שות ברכת אברהם· רבי אברהם נפתלי הירץ ינר
ברכת אברהם
סימן ז:
נפשו היפה בשאלתו ממני טעמי ונמוקי מה שכתבתי לו בדבר הנידן שאחד נתן חפץ לחבירו במתנה בתנאי שישלם לו סך כך וכך אחר זמן פלוני והתנה עמו בפירוש באם לא ישלמו לא אזי לא יהי' הדבר נקנה לו ובין כך ובין כך מכר הנותן אותו חפץ לאחר בק"ג והחפץ בשעת המכירה הי' ביד המקבל מתנה והנותן חייב מנה לאיזה מלוה והמלוה עשה עיקול בב"ד לאותו חפץ על חובו מכח שעדר"נ ורוצה המלוה שיהי' המקבל מתנה הראשון משועבד לו מדר"נ מחמת שצריך לשלם להנותן הסך כו"כ ורוצה לבטל המכירה דהוה כמוכר דבר שאינו ברשותו כיון שאין הנפקד רשאי להחזיר להמפקיד החפץ בלי ב"ד יעוי' קצה"ח ס' שנ"ה ס' וי"ו והוה כאלו אינו ברשותו להקנות וצל"ע וכתבתי לו להנך דיעות דגבי פקדון לא שייך שעבודא דר"נ כמבואר בח"מ ס' פ"ו סעיף ד' ובאחרונים שם אין המקבל מתנה משועבד כלל הואיל שאין עליו חיוב לשלם הסך הנ"ל כי אין בעל התנאי מחויב לקיים התנאי יעוי' בדף ל' גיטין ע"ה והברירה בידו שלא ישלם והמתנה יהי' בטילה ויהי' החפץ בידו רק כפקדון ופקדון ל"ש שרר"נ כי שומר מתחייב רק משעת פשיעה לכמה סוברי' ואם אין החפץ בידו רק כפקדון שוב זכה בו אותו אחר וב"כ וב"כ אין להמלוה זכות בו ואף אם יתן המעות להנותן והחפץ יהי' קנוי לו אבל עכ"פ אינו חל עליו חיוב הגוף אפשר דבכעין זה ל"ש שדר"נ כלל הואיל דאף אם לא ירצה לשלם יהי' רק החפץ להקונה האחרון ואינו מחויב המקבל לשלם לו כ"א להחזיר החפץ בעינו:
וכתבתי שעדיין צ"לע בזה כי י"ל היכא דרוצה המקבל להחזיק שיהי' החפץ שלו מוטל ממילא עליו החיוב לשלם הממון כמו שהתנה אם לא ירצה לשלם אזי המתנה בטילה והחפץ שמחזיק לו המקבל לשלו ולא ירצה להחזיר החפץ אזי החפץ בידו כגזל ולא נקנה לאחר הואיל שא"י להקנות דבר שאין ברשותו ותיכף מוטל עליו חיוב השבה ממילא משועבד להמלוה של הנותן אבל כ"ז היכא דאינו רוצה לשלם ורוצה להחזיק החפץ בידו כגזל אבל היכא שאומר אינני רוצה החפץ בגזל רק לשלם המעות אפשר דל"ש שדר"נ: ומעלתו רצה לדון עפ"ז ג"כ באם א' מכר חפץ לחבירו בהקפה לזמן והלוקח אומר שאין לו מעות עתה לשלם לו לזמן שהתנה דג"כ בטל המקח לדעת הב"ח בס' צ"ו יעוי' בא"ה בב"ש ס' צ' ולדעת אחרוני' הקצה"ח בס' ק"ד ס"ק י"ד איננו מתקנה רק מדינא הוא ויעוי' בנתיבות ח"מ ס' ק"ץ ס"ק ז' וז"ל כיון שתובע מעות והלוקח טוען שאין לו לשלם יכול המוכר לבטל המקח וכשלא נתן המעות ל"א דהוה המעות כחוב עליו רק שהמקח בטל לגמרי כשאינו נותן המעות והוא רק כשומר יעו"ש א"כ כמו כן נמי דאינו משועבד הלוקח להמלוה של המוכר בשדר"נ כמו שכתבתי על נידן מקבל מתנה הנ"ל אבל ידידי אין נידן דידי' דומה לנידן שכתבתי כי במוכר חפץ סתם בלי תנאי אמרי' כיון שזכה זה נתחייב בחליפיו והלוקח משועבד לשלם למוכר חליפי המכר ממילא משועבד להמלוה של מוכר אותן הדמים מכח שדר"נ כי הברירה בידו של מוכר לקיים המכר. והלוקח ג"כ מחויב הדמים ומכש"כ במוכר חפץ וזוקף הדמים במלוה לענ"ד גם הב"ח מודה שאין המקח בטל כי בעייל ונפק אזוזי גופא בזקף דמי המכר במלוה אינו מבטל המקח ולפ"ז לא קשה קושי' הקצה"ח בס' ק"ד בסוגי' דשבח ופשוט הוא לענ"ד ועפ"ז אפשר לומר הא דאמרי' בע"ז פ' השוכר את הפועל ס"ג בנתן לה ואח"כ בא עליה מותר ופריך הגמרא לכי בא עליה ליחול עלי' איסור אתנן למפרע א"ר אלעזר בשקדמה והקריבתו ה"ד אי דאמר לה קני לך מעכשיו פשיטא דשרי ופרש"י אע"ג דע"מ ביאה יהבה נהלי' כיון דמקמי ביאה יהבה נהלי' לאו שכר ביאה היא ואי דלא אמר לה קני לך מעכשיו היכא מצי מקרבי' איש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו יעוי"ש וכתב הריטב"א ז"ל כלומר שאינו שלו ולישנא קלילא נקט יעוי"ש. עוד הביא קושי בשם מורו הרשב"א וז"ל הקשה מורי הרשב"א דהכא שלו וברשותו הוא כיון דמשכתי' קניתי' במשיכה ואי משום דלא בא עלי' אין הבעילה אלא דמים וכל ה שמשך ופסק דמים קנה אע"פ שלא פרע ואין המעות אלא כחוב אצל הלוקח יעוי"ש:
ולפי מה שכתבנו א"ש קצת כי נודע שיטת רש"י בפסחי' ל"א על פלוגתא דאביי ורבא אמרו שם היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע ל"פ דאתי מלוה וטריף וז"ל רש"י שם אפי' לרבא דאמר דעד עכשיו הי' ברשות לוה דאין מכירתו לאחרים ואין הקדישו הקדש שהרי מושכנים הם למלוה ואע"ג שהן שלו אינו ברשותו ורחמנא אמר איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל רש"י הרי לשיטת הרש"י השיעבוד עושה שהשדה המשועבדת אינו ברשותו של לוה הוא וכתב הקצה"ח בס' קי"ז ס"ק ב' וז"ל, וכ"ת א"כ כי אתי אחר כך לוה ומסלק לב"ח בזוזי נמי תתבטל המכירה כיון דבשעת המכירה הוה אינו ברשותו דז"א הא למה זה דומה לאומר לחבירו שרה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדש חל ההקדש כיון דבידו לפדותו ולהכי כשפודה הלוה חל ההקדש והמכירה למפרע עכ"ל:
וכבר כתבתי בתשובתי למעלה בשם הרב בעל ס' בית אפרי' יו"ד שאלה ס"ו דאין ההקדש למפרע אף כשפודה רק אח"כ בשעה שפודה וקודם שפודה אינו חל ההקדש דבעת ההיא כל כמה שלא פדה הוה אינו ברשותו א"כ לכאורה לפ"ז י"ל דקו' הגמ' בע"ז כך היא אי דאמר לה קני לך מעכשיו מתנה בעלמא היא דיהב לה נהלי' דהא ליתא בשעת ביאה אע"ג דע"מ ביאה יהבה נהלי' ואלו הי' האתנן בשעת ביאה אין כל כך פשיטא דנתן לה ואח"כ בא עלי' מותר אע"ג דקנתה האתנן למפרע מ"מ הואיל דרק בקיום התנאי של ביאה הוא גמר הקנין וכמ"ש המ"ל פ"ו מה"ג שהבאתיו לעיל אע"ג דקידש אשה מעכשיו ולאחר ל' יום אע"ג דתנאי הוא מ"מ א"י לגרש קודם שלשים יום כי גמר הקדושין הוא רק אח"כ בקיום התנאי יעוי"ש א"כ הוא ג"כ אם הי' האתנן בעין בשעת קיום התנאי ואז נגמר המתנה דהוה עלי' שם אתנן כאשר הרב בעל מחנה אפרי' בה' מכירה וקנין מעות בס' י"ב כותב כן ג"כ מדינא היכא דהוא בעינא הוה אתנן אבל בקדמה והקריבתה אי אמר לה קני לך מעכשיו ובשעת ביאה אינו בעולם האתנן. פשיטא דלא חשיב אתנן בזה ואי לא אמר לה מעכשיו א"כ אינו כ"כ פשיטות דיהי' מותר הואיל דבזכות האתנן נתחייבת בחליפיו היינו הבעילה כמו שאמרי' בכ"מ כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו והו"א הואיל דנתחייבה ע"י האתנן להבעל שם אתנן עלי' וקמ"ל דמותר על זה שפיר הקשה הגמרא היכי מצי מקדשי כלומר בשלמא באמר לה קני לך מעכשיו אז אינה מחייבת כלל להבעל לו רק הברירה בידה שלא תבעל והמתנה יהי' באמת בטילה אבל עכ"פ אין עלי' חיוב הגוף להבעל לו ע"כ באם הקריבתה כבר ואח"כ תבעל לו לאו אתנן הוא אבל אם לא אמר לה קני לך מעכשיו ואשמעינן דהו"א הואיל כי שזכה באתנן נתחייב בחליפיו וכקו' הרשב"א דאין הבעילה אלא דמים אבל עכ"פ חוב עליה להבעל לו וכמו שכתב המ"ל ה' ריבית אף חיוב שמתחייב אדם א"ע באיסור מחמת זה לא פקע חיובו א"כ שוב הטלה של האתנן משועבד לחיובה ולשיטת רש"י השיעבוד עושה בכל מקום הדבר המשועבד שיהי' כאלו אינו ברשותו ושפיר הקשה הגמרא היכא מצית מקרבה איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ולא קשה קו' הרשב"א הא הביאה אינה אלא דמים וכחוב אצל הלוקח ולפי הנ"ל ז"א אי הוה כחוב הוה הטלה אינו ברשות' עד היינו עד שתבעל כמ"ש בשם הרב בעל בית אפרי' וקודם זה אינו ברשותה ואיך מצי מקרבה ושפיר הקשה הגמרא:
אבל קשה הא אנן פסקינן בהקדיש המשכיר בית סתם אף דהקדש אינו מפקיע מידי שיעבוד מ"מ הואיל דחל השיעבוד על בתים אחרים ג"כ יכול להקדישו ויכול ליתן לשוכר בית אחר יעוי' ביו"ד ס' רכ"א ס"ק מ"ה וכמו כן יכול הלוה להקדיש משכון השוה יותר על חובו הואיל שיש לו שיעבוד עכ"פ כנגד חובו יעוי"ש בס"ק מ"ד ומ"ה ביו"ד הנ"ל א"כ קשה איך שייך לומר דהטלה משועבד להביאה אם יש לה שאר נכסי' שיהי' משועבדי' על הביאה שהיא דמי הטלה יכול ההקדש לחול שפיר על הטלה דאין לו על הטלה דווקא שעבודו אם נשאר לו לשיעבוד שאר נכסים ולא גרע מהקדיש הלוה הנשאר ממשכון שהוא יותר על החוב שחל ההקדש על המותר א"כ שפיר יכול הקדש לחול על הטלה ולא שייך לומר דהטלה משועבד על הביאה אם יש לה חוץ מטלה עוד נכסים שיהי' משועבדי' אבל גם זה אינו כי במוכר חפץ בעד דמים ואם לא ירצה לשלם הדמים כבר כתב הב"ח בס' צ"ו דשייך אותו חפץ בהחזרה למוכר כי בטל המקח והוא מדינא ע"כ בוודאי רק הטלה משועבד אף שיש שאר משועבדי' מ"מ הואיל שהטלה הדרה למרי' כמ"ש הב"ח ממילא הוא משועבד להביאה הואיל שלא יכולה לסלקו בדבר אחר וכמ"ש הב"ח ולפ"ז שפיר חשיב שוב כאינו ברשותה והקשה הגמרא שפיר מי מצית מקרבה:
כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וק"ל:
ועיין בנ"י פ' הזהב שכתב מי שמשך חפץ מחבירו והתנה ליתן לו חטים חדשים חייב ליתן לו כמו שפסק חטים דווקא ויעוי' בקצה"ח ס' רמ"א סעיף י"ב ע"ש א"כ אם אינה נבעלת בשעבודה הדרא הטלה למרי' ואגב זה אכתוב ג"כ מה שעולה על רעיוני להביא קצת ראי' לדברי הרב בעל בית אפרי' היא היכא דכל כמה שלא זכה בהשדה אף כשזוכה בה אח"כ אינו חל כ"א להבא וכמו כן באם אמר על ככר הפקר לכשאזכה בה יהי' הקרש אף שבידו לפדותה כל כמה דלא זכה בה אינו הקדש. יעוי' ביו"ד ס' רכ"א בש"ך שם ס"ק מ"ג שכתב בשם הרא"ש ז"ל. ומה שדוחק א"ע לחלק בין המקדיש בית המושכר דחל ההקדש על יתר מהחוב ואסור השוכר לדור בו אבל באומר קונם המלוה גם על יתר מהחוב אינו חל ההקדש ומטעמא שכתב הרא"ש הואיל שאין איסור הנאה חל על גוף הקרקע יעוי"ש שבאמת אמרו קונמות כקדושת הגוף דמי יעוי"ש גם מה שכתבו הואיל דאלומי רבנן לשעבודי' דמלוה להכי לא חל אף על המותר מחוב יעוי"ש וכוונתם הוא לענ"ד הואיל דבאם יהי' חל על המותר יהי' אסור המלוה בכולו הואיל דהחלקים מעורבבים וכמ"ש תוס' בעירכין דף כ"א בד"ה ע"כ לא יהי' המלוה יכול לגבות אף מקצת על חובו דילמא אותו מקצת הוא של חבירו הלוה שאסור עליו בקונם הואיל דפסקינן בכ"מ אין ברירה ודילמא נהנה מאותו חלק מה שחל הקונם ואין לדמות זה לדברי הטור ח"מ ס' ק"פ הובא ברמ"א ביו"ד ס' רכ"ו דכתב דה"ה לב' שותפים במטלטלים ובכל דבר כשאסר א' בקונם על חבירו אם יש בו דין חלוקה אסורים קודם חלוקה אבל לאחר חלוקה מותר יעוי"ש כי שאני התם כמ"ש הר"ן בנדרי' דף מ"ו ע"ב דאנן סהדי דע"מ כן נשתתפו שלא יוכל א' מהם לאסרו על חבירו יעוי"ש אבל זה לא שייך הכא כלל ע"כ אמרי' דאלומי רבנן לשעבודי' ואמרי' דכל השדה שייך למלוה כל זמן שלא גבה את חובו מכח הפקר ב"ד הפקר ואין הלוה יכול לאסור דבר שאינו שלו אבל מ"מ קשה הא לא עדיף האי הפקר ב"ד מהפקר דעלמא אם אמר על ככר של הפקר יהי' הקדש היכא שבידו לזכותו על ההפקר מהני ההקדש כן נמי הכא אף דאלומי רבנן לשעבודי' ואמרי' הפקר ב"ד הפקר אמאי לא יהי' מהני ההקדש על יתר מחובו הא בידו של הלוה ליתן למלוה נגד חובו וממילא המותר יהי' שלו ויהי' חל הקונם על המותר וא"ל דאלומי לשעבודי' כי ב"כ וב"כ אינו רק כהפקר ועל הפקר היכא שהוא בידו מהני הקדש א"ו כמו שכתבנו בשם הרב בית אפרי' אפי' שיש בידו אין ההקדש חל כל זמן שלא זכה בו למפרע להכי לא מהני הקונם לאסור השדה על המלוה אבל אם נימא דהקדש חל למפרע מה מהני דאלומי רבנן לשעבודי' והוה הפקר ב"ד מ"מ אמאי לא מהני על המותר מחובו שבידו לסלק למלוה נגד החוב והמותר יהי' שלו וכל היכא שיש בידו מהני ההקדש א"ו דאינו חל למפרע אף היכא שיש בידו ובהפקר גופא כל כמה שלא זכה בו אינו חל ההקדש:
ולולי דמסתפינא אמינא דבאמת לא אלומי רבנן לשעבודי' שלא יהי' הקונם חל עליו אפי' נגד מה שמותר על החוב רק אפשר לומר דעל המותר מהחוב חל הקונם כי שלו הוא ולא אלומי כ"כ שעבודי' שיהי' חל גם על יתר מחובו ואין להקשות לפ"ז מה תקנתי' דאלומי רבנן הא כל לוה יאסר נכסיו על המלוה בקונם ואם על המותר מחויב יהי' חל הקונם אז יהי' אסור להנות ג"כ ממה שנגד חובו הואיל וחלקים מעורבבים וחיישינן דילמא החלק שגובה הוא של חבירו המותר על החוב שחל עליו הקונם הואיל דאין ברירה אך ז"א לענ"ד כי אנן אמרי' היכא שהוא רוצה לאסור נכסיו על המלוה בקונה אלומי רבנן לשעבודי' דמלוה מכח הפקר ב"ד הפקר ואליבא דפוסקי' שכח ב"ד אלים ג"כ לאוקמי הדבר ברשותו של חבירו. ע"כ הוה כאלו יש למלוה חלק בשדה נגד חובו ולא קשה דכל לוה יאסור נכסיו ז"א כי על נגד חובו גם המלוה יוכל לאסור חלקו על הלוה וככח שיש ללוה על יתר מחובו כן יש נמי למלוה חלק בשדה נגד חובו. א"כ ממילא לא קשה דכל בע"ח יעשה כן. כי ז"א. כמו שכתבתי כנ"ל:
וארווחנא בזה אפשר לתרץ דברי הרמב"ם. מה שכתב במדיר את אשתו מלהנות דיעמיד פרנס ולא אוקם באומר צאי מעשה ידך למזונותיך כאוקומתא של הגמרא כתובות דף ע' יעוי' בר"ן שם וכפי הנ"ל א"ש שבאמת הקונם חל על המותר ממה שמגיע לה ועל המותר חל הקונם ושוב אסור' לגבות אף נגד מה שמגיע לה הואיל דחלקים מעורבבים אמרי' אין בריר' כמו שכתבתי לעיל ולא קשה שוב קו' הגמרא היכא מצי מדיר לה כי קונם חב על המותר ולהכי כל חלק אסור דאמרי' אין ברירה לחומרא אבל קו' הגמרא י"ל דאזלא אליבא דמ"ד יש ברירה ושפיר אמרי' הואיל דנגד חובה לא חל הקונם משום דאלומי לה לשעבודא ע"כ מותרת ג"כ דאמרי דזהו חלקה אשר אלומי לה לשעבודה שיהי' שלה ולא חל הקונם ידידו אוהבו אברהם נ"ה יענר: