטה אפי' באכלה ראשונה ראשונה וליכא למימר דגם מלוה לא הוה הואיל דנתן לה אחת אחת פחות משו"פ ז"א הא מעות חוזרי' עכר"ח כללא הוה והוה כנתן לה הכל בבת אחת דאל"כ למאי נתן לה וכמו שכתבתי לעיל ע"כ אי מלוה נינהו ליצטרפו כולהו א"ו דמקדש במלוה אינה מקודשת ולפ"ז מיושב קו' הפ"י שמקשה אפילו דתימא מקדש במלוה מקודשת אפ"ה י"ל דבאוכלת ראשונה ראשונה אין מצטרפי' לפרוטה אפי' אי מעות חוזרי' דלא הוה גזל כיון דאוכלת ראשון ראשון וכל חד מינייהו לא הוה שו"פ אין כאן גזל דפחות משו"פ לא ניתן להשבון. ואפשר דאפי' גזל פחות משו"פ עכשיו וחזר וגזל פחות משוה פרוטה נמי לא ניתן להשבון. דקמא קמא אחיל לה כיון שאין עליו שם ממון בשעה שגזלה דהיינו בשעת אכילה עכ"ל הפ"י ולפי מה שכתבתי זה אינו כי שאני גזל שפיר אמרי' דקמא קמא אחיל לה אבל הכא באומר בזו ובזו דכללא הוה והוה כנתן לה התמרות בבת אחת ולא קא מחיל לה כלל. וכמו שנותן לה פרוטה דאינו מוחל כן נמי אם כללא הוה גם בנותן לה אחת אחת כאלו נתן לה פרוטה ולאו קא מחיל א"כ ממילא איתעבדו כולהו אצלה מלוה כיון דמעות חוזרים וניתנו לה ע"מ שתוציאנם והיא גם היא אין רצונה לגזלם ואיתעבדו כולהו מלוה אצלה בשלמא אי הוה אמרי' דלהכי פחות משוה פרוטה לא ניתן להשבה הוא מטעם שפחות משו"פ לאו ממון הוא. כמו שהבאתי לעיל בשם ס' מחנה אפרי' אז שפיר יש מקום לומר היכא דאכלת ראשון ראשון אף דהוא אינו נותן רק להלואה ולא קא מחיל לה מ"מ הואיל שהיא אכלת ראשון ראשון לאו ממון הוא שתתקדש בהו אפי' מקדש במלוה מקודשת הכא שאין בפחות משו"פ ממון ליכא ממילא מלוה אבל אם נימא דלהכי לא ניתן להשבון בפחות משו"פ דקא מחל לה א"כ באומר בזו ובזו אי כללא הוה לא קא מחל לה ואתעבדו שפיר מלוה:

והנה א"ש דברי הב"ש היכא דאמר בזו ובזו וחזר מהקדושין קודם שגמר הדיבור ומהמתנה גופא לא חזר שפיר י"ל הואיל דנתן לה לשם מתנה וכמו בהתקדשי לאחר שלשים יום וחזר מקדושין דא"צ להחזיר לו הכסף קדושין ומ"מ פריך שפיר באוכלת ראשונה והא מלוה היא דעד כדי דיבור יכול לחזור מהמתנה ואם בתוך כך אכלתה איתעבד אצלה מלוה ומה שאמרו בגמרא ש"מ מעות בעלמא חוזרי' דאי מתנה הוה לאו מקדש במלוה נינהו אין הפירוש אי מתנה הוה לאו הלואה נינהו ז"א כי ב"כ וב"כ עד כ"ד מלוה הן אצלה רק הוכחת הגמרא דהמקדש אחותו מעות חוזרי' ולא אמרי' אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו גמר ונתן לשם מתנ' כן נמי לא אמרינן אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משו"פ וגמר ונתן לשם מתנ' רק גמר ונתן לשם פקדון היינו הלואה וכמ"ש הריטב"א הנ"ל ולהכי שפיר מוכח דס"ל לרבי אמי מקדש במלוה אינה מקודשת. דאל"כ יצטרפו כולם לפרוטה כיון דלהלואה ניתנו כי כללא הזה ואיתעבדו מלוה א"ו דמקדש במלוה א"מ להכי אין מצטרפים לפרוטה ולפ"ז אינו מוכח מרבי אמי אלא דלא אמרי' אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משו"פ וגמר ונתן לשם מתנה רק היכא דאין קדושין תופסין נתן להלואה או לפקדון וכל זה היכא דמקדשה בפחות מפרוטה אבל היכא דמקדשה בזו ובזו ויש בראשונה פרוטה והקדושין תופסין שפיר י"ל דדמי להתקדשי לאחר שלשים יום דאם חזר בו א"צ להחזיר לו הכסף קדושין דע"מ קדושין ניתנו וכמ"ש הב"ש הנ"ל לשיטת הר"ן והא דמקשה הגמרא ואפילו בקמייתא והא מלוה היא י"ל דקו' הגמרא היא הואיל דעד כד"ד יכול לחזור א"כ באכלתה בתוך כך איתעבדה גבה מלוה ושפיר מקשה הגמרא והא מלוה היא הואיל דיכול למיהדר בתוך כ"ד גם מגוף המתנה. ולהכי פסקינן שיהא שוה פרוטה באחרונה דאי קמייתא מלוה היא והטעם דעד כ"ד אין כאן התחלת קנין המתנה וכמ"ש הב"א הנ"ל אך עדיין צל"ע אם נימא דהוה מתנה ואין המעות חוזרים א"כ אם הי' קמייתא פרוטה כבר נתקדשה. ובקדושין פסקינן באה"ע בס' ל"ח סעיף ל"ד דגם בתוך כד"ד א"י לחזור וכמו דאמרי' בגמרא בפ' יש נוחלין בכל התורה כולה תכ"ד כדיבור דמי חוץ ממקדש ומגרש א"כ גם בקמייתא תתקדש אי מעות אינם חוזרים וליכא למימר דלא נגמר המתנה עד אחר כ"ד ז"א דהא בקדושין גם תכ"ד כ"ד ואפשר הא דאמר רבי אמי עד שיהא באחרונה שו"פ הוא כדי שתתקדש קדושי ודאי. אבל בקמייתא לשיטת רשב"ם ב"ב הא דלא אמרי' בקדושין תכ"ד כ"ד הוא רק חומרא דרבנן משום לעז והות רק מקודשת ואינה מקודשת יעוי"ש:

וגם אפשר לומר אפי' אי אמרי' דתכ"ד בקדושי' לאו כדיבור דמי אפילו מדאורייתא הני מילי כשמפסיק מעט אבל כשאינו מפסיק כלל וחוזר גם בקדושין יכול לחזור ומצאתי שגם הרב המקנה בק"א הלכות קידושין ס' ל"ח סעיף ב' כתב כן בד"ה ומה וכו' וזה לשונו ומ"ש בקדושין דתכ"ד לאו כד"ד היינו כשמפסיק מעט כמ"ש רי"ו עכ"ל יעוי"ש א"כ אין התחלה לקנין המתנה לכל הפחות עד אחר שיהי' מפסיק מעט ע"כ אם אכלתה בתוך כך ודאי מלוה איתעבד ולהכי בזו ובזו צריך שיהא שוה פרוטה רק באחרונה. מתוך פלפולי הנ"ל תראה ג"כ ראי' הא דפחות משו"פ לא ניתן להשבון הוא רק מטעם דקא מחיל לה ע"כ העלתי אי כללא הוה באומר בזו ובזו ולאו קא מחיל לה ואתעבדו מלוה ומיושב קו' הפנ"י הנ"ל וכמו שהארכתי לעיל ודי בזה. דברי ידידך אברהם נ"ה יענר:

תוכן העניינים

שות ברכת אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה