אור ברסלב

שות ברכת אברהם· רבי אברהם נפתלי הירץ ינר

סימן ד

סימן ג

שלום להאברך החריף ובקי וכו' וכו' כ"ש מו"ה יצחק משה נאדל נ"י מפרעמיסלויא:

מכתבו מן מש"ק פ' מטות הגיעני שבוע זו ע"י כבוד אחיו נ"י הוא יודע כל טרדותי הרבים אשר בקושי להציל לי איזה רגעים להשיב לשואלי דבר עפ"י כתב. עכ"ז לקיים הבטחתי שהבטחתיו להשיבו חובה עלי להשיב לכמעכ"ת לכל הפחות בקצר' כי מצאתיו בפלפולו הולך נוכחי במישור בדבר תרוצו לחלק ולומר דדוקא בדברי' שקיום המצוה הוא במעשה דהיינו אכילת מצה או ישיבת סוכה ונטילת לולב אז מצות א"צ כוונה. אבל בתקיעת שופר דעיקר מצותו היא השמיעה אז צריך כוונה הואיל דלאו מידי עבד והוסיף עוד לומר דאפי' היכא דהמצוה הוא באמירה כגון קריאת שמע ג"כ א"צ כונה דאמירה בכל מקום הוה כמעש' זהו תוכן דבריו אבל הסברה זו אינה מחודשת כי כבר נאמרה והובא סבר' זו בס' כפות תמרים בר"ה וגם מעלתו כתב שמצא סברה זו אח"כ בס' ברכת אברהם בנו של רבינו הרמב"ם ז"ל אכן מה שרצה להעמיס סברה זו בדברי הר"ן שכתב וז"ל דבשופר אע"ג דבעי כונה מ"מ במצה לא בעינן כונה משום דבמצה היינו טעמא שכן נהנה. כמו שמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה עכ"ל וכתב מעלתו שדברי הר"ן מחוסרים ביאור ומסביר' מעלתו ע"פ דברי ברכת אברהם דלכן נהנה הוא הסברה. להכי יצא דהוה כמידי דעשיה דא"צ כונה וז"ל הנה מתעסק היינו כל שאינו מכוין כונה הראויה שהיה חלב ושומן לפניו ונתכוין לאכול שומן והלכה ידו אל החלב וכו' וכו' א"כ הכי קאמר הר"ן בשלמא בשופר דעיקרו תלוי' בהשמיעה בין בתוקע בעצמו בין בשומע מפי אחר לכן בעינן כונה אבל במצה דעיקר קיום המצוה נעש' בגוף עשיה דהיינו האכילה לא בעינן כונה כמו מתעסק דחייב אף שלא כיון מ"מ שם האיסור תלוי בגוף האכילת חלב ובאכילתו עבר על האיסור חלב. דהתור' לא אסרה דווקא אכילת חלב בכונה לאכול משא"כ מתעסק בשבת דהמלאכה אינה מתועבת בעיני המקום א"כ אינו רק מחשבתו עושה איסור משא"כ מתעסק בחלבי' גוף האיסור נתקיים באכילת החלב וכן במצה הוא כן. לכן כמו בחלב מתעסק חייב אפי' בלא כונה כן נמי במצה לא בעינן כונה עכ"ל. ודבריו בזה אינם מובנים כלל. בראשון מה שכתב דדברי הר"ן מחוסרי' ביאור הלא גם רש"י פירש כן והכונה פשוט' דהו"א דלאו מתעסק הוא כיון דנהנה וההנאה משוי הדבר כמתכוין ואם אכל אף בכפיה מ"מ נהנה להכי יצא כמו מתעסק בחלבי' אף שאינו מתכוין מ"מ ההנא' משוי לי' כמתכוין להכי היכא שנהנה חייב אבל בתוקע לשיר הו"א באמת דלא יצא דהו"א שרצון התור' לתקוע לשם מצוה ולא לשם דבר אחר לשיר וע"ז אמרו קמ"ל דמ"מ יצא ואפשר י"ל דמסקנת הגמרא דקמ"ל דגם בכפאו מצה לאו נהנה הוא הואיל ואנסוהו ואכילת אונס לאו הנאה חשיבא כמבואר בא"ח ס' ר"ה אלמא אף דמתעסק הוא מ"מ יוצא הואיל דמצות א"צ כונה וכפרש"י ז"ל:

ולכאורה דברי רש"י צריכין ביאור מטעם אחר כקו' התו' אמאי יהי' יוצא הא תנינן לקמן דף ל"ב דהמתעסק לא יצא ומתניתין היא לקמן בשלמא לפירש התו' שם דקמ"ל דלאו מתעסק הוא בכפאו ואכל מצה וכמו כן בתוקע לשיר י"ל דאכילת אונס חשיבא הנאה אעפ"כ אם מצות א"צ כונה ג"כ לא מיקרי כלל מתעסק במה שמתכוין לשיר דאין הכונה חלק מהמצוה ועיקר המצוה היא התקיעה כמו באכילת מצה דעיקר המצוה היא הנאה אבל לפרש"י דקמ"ל אע"ג דהוא מתעסק יוצא באמת צריך עיונא אמאי יוצא במתעסק הא שאני כפאו ואכל מצה להכי יצא דלאו מתעסק הוא עכר"ח צ"ל כנ"ל דלמסקנא סובר רש"י דגם בכפאו ואכל מצה לאו הנאה חשיבא דאכילת אונס לאו הנאה חשיבא רק להכי בכפאו ואכל מצה יצא דמתעסק במצוה יוצא מטעם דמצות א"צ כונה להכי שפיר אמר דגם תוקע לשיר יצא אף דמתעסק הוא כיון דמצות א"צ כונה שפיר דמי ולפ"ז עכר"ח צ"ל דרש"י סובר הא דתני לקמן במתעסק לא יצא הוא כפירש הר"ן שם דווקא במתעסק עם התינוקת לחנכם בתקיעות אז לא יצא דבת מינה מחריב בה הואיל דחינוך הוא ג"כ מצוה, אבל בתוקע לשיר יצא יעוי"ש:

והנה בגוף הסברה שמחדש בעל מחבר ס' ברכת אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל דשאני מקרא מגילה שעיקר מצותה היא השמיעה כאשר מברכינן לשמוע מקרא מגילה א"כ לאו מידי עבד להכי צריכ' כונה אבל שאר מצות שוצוותה בעשי' או אפי' קריאת שמע דתלי' בדיבור דביטוי שפתים הוה כמעשה בזה פוסק הרמב"ם דמצות א"צ כונה יעוי"ש:

צל"ע. הנה למ"ד שסובר בברכות דף י"ג דעד על לבבך היא מצות כונה לבד ומכאן ואילך הוא מצות קריאה בוודאי להך מ"ד מצות כונה זו היינו שישים לבו מה שהוא אומר בוודאי צריכה כונה לצאת למ"ד דמצ"כ הנה אני מסופק דאפשר דגם למסקנא דעד כאן מצות כונה וקריאה ומכאן ואילך מצות קריאה לבד אפשר לא מהדרינן ממה שסברנו מעיקרא שהכונת הבנת דברי' היא עכ"פ חלק מן המצוה של ק"ש והיא היא מצוה כמו חלק הקריאה ע"כ אפשר לומר לא מבעי' למ"ד דכל המצות צריכות כונה אפי' מצוה דתלי' במעשה או בדיבור מכ"ש וודאי דחלק המצוה שהיא הבנת דברי' צריכה כונה לצאת אלא אפי' למ"ד דמצוה שתלי' באמירה ומכ"ש בעשי' א"צ כונה מ"מ חלקה של המצוה שהוא כוונת הלב שגרע מאמירה כיון שאינה רק במחשבה י"ל דגם המ"ד שסובר דמצות א"צ כונה מודה דמצות הבנת הלב צריכה כונה לצאת כי מה מהני אם יבין הדברי' מה שקורא בתורה אם לא יכוין לצאת מצות ק"ש מה שתלי' בכונת הלב אינו אלא כקורא בתורה ותפלה שאני. כי ב"כ וב"כ מתפלל ואף אם לא יכוין לצאת מ"מ מתפלל הוא וזהו היא מצותו שמתפלל אבל מה מהני אם מבין הדברי' מה שקורא בתורה ומה מהני שקורא בתורה. בזה אינו יוצא ידי ק"ש ויעוי' ברשב"א ברכות הובא ג"כ בב"י א"ח ס' ס"ג ז"ל דלכ"ע פסוק ראשון צריך כונה ואפי' בדיעבד ואפי' למ"ד מצות א"צ כונה דהתם בכונה לצאת הדברי' אמורים אבל צריך כונת ענין שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב: וכענין שאמרו ג"כ בברכה ראשונה של תפלה בשלהי פ' אין עומדין דף ל"ד והטעם שבשאר מצות שהן מצות עשי' כל שעשה מצותו אע"פ שלא נתכוין לה הרי קיים מצות עשייתן וכו' וכ"ש שיצא אם כיון לצאת אע"פ שיהרהר באמצע המצות אבל אלו שהן קבלת מלכות שמים אינו בדין שיהיה לבבו פונה לדברים אחרים עכ"ל הרשב"א הנ"ל. וגם בתשובת ברכת אברהם בס' ל"ד שם כתב וז"ל לענין מה שהארכתי בענין כוונת ק"ש דהיא בכונת התפלה לקבל מלכות שמים. לא ידעתי באיזה מקום שהיא כונת יציאה בעלמא. ולא ידעתי באיזה מקום ירא' לך שאינו סובר כך והלא בפירוש אמר בסוף הלכה א' פ"ב מה' ק"ש והשאר אם לא כיון לבו יצא אע"פ שהי' קורא בתור' כדרכו למימרא דבפסוק ראשון לא סגי ליה בכונת קריאה בעלמא וכבר פירש הכונה בה' תפל' ואמר כיצד הוא הכונה שיפנה לבו מכל המחשבות. וירא' עצמו כאלו הוא עומד בפני השכינ' ולא נעלה על הדעת שלא פירש שם אלא כוונת תפלה בלבד שאלו הי' הדבר כך. הוה אמר כיצד היא כונת התפלה. והואיל ולא אמר כך אלא כיצד היא הכונה סתם משמע בין כונת תפלה בין כונת ק"ש וענין אחד הוא לק"ש ולתפלה שהכל דיבור לפני הקב"ה וצריכין כוונה אחת עכ"ל בנו של הרמב"ם רבינו אברהם החסיד ז"ל. והנה אם נימא דהכונה שיפנה לבו ויראה עצמו כאלו עומד בפני השכינה היא מעכבת בק"ש אפשר לומר דכונה זו א"צ שיכוין לצאת ידי כונת המצוה. וכמו שבתפלה אמרי' שב"כ וב"כ מתפלל ואף אם לא כיון לצאת מ"מ מתפלל הוא כן נמי בק"ש אמרי' ב"כ וב"ש פונה לבו ומקבל מלכות שמים ואף אם לא כיון לצאת מ"מ מקבל מלכות שמים עליו. אבל באמת נרא' מדברי הפוסקים דעיקר כוונת הלב בפסוק ראשון היא הבנת דברים בלבד שישים אל לבו מה שהוא אומר וכמוכח ג"כ בדברי הטור אבן בר"ה בסוגי' דמצות צריכות כונה. א"כ וודאי נראה דחלק מצוה זו כוונת הלב צריכה כונה לצאת אפי' אם נימא דמצות ק"ש א"צ כונה דאמירה הוה כמעשה מ"מ חלק מצוה שהוא הבנת הלב לא גרע משמיעת קול שופר דצריכה כוונה לצאת:

ולפ"ז אפשר להעמיס סברה זאת בלשון הרמב"ם פ"ב מה' ק"ש שכתב וז"ל הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק הראשון לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו יצא אפי' הי' קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות באלו בעונת הקריאה יצא והוא שיכוין לבו בפסוק הראשון עכ"ל הרמב"ם. והנה לכאורה מה שמסיים הרמב"ם והיא שיכוין לבו בפסוק הראשון הוא מיותר דכבר כתב זה בריש דבריו דאם לא כיון לבו בפסוק הראשון לא יצא. ויעוי' בכ"מ שכתב דאם לא כיון בפסוק הראשון אפי' הי' קורא כל הפרשיות שלא להגיה ג"כ לא יצא עכ"ל:

יעוי' במגן אברהם א"ח ובמחצית השקל ס' ס' ס"ק ואי לאשמעינן דאז אינו יוצא אפי' שאר הפרשיות מחמת דלא כיון לבו בפסוק ראשון בוודאי קשה למה אינו יוצא עכ"פ שאר הפרשיות אם יחזור אח"כ לפרשה ראשונה כיון דאין סדר הפרשיות מעכבין כמבואר ברמב"ם פ"ב מה' ק"ש. ואם לומר דפרשה ראשונה אינו יוצא ג"כ פשיטא דא"י. דהוה כקורא למפרע דאינו יוצא וז"ל הרמב"ם ה' י"א הקורא למפרע לא יצא בד"א בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לפרשה אע"פ שאינו רשאי אני אומר שיצא. לפי שאינה סמוכה לה בתורה עכ"ל וא"כ מה זו שכתב הרמב"ם והיא שיכוין לבו בפסוק הראשון אבל לפי הנ"ל י"ל דהרמב"ם אשמעינן דווקא בשאר פרשיות בקורא בתורה כדרכו אע"פ שלא כיון לצאת יצא כיון דמצוה א"צ כוונה והטעם כיון דאחר פסוק ראשון בקריאה בעלמא סגי ואמירה הוה כמעש' דא"צ כונה וכמ"ש הברכת אברהם הנ"ל אבל זה א"ש בשאר אבל בפסוק ראשון דצריך כוונת הלב וכמו שכתב הרמב"ם בריש דבריו הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק הראשון שהוא שמע ישראל דעד כאן צריך כונת הלב וקריאה א"כ אף דלענין הקריא' א"צ כונה לצאת אבל עכ"פ לענין חלק המצוה שהיא כונת הלב בוודאי צריך כונה לצאת לפי דברינו לעיל ושפיר מכוונים דברי הרמב"ם והשאר אם לא כיון לבו יצא ואפי' הי' קורא בתורה כדרכו וכו' יצא והטעם מפני שמצות א"צ כונה לצאת וכמו שפירשו הראשוני' ז"ל ולפי דברי הברכת אברהם להכי יצא הואיל דתלי' באמירה הוה כמעשה ומצוה דתלי' במעשה א"צ כונה לצאת ומסיים הרמב"ם והוא שיכוין לבו בפסוק הראשון וכוונתו לע"ד שבפסוק הראשון צריך כונה לצאת והטעם משום דחלק מצוה כונת הלב שיש בפסוק ראשון וכמו שאמרו עד כאן מצות כונה וקריאה ע"כ לענין לצאת כל חלקי המצוה בוודאי צריך כונה לצאת כי הבנת הלב לא עדיף משמיע' של מצות שופר דצריך כונה לצאת:

והנה זה כביר עלה ברעיוני הא דאמרו בגמרא ברכות דף לשמואל דסובר ק"ש דרבנן האי ודברת בם מאי עביד לי' האי בדברי תורה כתיב יעוי"ש והנה פרושו שצריך לקרות בתורה בבוקר ובערב כדכתיב בשכבך ובקומך. ובזה בוודאי יוצא מצות לימוד התור' וזהו למ"ד ק"ש דרבנן ולמ"ד דק"ש דאוריית' ודברת בם קאי אק"ש הנה מצוה ללמוד תור' גם מדברי יהושע א' נשמע דכתיב והגית בה יומם ולילה וכמו שכתב הרמב"ם פ"א מה' תלמוד תורה ה' ח' וז"ל כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורי' וכו' חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנא' והגית בה יומם ולילה עכ"ל גם יעוי' בס' המצות מצוה י"א ז"ל הוא שצונו ללמוד תורה וללמדה וזהו הנקרא תלמוד תורה והיא אמרו ושננתם לבניך וכתיב בספרי לבניך אלו התלמידים וכו' ושננתם שי י' מחודדים בתוך פיך כשאדם שואלך דבר לא תהי' מגמגם לו אלא אמור לו מיד וכבר נכפל זה הציווי פעמים רבות ולמדתם ועשיתם עכ"ל:

והנה צל"ע אם יוצא מצות תלמוד תור' כשהוא לומד בפני עצמו לא עם תלמידים היכא שהוא מהרהר בתורה אם נימא אליבא דמ"ד דהרהור כדיבור דמי דגם בתורה יצא בהרהור וודאי אליבא דשמואל דודברת בם קאי אדברי תורה אז שפיר י"ל דהרהור לאו כדיבור דמי כיון דאמרה רחמנא ודברת בם דווקא וכמ"ש השאגת ארי' בשו"ת שלו בס' ו' לענין ק"ש דאינו יוצא בהרהור הואיל דכתיב ודברת בם יעוי"ש אבל מנ"ל דמצות לימוד תורה אינו יוצא בהרהור אליבא דמ"ד דק"ש דאורייתא ודברת בם קאי אק"ש יעוי' בברכות דף י"ג ע"ב מה שאמרו מ"ש עד כאן מצות כונה וקריאה דכתיב על לבבך ודברת בם התם נמי הא כתיב על לבבכם לדבר בם ומשני הגמר' האי בדברי תורה כתיב א"כ תידוק מזה דדברי תורה צריך לדבר בם דווקא ולא בהרהור אבל ז"א הלא מפרש הגמרא שם דהכי קאמר רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכא דליגרסו בהו וכתב השאגת ארי' בס' א' וז"ל דההוא לא איירי מדברי תורה שחייבו התור' לקרות בזמן שכיבה וקימה אלא בד"ת ללמד לבנים איירי יעוי' שם א"כ מנ"ל דחיובו של אדם בלימוד תורה בפ"ע דצריך דווקא דיבור ולא הרהור ועכר"ח י"ל דחיוב התורה ללמוד בפה נפקא מהא דיהושע א' דכתיב ולא ימוש ספר תורה זה מפיך יומם ולילה. דרשינן מפיך דווקא דיבור ולא הרהור או לפי מסקנת הגמרא ברכות ט"ו דהסכת ושמע בדברי תורה כתיב שצריך להשמיע לאזנו ממילא נשמע דהרהור לאו כדיבור דמי בד"ת אכן רש"י פירש על הסכת ושמע בד"ת כתיב כתתו עצמיכם על דברי תורה ופי' רי"ף לכתת ללכת ממקום למקום לכתת רגליו יעוי' שם אבל צל"ע הא דאמר רב אמי במנחות דף צ"ט ע"ב מדבריו של ר' יוסי שאמר בלחם הפנים אפי' סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום אלא מה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם מדבריו נלמד דאמר משום דעמד הישן שחרית מעט בשלחן והחדש ערבית מעט קרי לי' תמיד שמע מינה אפי' לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק א' ערבית קיים מצות לא ימוש את ספר התורה הזה מפיך אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש. ושוב אמרו שם שאל בן דומה בן אחותו של רבי ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בה יומם ולילה צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית ופליגא דרבי ישמעאל בר נחמני דפסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה יעוי"ש:

והנה לכאורה קשה לי הכי נימא דרבי ישמעאל דאמר דרק בשעה שאינו לא יום ולא לילה מותר אבל בכל היום ובכל הלילה מחויב ללמוד תורה יהי' פליג ארבי שמעון בן יוחי ורב אמי ור' יוסי דאפי' לא שנה אדם אלא פרק א' שחרית ופרק א' ערבית קיים לא ימוש והי' נראה לענ"ד לומר דרבי שמעון בן יוחי ור"א ור' יוסי לא אמר הא דאמר קרא לא ימוש מפיך דמשמע דלא יופסק התורה מפי אדם בדיבור הוה כמו שאמרה תורה לפני תמיד לאו דוקא בלי הפסק כלל כי מדבריו של ר' יוסי נלמוד דלפני תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם ומה שעמד הישן שחרית מעט והחדש בערבית מעט קרי לי' תמיד כן אם לא שנה רק פרק א' שחרית ופרק א' ערבית הוה כאלו לא נפסק כלל וקיים לא ימוש אבל גם רבי שמעון בן יוחי ור' יוסי מודים דציווי של והגית בה יומם ולילה דהיינו להגות בתורה במחשב' מוטלת על אדם להגות בה כל היום וכל הלילה כהא דרבי ישמעאל דרק בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה פטור מהגיון בתורה נמצא למדין בזה דשינון בפה כדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך דצריך דוקא דיבור מקיים אפי' לא שנה רק פ"א בשחרי' ופ' אחת בערבית ג"כ יצא אבל להגות בתורה כל היום וכל הלילה יוצא אפי' בהרהור לבד והסכת ושמע אפי' נימא דצריך להשמיע לאזניו ולא ימוש ספר התורה הזה מפיך דווקא בוודאי יוצא במה שקורא אפי' פ"א בשחרי' ופ"א בערבית אבל חיובא דכל היום וכל הלילה יוצא ג"כ בהרהור וק"ל:

והנה נראה מי שנדר בלשון כזה אשנה פרק זה בוודאי צריך ללמוד דווקא בדיבור ולא בהרהור כפרושו של שינון שיהי' מחודדי' וכמו שפירשו הקרא ושננתם שיהיו מחודדי' בתוך פיך וארווחנא לישב בזה מה שאמרו בנדרי' דף ח' דהאומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל ופריך והלא מושבע ועומד הוא ומשני הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית יעוי"ש והקשה הר"ן איך יוכל לפטור נפשי' בק"ש שחרית וערבית הא עדיין חיובא עליו מכח והגית בה יומ"ול יעוי"ש אכן לפי דברינו י"ל היכא דנדר אשכים ואשנה בפה פרק זה דאמרי' דנדר גדול נדר לאלהי ישראל ללמוד דווקא בפה ולא בהרהור ועל זה שפיר אמרו דלאו מושבע ועומד הוא ללמוד בפה דווקא מקרא דלא ימוש ספר התורה הזה מפיך ז"א כיון דאי בעי פטר נפשי' בחיובו ללמוד בפה בק"ש שו"ע דקורא בפה מחיובא דודברת בם ולא קשה הא עדיין חיובא עליו כל היום וכל הלילה מכח והגית בה יומם ולילה ז"א דאז אינו חיובו ללמוד דוקא בפה רק גם בהרהור סגי וכמ"ש לעיל נחזור לדברינו הנ"ל הא דאמרי' הי' קורא בתור' והגיע ז' ק"ש אם כיון לבו יצא דמקשה הגמרא מאי אם כיון לבו מאי לאו כיון לבו לצאת ש"מ דמצות צריכות כוונה וכבר הבאנו דברי הטור אבן דפרושו מאי לאו אם כיון לצאת הוא כיון דקס"ד דהי' קורא בתורה היינו בדרך קריאה ולימוד שמגמתו להבין מה שהוא קורא דאל"כ טורח זה למה א"כ הא ודאי איכא כוונת הלב ומאי אם כיון דקתני עכר"ח כיון לצאת קאמר וע"ז אמרו ש"מ מצות צריכות כונה יעוי"ש בספרי צלותא דאברהם בדף ק"ב והנה לכאורה קשה דלשיטת הר"ן אף דמצות א"צ כונה אבל היכא דמתכוין למצוה אחרת הוה כבת מינה דמחריב. ולכ"ע צריכה כונה ולהכי מתעסק לא יצא א"כ מה מקשה הגמרא דילמא הא דקורא בתורה דקתני אם כיון דצריך כוונה מיירי שמתכוין בקריאתו ללימוד התור' שהיא ג"כ מצוה והוה כבת מינה דמחריב להכי צריך כונה לצאת יק"ש ולהכי קתני אם כיון לבו יצא אבל לפי הנ"ל א"ש כי שם מיירי בהי' כבר קורא בתורה א"כ לענין שיהי' יוצא מצות ק"ש דהיא באמירה וודאי א"צ כוונה למ"ד דמצות א"צ כונה הואיל דאמירה הוה כמעשה וא"צ כונה וא"ל הואיל דמתכוין למצוה אחרת לקריאת ולימוד התורה ז"א דמצוה של לא ימוש ספר התורה הזה מפיך שהוא באמירה כבר יצא במה שהי' קורא בתור' מכבר ומה שמחויב להגות בתורה אפי' אח"כ מכח והגית סגי בהרהור אבל זה לענין חיובו ללמוד תורה אבל בק"ש דהרהור לאו כדיבור דמי מחמת דכתיב ודברת בם א"כ הקריאה של ק"ש בדיבור במצוה זו של הקריאה בדיבור לא תמצא שום בת מינה כי אף שמתכוין לקרות בתורה אין המצוה זו בקריאה כלל כי אם בהגות לבו לבד סגי אכן מזה יהי' נשמע שלא כדברינו שכתבנו למעלה שהמצוה של ק"ש נחלקת לשני ענינים חלק א' היא הבנת הלב:

וחלק השני הקריאה בפה ז"א דא"כ הוה לן לתרוצי מאי אם כיון לבו לצאת היינו שחלק המצוה של הבנת דברי' בפסוק הראשון צריך כוונה לצאת ואפי' אם נימא דלמ"ד מצות א"צ כונה גם מצות שמיעה או מצות הבנה א"צ כוונה מ"מ הוה לן לתרוצי דאיירי במתכוין לקרות בתורה שגם הגיון בכלל מצוה והגית בה ובת מינה היא עכ"פ למצות הבנת דברים שבק"ש ומה פריך הגמרא א"ו דק"ש לא נחלקת לשני ענינים רק הבנת דברי' עם הקריאה חדא תכסיסא היא ועיקר ק"ש היא של ודברת בם ואף שצריך הבנת דברי' כדכתיב על לבבך אבל זו אינו מעיקר המצוה ואם מתכוין רק לצאת ידי הקריאה ולא לצאת ידי הבנת דברי' ג"כ סגי וק"ל אם לא שנימא כמ"ש הכסף משנה פ"ב מה' ק"ש דסוגי' בגמרא שם עדיין לא ידע דק"ש צריכה הבנת דברי' כלל יעוי"ש:

והנה מה שכתב מעלתו הא שסובר הרמב"ם במגילה שצריך כינה לצאת הוא מטעם שעיקר קריאת המגילה עיקר מצותה בשמיעה מחמת שהרמב"ם סובר שצריך להשמיע לאזנו אלמא דעיקר מצותה היא השמיעה הנה כי כן דבשמיעה לאו מידי עבד להכי צריך עכ"פ כונה לצאת יעיי' מעלתו בסוף דברי הב"ח בסי' תרפ"ט שהביא בשם א"ח להיפך. דהרמב"ם סובר דבדיעבד יצא אף שלא השמיע לאזנו רק לכתחילה צריך להשמיע לאזניו וכתב שכן הוא עיקר יעוי"ש ע"כ לפ"ז אם נימא דכונה לצאת אי בעי או לא תלי' אם מצותה בשמיעה או בקריאה א"כ בדיעבד יצא במגילה אף שלא לצאת הואיל דב"כ וב"כ קא קרא וכמעשה דמי' ומצוה דתלי' במעשה א"צ כונה אפשר י"ל דגם הטור סובר כן וא"ש מה שכתב שם הי' קורא וכתבה יצא והוא שיכוין לקרות' כראוי והקשה הב"י לשיטת הטור שם שכתב אח"כ וצריך שיכוין הקורא לצאת בקריאתו אלמא דסובר דגם הקורא צריך כונה לצאת דמצות צריכות כונה א"כ לא הי' לו לומר והוא שיכוין לקרותה כראוי ולא כמו שקורא להגיה הא אקומתא זו אמרו בגמרא רק אם אמרי' דמצות א"צ| כוונה ע"כ הוכרחו לומר מאי אם כיון לבו כיון לבו לקרות ולא להגיה אבל למ"ד דמצות צריכות כונה וודאי אם כיון לבו פרושו הוא כיון לבו לצאת ולמה כתב הטור בלבד שיכוין לבו לקרות כראוי ולא להגיה אבל לפי הנ"ל א"ש הא דכתב הטור דצריך שיכוין הקורא לצאת גם הוא סובר דהקורא בעצמו הואיל דעבד מעשה הקריאה א"צ כונה וכמ"ש בנו של רבינו הרמב"ם ז"ל בס' ברכת אברהם בשאלה ל"ד יעוי"ש אבל איך הוא יוצא בחלק המצו' שצריך לכתחילה להשמיע לאזניו הא בשמיעה לאו מידי עבד וצריך כונה לכל הפחות לצאת חלק השמיעה כיון דגם הקורא צריך להשמיע לאזניו לכתחילה אלמא דגם על הקורא חובה היא השמיעה מדרבנן לכתחילה א"כ צריך כונה לצאת לכתחילה להכי שפיר כתב הטור דצריך שיכוין הקורא לצאת אבל ברישא שכתב הטור לענין דיעבד אם יצא בקורא וכותבה ובדיעבד אף אם לא השמיע לאזניו סמכינן אדאורייתא דא"צ שמיעה כלל אותו שקורא בעצמו כי בקריאה לחוד יצא א"כ הקריאה שהיא כעשיה בוודאי א"צ כונה ולא הי' יכול לומר בלבד שיתכוין לצאת כי זה אינו מעכב דיעבד ע"כ כתב הטור רק בלבד שיתכוין לקרות' כראוי ולא להגיה כי זה וודאי מעכב אפי' דיעבד:

גם י"ל קצת דלהכי כתב הרמב"ם בקורא פסוק לכותבה או לדורשה דצריך כונה לצאת כיון דכתב הרמ"א בס' תרצ"א שצריך לכתבה מן הכתב ולהוציא כל תיבה בפיו כספרים ותפילין ומזוזות ויעוי' בב"ח בס' ל"ב דלאו משום שלא יטעה אלא דכך הוא מצות כתיבת ס"ת תפילין ומזוזות שיהי' קורא כל תיבה ותיבה ואח"כ כותב כדי שתהא קדושת הבל כל קריאת כל תיבה שיצא מפי הקורא נמשכת על אותיות כשכותב בקלף יעוי"ש א"כ כיון דמגלה דומה לכתיבת התורה ומזוזו' א"כ י"ל להכי בקורא לכותבה שהיא ג"כ מצוה ואפשר דלא גרע מתקיעה לחנך את הילדים מ"מ קרא לה הר"ן בת מינה דמחריב בה כמו כן אפשר י"ל דקורא המגילה לכותבה בת מינה היא למצות קריאת המגלה להכי מחריב בה וכמו כן אם קוראה לדורשה הקריאה ג"כ מצוה ובת מינה היא. להכי צריך כוונה לצאת ומכש"כ בקוראה להגיה דאינה מדקדק בקריאה דלא יצא גם למ"ד דמצו' א"צ כונה וק"ל:

ואגב אכתוב מה שאני צריך לתקן את הרשום בספרי שאלה מ"ב ח"ל שם בדף ק"ב ע"ב אליבא דר"מ דרבא פסק כוותי' דרק פסוק א' צריך כונה עכר"ח דרשה דעל לבבך לא דרש דאל"כ יהי' צריך כונה עד על לבבך היינו הכונה דהבנת דברי'. ומדלא צריך כונה רק בפסוק ראשון סובר הרמב"ן דזהו הכונה לצאת עד כאן לשוני הצריך לי עתה להעתיק ולכאורה סתומים דברי כי מצינו דגם ר"מ דרש אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברי' כמבואר בברכות דף ט"ו ע"ב ע"כ כונתי דמזה אין ראי' כי רצוני לומר הואיל דהרמב"ן כתב במלחמות בר"ה וז"ל מאן דמפרש תרי גוונא בכוונה לא צהיר לפום הגמרא והנה לדעתי אותם המ"ד היינו רבי אליעזר דעד על לבבך צריך כוונה ואמר יכול כל הפרשה צריכה כוונה ת"ל האלה עד כאן צריכה כוונה ומכאן ואילך א"צ כונה א"כ מדמצריך האלה למעוטי מכונה ש"מ דגם שאר פרשיות הם בכלל ק"ש וכמו כן ר"ע דאמר שכל הפרשה כולה צריכה כונה ומ"מ איצטרך האלה דפרשה שני' א"צ כונה וכמו כן ר' זוטרא דעד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריא' וכמו כן ר' יאשיה דעד כאן מצות קריאה וכוונה ומכאן ואילך קריאה בלא כונה הני תנאי עכר"ח סוברי' באמת דמצות א"צ כונה לצאת רק ק"ש שאני דכתיב על לבבך צריכה כונת הדברי' דליכא למימר דעד כאן צריך כונה לצאת מאי שנא שאר פרשיות או כל הפרשה ראשונה מן הפסוקי' עד על לבבך הא שאר פרשיות לא גרעו מכל מצות שבתורה א"ו דגם שאר מצות שבתורה א"צ כונה לצאת ובק"ש ג"כ לא צריך כונה לצאת רק כוונת דברי' ופליגי הנך מ"ד עד היכן צריך כונה הבנת דברי' אבל ר"מ דאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריכה כונת הלב ורבא פסק כוותי' י"ל דסובר דזהו עיקר ק"ש ולא יותר א"כ שפיר י"ל אליבא דידי' דמאן דמפרש תרי גונא בכונה לא צהיר כי מה חסר לן אם נימא דהוא כמו שאר כונה של המצות דכולם צריכין כונה לצאת ולא קשה למה רק פסוק זה צריך כונה לצאת ולא יותר ז"א כי י"ל דהוא סבר דאין ק"ש רק פסוק אחד לבד דהוא שמע ישראל וכמו כן רב אחא דאמר דכיון שכיון לבו בפרק א' שוב א"צ גם י"ל דהוא סובר דרק פרשה ראשונה היא עיקר ק"ש ולא יותר א"כ הכונה של הק"ש י"ל דהוה ככונה של שאר מצות דצריכין כונה לצאת רק הני דדרשו האלה למעוטי שאר פרשיות מכונה אלמא דהווין בכלל ק"ש רק דפסוק מעטם מכוונה שפיר י"ל דאליבא דידהו שני' הך כונה היינו כונת הבנת דברי' ובעלמא כל המצות א"צ כונה וגם בק"ש א"צ כונה לצאת דאל"כ רק תימא דהכונה דק"ש הוא כונה לצאת למה שאר פרשיות נמעטו אן האלה דא"צ כונה הכי גרעו משאר מצות שבתורה א"ו דגם שאר מצות א"צ כונה לצאת רק בק"ש גלי לן התורה והי' הדברי' האלה על לבבך שצריך כוונת דברי' ואיצטריך והאלה למעוטי שאר פרשיות מכונה זו שפיר י"ל לדידהו דשני' כונה זו מן כונה לצאת ובזה תבין מה שכתבתי שם בזה"ל דאל"כ למה לא כתב הרמב"ן דהוה מצינן למימר הא מני חד מהנהו ר' יאשיה או ר' זוטרא ור"ע עכ"ל והיינו כי לא יכול לומר דהא מני כחד מנייהו כי הם סוברי' דעיקר הכונה היא כונת דברי' ובהי' קורא בתורה דבל"ז הי' לו הבנת דברי' וכמ"ש הטור אבן הנ"ל א"כ מאי קתני אם כיון לבו ע"כ הקשה הרמב"ן רק בזה הלשון דהוה מצינן למימר הא מני חד מהנהו תנאי א"נ רב אחא דכולה צריכה כונה וכונתי חד מהנהו תנאי דסברו דמצות צריך כוונה לצאת א"נ ר"מ דרק פסוק ראשון צריך כונה או רב אחא דכולה צריכה כונה. ואליבייהו הכונה היא כוונה לצאת. אבל לא עלה ע"ד רמב"ן לענ"ד להקשות דאם כיון לבו יהי' הפי' כונת הבנת דברים כמו שסובר השאגת ארי' הואיל דאיירי כקורה בתורה דבוודאי הי' מבין הדברי' דאל"כ למה לו לטרוח וכמ"ש הטור אבן הנ"ל. רק קו הש"א היא דנימא דאתי' כחד מהנך דסובר דבכל המצות צריכות כונה וגם סובר הרמב"ן דליכא למימר דבשאר מצות א"צ כונה לצאת רק בפסוק ראשון או פרק ראשון צריכה כונה לצאת ז"א דא"כ מאי קושי' לימא מש"ה כיון לבו בפסוק ראשון או בפרק ראשון ע"כ כתב ש"מ למ"ד מצוה א"צ כוונה אפי' פסוק ראשון א"צ כוונה וק"ל:

אברהם כ"ה יענר:

תוכן העניינים

שות ברכת אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה