שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני יו"ד · סימן כו
שאלה יש לבאר בדין מכירת בני מעים לבני נת היכא דנטרפה בשחיטה ואם נתהוה איזה ספק בבהמה ועוף עד שהוא ספק נבילה אך הספק אינו במעשה השחיטה וכגון שהיה ספק בנקב בושט וכדומה. וכן יש לספוקי בספק במעשה השחיטה כגון שנמצא פגימה לאחר השחיטה ולדעת התוס' במס' ביצה (דף כ"ה ע"א) דלא הוה בזה חזקת אבר מן החי כיון דזבוחה לפניך ולא הוה אלא חזקת שאינה זבוחה ואצל ב"נ ל"ש חזקה זו ולא הוה אלא כשאר ספק ולהרמב"ם ז"ל לקולא מה"ת ואצל ב"נ לא גזרו רבנן איך הדין בבני מעים למוכרם לעכו"ם כיון שאין העולם נזהרים בזה. וכבר האריכו בזה רבותינו האחרונים ז"ל גם יתבאר בעה"י פסקי הרמב"ם ז"ל בדינים אלו ממה שהקשו עליו ז"ל בזה ומתחלה יתבאר קצת בהך דמכורח בני מעים לב"נ ואח"כ נבוא לדינים הנ"ל:
א
תשובה גרסינן במס' חולין (דף לג ע"א) אר"א ב"י ש"מ מדרשב"ל מזמנים ישראל על בני מעים ואין מזמנים כותים וכו' מי איכא מידי דלישראל שרי ולכותים אסור וכו'. תניא דלא כראב"י הרוצה לאכול וכו' יעו"ש וכן נפסק להלכה ביו"ד סי' כ"ז דהיכא דליכא הכשר שחיטה אסורין לבני נח. והפר"ח ביו"ד סי' הנ"ל השיג ע"ז דלא קיי"ל כר"ל יעוש"ה. וכבר השיג עליו הת"ש ופסק דהוי כמאן דמנחא בדיקולי והביא שם מהרמב"ן ז"ל דהיכא דנחתכו ב' הסימנים לכ"ע הוי כמאן דמנחא בדיקולי והא דקאמר ש"מ מדר"ל היינו או משום דהוא מרא דשמעתא או דס"ל כוותיה גם בסימן אחד עייש"ה. ולכאורה יש לכוון זאת בפי' רש"י ז"ל ד"ה ש"מ מדר"ל כו' אין מזמנים כו' משום ריאה כו' ולמה דייק רש"י ז"ל משום ריאה וי"ל דהיינו דזה דוקא לר"ל דגם בסימן אחד הוה כמאן דמנחא בדיקולי ומשו"ה דייק משום ריאה דהיינו בסימן אחד דהוא הקנה ג"כ נאסרה הריאה:
ולכאורה היה נלפע"ד די"ל קצח דמשו"ה קאמר ש"מ מדר"ל די"ל דגם ראב"י ידע שיש סברא לומר מי איכא מידי אלא דלר"ל לשיטתו שפיר למד הדין. והוא דקשה בזה מאי דקאמר תניא דלא כראב"י הרוצה לאכול מבהמה קידם שתצא נפשה חותך כזית בשר מביה"ש ומולחו וכו' אחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו. ויותר הו"ל להגמרא להקשות מהך ברייתא על ראב"י ולא לומר תניא דלא כוותיה כאלו אין עליו שום קושיא מזה וכבר עמדו בזה בספרי האחרונים ז"ל:
ולכאורה דאפשר לישב בפשיטות ע"פ דברי התוס' בחולין (דף לג ע"א) ד"ה אחד כנעני וא' ישראל מותרין בו משמע משום דטעמא דליכא מידי דלישראל שרי כו' ותימא כו' וא"ת דבפ' גה"נ (דף קב) דפליגי שם אם נוהג אבמ"ה בטמא ואמרינן מחלוקת בישראל אבל בב"נ ד"ה מוזהרין על הטמא כטהורין בשלמא לרבנן אע"ג דאין ישראל מוזהר על אבמה"ח דטמא מ"מ אסור לו משום טמא ולא משכחת כו' אלא לר"מ דאמר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה והאיכא אבמה"ח דחיות ועופות הטהורין דלישראל שרי ולכותים אסור כו' וי"ל דמ"מ אבמה"ח דידהו אסור משום דבעי שחיטה אע"ג דעו"ג אסור במשהו בשר גידין ועצם וישראל לא מיתסר אלא בכזית בשר הא אמר ר"י דחצי שיעור אסור מה"ת ולר"ל דאמר חצי שיעור מותר מה"ת דלמא לית ליה ההוא כללא אלא ס"ל כמ"ד הכא אין מזמנים כותים על ב"מ. ובאמת דדברי התוס' ז"ל אזלי גם לחכמים דס"ל דנוהג בעופות אך לא בטמאין וא"כ הא איכא מידי דהיינו אבמה"ח דטמאין דלעכו"ם נוהג אבר מן החי בטמאין ובמ"ש בשר וגידין ועצמות חייבין ובישראל מותר לר"ל בח"ש מטמא וע"ש בחידושי מהרש"א ז"ל מה שתמה על דברי התוס' ז"ל וא"כ י"ל דא"ש מה דלא מקשה מהך ברייתא על ראב"י דהרי טעם הברייתא הוא משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולעו"ג אסור. ולר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת וע"ז ליכא שום סתירות ממתניתין וברייתות כמבואר במס' יומא בסוגיא זו. ולשיטתו מוכת ע"כ לר"מ דהתיר אבמה"ח דעוף וגם לחכמים בטמאה דלישראל שרי בח"ש אליבא דר"ל ולעו"ג אסור וא"כ ל"ק מהך ברייתא דס"ל דליכא מידי דלישראל שרי ולעו"ג אסור על ר"ל דהרי לדידיה הרי איכא ר"מ וחכמים דס"ל כן וא"כ י"ל דראב"י ס"ל ג"כ כר"ל בדין דח"ש ולא קשה עליו כלל ומשו"ה לא קאמר אלא תניא דלא כראב"י ועדיין יש לדקדק בסוגיית הגמ' שם:
ב
ולכאורה היה נראה עוד בזה דהנה לפי מה שהקשו התוס' והא מצינו לר"מ באבר מן החי בעופות דמותר לישראל ולבני נח אסור ותירצו ע"ז דמ"מ אבמה"ח דידהו אסור משום דבעי שחיטה ולכאורה כוונתם צריך ביאור דאם כוונתם דאסור משום דכתיב וזבחת דוקא זבוח אכול ושאינו זבוח ל"ת דמנ"ל זאת לר"מ דבחיות ועופות אסור משום שאינה זבוחה דהרי גם באבמה"ח דילפינן מדכתיב ולא תאכל הנפש עם הבשר ומשום דכתיב מקודם זה וזבחת מבקרך ומצאנך דרשינן דמאי דכתיב אח"כ איסור אבמה"ח לא קאי רק על בקר וצאן הטהורין אבל לא בחיות ועופות כמבואר שם בגמ' חולין (דף קב ע"א) ובפי' רש"י יעוש"ה א"כ מכש"כ באיסור שאינה זבוחה דילפינן מוזבחת דלא קאי רק על בקר וצאן הנכתב בפסוק לר"מ. וביותר ק"ל על דברי התוס' דאמאי לא תירצו דגם לר"מ מ"מ אסור משום בשר מה"ת ודוחק לומר דזה כונתם דמלשונם לא משמע כך. ועוד דגם זה תליא בפלוגתת ר"י ור"ל דבמס' חולין שם (דף ק"ב ע"ב) איתא אר"י לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי. ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה ור"ל אמר לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבמה"ת ובשר מן החי ובשר בשדה כו' זה בשר מן הטרפה. א"כ לר"י דיליף בשר מה"ח מקרא דבשר בשדה טרפה ל"ת. לפי"ז גם לר"מ אסור בשר מה"ח בחיות ועופות אבל לר"ל דיליף בשר מה"ח מקרא דל"ת הנפש עם הבשר כמו דיליף אבר מן החי וא"כ כמו דדריש מוזבחת מבקרך ומצאנך דאבר מן החי אינו נוהג בחיות ועופות כן ע"כ גם בשר מן החי אינו נוהג בחיות ועופות וכן מבואר בחידושי הגרעק"א ז"ל ביו"ד סי' כ"ז א"כ לר"ל לשיטתו דס"ל דאסור לכותי ולישראל שרי אזיל לשיטתו דיליף בשר מן החי מלא תאכל הנפש עם הבשר וא"כ לר"מ גם בשר מן החי אינו נוהג בחו"ע ואף דלעו"ג אסור כמבואר וא"כ הרי מצינו תנא הוא ר"מ דס"ל כן לר"ל וא"כ ל"ל להתוס' ז"ל לאוכוחי מחמת דס"ל לר"ל דחצי שיעור מותר מה"ת דאף אם נאמר דח"ש אסור מ"מ לר"ל אליבא דר"מ אינו נוהג כלל בשר מן החי בחיות ועופות אצל ישראל ולעכו"ם אסור. ודוחק לומר דהתוס' רצו להוכיח גם לחכמים אליבא דר"ל הא משכחת לה מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וכגון בהמה טמאה דלישראל מותר במ"ש בשר גידין ועצמות כיון דליכא בה איסור אבר מן החי אלא משום איסור בהמה טמאה ולעכו"ם אסור במ"ש בשר גידין ועצמות דלעכו"ם אסור משום אבמה"ח וכמו שכתבתי למעלה ואם היה נכון דבר זה היה באפשר גם בזה לישב הא דלא מקשה מברייתא על ראב"י ומשום דאיכא חנא דהוא ר"מ דס"ל כוותיה וגם בהך דקאמר ש"מ מדר"ל ובאופן שכתבנו למעלה. אך דכ"ז דחוק בכונת התוס' דמשמע מלשונם ז"ל דאבר מן החי דעופות לכ"ע אסורין משום דבעי שחיטה. גם מלשונם ז"ל לא משמע דכונתם הוא דאסור משום איסור בשר מן החי כו'. וגם לפרש משום איסור שאינה זבוחה קשה כנ"ל. ועוד קשה לכאורה אם נאמר דכונתם משום שאינה זבוחה מהך דמסיק בתוס' דלר"מ בישראל מותר בחצי שיעור אליבא דר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת ולעכו"ם אסור ח"ש בשר וגידים ועצמות דהא מבואר במס' שבועות (דף כד) בתוס' ד"ה האוכל דוזבחת הוה מצות עשה דזבוח אכול ושאינו זבוח ל"ת ובעשה דזבוח י"ל דג"כ בחצי שיעור אסור גם לר"ל דבזה לא כתיב אכילה דמה דכתיב ואכלת היינו לרשות וכמבואר היטב בפתיחה לפ"מ בפתיחה מהל' שחיטה יעוש"ה בזה שוב מצאתי בע"ה בפ"מ בסוף פחיחה להל' שחיטה שכתב שם דאף דליכא לר"מ עשה שאינה זבוחה בחיות ועופות מ"מ אסור מהקישא דזאת תורת הבהמה והעוף וגם איתקש צבי ואיל לפסוהמ"ק וא"כ א"ש דברי התוס' הנ"ל ועיין בכו"פ סי' ס"ב ס"ג. ובזה י"ל דר"י יליף במה"ת מן בשר בשדה וגו' ור"ל וכו' אזלי לשיטתם דלר"ל קשיא וכו' ואי כהנ"ל ר"ל לא ס"ל וכו' דהא ר"ל ס"ל ח"ש מותר מה"ת יקשה מי איכא מידי דלנכרי אסור ת"ש ולישראל שרי לר"ל לגמרי וע"כ בב"נ נאמרו שעורים כו'. ולכאורה צ"ע בדבריו דהא מהכא מוכח דר"ל לא ס"ל הך כללא דמי איכא מידי מהוכחות הנ"ל ומצאתי בס' בן יהודה שעמד ע"ז ותירץ שם. ותירוצו צריך לי עיון לכאורה מהך דתולין (דף קב) ע"פ מה שנתבאר ואין להאריך בזה:
ג
והנה הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהל' מלכים הל' י"ג פסק דאבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנים ה"ז אסור לב"נ משום אבמה"ת ותמה עליו הכ"מ ובאחרונים דאיך פסק נגד ברייתא מפורשת שנפסק שם בגמ' חולין שם שלא כראב"י דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור גם הרשב"א בחידושיו תמה עליו גם בלח"מ תמה ע"ז ומישב שם בלח"מ דהא דפליג הברייתא על ראב"י הוא משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וטעם זה ליתא דהא אשכחן בפ' ד' מיתות יפת תואר דלישראל שרי ולכנעני אסור דלאו בני כיבוש נינהו אלמא דליתא להך טעמא וכו' עכ"ל הלח"מ:
ובאמת כבר השיגו עליו האחרונים ז"ל וגם המהר"ם שי"ף שם בחידושיו בחולין השיג שם עליו וכתב וכמה דחוקים דבריו כמ"ש גופיה וכו' חדא דכבר ישבו תוס' לקושיא זו וכו' ובאמת בתוס' שלפנינו ליתא שום תירוץ ע"ז כנרשם ג"כ במהר"ש וגם לפע"ד יש לכאורה לישב קושיית התוס' דלקמן מיפת תואר דלא דמי כלל לזה דמאי דאמרינן דליכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור היינו באותו הדבר דאיירינן ביה בישראל להתיר אותו הדבר בלא שום שינוי ל"ל בכותי לאיסור והיינו כמו בהשחיטה דמתיר הבהמה לישראל וזו הבהמה וזו השחיטה בעצמה יהיה אסור לכותי זאת לא אמרינן. וא"כ ל"ש לומר דעו"ג לאו בני שחיטה נינהו דמה לי להם אם הם בני שחיטה או לא וכי אנו דנין על הבהמה שהעו"ג ישחטו דנימא דיתירם השחיטה דנתרץ ע"ז לאו בני שחיטה נינהו. משא"כ בהך דיפת תואר דמקשה והא איכא יפ"ת דלישראל מותר בה כשלקחה במלחמה ועו"ג אסור ליקח יפת תואר במלחמה ע"ז שפיר משני שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו והיינו דל"ש כאן כלל זה דמי איכא מידי כיון דלא זה הדבר הוא ולא הוי כלל ענין אחד וכמו שפי' רש"י ז"ל שם לאו בני כיבוש נינהו לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל שאף לישראל לא הותר יפ"ת אלא במלחמה ע"י כיבוש והיינו דאצל כותי אם יתפוס יפ"ת לא דמיא גוף הי"ת להך דישראל דלא זה הדבר שהתורה התירה דהתורה לא התירה יפ"ת אלא במלחמה ע"י כיבוש גם בישראל וכיון דעו"ג לאו בני כיבוש נינהו הוה כמו ישראל שלקח יפ"ת שלא ע"י מלחמה דגם בישראל אסור ולא שייך כלל זאת לענין דמי איכא מידי משא"כ באבר מן החי דע"ז הבהמה דמותר לישראל אנו דנין לאוסרה לעו"ג זה א"א וכן הא דגזל בפחות משוה פרוטה ג"כ לא דמי להך דשחיטה מטעם הנ"ל ושפיר מתרץ שם דלאו בני מחילה נינהו משא"כ בשחיטה דע"ז הבהמה דמותר לישראל אנו דנים לאוסרה לעכו"ם זה א"א וז"פ מאד לפע"ד בסברא נכונה:
ד
והנה המהר"ם שי"ף בחידושיו בחולין שם כתב לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל דהא דס"ל להרמב"ם ז"ל דאסור ליתן לב"נ מפרכסת היינו כל זמן שעדיין היא חיה אבל לאחר מיתתה מותר. ובתשובת חתם סופר תיו"ד סי' י"ט הביאו והסכים לדבריו ז"ל. ולפע"ד יקשה מאד לפרש כן בכונת הרמב"ם ז"ל חדא דהנה שם בהל' מלכים פ"ט איתא ברמב"ם ז"ל שם הל' י"ב וז"ל השוחט את הבהמה אפילו שחט בה ב' סימנים כ"ז שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אבר מן החי ואח"כ תיכף בהל' י"ג כתב הדין כל שאסור על ישראל וכו' ויש שבני נח חייבים עליו ולא ישראל שב"נ אחד בהמה וכו' ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנים ה"ז אסור לב"נ משום אבר מן החי ואם נאמר דכונת הרמב"ם ז"ל בהל' י"ג דהא דאסור הפורש מן מפרכסת לב"נ הוא דוקא בעודה חיה א"כ לכאורה הדין מהלכה י"ב שכתב הרמב"ם ז"ל השוחט וכו' כ"ז שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לב"נ משום אבר מן החי לכאורה הוא מיותר דהלא כתבו בהלכה י"ג. ועוד יש לדייק משינוי הלשון דבהלכה י"ב כתב כ"ז שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסור משום אבר מן החי ובהלכה י"ג כתב אבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ וכו' ה"ז אסור וכו' והיינו דבהל' י"ב מיירי מאיסור שהיא עדיין מפרכסת והיינו דכתב כ"ז שמפרכסת אבר וכו' אסורין ובהל' י"ג דמיירי לאסור לעולם אלא משום שפירש ממפרכסת ולכן כתב שפירשה ממפרכסת וכו' ה"ז אסור ודוק בלשונו ז"ל:
ועוד נלע"ד מוכת ממ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' שחיטה פ"א הל' ב' שכתב שם כלשון הברייתא דתני רב הושעיא בחולין (דף קכ"א ע"ב) והובאה (בדף ל"ג) שם דכתב הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית וכו' יעוש"ה וסיום הברייתא דאחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו לא כתב שם הרמב"ם ז"ל ומזה מוכת דע"כ בזה לא פסק כן הרמב"ם ז"ל לכן השמיטו וכשיטתו בהל' מלכים פ"ט הנ"ל וא"כ מכל הלין טעמים לולא דמסתפינא לכתוב נגד דברי רבותינו הגדולים ז"ל נראה ברור דכונת הרמב"ם ז"ל דגם אחר שתצא נפשה אסור משום אבמה"ח וכהבנת הלח"מ ז"ל שם:
ה
והנה הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' גזילה הל' ב' פסק דאסור לגזול כ"ש דין תורה אפי' עכו"ם וכו' ואם גזלו או עשקו יחזיר וכ"פ בש"ע תו"מ סי' שנ"ט וביאר הסמ"ע שם דהוא משום דחצי שיעור אסור מה"ת. ובלח"מ שם תמה ע"ז דא"כ מה הקשה הגמרא בסנהדרין (דף נט ע"א) גבי מה דאמר מי איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור והרי פחות מש"פ ומשני התם משום דלאו בני מחילה נינהו ע"כ והשתא מה הקשו הא בישראל נמי איכא איסורא בפחות מש"פ וכו' וי"ל בדוחק דמ"מ פריך כיון דיש חילוק בין פרוטה לפחות מש"פ בישראל ובפרסי לא א"כ הרי חמור פרסי מישראל יעוש"ה. ולפי דבריו ז"ל דגם זה נכנס בגדר מי איכא מידי והיינו דלא כתוס' ז"ל שכתבו דל"ק מאבר מן החי דטמא דלחכמים ג"כ אינו נוהג בישראל ומ"מ כתבו דל"ק מי איכא מידי משום דגם לישראל אסור משום טמאה וגם לר"מ בעוף ומשום דאסור לישראל משום דבעי שחיטה. ולדברי הלח"מ לשיטת הרמב"ם ז"ל סוף סוף קשה דהא בישראל איכא נ"מ בין חצי שיעור בשר אף אם איכא גידין ועצמות המשלימין לשיעור שלם של בשר דאיסור טמא ושאינה זבוחה אינו חייב אלא בכזית בשר ובעכו"ם ליכא נ"מ ובכולהו חייב משום אבר מן החי וכמו שהקשו בתוס' לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת ולפי"ז היה באפשר לכאורה לומר קצת דעפ"ז יש סמך לפסק הרמב"ם ז"ל דאיכא מידי דלישראל מותר ולעכו"ם אסור וכנ"ל:
אלא דבאמת דברי הלח"מ ז"ל תמוהין מאד וכמו שהקשה בס' לב אריה בחידושיו על תולין שם דמאי משני התם משום דלאו בני מחילה נינהו דאכתי תקשה מח"ש אבר מן החי דלישראל הוא רק איסור לחוד ועכו"ם חייב בזה כמ"ש הרמב"ם בפ' ט' מהל' מלכים דעכו"ם חייב על פחות מכשיעור אבמה"ח דלא ניתנו שיעורים לב"נ יעוש"ה. וכן יקשה בהך סוגיא דתולין דמאי מקשה כלל על מפרכסת מי איכא מידי דהא באבמה"ח גופא שפיר איכא נ"מ בין ישראל לעכו"ם ובעכו"ם חמור טפי מישראל לשיטת הרמב"ם ז"ל וזהו דלא כשיטת התוס' ז"ל דלהתוס' גם בב"נ ליכא איסורא רק בשיעור שלם כמבואר שם להדיא. ולכאורה לפע"ד אפשר לישב קושית הלח"מ דשפיר הקשה בגמרא מפחות מש"פ דבאמת מלכתחלה ל"ק כלל דגם בישראל אסור מה"ת ול"ש ע"ז מא"מ אלא די"ל דהקושיא הוא מבדיעבד היכא דכבר גזל פחות מש"פ ואיתנהו לגזילה עדיין בידו אשר אם ישאל אם הוא מחויב מצד הדין להחזיר אנו אומרים לו דאינו מחויב להחזיר אף דלכתחלה היה אסור לו לגזול אף פחות משו"פ ומשום איסור ח"ש וכמו שכתב הסמ"ע מ"מ בדיעבד כיון דלישראל מחול וסתמא למחילה כבר ניתנה ומותר לו מצד הדין להחזיק הגזילה בידו וגם מצות השבה ליכא כאן משא"כ בעכו"ם דהוא מחויב להחזיר דעכו"ם לאו בני מחילה נינהו ומשו"ה ליכא גביה חילוק בין שו"פ לפחות משו"פ גם בדיעבד וזה שתירץ הגמ' שאני התם דלאו בני מחילה נינהו ויש להאריך בענין זה:
שוב מצאתי בעז"ה בס' ערוך לנר על סנהדרין שם דתירץ על קושית הלח"מ כן בתירוצו השני יעוש"ה והנאני מאד ת"ל:
ו
ודאתאן עלה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' מלכים שפסק נגד הברייתא דתניא דלא כראב"י היה נלפע"ד דיש לכאורה לישב ע"פ דברי התוס' ז"ל בחולין (דף לג) שם ד"ה אחד עכו"ם וכו' ותימא וכו' ואין להקשות מהא דאמר וכו' עכו"ם ששבת חייב וכו' וכן העוסק בתורה דבדבר שהוא מצוה לישראל לעשות לא שייך לומר מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וכו' ואע"ג וכו' יעו"ש. והנה במס' שבועות (דף כד ע"א) איתא בתוס' שם ד"ה האוכל וכו' שתי דעות בדין השחיטה דהתוס' כתבו אתחלה דהוה השחיטה מ"ע דוזבחת זבוח אכול ושאינו זבוח ל"ת ואיסור שאינה זבוחה מטעם עשה ג"כ הריצב"א השיג שם ע"ז וכתב דהשחיטה לא הוה רק התיקון הבשר לתקן האיסור אבמה"ח יעוש"ה:
והנה ברמב"ם ז"ל ריש הל' שחיטה כתב דהוה מ"ע מן התורה על השחיטה מוזבחת יעוש"ה וא"כ י"ל כיון דהוה מ"ע בהשחיטה ל"ק מה דלישראל שרי ולכותי אסור וכמו בשבת ותורה המבואר בגמ' דסנהדרין הנ"ל ואף דבשבת ותורה בגוף השביתה והלימוד הוה מצוה משא"כ בשחיטה דהמצוה הוא השחיטה ולא האכילה מ"מ י"ל דהנה כאן אנו דנין העיקר על השחיטה ולא על האכילה דהא גם לפי מה דקיי"ל דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ומותר לזמן עכו"ם מפרכסת משום מי איכא מידי מ"מ בטמאה או היכא שנתנבלה בשחיטה דליכא שחיטה להכשירה גם אצל ישראל אזי אסור ג"כ לעכו"ם אך היכא שנטרפה לא מחמת השחיטה אזי מותר לעכו"ם משום מי איכא מידי אף דגם לישראל אסור מ"מ הרי השחיטה הועילה לגבי ישראל לכה"פ לטהרה מידי נבילה וכמו שפסק הש"ך ז"ל בסימן כ"ז יעוש"ה ואם נדון על הדבר בעצמו דמי איכא מידי דיהיה הדבר בעצמו מותר לישראל ולא לכותי א"כ גם בטריפה היה לנו לאסור אע"כ דהעיקר דאנו דנין על השחיטה דאיך נוכל להיות דהשחיטה התירה והועילה לגבי ישראל ואותה השחיטה בעצמה לא הועילה לגבי עכו"ם ובזה י"ל דמשום דהוא מצוה לגבי ישראל משו"ה הועילה השחיטה לגבי הישראל ולא לגבי עכו"ם ואין כח בהשחיטה להתיר להם ודמי לתורה ושבח כיוןדל"ל מצוה בשביתה ובתורה משא"כ לישראל אם הם לומדים ושובתים דמקיימי מצות ה' בזה וכן יש לומר בהשחיטה דלהם ניתנה דין זה משום דמקיימי בזה מצות בוראם וגם בגוף האכילה י"ל לכאורה דהא דהוה מצוה לישראל לשחוט היינו אם ירצה לאכול אזי מצוה לזבוח אבל אם לא ירצה לאכול הבשר י"ל דלא הוה שום מצוה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל מ"ע לשחוט אם ירצה לאכול א"כ עיקר המצוה משחיטה הוא מחמת האכילה א"כ י"ל דמשו"ה מותר הישראל משום דמה דיוכל לאכול הבשר מקיים המצוה מהשחיטה משא"כ כוחי דלא שייך גבי' שום מצוה משו"ה אין כח בהשחיטה להתיר לו האכילה:
וא"ש ג"כ לפי מה שהובא בס' ח"ס בחיו"ד תשובה י"ע וז"ל וא"ש טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל דמפיק ליה מוקרא לך ואכלת מזבחו מכלל דזבחו אסור משום לתא דע"ז אבל כותי שאינו עע"ז אפשר דהוה בר זביחה מה"ת ורק גדר גדול גדרו ביה כמבואר וכו' יעו"ש וא"כ י"ל דכותי שאינו עע"ז הוה בר זביחה ולפי"ז צ"ע תירץ הלח"מ על הרמב"ם ז"ל בהל' ט' מהל' מלכים הנ"ל שתירץ דכותי לאו בר זביחה הוא ול"ש מי איכא מידי כמו ביפ"ת דעכו"ם לאו בני כיבוש נינהו ולפ"מ שנתבאר למעלה ג"כ לכאורה ל"ד כלל הך דשחיטה להך דיפ"ס דאנו דנין ע"ז השחיטה בעצמה ששחט הישראל ומועיל לגבי ישראל מדוע לא יהנה לעכו"ם אף דהעכו"ם בעצמו לאו בר זביתה הוא. ול"ד כלל לכיבוש הנ"ל דלאו דבר אחד הוא דגם בישראל לא הותר אלא בכיבוש מלחמה ובעכו"ם דלאו בר כיבוש הוא. היפ"ת שיקח דבר אחר הוא ולא אוחו היפ"ת שהתורה התירה לישראל כמו שנתבאר למעלה ועדיין צ"ע בזה אך להנ"ל לכאורה ל"ק עליה כלל דהרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל דהשחיטה הוה מ"ע ולכן פסק דמפרכסת לישראל שרי דהתיר לו השחיטה ולעכו"ם אסור דלו לא התירה השחיטה ומשום דבישראל הוה מצוה ולא לכותי וכמו בשבת ולימוד התורה דל"ש להקשות מי איכא מידי וכמו שנתבאר למעלה ודוק ועדיין צ"ע בזה כיון דבגוף האכילה ליכא מצוה וצ"ע:
ז
והנה במס' נזיר (דף ס"ב) איתא הניחא למ"ד מופלא סמוך לאיש מדאורייתא אלא למ"ד דרבנן איש וכו' ל"ל לאתויי מופלא סמוך לאיש דכותי וכו' ויעוין שם בפירש"י ז"ל אלא למ"ד דרבנן וכו' ואל תתמה משום דבישראל אין מופלא הסמוך לאיש נודרים נדרים מה"ת שכן מצינו בכ"מ שהחמירה בתורה על הכותי כגון בשורו של כותי שהזיק לשורו של ישראל בין תם בין מועד משלם נ"ש ושל ישראל וכו' יעו"ש. ובדברי רש"י ז"ל לכאורה צריך ביאור דבשלמא בהך דחייב לשלם נ"ש ניחא בפשיטות דמאי טעמא אמרינן דליכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור היינו דישראל נכנס לקדושה חמורה ומזה הטעם ומזו הסברא יש להם לחייב יותר אם נגח שורם לשל ישראל שלא יהיה להם היזק מהכותים (וגם אם יגח של כותי לשל כותי צ"ע בזה) משא"כ בנדרים ומאי פריך בגמ' מגזל דפחות משו"פ ובתוס' שם (דף ס"א) כתבו שם בד"ה הניחא למ"ד ודבר תימא הוא דבישראל ליכא אלא מדרבנן ובכותים איתא ופירש ר"י דודאי ישראל דלא הוה בכלל בל יחל עד דהוה גדול וכו' הלכך דרשינן כל דליתא בבל יחל ליתא בהפלאה וכו' אבל כותי שאינו ראוי לבוא בכלל בל יחל לא וכו'. ולפי דברי התוס' ג"כ צריך ביאור אמאי לא נתיר מטעם מי איכא מידי ואף דאינו ראוי לבוא לבל יחל גם בשחיטה לא נצטוה ולא התירה להם השחיטה ומ"מ אמרינן דמטעם מי איכא מידי מותר גם לכותי. אך לפי הנתבאר למעלה ל"ד לשחיטה דהתם על השחיטה ששחט הישראל והתירה לישראל ע"ז אנו דנין אמאי תהיה אותה הבהמה בעצמה אסורה לב"נ כמבואר למעלה. משא"כ בנזיר וכיון דאיכא טעמא לא שייך להקשות מי איכא מידי וכמו שכתב הלח"מ כמבואר למעלה וגם יש לחלק בין הך דהכא דהרי גם בישראל יש דין נדר אלא דבכותים החמירה תורה לחייבם מקודם. ול"ד לגזל פתות משו"פ אף דדין גזל נמצא ג"כ בישראל מ"מ זה הדין דפחות משו"פ שאנו דנין בו לא נמצא איסור בישראל אבל כאן אותו הנדר הוזהרו בה ישראל וזה גופא נאמרה דנאסרה לישראל אך לכותים החמירה תורה מקודם:
וביותר יש לראות בהך דאיתא בירושלמי בפ' בתרא הל' א' ישראל בבל יחל ואין עכומ"ז בבל יחל א"ר יונה ישראל יש להם היתר חכם עכומ"ז אין להם היתר חכם אמר ר"י ישראל צריכין היתר חכם והעכומ"ז אין צריכין היתר חכם ואתיא דר"י כר"א וכו' ודר"י כדר' אחא דאמר וכו'. וביאר שם בפני משה דפליגי ר' יונה ור' יוסי לענין מה מיעטיה קרא ר' יונה ס"ל שאין להם היתר חכם דנפקא לן היתר חכם מדכתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו ועכומ"ז לא איתא בהאי דלא יחל וכו' יעו"ש והרי לר' יונה ור' אחא מצינו דבר דלישראל מותר ולעכומ"ז אסור דהיינו דהישראל אם הולך לחכם ומתיר לו הוא מותר והעכומ"ז לא הותר בזה. ובשלמא בהך גמ' בבלי דנזיר יש קצת לחלק דהיא הנותנת כיון דליכא גבי לאו דלא יחל משו"ה ל"ש לחלק בין קודם שבא לכלל שניו או אח"כ וישראל דחמירי אצלם דעוברין בבל יחל משו"ה איכא לחלק. משא"כ בהך דירושלמי אין שום טעם ע"ז אלא דכיון דליתא בבל יחל ממילא אין לנו לימוד מקרא על היתר חכם כמש"כ בפני משה שם וא"כ קשה. ואף דמשחיטה ליכא לאקשויי כ"כ כמו שנתבאר למעלה דיש לחלק ביניהם מ"מ קשה כמו דהקשה בגמ' מיפ"ת ומגזל דפחות משו"פ וכאן לכאורה אין לתרץ לחלק בטעם כמו דאיתא שם בסנהדרין גבי יפ"ת וגזל פחות משו"פ דשאני התם דלאו בני כיבוש נינהו ולאו בני מחילה נינהו. אך מ"מ צריך עיון בזה לפי מה שכתבנו למעלה לחלק בין היכא דאיכא מצוה בדבר ל"ש להקשות מי איכא מידי. י"ל לכאורה ג"כ כאן דהתרת הנדר הוה מצוה כמבואר בהל' נדרים סי' ר"ג יעו"ש ולא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי דשאני ישראל דאיכא מצוה וגם בזה יש לחלק ביניהם וצ"ע בזה. ויותר קשה משבועה דלא הוה מצוה לאיתשולי אלא בנדר ולא בשבועה כדאיתא במרדכי בשם תשובות מהר"ם שם הובאה בב"י בטור יו"ד סי' ר"ג יעו"ש וצ"ע בדבר זה לחלק בין הך דהיתר נדרים לכ"מ. ואם באמת דס"ל להנך תנאים דירושלמי הנ"ל דבכל מקום לא אמרינן הך כללא דמי איכא מידי דלישראל שרי ואף היכא דליכא טעמא לחלק כמו בהך דסנהדרין הנ"ל ואף דבגוף הדין דאין לעכו"ם היתר חכם הוא נגד גמ' דבבלי כמבואר במראה הפנים מ"מ הרי זאת נלמד מדבריהם דלא ס"ל להך כללא דמי איכא מידי. וי"ל דכן פסק הרמב"ם ז"ל בהך כללא (וי"ל ג"כ דלא קשה מברייתא המובא בחולין על ראב"י ומשו"ה לא מקשה על ראב"י מברייתא אלא קאמר תניא דלא כראב"י משום די"ל דס"ל לראב"י כהני תנאי דירושלמי הנ"ל ועדיין צע"ג בזה). ולכאורה היה באפשר לומר עוד דלהרמב"ם מספקא ליה בדין זה אי אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' כיון דנמצא בזה סוגיות חלוקות ואף דלהרמב"ם ז"ל ספק מה"ת לקולא ורק מדרבנן אסור ובב"נ ל"ש לאסור מדרבנן י"ל זה רק בספק בהדבר משא"כ בספיקא דדינא בזה לא שייך ספיקא לקולא ומש"ה פסק הרמב"ם ז"ל דאסור לבני נת והיינו לחומרא אבל אינו חייב ע"ז ויחישב בזה דקדוק גדול ברמב"ם ז"ל כמו שכתב בזה המהר"ם שי"ף ז"ל בחידושיו שם שגבי היתירות שיתר ב"נ על ישראל בטמאה כתב שב"נ אחד בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חייבין עליו משום אבמה"ח ומשום בשר מה"ת וגבי אבר ובשר המפורשין מן המפרכסת כתב ה"ז אסור לב"נ משום אבמה"ח עכ"ל יעו"ש והלא דרך הרמב"ם ז"ל לכתוב כל דיני חיוב מלקות וכרת וקרבן ולא סגי ליה במה שכותב האיסור ואע"ג דבזה הזמן אינו נוהג מלקות כי ע"כ קרא שם ספרי משנה תורה כידוע ע"כ דברי המהר"ש ז"ל יעוש"ה ולהנ"ל א"ש בפשוט די"ל דמספקא ליה בדין זה לדינא אם נימא הך כללא דמא"מ ומש"ה פסק דאסור לב"נ לחומרא אבל לא לחייבו מיתה כדין ב"ג שעובר על הלאו ומשו"ה שינה הרמב"ם ז"ל בזה דרק איסור עלי' רביע ואם אכל אין עליו חיוב ודוק בזה ובסימן שאת"ז יובא דלהרמב"ם ז"ל גם בספק בדינא לקולא מה"ת:
ח
ומה שנתבאר למעלה הוא הכל לפי דעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל. אך הרשב"א והטור ושארי פוסקים הכריעו די"ל מא"מ דלישראל שרי וכו' וכמבואר ביו"ד סי' כ"ז ובש"ך שם והתירו מפרכסת ובני מעים של בהמה טהורה ששחטו ישראל לעכו"ם משום מי איכא מידי אך בטמאה או שנתנבלה בשחיטה אסרו משום מפרכסת ובני מעים משום דקיי"ל כר"ל דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא. וכ"ז בטמאה או שנפסל בשחיטה משא"כ בנטרף מצד דבר אחר אף דבזה לכאורה לא שייך מא"מ דלישראל שרי וכו' דהרי גם לישראל אסור מ"מ כבר הוכיח הש"ך ז"ל בסי' כ"ו מהרשב"א ז"ל דבטרפות שלא מחמת השחיטה מותר לכותי והיינו דמ"מ שייך מא"מ דאנו דנין על השחיטה ושייך מא"מ דהרי השחיטה מועיל קצת לישראל לטהר מידי נבילה והאיך לא יועיל השחיטה לגבי כוחי וכמבואר ומשו"ה מותר בטריפות שלא מחמת השחיטה כנ"ל. וראיתי בדגול מרבבה שכתב שם על דברי הש"ך בסי' כ"ו ס"ק ב' וז"ל ומ"מ מותר למכור להם דם היוצא בשעת שחיטה בעודה מפרכסת ואף דבדם לא שייך ליכא מידי דלישראל שרי מ"מ בלא"ה אין בן נח מצווה על דם מן החי כמבואר ברמב"ם פ"ט מהל' מלכים הל' י' עכ"ל ז"ל. ומבואר בהדיא מלשונו ז"ל דכוונתו על כל דם אף מבהמה טהורה שנשחטה היטב כמו שכתב ואף דבדם ל"ש מא"מ דלישראל שרי. ולכאורה תמוהין דבריו ז"ל דהרי מבואר הוא דכל זמן שלא נפסלה בשחיטה אף דאסור לישראל מטעם אחר מ"מ שייך לומר מא"מ וגדולה מזו נלפענ"ד דגם אם הבהמה היא נבילה מחיים ול"ש אצלה כלל שחיטה לשום דבר מ"מ י"ל כ"ז שלא נפסל בשחיטה ולא הוה נבילה מחמת השחיטה או כגון בבהמה טמאה דל"ש אצל בהמה זו שחיטה אלא דרק מטעם דבר אחר היא נבילה אבל הבהמה היא טהורה ושייך אצלה שחיטה ונשתטה יפה שפיר שייך בזה מי איכא מידי כיון דהשחיטה בעצמה טובה ושייך גבה. ותדע דהנה הב"י תמה על הטור שכתב נשברה המפרקת ורוב בשר עמה נבילה ולמה הוצרך הטור לכתוב דיני נבילה דאין דרכו לכתוב אלא דיני איסור והיתר הובאה בט"ז בסוף סי' כ"ו ביו"ד. ואם נימא דבזה ל"ש מי איכא מידי ואסור ליתן לעכו"ם לא קשה כלל דאיכא נ"מ גם לענין איסור והיתר דהיינו כיון שהיא נבילה אם ישחטוה מ"מ אסור ליתן ממפרכסת לב"נ דלא שייך מי איכא מידי משום דהוה נבילה מחיים וגם לישראל הוה נבילה אע"כ דגם בזה שייך מי איכא מידי כנ"ל ויש לפלפל בזה. אך מ"מ באיסור אחר נראה לכאורה ברור דשפיר שייך מא"מ ודברי הדגול מרבבה ז"ל צ"ע לכאורה. וכן מצאתי בפ"מ (הובאה בפ"ח) ד"ד נבילות מחיים מותר ליתן לכותים והיינו כנ"ל. ומ"מ איכא נ"מ מדבריו ז"ל היכא דהיתה הבהמה טמאה או נפסלה בשחיטה דמותר ליתן הדם לב"נ וז"פ. אך לפי"ז יש לתמוה אמאי פסקו הפוסקים שאסור ליתן לעכו"ם מפרכסת בעודה מפרכסת הלא השחיטה הוציאה מידי אבמה"ח. וצ"ל משום דסו"ס אסור לישראל משום לא תאכלו על הדם ולהרמב"ם ז"ל הוא לאו דאורייתא א"כ י"ל ג"כ בטריפות דאסור לישראל משום טריפה ול"ש מא"מ וגם לפירש"י ז"ל (חולין קצ"א) האיסור ממפרכסת בחיותה הוא רק דרבנן. ובאמת הכו"פ סי' כ"ז כתב דלרש"י ז"ל מותר ליתן לב"נ יעו"ש. שוב מצאתי בס' ת"ש שהעיר בזה וכתב דאף אם האיסור מה"ת מ"מ מותר ליתן לב"נ מטעם מא"מ כיון דיצא ממנה האיסור דאבמה"ח ועיין במהר"ם שי"ף ובביאור שם דמשמע דהיכא דיצא האיסור רק צריך להמתין עד שתמות הבהמה ל"ש להקשות מא"מ כיון דממילא עתיד להיות ניתר גם לב"נ א"כ א"ש הנך פוסקים גם לפירש"י ז"ל דס"ל דאינו רק מדרבנן ולא שייך מא"מ מטעם הנ"ל ומשו"ה אסור ב"נ במפרכסת בעודה מפרכסת דל"ש בזה מא"מ כנ"ל:
ט
ולפי"ז חקרתי מכבר למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת א"כ הבני מעים של עוף שנשחטה צריך להיות אסור משום דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא ואין כאן שחיטה מה"ת להתירה וזה דבר תימה דלא נמצא דבר חדש כזה בשום מקום ויותר יקשה דר"ל בעצמו דס"ל כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ס"ל במס' נזיר דף כ"ט ע"א דאין שחיטה לעוף מה"ת דס"ל שם הטעם כדי לחנכו עי"ש אח"כ מצאתי בעה"י בס' כו"פ סי' כ"ז עמד ע"ז על מפרכסת דצריך להיות אסור והיינו כעין הנ"ל והנאני מאד ת"ל, ותירץ ע"ז דבדבר הדומה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת יעו"ש. ובזה ישבתי מה שהקשה לי חכם אחד ידידי הרב הג' מו"ה מ"ז נ"י בעהמח"ס ח"מ דבחולין דמקשה הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשירה בדיעבד ואמאי לא מוקי כמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת והכל שוחטין לכתחלה בעוף דהשחיטה רק מדרבנן ושחיטתן כשירה בבהמה. והנה מלבד דבפשוט י"ל דל"ק כלל דאין סברא לאוקמי באופן זה דהך דהכל שוחטין ושחיטתן כשירה משמע דהכל ענין אחד הוא דשחיטתן קאי על הך דהכל כפרש"י ז"ל בגמ' שם שחיטתן כשירה דיעבד בתמיה וקשה רישא דמשמע דההוא דאיתרבי מהכל לכתחלה איתרבי ואילו סיפא משמע דכי מרבינן מהכל דיעבד מרבינן לה אבל לכתחלה לא אתרבי וכו' יעו"ש דמשמע דהך ושחיטתן קאי על הך דהכל ובחד גווני ובזה היה באפשר לכאורה לישב מה דתמהו אמאי לא מוקי בגמ' הכל שוחטין היינו אנשים ושחיטתן כשירה היינו בנשים לפי ההלכות א"י יעוין בפליתי שם ולהנ"ל י"ל לכאורה דמשמעות המתניתין דשחיטתן קאי על הך דנתרבה מהכל כפרש"י ז"ל, בשלמא לכל הנך אוקימתות בגמ' קאי על אדם אחד הך דלכתחלה והך דבדיעבד אלא באיזה גווני בזה שייך לשון דשחיטתן משא"כ באדם אחר י"ל דלא משמע לשון המשנה כן וכן י"ל בקושיא הנ"ל דאף דהוא באדם אחד מ"מ לאו ממין השחיטה דמיירי דהכל דלכתחלה ואף דרבה ב"ע מוקי לה לכתחלה בטמא בחולין ובדיעבד בקדשים מ"מ י"ל דלכה"פ הוא ענין וחשש אחד היינו דלכתחלה קאי על חולין שנעשה על טהרת הקודש ולא חיישינן שמא יגע וסיום ושחיטתן כשירה היינו באותו החשש עצמו דמיירי דלכתחלה בנעשה על טה"ק אם היו קדשים גמורים אסור לכתחלה ואף דהוה ד""א מ"מ ענין וסוג אחד משא"כ הנ"ל ומלבד זה ל"ק כלל לכאורה מכמה טעמים. אך ע"ד הפלפול יש לישב בהנ"ל דאף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת מ'"מ נחירה בסימנים בעי כמבואר בחולין (כ"ז) ד"ה ארי' כו' אין שחיטה לעוף מה"ת יעו"ש בפירש"י ז"ל ובדף כ"ת ד"ה לטהרה ובתוס' חולין (דף ך') א"כ כיון דתני הכל שוחטין לכתחלה אם נימא דבבהמה אסור לכתחלה שמא יקלקל רק בעוף דמדרבנן לא חששו קשה דמ"מ היאך יוכל לשחוט לכתחלה הלא יאכל גם הבני מעים והקורקבן וכל התלוי בושט ובקנה וזה הוה אבמה"ח לפי המבואר בגמרא חולין הנ"ל דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא אלא דכל הטעם דגזה"כ הוא דהשחיטה מתירתה א"כ באם דהשחיטה היא מקולקלת אין כאן שחיטה להתיר הבני מעים והוי הב"מ אבמה"ח מה"ת וא"כ אף דהעוף עצמו יהיה מותר מה"ת מ"מ הבני מעים הוי איסור תורה וגם בעוף איכא חששא דאורייתא ודוק בזה:
י
ולפי המתבאר יש לדון בהך דינא דאם נתנבלה בשחיטה דאסור למכור הבני מעים לעכו"ם וחקרנו באם דהיה ספק אך לא במעשה השחיטה רק כגון שהיה נקב בושט ולא נדע אם היה הנקב קודם שחיטה או כגון בנמצא פגימה בסכין אתר שחיטה וכדומה ולהפוסקים דס"ל דלא הוי בזה חזקת אבמה"ת כאשר יבואר לפנינו בס"ד. ולדעת התוס' במס' ביצה (דף כ"ה) דלא הוי בזה חזקת אבמה"ת רק חזקה שאינה זבוחה וב"נ ל"צ זביחה וכיון דנשחטה הבהמה מותרת לב"נ גם הבני מעים משום מא"מ ואף דהוה ספק נבילה מ"מ חזקת איסור אבמה"ת ליכא גביה ולשיטת הרמב"ם וכמה פוסקים דפסק מה"ת לקולא ורק מדרבנן אסור ואצל ב"נ בודאי דלא גזרו רבנן לאסור להם מספק. אך לפי הנ"ל דכיון דנשחטו הסימנים הוה הב"מ כמאן דמנתו בדיקולא וא"כ גם לאתר שחיטה ומיתת הבהמה הבני מעים הוין לעולם אבמה"ח וחזקתן עליהם אלא דמגזה"כ הוא דניתר בשחיטת הבהמה כמבואר בסוגיא דחולין הנ"ל. וא"כ אף דזביחה לפניך מ"מ יש להם חזקת אבמה"ח גם לגבי ישראל לאסור מה"ת. וגם לב"נ אסור מה"ט דיש להם חזקת אבמה"ח לעולם:
ולפע"ד דיש לישב בזה שיטת רש"י ז"ל במסכת ביצה (דכ"ה) דפירש שם בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת חזקת אבמה"ת והתוס' הקשו שם דהא מתה לפניך ומשו"ה פירשו דהיינו חזקת שאינה זבוחה ולהנ"ל א"ש די"ל דאף דמתה לפניך מ"מ הבני מעים לעולם הם אבמה"ח רק דהשחיטה מתרת אותם וכיון דהוה ספק י"ל דיש להם חזקת אבמה"ח כנ"ל ויש להאריך בזה:
שוב מצאתי בעז"ה בחידושי הגרעק"א ז"ל על יו"ד שם בסי' כ"ז שכתב שם דהוא משום אבמה"ח והסביר שם עפמש"כ הש"ך ז"ל (בסי' פי"ו) דבספק בשחיטה הביצה מותרת דהוה ספק דרבנן והמ"י חולק כיון דהתרנגולת יש לה חזקת איסור הוי לגבי ביצה ספק דרבנן באיתחזק איסור יעו"ש. והגרעי"ק ז"ל הסכים לדברי המ"י הנ"ל והסביר שם טעמו כדאמרינן למאן דמכשיר בה מכשיר בבתה כיון דחד גופא היא וה"נ מתרנגולת לביצה וחזקת איסור דאבר מן החי דסימנים וב"מ מועיל לגבי הבהמה והוי לכולה חזקת איסור אבמה"ת והיינו כהנ"ל:
יא
ובמה שנתבאר יש לישב לפענ"ד בזה בסוגיא דחולין (דף יא ע"ב) דילפינן שם דאזלינן בתר רוב מכמה ילפותות ור"א יליף שם משחיטה יעו"ש ובס' כו"פ בבית הספק הביא שם להקשות על דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דכל ספק דאורייתא לקולא מה"ת האיך יליף משחיטה דאזלינן בתר רובא דלמא לעולם לא אזלינן בתר רובא אלא דהכא מותר בשחיטה מטעם ספק דאורייתא ותירץ שם הכו"פ דכאן איתחזיק איסורא דשאינה זבוחה. ובאמת צ"ע בזה דאמאי הוה בחזקת שאינה זבוחה דלכאורה ל"ש זאת אלא היכא דהוה הספק במעשה השחיטה אבל כאן דניחוש דלמא היה נקב בושט ל"ש לומר דמוקמינן על חזקת איסור דהרי זבוחה לפניך כדין וכראוי. והכי מוכח מתוס' חולין (דף יא ע"ב) ד"ה לר"מ דחייש למעוטא דכאן ל"ש חזקת איסור דכתבו שם וז"ל מדקאמר לר"מ ולא קאמר היכי אכלינן וכו' וקשה דבפ' הלוקח בהמה כו' אבל מטעם חלב לא מיפטר אע"ג דרוב בהמות אינן חולבות אלא א"כ יולדות אלמא חיישינן למעוטא אע"ג דליכא חזקה בהדי מיעוטא דאי אמרינן אוקי בהמה בחזקת שלא ילדה אדרבה וכו' בחזקת שאינו וכו'. הרי מבואר שם להדיא דמהדרי התוס' להוכיח דהתם ליכא חזקה בהדי מיעוטא ומ"מ חיישינן למעוטא דאי התם הוה חזקה ג"כ ל"ק על הך דחולין דשאני התם דאיכא חזקה בהדה הרי דס"ל לתוס' ז"ל בהדיא דבחולין שם ליכא חזקה עם המיעוט דאל"כ ל"ל להוכיח דבבכורות שם ליכא חזקה והרי אף אי הוה חזקה שפיר מקשו א"ו דכאן ליכא שום חזקת איסור ומשום דזבוחה לפניך ובמעשה השחיטה ליכא שום ספק. וכן מבואר בהדיא ראי' זו בס' לב אריה בחולין (יא:) ד"ה כ"מ וכו' דמכאן מוכח דלא הוי חזקה מסייע למעוטא ותמה מזה על הפליתי הנ"ל דחשיב לה חזקה מסייע וכן הוכיח שם מהר"ח ז"ל מתוס' תולין (דף פו ע"ב) ד"ה סמיך דכתב שם ולמאי דפרישית לעיל דר"מ לא תייש למעוטא אלא מדרבנן להחמיר א"ש וכו' דעם החזקה חייש למעוטא מה"ת וכו'. והתוס' שכתבו דחייש רק מדרבנן כתבו לתרץ הך דמבשר תאוה לא פריך וש"מ דס"ל דספק נקב בושט לא מיקרי חזקת איסור דאי הוה חזקת איסור הא תייש למעוטא מה"ת. ומכ"ז הוכיח שם בס' לב אריה דלא הוה חזקה כו'. וכן יש להוכיח מתוס' חולין (דף יא ע"א) ד"ה מנא הא מלתא וכו' יעוש"ה והדר קשה איך יליף ר"א משחיטה דאזלינן בתר רובא דלמא הוא מטעם ספק אז להרמב"ם ז"ל דספק מה"ת לקולא:
אך במה שכתבתי לכאורה ש לישב דבכל שחיטה אף דאחר השחיטה הוה זבוחה לפניך מ"מ הב"מ דנחתכו בעת חתיכת הסימנים לדידן דהוה כמאן דמנחא בדיקולא אף בעת השחיטה ולעולם הם אבמה"ח אך גזירת הכתוב הוא דהשחיטה מתיר אותם. וא"כ ל"ש כאן לומר זבוחה לפניך דמה מועיל זאת לחזקת אבמה"ח שנחתך עוד בעת חיותה והיתה ודאי בחזקת אבמה"ח וצריך שנדע ודאי דהיתה שחיטה כשירה להתירה מגזה"כ וגם להרמב"ם ז"ל הבני מעים אסורים מספק משום דהו"ל חזקת אבר מן החי והיכא דהוה חזקת איסור גם להרמב"ם ז"ל אסור וכמו שהאריכו בזה האחרונים ז"ל. לכן יליף ר"א שפיר משחיטה דרחמנא אמר זבח ואכול וע"כ בכל מה שימצא בתוך הבהמה ג"כ התירה התורה וא"כ ע"כ מטעם רובא. ודברי התוס' ז"ל ג"כ א"ש דהוכיחו דע"כ ר"מ ס"ל דחיישינן למעוטא גם היכא דליכא חזקת איסור מדפריך בגמ' לר"מ היכי אכיל בשרא והיינו אף היכא דליכא חזקה דכאן ל"ש לומר מטעם בני מעים די"ל דאכיל הבשר ולא הריאה ובני מעים אע"כ דגם בלא חזקה חייש למעוטא ולכן הוכיחו דגם שם בבכורות ליכא חזקה. אך לפ"מ שנתבאר למעלה דכיון דהוה אצל הב"מ חזקת אבר מן החי גם אצל כל הבהמה הוה חזקת איסור אבר מן החי וא"כ א"ש טפי בפשיטות דיליף ר"א משחיטה דע"כ אזלינן ב"ר ול"ל משום ספק לדעת הרמב"ם ז"ל דהא איכא בכל הבהמה חזקת איסור וא"כ דברי התוס' עדיין קשה דל"ל לאוכוחי דבבכורות לא הוה חזקת איסור מסייע למעוטא וכן אינך ראיות הנ"ל וצ"ע בזה:
יב
ובזה א"ש מה דיליף ר"א משחיטה וקשה דלמא לא התירה התורה רק היכא דהי' להבהמה חזקת כשרות כגון שהיתה אחר י"ב חודש להסוברים דחזקה שלא נתבררה אזלינן בתרה וכן כתב אא"ז הגאון זצללה"ה בספר בנין עולם חלק יו"ד תשובה י' על מה שכתבו בתוס' שם דלמה לא יליף מבשר תאוה וכתב ע"ז די"ל דלא הותרה אלא לאתר י"ב חודש. אך התוס' לשיטתם דס"ל חזקה שלא נתבררה לא הוה חזקה וביאר שם דאין לומר דאיכא חזקה נגד חזקת איסור דל"ש בזה חזקת איסור יעו"ש והיינו כמש"כ בס' כו"פ הנ"ל וא"כ קשה גם כן על ר"א מאי ראיה משחיטה דלמא מיירי לאתר י"ב חדש. ולפי הנ"ל י"ל דסו"ס אית לה חזקת אבר מן החי בב"מ וגם ממילא יש חזקת איסור על כל הבהמה כנ"ל ובמקום אחר בארנו מזה דיש לפלפל עפ"ז בהך דהקשו האחרונים ובכללם אא"ז הגאון זצלל"ה על הך דכתבו התוס' בחולין דגם לר"מ דחיישינן למעוטא הוא רק מדרבנן ויקשה מזה על מה שחידש לן הט"ז דדבר המפורש בתורה להתיר אין כת ביד חז"ל לאסור ויש לפלפל ע"פ דבריו הנ"ל ואכמ"ל. ובהנ"ל יש ליישב קושיית הרשב"א ז"ל ביבמות (דף לא) וז"ל והא דאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת איכא דקשיא להו והא באיסור א"א קיימי הלכך כיון דבחזקת איסור הוי קיימא השתא דמית נעמידנה בחזקת איסור. ואע"ג דאיסורא קמא אסתלקי לה דכוותה אשכחן בעלמא דמחזקינן מאיסור לאיסור כדאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כלומר בחזקת איסור אבמה"ת עד שיודע לך במה נשחטה ואע"ג דמשעה שנשחטה נסתלק איסור אבמה"ת אפ"ה חוששין לה משום נבילה אלמא מחזקינן מאיסור לאיסור ע"ש מה שתירץ בזה ולהנ"ל ל"ד כלל להך דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דשם לא איסתלק כלל איסורא קמא דחזקת האיסור דאבר מן החי לעולם עומדת אצל הב"מ אף לאחר השחיטה וגם באם דאין להתירה מטעם נשחטה לא אסתלק לה חזקת אבמה"ת אצל הב"מ. וא"כ בספק בשחיטה שפיר איכא חזקה דאבמ"ה דהבני מעים ומהני חזקה זו לגבי כל הבהמה כמבואר למעלה ובמק"א הארכנו בענין זה לענין ספק בטריפות שלא מחמת השחיטה ואכמ"ל:
והנה במה שכתבתי למעלה ליישב מה דהקשו לשיטת הרמב"ם ז"ל אמרתי לכאורה בענין זה דבר מחודש דבסוגיא דתולין שם (דף כח ע"ב) בתוס' ד"ה אתא כי ממסמס קועיה דמא וכו' וריב"א מפרש דהכא בשמעתין משום ספק דרוסה וא"ש וכו' דאין אדמומית הדריסה ניכרת כו'. והר"ר ר' אלחנן הקשה אי ושט יש לו בדיקה מבחוץ כו'. א"כ מאי פריך ור"מ היכי אכיל בשרא דלמא במקום נקב שחיט ונימא דהוה אכיל על ידי בדיקה ונ"ל שיש שום חולי שיאדים כמו דרוסה ואין לו בדיקה מבחוץ. א"נ ה"פ וכ"ת דלא הוה וכו' והקשה במהרש"א וז"ל אבל לא ידענא ל"ל למימר הכי שיש חולי שיאדים וכו' הא למעוטי דריסה גופא איכא למיחש דאין לו בדיקה מבחוץ גם לפי' ריב"א וכו' יעוש"ה והמפרשים כתבו בזה דדרוסה לא הוה חזקת איסור אבל חולי כמו דריסה יוכל להיות שיהא פוסל כמו נקב ויהיה חזקת איסור. אך לפ"מ שנתבאר למעלה דזה לא הוה חזקת איסור נסתר זה אך במה שביארנו משום הב"מ דאיכא חזקת אבמה"ת יש ליישב ודוק. ואי לא מסתפינא הייתי אומר בזה דבר חדש לפע"ד והוא דהנה מה שהקשו בתוס' דמאי פריך ור"מ היכי אכיל בשרא וכו' ונימא דאכיל ע"י בדיקה כנ"ל קושיא זו יקשה ג"כ לרב אשי איך למד לעיל דאזלינן ב"ר משחיטה עצמה מנ"ל זאת דהא אפשר ע"י בדיקה וכן הקשה שם באמת הרשב"א ז"ל. אלא דהתוס' חדא מלתא נקטו בקושייתם ובתירוצם יתיישב ג"כ הך דר"א. אך י"ל דמשום זה הוכרחו התוס' לפרש כך כדי לתרץ בזה עוד קושיא שקשה על ר"א ועיין בס' לב אריה דמיישב עפ"ז באופן אתר ע"פ דרכו שם. ונלפע"ד די"ל דהנה כבר הבאתי דהקשו לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל ספק דאורייתא לקולא מה"ת מנ"ל דאזלינן בתר רובא דילפינן מפסח וקדשים ושאר שחיטות ודלמא הוא משום ספק וקושיא זו הקשה הרשב"א בסוף קידושין על הרמב"ם ז"ל ומחמת זה ג"כ השיג שם על הרמב"ם ז"ל. והנה בס' שב שמעתתא ש"א פ"ג האריך להוכיח דדעת התוס' כדעת הרשב"א ז"ל דספק דאורייתא אסור מה"ת וכן הוכיח בס' כו"פ בבית הספק יעו"ש. וכבר הארכתי ג"כ בעה"י בסימן ב' להוכיח כן לשיטת התוס' ז"ל וא"כ לדעת התוס' א"ש בלא"ה הילפותות בחולין שם דשפיר יליף דאזלינן בתר רובא וליכא למימר משום ספק דלשיטתם ספק איסור מה"ת. אך איתא בחידושי הרשב"א ז"ל בחולין (דף י') באריכות דאע"ג דכל הספיקות אסור מה"ת היינו דוקא ספק הבא בתולדה אבל ספק הבא במקרה שנתחדש אע"ג דאין לו חזקה נמי מותר מה"ת וכן הביא בס' שב שמעתתא שם פ' ד' וא"כ ג"כ לדעת התוס' דס"ל כדעת הרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת ג"כ רק היכא דהספק בתולדה אבל בספק המקרה ספיקו מותר וא"כ הדר קשה דמנ"ל לר"א דאזלינן בתר רובא ויליף משחיטה ואם הוה החשש משום דרוסה קשה דלמא הטעם הוא משום ספק מה"ת לקולא דבספק שנתחדש לכ"ע מותר מה"ת כנ"ל ודרוסה הוה ספק שנתחדש משו"ה פירשו ודקדקו התוס' בצחות לשונם הקדושים דיש חולי שמאדים כמו דרוסה ובזה יש חששא דלמא נולדה בטריפות ובחולי שמאדים כמו דרוסה וא"כ ל"ק על ר"א דאיך יליף משחיטה זו דהרי אפשר לבדוק דהרי בדרוסה א"א לבדוק וגם ל"ק דלמא הוא משום ספק מה"ת דלקולא דהחשש הוא משום חולי דבתולדה והיכא דהוה בתולדה אסור מה"ת לרשב"א ותוס' ז"ל לשיטתם כנ"ל ומיושב שפיר קושיית המהרש"א ז"ל כן נלפע"ד לכאורה ולא החלטתי עדיין. אך לפי המתבאר דלעולם איכא בזה חזקת איסור נדחה זאת דהיכא דאיכא חזקת איסור גם בספק במקרה אסור לרשב"א ז"ל כמבואר בש"ש פ"ד שם: