שות ברכת אברהם· רבי אברהם נפתלי הירץ ינר
סימן א
בעזה"י. מה שהשבתי וזה לשוני ידידי י"נ מה שבקשת ממני לבאר לך דברי במה שהקשתי על דברי ב"ש אה"ע ס' ל"ח בסעיף ד' די"א דלא בעי שיהי' בתנאי ד' דברים אלו אלא במקום דאתי מינייהו חומרא ולא היכא דאתי מינייהו קולא וכתב הב"ש ס"ק ד' שם וז"ל כלומר דאף דאין כאן כל הד' דברים הוה ספק קדושין וספק גירושין ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם וסיים ועיי' בדברי הרא"ש בפרק יש נוחלין בסעיף מ"ח עכ"ל הב"ש. והנה דקדקתי שמדברי המחבר משמע במקום דאתי מינייהו חומרא מחמרינן וחששו לדברי ר"מ דמצריך ד' דברים בתנאים. אבל היכא דאתי מינייהו קולא לא דהלכתא כחכמים אבל אליבא דר"מ גופא בוודאי הוא לא מספקא ליה ואף שכתבו תוס' גיטין ע"ה זה לשונם שם. ונראה להרב רבי אלחנן דגרסינן בירושלמי בכל אתר לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והכא אית ליה ומשני ר"ת חומר היא בערוה וכו' משום חומר אין הגט גט ולא הקדושין קדושין שאם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם עכ"ל נראה וודאי דכונתם הוא דרק משום חומרא בעלמא צרכינן גט משניהם אבל לא משום ספק וכדברי המחבר בס' ל"ח הנ"ל אבל מדברי הרא"ש שהביא הב"ש וז"ל שם בפ' יש נוחלין ונראה דגרסינן איפכא בירושלמי בכל אתר לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והכא איה לי' וקאמר חומרא היא בעריות דאם לא כפל נמי התנאי הקדושין וגירושין אינם בטלים לגמרי אלא חולץ מספק יעוי"ש יעוי' בשער המלך פ"ו מה' אישות מה שהביא בשם מהר"ש חיוון מזה משמע דר"מ גופיה מספקי' ליה אם יש במשמעות לשונו מכלל לאו הן או לא נשמע מכלל לאו הן דאין לומר דברירא לי' לר"מ דבאיסורין אפי' בערוה אמרינן מכלל לאו נשמע הן רק מספקי' ליה דילמא לא מהני משמעות רק צרכינן דווקא תנאי גמור כמו בממון שמצרכה התורה דווקא תנאי כפול ז"א לענ"ד דאי הוה ברירא לן דמשמעות לשונו נשמע הן ממילא נשמע לן נמי דגם בלבו כן הוא א"כ לא גרע מאלו יש לנו אומדנא על דברים שבלבו דבלבו כן הוא דגם ר"מ לא מצריך תנאי כפול אפי' בממון היכא דאיכא אומדנא דמוכח (זולת לדברי הרשב"א בגיטין פ' מי שאחזו שכתב שם לתירץ א' דלר"מ לא מהני אפי' אומדנא אלא דיבור שלם שיוציא בשפתיו) א"ו דהספק הוא דילמא יש במשמעות מכלל לאו הן או לא נשמע מכלל לאו הן וליכא נמי אומדנא. ונראה לענ"ד דשאני לי' בין ממון דבלישנא מכלל לאו ודאי לא נשמע הן. אבל בענין שנוגע בחומר ערוה סובר הירושלמי לפירש הרא"ש דלשון בני אדם בענין שיהי' נוגע לחומר ערוה סובל ונשמע מכלל לאו הן לחומרא יעוי' בריטב"א שבועות דף ל"ו על הא דמקשינן לר"מ מסוטה דאלמא לר"מ אפילו באיסורים בעי תנאי כפול וז"ל אע"ג דאיהו מתנאי בני גד ילפינן דהיה ממונא ובכל דוכתיה אמרי' דאיסורי מממונ' לא ילפינן הני מילי במילי דעלמא אבל לומר דלשון בני אדם או לשון תורה הוא לומר מכלל לאו הן או שלא לומר כן שוה הוא בין בממונ' בין באיסורא עכ"ל וכל זה לס"ד דשם אבל למסקנא דר"מ מודה באיסורין דא"צ תנאי כפול ע"כ ר"ח צ"ל דבלשון התורה או בלשון בני אדם בדברי איסור נשמע מכלל לאו הן ולפי גירסת הירושלמי דרק בחומר ערוה מחמיר ר"מ וסובר דמכלל לאו נשמע הן עכר"ח אם נימא כדברי הרא"ש הנ"ל דמספקי' ליה עכר"ח צ"ל דמסופק אם בלשון בני אדם או בלשון התורה שמדובר בערוה נשמע מכלל לאו הן או שאני ערוה דאית בי' נמי מממונ' אמרי' דלא נשמע מכלל לאו הן ועכר"ח צ"ל נמי דלאו נמי ברירא לן איך הוא בלבו דאם הי' ברירא לן דבלבו מכלל לאו הן היה לנו לומר דלא גרע מאומדנא דמוכח דא"צ אפילו לגבי ממון תנאי כפול כמבואר בתוס' קדושין דף וי"ו ע"ב ובזה אפשר לבאר ג"כ קצת דברי הר"ר מהר"ש חיוון שהובא בשער המלך הנ"ל מה שרוצה לומר דה"ר י"ט שכתבו תוס' שבועות דף ל"ו דדוקא באיסור חמור אית לי' לר"מ מכלל לאו נשמע הן וכתב הר"ש חיון דלפ"ז היכא דהוא לקולא אמרינן דלר"מ לא אמרינן מכלל לאו נשמע הן שלא להקל ביה ויעוי' בשער המלך שמתמה הואיל דמוכח מהא דשבועות שם דה"ר י"ט סובר דבאיסור חמור סבר ר"מ מכלל לאו נשמע הן מדאורייתא א"כ למה לא נימא גם אפילו דאתי מיניה קולא ג"כ מודה ר"מ באיסור חמור מכלל לאו נשמע הן יעוי"ש. ולפי הנ"ל י"ל דהיינו טעמא דבאיסור חמור מודה ר"מ מכלל לאו נשמע הן דאמרינן דלשונו כן משמע שיהי' נשמע מכלל לאו הן לחומר' באיסור חמור ע"כ שוב שפיר אמרינן דלשונו כן משמע דוקא להחמיר הואיל שהוא איסור חמור אבל היכא דיכול לבא מזה קולא אמרינן דהוה משמעות לשונו כמו בכל דבר איסור קל דלא נשמע מכלל לאו הן כנלע"ד קצת בדברי ה"ר י"ט ובדברי מהר"ש חיון ודלא כס' פתח הבית שכתב שם בסימן ב' וז"ל ועיין בשער המלך פ"ו מה' אישות הלכה א' שם כתב בשם יש אחרונים אשר פירשו בלשון תוספות סוף שבועות עדות אשר חילקו בין איסור חמור לאיסור קל דכונתם דהוה דרך ספק אי אמרינן באיסור מכלל לאו נשמע הן ולכך באיסור חמור מחמרינן אבל לא נראה כן מדברי תוס' אלא דכך הוא המדה באיסור חמור אמרי' מכלל לאו וכו' ולא בקל מחמת ודאי ולא מספק עכ"ל ותמהני מאד איך ס"ד לומר דלכך באיסור חמור מחמרי' מספק הא הר' י"ט כתב כן לפרש דלהכי סובר ר"מ בשתוי יין ופרועי ראש דחייב מיתה הואיל דהוא איסור חמור אמרי' בי' מכלל לאו אתה שומע הן א"כ אי ספק הוא לא הי' חייב מיתה מספק אכן לפי מה שאנחנו פרשנו יש מקום לדברי מהר"ש חיון וליכא נגד משמעות דברי תוס':
ולפ"ז הקשתי לפי דעתך אם ר"מ גופי' מסופק בזה לפי הנראה מדברי הרא"ש א"כ אף שנשמע ממשמעות לשונו לא יהי' מהני ולמה אמרי' באמת מכלל לאו נשמע הן אפי' מספק הא לא עדיף זה המשמעות מדברים שבלב דאינם דברים ואומדנא דמוכח ליכא הואיל דאנן גופי' מספקינן במשמעות לשונו ע"כ נמצאתי ידידי להודיעך כי הקדמה עד הקושי שהבאת מאתי היא רק לא עלה בלבי להקשות כן כי לדעתי ברור אי אמרי' מכלל לאו נשמע הן דכדיבור ממש הוא ואם כי דיבר גרוע הוא אבל עכ"פ לאו דברים שבלב לבד נינהו ותדע שכן הוא כיון דר"מ מוד' בשבוע' אם נשבע על תנאי ולא כפלי' דאמרי' בי' מכלל לאו נשמע הן יעוי' בנדרי' י"ג ושבועות ל"ו ע"ב בתוס' ד"ה ברש"י גרס יעוי"ש ובשבועה ודאי צריך לבטא בשפתים וגמר בלבו לבד לא מהני אפי' באיכא אומדנא א"ו דזה חשוב כדיבור ומהני ואכתוב לך הדברים שהגדתי לך בעת ההיא ותדע מקור טעותך אשר הטעך זכרונך. הלא אני אמרתי על מה שאמרו בגיטין ע"ה הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזיר לי את הנייר מגורשת ומקשה הגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ותרצינן הכא בדלא כפלי' לתנאי ומקשה שוב הגמרא הא כפלי' אינה מגורשת והא הכא הוה מעשה קודם לתנאי יעוי"ש והקשו המפורשי' לדעת הרמב"ם דמעשה קודם לתנאי היינו המעשה בפועל דילמא הכא איירי שאמר הרי זה גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר קודם המעשה גם הקשו מה תירץ הגמרא הכא בדלא כפלי' הא בגיטין וקדושין אמרו בירושלמי אע"ג דלא כפלי' חומר הוא בערוה. ולתרץ כל זה נראה לפי מה שהקשה הרשב"א ז"ל למה לגמרא להקשות מ"ש רישא ומ"ש סיפא תקשי בפשוט לס"ד דע"מ לאו כמעכשיו למה מגורשת בסיפא יעו"ש:
ונראה לפי מה שהקשה הטור בס' ל"ח על הרמב"ם שכתב בנתן לה הקדושין ואח"כ התנה התנאי לא מהני מחמת שהוא מעשה קודם לתנאי הא בל"ז א"י לחזור אחר הנתינה והרב בעל ב"י והב"ח מפרשים קושיתו אף דבשאר קנינים יכול לחזור תוך כדי דיבור אבל בגיטין וקדושין תכ"ד לאו כד"ד וזהו כונת הטור בקושיתו וע"ז תירץ הב"י הואיל שלא הפסיק כלל בלי ספק גם בשעת מעשה הי' דעתו כאשר התנה יעוי"ש ויעוי' בס' פתח הבית דע"ז שכתב שם דהטור סובר דנהי דהי' כוונתו כן מ"מ הוה דברי' שבלב יעוי"ש: א"כ י"ל לענ"ד דהב"י סובר דהוה דברי' דמוכחי לכל דגם בשעת מעשה הי' כוונתו כן מש"ה מהני יעוי"ש א"כ נרא' דבלא רישא לא הי' קשה מסיפא דהיינו יכולים לתרץ אע"ג דהתנה לא יכול לבטל המעשה כק' הטור ע"כ רק קשה גם ברישא אמאי אינה מגורשת ותרצינן הכא בדלא כפלי' לתנאי ולא קשה ג"כ הא חומר הוא בערוה אע"ג דלא כפלי' מחמרינן ז"א כי לפי מה שהבננו מדברי הרא"ש הנ"ל שמפרש חומר הוא בערוה ור"מ מספקי' לי' דילמא ממשמעות לשונו של הלאו נשמע הן וכמ"ש הרא"ש דחולץ מספק לר"מ וכתבנו דלא הוה דברי' שבלב דלכל הפחות כדיבור גרוע הוא א"כ זה א"ש היכא. דהתנה קודם המעשה אבל בהתנה אחר הנתינה ולא כפלי' התנאי אף אם תאמר דילמא ממשמעות לשונו נשמע הן מ"מ לא שייך לומר דילמא דעתו הי' בשעת מעשה על אשר התנה אח"כ כמ"ש:
הב"י הנ"ל ז"א דאם ליכא רק ספק אף דבאמת הי' דעתו לכך בשעת מעשה מ"מ הוה רק דברי' שבלב דאינן מוכחים לכל נינהו הואיל דאינו רק ספק ולא הוה דברי' וגם הב"י מודה לטור בכעין זה דדברי' שבלב כאלה אינן דברי' ואח"כ אחר הנתינה כשהתנה בדיבור א"י לבטל המעשה כקו' הטור ולפ"ז צ"ל דתרוצו של הגמרא הכא בדלא כפלי' עיקר תרוצו דלא מהני לבטל המעשה אף תוך כ"ד ואיירי שהי' מעשה בפועל ואח"כ התנה ושפיר הקשה הגמרא הא הכא מעשה קודם לתנאי זהו תוכן דברי שדברתי אתך בעת ההיא:
ואשר באת עתה לפקפק על דברי מדברי הישועות יעקב בס' ל"ח שמביא דעת ראשוני' דהיכי שנפל הספק בתחילת הענין איך הי' כוונתו בזה מהני דברי' שבלב לברר הכוונה אבל היכא שהדברים שבלב באים לעקור הדבר שבפיו אז נחשב דברי' שבלב עכ"ל ע"כ רצית לומר כיון שכתבת בשם הב"י הואיל שלא הפסיק בלי ספק גם בשעת מעשה הי' דעתו כאשר התנה. א"כ הוה כנפל הספק בתחילת הענין איך הי' כוונתו ומהני בזה דברי' שבלב הנה לענ"ד טעות הוא כי שאני התם היכא דבשעת מעשה בתחילת ענין הוה ספק אין הדברי' שבלב סותרי' המעשה ורק פרושי קא מפרשו את הענין וכמו שאמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים אבל הכא בשעה שקידשה הי' המעשה והדיבור ברור באין ספק בו ואין כאן פרושי קא מפרש רק הדברי' שבלב סותרי' המעשה המבורר ע"כ אמרי' דאין דברי' שבלב יכולים לעקור מעשה ודאי באין דברים מוכיחים וגם הרב בעל ישועות יעקב בס' ל"ח בא"ה ע' ס"ק ט"ו לא כתב כן רק שם בקידשה על תנאי וכנסה סתם דלפי שיטת התוס' הואיל שכנסה סתם מחל התנאי ואנן אמרי' שכן הי' בשעת קדושין מכח סברה זו דחזינן דכנסה סתם, א"כ עכר"ח צ"ל דזהו דבר ברור דמחל התנאי דאם נימא דספיקא הוא למה צריכה גט הא הוה דברי' שבלב מש"ה כתב שם דלפי דמסיק הטעם משום דא"א עושה בעילתו בעילת זנות ומקדשה בביאה א"כ אף מספק צריכה גט דלא נחשב דבר שבלב הואיל ונפל הספק בענין חדש יעוי"ש והיינו כנ"ל שבשעת מעשה הי' הספק איך הי' כונתו יעו"ש ואין כאן דבר שסותר המעשה כי המעשה גופא שהיא הבעילה אינו נודע אם היתה לקדושין או לזנות והוא בספק ע"כ אם היתה כונתו לקדושין אין כאן שום דבר סותר רק מברר הדבר שהי' בספק וק"ל ובסוגיא דקידשה על תנאי הייתי כבר מזלי' בסברה זו זה שנים כבירים לתרץ שיטת הרא"ש באה"ע ס' ל"ט מה שהביא הב"ש דצריך עדי יחוד בקידש על תנאי ובעל דצריכה גט מספק הטעם דסובר הרא"ש דאין הקדושין חלין למפרע יעוי"ש והקשה האבני מלואים הא הרא"ש סובר דמהני מחילת התנאי אף בדבר שאינו של ממון דאתי דיבור ומבטל דיבור א"כ הקדושין יכולי' לחול למפרע:
והי' נ"ל כי באמת צריך להבין אמאי מקודשת מספק עכר"ח הטעם מחמת שהי' דעתו מעיקרא באם אח"כ לא יקפיד יהי' קדושיו קדושין וכ"ז אם הוה ידעינן בבירור שבעת כניסה מחל התנאי א"כ אף שמחילה הוה רק דברי' שבלב מ"מ הווין דברי' כי דברי' שמוכחים לכל הוה דברי' אבל לרבה דרק ספוקי מספקא לן אי מוחל או לא תקשי שפיר דהוה דברי' שבלב דאינם מוכחי דסותרים לדיבור התנאי א"ו דאמרי' דהספק הוא דילמא עכשיו מקדשה בביאה ע"כ אף שיש ספק שהי' בלבו לקדשה מהני לשווי ספק קדושין שמא מחל בלבו ואין דברי'. שבלבו סותרי' מעשה הקדושין כי אנן מספקינן בגוף המעשה ובמעשה גופא שהיא הבעילה אנו מסופקי' אם הי' כוונתו לקדושין או לא ולפ"ז שאין הקדושין כי אם עכשיו בשעת הבעילה שפיר מצריך הרא"ש עדי יחוד דווקא:
ויעוי' בתוס' כתובות דף ע"ג ד"ה אלא טעמא דרב דאין אדם עושה בעילתו ב"ז וכתבו דצריך לומר שמחמת כך מתכוין לקדשה בבעילה דאי דמוחל התנאי וחלו קדושי כסף א"כ מה פריך וכו' לעיל והנה צריך להבין דברי התוס' ד"ה בהאי קאמר רב דמפורשי' הגמרא יבמות דאי איתמר בהאי בהא קאמר רב משום דאיכא תנאי אית לן למימר דאחלי התנאי והי' בדעתו שיחולו קדושי כסף יעוי"ש ולכאורה הם שלא כדברי תוס' בד"ה אלא טעמא וכו' שלא רצו לפרש כן רק שמקדשה בביאה אבל נראה דא"ש כי התו' בד"ה אלא טעמא סברו כמו בקטנה שקידשה והגדילה דאמרי' שמקדשה בבעילה כמו כן בודאי גם בקידש על תנאי ובעלה אמרי' כך דמקדשה בבעילה אבל התם ביבמות דאמרינן אי הוה תנו הך כלומר הך דקידש ע"ת ולא הך דקידשה כשהיא קטנה א"כ לא הוה ידעינן הסברה דמקדשה בבעילה רק מש"ה מקודשת דמחל התנאי והי' בדעתו שיחולו קדושי כסף להכי אמר רב דמקודשת אבל בקטנה שלא מיאנה דליכא למימר דמחל התנאי הואיל דליכא שום תנאי הו"א דרק על הקדושין ראשוני' בעל קמ"ל דמקדשה מ"מ בביאה והשתא דקמ"ל דמקדשה בבעילה ואין דעתו על הקדושין ראשוני' הדרינן שוב לסברה דגם בקידשה על תנאי ובעל אמרי' דמקדשה בבעילה וכמו שכתבו התוס' בד"ה אלא טעמא דרב וכוי הנ"ל אך קשה דלמה לא אמרו בגמרא כתובות ג"כ הצריכתא דאי איתמר בהך כלומר הך דקידשה על תנאי הו"א בהא קאמר רב כמו שאמרו ביבמות והיא היא קו' התו' שם אבל לפי שהבאנו לעיל אתי שפיר די"ל דהסוגי' בכתובות עבדא הגמרא הצריכותא אף לפי המסקנא דמה שסובר הרב דצריכה גט הוא רק מספק וא"כ אי אפשר לומר דלהכי סובר הרב דמקודשת דמחל התנאי והוה קדושי' ראשוני' חלים ז"א דא"כ תהדר הקושי אי מחמת הקדושין הראשוני' הוה שוב מחילתו התנאי דברי' שבלב דאינן דברי' ומוכח לכל ליכא הואיל דספוקי מספקא לן אי מחל התנאי או לא וליכא עכ"פ אומדנא דמוכח לכל א"ו הא דסובר רב דצריכה גט עכר"ח שמקדשה עתה בבעילה והשתא ליכא דברי' הסותרי' ז"א כיון דבמעשה גופא מספקא לן אם הי' כוונתו לקדושין או לא אבל ביבמות אזלא הגמרא אליבא דאביי שסובר דאליבא דרב צריך גט מחמת ודאי ולא מחמת ספק א"כ שפיר י"ל דהו"א דאינו מקדשה בביאה רק דמחל התנאי והקדושי' ראשוני' תלין וליכא דברי' שבלב דהוה אומדנא דמוכח לכל שמחל אליבא דאביי:
אבל יש להקשות אם נימא דקו' הגמרא בכתובו' הא איפלגו חדא זימנא אזלא אליבא דרבה דרב דמצריך גט אף מספק א"כ שוב לא קשה קו' הגמרא הא איפלגו בי' חדא זימנא דהתם אשמעינן מקטנה שלא מיאנה דמקודשת בוודאי כקו' התו' בד"ה דהא איפלגו בי' חדא זימנא רק יעוי' באבני מלואים אה"ע ח"ד ס' ל"ט ס"ק ח' בדבריו יש לתרץ קו' התו' הנ"ל אכן דבריו שם צל"ע מה שכתב כיון דסבר רב בקידשה על תנאי וכנסה סתם צריכה גט נהי דנימא דצריכה גט מספק מ"מ כיון דעכ"פ צריכה גט תו ליכא למימר בנשואין דקדושי טעות הי' ומותר באחותה ז"א דהא דכל שנישאת סוף סוף צריכה גט ואסור באחותה וכיון דתו ליכא גזירה דיאמרו מותר באחותה א"כ לאחר נשואין קדושין הדרא וכל דהדרא קדושין אחר הנשואין ממילא מקדשה בקדושי כסף קדושי וודאי עכ"ל והיינו אף דבעל ע"ד קדושין ראשוני' מ"מ מקודשת וודאי דהוה כמי שקידשה אז שתתקדש אחר שלשים יום דאפי' נתאכלו מעות מקודשת כיון דאם חזרה הוה הקדושין הדרא. וא"ל דלא הווי הדרא הכסף כיון שהגדילה צריכה גט ואסור באחותה ואי הוה הכסף הדרא אז יאמרו שמותר באחותה ז"א הואיל שב"כ וב"כ הוא אסור באחותה מחמת הנשואין של אח"כ דילמא קידשה שוב אח"כ בביאה יעוי"ש ולפע"ד דבאמת צריך לעיין עיקר הדין בכל קדושי ספק דכסף קדושין הדרא במאי תהי' שוב מקודשת הא לאו מידי יהב לה וכפי השקפה ראשונה הי' נראה הואיל דדינא של רמ"א שם בס"ג נובע מהא דמרדכי פ' המדיר דקדושי ספק לכ"ע לאו לטבועין ניתנו הוא במומין שהספק הוא אם נולדו המומים קודם אירסין אז אחר אירסין א"כ להך ספק שנולדו המומים אח"כ אז נתן לה כסף בשעת קדושין והי' לה בשעת קדושין מעות אף שצריכה אח"כ לחזור מ"מ להך צד שנולדו המומין אח"כ הי' לה כסף עד עת החזרה אבל היכא דהספק הוא אי חיילי הקדושי' תיכף או לא ומחמת הספק צריכה תיכף להחזיר אף שלא כדין תחזור להך צד דיש קדושין ב"כ וב"כ לאו מידי יהב לה בשעת קדושין הואיל דצריכה תיכף להחזיר והי' נראה לכאור' דבקדושי ספק דעלמא א"צ להחזיר כסף קדושי' דאם תהי' מחויבת להחזיר לאו מידי קא יהב לה אכן מסתימת דברי רמ"א נרא' דלאו דוקא במומין רק בבל קדושי ספק צריכה להחזיר כסף קדושיה ועכר"ח צ"ל הטעם כמו שכתבו בקדושי וודאי אם חזרו הצדדים שצריכה להחזיר כסף קדושיה ולא תקשי במאי מקדש' ע"כ צ"ל דמקדש' על תנאי כך באם תתבטל אח"כ הקדושין יהי' ניתן לה הכסף קדושין ע"מ להחזיר א"כ עד אותו זמן הכסף קדושין שייך לה ע"מ להחזיר אח"כ ואף שפסקינן דכסף קדושין לטבועין ניתנו ונותנם לחלוטין אבל הרמ"א סובר דבקדושי ספק ודאי אינו ניתנו לטבועין רק ע"מ להחזיר ועד אותו זמן שהקדושין יתבטלו לגמרי הכסף קדושין שלה היא וק"ל ובהכי מתורץ מה שהתפלאו איזה מאחרונים על הקצה"ח בקונטרס הספיקות שהעלה אם התופס מספק לשיטת הנך פוסקים דתקפו כהן מוציאין מידו אם התופס קידש אשה באותו חפץ אין הקדושין חלין כיון דלאו מידי יהב לה ותמהו איך יפרנס כל קדושי ספק דצריכ' להחזיר ותקשי הא לאו מידי יהב לה ז"א בשלמ' בשאר קדושי ספק אמרי' דנותן לה הכסף קדושין ע"מ להחזיר לו אם יתבטלו הקדושין אח"כ אפי' ע"י גט אבל התופס נתינתו אפי' ע"מ להחזיר לאו כלום הוא הואיל דלאו דילי' הוא ואין כחו ליתן שום מתנה להכי שפיר כתב הקצה"ח דאינה מקודשת אכן צל"ע אם אמרי' דבכל קדושי ספק נותן לה רק ע"מ להחזיר א"כ למה אמרי' דהיכא דצריכה גט לא הדרא כסף קדושי' שמא יאמרו מותר באחותה ותקשי הא מ"מ הוא נותן לה הכסף קדושיה רק ע"מ להחזיר א"כ אינה מחזרת לו הכסף ממילא הקדושין בטלין אבל ז"א אחרי שהדין הוא דאין הכסף קדושין חוזרין משום שמא יאמרו דמותר באחותה אמרי' דנותן לה שיהי' הכסף קדושין שלה הואיל דהדין הוא כן ואין להקשות דילמא טעה באידך מ"ד דב"כ וב"כ הדרא כסף קדושיה ונותן לה רק ע"מ להחזיר ז"א כי אמרי' אף שהי' בדעתו כך הוה דברי' שבלב דאינן דברי' ומוכח לכל ליכא דהי' דעתו בוודאי כך ז"א דילמא ידע הדין דאין הקדושין הדרא שמא יאמרו דמותר באחות' א"כ לאו מוכח לכל הוא ולפי דברינו איך שייך בקטנ' שהגדיל' לומר בשעת בטיל' אף דעל דעת קדושין ראשוני' בעל ג"כ מקודשת מכח קדושי כסף כיון לאחר נשואין הדרא הקדושין והי' כוונתו ע"מ להחזיר ז"א דזה הוה דברי' שבלב דילמא הוא סובר דגם בנשואין יש תנאי א"כ גם לאחר נשואין כסף קדושין לא הדרא ואינו מוכח דוודאי הי' כוונתו ע"מ להחזיר בשלמא אי אמרי' ודאי אין תנאי בנשואין דאין אדם נושא אשה על תנאי א"כ א"ל דהי' דעתו שיש תנא בנשואין אבל אם אמרי' דספק הוא שוב י"ל דהוא סבר דיש תנאי בנשואין ואז הדין דגם בנישאת אין כסף הדרא בקטנ' שהגדילה:
וע"פ הנ"ל יש לישב קו' המקנ' על הב"ש בס' ל"ט ס"ק י"א שהוכיח לדעת הטור בנולדו בה מומין וא"י אי קודם אירוסין או אחר אירוסין דהקדושין בטלין וא"צ גט מדכתב שצריכה להחזיר לו כסף קדושין דאי הוה צריכה גט אז אין הקדושין חוזרין משום יאמרו וכתב המקנ' דילמא צריכ' גט מחמת שהיא טוענת ברי ושווי' נפש' חתיכה דאסור' יעוי"ש אבל לפי הנ"ל א"ש דשפיר מוכיח הטור מדכתב צריכ' להחזיר לו כסף א"כ אמאי צריכ' גט הא תקשי במאי תתקדש וא"ל דהי' בדעתו שיהי' הכסף קדושין שלה על תנאי ע"מ להחזיר לו כסף קדושיה ז"א כי זה א"ש היכא דמקדש' קדושי וודאי או היכא שיש קדושי ספק ע"כ איכא למימר כיון דידע שתהי' צריכ' גט ממילא הסכים שלא תהדר לו הכסף משום שמא יאמרו אבל הכא איכא אומדנא שנתן לה הכסף רק שלא יהי' בה מומין אבל אם ימצא בה מומין ואנן אמרי' כ"נ וכ"ה כמו שכתב הב"ש דוודאי הי' בה המומין עוד קודם זה. והוה מקח טעות ע"כ הוה כאלו ידעינן דהי' בה מומין מקודם ועל אופן זה יש אומדנא שלא נתן לו כלל הכסף א"כ ע"כ ר"ח צריכ' להחזיר לו הכסף ובמאי תתקדש ומוכיח הטור שפיר מדכתב דצריכ' להחזיר לו הכסף ע"כ ר"ח הקדושין בטלים הואיל דלאו אדעתי' שיהי' בה מומים נתן לה א"כ למה שוב צריכ' גט הא תקשי במאי תתקדש וא"ל משום דשוי' נעשה חתיכ' דאסור' הואיל שאמר' דנולדו בה המומין אח"כ ז"א מ"מ הוא לא נתן לה כלל הכסף תיכף מעיקרא באם בה מומין כיון שנחליט מכח כ"נ וכ"ה שהי' בה המומין מקודם ואם לא נתן לה כלל הכסף אדעתא דהכי במאי תתקדש וע"כ לא שייך כלל דשווי' על עצמ' חתד"א:
ובעיקר הדבר שכתב האבני מלואים בס' ל"ט ס"ק א' בקידשה סתם וכנסה סתם להכי תצא שלא בכתובה אע"ג דאחולי אחלי אין כאן קדושין דבמה תתקדש חופה אינה קונה וכסף קדושין לית לי' מידי גבה הואיל דצריכה גט מספק מחמת שקידשה סתם משום זה אין הקדושין חוזרין שמא יאמרו דמותר באחותה א"כ אין בה אלא קדושי ספק מחמת שקידשה סתם א"כ במאי תהי כנשואה הא חופה אינה קונה וכסף הקדושין כבר לטבועין ניתנו אע"ג דאינו חפץ באשה נדרנית מ"מ כיון דצריכה גט מספק תו לית לי' כסף גבה וא"כ מה הדר ומקדש בשעת כניסה להיות קדושי וודאי ואינו אלא ספק קדושי יעו"ש ולענ"ד ז"א היכא דהיא מקודשת מספק וחזרה היא או חזר הוא בוודאי א"צ להחזיר לו הכסף הקדושין שמא יאמרו דמותר באחותה וכ"ז היכא שלא יבאו לידי נשואין יאמרו דקדושי טעות נינהו ומותר באחותה אבל היכא שכנסה סתם והיא והם מתרצים בקדושין וודאי אמרי' אז דעל זה אופן יש לו גבה הכסף הקרומין שתתקדש בו כי למה לית לי גבה מידי ולאמר דאם נימא דתצרך להחזיר יאמרו דקדושי טעות נינהו ז"א היכא דאינו רוצה שתחזיר לו הכסף רק שיהי' הכסף זה לה לקדושי וודאי ולא על ספק והיא מתרצית לקידושין בוודאי הדין הוא שיש לי' גבה מידי על אופן זה דאם לא תתרצה לו שיהי' הכסף לה לקדושי כסף בוודאי הכסף גזול הוא בידה בשלמא אם לא היתה מתרצית להתקדש ולהנשא לו כלל אז אמרי' שפיר מה לה לעשות אם אין רצונה להנשא לו או אם הוא אינו רוצה לישא אותה א"כ מש"ה אי אפשר שנפסוק שתחזור לו גם כן הכסף כי חיישינן שמא יאמרו דמותר באחותה ומה לה לעשות להכי פטורה מלהחזיר לו הססף אבל היכא דמתרצים להנשא ואינם חוזרי' מהנשואין מהדין הוא שיש לו גבה הכסף שתתקדש בו הואיל דליכא חששא שמא יאמרו דמותר באחותה ז"א כי אנן אמרי' שיש לי' גבה מידי על אופן שתתקדש בו בוודאי עמיה כנשואה ואז פ"ע יודעים דאסור באחותה והא ראי' נלע"ד מהא שאמרו בקדושין פ' האומר לטעמא דרב דמספקא לי' ממעכשיו ולאחר ל' יום אי תנאי הוה או חזרה אם קידש אחד מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקידשה מעכשיו ולאחר עשרים יום ובא עוד אחר וקידשה מעכשיו ולאחר עשרה ימים דמראשון ואחרון צריכה גט מספק ומאמצעי א"צ גט במ"נ דאי תנאי הוה הקדושין של ראשון מהני ואי חזרה הוה של אחרון קדושין יעו"ש וכתב הר"ן ה"ה דהוה מצי לאשמעינן בשני אנשים א' קידשה מעכשיו ולאחר ל' יום והשני קידשה מעכשיו ולאחר מ' יום דמראשון צריכה גט מספק דלמא תנאי הוא ומאחרון א"צ גט כי במ"נ אם תנאי הוה של הראשון הוה קדושין ואי חזרה הוה ג"כ חלו קדושין של ראשון לאחר ל' יום ולא חלו שוב קדושין של שני שקידשה לאחר מ' יום יעו"ש וא"כ תיקשי אמאי היכי דחזרה הוה קדושי הראשון מהני במאי תתקדש בכלות ל' יום הא אז לית לי' גבה מידי דאף אם תחזור בתוך כך גם כן הכסף קדושין לא הדרא הואיל דאנן מצרכינן לה גיטא דילמא תנאי הוה ואיכא חששא שהוא יאמרו דמותר באחותה א"כ אי אפשר לה להתקדש אחר ל' יום ואם חזרה הוה אין קדושיה קדושין בכלות למ"ד והקדושין של השני שקידשה מעכשיו ולאחר מ' יום חלין אחר מ' יום דאם תימא דאינן חלים אז מחמת שלית לי' גבה מידי שתתקדש בו לאחר מ' הואיל דצריכה גט משום ספק עכ"פ דילמא תנאי הוה והיכא דצריכה גט כסף קדושין לא הדרא ז"א אם תאמר דכסף קדושיה לא הדרה דצריכה גט דילמא תנאי הוה הנה וודאי הקדושין של הראשון חל ולא הקדושין שלו א"כ ממילא צריכה להחזיר לו הכסף קדושין אם תחזור בהקדושין וא"כ יכולה להתקדש לאחר מ' יום דהכסף שיש לה ת"י ממנו א"ו כמו שכתבתי לעיל אף דחזרה הוה הואיל שמתרצים להתקדש אחר ל' יום אמרי' דמ"מ יש לו גבה הכסף קדושין שתתקדש בו כיון שלענין שתתקדש בו כיון שלענין שתתקדש בו באמת הכסף שלו הוא הואיל דכ"ע יהיו יודעים דאסור באחותה מכח קדושיה אמרי' דכסף שלו הוא שתתקדש בו: