אור ברסלב

שות ברכת אברהם· רבי אברהם נפתלי הירץ ינר

סימן כד

סימן כג

תשובה מי שראה בדרך אבידתו של חבירו שונאו ואויבו אשר כבר היה מיאש אותה. ומגודל שנאתו רמסה ברגליו עד כי השחיתה ואח"כ בא החפץ ליד בעליו ותובע מאויבו ההיזק שעשה ורוצה לפטור א"ע אחרי שכבר נתיאש בלא זה מהחפץ ויאמר אם לקחתי לי אותו חפץ הייתי זוכה בו ע"כ לא הפסדתיך כלל ואחד מהדיינים חייב אותו לשלם ההיזק ואיזה מן המפקפקים חלקו עליו לאסור שיאוש הוא מטעם הפקר ואין לחייב מי' שמזיק דבר של הפקר וזה להשובתו הנה דעת לנבון נקל טעותו של המפקפק הלא נודע מה שהסכימו כל אחרונים דבזה חלוק דין יאוש מופקר אף דקימ"ל דהוה הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה ואפילו הוא בעצמו צריך לחזור ולזכות בו מ"מ ביאוש נראה דלא מהני עד דאתי לרשות זוכה וכל זמן דלא אתי ליד זוכה לא הוה הפקר ומקרא גופיה מוכח כן כמ"ש המק"ח בס' תמ"ח דבשלמא בהפקר דאתי מקרא דתשמטנה ונטשת דנלמד משמיטה הוה הפקר אפילו לא אתי ליד זוכה. אבל יאוש כתבו התו' בב"ק ס"ז בד"ה מוצא אבידה דנפקא לן מהא מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים שאין הבעלים מתיאשים וכו':

ושם בקרא כתיב ומצאת ובב"מ דף ב' אמרי' ומצאתה דאתי לידי' מהיכי תיתי לן למילף במקום דלא אתי לידי' יעוי"ש. א"כ כל זמן דלא אתי לידי' עדיין החפץ הוא של בעלים. ומי שמפסידו חייב בנזקו והנה מודינא בהפקר אפילו לר' יוסי דהפקר כמתנה דגם בהפקר בעינן דאתי לרשות זוכה מ"מ פטור מי שמפסידו דלא גרע מדבר שידוע שלא יקפיד עליו בעליו שכתב הש"ך בח"מ ס' שנ"ח דמותר לכל אדם ליטול אותו דבר בלא ידיעת בעליו הואיל דלבסוף לא יקפיד ושאני יאוש שלא מדעת דגם בתר דידע דנפל לא היה מתיאש אלו הוה ידע מקום האבידה יעוי' בקצה"ח סי' ר"ט וס' שס"ב א"כ לדעת הש"ך כמו שרשאי ליטול דבר בלא ידיעת בעליו היכא דידוע שלא יקפיד לבסוף מכ"ש בהפקר ודאי רשאי לפסוד אותו דבר שאין בעליו מקפידים עליו. וכ"ז בהפקר או בדבר שאין מקפידים בעליו עליו: אבל היכא דאינו רק כמתיאש מדבר הנאבד אכן אלו הוה ידע מקום אגידה ודאי היה מקפיד עליו אין ספק מי שידע מהדבר הנאבד אסור להפסידו ומי שמפסידו נקרא מזיק דבר של חבירו הואיל דעדיין הוא של בעליו וחייב לשלם היזיקו כדין מזיק זולת לדברי תו' פ' אלו מציאות דף כ"ב ד"ה מר זוטרא וכו' שכתבו דאע"ג דידע בחברי' שלא היה מקפיד והיה מוחל אפ"ה כל זמן שלא ידע אסור לאכלו יעיי"ש כן נמי אפילו בדבר שאין מקפידים בעליו עליו אם אכלו ודאי חייב לשלם כדין מזיק אבל לשיטת הש"ך שחולק על תוס' בזה בס' שג"ח ודאי אין עליו דין מזיק אפילו קודם שזכה בו בדבר שידוע שלבסוף לא יקפיד. ולפ"ז אפשר לתרץ קו' הראשונים בב"מ דף ס"ז במוכר פירות דקל לחבירו דאמר ר"נ אף משבאו יכול לחזור ומודינא דאי שמיט ואכל לא מפקינא מיני' יעוי"ש ודקדקו הראשונים למאי תני אם שמיט ואכיל דוקא הא גם אי אגבינהו בסיסני קנה ולע"ד י"ל לפי מה שתירץ הקצה"ח בס' קמ"ב סעיף ב' קו' התוס' דר"נ דסובר מחילה בטעות הוה מחילה וב"ב דף מ"א גבי רב ענן דשקל בידקא בארעא סובר ר"נ דלא הוה מחילה וכתב הקצה"ח ז"ל לפי מה שכתב בהגהת אשר"י בב"מ בטעמא דר"נ דסובר מחילה בטעות הוה מחילה אע"ג דקנין בטעות חוזר היינו משום שהממון ת"ידו יש כח בידו לחזור כיון דבטעו' הקנהו וכו' א"כ אדם שיש לו ממון ומוכר אותו לחבירו ומוחל לו אע"פ שהוא בטעות זכה חברו מידי דהוה הפקירא בעלמא דחשיב הפקר ושכנגדו קנה ביאוש בעלים עכ"ל הגה"ת אשר"י. וביאור הדברים משום דיאוש אפילו בטעות מהני דיאוש דאבידה נמי בטעות הוא דאלו הוה ידע היכן האבידה לא הוה מיאש וכיון דטעמא דמחילה בטעות לר"נ מהני מטעם יאוש בעלים א"כ שפיר קאמר ר"נ כי היכא דאת לא ידעת הוא נמי לא ידע והוה מחילה בטעות דהא מצד יאוש והפקר לא זכה דב ענן כיון דלא ידע הזוכה ובהפקר היכא דסבר שהוא שלו לא קנה ומצד דעת אחרת לא מהני דהו"ל מחילה בטעות וקנין בטעות לא מהני עכ"ל הקצה"ח ולע"ד גם במוכר ד"שלב"ל אם יתן לו המוכר אח"כ אותו דבר וכמו כן אם הלוקח תפס אותו דבר הואיל שהם סוברי' דכבר נקנה להם הוה כמו שסוברים שהוא שלו מכבר ואינו מכוין אח"כ בתפיסתו לשם קנין. והוה ג"כ כמו עודר בנכסי הגר וקאמר סבר שהוא שלו דלא קנה, א"כ לפי שיטת הפוסקים דגם יד אינו קונה בהפקר שלא מדעתו וכמובא בקצה"ח ס' רס"ח כיון דידו אינו קונה אלא בהגבהה וכל קנין צריך כוונה ושלא מדעתו אינו קונה יעוי"ש א"כ שפיר מקשה תוס' למה אמר ר"נ אם שמיט וכו' לא מפקינן מיני' הא לא הוה רק כיאוש והפקר והלוקח לא מתכוין לקנות דהואיל דקסבר שהוא שלו מחמת הקנין שהי' בעודו דשלב"ל וידו של אדם אינו קונה שלא מדעתו ואם אינו קונ' הו"ל לשלם אף אם אכלם כדין מזיק וכמו שכתבנו לעיל היכא דאדם מפסיד אבידה אפי' לאחר יאוש כל זמן דלא אתי לרשות זוכה חייב מדין מזיק ואמאי קאמר ר"נ אי שמיט ואכל לא מפקינן מיני' ושפיר מקשה תוס'. אבל לפי שיטת ר"ת באיזה נשך שם מה שאמרו הכא זבינא דאנן סהדי דניחא ליה דליקום בהמנותא ואע"ג דאלו ידע דיכול לחזור ג"כ לא הי' חוזר יעוי"ש. ויעוי' בח"מ ס' ר"ט ובקצה"ח שם א"כ הוה כדבר שאין הבעלים מקפידי' עליו דיכול כל אדם ליטול אותו שלא בידיעת הבעלים וכמו שכתבנו לעיל וכבר ביארנו באם אדם מפסיד אותו דבר שאין בעלים מקפידי' עליו לאו מזיק הוא אף דלא נעשה שלו ג"כ פטור א"כ במוכר פירות דקל אם שמיט לבד וודאי לא קנה אף שהוא דבר שאין הבעלי' מקפידים עליהם מ"מ לא עדיף מהפקר וצריך כונה לקנות והלוקח אינו מתכוין לקנותו ע"כ וודאי מפקינן מיני' להכי תני אם שמיט ואכל וודאי פטור. לו יהי' במזיק הא במזיק דבר שאין מקפידי' עליו אינו חייב משום מחיק כפי שכתבנו לעיל ומיושב קו' הראשוני' דוודאי בסיסני שנתנם לתוך סלים פשיטא דקנה אפי' בלא כונה מטעם חצר דקונס לאדם שלא מדעתו אבל ידו של אדם וכמו כן פיו של אדם דהרבה סוברים דגם פה אינו כדין חצר א"כ לא הוה קנין בהפקר היכא דלא הי' לו כוונה לקנות מ"מ היכא דאכלו פטור אף דלא קנאו לא מזיק הוא אבל אי שמיט בידו לחדא מפקינן מיני' הואיל דלא אתי לרשות זוכה כיון דלא התכוין לקנות ובהפקר בעי כוונת קנין:

והנה לפי שיטת ר"ת דמטעם אנן סהדי דניח' ליה הוא דקנה כיון דאף אם ידע דיכול לחזור ג"כ לא הי' חוזר אפשר די"ל דגם אם עדיין הם בעינם ואפי' אם לא הי' לו כונה לקנות ג"כ לא יכול המוכר לחזור כפי שיטת הרב אלש"ך ז"ל הא דלא מפקינן בשמיט ואכל הוא מתורת ספק דשמא הקנה לו מקום צמוח הפירות א"כ הוא קונה אותם עכ"פ מכח ספק מחמת קנין מכבר ומיושב לפ"ז תמיהת הקצה"ח בס' ר"ט שהקשה וזה לשונו דהא בש"ס שם פ' א"נ דף ס"ו פריך דרב נחמן אדר"נ דס"ל באסמכתא הדרא ארעא והדרא פירי אלמא מחילה בטעות לא הוה מחילה וגבי פירות דקל אמר דלא מפקינן ומאי פריך כיון דבפירות דקל מדין ספק דשמא מקום צמוח פרי אקני' הוא. אכן כפי הנ"ל י"ל דגם הרב אלש"ך מודה דמכח ספק שמא הקנה לו מקום צמוח הפרי אוקמינן אותם בחזקת המוכר כבכל מקום ספק ממון דדינו הוא דהמוציא מחבירו ע"ה ואפי' תפיסה לא מהני וא"ל דהוה ברשות הואיל דידע דקא תפס ז"א הא אנן קימ"ל בהתפיסו בטעות לא מהני תפיסה אפי' התפיס' ברשות הואיל דבשעה שהתפיסו הי' כבר הדין בזה דהמוציא מחבירו ע"ה ע"כ גם אח"כ שמוחזק ע"י תפיסה הוא דינו ג"כ כמוציא וכמ"ש הנתיבות בקונט' התפיס' ס' י"ח וי"ט שם להכי גם תפיסה לא מהני אפי' ברשות הואיל שהי' בטעות ומכח מחילה ג"כ לא קני דהוה מחילה בטעות וגם מכח יאוש ג"כ לא מהני לדעת הגה"ת אשר"י הואיל דבהפקר צריך כונה לקנות והכא לא התכוין לקנות הואיל שלוקח סבר שהוא שלו ע"כ צריך הגמר' לתרץ הכא זבינא ולאו מחילה בטעות הוא דאמרי' דאפי' אם ידע שיכול לחזור לו הי' חוזר משום דניחא ליה דליקום בהמנותא וא"ל ב"כ וב"כ אינו מתכוין להקנותו ללוקח וגם הלוקח אינו מתכוין לקנות א"כ תקשי למה קנה וכמו שהקשינו לעיל אבל באמת ז"א הואיל דאמרי' דלאו בטעות הוא לשיטת ר"ת כיון דאפי' אם ידע ג"כ לא הי' חוזר א"כ שוב הוה כתפיסה ברשות שלא בטעות ושוב קונה אפי בלא כונת קנין מכח ספק שמא הקנה לו מקום צמוח לפירי וכדברי האלש"ך ז"ל היוצא לנו מכל הנ"ל היכא דאינו קונה רק מכח יאוש כל זמן שלא אתי לרשות זוכה וודאי של בעלים הוא והמפסיד אותו דבר חייב כדין מזיק וק"ל אברהם נ"ה יענר:

תוכן העניינים

שות ברכת אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה