שות ברכת אברהם· רבי אברהם נפתלי הירץ ינר
סימן יז
תשובה נידן שאלתו על אחד שתבע לחבירו והכריחו לעמוד אתו לד"ת בהתראה אחר התראה והגישו טענותיהם והודה לחבירו במקצת חוב ועל השאר אמר א"י והדין פשוט לדעתו שהוא מח"ש ואיל"מ והתובע מוכן לקבל ק"ח שמגיע לו כולו ומעכ"ת כתב שהצד השני רוצה להצטדק מחמת שהוא משופע בנכסים וקרקעות בנ"ח ע"כ אין הודאתו מחייבתו שבועה דאורייתא ידידי יעוי' בח"מ ס' פ"ח סעיף כ"ח כ"ט אם הודאה היא ע"פ כיון שאינו טורף ממשעבדי דינו שחייב שבועה דאורייתא אף שהטור כתב בשם תוס' ורא"ש לפי מה דקי"ל ש"ד היכא דיש לו אפי' נכסים בנ"ח אינו חייב לישבע שבועה דאורייתא עכ"ז הואיל דהמחבר ומוהר"מ ז"ל לא הזכיר סברתם קי"ל כהמחבר ומוהר"מ דלא מיקרי שיעבוד קרקעות ולא יכול לומר קים לי כפי מה שכתבו בשם תשובת חות יאיר דבמקום שכתבו המחבר והרב בהג"ה ולא חלק עליהם הסמ"ע והש"ך א"י לומר קים לי כפוסק אחר יעוי' בקונטרס ח"כ ובכללי תפיסה באו"ת ובנתיבות המשפט עכ"ז נלפענ"ד יעוי' בח"מ ס' ל"ט בסמ"ע שם בהודה לפני ב"ד וקבעו ושלחו אחריו דהודאתו מהני לגבות ממשעבדי דמכי עמד בדין טורף ממשעבדי. והש"ך חולק יעוי' בח"מ בס' ע"ט ס"ק למ"ד הואיל דיכול לומר פרעתי אינו טורף ממשעבדי יעוי"ש א"כ לדעת הסמ"ע לעולם הודאה בב"ד בשלחו אחריו ולא בא הוה כעמד בדין דטורף ממשעבדי א"כ י"ל דהוה כהודה בקרקעות אם יש לו בנ"ח (ואפשר דגם הש"ך שסובר היכא דיכול לטעון פרעתי אינו גובה ממשועבדי' כותב כן לדעת הפוסקי' דשעבודא לאו דאורייתא אבל אם ש"ד אפשר דמודה דגובה מלקוחות אף דיכול לטעון פרעתי א"כ הודאתו בב"ד אינו מחייבתו ש"ד ביש לו נכסים בנ"ח) ונראה דזה תלי' בהספק שמסתפק הקצה"ח בס' ל"ט בהא דעמד בדין דגובה ממשעבדי אי גובה מלקוחות שקנה באותו יום אחר השעה שעמד בדין או שאינו גובה רק למחרתו של הודאה כמו שהשטר אינו גובה רק מיום המחרת יעוי"ש בנתיבות המשפט ס' הנ"ל ס"ק יו"ד א"כ אם נימא דמלקוחות שקנו תיכף אחר הודאה אינו גובה א"כ אינו לפי שעתא זאת שיעבוד קרקעות אף שיש לו עתה בנ"ח הלא אם ימכור היום הבנ"ח שיש לו השתא אינו גובה מלקוחות א"כ ממילא לאו הודאה בקרקעות הוא ושפיר חייב לישבע ש"ד אבל לענ"ד יש מקום לומר היכא אמרי' דמכי עמד בדין לא יוכל לגבות ממשועבדים רק מיום המחרת של העמדה בדין הוא הטעם הואיל דלא עדיף משטר גופא אם אינו מוכח מתוכו אינו גובה רק מיום שמוכח מתוכו ואינו מוכח רק מיום המחרת אבל זה דווקא לענ"ד למ"ד שעבודא לאו דאורייתא והא דטרף בשטר ממשעבדי הוא רק משום נעילת דלת שפיר י"ל דאוקמי אדינא דאורייתא דאינו גובה ממשעבדי אבל רק באותו יום ונעילת דלת ליכא אף דאינו גובה מאותו יום כ"א מן יום המחרת ג"כ ליכא נעילת דלת בזה אבל לפי מה דקי"ל ש"ד י"ל דגובה תיכף ממשועבדים מאותו שעה שיצא קול ע"כ תיכף שעה אחת אחר שעמד בדין טורף ממשעבדי והוה לפ"ז הודאה בב"ד לעולם הודאה בקרקעות בשעתא דמודה ואינו מחויב לישבע ש"ד הואיל דהוה כהודה בקרקעות ועפ"ז יש לישב דעת הפוסקי' דאפילו לאותן שסוברי' של"ד דמיני' דידי' גופא הוה דאוריית' ולא קשה קו' הקצה"ח בס' ל"ט הלא קו' התו' בב"מ למה בכופר במלוה שיש עליו עדים חייב קרבן שבועה למ"ד שעבודא דאורייתא הוה כפירת שיעבוד קרקעות ותירצו תוס' שם דאיירי באין לו נכסי' בנ"ח דמשמע שם מדברי תוס' אי של"ד אף ביש לו נכסים בנ"ח לאו כפירת שיעבוד קרקעות מיקרי ואם נימא דאפי' למ"ד של"ד מיני' דידי דאורייתא הוא א"כ צריך לאוקמי דאין לו נכסי' בנ"ח אפי' לאותן מ"ד דשל"ד ודלא כתו' הנ"ל יעוי"ש אבל לפי הנ"ל א"ש דבאמת י"ל דלמ"ד שלד"א אפי' דיש לו נכסי' בנ"ח לא שיעבוד קרקעות מיקרי הואיל דאם ימכרם אינו גובה ממשעבדי ואף דקי"ל דמכי עמד בדין גובה ממשעבדי הא כתבנו אם של"ד אינו גובה אף שעמד בדין רק מיום המחרת א"כ לפי שעתא דכפירה אינו כפירת קרקעות הוא ע"כ אף דמיני' דידי' שעבודא דאורייתא מ"מ לאו כפירת קרקעות הוא הואיל דאם ימכרם הפקיעו חכמים שעבודא הואיל דהיא מלוה ע"פ וגם העמדה בדין לא מהני בי' הואיל דאינו גובה רק מיום המחרת למ"ד של"ד והתו' כתבו דאיירי באין לו נכסי' בנ"ח למ"ד שעבודא דאורייתא וכמו שקושיתם הוא שם רק למ"ד שעבודא דאורייתא ואליבא ש"ד שפיר תירצו דאיירי דאין לו נכסי' בנ"ח דאי הוה לי' נכסי' בנ"ח כפירת קרקעות הוא הואיל דתיכף בשעת העמדה בדין גובה ממשעבדי ולא מן יום המחרת דווקא רק תיכף מכי עמד בדין גובה ממשעבדי למ"ד שעבודא דאורייתא היוצא לנו מכל הנ"ל דאליבא דפוסקים ש"ד הודאה בב"ד הוה כעמד בדין דגובה תיכף ממשעבדי א"כ אינו מחייבתו הודאתו שבועה דאורייתא הואיל דתיכף כשהודה בקבעו ושלחו לו גובה ממשעבדי א"כ בנ"ד ליכא למימר דישלם מכח דא"י לישבע ז"א כיון דאינו מחויב שבועה דאורייתא הואיל שיש לו נכסי' בנ"ח אבל עכ"ז הואיל שהש"ך חולק על הסמ"ע בס' ל"ט וסובר דבכל מקום שאין כותבין לו פס"ד אינו גובה ממשועבדים הואיל שיכול לומר פרעתי אם לא היכא דמודיעין ללוה שיהי' כותבי' הפס"ד אפי' בקבעו ושלחו לו אין כותבין אלא א"כ מודיעים ללוה א"כ בשעה שהודה לאו הודאת קרקע הוא כל זמן שאין כותבין למלוה הפס"ד ושפיר הודאה היא לחייבו שבועה דאורייתא וכפי הנראה הלכה בזה כדברי הש"ך בס' ל' הנ"ל ושפיר הוה בנ"ד מחויב שבועה ואי"ל ומשלם דברי אברהם כ"ה יענר ס' יח תשובה לידידי וכו' מה שכתבת להתפלא על דברי הטעם המלך שמוכיח מתו' שבועות דף מ"ד ע"ב שהקשו לרב יוסף דשומר אבידה הוה ש"ש משום פרוטה דרב יוסף דמרויח ליתן לעני אמאי מודר הנאה משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה הא מרויח פרוטה דרב יוסף ומתהני מקושיתם זאת מוכח דלא סבירא להו כרשב"א דהנאת הגוף בהדי מצוה מותר ואתה ידידי תרצת ואמרת הואיל דהנאה היא הנאה ממשכת וגם לאחר גמר מצוה יש לו אותה פרוטה להכי אסור ודומה לנודר הנאה ממעין שאסור לטבול בו בימות החמה מטעמא הנ"ל שהיא הנאה ממשכת עכ"ל:
ידידי דע דתירץ זה אינו עולה יפה לענ"ד כי נודע קו התו' נדרי' ל"ג אמאי בשנכסי המדיר אסורי' על המודר אסור להחזיר לו אבדתו משום דמרויח פרוטה דרב יוסף שא"צ ליתן לעני הא הוה כמבריח ארי דלא הוה רק כהצלת היזק ותירצו שם דהוה כנוטל ממש פרוטה מכיסו של חבירו ונתנה לעני דאסור יעוי"ש א"כ ממילא לא שייך לומר בי' דהוה הנאה ממשכת כי אח"כ כבר כלתה הנאה. כי במה שנפטר ליתן לעני כבר פטור בשעה שהחזיר אבידה ובשעה שהחזיר לו אף כי יהי' כנוטל פרוט' מכיסו של חבירו ומתהני הוה הנאתו הנאת הגוף בהדי מצוה דשרי לשיטת הרשב"א ותמהני עליך שהעמדת דבריך על דברי הטעם המלך הנ"ל דאין לו הוכחה מתוס' שבועות יותר הוה לך לתמוה על דבריו איך השמיט גמרא מפורשת נדרי' דאסור המודר להחזיר אבידה משום דמתהני פרוטה דרב יוסף והי' להרב בעל טעם המלך להקשות מזה על שיטת הרשב"א דהנאת הגוף בהדי מצוה שרי אבל לדעתי לא קשה על הרשב"א מגמרא הנ"ל ומכש"כ מדברי תו' שבועות הנ"ל כי שאני הנאת תשמיש דהנאה היא מתשמיש והתשמיש הוה המצוה והנאה היא מקושרת עם המצוה אבל הנאה דפרוטה דרב יוסף אינה נקשרת כלל עם המצוה ולהכי אסור וק"ל ואפשר שיש ג"כ מקום לסברה הנ"ל שכתבת דפרוטה שמרויח הוה כהנאה ממשכת בשלמה בפורע חובו של חבירו דלאו הנאה מיקרי כלל לא בתחילה ולא לבסוף להכי מותר במודר הנאה אבל היכא דהוה כנוטל פרוטה מכיסו של חבירו ונתנה לעני דהוה הנאה ממש א"כ אותה הנאה נשארת בקיומה גם אחר שעשה המצוה אז שפיר י"ל דהוה כהנאה נמשכת ומדברי הרב בעל מקור חיים בה' פסח בס' תמ"א לא משמע כן יעוי"ש:
והנה לפי דברינו אלה דאפי' היכא דאין הנאה מקושרת עם המצוה ג"כ שרי ושאני פרוט' דר"י דהוה כהנאה ממשכת י"ל דמיושב לפי"ז קו' המ"ל פ"ה מה' יסודי התורה שמקשה איך יתרץ רבא בפסחי' דף כ' מה שמוכיח דלא אפשר וקא מכוין אסור מהא דלולין היו פתוחים בעלית בית ק"ק שבהם משלשלין את אומנין כדי שלא יזונו עיניהם מהקדש אף דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה רק מדרבנן והוא ג"כ לצורך מ"מ לא אפשר וקא מכוין אסור אפי' שכל אסורא הוא רק מדרבנן ואיך יתרץ רבא הא דריב"ז שהי' יושב ודורש בצלו של היכל דמוכיח מזה אביי דלא אפשר וקא מכוין מותר ותירץ רבא דשאני היכל דלתוכו עשוי והוה הנאה זו שלכדר"א ותקשי לרבא הא שלכד"א אסור עכ"פ מדרבנן ואפי' לצורך אסור כמוכח מהא דלולין ואיך הי' ריב"ז ישב בצלו של היכל הא עכ"פ מדרבנן אסור יעוי"ש במ"ל והי' נלפע"ד דרבא שתירץ שאני היכל דלתוכו עשוי הוא תירץ כן רק לשיטת אביי מה שמוכיח מהא דריב"ז אבל לרבא א"צ לתירץ זה כי בלא זה ניחא מה שהי' יושב ודורש בצלו של היכל בהקדם לתרץ קו' המחנה אפרי' בה' נדרי' שהקשה הא דאמר אביי בנדרי' הא דאמר הנאת סוכה עלי והקשה רבא וכי מצוה להנות ניתנה ותקשי הא בישיבת סוכה יש בלעדי מצוה הנאה כמ"ש תוס' והנאת הגוף בהדי מצוה אסור יעוי"ש וזה כביר ימים אשר תרצתי דאביי ורבא מחולקים באמת בסברא זו דאביי סובר דגם הנאת הגוף בהדי מצוה אסור להכי אמר דהנאת ישיבת סוכה אסור ורבא שמקשה וכי מצוה להנות ניתנה סובר באמת דהנאת הגוף בהדי מצוה שרי:
והנה כי כן יש לומר הא דהוכיח אביי דלא אפשר וקא מכוין מותר מהא דריב"ז לא קשה דילמא שאני התם דהי' יושב ודורש א"כ יש מצוה והנאת הגוף בהדי מצוה שרי ז"א דאביי לשיטתי' דסובר בנדרי' דהנאת ישיבת סוכה ג"כ אסור עכר"ח סבירא לי' דהנאת הגוף בהדי מצוה. ג"כ אסור ושפיר מוכיח דלא אפשר וקא מכוין שרי דאל"כ איך ישב בצלו של היכל ורבא תירץ אפילו לשיטתי' דאביי ג"כ אינו מוכח מריב"ז כי שאני היכל דלתוכו עשוי והוה שלא כדרך הנאתן דאסור רק מדרבנן ולשיטת אביי שם היכא דאינו אסור רק מדרבנן מותר לצורך יעוי"ש במ"ל הנ"ל ולא קשה שוב לשיטת רבא דסובר דאפילו היכא דליכא רק איסור מדרבנן ואפילו שלא לצורך ג"כ אסור כמ"ש המ"ל שם דרבא סובר כן. איך יתרץ הא דריב"ז הנ"ל ז"א כי לשיטת רבא בלא זה לא קשה מהא דריב"ז כי רבא סובר דהנאת הגוף בהדי מצוה שרי ולפי מה שכתבנו לעיל אפילו היכא דאין הנאה מקושרת עם המצוה ג"כ שרי ושאני פדר"י דהוה כהנאה ממשכת וכמ"ש לעיל באריכות א"כ לא קשה לרבא מהא דריב"ז כלל כי י"ל להכי ישב בצלו של היכל מחמת שעשה מצוה והנאת הגוף בהדי מצוה שרי לשיטת רבא:
והנה לכאורה יש ראיה לדברינו הנ"ל דבמה שנפטר מבעל חובו היכא דאחשבי' להנאתי' שנטל מכיסו של חבירו ופרע לבעל חובו אף אחר הפרעון כאלו לא כלה הנאתו מיקרי. והוה כהנאה ממשכת מהא דאמרי' בב"ק דף ק"ט במשנה שם באומר קונם אי אתה נהנה משלי בחיי ובמותי אם מת לא ירשנו ואם אין לו לוה וב"ח באים ונפרעים. וכתב הרשב"א דווקא הם באים ונפרעים אבל הוא בעצמו אסור לפרוע לבע"ח כדי שלא יהנה מאיסור הנאה. ויעוי' במק"ח ס' תמ"א שם. וקשה הא בשעה שפרע אף שנהנה הא לרשב"א הנאת הגוף בהדי מצוה שרי הואיל דאי אפשר לקיים המצוה בלי זה מחמת שאין לו לשלם כדקתני במתניתין ואם אין לו וכו' ואח"כ כשקיים המצוה כבר כלתה הנאתו וכמ"ש ג"כ הרב בעל מק"ח הנ"ל בענינו שם. א"ו דגם אחר שפרע הוה כלא כלה הנאתו וכמ"ש לעיל ואפשר לומר ט"ז לענ"ד לפי מה שכתב הרשב"א בב"ק דף הנ"ל ח"ל וראיתי להרמב"ם ז"ל שפירש בנדר שצריך שיאמר להן אלו נכסים שאסר עלי אבא פירשו ז"ל וכו' ונראה שהוקשה לו הענין שכתבתי ומפני זה מצא לו הרב מענה לסמוך עליו ואמר שגם זה דווקא באומר אלו נכסים שאסר עלי אבא. כלומר כיון שאמר להם כן אין זה שנותן משלו אלא כמגביה להם מציאה וכן בפרעון חובו כיון שגילה להם כן לבע"ח וקבלן הרי זה כמלוה שאומר ללוה הגבה מציאה ותנה לי והפטר כנ"ל לישב דברי הרב ז"ל עכ"ל הרשב"א כנ"ל:
והנה באמת צריך עיונא רבה בזה. אם אמר בחיי ובמותי הלא הוא יורשו ממילא והנכסים ממילא הם שלו ואיך יוכל לפטור א"ע מחובו בהם ומה זה דומה למציאה הנה הנכסים הם שלו והלא אף אם לא אמר לו המלוה והפטר ממילא הוא פטור הואיל ששילם לו מנכסיו שיירש וממילא הוא מתהני מהנכסים שפטרו אותו מחובו יעוי' בנדרים דף מ"ז בר"ן שם בד"ה והוי יודע יעוי"ש ואולי י"ל לשיטת רשב"א בנדרים פ"ה. באוסר ע"ע נכסים שיהיו אסורים עליו בהנאה הרי הם כהפקר יעוי"ש. ויעוי' במח"אפרי' ושפיר כתב הרשב"א לשיטתיה דזה דומה למציאה והפקר ולפ"ז אפשר לומר הואיל דהרי הם כהפקר ע"כ אין לו לשנם את חובו כי אין לו נכסים כדקתני במתניתין ואם אין לו וכו' ובאין לו לשלם את חובו אין מצוה עליו כלל לפרוע חובו הואיל דאין לו ובאם אין מצוה עליו גם הרשב"א מודה דהבאת הגוף בהדי מצוה כזאת שלא רמי' עליו לעשות מצוה יש לומר דאסור גם לרשב"א. ובאין לו לשלם לא נתחייב בפריעת ב"ח כלל. ועדיין צל"ע בזה:
והנה כל דברינו סובבים ואם נימא דהנאת הגוף בהדי מצוה שרי אבל זאת לית למימר. דאפילו אם הנאת הגוף בהדי מצוה אסור יהי' רשאי הלוה לפרוע מא"ה באם אין לו לשלם ממקום אחר הואיל דפריעת בעה"ח לא חשיבא הנאה כקו' התוס' בנדרים דהוה רק כמבריח ארי ותרוצם שם דחשיבא הנאה. הואיל דהוה כאלו נטל פרוטה מכיס חבירו ופורע בה את חובו ולכאורה סברתם דמחשבי' ליה הנאה זו במה שנוטל ופורע בה אבל אין לומר דמנ"ל דמחשבי' לי' הנאה כלל. לעולם לא חשיבא לי' הנאה זו כלל. והא דנוטל ופורע. היא רק כדי לקיים המצוה של פריעת ב"ח ז"א כי באמת גבי ב"ח ג"כ הוה ליה למיחשבה הנאה כאשר באמת הרבה סוברים דבע"ח דוחק לא הוה כמבריח ארי ועיקר הטעם דיכול לומר דבל"ז הוה מפייס ליה א"כ במ"נ אי הי' יכול לפייסי' ולא פייסי'. בוודאי אסור לקיים מצוה כזאת בא"ה. הואיל דלא הי' מוטל עליו לקיים דווקא מצוה בפרעון דאלו הוה מפייסי' ליה אין עליו מצוה כלל ואם לא היה אפשר לו לפייסו. רק דויקא ע"י פרעון בוודאי חשיבא הנאה ואסור ע"כ דברינו סובבים הולכים רק לשיטת הרשב"א דהנאת הגוף בהדי מצוה שרי דיהי' מותר לפרוע חובו מא"ה היכא דא"א לו לקיים המצוה באופן אחר היינו היכא שאין לו לשלם וצל"ע:
אכן כל הנ"ל שייך לגבי ב"ח דיש גבי' פריעת בע"ח מצוה מקרא דהן שלך צדק. כמו שפירש"י ריש פ' הכותב בכתובות דף ח' יעוי' רדב"ז חלק ב' ס' תר"י. אבל הא שחובה על אדם להאכיל מזונות לבהמתו נלפע"ד דלאו משום מצוה הוא רק שעבודא רמי' עליו לזונו מחמה מה שמשתמש ועובד עמו ואף שאיתא בגמרא ברכות אסור לטעום מידי קודם שמאכיל לבהמתו מקרא דונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת. יעוי' שם דף מ' ויעוי' ברמב"ם סוף ה' עבדים:
נראה מדבריו שאין זה מן הדין רק ממדת רחמנות יעוי"ש שכתב חכמים הראשונים היו נוהגים וכו'. יעוי' בכ"מ שם. א"כ נרא' להאכיל לבהמתו א"ה בוודאי אסור מפני שהוא נהנה מא"ה שפטור משעבודו ויפטור א"ע מא"ה וא"ל בזה מצוה לאו להנות ניתנה ז"א. כי ליכא מצוה כלל לזון בהמתו רק שעבודו רמי' עליו ואסור כי נהנה במה שנפטר משעבודו ואפשר לישב בזה בדרך פלפולא דברי רש"י בפסחים דף כ"ב ד"ה אותו אתה משליך לכלב וכו'. ואי לאו אותו הו"א דלמצותה איצטרך שלא לקפח שכר כל ברי'. והקשה הפ"י הא דאי אתה משליך לכלב שאר אסורי' עכר"ח בכלב שלו עסקינן דלכלב של הפקר מותר ובכלב שלו לא שייך למצוותה שלא לקפח שכר הואיל דבל"ז מחויב לזון את כלבו. וכ' הרב הנ"ל דנרא' דמקיים המצוה שלא לקפח אפי' היכא שבל"ז מחויב לזונו יעוי"ש ולכאורה לא קשה קו' הפ"י כי י"ל דאי לאו אותו הו"א למצותו איצטריך והו"א דאיירי בכלב של הפקר דאינו מחויב לזונו רק משום שלא לקפח שכר ועתה דכתיב אותו ודרשינן דאי אתה משליך לכלב שאר איסורים מגלי קרא דאיירי בכלב שלו ולא איצטרך למצותה רק ללמד דשאר אסורי' אסור בהנאה:
אכן י"ל דדוחק הוא לומר דאי לאו אותו הו"א דקרא דלכלב תשליכון איירי רק בכלב של הפקר ז"א דסתמא דלכלב תשליכון משמע אפי' בכלב שלו ובכלב שלו ליכא למצוותה כי בל"ז מחויב לזונו ועוד י"ל אם נימא דבכלב שלו ליכא המצוה שלא לקפח שפיר קשה למ"ל אותו וליכא למימר דאי לאו אותו הו"א דלמצותו איצטרך והו"א דאיירי בכלב של הפקר ז"א. כי הוה לן למיכתב לכלבכם תשליכון ואז לא נוכל לומר דלמצוותו איצטרך כי בכלב שלהם בל"ז מחויבים לזונו ולמה למיכתב כלל מלת אותו. מש"ה שפיר מוכח מרש"י דמקיים המצוה אף בכלב שלו יעוי"ש ויעוי' מה שכתב הפ"י שם וז"ל לולי דברי רש"י הו"א הא שכתבה תורה לכלב תשליכון אותו איירי באמת בכלב של הפקר ואתא קרא ללמד דטריפה אסור בהנאה וצריך להשליך דווקא לכלב של הפקר יעוי"ש. אכן כפי הנ"ל י"ל לפלפול דכוונת רש"י אי לאו אותו ה"א דלמצותו איצטרך להשליך לכלב שלא לקפח שכר ואף דקרא בכל גוונא איירי אף בכלב שלו וליכא מצוה כיון דבל"ז מחויב לזונו ז"א. דלפי הו"א דגם טריפה אסור בהנאה. אינו מחויב לזונו בא"ה ואדרבא אסור הוא ליתן לכלבו לפטור א"ע משעבודו. הואיל דנהנה מא"ה ולא שייך לומר מצוה לאו להנות ניתנה ז"א כי מצוה לפרוע חוב לא שייך בבהמתו כמ"ש לעיל והו"א דבאמת טריפה אסור בהנאה דאל"כ למה לי הקרא לכלב תשליכון אותו ואי למצוותה הא בכלב שלו ליכא מצוה כ"א חוב. ועכר"ח דטריפה אסור בהנאה ורק הא דשרי להשליך לכלב משום מצוה שלא לקפח שכר מותר והנאת הגוף בהדי מצוה מותר ובליכא מצוה הו"א דאסור ע"כ כתב רחמנא אותו ואי אתה משליך לכלב שאר אסורים דבאמת הנאת הגוף בהדי מצוה אסור רק להכי מותר להשליך לכלב הוא מחמת דטריפה מותר בהנאה:
אגב אומר לידידי מה שנראה לענ"ד לומר דלדברי ראשונים דאמרו הטעם דאין לוקין על א"ה אם נהנה הואיל דבמידי דאכילה כל הנאות בלעדי אכילה שלא כדרך הנאתן היא והקשו מהא דאמר רבי אבוהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי אלמא דגם מכירה ונתינה אסור ע"ה יעוי' בשערי מלך ה' יסודי תורה פ' ה' ולענ"ד כי וודאי הא דאמר רבי אבוהו כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע.
ולדידי' איון חילוק בין הנאה במידי דאכילה בין בהנאה שלא במידי דאכילה וכמו שחזקי' סובר דלא יאכל הוא מורה שלא יהי' בו היתר אכילה ופרש"י שלא יהי' בו היתר המביא לידי שום אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הן באות שלוקח בדמים דבר מאכל זהו סברת חזקי' במה שנאמר לא יאכל סובר ר' אבוהו דבכל מקום דכתיב לא תאכל כן משמע דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. וכל זה לפי הלימוד דכל אסורי' אסורי' ג"כ בהנאה ילפינן מהא דכתיב לא תאכל אבל לרבי יהודא דיליף מאותו אתה משליך לכלבים:
אבל אי אתה משליך לכלב שאר אסורי' שבתורה. בזה שפיר י"ל דמכירה ונתינה בא"ה הוה שלא כדרך הנאתן במידי דאכילה הואיל דלאכילה ניתנה ולא למכירה אבל להאכיל א"ה לבהמתו י"ל דזהו וודאי כדרך הנאתו מיקרי כי עכ"פ ניתנה לאכילה וכמו שהוא אסור לאכלו כן נמי אסור להאכיל לבהמתו ואפשר דטעמא דרמב"ם בפ"ח מה' מאכלות אסורות דבנותן לכלב א"ה אין לוקין עליו אפילו לדברינו דנתינתו לכלב הוא כדרך הנאתו מ"מ הואיל דלדברי הלח"מ שם דרמב"ם סובר דשאר אסורי' שבתורה דאסורי' בהנאה מקרא דאותו אתה משליך לכלבים ואי אתה משליך שאר אסורי' ילפי' הואיל דאיסור זה הוא רק מכלל עשה לכן אין לוקין אפי' אם נותן א"ה לכלב:
ויעוי' בלח"מ שם שהקשה לרמב"ם שסובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא א"כ איצטרך אותו להכי ומנ"ל איסור הנאה בכל אסורי' יעוי"ש שכתב הא דכתב הרמב"ם פ"ח מה' מ"א הלכה ט"ו ח"ל כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור א"ה במשמע עד שיפרוט הכתוב כדרך שפרט בנבילה אין כוונת הרמב"ם מדפרט הכתוב בנבילה היתר הנאה ילפינן בשאר אסורי' דלא פרט הכתוב דאסור הנאה ז"א לשיטת הרמב"ם דסובר דלדברי' ככתבן אתי א"כ לא ידעינן מזה א"ה כלל רק כוונת הרמב"ם דאחד איסור אכילה ואחד א"ה באמת מאותו ילפינן וסובר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא יעוי"ש שהוא באמת דוחק מאד ולפע"ד י"ל הא דאמר ר' אבוהו כ"ח שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה וא' א"ה הוא מסברא חצונה דכל הנאות הואיל לידי אכילות הן באות אסורי' כמו אכילה גופא וכמו שפרש"י אליבא דחזקי' ובפרט לפי דברי הרמב"ם בס' המצות במצות ל"ת מצוה קפ"ז וז"ל שם איסור הנאה אין ראוי למנותו מצוה בפני עצמו מפני שהיא ואכילה ענין אחד כי האכילה מין ממיני הנאה ואמרו בדבר שהוא לא יאכל:
אמנם הוא דמיון מדמיוני הנאה והכוונה שהוא לא יהנה בו לא באכילה ולא בזולתו והוא אמרו כל מקום שנאמר לא תאכלו א' איסור אכילה וא' א"ה משמש עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה:
ולפי זה השרש אין ראוי למנות איסור אכילה והנאה ב' מצות עכ"ל: א"כ אם נימא דהא דר' אבוהו מסברא חצונה אמר דלא תאכל אחד איסור אכילה וא' א"ה משמע ולאו דווקא מהא דפרט בנבילה יליף. א"כ שפיר שוב לומר דאותו אתה משליך לכלב. וא"א משליך לכלב לחולין שנשחטה בעזרה אתי דאסור בהנאה ובזה ג"כ יש לישב קו' התוס' שם ד"ה בשלמא לר"מ שהקשו שם מנ"ל לר"מ דכל אסורי' אסורי' בהנאה הא הא דפרט בנבילה איצטרך להקדים נתינה דגר יעוי"ש ולפי הנ"ל א"ש אף דאיצטרך להקדים מ"מ ידעינן דלא תאכל א' איסור אכילה וא' א"ה מסברה חצונה ילפינן דאסור בהנאה הואיל דאכילה היא רק מין ממיני הנאה וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל ע"כ כמו שאכילה אסור כן נמי הנאה אסור אבל סברה זו י"ל רק לר"מ דלאו לדברים ככתבן אתי אבל לרבי יהודה דאמר דלדברים ככתבן אתי ולהקדים נתינה דגר למכירה דגמרי לא צריך קרא וכפי מה שפי' התוס' שם אליבא דר"מ דאי לא הוה כתיב קרא כל עיקר הוה ידעינן מסברא לאקדומי כן נמי י"ל כן אליבא דרבי יהודה ולהכי וודאי דברים ככתבן אתי א"כ וודאי אליבא דר' יהודה אי אפשר לומר דסובר ג"כ דא' איסור אכילה וא' איסור הנאה הוא מכם סברא חצונה אסור ז"א דא"כ מנ"ל לרבי יהודה דלדברי' ככתבן אסי דילמא להקדים נתינה דגר למכיר' דנכרי אתי וא"ל למ"ל קרא כלל הא אי לא הוה כתב קרא כל עיקר אז שוב הוה ידעינן מסברא לאקדומי וכמ"ש התו' שם ז"א כי לפי מה שכתבנו לעיל אם ילפינן דכל איסורין שבתורה אסורין בהכאה מהא שאמרה תורה אחד איסו' אכילה ואחד א"ה מלא תאכל ילפינן וודאי דכל הנאות אסורים ולאו דווקא הנאה במידי דאכילה רק כל הנאות אסור וכלישנא דרבי אבוהו א' איסו' אכילה וא' א"ה א"כ לפ"ז אי הוה כל אסורי' שבתורה אסורי' בהכאה מסברא חצונה אז אי לא הוה כתיב קרא כל עיקר הו"א דגם נבילה אסור ליתנה לגר או למכור לנכרי הואיל דלא תאכל אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה משמע מסבר' חצונה ע"כ צריך קרא לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי להערות דמות' בהנאה ואחרי אשר צריכין קראי שוב איצטרך או להקדים ושפיר קשה להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי מנא לן א"ו דרבי יהודה סובר דלאו מסברה חצונה ילפינן מלא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה א"כ אי לא הוה כתב קרא כל עיקר וודאי הוה ידעינן תרתי דמכירה ונתינה מותר ואי לא הוה כתוב קרא שוב הוה ידעינן מסברא לאקדומי א"כ שפיר מקשה הגמרא לרבי יהודה דאמר לדברי' ככתבן אתי הא כל אסורי' שבתורה מנ"ל דאסורי' בהנאה ואין להקשות מה תירץ הגמרא לרבי יהודה דמאותו נפקא דאי אתה משליך לכלב שאר אסורי' אלמא דשאר אסורי' אסורים בהנאה א"כ תקשי מנ"ל שוב דלדברי' ככתבן הוא דאתי דילמא להקדים אתי ולא קשה כלל למה לי' קרא לגר אשר בשעריך תתננה או מכור ז"א דאי לאו קרא הו"א דאסור ליתן לגר ולמכור לנכרי מקרא דאותו אתה משליך לכלבים ואי אתה משליך לכלב שאר אסורים אבל לפי הנ"ל א"ש אם מסברא חצונה כל אסורי' מותרי' בהנאה אליבא דרבי יהודה כמו שכתבנו לעיל ממילא א"צ קרא לגר תתננה ומכור לנכרי דבל"ז הוה ידעינן דמותר בהנאה הואיל דאין סברה חצונה לאסור רק דהו"א דגם טריפה אסור בהנאה הואיל דגלי קרא דא"א משליך לכלב שאר אסורים וז"א כי משם אינו מוכח דגם מכירה או נתינה אסור כיון דהנאה זו לאו במידי דאכילה היא בשלמא להאכיל לבהמתו הנאה כזאת אסור דהוה כדרך הנאתו כי עכ"פ נותנו לאכילה וכמו שהוא אסור לאכלה כן אסור נמי להאכיל לבהמתו דהנאה זו הוה עכ"פ כמו מידי דאכילה א"כ ליתן לגר או למכור לנכרי אין ללמוד דאסור מקרא דאי אתה משליך לכלב ע"כ שפיר אמרי' דלהקדים לא צריך קרא אבל אליבא דידן דידעינן מסברא דרשא דלדברי' ככתבן אתי דווקא לגר בנתינה ולנכרי במכירה מטעמא דדרשו בע"ז דף כ"א מכח לא תחנם אסור ליתן לנכרי ולגר מצווה להחיותו להכי אמרי' לגר בנתינה א"כ שוב י"ל דמסברא חצונה ידעינן דכל אסורים שבתורה שאמרה רחמנא לא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה משמע דכל הנאות אסורי' כי אכילה גופא היא ג"כ רק דמיון מדמיוני הנאות ע"כ לא צריך לזה שום קרא אף דלא נפקא מאותו דאי אתה משליך ג"כ ידעינן דאסורי' בהנאה כל אסורי' שבתור' מסברה החיצונה ולא קשה א"כ צריך שוב קרא לפרט דמותר לתתננה לגר ולמכור לנכרי להורות דנבילה מותר בהנאה ומנ"ל שוב דלדברים ככתבן הוא דאתי ומנ"ל דווקא לגר בנתינה ולנכרי במכירה דילמא אתי קרא להקדים אבל ז"א כי אליבא שיטת הגמרא בע"ז דף הנ"ל וגם הרמב"ם סובר כן הא דרק לגר בנתינה ולנכרי במכירה דווקא ע"כ י"ל דבאמת להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי אתי ומ"מ ידעינן דדברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה דוקא מטעמא דלא תחנם אתי' לי' ואין לומר אי מסברא חיצונה ידעינן דכל אסורי' שבתורה אסורי' בהנאה הואיל דכתיב לא תאכל וא' איסור אכילה וא' איסור הנאה משמע וכמ"ש הרמב"ם בס' המצות הנ"ל א"כ למה לי שוב קרא דאותו וכו' דאי אתה משליך הא מסברא אסור ז"א דלשיטת הרמב"ם א"ש דאותו אתי ללמד דאי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה כי חולין שנשחטו בעזרה הוא דאורייתא וכקו' הלח"מ הנ"ל דברי ידידיך ואוהבך אברהם נ"ה יענר: