אור ברסלב

שות ברכת אברהם· רבי אברהם נפתלי הירץ ינר

סימן יט

סימן יז

תשובה לכבוד ידידי ראיתי דעתך נוטה בפשוט באם אחד נתן לחבירו מתנה לזמן ידוע גם אמר ע"מ להחזיר לו בזמן ההוא ובתוך הזמן מחל לו הנותן התנאי שלא יהי' תנאי קשור בהמתנה ההיא והמקבל קידש באותה מתנה נערה להיות לו לאשה ופשוט אצלך שהיא מקודשת בוודאי ידידי אם אמנם דכ"ע מודים בתנאי של ממון מהני ביטול או מחילה שיהי' המתנה מתקיימת למפרע דהוה לי' כאלו אומר התקבלתי יעוי' בב"ש באה"ע ס' ל"ח ובר"ן פ' המדיר ויעוי' בנתיבות המשפט בס' רמ"א בח"מ שם א"כ גם בנ"ד אם המתנה מתקיימת למפרע קדושיו הוה קדושין אבל עדיין אנו צריכין למודעי זמן הקדושין אם קידשה קודם כלות הזמן הקצוב להחזיר החפץ או אם קידשה אחר כלות זמן הקצוב להחזרת המתנה כי לפי דעת הקצה"ח שגם מתנה ע"מ להחזיר א"צ להחזיר לו בקנין שיש קנין הגוף לשעה ובכלות השעה הדר החפץ למארי' בלי שום קנין והתנאי הוא רק באם מכר או נתן בתוך הזמן לא מהני הואיל דהתנה ע"מ להחזיר אבל אם לא הי' מתנה אז אם מכר בתוך הזמן המכירה לא בטילה הואיל שקנה החפץ בקנין הגוף לשעה יעוי' בקצה"ח ובאבני מלואים ח"ר בס' כ"ח א"כ לפי דברי הקצה"ח אם לא קידשה כלל בתוך הזמן שיש לו בחפץ קנין הגוף אז אף שמחל התנאי י"ל דמ"מ לא הוה רק כמתנה לזמן בלי תנאי א"כ בכלות הזמן הדרא המתנה למארי' ובמה תתקדש אכן אם הי' הקדושין בתוך הזמן שיש לו קנין הגוף לשעה אם מכר או קידש בתוך הזמן הוה המכר או הקדושין קיימים זאת צריכין אנו למידע כי באם קידשה אח"כ לדעת הקצה"ח שמביא סברתו בשם הרא"מ בתשובת הרא"ש לא הוה קדושין קדושין אבל באמת כבר פליג ע"ז הרב הנתיבות שם בח"מ שם ס' רמ"א דכל מתנה ע"מ להחזיר הקנאה גמורה היא וממון שלו הוא וכשמחזיר' לו צריך שוב הקנאה גמורה יעוי"ש גם יש לעורר לפי דברי הר"ן בחדושיו לגיטין דף פ"ד שהביא בשם הרא"ה וזה לשונו באם נותן לחבירו גוף ופירות ליום אחד אז אמרי' כיון דפסקה פסקה וכתב בס' בני אהרן הספרדי למהר"א לפפא בלשונות הטור בס' רמ"א דף קכ"ח וז"ל אף דמתנה ע"מ להחזיר הקנה לו ג"כ גוף ופירות כל אותו זמן הנ"ל דלא אמרי' בי' כיון דפסקה פסקה משום שלא נתנו אפי' ליום א' שהתנאי קשור בו אבל התם אין מטיל תנאי בהקנאתו יעוי"ש ויעוי' באבני מלואים אה"ע ח"ר ס' כ"ח ס"ק נ"ג שכתב דהר"ן וודאי לא סבירי לי' כהרא"ה כיון שכתב בנדרי' דף כ"ט דווקא בהקדש לזמן אמרי' דקדוש' לא פקעה בכדי אבל דיני ממונות ודאי זכי' דממוני' פקעה בכדי והביא ראי' מהא דנכסי לך ואחריך לפלוני דאין לשני אלא מה ששייר ראשון אבל מה ששייר ראשון וודאי אית לי' יעוי"ש אבל לפי דברי בני אהרן אין ראי' מהא דנכסי לך ואחריך לפלוני כי גם שם הוה כאלו תנאי קשור בו שאינו נותנו לראשון אפי' ליום א' רק בתנאי שאחריו יהי' לפלוני א"כ לא שייך כיון דפסקה פסקה א"כ לפ"ז גם בנ"ד היכא דנמחל התנאי כמו המעשה הנ"ל הנה לשיטת הרא"ה י"ל דמתנה מוחלטת היא אפי' לדעת הקצה"ח מטעמא דרא"ה כיון דפסק' פסקה הואיל שהי' לו קנין הגוף לשעה באין תנאי קשור בו הואיל שמחל לו התנאי ויעוי' בר"ן בנדרי' ריש השותפים דמפרש טעמא בשותפי' שנדרו הנאה זה מזה בחצר שאין בו דין חלוקה דמותרים לכנוס דאמרי' דכל א' בשעה שמשתמש בו החצר כלו הוא שלו כהאי דנכסי לך ואחריך לפלוני יעוי"ש נלע"ד דבשותפי' אין אנו צריכין לומר לדברי הרא"ה דלהכי לא אמרי' גם בשותפי' כיון דפסקה פסקה הואיל דתנאי קשור בו כמו בנכסי לך ואחריך לפלוני שכתבנו דמטעם תנאי קשור אתינן עלי' ז"א כי בשותפי' שאני דהר"ן לא כתב שם רק דקונה כל אחד כלו לתשמיש והיינו שקונה הגוף לפירות בשעה שמשתמש בו אבל גוף חלק השדה של כאו"א נשאר להם א"כ לא שייך בי' כלל כיון דפסקה פסק' הואיל שנשאר לכל א' גוף חלק שדהו כמקדם רק חבירו קונה השרה שלו לתשמישו אבל לא הגוף ובהיות כן תמהני על אחרונים הרב בעל המחבר ס' פתח הבית בדיני ברירה בס' וי"ו שכתב שם בשם בנו ז"ל וז"ל לכן נראה לי להמעיין בר"ן ר"פ השותפין דשותפי' שנדרו הנאה זה מזה אף דקונם מפקיע מידי שיעבוד אמרי' יש ברירה ובשעה שמשתמש בחצר הוה קנין הגוף והוה כמו אחריך יעוי"ש וכמו כן י"ל בחצי עבד וחצי ב"ח ביום שעובד לעצמו הוברר דהרי הוא בן חורין גמור דהוה כמו שותפין ואין החלקים מעורבבין נמצא למשנה ראשונה דאין כופין לשחרר שפיר יקריב העבד קרבן חגיגה דהוה כאין לאדון כלל אפי' במקצת ומיושב דעת הרמב"ם וכדעת הד"א בנו דאדרבא למשנה אחרונה הוה מקצת אדון יעוי"ש ויעוי' בקצה"ח בח"מ ס' קע"א שגם הוא מקשה אמאי בחצי עבד וחצי בנ"ח לא ישא ביום של רבו שפחה וביום של עצמו בת חורין ואי משום דאיסורא לא מתחלק כתרוצו של הגמרא גיטין הא לשיטת הר"ן בדבר שאין בו ד"ח נקנה לכל אחד בכולו יעוי"ש ואני תמה על דבריהם הא לדברי הר"ן שכתב דאין אוסרי' זע"ז הואיל שהוברר הדבר למפרע שכל א' קנה כולו לשעה שישתמש בו א"כ אם למפרע הוא של כאו"א חלקו של חבירו ממילא אין לכל א' ואחד בחלקו רק קנין פירות לשעת תשמישו אם נימא שהגוף קנוי לחבירו תיכף מעיקרא בשעה שנעשו שותפין וכמו בנכסי לך ואחריך לפלוני גופא אם אומר אחריך לפלוני מעכשיו לא הוה לראשון רק קנין פירות וכמבואר בח"מ ס' רמ"ח ומכש"כ בשותפין לפי סברת הר"ן דכל א' קנה כלו למפרע א"כ אין לחבירו רק קנין פירות א"כ איך יוכל העבד לישא ביום של עצמו ב"ח אם אינו קנויה חלקו של אדון רק לתשמישו ליום של עצמו אבל הגוף חלקו של אדון נשאר לו לאדון כמקדם ואיך יביא קרבן ביום של עצמו אם יש לו אדון על גופו וכמו כן האדון אין לו בעבד רק קנין כלו לתשמישו אבל לא קנין הגוף בכולו וצל"ע א"כ וודאי בשותפין גם בחצר שאין בו ד"ח שכתב הר"ן דהוה כנכסי לך וכו' אין אנו צריכין אפי' לדברי הרא"ה לומר דלהכי לא פסקה פסק' מפני שהתנאי קשור בו ז"א כי בלא"ה לא שייך פסקה כלל כי לא קנה כל אחד כלו לגופו רק לתשמישו וכהנ"ל אכן לפי מה שעולה על רעיוני דאפשר י"ל דלהכי בחצר שאין בו ד"ח אמרי' יש ברירה לפי דעת הרשב"א בס' תולדות אדם בס' פ"ב דכי צרכינין לברירה דווקא במידי דלית לי' קיום אם לא שנאמר יש ברירה והוברר הדבר למפרע דאל"כ אשתכח דאכל טבל מעיקרו אבל במוכר או מקדיש מידי מנכסיו שאינו מסוים כל שבירר אח"כ א' מהם הרי היא קנוי ומוקדש ואין אנו צריכין לקיום המקח לדמעיקרא וכיון דלקיום המקח אין אנו צריכין לבריר' שהרי מהשת' מתקיי' שוב אין אנו צריכי' לבריר ויעוי' בנתיבות ח"מ ס' ס"א ויעוי' בחבורי צלותא דאברהם בס' מ"ז והנני אעתיק בקצרה התשובה הנ"ל המוכר לחבירו א' מקרקעותי' סתם דקי"ל שיתן לו איזה שירצה היכא קונה הא קי"ל אין ברירה תשובה הייתי יכול להשיב לך דהאי בית בביתי ר"ו הוא דסבירי' לי' יש ברירה וכו' אבל אין דין יש ברירה או אין ברירה אלא במה שאנו צריכין לומר הוברר הדבר שמה שהוא עכשיו הי' אז חל מעיקרא שאם לא נאמר כן אין לו קיום לפי שאנו צריכין לקיומו של דבר כגון האי דלוקח יין מבין הכותים שהוא מפריש לאחר ששתה ואם אין ברירה נמצא זה שותה טבלים למפרע וכן בהרי זה גיטך מעכשיו אם מתי שאם אין ברירה הו"ל גט לאחר מיתה וכו' וכו' וכן בצנועין שאומרים כל המתלקט שאלו לא חל החילול מתחילה נמצאו אוכלין באיסור אבל במוכר או נותן למה אנו צריכין לברירה כל שנותן לו אחד משדותיו הר"ז קנוי לו ואין צריכין לקיום הדבר של המכר לדמעיקרא וכו' ואל תשיבנו שאף במכר אנו צריכין לברירה בשעת המכר כיצד היי שמכר לו בקנין או בכסף או בשטר בית בבתים בתשרי ולוה בחשוון ונתן לו בכסליו ובא המלוה לגבות אותו שדה מן הלוקח ואם לא שנא' הוברר הדבר למפרע שקדם המכר בקנין הרי המלוה גובה המינו מ"מ לקיומו של מכר אין אנו צריכין לברירה והלואה שנעשית בין מכר לברירת השדה אינה מגרעת כח המכר וכלל גדול אני נותן לך בזה דלא שייך דין ברירה אלא במאי שאי אפשר לגרש בו דלא נכתב לשמה א"כ באם מתי שאם אין ברירה הו"ל גט לאחר מיתה וכו' וכו' אבל בדבר שקיומו אינו תלוי בברירה וכו' אין מעכב דין ברירה עכ"ל ויש לי הרהורי עיון במה שכתב הרב הנתיבות בח"מ ס' כ"ט סק"ט דפוסק על השער לא קנה רק לענין מי שפרע אפי' בהקנה לו אג"ק דאי קנה קנין גמור א"כ קשה למאן דסביר' לי' בס' קצ"ח דמקום דליכא חשש שיאמר נשרפו חטך בעלי' קונה אף קנין גמור במטלטלי' א"כ בפוסק על השער דליכא חשש נשרפו חטך ליקני קנין גמור דבפוסק על השער אם נשרפו צריך ליתן אחרים א"ו דלעולם לא מהני בפוסק על השער רק למי שפרע יעו"ש אכן לפי הנ"ל י"ל דבאמת בקנין גמור מהני אף בפוסק על השער שיקנה ק"ג ואין להקשות היכן קונה בפוסק על השער הא אינו מבורר ז"א כנ"ל וכמו שכתב הרשב"א הנ"ל דאין אנו צריכין לדין ברירה כיון שאין אנו צריכין לקיומו של דבר לדמעיקרא הואיל שיכול לחול הקנין אח"כ בשעה שמברר לו אבל בפוסק על השער רק בקנין מעות לחוד לא קשה שיהי' מעות לבד קונה הואיל דלא שייך לומר נשרפו חטך וכו' ז"א כי מ"מ אין הקנין חל בפוסק על שער שבשוק הואיל דבשעה שפוסק לא הוברר דבר שיחול בו הקנין וא"ל דאותו קנין מעות יכול לחול אח"כ בשעה שמברר לו איזה דבר יקנה ז"א כי בשעה שיברר לו איזה דבר יקנה שוב איכא חששא שיאמר לו נשרפו חטך היינו אותו דבר שבררתי לך וליכא קנין כסף מתקנתא דרבנן להכי לא מהני מעות לקנין גמור כיון דאין ברירה אבל קנין אג"ק י"ל דמהני לקנין גמור וק"ל:

והנה נראה מדברי הרשב"א הנ"ל היכא דיכול לחול הקנין אח"כ אז ממילא חל ג"כ למפרע ולהכי אין המלוה יכול לגבות מלוקח שקנה מהמוכר אחת מקרקעותיו בתשרי והוא הלוה במרחשבון וגם למדנו מדברי הרשב"א הנ"ל אם הי' הלואה מגרע המכר ואז היינו צריכי' לקיומו של דבר רק לדמעיקר' אז הרשב"א מודה לצריכים אנו לדין ברירה אף שבעת המכר לא הי' ההלואה הזאת רק אח"כ א"כ הי' בעת המכר מקום שיחול הקנין אח"כ בעת שיברר לו.

כי בעת ההוא עדיין לא הי' שום דבר שיגרע המכר של אח"כ מ"מ אמרי' הואיל דב"כ וב"כ אירע דבר שיגרע אח"כ המכר וצריכין אנו לדמעיקרא כגון אם הי' ההלוא' מגרע המכר אז תלי' שוב אי יש ברירה או אין ברירה א"כ לפ"ז צריך להבין דברי הר"ן מה שהעלה בנדרי' ריש פ' השותפין דיותר יש לנו לומר שיהי' לכל א' קנין בכולו משנימא שיש לו רק מקצת ועל חלקו של אידך רק שיעבוד לבד ע"כ כתב דע"מ כן נשתתפו שיהי' קנוי' כלו לכל אחד לתשמישו למפרע לאותו זמן שישתמש בו אח"כ ומאריך בסברתו שברירה זו עדיפא משאר ברירות יעוי"ש. והנה לכאורה לדברי הרשב"א נוכל לומר דלהכי עדיפא הך ברירה לשאר דיני ברירה בשותפים שנשתתפו הואיל בשעה שמשתמש בו אותו שעה הוא מבוררת א"כ היכא דיכול לחול הקנין אח"כ בשעה שיהי' מבורר היכא דלא נקרע השטר קנין שלהם וכדומה א"כ אין אנו צריכי' לקיומו של דבר לדמעיקרא אז לדברי הרשב"א קונה כל א' כלו גם כן למפרע הואיל שאין אנו צריכי' לקדמותו של דבר ע"כ אף שהשעות שישתמשו בהן אינן מבוררת בשעת קנין מכל מקום עדיפא זאת משאר ברירות שיש לומר בתן דלהכי קי"ל דבהאי גוונא יש ברירה הואיל דיש מקום שיחול הקנין גם אח"כ בשעה שיהי' מבורר לתשמישו ואפי' לפי דעת הסוברי' שאין זכי' באיסור הנאה וכמו בשור הנסקל אחר שנגמר דינו אינו במכירה הואיל שאסור בהנאה כן וודאי כל אסורי הנאה אינם במכירה א"כ בשותפי' שנדרו הנאה זה מזה א"כ איסור הנאה מגרע כח הקנין שלא יוכל לחול אח"כ בשעת התשמיש הואיל שכבר נאסר ועל כרחו צריכין שוב אנו לקיומו של דבר לדמעיקרא כדי שלא יהיה חל הנדר א"כ אנו צריכין לבא לדין ברירה או אין ברירה ומוכרח הר"ן לומר דעדיפ' ברירה זו משאר ברירות מטעמו שכתב שם אבל ז"א כי מודים היכא דאין הדבר נאסר כ"א אחר שבא לרשות הזוכה דיש זכיה כמו ככרי עליך במתנה בנדרי' ל"ד דמוכח משם אף דאסור המקבל מ"מ במתנה הוא יעוי' בבית אפרי' א"ח ס' מ"א ומכש"כ לפי דעת הרמב"ם בקנה חמץ בפסח שסובר שחל הקנין דסביר' ליה דיש קנין בא"ה וכמ"ש שמוכיח הנו"ב קמא בשו"ת א"ח שם דרמב"ם סביר' ליה כן וכתב שצריכין אנו לקבל דברי הרמב"ם באימה יעוי"ש. גם יעוי' בתוס' חולין קמ"א דבקרבנות לא שייך הנאה דמצוה לאו להנות ניתנה הרי מבואר דסוברי' דבאסורי הנאה חל עליהם שם הקדש אף שאסורי' בהנאה וצריך לומר לשיטתם שאני בשור הנסקל כיון שכבר נידן למות אז אמרי' דאין לו בעלים וכמו כן בעיר הנדחת הואיל דקיימא לשריפ' מספקי להו לתוס' דלא יחול הקדש אבל באיסור הנאה דעלמא אין האיסור מגרע המכר לשיטות הללו ושפיר י"ל דאין אנו צריכי' לדין ברירה הואיל שיכול הקנין לחול אח"כ אז שוב ממילא י"ל דחל הקנין למפרע הואיל שיכול לחול אח"כ ומשום זה אין השותף יוכל לאסור חלקו על חבירו הואיל דחל קנינו של כל אחד ואחד למפרע היכא שיכול לחול הקנין אח"כ וכמ"ש הרשב"א הנ"ל ואפשר דגם הר"ן בנדרים סובר כן רק שרוצה לתרץ אפי' בגוונא שלא יוכל לחול הקנין אח"כ אז לסברת הרשב"א הנ"ל היכא דאין מקום לחול הקנין אח"כ אז אמרי' דאין ברירה ויכול השותף לאסור חלקו על חבירו ע"כ כתב הר"ן דעדיפא הך ברירה מטעמים שכתב שם וכמו כן בכל מקום שאין נ"מ לענין איסור יש לנו לומר דע"מ כן נשתתפו שיקנה כל א' כלו לתשמישו אבל לדעת הרא"ה דאמרי' כיון דפסקה פסקה גם בדיני ממונות א"כ לעולם אנו צריכי' לקיומו של דבר לקנין דמעיקרא דאין לומר הואיל שיכול לחול הקנין אח"כ בשעה שישתמש ז"א כיון בשעה שהשתמש בו הראשון קנה הוא מעיקרא ושוב י"ל כיון דפסקה פסקה ואיך יקנה שוב השני לתשמישו אח"כ כלו הא כבר קנה ראשון ואיך יכול לחול אח"כ קנין של השני א"כ שוב אתה צריך לומר דכבר קנה גם הוא מעיקרא חלקו של הראשון לתשמישו בעת ההיא בעצמה שקנה הראשון קנה גם הוא א"כ שוב אנו צריכי' לדין ברירה אם לא שנאמר ג"כ כתרוצו של בני אהרן על נכסי לך ואחריך לפלוני הואיל שהתנאי קשור בו ל"א כלל פסקה פסקה הואיל שלא נתנו לו אפי' ליום א' כ"א בתנאי שקשור בו ולפי מה שכתבנו לעיל על נידן דידן באם נמחל לו התנאי אז שוב אמרי' כיון דפסקה פסקה א"כ יהי' לנו דין חדש לכאורה היכא דשני שותפי' נשתתפו ע"מ שיקנה כ"א כלו לתשמישו בעת שישתמש אז לפי דברינו דמהני הקנין הואיל שיכול הקנין לחול אח"כ בשעת תשמישו חל ממילא למפרע א"כ היכא שמחל א' לחבירו את התנאי אז ממילא אין הוא קונה כולו לתשמישו כי אימת יכול לחול קנינו אי אחר קנינו של ראשון אז שוב י"ל הואיל שכבר קנה הראשון כלו ע"כ שייך שוב לומר כיון דפסקה פסקה וכקו' הבני אהרן הנ"ל והכא ליכא לתרוצי הואיל שהתנאי קשור בו ז"א כיון דכבר מחל השני לראשון התנאי א"כ לא יוכל הוא שוב לקנות כיון דפסקה פסקה ואי תימא דבכהאי גוונא באמת הדין כן יש מקום לתרץ קצת קו' הר"י ריש הכותב באומר לחבירו דו"ד אין לי על שדה זו וידי מסולקת ממנו לא אמר כלום ופרש"י שם דאשותפי' קאי ואמרו שם דבקנו מידו מהני דאמרי' מגופא של קרקע קנו מידו וכתבו שם תוס' ותימא לר"י דמה יש להועיל באומר לחבירו שותפו קנו מידו אף דמגופא של קרקע קנו מידו מה הועיל קנין למי מקנה אותה והלא לכ"ע מפקיר לה עכ"ל ואי נימא כנ"ל דבגוונא שכתבנו דשותפים שנשתתפו בחצר שאין בו ד"ח דלהכי קונה כל א' כלו לתשמישו למפרע הואיל שיכול הקנין לחול אח"כ מפסקה פסקה לא שייך הואיל דלא נתנו לראשון אפי' ליום אחד כיון דתנאי קשור בו א"כ אם נימא דמגופא של קרקע קנו מידו א"כ אז ממילא כשמסלק א"מ מהקרקע לא גרע מאלו מחל לו התנאי א"כ ממילא נשאר הקרקע רק לשותפו מכח כיון דפסקה פסקה ושפיר אבעי' של הגמרא קנו מידו מאי יכול להיות בגוונא שכתבנו ולא קשה קו' הר"י הנ"ל. והנה כל זה כתבתי רק לפלפולא. ולענין דינא כבר חלקו על הרא"ה דלא אמרי' כיון דפסקה פסקה כלל בדיני ממונות א"כ בנ"ד אף דמחל הנותן תנאו ע"מ להחזיר מ"מ בכלות הזמן הדרא המתנה למארי' בלי קנין לדעת הקצה"ח א"כ בקידש המקבל במתנה זאת אחר כלות זמן החזרה שהיא של נותן י"ל דמ"מ אינה מקודשת זולת לדעת הני שכל מתנה ע"מ להחזיר אינו קנין לזמן ורק היא קנין עולמית ומוטל עליו להחזירה בקנין מחמת התנאי אז שפיר י"ל היכא דמחל לו התנאי בתוך הזמן הקצוב נתקיים המתנה למפרע והרי היא של המקבל ואפילו אם קידש במתנה זאת אפילו אחר כלות הזמן הקצוב מ"מ מקודשת גם בגוף דברי בני אהרן הנ"ל דבנכסי לך ואחריך לפלוני שכתב להכי לא אמרי' כיון דפסקה פסקה מפני שתנאי קשור בו והקשתי אי משום תנאי הוא ה"ל למימר דמהני מחילת התנאי ולע"ד דלאו דווקא משום תנאי הוא רק דאמרי' דשיורא הוה בקנינו של הראשון לענין זה שיהי' אחריו לפלוני ואי שיורא הוה מכש"כ דלא שייך ביה פסקה כלל אכן לפ"ז דבנכסי לך שיורא הוה ממילא באתרוג של שותפי' דכתב הקצה"ח הואיל דיש קנין הגוף לזמן יוצא בו השותף הואיל דקונה אותו כאו"א לשעתו דהוה כנכסי לך ואחריך לפלוני ולפי הנ"ל דהוה רק כשיור בקנין לאו לכם הוא ויעוי' בר"ן בנדרים פ' השותפין דף מ"ו ע"ב בד"ה אבל יש בה דין חלוקה דברי הכל אסור וז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב פ"ז מה' נדרים היו שניהם שותפים בחצר אם יש בה ד"ח הרי אלו אסורי' לכנוס בה עד שיחלוקו ויכנוס כ"א ואחד לחלקו אלמא ס"ל דלאחר חלוקה שרי ונ"ל כטעמו ז"ל אע"ג דבדאורייתא אין ברירה אפ"ה אנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל א' מהם לאסרו על חבירו בענין שתהי' נאסרת עליו לאחר חלוקה דאי הכי אסר עלי' נכסי דידי' ואינו בדין עכ"ל וצל"ע קצת למה להר"ן למימר בחצר שאין בה דין חלוקה להנך מ"ד דמתירי' לכנוס מטעם דהוברר הדבר למפרע שמתחילה היתה קנויה לו לשעה זו להכי הוא דשרי נימא פשוט אף דאין ברירה מ"מ הוה לן למימר דמותרים לכנוס מטעם הנ"ל דע"מ כן נשתתפו שלא יהי' יוכל כא"ח לאסרו על חבירו בשלמא בחצר שיש בו ד"ח הואיל דיכולים לחלקו י"ל דדעתם הי' לאסור על חבירו כדי לכופו לחלוק אבל באין בה ד"ח וודאי יש סברה דנשתתפו עמ"כ שלא יוכלו לאסור א' על חבירו. אכן כפי שכתבנו לעיל י"ל היכא דלא התנה בפירוש בתנאי מפורש והוה רק באומדנא דע"מ כן נשתתפו ואחרי שכל מחמת אומדנא שיורא הוה וכמ"ש המק"ח בס' תמ"ח והרב הפרישה בטור ח"מ ס' רמ"א כתב טעמא דאפילו שייר במתנה שלא יהי' יכול להקדישה מהני זה לשונו טעמא נ"ל כיון דאמר בפירוש ומפרש לאיזה דבר משייר מהני דהוה כאלו נתן לו הכלי ע"מ שיהי' שותף בו עמו בוודאי שמי' מתנה הכ"נ נתן לו החפץ להשאיר לעצמו שלא יהי' לו רשות להקדישו כל תנאי שבממון קיים וכתבתי בתשובתי בס' מ"ט דטעמא דרבינו הר"ש דכל מתנה שא"י להקדישו אף דהוה שיורא לא מהני וכתבתי הטעם הואיל דשותף שאני. דבחלק שהוא שלו יכול לעשות בו כחפצו למכרו ולהקדישו אבל בנותן מחנה שלא יהי' יכול לעשות בו גם בשלו כחפצו ושיורא משייר בו לאו מתנה היא כלל יעוי"ש ולענ"ד דגם הסוברי' דשיורא במתנה מהני הואיל שהשאיר לעצמו שיהי' שותף בו שמי' מתנה א"כ לפי מה שכתבנו דגם בשותפי' שנדרו הנאה זה מזה ע"מ כן נשתתפו שלא יהי' אחד יכול לאסור חלקו על חבירו וכתבנו דהוה כשיור במתנה א"כ ליכא למימר דלהכי מותר דנכנס לתוך שלו ז"א אם איכא גם בשלו שיורא לחבירו א"כ ממילא מתהני מחבירו דעכ"פ יש לחבירו בו קצת כל דהוא ודוחק לומר מחמת שאין לו רק כח מעכב שלא יכול אידך לאסור עליו הוה כאין לו בחצר כלום ולאו מדידי' מתהני דוחק הוא לומר כן. א"כ בנדרו הנאה זה מזה אז כל א' וא' מתהני לכל הפחות אף בחלקו משיורא שיש לחבירו בו י"ל דאסורי' מלכנוס אבל כ"ז בחצר שאין בו ד"ח אבל בחצר שיש בה דין חלוקה וכבר חלקו שפיר י"ל דלאחר חלוקה שרי דיש לכל אחד שיורא בחלק מתנה שלו שלא יהיה יכול לאוסרו על השני לכשיחלקו והוה כשל חבירו לענין זה ואז כשיחלקו אמרי' אף דנתחלפו החלקי' הואין דאין ברירה ולא אמרי' הוברר הדבר דזהו חלקו מ"מ אין אותו החלק שנתחלף נאסר על השני שהגיע לידו חלקו של חבירו מפני ששיורא איכא שלא יהיה שלו על ענין זה בעת שיחלקו א"כ אם אינו שלו לא יכול לחול איסור על אותו שהגיע חלקו של חבירו לידו ושפיר י"ל דזה משתמש בחלקו בהיתר וזה משתמש בחלקו בהיתר וכל זה הוה אתי שפיר אי מכח שיור קאתינן עלי' אבל אי נימא דתנאי גמור הוא שלא יהי' יכול אחד מהם לאסור על חבירו בענין שתהי' נאסרת עליו לאחר חלוקה כמו כן הוה לן למימר בחצר שאין בה דין חלוקה דהוה תנאי גמור שלא יהי' יכול א' מהם לאסור על חבירו א"כ ממילא אין שום אחד מהם יכול לאסור על חבירו דאם יאסור בטל השותפות מפני התנאי ואם אין לו בהשותפות לא מהני איסורו ושוב אמרי' דאם לא מהני אסור והמתנה של כ"א וא' קיימת וכמו קו' התוס' פ' המגרש בתנאי ע"מ שלא תנשאי לפלוני אמאי אם נישאת לאותו פלוני בטל הגט הא אין הנשואין חלין כלל שהרי אסורה משום א"א:

והנה הר"ן כתב שם בשם הרמב"ן כיון דדרך נשואין נישאת לו אע"פ שאין הקדושין תופסין נתבטל הגט יעוי"ש אבל אי הוה מתנה דלא יהיו הנשואין מועילים מודה הרמב"ן דהגט קיים הואיל דלא נתבטל התנאי א"כ אם נימא דע"מ כן נשתתפו שלא יהי' שום א' מהם יכול לאסור על חבירו בדבר שאין בו דין חלוקה הוא תנאי ממש ולא שיורא א"כ אין האיסור חל על חבירו שהרי אין לו חלק לאסור מפני שהשותפות בטילה ואמרי' אם יהיה מועיל אסורו שייך חלק שלו לחבירו כיון דעמ"כ נשתתפו וכמו כן חבירו אינו יכול לאסור חלקו מפני שאם נימא שיהי' מהני אסורו לית ליה מידי כי חלקו שייך להשני ואם מועיל נדרם ממילא השותפות מתקיימת. ושפיר אמרי' מש"ה דכ"א מותר לכנוס לתוך שלו:

והנה לשיטת רבינו שמואל הובא בר"ן סוכה מ"א וברמב"ן ב"ב קל"ז שגורס ע"מ שתחזירהו ולא שתחזירהו לי דאם אמר לי צריך מידי דחזי' ליה ולא יכול להקדישה וכל מתנה שא"י להקדישה אינה מתנה ודלא כתוס' שמחלקים דווקא כעין מתנת ב"ח לא מהני אבל היכא דנותן באמת לשאר דברי' שמי' מתנה והר"ש לא סובר כן יעוי' בשערי המלך סוף ה' לולב ויעוי' בתשובתי ס' מ"ט שכתבתי דגם הר"ש מודה היכא דהות מתנה בתנאי דהוה מתנה לחלוטין לכל דבר רק מתנה בתנאי שיהי' לו שיור לאיזה דבר גם הוא מודה דמהני רק היכא דאינו תנאי רק שיורא בעלמא בזה סובר הר"ש דלאו מתנה הוא כל היכא דשייר במתנה יעוי"ש א"כ לשיטת הר"ש לעולם לא מהני שום שיור במתנה רק היכא דהשיור הוא בדרך תנאי אז אמרי' דמתנה בכולה הוא ותנאי מילתא אחריתא היא ותנאי שבממון קיים, א"כ אם צרכינן שוב לבא לתנאי אז שוב י"ל דמחילת התנאי מהני לעולם ולשיטת הרא"ה שוב אמרינן כיון דפסקה פסקה הואיל דאין תנאי שוב קשור בו היכא דנתבטל התנאי. ואי קשי' למה לא תרצינן בחצר שאין בו ד"ח להכי סובר ראב"י דמותרי' לכנוס בשותפים שנדרו דעמ"כ נשתתפו שלא יהי' יכול כ"א וא' מהם לאסור על חבירו אפשר יש לומר דהר"ש סובר ג"כ כשיטת הר"ן במגרש על קו' התוספות בתנאי דע"מ שלא תנשאי לפלוני דאם נישאת לאותו פלוני דבטל הגט ואמאי הא אין הנשואין חלין וכתב הר"ן שם וז"ל לי נראה כיון ראי אפשר לבטל הגט אא"כ חלין הנשואין אלא דתנאה הוה שאם תינשא לפלוני יבטל הגט למפרע וגם מכאן ולהבא ולא יחול הגט אלא בשע' נשואין לאותו פלוני ולא דמי להא דהיו' אי את אשתי ומחר את אשתי כיון דפסקה פסקה דהתם היום פסקה לגמרי אבל בזה דלא פסקה לגמרי אלא בכדי שיחול הנשואין של אותו פלוני יעוי"ש א"כ כמו התם גם כשנישאת לאותו פלוני לא לגמרי נתבטל הגט אלא דמהני שיחולו הנשואין ואח"כ ממילא שוב בטל גיטא כן נמי י"ל, אף שעמ"כ נשתתפו שלא יהי' יאסור אחד חלקו על חבירו י"ל שפיר בי' דכשאסר לא נתבטל השותפות ויש לו עדיין חלק בחצר לענין שיחול האיסור אבל אין להשותפות חלות אלא בשעת איסור ואם יאסור תתבטל באמת השותפת למפרע וגם מכאן ולהבא כמו התם בגט ולהכי לא מצינן לתרוצי דעמ"כ נשתתפו ז"א דא"כ תתבטל השותפות וזה אין רצון שום אחד מהם ע"כ צרכינן שוב לתרוצו של הר"ן הנ"ל מטעם דעדיפא ברירה זו משאר ברירות ועדיין צל"ע בזה:

ועל מה שהרגשת בדברי תוס' בגיטין דף מ"ג ע"ב בד"ה אבל אם כתב לו אונו זהו שחרורו מאי אונו אמר ר"ש דכתב לי' הכי לכתשברח ממנו אין לי עסק בך וכתבו תוס' שם ז"ל וא"ת הא דאמר אמימר המפקיר עבדו אין לו תקנה דאיסורא דאיכא גבי' לא מצי מקני' לי' וכאן משמע דיש לו תקנה בשטר ועל כרחך לא משחרר לי' עד שיברח דאי לאלתר חייל השחרור היכי מזבין לי' ומסר לי' לנכרי להשתעבד בו וי"ל דלא דמי למפקיר דנכרי לא קני' לי' אלא למעשה ידיו ואכתי פש לי' גבי' ישראל ממוני' דקנו לי' לקנס ולולדות ולא הפקיעו ממנו חכמים עד אחר שיכתוב לו גט שחרור עכ"ל התוס' והקשת בשינוי קו' התו' גיטין מדברי תוס' קדושין דף ו' ע"ב ד"ה כשתברח ז"ל כלומר מן הנכרי אבל אינו רוצה לומר כשתברח ממני ומעכשיו אין לי עסק בך א"כ יהי' מיד בן חורין ויתחייב במצות ולא יוכל לקיימו בבית הנכרי נמצא שרע לו מה שכתב עליו אונו עכ"ל תוס' קדושין ולמה לא הקשו תוס' בגיטין ג"כ כמו שהקשו בתוס' קדושין הנ"ל זהו תורף דבריך תאמין לי כי כבר הרגשתי בקושי זו ואינני זוכר אם כתובה הערה זו באיזה מקום וטרדותי אינם מניחים אותי לעיין במפורשים רק עיינתי בס' המקנה בקדושין בדברי תוס' שם וזה לשונו בדברי תוס' נמצא שרע לו דבריהם אינם מובנים דמה בכך אם רע הוא לו. ונראה מדבריהם דס"ל דמיירי שכתב כן בשטר ע"י אחרים והיינו שכתב שרע לו כדאמרי' לקמן דף כ"ג ע"א דטעמא דמהני שט' על ידי אחרים משום דזכות היא לעבד וכיון שרע הוא לו הרי חוב לו ותו דלפי מאי דאמרי' לקמן שם הא דמשתחרר העבד בשטר על ידי עצמו אף דידו כיד רבו משום דאמרי' גיטו וידו באין כאחד וזהו כשמשתחרר מיד מעכשיו אבל כשכתב בשטר שישתחרר בו לאחר זמן נמצא בשעת נתינה ידו כיד רבו ולא קרינן בי' ונתן ולאחר זמן הוה כטלי גיטך מע"ג קרקע דלא מהני בגט אשה וה"ה כעבד ועכר"ח צ"ל דס"ל לתו' דמיירי הכא ע"י אחרים וכו' והקשה שוב דהא יכול לאיירי במעכשיו וכמו שכתבו תוס' שם א"כ אינו מוכרח שמשחרר לי' ע"י אחרים דווקא דיכול לאיירי אפי' על עצמו ולא הוה כטלי גיטך מע"ג קרקע הואיל שמשחרר לי' למפרע ונלע"ד שכונת התו' בקדושין דאין הפי' כשתברח ממני מעכשיו שכתבו תוס' דכוונתם דמעכשיו עוד קודם מכירתו לנכרי יהי' משוחרר ז"א דא"כ הוה לתוס' להקשות כמו שהקשו בגיטין דף מ"ג אי לאלתר חייל השחרור היכא מזבין לי' ומסר לי' לנכרי להשתעבד בו רק כוונת התוס' בקדושין בלשונם שכתבו אינו רוצה לומר כשתברח ממני רצונם לומר תיכף כשתפרש ממני ע"י מכירה תהי' משוחרר וכמ"ש הריטב"א ז"ל תברח לאו דווקא אלא פירש כשתפרש ממני ומה שכתבו מעכשיו לאו פרושו לאלתר קודם המכירה רק לאלתר משעה שתפרש ממני ולא אח"כ כשתברח מן הנכרי ע"ז כתבו א"כ יהי' מיד בן חורין כלומר מיד אחר חלות המכר יהי' ב"ח ויתחייב תיכף במצות ולא יוכל לקיימו בבית הנכרי נמצא שרע הוא לו מה שכתב לו אונו וכוונתם דאם נימא דמשוחרר הוא תיכף משעת חלות המכירה א"כ צריך עכר"ח לומר דמשחרר אותו ע"י אחרים דעל ידי עצמו לית לי' יד מחמת שקנוי לנכרי למעשה ידיו וגם גופו קנוי לאדון הראשון וגיטו וידו באים כאחד לא שייך דהוה כטלי גיטך מע"ג קרקע וכמ"ש המקנה הנ"ל אבל אין פירושם כלל דמעכשיו איירי עוד קודם מכירתו ז"א דא"כ איך מזבין לי' וכקו' תוס' בגיטין ואין להקשות אי פירושו הוא דמעכשיו לאלתר לאחר מכירה ולא מקודם הא איסורא לא מצי מקני' לי' וכדאמימר המפקיר עבדו אין לו תקנה וממוני' לית לי' כיון דקנוי לנכרי למעשה ידיו ז"א הא כבר תירצו תוס' בגיטין מ"ג דלא דמי למפקיר כיון דאכתי פש ממוני' לגבי ישראל לקנס ולולדות. וכמו שתירצו שם אבל במס' גיטין בדף מ"ג לפי סברת התוספ' בקושיתם דדמי למפקיר א"כ ליכא לפרושי דאיירי מעכשיו שלאלתר אחר המכירה יהי' משוחרר ז"א דלפי הו"א של התו' בכהאי גוונא אין לו תקנה הואיל דנכרי קנה לי' למעשה ידיו ועכר"ח אם תאמר דאיירי מעכשיו יהי' פרושו מעכשיו קודם המכירה לכן שפיר הקשה תוס' אי לאלתר חייל השחרור היכי מזבין לי' ומסר לי' להנכרי להשתעבד ולא קשה שוב מה שהקשינו דהו"ל לתוס' להקשות א"כ יהי' מיד בן חורין ויתחייב במצות ולא יוכל לקיימם בבית הנכרי נמצא שרע הוא לו ואין זה זכות רק חוב ואיך משתחרר ע"י אחרים ז"א לפי הס"ד של התו' דאיירי מעכשיו תיכף בשעת נתינה יהי' משוחרר לכשתפרש ממני יכול באמת לאיירי במשתחרר ע"י עצמו ולא הוה כטלי גיטך מע"ג קרקע אח"כ ז"א דהא משוחרר למפרע משעת נתינה ועל זה תירצו תוס' דמשחרר לי' לכשיברח מן הנכרי ולא דמי למפקיר וא"ש: ואכתוב לך יקירי מה שאתמה כעת לכאורה על דברי הרב ב"י ביו"ד בטור שם ס' רס"ז זה לשונו צריך שיכתוב גט שחרור לשמו כמו גט אשה וכתב הרמב"ם שצריך ג"כ שיהי' כתוב בתלוש ושיחתמו עדיו וכו' וכתב ב"י ז"ל לא ידעתי למה כתב רבינו שצריך שיכתוב לשמו בסתם ושצריך שיכתוב בתלוש כמ"ש הרמב"ם דמשמע שלא ידע רבינו דאיתא בגמרא דלשמה ותלוש סמוכין הם בגמרא איך אפשר שראה אחד מהם ונעלם ממנו חבירו עכ"ל הב"י. ובאמת לכאורה הוא תמי' דגמרא מפורשת היא דמקשה והא איכא מחובר יעוי"ש ונלע"ד כי הא דקתני במתניתין אין כותבין במחובר כתב הרשב"א אף דיהב לה קרקע ג"כ פסול הטעם ראשון דלא איקרי ספר דמה ספר בתלוש והטעם שני דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד ויעוי' בתורת גיטין ס' קי"ט שכתב להכי בכתבו במחובר ותלשו פסול מטעם מחוסר קציצה הוא הטעם הואיל דאין יכולה הנתינה להיות יחד עם הקציצה בבת אחת דאם האשה תקצוץ הגט בעת ההיא ממש לא תוכל להתגרש דהוה כטלי גיטך מע"ג קרקע יעוי"ש ולכאורה קשה לדברי דברי בעל מכתב אליהו שער ו' ס"א דהך דינא דטלי גיטך מע"ג קרקע דלאו מידי הוא הוא רק בגט אשה ויעוי"ש מה שמביא ראי' מרמב"ם פ"ו מה' עבדים דאינו מביא רק ששה דברים ששוה שחרורי עבדים לג"נ ובשאר דברים הרי הן כשאר שטרות והרמב"ם לא מביא בשחרור דבטלי גיטך מע"ג קרקע שוה לג"נ יעוי"ש ויעוי' באבני מלואים אה"ע חלק ב' דכתב ג"כ טעמי' בזה דטלי גיטך מעג"ק בשחרור מהני יעוי"ש א"כ מאי הקשה הגמרא והא איכא במחובר לפי הטעם דמחובר פסול היכא דתלשו הואיל שמחוסר קציצה וכתבנו בשם תורת גיטין הואיל דאין הנתינה יכולה להיות יחד עם הקציצה בבת אחת דהוה כטלי גיטך מעג"ק א"כ הקציצה יכול להיות יחד עם הנתינה בגט שחרור וכשר במחובר בגט שחרור ומה הקשה הגמרא ועכר"ח צ"ל דקו' הגמרא והא איכא במחובר פרושו הוא הא איכא במחובר דפסול היכא דלא תלשו רק כתב במחובר ונתנו במחובר דפסול:

דבעינן ונתן דבר הניתן מיד ליד וקו' הגמרא והא איכא מחובר בכהאי גוונא כנ"ל ולפ"ז מתורץ קו' התו' ריש גיטין אי בכלל בפ"נ לאו דווקא לשמה רק ה"ה שאר דינים א"כ מה הקשה הגמרא והא איכא מחובר דילמא הוא בכלל בפ"נ שיאמר שליח העבד דלא כתבו במחובר יעוי"ש וזה אינו לפי זה בשליח שהביא גט שחרור אף דנכתב במחובר ג"כ כשר דא"ל דהוא מחוסר קציצה דהקציצה עם הנתינה יכולים להיות יחד וליכא שוב בכלל בפ"נ ושפיר הקשה הגמרא א"כ לפ"ז יהי' הדין היכא דכתבו במחובר ותלשו כשר לכן כתב הטור דין זה רק בשם הרמב"ם וק"ל אברהם נ"ה יענר:

תוכן העניינים

שות ברכת אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה