שות ברכת אברהם· רבי אברהם נפתלי הירץ ינר
סימן כב
תשובה מה ששאל מעלתו בנידן השדכנות אם הבע"ד רוצה ליתן השדכנות רק אומר להשדכן שלא הי' הוא מתחיל רק אחר והשדכן רוצה להשביע אותו על דבריו ושואל כבודו אם הנתבע צריך לישבע הואיל שיכול לומר למה לי לישבע אם אני רוצה ליתן השדכנות גם אמר עם ספרו שמצא כתוב בתקוני ארצות שנאמן הבע"ד באם שכר השדכנות עוד בידו לומר מי הי' השדכן וא"צ לישבע ומסתפק מעלתו אולי הי' התקנה דנאמן דווקא היכא שיודעין בבירור שעדיין לא נתן השדכנות אבל היכא שהשדכן חוששו אולי כבר נתן השדכנות וערומ' קא מערים לומר שעדיין לא נתן כדי שיהי' פטור משבועה אפשר י"ל דיכול להטיל עליו חרם לכל הפחות אם כן הוא האמת שלא נתן עדיין השדכנות לשום אחד חובה עלי בראשונ' לישא וליתן בעיקר הדין זולת התקנה אם הנתבע חייב לישבע אי דומה להא דאמרי' בב"ב דף כ"ט באתו בי תרי ואמרו אנן אגרינן מיני' ודרינן ביה תלת שני ביממא ולילה היכא דנקטו אגר ביתא בידייהו ואמרו למאן ליתביה דאמרי' דלאו נוגעים בעדותם הם יעוי"ש א"כ כמו דנאמנים התם כן נמי י"ל דהנתבע שיש השדכנות בידו נאמן הואיל דלאו נוגע הוא כלל אכן אחר עיון קצת יש לחלק בשלמא התם דאין השוכרים נתבעים כלל על ממון רק נתבעים להעיד ורצונו לומר דנוגעים הם בעדות' על זה שפיר שייך לומר הואיל דנקטו אגר ביתא בידייהו לא נוגעים הם אבל באם א' תובע לחבירו שחייב לו ממון והוא משיב שאינו חייב לו כי אם לאחר איך נוכל לומר שיפטור א"ע מחבירו התובע אותו בלי שבועה כלל יעוי' בחו"מ ס' רכ"ב סעיף א' באם אין המקח יוצא מתחת ידו דאין בעל המקח נאמן לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי יעוי"ש בש"ך ס"ק ב' שהביא הגהת אשר"י דהאידנא דאיכא שבועות היסת לא הוה עד כיון שיכול שכנגדו להשביעו לומר תן לי מקחי שקניתי ממך יעוי"ש וכן נמי בב"ב שם אם המערער על השדה תובע בתחילה את הדי' בהבי' ליתן לו שכר דירה והם אומרי' שדרו בהבית תלת שני ביממא ולילה ושייך השכירות להמחזיק ולא לו וודאי דאינם נאמנים נגד המערער לפטור עצמם בלי שבועה. אף בנקיטי אגר ביתא בידייהו הואיל דכבר המה בעלי דברים על תביעת המערער:
אכן אם נימא דלא בהגה' אשר"י הנ"ל ומכש"כ בכעין נידן דידן דשכר שדכנות בידו וכן נמי בב"ב בנקוטי אגר ביתא בידייהו אם נימא דאף אם נתבעים על שכר דירה מהמערער הואיל שנקיטי אגר ביתא בידייהו ואמרו למאן ליתבא אינם צריכים לישבע ודינם כדין שליש שמחמת חזקה אין אדם חוטא ולא לו ולהכי יהיו נאמנים אפי' נגד המערער בלא שבועה אם נימא כך אפשר לתרץ דברי רבינו חננאל בב"ב כ"ט שמביא תוס' שם ד"ה אמר מר זוטרא זה לשונם שם ורבינו חננאל פירש דמר זוטרא קאי אפירכא דרב יימר דפריך נוגעין בעדותן הן וקאמר מר זוטרא אי טען ואמר המחזיק לייתי תרי סהדי דדרו ביה שלש שנים ביום ובלילה והבו לי אגרא ונפקו ואזלו להו והני דדיירי ביה אחרינא נינהו טענתו טענה ולאו נוגעין בעדותן הן הואיל דלא דיירי בה השתא דיה' למימר להו הבו לי אגר ביתא אלא אינהו אמרו דיירנא ואינהו אמרו פרענו והפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי בעי אמרו לא דיירנא בי' וליכא למימר דילמא מכחיש להו ז"א כיון שהיא לא הי' יודע כלל שהיו דרים באותו בית עכ"ל שם. וכתב המהרש"א ז"ל ואפשר שהוצרך לזה לאוקמי מילתא דמר זוטרא אף לבתר דתיקנו רבנן שבועות היסת דהשתא אי הוה מכחיש להו המערער לא הוו מהימני בהאי מגו יעוי"ש וכתב התומים דמיירי עכר"ח שאלו השנים שכרו בשותפות שא' ערב בעד חבירו לשלם דאל"כ אף דהמערער יודע מ"מ יש להם מגו דלא דיירנו ויהי' אחד מסייע לחבירו דלא דר ע"כ לא יהיו צריכי' לישבע להמערער הואיל דעד המסייע פוטר משבועה יעוי"ש בתומים:
והנה לכאורה צריך להבין למה לרבינו חננאל לדחוק ולומר דהמערער אינו יודע אם דרו בה הא יכול לאוקמי דברי מר זוטרא אפי' ביודע שדרו בה רק שאיירי שלא שברו יחד בשותפות ואינם ערבים זה לזה כלל א"כ שפיר יש להם מגו דלא דיירנו ויהי' לכל אחד מהם עד מסייע אבל באמת ז"א כי רבינו חננאל יפרש דברי מר זוטרא שכוונתו הוא לתרץ קו' הגמרא הני נוגעים בעדותם כיון דלא מהיימני במגו דפרענו למערער הואיל שאיירי לאחר שנתקנה שבועות היסת וכמו שתירץ כן גם הרמב"ם בב"ב דקו' הגמרא אזלא על אחר שנתקנה שבועות היסת ולית להו מגו דפרענו למערער ע"כ מוכרח רבינו חננאל לפרש דעכר"ח קו' הגמרא הוא על אותן ששכרו יחד בשותפות והם עריבים זה לזה על השכירות דאל"כ אף אחר שנתקנה שבועות היסת יש להם מגו דפרענו למערער ולא יהי' צריכים לישבע הואיל שכל אחד יסייע לחבירו ויפטרו משבועה כי עד המסייע פוטר משבועה א"ו הא דהקשה הגמר' דנוגעים בעדותן קו' הגמרא היא בשכרו בערבות א"כ שפיר מוכרח רבינו חננאל לפרש דברי מר זוטרא שבא לתרץ קו' הגמר' דנוגעים בעדותן דאיירי שהמערער אינו יודע שדרו בה ושפיר יש להו מגו דלא דיירנו ולא יהי' צריכי' לישבע הואיל דהמערער טוען ספק אבל עדיין צריך להבין למה לגמרא לומר דאיירי דשכרו בשותפות ובערבות ולהקשות דנוגעי' בעדותם הוה ליה לגמרא לתרץ דאיירי שלא שכרו בשותפות וכל א' יכול להיות עד מסייע לחבירו ע"כ שפיר יש להם מגו דפרעו למערער וגם לא יצטרכו לישבע על טענתם שפרעו למערער הואיל דכל א' יהי' מסייע לחבירו. אבל לפע"ד גם זאת לא קשה דהא דהקשה הגמרא תנן חזקת הבתים והא בתים ביממא ידעו ובלילה לא ידעו ופרשב"ם אם איתא לדרב הונא הא מצי אידך למיטען אני ראיתי שלא היית דר בלילות א"כ נמי איכא חששא שלעולם יבטל המערער החזקה שיטען ויתבע ויקדים לתבוע להני תרי דאמרו אנן אגרינן שישלמו לו שכר דירה כדי שלא יוכשרו לעדות ויהיו תיכף מחויבים לישבע לו שבועות היסת על דבריהם שדרו בה יומם ולילה לפטור עצמם משכירות שתובע אותם ואם יאמרו שהקרקע הוא של המחזיק שנתנו לו השכירות על זה שוב אין עדותם מועיל לפטור את חבירו משבועה דכל א' הוא נוגע לומר שדרו יומם ולילה. דאל"כ לא יהי' חזקת ג' שנים להמחזיק ויצטרכו ממילא לחזור ולפרוע להמערער א"כ אין עדותם עדות מכח שצריכי' לישבע להמערער וכל עד הצריך שבועה אינו עד:
ואין לומר דיש להם מגו דפרענו למערער ובל אחד יהי' מסייע לחבירו ולא יצטרכו לישבע. ע"כ יהיו נאמנים גם עתה בלא שבועה נגד המערער ושוב עדים הם שאינם צריכים שבועה ז"א לענ"ד כי מלבד:
דהרבה סוברים דלא אמרינן מגו לפטורי משבועה עוד י"ל דהוה ג"כ מגו זו כמגו דהעזה לומר דפרענו למערער נגד טענה דהשתא דדרו בה בלילה שאומרים הכל דמסתמא הדרים ביום דרים ג"כ בלילות וכמ"ש תוס' שם ד"ה אמר מר זוטרא והוה דומי' להא שכתב הכה"ג בכללי מגו היכא דעל טענה דהשתא יש לו מסייעים ועל טענת המגו אין לו מסייע הוה מגו דהעזה ומכש"כ לסוברי' דגם מגו לפטורי משבועה לחוד אפילו בליכא העזה ג"כ לא אמרי' ושפיר הקשה הגמרא הכי נוגעים בעדותן הם כלומר שיתבעם המערער ליתן לו השכירות אז אם לאיאמרו הני דדרו יומם ולילה אמרינן להו זילו הבו לי' אגרא ומצטרכים עכ"פ לשבע להמערער והוה כ"א מהם עד הצריך שבועה ומגו אין להם דהוה מגו לפטורי משבועה ועל זה תירצו גמרא דנקיטו אגר ביתא ואמרו למאן ליתבי' ולפי מה שכתבנו לעיל הואיל שאין להם נ"מ למי יתנו השכירות א"צ לישבע כמו ששליש נאמן בלא שבועה ויתורץ בזה קו' האבן עתר דלאחר דתיקנו שבועות היסת מה מהני בנקוטי אגר ביתא דילמא המה פרעו להמחזיק ובכיון יאמרו דעדיין אגר ביתא בידם כדי שיהי' נאמנים ולא יצטרכו לשלם פעמים. אכן לפי הנ"ל א"ש דתירוץ הגמרא הוא בנקיטו אגר ביתא אף דילמא כבר שלמו להמחזיק מ"מ אין על זה טענת ברי מהמערער רק חששא ואין משביעים אותם על טענת ספק ואם אינם חייבים כעת לישבע ממילא אין ג"כ חשש נגיעה דילמא פרעו למחזיק ז"א דב"כ וב"כ יש להם מגו דפרענו למערער ויהי' כל אחד מסייע לחבירו ויהי' עד המסייעו פוטרו משבועה ומגו לאפטורי משבועה ליכא הואיל דאין עליהם שבועה כלל בטענה דהשתא. והשתא א"ש דאמר מר זוטרא אם טען ואמר ליתי תרי סהדי וכפי שפירש רבינו חננאל דלא ידע המערער בהם כלל ויש להם מגו דלא דיירנו ע"כ אפי' דלא נקיטו אגר ביתא בידייהו ג"כ נאמנים במגו דלא דיירנו כלל ולפירש ר"ח א"צ עתה שבועה כלל הואיל דאפילו לאחר תקנת שבועת היסת ג"כ אין כאן שבועה הואיל דאין מי שיכחישם וק"ל אבל באמת הסבר' נותנת היכא דהמערער מקדים ותבעם בברי לא מהני אפי' בנקיטי אגר ביתא בידייה ואמרו למאן ליתבי' כי מ"מ הוא התובע אותם ומה לו בזה במה שהם רוצים ליתן מעותיו לאחרים ע"כ צריכים שבועה אפי' בנקיטו אגר בית בידייהו וכמו שכתבנו לעיל בנידן דידן שלא יוכל הבע"ד לפטור א"ע משבועה נגד השדכן במה שמעות שדכנות בידו ושואל למאן ליהבי' ולפ"ז צריך להבין תירץ הגמרא על קושי דנוגעים בעדותן הן דאיירי דנקיטו אגר ביתא בידייהו ותקשי הא מ"מ איכא למיחש דיקדים המערער לבטל תמיד החזקה שיתבע מקודם לעדים שאומרים דדרו בה יומם ולילה יטעון הוא דלא דרו בה בלילות ויתבעם שישלמו לו השכירות ואם יאמרו ששייך השכירו' להמחזיק יהיו מחויבים לו שבועה על טענה זו וממילא יבוטל עדותם מפני שכל עד הצריך שבועה אינו עד. וצריך לומר דסברת התרצן היא דעכ"פ משכחת חזקת הבתים באם המחזיק מביא העדים שדרו בה ג' שנין ביממא ולילה טרם שיתבעם המערער דהשתא לאו בעלי דברים נינהו ולאו נוגעי' בעדותן הן ואי תקשי קושיתינו הנ"ל מה הקשה הגמרא הני נוגעים בעדותם הן לפי מה שפירשו דהקושי היא על אחר שנתקנה שבוע' היסת להכי לא מהימנו במגו דפרענו למערער הוה לן לתרוצי דמ"מ יש להם מגו דפרענו למערער ויהי' כל אחד מסייע לחבירו ולא יצטרכו לישבע ומכש"כ דתקשי על ר"ח למה לי' לדחוקי ולומר דפרושו של מר זוטרא אם טען ליתי תרי סהדי וכו' דנפקו ואזלו להו והמערער אינו יודע שדרו בה הא אף שיודע מ"מ אית להו מגו דלא דיירנו ויהי' כל אחד מסייע לחבירו על זה י"ל דעכר"ח אנו צריכי' לתרוצו של הרב הנתיבות המשפט בח"מ ס' ק"מ סעיף קטן ט"ו שכתב שם הא דנאמנים עדים לומר פרענו למלוה מגו דאדרנהו ללוה הא בכל מגו בעינן טענה מעליותא ובמיגו זה ליכא טענה מעליותא ועכר"ח דהמנו היא אם יאמר החזרתי ללוה לא יעידו שקר משא"כ כשאומרי' פרענו למלוה יעוי"ש א"כ אי נחשוב למגו לומר אי בעי מכחיש לומר דלא דרא' לפטור עצמו וגם להעיד בשקר לחבירו לסייע דלא דרתי לפטור עצמו וגם להעיד בשקר לחבירו א"כ גם מגו לטעון פרענו למערער שיהי' כל אחד מסייע בעדותו לחבירו ג"כ לאו מגו הוא כמ"ש הנתיבות: ובלא זה צריך לי עיון לפענ"ד בכל מקום שאמרי' דגם בדיני ממונות הן הן שלוחין והן נעשים עדים ונאמנים פרענום למלוה במגו דאדרנהו ללוה אפשר לומר דכל זה איירי באם המלוה תובע את הלוה בתשלומי החוב והוא מביא השלוחין לעדים אז מהימנו אבל היכא דהמלוה מקדים לתבוע השלוחים תחילה לאמור יש לי בידכם מנה מה ששלח לי הלוה על ידכם והם פטרו את עצמם מהמלוה ואומרים פרענו לך ואח"כ תובע את הלוה והוא רוצה לפטור א"ע בדברי השלוחים שכבר אמרו פרענו להמלוה בוודאי אין עליהם שם עדות כלל כי בשעה שאמרו פרענו למלוה לא הי' אז עליהם שם עדים ודבריהם לא הי' לשם עדות כי אם בעלי דברים ומקיימי דבר הכתוב מדבר ולא באותו דבר ועדותם אינו בגדר עדות כלל אף דהיו נאמנים בטענתם פרענו למלוה לפטור א"ע אבל י"ל דמ"מ דבריהם פרענו למלוה אינו עדות כלל לגבי לוה שיהי' יוכל לומר הואיל דנאמנים לגבי מלוה דפרעו לו במגו ומגו הוה בכל מקום כעדים ע"כ יהי' יכול הלוה לומר יש לי עדים דפרעו למלוה ז"א הואיל דבשעה שאמרו פרענו למלוה אינם בגדר עדות כלל כי אם בעלי דברים וודאי דלאו עדים נינהו כלל וגם אפשר לומר אחר שטענו נגד המלוה פרענו לו לא מהני שוב אף אם יעידו אח"כ מחדש ללוה אותו עדות שכבר אמרו נגד המלוה לדעת בעל העיטור הובא בקצה"ח ס' כ"ח וס' ל"ג היכא דאתו בי תרי לדינא ואייתי סהדי ואשתכח דקרוב הוא ואיפסל ובתר כמה יומי אתרחק דאי הוה מסהיד בהאי שעתא כשר הוי מסתברא כיון דאיפסק האי דינא איפסק ולא סתר דינא דעבד אינש לאחזוקי דיבורו יעוי' בש"ך שם בס' ל"ג בד"ה נפסק הדין זה לשונו אין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא אבל כוונת בעל עיטור כשהעיד מתחילה ולא ידעו מקרובתו ונפסק הדין אינו יכול להעיד אחר שנתרחק שבוודאי יאמר כדבריו הראשוני' וכו' דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה עכ"ל:
גם נראה דעכר"ח צ"ל כן דטענתם פרענו למלוה שתבעם תחילה אינה עדות כלל לגבי לוה אף שיש להם מגו דאם לא תימא הכי רק תאמר הואיל דמגו הוה כעדים א"כ מהני דבריהם ג"כ לעדות לפטור את הלוה א"כ לפ"ז גם בחזקה שלש שנים דהשוכרים אומרי' דדרו בה יומם ולילה ופרעו השכירות להמחזיק המשכיר והמחזיק מביאם לב"ד להעיד דאי לאו שהיו נוגעים בעדותם וודאי עדותם עדות ולפי הנ"ל גם אם הי' המערער תבעם תחילה שיפרעו לו השכירות מחמת שדרו בביתו וודאי ג"כ תאמר באם הם ישיבו לו פרענו לך השכירות שהם ג"כ בטענתם זה עדים אח"כ לגבי המחזיק שיהי' הוא פטור מלשלם השכירות להמערער אם יזכה בהבית הואיל דהם נאמנים לפטור א"ע מהמערער כי אין לומר בשלמא בפרענו למלוה יכולים להיות עדים אח"כ הואיל דנאמני' בטענתם פרענו למלוה במגו דפרענו ללוה ומגו הוה בכל מקום כעדים ולאו נוגעים בעדותם הם ולאו בע"ד נינהו להכי נאמנים אח"כ לעדות נגד הלוה כי זה מגו מעליותא הוא אף דהטענות שוות מ"מ מגו הוה הואיל דאם יאמרו החזרנו ללוה לא יעידו שקר משא"כ כשאומרי' פרענו למלוה מעידים ג"כ עדות שקר נוסף על כפירתם ממון וכמ"ש הנתיבות בס' ק"מ אבל גבי חזקה היכא דהמערער יתבע מתחילה תיכף את השוכרי' שדרו בה בית לשלם לו השכירות והם יאמרו פרענו לך השכירות ואנחנו חושדים אותם שיכפרו בממונו אף דהדין הוא דפטורים מהמערער מפני כללא דהמוציא מחבירו עליו הראי' אבל מגו אין להם דאי בעי הוה אמרי פרענו להמחזיק כי בזה עדיין אינם פטורי' מהמערער ורק שיש להם מגו דיאמרו דדרו בה ג' שנין ביממא ולילה והבית הוא של המחזיק ופרעו לו השכירות וזה וודאי לאו מגו הוא הואיל דהטענות שוות וגם שיעידו עדות שקר לומר דדרו ג"ש ביממא ולילה וודאי לאו מגו הוא והנה כי כן אפשר לומר דווקא גבי שלוחים אף דתבעם המלוה תחילה והם אומרים פרענו לך הוה עדות ג"כ לגבי לוה הואיל דיש להם מגו דפרענו ללוה אבל בחזקת הבתים היכא דיתבע המערער את הדרים בהבית תחילה והם ישיבו לו פרענו לך השכירות אינם נאמני' הואיל דאין להם מגו דפרעו למחזיק הואיל דהטענות שוות וכמו שכתבנו לעיל ז"א כי גם אם אומרי' להמערער פרענו לך השכירות ג"כ יש להם מגו דאי בעי הוו אומרי' בפנינו ירד המשכיר לפירות על ג' שנים והשכירה לנו לפירות ופרענו השכירות וטענה זו אינה רק להפסיד השכירות להמערער כמו טענת פרענו למערער וגם טענה מעליתא הוה מאלו טוענים פרענו למערער דאם יזכה המחזיק יהיו צריכים לשלם לו ג"כ השכירות אבל אם טוענים בפנינו ירד המשכיר לפירות על ג' שנים והשכירה לנו אינם יראים לא מהמערער ולא מהמחזיק:
אבל גם זה אינו לכאורה דכבר הכריח הרב הנתיבות בח"מ ס' קמ"ו ס"ק כ"ב דאינם נאמנים לומר בפנינו ירד המשכיר לפירות על ג' שני' רק במגו דאי בעו הוה אמרו לפירות ירדנו מהמערער וזה לאו מגו הוא דהוה רק כמו מגו דפרענו למערער והתוס' כתבו דזה לאו מגו הוה דיראים עצמם פן יזכה המחזיק יעוי"ש א"כ אף לס"ד של תוספו' דמקשים דלהימנו דדרו בה יומם ולילה במגו דפרענו למערער וודאי לא שייך לומר דעל טענתם פרענו למערער נאמני' במגו דבפנינו ירד המשכיר לפירות להשכירה לנו ז"א כיון דאינם נאמני' על טענה זו גופא דבפנינו ירד לפירות כ"א במגו דפרענו למערער א"כ ממילא אזדא המגו כי איך שייך לומר דנאמני' פרענו למערער במגו דבפנינו ירד המשכיר לפירות אם אין נאמני' על טענה זו רק במגו דפרענו למערער אבל אחר עיון הואיל דלפטור א"ע נאמני' אפי' בלא מגו רק שלא יהיו נוגעים לעדות מצינו כעין מגו זו בקדושין דף מ"ג שהקשו אף במלוה את חבירו בעדים למה אינם נאמני' והוו נוגעי' בעדותן על אמרם פרענו למלוה הואיל דאין להם מגו דהחזירו ללוה כי המלוה את חבירו בעדים צריך לפרוע בעדים מ"מ הוה לן להימנם במגו דפרעו ללוה ופרעו ללוה אף דצריך לפרעו בעדים מ"מ מהימנו במגו דפרעו למלוה יעוי' במקנה שם שתירץ דהוו כמגו במקום סהדי דאנן סהדי דלא החזירו ללוה הואיל שהמלוה לחבירו בעדים צריך לפרעו בעדים יעוי"ש תה א"ש התם אבל הכא בסוגי' דב"ב שפיר קשה דיש לנו לומר דעל טענתם פרענו אף למערער נאמני' על טענה זו בעצמה שיפטרו מהמערער אפי' בלא מגו והם הם ג"כ יוכלו להיות עדים להמחזיק שאינו חייב שכירות מחמת שאינם נוגעים הם על אמרם פרענו להמערער כיון דהיו יכולים לומר בפנינו ירד המשכיר לפירות על ג' שני' והשכירה לנו ובטענה זו לא הי' להם לירא לא ממחזיק ולא מהמערער וא"ל דאינם נאמני' לומר בפנינו ירד כי טענה גרוע היא וצריכה מגו כמ"ש הנתיבות ז"א כי גם על בפנינו ירד המשכיר יש להם מגו דפרענו למערער וכמו קו' המקנה שיהיה נאמני' על עדות פרענו למלוה במגו דאדרנהו ללוה ואדרנהו ללוה נאמני' במגו דפרענו למלוה יעוי"ש. א"כ הוה לן למימר אם יאמרו פרענו למערער דטענה זו בפני עצמה טענה מעליא היא לפטור את עצמם מהשכירו' גם עדות להוי כי לאו נוגעים בעדותן הם לומר כך כדי לפטור א"ע ז"א כי בלא טענה זו היו יכולים לפטור את עצמם שיאמרו בפנינו ירד המשכיר לפירות והשכירה לנו וא"ל דטענות בפנינו ירד טענה גרועה היא ולא נאמני' ז"א דב"כ וב"כ יהיו נאמני' לפטור א"ע במגו דפרענו למערער או לפירות ירדנו מהמשכיר ואם תרצה לומר דבאמת נאמני' בטענתם פרענו למערער להיות ג"כ לעדות נגד המחזיק שיהי' פטור משכירות לס"ד של תוס' דלא חיישו שמא יזכה המחזיק א"כ שפיר י"ל דנאמני' לפטור א"ע מהמערער אם טוענים פרענו למערער וגם מהני דבריהם לעדות להמחזיק שיפטור הוא מהשכירות הואיל דלאו נוגעים הם כיון שבלא טענה זו היו יכולים לפטור א"ע ולומר בפנינו ירד המשכיר לפירות על ג' שנים והשכירה לנו ונאמנים על טענה זו אף שהיא טענה גרועה לומר בפנינו ירד כיון שאינם באים בטענת עצמם וכמ"ש הנתיבות בס' קמ"ו הנ"ל מ"מ נאמני' הם במגו דפרענו למערער לפי ס"ד של תוס' אבל לפ"ז אם תימא דטענתם פרענו למערער הוה עדות לפטור המחזיק תקשי מה זו מגו דפרענו למערער שהקשה תוס' על קו' הגמרא הא העלה הנתיבות בס' ק"מ הא דחשיב מגZו אף דבכל מגו בעינן טענה מעליותא ובמגו זו ליכא טענה מעליותא עכר"ח הוא מחמת שבטענתם פרענו למערער לא יעידו שקר רק יפטרו א"ע ובטענתם השתא דדרו בה ג' שני' מעידי' להמחזיק ויעידו עדות שקר להכי הוה מגו יעוי"ש אבל אם נימא דגם בטענתם פרענו למערער הוה עדות לפטור את המחזיק ממילא לא מגו הוא דגם טענה זו לאו טענה מעליותא הוא וגם עוברים על עדות שקר לפטור את המחזיק בהבית מהשכירות הגם שבאמת י"ל דלאו עדות הוא לפטור את המחזיק משכירות הואיל דהמחזיק טוען שהבית היא שלו והני סהדי דרו בה ג"ש ופרעו לו השכירות א"כ הודאת בע"ד כמאה עדים דמי והוא בעצמו מודה שקיבל מהדרים בבית השכירות א"כ לאו עדותם עדות הוא לפטרו אם יזכה המערער בהבית אבל מ"מ קשה קו' האבן עוזר מה מהני דנקיטי אגר ביתא בידייהו דילמא כבר שלמו להמחזיק ואומרים בכיון דעדיין השכירות בידם כדי שיהי' נאמני' ותירצו שם דשוב נאמנים במגו דפרענו למערער כיון דליכא למימר דיראים הן פן יזכה המחזיק כמ"ש תוס' ז"א כיון דב"כ וב"כ אם יזכה המחזיק יוכל לתבעם שנית הואיל דהם טוענים דעדיין לא שלמו השכירות יעוי"ש אכן לפי דברינו בטענם שנקיטי אגר ביתא והמחזיק תובע השכירות מה מגו היא להם לומר פרענו למערער הא גם בטענה זו לא מרויחים לאו טענה מעליותא היא וגם עדות שקר הוא שיפטור המחזיק מהשכירות אם יזכה המערער א"ו דאין שום סברה לומר דיהיה דבריהם שאומרי' פרענו למערער בגדר עדות לגבי מחזיק הגם שנאמני' בטענה זו לפטור א"ע מהמערער אבל אינם עדים כלל לפטור את המחזיק זולת לדעת רש"י ותוס' בפלוני רבע שורי דנאמן מחמת דלא אמרי' אדם קרוב אצל ממונו יעוי' בסנהדרין דף יו"ד א"כ הא דבע"ד אינו נאמן בממון לזכותו עכר"ח הוא רק הטעם מחמת דמשקר ע"כ שפיר י"ל היכא דהוא נאמן מחמת מגו אז נוכל להשתמש בדבריו ג"כ לעדות אבל דעת שאר ראשוני' אינו כן יעוי' ברא"ש במס' מכות מה שכתב שם בשם הראב"ד ויעוי' בנתיבות ח"מ ס' ל"ז ס"ק א' שמוכיח דגם דעת רש"י ותוס' הוא דאמרי' ג"כ אדם קרוב אצל ממונו והא דכתב רש"י דהשור נהרג היא הטעם כיון שאומר להפסיד ממונו נאמן מטעם הודאת בע"ד ולא מטעם עדות א"כ וודאי לא נוכל להחזיק את דבריהם שאומרים פרענו למערער לשום הגדת עדות דהוה כמו שהעידו לקרובים ולרחוקים דאמרי' עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה וגם שיאמרו אח"כ עדות זה מחדש תלי שוב בסברת בעל העיטור הנ"ל היכא שהעיד בשעה שהוא קרוב אם יכול להעיד אותו עדות אחר שנתרחק ולענ"ד אפי' לדעת בעל עיטור דאינו יכול להעיר אותו עדות אף אחר שנתרחק משום דעביד איניש להחזיק דבורו י"ל דטעמי' הוא הואיל דהי' קרוב חשדינן ליה ג"כ אולי הי' משקר כיון דלא עבר על עדות שקר כי לאו עד הי' כיון שהי' קרוב וקרוב אינו עובר על לא תענה ברעך עד שקר הואיל דלאו עד הוא כלל ע"כ שפיר אמרי' שוב דעביד להחזיק דבריו אבל היכא דנאמן בדיבורו פרענו למערער מכח מגו ואמרי' דאינו משקר רק דלא נוכל להחזיק דבריו לעדו' הואיל דקרוב הוא אצל ממונו מ"מ יוכל להעיד אח"כ מחדש להמחזיק שיפטור מהשכירות כיון שכבר נפסק הדין שהם פטורי' מהמערער אפשר כשיעידו אח"כ מחדש לפטור שוב את המחזיק משכירות הוה כאינם מעידים על עצמם כלל רק נגד המחזיק ועדות מעליתא היא. ולפ"ז לא קשה מה שהקשינו היכא משכחת עדי חזקה על חזקת הבתים בלא נקיטי אגר ביתא בידייהו אפי' קודם שנתקנה שבועות היסת הא לעולם יבא המערער ויקדים לתבוע את העדים הדרים בהבית שישלמו לו השכירות מחמת שהבית הוא שלו ואף שיועילו דבריהם לפטור עצמם נגד התובעים המערער במגו דפרענו למערער מ"מ אינם רק כקרובי' הואיל דאדם קרוב אצל ממונו ויפסלו אח"כ להעיד להמחזיק מחמת דעביד אינש להחזיק דיבורו ולפי הנ"ל א"ש היכא שכבר נפסק הדין שהם פטורי' שוב י"ל דנאמנים להעיד להמחזיק מחדש:
והנה לפי מה שכתבנו דלהכי הקשו תוספות דליהמנו במגו דפרענו למערער דטענה זו אינה כעדות כיון דהוה כמעידים על עצמם ולגבי עצמם קרובים הם ולהכי בטל עדותם ג"כ לפעור, את המחזיק מהשכירות מטעם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הואיל דלאו ערות הוא מ"מ הואיל דב"כ וב"כ אם אין עדותם עדות שפרעו להמערער או להמלוה ממילא חייב המחזיק או הלוה כיון דפטורם תלי' אם פרעו למערער ואם אינם עדים על הפרעון ממילא הם חייבים וגם אם נימא דלאו בגדר עד הוא כלל הואיל דהוא מעושי דבר ולא ממקיימי דבר ולא שם עדות עליו א"כ לא שייך ביה עדות יש לישב לפ"ז קו' הנתיבות בח"מ ס' קמ"ו ס"ק כ"ב שהקשה מה פריך הש"ס הא נוגעין בעדותן אם נימא כקצה"ח דבפני זבנה טענה מעליתא קשה דלהימני במגו דבפנינו ירד המשכיר לפירות והשכירה לנו בשלמא דבפנינו לא מהימני אלא משום מגו דלפירות ירדנו א"ש דכאן ליכא מגו דלפירות ירדנו מהמערער דיראין עצמן מהמחזיק אבל נימא כמו שנאמנים לומר לפירות ירדנו מהמערער כן נאמנים לומר בפני ירד המשכיר לפירות והשכירה לנו קשה יעוי"ש אבל לפי הנ"ל א"ש כי י"ל אם יאמרו בפנינו ירד המשכיר לפירות על ג' שנים והשכירה לנו הוה כאומרי' על שני דברים עדות על המשכיר שירד לפירות ונוגע עדותם ג"כ נגד המשכיר והמערער ונגד עצמם שהשכיר להם המשכיר לפירות ופטורי' מן המערער ואף שלגבי עצמם לא חשיבי כעדות הואיל שמעידים על עצמם והוו בגדרי בעלי דברים מ"מ דבריהם שבפניהם ירד המשכיר לפירות עדים נינהו ואינם מעידים על ממונם כלל רק נחשבי' כנוגעי' וחשדינן להו כמשקרים שיאמרו כן כדי לפטור עצמם מהשכירות אבל כבר כתב הנתיבות היכא דאינם מעידים על ממונם רק נוגעים הם לאו כקרובים נינהו רק אינם נאמנים דחשדינן להו שמשקרים.
וכמ"ש הנתיבות בס' ל"ז יעוי"ש א"כ נראה דוודאי עוברי' ג"כ אם משקרו משום לא תענה כיון דעדים נינהו רק שמשקרים א"כ שוב לא קשה דלהימנו במגו דבפנינו ירד המשכיר לפירות ז"א כי י"ל דילמא השוכרי' שיאמרו דדרו בה ג' שני' אינם יראים כלל מהמערער א"כ טענה שבפניהם ירד המשכיר לפירות והשכיר להם אינה יותר טובה טענה זו מטענה שדרו ג' שני' א"כ לאו מגו הוא כמו שכתב הנתיבות דבכל מגו צריך טענה מעליתא גם אין לומר להכי טענה מעליותא היא כיון דהשתא שיאמרו דרו בה ג' שני' יעידו עדות שקר ז"א כי אם יאמרו בפנינו ירד המשכיר לפירות ג"כ עדות שקר הוה וגם לאו טענה מעלית' היא טפי מדהשת' דילמא אינו מתירא כלל מהמערער וליכא מגו:
והנה צריך להבין לפי דברי מהר"מ מלובלין בחדושיו הובא ג"כ בש"ך ח"מ ס' ל"ז זה לשונו מקשין העולם על מילתא דשמואל דאמר שמעמידה בפני בעל חובו וכי חשיד אינש להעיד שקר שהיא עבירה חמורה בשביל שלא יהי' לוה רשע ולא ישלם ומתרצים וכו' ולי נראה דאינה קושי כל כך משום דכל דבר שיש לאדם הנאה בו יש לו דין עד הקרוב שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות מן התורה אפי' ידעינן בוודאי שאינו משקר בעדותו שהרי משה רבינו עליו השלום פסול להעיד לאהרן אחיו מן התורה עכ"ל מהר"ם וכ"כ העיר שושן א"כ לפ"ז צריך להבין מה הקשו תוס' בב"ב שם דהשוכרים יש להם מגו דאי בעי הוו אומרי' פרענו למערער ואי נימא דמטעם קרובי' פסולים וכמ"ש הע"ש. ומהר"מ מהני מגו אף דנאמנים מ"מ הואיל דיש להם הנאה במה שנשאר המחזיק בהבית כדי שלא יצטרכו לשלם שנית יש להם דין קרובים ולאו עדות נינהו עכר"ח צ"ל הואיל דאף אם היו אומרי' דלא דרו בה ג' שנים ופרעו השכירות למערער ג"כ לא הי' נצרכי' לשלם א"כ אין הנאה בעת שמחזיק נשאר בהבית להכי אין עליה' ממיל' שם עד קרוב: ולפ"ז י"ל דזהו כוונת התוס' מה שיתרצי' להכי אין להם מגו דפרענו למערער שמתיראים מהמחזיק והקשו מפורשים אם הו אומרי' דלא דרו בה ג"ש ממילא הי' זוכה המערער אבל לפי הנ"ל אית לומר דמתיראים שפיר הואיל דהם יודעים בעצמם שדרו בה ג"ש ביממא ובלילה ע"כ מתיראים דילמא יהי' עדים על זה שדרו בה ג"כ בלילו' ויצטרכו לשלם שכירו' שנית להמחזיק וא"ל אם באמת דרו בה ג"כ בלילו' אף דלאו מגו היא ב"כ וב"כ יזכה המחזיק בעדותם ומה מקשה הגמרא אבל לפי הנ"ל א"ש כי אף דידעינן בהו שאינם משקרים מ"מ יש להם דין קרובים הואיל שיש להם הכאה בעדות זה דאם אמרו פרענו למערער היו נצרכי' לשלם עוד פעם להמחזיק ע"כ שפיר מקשה הגמרא דלאו עדות נינהו דנוגעים בעדותם הן ולפ"ז אם היו יכולים לפטור את ניצמם בעדות אחרת י"ל אף דאין להם לטעון טענה מעליתא כי אם כאותה מעליותא שיש בטענה דהשתא מ"מ לא שייך לומר דיש להם הנאה בעדותם דהשתא כיון דבלא זו היה להם הנאה בזו כיון דהיו יכולים לטעון טענה אחרת א"כ ממילא אין להם שם עדות קרובים ומזה נראה דלא כדברי הנתיבות הנ"ל דגם להסר חששא דנגיעה במגו צריך טענה מעליותא ח"א כי בשלמא אם היינו משתמשים בהמגו לאמת דבריהם לומר שוודאי אומרים אמת דאי רצו לשקר הוו אומרי' טענה אחרת אז היינו צריכי' שיהי' טענה האחרת עדיפא מדהשת' אבל אם נימא כסברת מהר"ם דלאו משום דמשקרי פסלינן להו רק הואיל דיש להם הנאה הוו כקרובים שפיר י"ל היכא דהי' במציאות שיזכו בהנאה זו בטענה אחרת אפי' ודלא עדיפא מטענה דהשתא ג"כ לאו כקרובים נינהו ולפ"ז יהי' מוכח דעדות בפנינו ירד המשכיר לא מהני רק במגו דלפירות ירדנו וכמ"ש הנתיבות הנ"ל דאל"כ לאו נוגעים בעדותם הם כלומר דלאו שם עד קרוב כיון דהיו יכולים לזכות בהנאה זו בטענה אחרת לומר בפנינו ירד המשכיר וכהנ"ל אף דלא עדיפא טענה זו מטענה דהשתא וכמו שכתבנו לעיל מ"מ לא כקרובים נינהו מחמת הנאה כיון שב"כ וב"כ הי' להם הנאה זו. אכן לפ"ז צריך להבין אם נימא כשיטת המהר"מ והע"ש תהדר קו' האבן עוזר הנ"ל לדוכת' מה מהני דנקיטי אגר ביתא בידייהו דילמא באמת כבר פרעו השכירות להמחזיק ובכיון יאמרו דעדיין השכירות בידם כדי שנאמינם על עדותם שדרו בה ג' שנים ביממא ובלילה וא"ל כתרוצו של האבן עוזר דיש להם מגו דאי בעי הוו אומרי' פרענו למערער ז"א הא יש לחוש דמתיראים מהמחזיק היינו דילמא יודעים הם באמת דדרו גם בלילות ויהיה להמחזיק עדות על זה ואז יתבע מהם שכירות פעם שנית וא"ל לפי דעת מהר"א ששון הובא בקצה"ח ס' פ' דבהודאה בממון יכול לחזור ע"י אמתלא. א"כ אם יזכה המחזיק שוב יוכלו לחזור ולומר להמחזיק פרענו לך השכירות ומה שאמרנו דפרענו למערער הי' כוותינו לפטור את עצמינו ממנו ז"א כי באם יאמרו דלא דרו בה בלילות אם באמת דרו בה ג"כ בלילות א"כ העידו עדות שקר להפסיד להמחזיק וודאי לאו אמתלא היא לומר שבשביל לפטור מהמערער העידו עדות שקר וזה וודאי אינו אמתלא א"כ לאו מגו היא לומר פרענו למערער דילמא באמת דרו בה גם בלילות ומתיראים מן המחזיק ואין לומר כדברי האבן עוזר דגם השתא בנקיטי אגר ביתא ואומרי' שעדיין לא שלמו השכירות יש להם להתירא מן המחזיק שיתבעם לשלם לו אח"כ השכירות הואיל שהודו שעדיין לא פרעו ז"א הא שפיר יוכלו לחזור מהודאתם ע"י אמתלא ולומר מה שאמרנו שעדיין לא שלמנו השכירות אמרנו זאת כדי להעמיד הדין על האמת ושנהי' נאמנים שדרנו ג' שנים ביממא ובלילה כאשר כן הוא האמת ואין לנו אמתלא גדולה מזו וא"ל אם באמת דרו בה ג' שנים ביממא ובלילה עדים נאמנים הם ז"א אף דנאמני' הם הואיל דיש להם הנאה בזה התורה פסלתם כקרובים אפי' ידעינן בהו דלא משקרו מתהדר קו' האבן עוזר דילמא כבר שלמו השכירות לכן נראה דמזה מוכח דלא חיישינן כלל לומר דארעומי קא מערמו היכא דאין אנו רואים שום רעותא בעדותם ולפ"ז גם בנידן דידן בדיני שדכנות י"ל היכא דנקט הבע"ד השכירות בידו אין עליו אפי' גם קבלת חרם:
והנה לפי הסברא שכתבנו לעיל דיכולים לחזור ולומר מה שאמרנו שעדיין לא שלמנו השכירות אמרנו זאת כדי שנהי' נאמנים שדרנו ג' שנין ביממא ובלילה ולפי דעת מהר"א ששון גם בהודאת ממון יכולים לחזור ע"י אמתלא יש לישב בזה דברי הגדולי תרומה אשר לכאורה תמוהים דבריו מה שהשיב על דברי בעל התרומות שער נ"ח דסובר דמטעם השני נח לי וראשון קשה ממנו חשיב נגיעה והקשה מהא דנקיטי אגר ביתא בידייהו הא נוגעים בעדותם הם [יעוי' במפורשי' שפירשו דהנגיעה היא שמא ידחוק אותם במטבע] ותירץ דלאו נוגעים הם כיון דיש להם מגו דפרענו למערער עכ"ד בעל התרומות והקשה הג"ת א' בנקיטי אגר ביתם בידם מה נגיעה שייך ושנית מה תירץ דיש להם מגו דפרענו למערער הא התו' כתבו דאין להם מגו דפרענו למערער שיראים ממחזיק עכ"ל הג"ת:
והנה דבריו לכאורה תמוהים הא התוס' לא כתבו דמתיראים מהמחזיק רק היכא דלא נקיטי אגר ביתא בידייהו אבל בנקוטי אגר ביתא בידם ושואלים למי יתנו אין להם להתירא כלל אבל לפי הנ"ל ניחא דקו' הג"ת כך היא א' מה נגיעה שייך בנקיטי אגר ביתא. ב' אף אם נימא דירא שמא ידחוק אותם על המטבע וכמ"ש הפתח הבית חשיב נגיעה ויחיש דהראשון קשה ממנו ומתירא שידחוק אותם על המטבע מה מתרץ הבעל התרומות דיש להם מגו דפרענו למערער וכוונתו אפשר דכך הוא אף דיש להם מגו מ"מ היכא דיש להם הנאה בה התורה פסלתם אף דלא משקרו כקרובי' שפסולים. אף דלא חשדינן להו שמשקרים א"כ יש לחוש שאין עליהם שם עדים מה שמזכים את המחזיק כי י"ל שיש להם הנאה בה שלא ידחוק אותם על המטבע ואי הוה אמרי' פרענו למערער מתיראים כיון שיודעים שהמחזיק יזכה הואיל דבאמת דרו בה ג' שני' ביממא ולילה ידחקם אח"כ על המטבע. וא"ל דגם השתא ידחקם על המטבע ז"א כי באם ידחקם יוכלו לומר לו כבר פרענו לך השכירו' ומה שאמרנו שעדיין לא פרענו הי' רק כדי להעמיד הדין על האמת שנהי' נאמני' שדרנו בה ג' שני' מחמת שאמת כך הוא אבל אי הוו אומרי' דלא דרו בה בלילות ופרעו להמערער אם יזכה המחזיק אין להם אמתלא על הודאתם כי נאמר להם למה העידו עדות שקר ע"כ לאו אמתלא היא וכמו שכתבנו לעיל ושפיר מקשה הג"ת ומוכיח דזה לאו נגיעה היא וק"ל ידידו אברהם כ"ה יענר:
לכאורה צריך להבין לפי דעת הקצה"ח בס' קמ"ז היכא דהמחזיק טוען פלוני מכר לי ובפני זבנם ממך דכתב דבפני זבנה ממך היא גופא טענה מעליותא היא אפי' בלא מגו ובדף מ"א דאמר הטעם משום מגו אין הכוונ' משום מגו רק הכוונה היא כמו שמהימן בטענ' זו כמו כן מהימן בטענה זו יעוי"ש א"כ יש לעיין בדברי תוס' ב"ב דף ל"א בסוגי' בההוא דאמר לחברי' מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלני' זבינתא ואכלתי שני חזקה אמר ליה והא נקטינא שטרא דזבני' ליה מיני' הא ארבעי שני אמר ליה מי סברת שני חזקה מתלת שני קאמינ' שני טובא קא אמינא אמר רבא עבידא אינשי דקרו לשני טובא שני חזקה והני מילי דאכלה ז' דקדים חזקה דהאי לשטרא דהך אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו והקשה ר"י ב"ר מרדכי אפי' לא אייתי סהדי אלא דאכלה שלש שנין יהיה נאמן לומר לקחתיה קודם מינך במגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ואומר ר"י דאין זה מגו דמעיקרא לא יטעון כלל מינך זבינתה דאין יודע אם יש לה שטר שקנאה ממנו עכ"ל תוס' שם ואם נימא כדעת הקצה"ח הנ"ל בטוען פלוני מכר לי ובפני זבנה ממך היא גופא טענה מעליותא היא בלא מגו דמינך זבנתא תקשי אפי' דלא אייתי סהדי אלא דאכלה שלש שנין יהי' נאמן לומר לקחתיה קודם מינך במגו דאי בעי אמר להמערער אתה מכרת לי ובפני זבינתה מאותו פלוני ואז הוה מרויח בטענה זו שלא יתירא דשמא אין לו שטר דאף אם אין לזה שטר נאמן לגבי מוכר גופא לומר מפלוני זבינתה דבפני זבנה ממך ואכלתי שני חזקה בשלמא אם אינו נאמן לומר מפלוני זבינת' דבפני זבנה רק במגו דלא הוה אמר כלל מפלוני זבנא רק הוה אמר ממך זבינתה סתם א"כ מתירא להיפך שמא יש לחבירו שטר מארבע' שנין ואינו נאמן על טענה זו דמינך זביבתה דאין לך מחאה גדולה מזו וכמו שאמרו בגמרא אבל אם נימא דמהימן לומר בפני זבנה ממך ואכלתי שני חזקה אפי' בלא מגו א"כ לא לבד שלא הי' מגרע אם הוה טען נגד המערער ממך זבינתא ובפני זבנת אתה מיני' רק ג"כ הי' מרויח עכ"פ באם לא יהי' לו שטר יהי' נאמן ג"כ לגבי המוכר שלו לומר לפלוני זבינתא שבפני זבנא מינך ואכלתי שני חזקה. ונראה לפי מה שכתב הרמב"ן הובא ג"כ בתומים דאם יש עדים על אכילת שש שנים דאז אינו נאמן במגו דזבנתי' מינך דא"כ למה אכל הב' שני' הקודמים והוה כנחית בתורת גזלנותא יעוי' שם שמתרץ בזה קו' התוס' דלהכי אינו נאמן במגו באכל שית דאיירי דיש עדים שאכל שית ואז אינו נאמן לומר מינך זבינתי' א"כ יש לומר דקו' התוס' היא על סתמא דלישנא דגמרא אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו דמשמע אפי' אין עדים על אכילת שית אז שפיר קשה דיהי' נאמן במגו. ואין לומר דלאו מגו היא זאת דשמא ירא שיבאו עדים שאכל שית ז"א. כיון דטענה דהשתא וודאי לאו כלום היא נגד טענתי' דאידך דהא נקטינא שטרא מארבעי שני מטעם דאין לך מחאה גדולה מזו ולפי ס"ד של התוס' בקושיתם לא נחתו לסברא דשמא אין לו שטר כלל א"כ לפי טענה דהשתא בוודאי לאו טענה הוא ובטענת המגו דמינך זבינתא ליכא רעותא מהשטר ורק חששא איכא דילמא יבאו עדים על שית ומגו מעליותא היא לטעון טענה שאין עליה רק חששא מלטעון טענה דיש וודאי רעותא מכח השטר ועל זה תירצו התוס' והעלו הסברא דאין יודע אם יש לזה שטר א"כ גם טענה דהשתא דאכל שית אינה רעותא של וודאי הואיל שאינו יודע אם יש להמערער שטר א"כ גם השתא אין על טענה זו רק חששא ולא ירוויח כלום מה שיטעון טענה אחרת דאז שוב יהי' חששא להיפך שמא לא יהיה לו שטר ולפי תירץ התוס' גם על טענה דהשתא שטוען מעיקרא לא הי' יודע בוודאי שיש לו שטר והי' לו רק חששא ממילא שוב ג"כ ליכא מגו דאי בעי אמר מנך זבנא דבפני זבנתי' מהמוכר ז"א כי לפי תרוצו של תוס' דלא הי' לו על טענה זו ג"כ רק חששא א"כ אינו מרויח כלום אם יטעון טענה אחרת מינך זבינתי' דבפני זבנתא מיני' ז"א דגם על טענה זו יש חששא דילמא יבאו עדים דאכל שית דאינו נאמן שוב לומר מינך זבינתא דלמה אכל ב' שנים הקודמי' ונחית בה כגזלן כמ"ש הרמב"ן ועל דהשתא דמן המוכר זבנה ואכל שית אין רעותא זו כלל ולא קשה לפ"ז על סברת הקצה"ח הנ"ל ולפ"ז יש לתרץ קו' התומים אמאי באכלה שבע נאמן אף באין לו עדים הא אין לו מגו לפי שיטת התו' דירא לומר מינך זבינתא דאין יודע אם יש לזה שטר אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דהשתא יש לו שוב מגו לטעון טענה מעליותא ולומר מינך זבנא דבפני זבינתי' מיני' וא"ל דגם על טענה זו איכא חששא דשמא יבואו עדים דאכל שית ז"א אם יבאו עדים דאכל שית גם טענה דהשתא שטוען דאכלה שבע לאו כלום הוא א"כ טוב לו ב"כ וב"כ לטעון עכ"פ טענה שירוויח נגד החששא דהשתא משטרא דארבעי שני ולפ"ז מוכח מהנ"ל כסברת הקצה"ח דבפני זבנה היא גופא טענה מעליותא היא בלא מגו ידידו הנ"ל: