שות ברכת אברהם· רבי אברהם נפתלי הירץ ינר
סימן ו
לכבוד המופלג החריף מו"ה יחיאל איכל נ"י מק"ק ליסקא:
אבקש סליחה אשר לא השיבותיו עד כה. יאמין לי כי הקונטרס שלו נאבד ממני ועדיין לא אתא לידי. ונתתי את עמלי כי יעלה על זכרוני מה שכתב אלי ונזכרתי מהקושי ראשונה למה בשוגג פטור כדי שיודיעו הלא אף שנתחייב באיכא עדים מ"מ יכול להודיע ולפטור א"ע כי מודה בקנס פטור לפי שיטת התומים היכא דאית ליה שותפות בגווי' לא חשיב אלא גרמי תמהני איך לא הביא דברי הש"ך בח"מ ס' שפ"ח ס"ק נ"א דלא אמרי' מודה בקנס פטור רק בקנסא דאורייתא. אבל בקנסא דרבנן מחייב בהודאת עצמו: וגם בעיקר הדבר דהקשה לחזקי' לא קשה מידי כי וודאי הוא שאמר היזק שאינו ניכר שמי' היזק מטעם מזיק מחייבי' לי' דאי משום קנס בעלמא. מה זה שאמר מה טעם אמרו בשוגג פטור ואי משום קנס הוא מן הדין הוא פטור בשוגג דלא קנסינן שוגג אטו מזיד א"ו דחזקי' סובר כפשוטו. דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק ומתחייב בדינא ולא משום קנס ולא קשה לחזקי' הא עכר"ח צריך לאוקמי דמטעם אית לי' שותפות בגווי' יכול לאסור וזהו רק גרמי ז"א. כי חזקי' לשיטתי' בע"ז דף נ"ד דסובר דנעבד אסור דאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה כל דהוא יעוי"ש. א"כ א"צ לאוקמי לדידי' באית ליה שותפות דווקא. ומה שהקשה על הלח"מ ברמב"ם פ"ט מה' עכו"ם שכתב דר"ל סובר דאפי' באידיהן מותר. וכתב מעלתו דבגמרא משמע דר"ל מודה דבאידיהן עצמן אסורים, וברייתא דתני' כוותי' דנשא ונתן מותר היינו מלפני אידיהן עכ"ל. הנה כדבריו כתב הרב בעל כסף משנה שם בהלכה א' עבר ונשא וכו' זה לשונו עבר ונשא ונתן באותן שלשה ימים אבל ביום חגיהם אסור אפי' לר"ל:
ומה שהקשה במס' פסחים בדף ס"ג דמשמע לי' לרש"י דר"ש סובר דשוחט הפסח בי"ד לשמו על חמץ דאינו עובר על בל ירא' והוא נגד מ"ש בב"ק ב' דברים אינן ברשותו של אדם חמץ מו' שעות ולמעל' דכ' רש"י דאין החמץ ברשותו לעבור עליו בב"י וב"י אלמא דגם בער"פ עובר בב"י יעיין ידידי בס' אור חדש הקשה קושי זו ומאריך בתרוצים שונים וגם אנכי ככר העירותי בזה. אחרי שקשה לכאורה מה שכתב רש"י דווקא דאין החמץ ברשותו לעבור עליו בב"י וב"י למה לא פרש"י לעבור עליו בעשה דתשביתו וראיתי בס' ישועות יעקב א"ח ס' תל"א ס"ק א' שכתב דא"ל דלענין מצות דתשביתו ז"א דאיך יתכן לומר דשורת הדין דלא יתחייב בעשה דתשביתו ז"א דהרי אי לא הי' מ"ע דתשביתו הי' יכול להשהותו עד אחר פסח. א"כ מן הדין ברשותו קאי לענין ב"י ולענין תשביתו. כיון שהוא שלו משום גורם לממון כממון דמי עכ"ל וכתב כי הדבר נחמד הוא. ולי הדל נרא' דיש לפקפק על דבריו. כי כמו שנימא דשורת הדין הוא דלא יתחייב בב"י מחמת שמצוה לבערו משום עשה דתשביתו דמש"ה אינו גורם לממון הוא כן הי' לרש"י לפרש דשורת הדין הוא דלא יתחייב בעשה דתשביתו מחמת שמוטל עליו לבערו משום לאו דב"י וב"י. אף אם לא הי' מצות עשה דתשביתו. אבל י"ל דז"א. כי א"א לומר דלא יתחייב בתשביתו משום ב"י וב"י ז"א. דעכר"ח אי עובר אלאו דב"י וב"י מהיכא תיתא נימא דלא יהי' מצווה על תשביתו. א"ו דתאמר דלא יעבור על תשביתו. גם לא יעבור על לאו דב"י וב"י ושפיר כתב הישועות יעקב א"כ בדין שברשותו הוא וק"ל יעוי' ברש"י פסחים שם מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה דאי השבתה בכל דבר לוקמי ביו"ט ויאכילנו לכלבים והקשה הפ"י לשיטת רש"י במס' ביצה כ"ז ע"ב בחלה שנטמאת שאסורה להשליך גם לכלבי' כיון דהתורה אחשבי' לביעור קדשים שהוא מלאכה א"כ במה שהוא מבער הוא מלאכה א"כ דילמא לעולם אימא לך דר"ע ס"ל השבתתו בכל דבר ואפ"ה גם להשליך לכלבים אסור. דהתורה אחשבה לביעור חמץ יעוי' שם. והי' נ"ל לכאורה אחרי שיש להקשות הא עיקר מה שאסור לשרפו ביו"ט הוא מחמת שאסור להנות מיני' בשעת שריפתו ואינו לצורך אוכל נפש. ותקשי לכאורה לשיטת הסוברי' דאין מבטלים איסור לכתחילה. היא רק מדרבנן אבל מדאורייתא שרי. א"כ אף שאין ביעור חמץ אלא שריפה מ"מ לוקמי ביו"ט. ואי דא"י לשרפו ז"א. הא שרי לבטלו ברוב היתר ויכול אח"כ לשרפו כדי שיהנה בשעת בעורו. הואיל שכבר נתבטל אבל באמת לענ"ד זה אינו דאם נימא אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ במה שמערבו ברוב הכה נתבטל החמץ ממילא מבטל בזה ג"כ מצות עשה דתשביתו דאינו אלא בשריפה אבל אם נימא דההשבתה היא בכל דבר. יכול לערבו ברוב היתר ולהנות בו אחר כך בשעת ביעורו. ואין לומר דגם הביטול הוה מלאכה כיון דהתור' אחשבה את ההשבתה ז"א. כי אף נימא דביטול הוה מלאכה מ"מ הוה מלאכה לצורך אוכל נפש להנות בו הואיל שבטל ברוב יעוי' בחו"ד יו"ד ס' צ"ט ובאבני מלואים ח"ב. וכעין זה אמרתי ג"כ להכי כתב רש"י דשורת הדין אם לא גילתה לנו התורה דעובר נ"י וב"י לאחר זמנו הוה אמרי' דאינו עובר בעת ההיא בב"י וב"י מחמת שאינו ברשותו. ואין לומר אם לא גילתה לנו התורה ברשותו הוא ז"א דב"כ וב"כ אינו ברשותו היא מכח שמוטל עליו לבערו משום מצות עשה דתשביתו. ולומר דעדיין היא ברשותו מפני שיכול לערבו ברוב ולהשהותו ז"א כיון דבזה מבטל ג"כ העשה דתשביתו דאינה אלא בשריפה ומש"ה לא מפרש רש"י דשורת הדין לא יתחייב לאחר זמנו בעשה דתשביתו מפני שאינו אז ברשותו מפני לאו דב"י וב"י ז"א אם לא גילתה לנו התורה שמוטל עליו להשבית ולשרפה אז שפיר הי' ברשותו כי יכול להשהותו ולא יעבור על ב"י וב"י כיון שיכול לבטלו ברוב אבל כבר כתבתי דנכונים דברי הישועות יעקב דא"א לומר שלא יתחייב בעשה מחמת שמצווה על ב"י ז"א. דאם מצווה על ב"י מהיכ"ת לא יהי' מצווה על תשביתו ולא הי' עובר על לאו דב"י וב"י וק"ל:
ועתה נשובה על ענין הראשון מה שהקשה על רש"י פסחי' דף ס"ג ני י"ל דרש"י שפיר משמע לי' דלר"ש בער"פ אינו עוזר אלאו דב"י וב"י כי אם על עשה דתשביתו הואיל שאן נכתב בתור' בלשון שבעת ימים. רק אך ביום ראשון תשביתו כתיב ואך חלוק נמצא דגם בער"פ אסור. אבל הלאו דב"י וב"י דכתיב שבעת ימים וכו' לא ימצא בבתיכם למה יהי' עוד עובר בער"פ. וא"ל כמו שכתבו המפרשים דמשום זה עובר גם בער"פ משום דאתקש ב"י לעשה דתשביתו כמו שעובר על תשביתו כן נמי עובר על ב"י ז"א בשלמא בעשה דתשביתו שפיר עובר דמהיכא תיתי נימא שלו יהי' עובר הא אם לא יהי' עובר על ב"י ולא על עשה דתשביתו ממילא ברשותו הוא. כיון דיכול להשהותו. ע"כ עשה דתשביתו לא חידוש הוא.. כי והיכי תיתי נימא דלא יעבור על תשביתו. אבל לאו דב"י וב"י אפילו בשבעת ימים ג"כ חידוש הוא שיעבור הואיל דאינו ברשותו החמץ לאחר זמן אסורו מכח מצות תשביתו א"כ אין לך בו אלא חדושו שיעבור שבעת ימים אבל לא בער"פ כי איך נימא שיעבור על ב"י הא כתיב לא יראה לך דווקא. יצא חמץ לאחר זמנו דאינו ברשותו הי' לנו לומר דאינו עובר. ודי לנו מה שכתבה תורה שבעת ימים אבל לא בער"פ וא"ל כמו שאמרה תורה דמחויב בע"פ בעשה דתשביתו אפילו בחמץ שאינו ברשותו כן נמי אלאו דב"י עובר אפי' בחמץ שאינו ברשותו כיון דאיתקש לתשביתו ז"א כמ"ש לעיל כיון דא"א לך לומר דלא יהי' עובר על עשה דתשביתו רק יהי' עובר לבד על לאו דב"י וב"י ז"א. דכיון דתאמר שעובר על ב"י וב"י ממילא נכון לומר כדי שלא יעבור על לאו דב"י צותה עליו התורה וקדמה עשה שישבית החמץ מכח מצות עשה דתשביתו א"כ א"א לומר שלא יעבור על מצות עשה דתשביתו אלא א"כ שתאמר ג"כ שלא יעבור על תשביתו ועל לאו דב"י היינו שתאמר שלא יהי' מצווה על שניהם וזה א"א וא"כ שוב ברשותו הוא כיון שיהי' יכול להשהותו עד אחר פסח. אבל על כל פנים יש מקום לומר דחידוש הוא שחידשה תור' שיהי' עובר על לאו דב"י וב"י כיון שב"כ וב"כ מצווה עליו להשביתו כאשר צוותה התורה תשביתו שאור מבתיכם. ועל זה א"א לומר מהיכא תיתי נאמר שיהי' עובר על תשביתו ולא על ב"י ז"א. די"ל דלהכי אינו עובר על ב"י כיון דשוב אינו ברשותו הוא מכח עשה דתשביתו. א"כ הא שעובר על לאו דב"י וב"י חידוש הוא. ע"כ שפיר י"ל דאין לנו בו אלא חדושו דרק שבעת ימים עובר כדכתי' בקרא. אבל בע"פ אינו עובר על לאו דב"י כי אם על עשה אבל כל זה אליבא דר"ש דחמץ לאח"פ מותר א"כ אז יש מקום לומר ולחלק דעל עשה אינו חידוש שיעבור דאם תאמר שלא יעבור על עשה בוודאי ג"כ לא יהי' עובר ג"כ על לאו דב"י. א"כ שוב ברשותו הוא. ועכר"ח אתה מחייבו עכ"פ על עשה דתשביתו. אבל לר"י דחמץ אסור מ"ה אפילו לאחר פסח א"כ א"א לחלק ולומר דעשה דתשביתו אינו חידוש. דעכר"ח מוכרחים אנו לומר שיעבור דאם תאמר שלא יעבור על עשה ממילא גם על לאו דב"י לא יעבור. א"כ שוב ברשותו הוא:
כמ"ש הישועות יעקב הנ"ל. הואיל דיכול להשהותו עד לאחר פסח ז"א לר"י גם אחר פסח חמץ אסור מ"ה א"כ כמו שתאמר דעובר בער"פ על עשה דתשביתו כן יש סברה לומר דיהי' עובר על ב"י וב"י. משום דאיתקש שאור דב"י לשאור דתשביתו. ולהכי שפיר אמרו בגמרא ב' דברים אינו ברשותו של אדם ואחד מהם חמץ בפסח ורש"י מפרש לאחר ו' שעות דעובר על ב"י. דאליבא דהך מימרא דב' דברי' אינו ברשותו של אדם חמץ חשש שעות ולמעלה. דא"א לומר דחידוש הוא שיעבור על עשה דתשביתו ז"א. כנ"ל וכמ"ש הישועות יעקב דאם לא יעבור ממילא שוב ברשותו הוא דיכול להשהותו עד אחר פסח. ואם תאמר דמ"מ חידוש הוא. דהי' לנו לומר שלא יעבור על עשה דתשביתו גם על לאו דב"י. כי אליבא דרבי יהודה גם לאחר פסח חמץ אסור א"כ לאו ברשותו הוא ושפיר יש חידוש שיהי' מצווה על עשה דתשביתו ועל לאו דב"י וב"י אבל לפ"ז שוב אין לחלק בין עשה דתשביתו לבין לאו דב"י כיון דאיתקשו אהדדי וכמו שחידשה התורה דמצווה על תשביתו. כן חידשה לנו דמצווה על ב"י ושפיר פרש"י לעבור עליו על ב"י וב"י ואשמעינן רש"י דאליבא דהך מימרא גם אלאו דב"י וב"י מצווה בער"פ וק"ל ובהיותי עוסק בענין זה. עלה ברעיוני לישב קצת קו' התוס' בפסחים דף ה' ע"ב מה שאמר שם רבי יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל וכו' אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עילוי'. וברש"י שם ד"ה ודעתי' עלי' ז"ל. חשובה היא בעיניו וחס עלי' לשרפה ומקשה תוס' שם ומאי פריך כי משכחת לה לבטלה הא פי' ודעתי' עלי' וחס עלי' לבטלה יעוי"ש:
ואפשר לענ"ד לומר דוודאי לפי הו"א בגמרא שם דשמא ימצא גלוסקא יפה קודם זמן אסורא א"א לפרש כפרש"י דיהי' חס עלי' ולא ירצה לשרפה, דא"כ מה מועיל במה שאמרו הבודק צריך שיבטל אף שביטל אם יהי' חוזר אח"כ מבטולו אז מחשבה מבטלת מחשבה וכמ"ש הרב בעל ברטנורא בריש פסחי'. הא דצריך בדיקה הא בביטול בעלמא סגי' כי חיישי' שמא ימצ' גלוסקא וימלך על בטולו ומחשב' מבטלת מחשב' קמייתא יעו"ש א"ו לפי ההו"א פרושו הוא דלהכי צריך לבטל דאם אינו מבטל לא בטלו ממילא כמו פרורין וכמ"ש תוס' שם ושפיר מקשה הגמרא וכי משכחת לה לבטלה אבל לפי המסקנא דילמא משכחת לה לבתר זמן איסורא אז שפיר נוכל לפרש דיהי' חס עלי' לשרפה ולא קשה א"כ מה מהני הביטול ז"א. לאחר זמן איסורא דכבר נעשה החמץ הפקר אף שיחשב עלי' לא מהני מחשבתו לזכות בהחמץ אפי' להנך שיטות דבאסורי הנאה מהני זכיה זולת בשור הנסקל הואיל שדינו למיתה במאי יקנה הכי במחשבה זוכים מן הפקר כמ"ש הנו"ב בחלק א"ח ס' י"ט גם א"א לומר דיזכה בתורת חצר היינו אם יחשב עלי' תקנה לי' חצירו וכמ"ש הנו"ב בתשובה שם ז"א באיזה כח יקנה לו חצירו אי בתורת שליחות הא תנינן בחולין דף קמ"א וביו"ד ס' רצ"ב בש"ך שם ביוני שובך ויוני עלי' מביאים להלכה הדרש דכי יקרא פרט למזומן וידוע קו' הגמרא שם הא חצירו קונה לו ותרצינן היכא דהוא לא מצי למיעבד לא קני לי' חצירו יעוי' בשיטה מקובצת ב"מ דף ק"ב אף באומר דניחא לי' לא זכי לי' חצירו ויעוי' בש"ך שם הטעם הואיל דהוא לא מצי לזכות בהקן כיון שהוא באיסור גם חצירו לא קונה לו ושאני בגניבה דחצר קונה הואיל דריבתה התורה אם המצא תמצא בידו וכו' וראיתי באחרוני' הטעם דהוא לא מצי לזכות כיון שיש בו לאו הניתק לעשה לכ"ע אמרי' אם עבד לא מהני ושאני גניבה דרבתה תורה יעוי"ש א"כ לרבא דסובר בכל לאו אפי' שאינו ניתק לעשה אם עבד לא מהני ולשיטתי' אפי' באיסור לאו גרידא לא מצי לזכות לו חצירו מטעם דכל מידי דהוא לא מצי למיעבד שלוחו נמי לא מצי עבד א"כ אין חששא שיקנה לו חצירו בתורת שליחות ומכ"ש בתורת יד הואיל דהוא סובר אם עבד לא מהני. ואין לומר דעכ"פ איכא חששא דאף אם לא מהני מ"מ עבר אמימרא דרחמנא ז"א הלא כבר פקפקו האחרוני' על דברי המקנה שרוצה לומר הא דפסק הרמב"ם בקונה חמץ בפסח לוקה נוכל לומר שסובר א"ע לא מהני ומ"מ פסק דלוקה מטעם שעבר אמימרא דרחמנא והם פקפקו על דבריו בזה דאי הוה אמרי' א"ע לא מהני אז לא עבר כלל דלא אמרה תורה שלא יקנה חמץ רק שלא יראה לך חמץ א"כ באם המקח בטל לא עבד כלל יעוי' בשו"ת ברית אברהם א"הע ס' קכ"א יעוי"ש א"כ שפיר פרש"י על מה שאמר רבא שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עלי' דפרושו הוא שיהי' חס עלי' ולא קשה דא"כ מה מהני הביטול דקמייתא ז"א כי לשיטת רבא אם כבר ביטל ונעשה החמץ הפקר אי אפסר לזכות בו אחר זמן איסורא כי במחשבה אינו קונה מהפקר ובתורת חצר וגם ביד א"א לו לקנות דאם עבד לא מהני לשיטת רבא א"כ הביטול קמייתא מועיל עכ"פ באם משכח לה לאחר ז"א וכמסקנת הגמרא שם וכפי מסקנת הגמרא דילמא משכח לי' בתר זמן איסורא נתפרש שיטות רש"י דטעמא דרבא שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עלי' פרושו הוא שיהי' חס עליו לשרפה. ומ"מ מהני הביטל קמייתא דאהז"א אף שימלך אח"כ מבטולו ג"כ לא מהני שיקנה החמץ לשיטת רבא דסובר א"ע לא מהני ואין להקשות מה פריך הגמרא וכי משכחת לה לבטלה הוה לן לתרץ דילמא משכחת לי' לאחר זמן אסורה להכי אם לא יבטל הוה החמץ ברשותו אבל אם יבטל לא מהני אפי' שימלך אח"כ מבטולו הואיל דלא מצי זכי בי' אח"כ ולמה לגמרא לומר דילמא משכחת לי' בתר זמן אסורה דלא מצי לבטל הא אף שמצי לבטל מ"מ מהני לי' הביטול דמעיקרא שלא יהי' מצי לזכות בו אח"כ אבל ז"א דמ"מ קו' הגמרא שפיר אליבא דמ"ד דאם עבד מהני ושפיר שוב קשה במ"נ. אם ימלך מבטולו אז יזכה בו אח"כ הואיל דאם עבד מהני ואם לא ימלך מבטולו יבטל אח"כ ע"כ תירץ הגמרא דלא מצי אחז"א לבטל אבל אליבא דרבא שפיר פירש רש"י בפשוט דלהכי צריך שיבטל שמא ימצא גלוסקא יפה אחז"א וחס עלי' לשרפה ומהני הביטול דמעיקרא שלא יהני אף שימלך אח"כ מבטולו כי אחז"א אין החצר קונה לו הואיל דהוא לא מצי לזכות בי' מחמת אם עבד לא מהני לשיטת רבא וק"ל ידידו אברהם נ"ה יענר: