שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני חו"מ · סימן ס
לבאר בדין מילי לא מימסרן לשליח
א
המהרי"ט ז"ל בח"א סי' קכ"ז כתב דמי שעשה שלית שיקדיש בשבילו לא עשה כלום דהוה מילי ומילי לא מימסרן לשליח. וכבר תמהו ע"ז רבוותא ז"ל. המחנה אפרים בהל' שלוחין ושותפין סי' ז' כתב וז"ל ולא הבנתי זה דמ"ש מילי לא מימסרן היינו לומר דלא מימסרן לשליח שיחזור וימסרם לשליח אחר אבל כל שאומר לשלוחו להקדיש או לאסור או להתיר שבועה מה מסירה שייך כאן דשלוחו כמותו. ומ"ש דתרומה שאני דמחשבת חרומה חשיבא מעשה הלא גבי הקדש נמי מחשבה חשובה כמעשה וכו' יעוש"ה. וכן תמה בנוב"י תנינא חיו"ד סי' קמ"ז ובס' בית מאיר סי' ק"כ יעו"ש. ולכאורה לפע"ד דבריהם ז"ל צ"ע דתלי הך דמילי לא מימסרן לשליח דוקא היינו שיחזור השליח וימסור לשליח אחר ולכאורה תמוה הוא דהנה בגיטין פ' התקבל (דף סז ע"א) פסק שם שמואל כר"י דמילי לא מימסרן לשליח אך ס"ל לשמואל אליבא דר"י דאומר אמרו כשר ובפ' מי שאחזו (דף ע"ב) מסיק שם ר"א וכן בגמרא שם תניא כוותיה דגם באומר אמרו פסול. ובדבר זה הוא מחלוקת הראשונים דלפי הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מזכיה דגם באומר אמרו במתנה פסול משום דמילי נינהו ובפ"ב מגירושין משמע דמספקא ליה מאיזה טעם פסול באומר אמרו יעוש"ה בב"י ובהה"מ ז"ל ובלח"מ שם ויעוין בר"ן ז"ל בפ' התקבל שם דהביא מהרמב"ן ז"ל דאומר אמרו בגט דפסול הוא משום שלא לשמה ולא משום מילי דל"ש בזה מילי כיון דהוא אומר אמרו לפלוני והרי הוא בעצמו עושה אותו האחר שליח שלא בפניו וכי אין אדם עושה שליח שלא בפניו וכו' יעו"ש. הובא בטור חו"מ סי' רמ"ד ובאהע"ז שם יעו"ש. והרי דגם להרמב"ן ז"ל דוקא באמר לו אמרו לפלוני דהוה כמו שעשה אותו שליח שלא בפניו אבל אי לאו הך טעמא דהמשלח עושה אותו האחר שליח ל"מ אף דצוה אותו בהדיא לעשות שלית לפלוני והלא זה גופא הוא שליחותו שאומר לו שילך ויעשה לפלוני שליח והוא מקיים שליחותו ומצוה לפלוני ומ"מ לא מהני משום מילי לא מימסרן לשליח. ואם כן ע"כ הא דמילי לא מימסרן לא משום דהשליח לא יוכל למסור לשליח אחר שליחותו דהרי באומר אמרו מה דמוסר שליחותו לאחר לא הוה שליח כיון דזה גופא הוא ששלח לו המשלח שיעשה שליח לכתוב והרי בעת שהשליח עושה שליח לא דמוסר שליחותו לשליח אחר אלא דאז מקיים ועושה השליחות שנשלח ע"ז ומ"מ לא מהני וע"כ משום דכל שליחותו שעושה הוא רק מילין בעלמא דהיינו מה שאומר לפלוני שיעשה שליח לכתוב הגט והאמירה להסופר זהו שליחותו דהראשון ומשו"ה ל"מ דמילי לא מימסרן לשליח. וכן בהך דעושה שליח להקדיש דבר ג"כ לא מהני דעיקר השליחות הוא על דיבור בעלמא ודמי להך דאומר אמרו לסופר לכתוב דמה חילוק יש בין אומר לשליח אמור בהמתי תקדש להקדש או אומר לשליח אמור לפלוני כתוב דזו"ז שוים דנעשה שליח על אמירה וז"פ מאוד לכאורה. ועיין בריב"ש סי' רכ"ח בטעמא דמילי לא מימסרן משום דבמוסר לו דבר מה שיעשה בה איזה דבר תיכף כשמסר לו הדבר נעשה שלית וידו כיד בעה"ב ויוכל לעשות בה מה שירצה ולעשות גם עוד שליח ע"ז משא"כ בעושה אותו שלית על דיבור דהלא לא מסר לו דבר ממש ועדיין לא נעשה כלל שלוחו עד שיאמר הדיבור ששלח לו וא"כ האיך יוכל לעשות שליח אחר על אותו הדיבור כיון שעדיין לא אמרו ועדיין לא נעשה כלל שלוחו יעוש"ה וא"כ גם באומר לשלוחו שיקדיש בהמתו להקדש ג"כ שייך סברא זו ועיין ברש"י ז"ל בפ' מי שאחזו (דף פא ע"א) ד"ה דאמר מילי מימסרן לשליח דרך ארץ הוא לעשות שלית דברים והוי נמי בדברים שלוחו של אדם כמותו והרי מבואר בהדיא דלמ"ד מילי לא מימסרן לשליח היינו דלא אמרינן בדברים שלוחו של אדם כמותו וא"כ ה"ה באומר לשלוחו שיקדיש לו דבר מה וכמו שכ' המהרי"ט ז"ל:
עוד כתב שם המחנה אפרים על מש"כ המהרי"ט ז"ל דתרומה שאני דמחשבת תרומה חשיבא מעשה דהלא גבי הקדש נמי מחשבה חשובה כמעשה וכמו שכ' התוס' בפ"ג דשבועות יעו"ש. ובעניותי לא ידעתי מאיזה מקום בתוס' מוכיח דבהקדש מחשבה הוה כמעשה. די"ל דאף דגם בקדשים מהני מחשבה כמעשה כמבואר בפ"ג דשבועות (דף כו ע"ב) ובקידושין פ' האיש מקדש (דף מא ע"ב) מה להנך שכן ישנן במחשבה ע"ש. היינו דבקדשים ותרומה מהני מחשבה ג"כ משום דבתרומה כתיב ונחשב לכם ובקדשים כתיב כל נדיב לב עולות ע"ש. וא"כ י"ל דכל אחד כדינו דבהתרומה דבעינן לתרום ולעשות מעשה הוה המחשבה כמו שחרם כדכתיב' קרא ונחשב וגו' וא"כ הוה המחשבה כמעשה ובקדשים דבעי למימר בפיו ה"ז הקדש וילפינן מקרא דמחשבה מהני ג"כ ומוכת מהקרא דהמחשבה דקדשים הוה כדיבור ולא מוכת דהוה כמעשה אלא דבדבר זה שוין הם תרומה לקדשים דמחשבתן מהני כמו שעשה כדינם כל אחד כדינו ודברי המהרי"ט ז"ל א"ש בפשיטות
ב
עוד ראיתי שם בס' מ"א (סי' ת) שמדקדק ברמב"ם ז"ל בפ"ד מזכייה יעו"ש וחידש שם דע"כ ל"ש מילי לא מימסרן לשליח אלא באומר אמרו לפלוני ולפלוני שיכתבו ויחתמו הם דנמצא הראשונים לא עבדי שום מעשה אלא מילי הוא דמימסר להו. אבל אם עשאו שלית לאחד וא"ל אמרו לפלוני שיכתבו וכן אתה כה"ג ל"ש מילי לא מימסרן שהרי השליח הא' הוא שמקנה אותו דשלוחו של אדם כמותו ומשו"ה בכתבו ותנו אי לאו טעמא משום דקפיד דאמר כתבו היו יכולים לומר לאחרים שיכתבו שהרי השליח מקנה אותו ומשמע מדבריו ז"ל דבכתבו ותנו טעמא משום דקפיד הוא ולא משום מילי דבזה ל"ש מילי לא מימסרן לשליח. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דלכאורה מבואר בהדיא בפ' התקבל (דף סו ע"ב) דגם בזה שייך טעמא דמילי לא מימסרן מהא דשלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכו' אילימא משום דהוה מילי ומספקא ליה מילי אי כו' אלא כו' האי כתובו אי כתב ידן אי כתב הגט כו' ובאומר אמרו גם ר"י מודה עיי"ש. והרי אי לאו קושיית הגמרא הוי מוקי לה בטעמא דמילי לא מימסרן. והרי דס"ל להגמרא דגם באומר כתבו ותנו ג"כ מקרי מילי אם יצוו לאחר ולא מימסרן לשליח. והרי בטור חו"מ (סי' רמד) איתא בהדיא האומר לשנים כתבו וחתמו ותנו לפלוני שטר מחנה שאני נותן לו שדי אינן יכולין לומר לאחרים לכותבו דמילי נינהו ולא מימסרן לשליח הרי בהדיא דבזה הוא מטעם מילי וצע"ג בדברי המ"א ז"ל הנ"ל:
ג
אלא דקשה לכאורה בהא דמבואר בש"ע אהע"ז (סי' לה ס"ו) בהגהה מחלוקת הראשונים אי שליח קדושין מצי לעשות שלית שני לקדש לו אשה. והקדוש מרדו"ש הובא במרדכי פ' האיש מקדש פסק דלא יוכל לעשות שליח משום דמילי נינהו ולא מימסרן לשליח וכתב שם דאף דמסר לו כסף קדושין מ"מ מקרי מילי ולא דמי למסר לו גט דיוכל לעשות שלית שני משום דגט בע"כ הוא יעוש"ה וכ"כ בתוס' רי"ד בפ' האיש מקדש דלא יוכל לעשות שלית שני בקדושין משום דמילי הוא ואף בנתן לו כסף קדושין וה"ט דל"ד לגט דבגט עיקר הגירושין הוא עם הגט ואם יאבד גט זה לא יוכל לגרשה ולא מקרי מילי משא"כ בקדושין דיוכל לקדשה ג"כ בכסף אחר ולאו הכסף הוא העיקר אלא אמירת הר את מקודשת לי ומשו"ה מקרי מילי ולא יוכל לעשות שליח אחר והא דמקיש שם בקדושין הויה ליציאה לענין שליחות היינו דוקא בשליח ראשון יעוש"ה, ולכאורה היה נלפע"ד להסביר עוד בטעם זה עפמש"כ הר"ן ז"ל בנדרים דגבי קדושין אינה מקנת עצמה לי בעד הכסף דכי יקח איש אשה כתיב ולא כי תלקח אשה לאיש אלא דבעד הכסף שלקחה היא מפקרת עצמה לגבי דידיה כהפקר וכשאומר הרי את מקודשת לי הוא זוכה אותה מטעם הפקר וא"כ עיקר קניית הקדושין הוא האמירה ולא הכסף אלא דגזה"כ הוא דל"ש הפקירא דידה לגביה רק בכסף וא"כ אף בנתן לו כסף קדושין הוי מילי כסברת התוס' רי"ד הנ"ל והמרדכי הנ"ל בשם הקדוש מרדו"ש. ולפ"ז אם נימא דכל דבר דהוה מילי ואמירה בלבד לא יוכל למסור לשליח עד שגם השליח ראשון לא יוכל לקיים שליחותו בהאמירה כמש"כ המהרי"ט ז"ל א"כ מאי נ"מ מקדושין בין שליח ראשון לשליח שני וגם בשליחות ראשון לא היה צריך להתקדש כיון דכל עיקר שליחותו הוא על אמירה בלבד ודמי להך דעושה שליח להקדיש דבר שאינו שלו והרי מ"מ גם לדעת הקדוש ותוס' רי"ד אף דשליח שני לא מהני ע"כ שליחות ראשון מועיל גם בקדושי כסף לא דוקא בקדושי שטר וז"פ. והרי לדידהו אף דבקדושי ששר יש לחלק לדעת התוס' רי"ד מ"מ בקידושי כסף ודאי דהוי מילי וכמש"כ לדעת הקדוש דהוה בכל קדושין מילי בעלמא ואמאי מהני שליח. לכן נלפע"ד דצ"ל באמת דהמהרי"ט ז"ל ס"ל כהנך פוסקים דה"ל דכיון דמסר לו כסף קדושין אף דעיקר חלות הקדושין תליא בהאמירה מ"מ כיון דגם בהך כסף מיקדשה והרי מסר לו כסף ודמי למסירת גט דיוכל ג"כ שליח ראשון לעשות שליח שני ולא מקרי מילי ומכש"כ לפי מה שכ' למעלה בשם תשובת הריב"ש ז"ל (סי' רכח) דמבאר בטעמא דמלתא דמש"ה מילי לא מימסרן לשליח משום דכשמוסר לו רק דברים עדיין לא נעשה שלית כד שיקיים האמירה וטרם אמירתו עדיין לא הוה שליח ול"ש שלוחו כמותו לעשות שליח שני וא"כ לפי"ז היכא דמוסר לו דברים כהדבר ממש ג"כ כמו בקדושין הנ"ל שפיר מהני ויכול ג"כ לעשות עוד שליח שני וכפשטות הגמרא בפ' האיש מקדש דמקיש קידושין לגירושין לענין שליחות כמבואר שם משא"כ בעושה אותו שליח רק לאמירה בלבד בזה ל"ש שליחות וכמו שכתב המהרי"ט ז"ל:
ועוד נראה דגם לדעת המהרי"ט ז"ל אף אם לא מסר המשלח כסף קדושין לשליח אלא דאמר להשליח שיתן בעדו כסף קידושין ג"כ מהני דלא מקרי מילי כיון דעשאו שליח ליתן כסף ולא רק על הדברים. וזה מוכח מהא דאיתא בפ' האיש מקדש (דף מה) הנהו בי תרי דהוו קא שתו חמרא וכו' שקיל חד מנייהו כסא דחמרא יהב לי' לחברי' אמר מיקדשה לי ברתך לברי אמר רבינא אפילו למ"ד חיישינן וכו' שמא נתרצה הבן לא אמרינן א"ל כו' ודלמא שליח שויא לא חציף כו' ודלמא ארצויי ארצי כו' ופירש"י ז"ל ודלמא ארצויי בן קמיה אביו וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו יעו"ש. והרי דהאב נעשה שליחו אף דלא נתן להאב כלום דהאב קידשה בכסא דחמרא שלו כמבואר שם בגמרא אע"כ דגם בזה מהני וכנ"ל. ומסוגיא זו לכאורה צ"ע על הך דינא דהקדוש מרדו"ש והתוס' רי"ד ז"ל הנ"ל דאמאי לא מהני שליח שעשה שליח בקדושין כיון גם השליח השני ע"כ אומר דמקדשה עבור המשלח הראשון ואמאי יגרע מהך דארצויי ארצי קמיה הנ"ל דכיון דגילה דעתו דניחא לי' בהא דעשה לו האב שליח מאליו משום דזכין לאדם שלא בפניו וא"כ כאן דעשה שליח לקדש לו אשה זו הרי נ"ל בה ואמאי לא יהיה השליח שני נעשה ממילא שליח ומשום דזכין לאדם שלא בפניו. וצ"ל דבאמת לא הוי זכיה גמורה עבורו דהרי נאסר בקרובותיה אלא דכיון דשמע ממנו דחפץ באשה זו נעשה ממילא שלוחו מה שא"כ כאן דאף דעשה שלית הראשון מ"מ כיון שהשליח השני לא שמע ממנו בעצמו לא יוכל לבא מכח קמא דלא הוי לו זכות גמור אלא דבא מכת שליח הראשון ומשו"ה לא מהני דמילי לא מימסרן לשליח כנ"ל וצ"ע בזה. גם מה שתמהו על המהרי"ט ז"ל דמשמע בהדיא מפירש"י ז"ל בגטין (דף כט) דהא דמילי לא מימסרן לשליח דוקא להיות חוזר ונמסר לשליח אחר יעו"ש ולכאורה אני תמה למה לא הזכירו דברי רש"י ז"ל בגטין (דף עא ע"ב) ד"ה דאמר מילי מימסרן לשליח דרך ארץ הוא לעשות שליח דברים והוי נמי בדברים שלוחו של אדם כמותו יעו"ש דמשמע לכאורה דהך דינא דמילי אי מימסרן לשליח לא תליא דוקא אי למסור לשליח אחר אלא דלא שייך כלל דין שליחות בדברים והא דתלי במסירת שליח לשליח שני היינו משום דשם הוא שולח לו לעשות מעשה הכתיבה אלא דהשליח מצוה לשליח שני. והשליח ראשון אינו עושה רק אמירה בעלמא לצוות לשני ומש"ה נקרא מילי דמקיים שליחותו במילי שמצוה לשליח שני לכתוב אבל באמת היכא דהמשלח מצוה לשליח ראשון על מילי אף שמקיים בעצמו ומדבר מה שאמר לו ג"כ מקרי מילי ודוק:
ד
עוד הקשו על המהרי"ט ז"ל מהא דמס' תמורה (דף י') דמבעיא ליה אי מקדיש עושה תמורה אי מתכפר וקפשיט דאי מקדיש עושה תמורה משכחת לה תמורה בקרבן צבור כגון דאמרו לאחד שיקדיש עבורם קרבן כו' יעוש"ה. והרי דיוכל שליח להקדיש בעד אחר ועיין בס' מ"א שם ובס' ח"ס חלק או"ח (סי' קטז) ובחיו"ד (סי' שכא) שם. ולכאורה נראה די"ל עפ"מ שנתבאר למעלה דמש"ה מהני בקדושין ע"י שליח אף דלא הכסף הוא עיקר הקדושין ומה גם לפ"מ שכתבתי למעלה עפ"י שיטת הר"ן ז"ל בנדרים דבכסף שלקחה היא מפקרת עצמה לגביה כהפקר והוא זוכה אותה כהפקר כנ"ל ומ"מ מהני שליחות בקדושין אף בקדושי כסף משום דסו"ס הקדושין נעשין ג"כ מחמת הכסף שנותן ונעשה שליח ג"כ על האמירה הרי אח מקודשת לי ויותר א"ש עפ"מ שכתב הריב"ש ז"ל (סי' רכח) דמש"ה לא מהני שליחות במילי משום דבאינו מוסר לו דבר טרם שיקיים דבר השליחות עדיין לא נעשה כלל שלוחו. משא"כ במוסר לו דבר מה כנ"ל. וא"כ לפ"ז י"ל ג"כ במקדיש דבר לחבירו משכחת לה ג"כ שיעשה שליח כגון שאחד אמר לשלוחו לך וברור והפריש איזו בהמה ותקדיש אותה בהקדש ויאמר הרי זו ולא שיאמר שור אחד הקדש סתם. ולפי"ז הרי לא יוכל השליח לקיים שליחותו ולהקדיש באופן אחר אם לא יברור בפועל איזה בהמה להקדישה וא"כ גם מה שבורר את הבהמה ומפרישה הוא מעין עשיית השליחות בההקדש וזה הוה מעשה. וא"כ ממילא אף שאומר ה"ז הקדש ונגמר השליחות בהקדש באמירתו מ"מ שפיר נעשה שליח ולא שייך בזה מילי לא מימסרן לשליח כיון דבהקדש זה עשה מעשה ג"כ שהפריש ובירר בהמה לומר ה"ז הקדש אשר בלתי זאת לא היה יכול להקדיש דהוכרח לקיים מאמר משלח למה שנשלח ושפיר נעשה שליח ולפיכך משכחת לה דאמרי ליה צא והקדש לנו והיינו באופן הנ"ל ודמי לשליח של קדושין כנ"ל. וי"ל ג"כ בזה הא דהקשו מהא דנדרים (דף לו) דיוכל להפריש פסח וחטאת מדעת בעלים הובא בח"ס (סי' שכא) עיי"ש ולהנ"ל א"ש די"ל דעשאו שליח באופן שיצטרך לעשות מעשה לזה ובזה לא הוה מילי כנ"ל:
אך מלבד כל הנ"ל לפע"ד עיקר קושיא זו מהך דתמורה לא קשה כלל וכמו שבאמת כתב בס' מ"א בסוף סי' ז' שם ואפשר ליישב הך סוגיא דחמורה דמיירי שא"ל לשליח שיקדיש השליח בהמתו של השליח עצמו עבור המשלח. ולפע"ד דלכאורה ע"כ צריך לפרש כך ובענין אחר א"א לפרש כלל מלבד דבאמת תמוה האיך נוכל לומר דבתר מקדיש אזלינן והמקדיש יהיה הממיר כיון דהבהמה היא של המשלח המתכפר והשליח הקדיש משום דשלוחו של אדם כמותו והוה כמו שהמתכפר הוא המקדיש לפי הנ"ל א"כ מה לו להשליח להיות ממיר הלא ע"ז לא עשאו שליח וכאיניש אחרינא הוא דגם מה שהקדיש הוא בשליחות המתכפר ושלוחו כמותו והוה כמו שהקדיש המתכפר עצמו. מלבד זה מבואר בהדיא בסוגית הגמרא דפ"ק דתמורה כן דאיתא שם (דף י ע"א) בעי רמי בר חמא מקדיש מוסיף חומש או מכפר מוסיף חומש אמר רבא אמר קרא ואם המקדיש וגו' מקדיש ולא מתכפר בעי בעי רב"ח מקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמורה אמר רבא א"כ מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי ועוד דאמר ר"נ אר"ה תנא קרבנו לה' על נזרו מלבד אשר תשיג ידו וכו' נזיר וכו' אלא לענין תמורה וכו' ש"מ בתר מתכפר אזלינן. לא לענין תמורה ודקא קשיא וכו' ת"ש דר"א אר"י מקדיש מוסיף וכו' יעו"ש. והנה הך בעיא דרב"ח צ"ל ע"כ דקא מבעיא ליה אי מקדיש עושה חמורה היינו במקדיש בהמה שלו עבור חבירו תדא דמקודם זה דקא מיבעיא ליה בעיא ראשונה אי מקדיש מוסיף חומש או מתכפר והך בעיא שניה בחד לישנא קמבעיא ליה לרמב"ח ושניהם בפירוש אחד הם כמבואר בהדיא בלשון הגמרא והרי הך בעיא ראשונה לענין חומש ע"כ היכא דהמקדיש השליח הקדיש. בהמת עצמו בעד המתכפר דאל"כ מה ענין השליח לחומש וכי בעל הקרבן הוא שיפדה אותו עבורו עם חומש הלא לא היה רק שלוחו להקדיש ולומר בדיבור פיו ה"ז הקדש. וכן מוכח בהדיא ברמב"ם ז"ל פ"ז מערכין ה"ד שכתב שם דהמקדיש שפדה לעצמו הוא מוסיף חומש וכו' יעו"ש וע"כ דבהמתו היה ולא של המתכפר דאל"כ מי שם לו לבעה"ב שיפדה אותו לעצמו מה שאינו שלו כלל והוה לגבה כאיש נכרי וע"כ דמיירי שהשליח הקדיש שלו בעד המתכפר. וא"כ גם בעיא שניה דבחד לישנא קמבעיא ליה ע"כ דגם זה כונתו היכא שהקדיש בהמה שלו בעד המתכפר קמבעיא ליה מי עושה תמורה וא"כ מאי קפשיט ליה רבא א"כ מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוי שליח לאקדושי דאם נוכיח מזה דהיכא דהקדיש בשל מתכפר בשליחותו דמתכפר עושה תמורה אכתי לא נפשוט האיבעיא שלו די"ל דאף דהיכא דהקדיש בהמת המתכפר שפיר אמרינן דהמתכפר עושה תמורה משא"כ היכא דהמקדיש הקדיש משלו י"ל דבתר מקדיש אזלינן ג"כ לענין תמורה אע"כ דהכי קפשיט ליה דאי במקדיש משלו בתר מקדיש אזלינן א"כ אכתי משכחת לה ציבור ושותפין עושין תמורה וכגון דשוו שליח להמקדיש והקדיש בהמה שלו לא של המתכפר. אע"כ דגם בזה בתר מתכפר אזלינן וממילא היכא דהקדיש בעל המתכפר מכש"כ דבתר מחכפר אזלינן וא"כ ע"כ צריכין לפרש הא דכגון דשוו שליח לאקדושי היינו בשל השליח:
ועוד מוכח דע"כ האיבעיא הוא בהקדיש בשלו עבור המתכפר דהרי רבא דקפשיט ליה קאמר ועוד דאמר ר"נ אר"ה תנא קרבנו לה' וגו' וכי נזיר וכו' מלבד אשר תשיג ידו שהפרישו לו אחרים וכו' והרי שם מבואר בהדיא גם במקדיש בשלו בעד חבירו וכן מוכח מהך דפשיט ליה במסקנא מהא דר"א אר"י מקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה והרי הך דר"א אר"י ע"כ מיירי במקדיש משלו עבור המתכפר ולא משל המתכפר. ותדע דהא בריש פ"ק דתמורה שם (דף ב ע"ב) בעי רמב"ח בהקדיש עכומ"ז ומתכפר בישראל בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר וקבעי למפשט מהך דר"א אר"י דמקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה. והרי בהך בעיא דרמב"ח שם ע"כ מיירי שהעכומ"ז הפריש בשל עצמו עבור הישראל דאלת"ה אלא דשל ישראל הקדיש בשליחותו קשה דהרי עכומ"ז לאו בני שליחות נינהו ובלאו הך דמילי לא מימסרן לשליח יקשה אלא ודאי דמיירי בשל העכומ"ז (וכן מצאתי אח"כ בס' היכלי שן סי' ו' שדייק כן בזה) דלהכי קמבע"ל לרמב"ח גם בהקדיש בהמתו בעד המתכפר ושפיר קפשיט ליה מהא דרמב"ח. ואין לומר נמי דרמב"ח קמבעיא לי' במקדיש של המתכפר וממה דקפשיט ליה במקדיש בשל עצמו דבתר מתכפר אזלינן נלמד במכש"כ דהיכא דבשל מתכפר הקדיש כש"כ הוא דבתר מתכפר אזלינן דזה אינו דסו"ס אי דוקא בהקדיש בשל מתכפר קמבעיא ליה בהקדיש בשל עצמו היכי ס"ל לרמב"ח דאין לומר דזה פשיטא ליה דבתר מקדיש אזלינן דהרי פשיט ליה בתר הכי מר"א אר"י דגם בזה בתר מתכפר אזלינן. אע"כ דודאי אף אם נדחוק דגם במקדיש בשל מתכפר קמבע"ל דלמא בתר מקדיש אזלינן גם בזה אשר לפע"ד דוחק גדול לומר כן ואף אם נדחוק זאת מ"מ לכה"פ גם במקדיש בשל עצמו עבור המתכפר ג"כ קמבעיא ליה דלמא גם בזה בתר מתכפר אזלינן וע"ז דחה רבא א"כ מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי ועוד וכו' והיינו דשוו שליח לאקדושי בשל בהמת שליח עבור המתכפר והיינו דקא פשיט דאם רק נימא דבתר מקדיש אזלינן גם במקדיש בשלו קשה מהא דא"כ מצינו שותפין עושין תמורה וכו' אע"כ דגם בזה בתר מתכפר אזלינן וכש"כ במקדיש בשל מתכפר יעוש"ה דמוכת מסוגיית הגמרא שם דפירושו במקדיש בשל עצמו. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל פ"א מתמורה ה"ד דפסק שם דמתכפר עושה תמורה יעו"ש בלשונו ז"ל ובהל' ו' פסק דבעכומ"ז הוה ספק והיינו כמבואר בגמרא דתמורה (דף ב) דנשאר בתיקו דלמא בעינן דתיקן מתחלה ועד סוף ברשות ישראל והיינו משום דהיה מקודם של העכומ"ז דבשלו הקדיש יעוש"ה בסוגיא. והרי הוא כמו שכתב המחנה אפרים דאפשר ליישב בהך דתמורה כן. ולפע"ד לכאורה מוכרח הוא לפרש כן בסוגיא שם עד שאני תמה מה שהקשו הרבה בזה רבוותא ז"ל, ולהנ"ל לא קשה כלל דשלו יוכל להקדיש בעד האחר משא"כ בשל חבירו דלא הוה רק מילי ולא מימסרן לשליח כסברת המהרי"ט ז"ל. וכדברי המהרי"ט ז"ל מבואר בהדיא בחידושי הרמב"ן ז"ל במס' ב"ב (דף קכו) דמקשה שם תנאי שבנזיר היכא הוי תנאי דהא א"א לקיים ע"י שליח והרי בהדיא דנדרים א"א לקיים ע"י שליח וכבר הובא הרמב"ן ז"ל הנ"ל בדברי רבותינו האחרונים ז"ל ויעו"ש ברמב"ן ז"ל שתירץ דלא גמרינן מתנאי דבני גד וב"ר אלא בתנאי שבין אדם לחבירו משא"כ בתנאי שבינו לבין עצמו בכל ענין הוי תנאי והטעם נותן שהרי מדעתו התנה ורוצה הוא לקיים תנאו וכו' יעוש"ה ועיין במס' נזיר (דף יא ע"א) בתוס' ד"ה דהוה ע"מ שכתוב וכו' דמקשה קושיית הרמב"ן ז"ל ותירצו באופן אחר דבנזיר איכא קרבנות ותמה שם בגליון הש"ס מנדרים דאיכא על תנאי ובתירוץ הרמב"ן ז"ל א"ש ג"כ זה יעוש"ה:
ה
עוד הקשו מהך דאיתא בנדרים (דף עב ע"ב) ונזיר (יא ע"ב) האומר לאפוטרופוס שלו כל נדרים שתדור אשתי וכו' הפר לה יכול יהיו מופרין ת"ל אישה יקימנו ואישה יפרנו דברי ר' יאשיה ור' יונתן אומר מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו וגם לר' יאשיה הוא מטעם גזה"כ ול"ז הו"א דיוכל להפר ע"י שליח והרי הוי מילי בעלמא. וראיתי בס' חתם סופר חיו"ד (סי' שכא) שמיישב קושיא זו די"ל דבאמת מהך קרא דאישה יקימנו וגו' יליף דאין שליחות במילי עיי"ש. ולכאורה צריכין לי עיון דבריו ז"ל דהאיך נימא דה"ט דלא יוכל להפר ע"י שליח וא"כ לפי"ז פליגי בה ר' יאשיה ור"י אי מילי מימסרן לשליח ולר' יונתן מילי מימסרן לשליח. והוא תמוה דלא נזכר כלל בהא דמס' גטין (דף כט ודף סו) שם. ועוד דהנה בנדרים ונזיר הנ"ל דפליגי שם ר' יאשיה ור"י וכן במס' בבא מציעא (דף לו) הביא שם זאת לענין שאילה בבעלים ופסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכן נפסק בש"ע שם כר' יאשיה דאינו מופר ע"י שליח וכתב הרא"ש ז"ל משום דלחומרא אזלינן ומש"ה לא מהני ההפרה. ועיין בנימוקי יוסף במס' בבא מציעא שם דהוה ספיקא דדינא ולחומרא אזלינן ולפ"ד גם בהיקם היה לנו לילך לחומרא להיפך וכבר הביא לבאר זה בחידושי הגרע"א ז"ל ביו"ד (סי' רלד סעיף ל) יעו"ש. ולפי דברי הח"ס לא הוה שום ספק דהוה מילי ולא מימסרן לשליח. והנה לפי סברת הח"ס ז"ל היה באפשר ליישב מה דתמהו שם על הך דביו"ד (סי' רלד הנ"ל) פסק בש"ע סתם דלא מהני הפרה ע"י שליח ולא הביא ברמ"א שום חולק ובהך דמס' בבא מציעא הנ"ל לענין שאילה בבעלים דמדמה בגמרא שם להך דהפרה בשליח ומ"מ בש"ע חו"מ (סי' שמו) הביא רמ"א ז"ל בהגהה דיש מי שחולק ע"ז וס"ל דהוה שאילה בבעלים אף דבגמרא מדמה להו להך דהפרה ע"י שליח. אך לפי דברי הח"ס א"ש בפשיטות די"ל דגבי הפרת נדר דהוה מילי מש"ה קיי"ל דלא מהני ע"י שליח משא"כ בשאילה בבעלים דלא הוה מילי והוה שפיר ספיקא דדינא. אך הרי מבואר בכל הפוסקים הראשונים דדין זה דקיי"ל כר"י לא ודאי הוא אלא דלמא קי"ל כר"י דגזה"כ הוא דלא הוה כמו בעלים רש לחלק ביניהם וצ"ע בכ"ז:
ועוד תמוהין לי דברי הח"ס ז"ל בזה דהאיך נימא דמהך דאישה יקימנו וגו' דגבי הפרה ילפינן דמילי לא מימסרן לשליח דהרי מצינו עוד כיוצא בזה דקמצריך להו קרא כמו בהא דאיתא במס' יבמות (דף קא ע"ב) וקראו לו ולא שלוחין ובתוס' שם הקשו וז"ל תימא אדילפינן בפ"ב דקידושין מקראי דשלוחו של אדם כמותו אדרבא נילף מהכא דאין שלוחו כמותו וי"ל דיש כמה כתובים הבאים כאחד דגבי ע"ע נמי דרשינן ויצאו הן ולא שלוחן כו' ובנדרים ממעט שלית מהפרת נדרים לר"י כו' יעוש"ה. הרי דע"כ לא מטעם דמילי הוא ודילפינן מהפרת נדרים הוא דא"כ כל הני קראי ל"ל וגם מאינך קראי יקשה דאם מילי לא מימסרן לשליח קרא ל"ל שם. וכבר הרגיש זה בח"ס ז"ל בעצמו וא"כ לפי"ז בהך קרא דהפרה א"א לפרש בטעם מילי. אלא מה שכתב שם ראשונה הוא פשוט לכאורה דהרי גם מה שלמד בפ' האיש מקדש דשלוחו של אדם כמותו הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו דשם היה מעשה ולא דיבור וא"כ הדר קשה כנ"ל. וכן יש לתמוה מהך דפ' חלק (דף קיא עב) ויצאו הן ולא שלוחן דגם שם מילי הוא:
ו
הן אמת דמהך דיצאו הן ולא שלוחן דגבי ע"ע דקמייתי בתוס' יבמות (דף קא ע"ב) הנ"ל י"ל דלא קשה עפ"י מה שכתבתי למעלה דהיכא דהמשלח נתן לו גם כן איזה דבר ומסר עמו גם כן דברים בזה מהני ואם כן יש לומר דגבי ע"ע א"ש קרא דיצאו הן ולא שלוחן דמי לא עסקינן דב"ד מסרי לשלוחן המדה שימדדו בה עם הע"ע וא"כ הרי ימסרו להם דבר ממש עם הדברים ומהני שליחותם ומש"ה צריך קרא למעט. אלא דמאינך דוכתי הנ"ל קשה ועוד בלא"ה תמוה מדברי התוס' ז"ל שם דמקשו דמהך קרא דוקראו לו ולא שלוחן נילף דבכה"ת אין שלוחו של אדם כמותו ולא נילף מהך קרא דמייתי בפ' האיש מקדש דשלוחו של אדם כמותו. ותמוה הוא דהרי בקידושין דיליף דשלוחו כמותו על מידי דמעשה הוא דקא ילפינן ולא מידי דמילי נינהו משא"כ בהך דוקראו לו ולא שלוחן דמילי נינהו והאיך נוכל למילף מזה בכה"ת דשלוחו לאו כמותו. וכן יש לדקדק בתוס' שם בתירוצם דכתבו דיש כמה כתובים הבאים כאחד וקמייתו הך דויצאו הן ולא שלוחן דע"ע והא דוסמך ידו ולא שלוחו דמס' מנחות והך דהפרת נדרים עיי"ש. והרי הך דוסמך ידו ולא שלוחו אף דלא מסר לו המשלח מידי מ"מ לאו מילי הוא דהרי השליח עושה מעשה דסמיכה ודמי להאומר כתוב גט לאשתי דשליח ראשון פשיטא הוא דיכול לכתוב וכשר הוא כיון דעשאו שליח על מעשה. וכן בסמיכת הקרבן מעשה הוא וגם מלאכה הוא עד שאסרו ביו"ט משום שביתה דבעינן סמיכה בכל כחו וא"כ קשה למה ערבינהו בתוס' ז"ל לכל הנך קראי דהוה שני כתובים הבאים כאחד לענין דלא יוכל למילף דאין שלוחו כמותו
:
אך באמת יש לומר דהתוס' ז"ל ס"ל כשיטת התוס' רי"ד והקדוש מרדו"ש ז"ל דהוכחנו למעלה דס"ל ז"ל דלא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח אלא לענין דהשליח לא יוכל למסור לשליח אחר משא"כ שלית הראשון בודאי יוכל לקיים שליחותו אף במידי דמילי דאל"כ קשה לדידהו ז"ל דס"ל דקידושין א"א בשליח שני ומבואר בתוס' רי"ד הנ"ל דנתינת הכסף קידושין ג"כ לא נקרא מעשה אלא מילי א"כ אמאי מהני קידושין אף ע"י שלית ראשון אף בקידושי כסף וכן להקדוש מרדו"ש ז"ל גם בקידושין בשטר קשה וכבר נתבאר למעלה מזה אע"כ דס"ל ז"ל דלא נאמר מילי לא מימסרן לשליח אלא לענין שימסור שלית דבריו לשליח שני וכנ"ל וכן י"ל דס"ל לתוס' ז"ל. וי"ל דהוי בזה מחלקת הראשונים ז"ל דבהרמב"ן ז"ל מבואר דל"מ מילי גם בשליח ראשון כנ"ל. אך אי לא מסתפינא לחדש דבר הייתי אומר דהא אמרינן דמילי לא מימסרן לשליח וגם בשליח ראשון לא מהני דוקא היכא שבשביל הדברים שיאמר השליח לא יגמר עדיין הדבר ועוד יצטרך המשלח לעשות מעשה מחמת דבריו של השליח בזה י"ל דלא אלים שליחות בדברים בעלמא עד שמחמת דבריו יצטרך לעשות איזה דבר וכגון בקדשים ג"כ כשיקדיש השליח בדבריו יצטרך המשלח להביא הבהמה להקדש וי"ל דהוה כמו קנין דבשליח שמסר לו דבר מסירת הדבר הוה כמו קנין וא"צ עוד שום קנין על השליחות ועשיית השליח כעשייתו משא"כ בדברים בעלמא אין כח שיחול שליחותו עד שיחייב להמשלח ליתן איזה דבר. משא"כ היכא דא"צ ליתן שום דבר אלא דכל ענין השליחות הוא על אותו הדיבור שהוא שולח לו בזה י"ל שפיר דכיון דבכל התורה שלוחו כמותו אף דהנך קראי דיליף מזה שליחות הוא במידי דמעשה מ"מ במידי דלא יתחייב מאומה אלא שיהיה כמו שדיבר זאת המשלח שפיר נקרא שלית. וא"כ א"ש בהפרת נדרים דמהני ע"י שלית ויתישב בזה מכל הנך דוכתי שהבאתי למעלה וי"ל נמי דא"ש הך דהקשו התוס' בנזיר (דף יא ע"א) ד"ה דהוה מתנה ע"מ שכתוב בתורה וכו' דהקשו דהאיך שייך תנאי בנזיר דא"א ע"י שלית ותירצו דמשכחת לה בשליח על הבאת קרבנות וברמב"ן ז"ל במס' ב"ב קכ"ו מישב שם בתירוץ אחר כנ"ל ובגליון הש"ס שם מקשה על תוס' הנ"ל דאכתי קשה בנדרים דאיתא בתנאי והרי שם א"א ע"י שליח ול"ש תירוץ התוס' הנ"ל ולהנ"ל לכאורה י"ל דבאמת בנדר אפשר ע"י שליח רק בנזיר דע"י הדיבור של השליח יתחייב להביא קרבנות משו"ה לא אלים דיבורו של השליח להיות נתפס נזירותו שיתחייב אח"כ בקרבנות ומשו"ה מקשו שפיר ותרצו דאף דא"א לנזירות ע"י שליח וכנ"ל מ"מ כיון דאילו נדר בעצמו בנזירות יוכל לשלוח הקרבנות ע"י שליח מיקרי אפשר לקיים ע"י השליח ומועיל תנאי ועדיין צריך תלמוד בפרט זה:
ז
ואם נכון דבר זה אשכחנא פתרא ליישב היטב דברי מרן בס' נודע ביהודה קמא חיו"ד סי' ס"ז דהוכיח שם דע"כ מי שנשבע ע"י שלוחו מועיל שבועתו דאלת"ה האיך מועיל תנאי בשבועה כדמצינו בכ"מ והרי כל שא"א לקיים ע"י שלוחו לא מועיל תנאי אלא ודאי דיוכל לישבע ע"י שליח ועיין בנודע ביהודה תנינא חיו"ד סי' קמ"ז בתשובה מבנו הגאון ז"ל על מה שתמהו עליו ז"ל מדברי התוס' נזיר (דף יא) הנ"ל ופלפל שם הרבה ומסיק דאיכא בזה מחלוקת הראשונים ז"ל וכתב דבאמת מהך תוס' נזיר כנ"ל מוכת דל"ס כדעת אביו הגאון נוב"י ז"ל והסביר שם דתירוץ התוס' דנזיר הנ"ל שייך גם בשבועה שאוכל דגם שבועה מביא לידי קרבן שבועה אם עבר על שבועתו וא"כ כיון דא דאיכא שבועה המביא לידי קרבן וזה אפשר ע"י שליח ממילא נחשב כאילו כל מעשה השבועה הוא ע"י השליח וכן הביא מהרמב"ן ז"ל דלא כהנוב"י ז"ל. אך הוכיח מכתבי מהרי"א ז"ל כהנוב"י ז"ל יעוש"ה ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל דלכאורה לפע"ד דברי הנוב"י ז"ל נכונים וברורים בלא שום פקפוק ושפיר הוכיח דינו בראייתו שהביא דאל"כ ל"ש תנאי בשבועה אם נימא דא"א ע"י השליח ואף דלפי תירוץ הרמב"ן ז"ל במס' ב"ב שם דדבר דמתנה לעצמו כמו נדר לא תליא באפשר לקיים ע"י שליח יעוש"ה לפי"ז נסתר ראייתו בנוב"י שם מ"מ שפיר הוכיח דינו ומתוס' ז"ל דמס' נזיר הנ"ל הוא מוכרח דהרי התוס' ז"ל לא נתתו לחילוק הרמב"ן ז"ל הנ"ל אלא דכתבו דאף דבנזירות ליכא ע"י השליח מ"מ יכול לקיים הבאת הקרבנות על ידי שליח וא"כ עדיין קשה משבועה דשם לא יוכל לקיים הבאת קרבנות ומה שכתב בתנינא שם בנו הגאון ז"ל דגם בשבועה שייך קרבנות אם יעבור על שבועתו. אני תמה מה דמיון זה לזה ומאי נ"מ במה דיוכל להיות שיעבור על שבועתו דהרי בעינן שאותו דבר שהוא מתנה ע"ז התנאי יהי' יכול לקיים ע"י שליח וכגון בנזירות שפיר תירצו התוס' דאף דקבלת הנזירות אינו יכול לקיים ע"י שלית מ"מ קיום הנזירות דהיינו קרבן דגם זה הוא מדיני קיום הנזירות דכל נזיר הוא צריך להביא קרבנות אחר ימי נזרו וזהו מדיני הנזיר כמו שאסור בתגלחת כל ל' יום ואסור ביין כן הוא צריך להביא אח"כ קרבנות ושפיר תירצו דאף דהקבלה א"א ע"י שליח מ"מ קיום קבלת הנזירות דהוא קרבנות אפשר ע"י שלית. משא"כ בשבועה אם נימא דא"א ע"י שליח לא אפשר לא הקבלה ולא קיום השבועה ומה לנו לזה דאם יעבור יצטרך להביא קרבן שבועה וזה אפשר ע"י שליח דזה ענין אחר הוא דאיזה עבירה שיעבור יצטרך להביא קרבן ע"ז ומילתא אחריתא הוא ואין זה ענין כלל לקיום השבועה שיועיל בשליח:
ותדע דהא בפ' המדיר (דף עד ע"א) דמייתי שם דחליצה א"א בתנאי משום דא"א ע"י שליח ולפי סברת הגאון בנו של הגאון נוב"י ז"ל הנ"ל גם שם יכול להיות ע"י שליח דהיינו אם יחלוץ לה בעצמו ואם יבוא עלי' אח"כ בשוגג דפוגע בערות אשת אח בשוגג דחייב קרבן ואפשר לשלוח הקרבן ע"י שליח וכי נימא דחליצה אפשר ע"י שליח והרי מבואר שם בהדיא דזה א"א ע"י שליח והיינו דהדבר פשוט לפע"ד דזה ענין אחר הוא ואינו ענין כלל לחליצה וכן בשבועה אם א"א ע"י שליח. ואף דלתירוץ הרמב"ן ז"ל במס' ב"ב שם ליכא לאוכוחי מזה מידי כנ"ל מ"מ הרי מתוס' ז"ל בנזיר דלא נחתי לחילוקו של הרמב"ן ז"ל אלא משום דבנזיר יכול לקיים ע"י שליח בקרבנות נזיר שישלח והיינו די"ל דזהו דבר אחד עם קבלת הנזירות דהוא קיום הנזירות ולשיטתם קשה משבועה האיך אפשר על ידי שליח דבשבועה לא שייך תירוצם ז"ל וכמו שהקשה שם בגליון הש"ס מנדרים. אע"כ דבשבועה באמת יכול לקבל עליו על ידי שליח כהוכחת הנוב"י ז"ל במהדורא קמא שם. ומה שהביא להקשות עליו בתניינא מתוס' הנ"ל זהו סייעתו כנ"ל ואדרבה מתוס' ז"ל מוכרת דינו ז"ל. וגם מדברי הרמב"ן ז"ל אין השגה לדינו ז"ל אלא דבזה דמתנה לעצמו לא תליא באפשר לקיים ע"י שליח. אך מ"מ לענין דינא כיון דשפיר מוכח מתוס' ז"ל דלא נחתי לחילוק הרמב"ן ז"ל כנ"ל ומוכרח דינו דבשבועה אפשר לקיים ע"י שליח א"כ יותר יש לנו לומר דלא פליגי וגם הרמב"ן ז"ל מודה לתוס' ולהא דכתבי מהרי"א ז"ל שהביא שם בתניינא דשבועה אפשר לקבל ע"י שליח אלא דבנזיר א"א לקבל ע"י שליח ומש"ה התוס' ז"ל תירצו בטעמו כמבואר שם. והא דבאמת שבועה ונדר אפשר ע"י שליח ונזירות א"א ע"י שליח י"ל דזהו הדבר שכתבנו למעלה דנדר ושבועה ליכא בזה כ"א הדיבור ויכול לקבל עליו ע"י שליח. משא"כ בנזיר דיצטריך מחמת זה להביא קרבנות אין בכח הדיבור שימסור לשליח שבמאמר השליח יצטרך להביא קרבנות דאין בכח השליח לחייב המשלח באיזה דבר באמירתו בלבד והיינו טעמא דמועיל ג"כ הפרה ע"י שליח כמבואר במס' תמורה הנ"ל. ובזה א"ש ג"כ מה שהקשה בס' בית מאיר סי' ק"ך דהאיך מהני ביטול גט ע"י שליח. ולהנ"ל א"ש דלא צריך רק לדיבורא ולא יתחייב בדיבורו בזה מאומה מש"ה מהני:
אולם הצל"ח ז"ל במס' ברכות (דף כא ע"ב) הביא דברי הרמב"ן ז"ל להוכיח די"ל דבנדרים ושבועות ליתא ע"י שליח והרי דמדמה אותן לנזירות ומ"מ מתוס' ז"ל אין הכרע ואדרבה יש להוכיח איפכא כנ"ל. אך מסתימות הפוסקים משמע דגם בנדרים ליתא ע"י שליח וכדאיתא בר"ן ז"ל בפ"ק דנדרים ובב"י או"ח סי' תל"ד יעו"ש שכתב לחלק בין ביטול להפקר ומשום דהפקר מטעם נדר הוא מש"ה ל"מ ע"י שליח ואף דגם לפי סברא הנ"ל י"ל דלא דמיא הפקר לביטול משום דהפקר מוציא החפץ מרשותו ומשו"ה אין בכח למסור בדיבור ע"י שליח להוציא החפץ מרשותו כנ"ל משא"כ בביטול דהוא רק גילוי דעתא דלא נ"ל שיהיה לו זכיה בגווה ומשום דחמץ אינו ברשותו של אדם כמבואר שם וא"כ ל"ש בזה מילי לא מימסרן ע"פ סברא הנ"ל מ"מ מלשון הב"י משמע דבכל נדר א"א ע"י שליח אף בנודר הנאה מד"א מ"מ לא מהני ע"י שליח וע"כ טעמא אחרינא אית בה לחלק בינייהו ולענין קושיית התוס' דנזיר הנ"ל דעל נדר לא יתיישב תירוצם לפי הנ"ל צ"ל באמת כהרמב"ן ז"ל הנ"ל. ובדברי הרמב"ן ז"ל יתיישב הא דהקשה בשער המלך על המהרי"ט ז"ל מהא דאיתא בנדרים (דף כח) הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות וכו' דמבואר שם דמהני תנאי בהקדש ואם איתא דלא מהני ע"י שליח לא מהני בה תנאי ולדברי הרמב"ן ז"ל א"ש בפשיטות דבהקדש דאינו מתנה לחבירו אלא לעצמו מועיל בזה תנאי אף דליתא ע"י שליח:
ח
ודע דלדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' אישות הל' י"ז שם לכאורה ל"ק כלל קושיית התוס' דנזיר הנ"ל דהרי פסק שם דהיכא דאמר מעכשיו וכן באמר על מנת כאומר מעכשיו דמי וא"צ לדיני התנאים ונתקיים התנאי אף דאין בה דיני תנאים יעוש"ה וא"כ לא קשה כלל שם בנזיר דאמר ע"מ ל"צ לדיני התנאים הנ"ל אלא דהרמב"ן והרשב"א ז"ל חולקים עליו כמבואר בהה"מ ז"ל בפ"ט מגירושין הל' כ' ובחידושי הרמב"ן ז"ל לגיטין (דף ע"ה) וכן הוכיח מהירושלמי. וי"ל דהתוס' ז"ל ס"ל הכי ודוק ועיין בס' חוט המשולש (סי' מ"ז) בתשובות הגאון ר' אליעזר יצחק זצוק"ל שמישב קושיית הגר"א ז"ל בפשיטות ע"פ דברי הרמב"ן ז"ל במס' ביצה דף כ' שהביא בשם הראב"ד ז"ל דבר חדש דלא אמרינן בתנאי דצריך להיות כפול ובכל דיני התנאי אלא היכא דאמר לקיים המעשה תיכף אך מתנה ע"מ שיהיה כך כמו בנזיר שם שאומר הריני נזיר ע"מ וכו' דהרי רוצה להיות נזיר תיכף אלא ע"מ דבר פלוני דאז המעשה חזק והתנאי לא יוכל להוציא מהנזירות עד שיהיה תנאי טוב בכל דיניו משא"כ היכא דאמר שיהיה דבר זה אם יהיה דבר זה וכגון קונם דבר פלוני אם ארחץ כמו דמקשה הגרע"א ז"ל דבזה אינו רוצה שיחול הנדר עד שירחץ וכדומה בזה יש כח להתנאי להוציא מידי הנדר אף שאין בהתנאי כל דיני תנאי יעוש"ה. ובזה יש לישב בכמה דוכתי ונתיישב ג"כ קושיית השער המלך על המהרי"ט ז"ל מהא דאיתא בנדרים (דף כ"ח) הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות והאיך מהני תנאי כיון דליתא ע"י שליח להמהרי"ט ז"ל ולהנ"ל ל"ק כלל דגם שם התנה דלא יהיה קרבן עד שלא יהיו נקצצות דהיינו עד שיעבור היום ולא יהיו נקצצות וכדמוקי לה בגמרא ואין זה ענין לדין תנאי דאומר ע"מ דהוה המעשה מילתא אחריתא והתנאי מילתא אחריתא משא"כ באומר יהיה כך אם יהיה כך וכך אין זה ענין כלל לדין תנאי דלא נתן מעתה דבר זה עד שיהיה כך וכך. ועיין בגמרא פ' כל הגט (דף כט ע"א) המביא גט כו' ואם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר כו' ומפרש שם ר"י דנעשה כאילו אמר לו אל תגרשה אלא בבית וגירשה בעליה כו'. ובירושלמי שם הל' ה' קאמר בטעמא דהך מתניתין רבי בא בריה דר"ח משום תנאי גיטין מה נפיק מביניהון קיים הבעל ונטלה אין תימר משום תנאי כו' והרי דקחשיב ליה בירושלמי הך דטול חפץ פלוני דהוה משום תנאה והאיך מהני תנאי כזה דלא נכפל. ואף אם נדחוק דמיירי דכפל לתנאה הרי קשה מה בעי מה נפיק מביניהון דהא איכא נ"מ בפשיטות כגון שלא עשה התנאי כפול או שאר פרטא דמחמת דין תנאי לא נתבטל הגט ומחמת טעם שני גם בזה בטל משום דאין רצונו שיהיה ביד אחר. אך לפי הנ"ל לא קשה כלל דלא שייך דיני תנאים אלא היכא דיאמר לו שיתן תיכף הגט אך יאמר ע"מ שיקח אח"כ חפץ פלוני בזה אין בכח התנאי לבטל עד שיהיה תנאי טוב בכל פרטיו. משא"כ היכא דתלי עיקר הגט באם יהיה כך אזי יתן הגט אינו צריך כלל לדיני התנאי כנ"ל ודוק:
ועוד נלפע"ד להוכית לכאורה לסברתי הנ"ל דהיכא דלא שלחו רק על מילי בלבד ולא יבוא מדבריו לשום מעשה רק שמוטל עליו הדברים בלבד דבזה ל"ש מילי לא מימסרן לשליח גם לסברת המהרי"ט ז"ל כנ"ל דאלת"ה האיך יוכל שליח ציבור להוציא רבים ידי חובתם בתפלה וכן בברכות ומשמע דהוא מדין שליחות. וראיתי בס' חתם סופר חיו"ד סי' שכ"א הנ"ל שהביא זה וכתב דשם אינו מדין שליחות אלא מטעם ערבות ומטעם שומע כעונה ולפע"ד צריכין לי עיון דבריו ז"ל דתינח הנך דאיתנהו בעיר עם שבשדות מאי איכא למימר דהרי עם שבשדות ג"כ שליח ציבור מוציאם אף דליתנהו בעת התפלה והברכות ול"ש שומע כעונה ומ"מ יוצאים בשליח ציבור כמבואר בסוף מס' ראש השנה וברמב"ם ז"ל וע"כ דהוא מטעם שלוחו של אדם כמותו והא דכתב דהוא מטעם ערבות ג"כ לכאורה י"ל דבשלמא אי בכ"מ שייך בזה שלוחו כמותו וא"כ בעת שאומר השליח ציבור הוה כמי שאומרים הציבור אז שפיר י"ל דמחוייב ג"כ הש"ץ בזה מטעם ערבות וכאופן שכתב הרא"ש ז"ל במס' ברכות בהא דברהמ"ז דבאוכל כ"ד המברך ג"כ מחוייב מה"ת משום ערבות והיינו דכל ישראל ערבים זה לזה וכיון דאם יעבור השני מצוה אזי גם הוא ערב בדבר ומחוייב לראות שגם חבירו יקיים המצוה משו"ה הוה כמחויב מה"ת ויוכל לברך להוציא חבירו וכיון דחבירו יצא בזה ממילא נפטר גם הוא מהערבות שלו דנתקיים המצוה. משא"כ אם נימא דבכ"מ בדבר כזה ל"ש שליחות משום דמילי לא מימסרן לשליח וא"כ היכא דאינו שומע כגון עם שבשדות דל"ש שומע בעונה וכיון דלא שייך בזה שליחות לא יוכל לצאת בזה והוה כאילו לא עשה כלל וא"כ האיך שייך לומר דהמברך לא הוה שליח אלא מטעם ערב דמה שייך בזה ערב וכי בזה שיברך השני יפטר זה ומה בצע לו להמברך דעדיין לא נפטר מהערבות אף אם יברך מאה פעמים סו"ס השני לא קיים המצוה כיון דמוטל על כל אחד שיברך וע"ז כל ישראל ערבים זה על זה דזה ערב שחבירו יברך וחבירו ערב שזה יברך ומה יוסיף אם אחד יברך אף אלף פעמים וכי ערבים אנחנו על הסכום ברכות שנברך לבוראנו וכי למצותינו הוא צריך דרצון ה' הוא אשר כל אחד יברך ועל כל אחד מוטל המצוה וא"כ גם אם יברך אחד בעד חבירו עדיין לא נפטר גם מהערבות שלו כיון דסו"ס חבירו לא בירך אם לא דנימא דבאמת מה שמברך לחבירו הוא כאילו חבירו מברך והוה שלוחו כמותו וא"כ ממילא כיון דמהני בזה שליחות ויצא חבירו ג"כ בברכת השליח ציבור הרי אז נפטר ג"כ הש"ץ מהערבות שלו על חבירו. אך כ"ז אם נאמר דשייך בזה שליחות וקשה דהא מילי נינהו. אך לפי הנ"ל דלא נתחייב בדבריו על שום דבר אלא ענין המעשה הוא רק הדבור לבד שפיר יוכל לעשות שליח ע"ז והוה שלוחו כמותו ושפיר כתב הרא"ש ז"ל בברכות שם דאף באכל כ"ד דאינו חייב רק מדרבנן מ"מ מצד ערבות מחויב מה"ת היינו שערב בדבר שחבירו יברך וכיון דאם הוא יברך להוציא חבירו יהיה כמו שמברך חבירו וא"כ מחויב הוא לברך בעד חבירו מה"ת כדי שיהיה שלוחו כמותו ויצא חבירו וגם הוא נפטר מהערבות ושייך בזה שליחות כנ"ל ודוק. והא דבאמת בכ"ד שא' מוציא חבירו בשום ברכה צריך להיות חבירו שומע ובלא"ה לא יצא היינו כיון דמילתא דשבחא הוא דבעי לאודויי למאריה על שברא והמציא לברואיו צרכיהם בזה צריך בעצמו לשמוע כדי שיהי' כעונה וכמברך על הנאתו שנהנה וכן בתפלה דצריך לשמוע מלבד אנוס כגון עם שבשדות ג"כ ה"ט משום דתפילי ורחמי נינהו ובעי כ"א להכניע עצמו לשמים. ועוד דתפלה כנגד קרבנות תיקנו ובקרבנות אף היכא דכהן הקריב קרבן של ישראל מ"מ היה עומד על גביו כמבואר בתענית והיכא דלאו אנוס הוא ולא בא לשמוע התפלה פושע הוא ולא יצא אבל בעם שבשדות שפיר יצאו ועדיין דבר זה צריך תלמוד: