אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני אהע"ז › סימן עח

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני אהע"ז · סימן עח

שו"ת בדיני אהע"ז

א

בעה"י הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' אישות הלכה י"ג כתב וז"ל המקדש במלוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת כיצד כגון שהיה לו אצלה חוב דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך אינה מקודשת מפני שמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו. ובפ"ז ממכירה הלכה ד' כתב שם דהלוקח דבר מחבירו בעד חוב שיש לו עליו קנה כדין מעות. מטלטלין לענין מי שפרע וקרקעות קנין גמור. יעו"ש מה שהשיג עליו הראב"ד מהך דקדושין (דף מז) דמבואר בגמרא דשוים מכר לקדושין דכיון דבקדושין לא מהני משום דלהוצאה ניתנה ל"מ ג"כ במכירה ועיין שם בהה"מ ז"ל וכבר הובא באחרונים ז"ל הך קושיא מהך סוגיא להרמב"ם ז"ל. ואף כי כבר האריכו בזה רבותינו ז"ל לבאר בענין זה עכ"ז אמרתי לרשום מה שעלה ברעיוני בענין זה לפי קוצר שכלי בהשקף ראשון וה' הטוב יסלח ויצילני משגיאות:

והנה לפע"ד בענין זה צריך ביאור לכאורה דהנה במס' קדושין (דף ו ע"ב) איתא אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית וקא מפרש בגמרא דהנאת מלוה היינו דארווח לה זימנא עיי"ש ופירש"י ז"ל ד"ה אינה מקודשת דקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי בשעת קדושין ומלוה להוצאה ניתנה נימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת וי"א מקודשת מאי לאו בהא קמפלגי דמ"ס מלוה להוצאה ניתנה ומ"ס וכו' ותסברא אימא סיפא ושוים במכר שזה קונה אי אמרת מלוה להוצאה ניתנה במה קני אר"נ וכו' ופירש"י ז"ל שם אינה מקודשח אפילו ישנה בעין להוצאה נתנה הלוה רשאי להוציאם וכו' הוה לה כי דידה ולא יהיב לה מידי ושוין במכר וכו' קנה הלוקח אם ישנה בעין עיי"ש ולכאורה קשה דאמאי לא אקשי ליה לאביי דאמר ג"כ דין זה דמקדש במלוה אינה מקודשת ולא מקשה לימא כתנאי. ועוד דלכאורה שפת יחר הוא במאי דאמר נימא כתנאי וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס דמלוה להוצאה ניתנה ומ"ס מלוה לאו להוצאה ניתנה דלמה ליה לגמרא לומר זאת כיון דמייתי תנאי דקמיפלגי בהך דינא דת"ק ס"ל אינה מקודשת והי"א ס"ל דמקודשת הרי דפליגי תנאי בדין זה יהיה מאיזה טעם שיהיה. וקושיא זו מצאתי בעה"י אח"כ בס' פני יהושע. ועוד דאמאי לא תירץ בגמרא דכ"ע ס"ל כרב אלא דיש נ"מ בין אם המלוה היא עדיין בעין או לא ודלמא רב מיירי היכא דהמלוה אינה בעין ושוב אין לה הנאה מקדושין משא"כ הך פלוגתא הוא אף אם הוא בעין וכמו שבאמת משמע דהרמב"ם ז"ל ס"ל לחלק בזה כאשר יבואר לפנינו בעזה"י ואף דגם לרב פירש רש"י ז"ל דס"ל דאף דהמלוה בעין מ"מ לא מהני כמבואר שם מ"מ מנ"ל לרש"י ז"ל זה:

ב

אך פשוט הוא דקושיא חדא מתורצת בחברתה דהנה דהך דרב ע"כ ס"ל דאף דהמלוה עדיין בעין מ"מ אינה מקודשת. דאלת"ה ל"ל לרב לסיים בטעמא דמלוה להוצאה ניתנה דאם רק כשאינה בעין אינה מקודשת הכי הו"ל למימר כיון דכבר אינה בעין משו"ה ל"מ אע"כ דה"ט משום דס"ל לרב דגם אם הוא בעין ל"מ הקדושין וכטעם שפירש רש"י ז"ל דהוה כאלו לא נתן לה מידי דכדידה דמיא וא"כ שפיר מייתי כתנאי דהרי י"א ס"ל דמקודשת מאי לאו בהא קמיפלגי דהיינו דלא נאמר דמחלקותם הוא אף באינו בעין ויהיה יותר קשה לרב אלא דנימא דגם הנך תנאי מיירי אפילו אם הוא בעין עכ"פ תנאי היא ולכה"פ איכא בזה תנאי דס"ל דמקודשת והיינו דלא אמרינן מלוה להוצאה ניתנה ואף אם הוא בעין מ"מ לא מהני הקדושין זה לא אמרינן. ואף דבודאי כל מלוה ניתן להוצאה מ"מ כבר ישבו רש"י ז"ל בצחות לשונו הקדוש ד"ה מלוה להוצאה ניתנה עיי"ש כמבואר במפרשים ז"ל וא"כ א"ש בלשון הגמרא דדייק בהך טעמא דתנאי משום מלוה להוצאה ניתנה דאז אפילו המלוה בעין ל"מ כמבואר שם וא"כ א"ש אמאי דלא מקשה בגמרא לעיל על אביי דס"ל ג"כ דמקדש במלוה אינה מקודשת נימא כתנאי דלהנ"ל ניחא דלאביי לא קשה דהרי אביי לא סיים בהך טעמא דמלוה להוצאה ניתנה אלא סתמא קתני מקדש במלוה אינה מקודשת א"כ אף להי"א דביאר שם רש"י ז"ל בהך טעמא דלאביי משום דיליף מקיחה קיחה משדה עפרון דבעינן שיתן לה מידי בעת קדושין א"כ משמע דגם אם המלוה היא בעין אינה מקודשת לפ"מ דקיי"ל דמלוה להוצאה נתנה מ"מ י"ל דזה פירש"י ז"ל אליבא דאמת דמסקי בגמרא (דף מז) די"ל דלכ"ע אינה מקודשת וס"ל לרש"י ז"ל דגם אם המלוה הוא עדיין בעין מ"מ ל"מ משו"ה פירש ג"כ בהך דאביי כן וע"כ מטעם המבואר שם דיליף קיחה קיחה משדה עפרון כמבואר שם. אבל הגמרא לא היה יכול להקשות על אביי נימא כתנאי די"ל דלעולם ס"ל לאביי ככ"ע אלא דפלוגתתן הוא היכא דהמלוה בעין ודברי אביי הוא היכא דהמלוה כבר אינה בעין והא דקתני בהנאת מלוה מקודשת ולא קמפליג בהא גופא דיש לחלק בין המלוה בעין אם לא י"ל דרבותא קמ"ל דאף דאינה בעין כבר יש אופן דמהני או דקמ"ל דין דאסור לעשות כן מפני הערמת ריבית. ואחר שכתבתי הנ"ל מצאתי בעזה"י בס' אור חדש שהעיר ג"כ במה דלא הקשה על הך דאביי נימא כתנאי ודייק ג"כ בלשון הגמרא דסיים בטעמא דמלוה להוצאה ניתנה והביא ג"כ סברא זו לחלק בין המלוה בעין לאין המלוה בעין עיי"ש. ותל"י שכוונתי לדעת הגדול זיע"א:

אך ראיתי שם שהביא בשם בנו להקשות דאכתי אמאי לא אמר על הך דאביי לימא כתנאי במה דמקשה שם (דף מז) מאידך ברייתא דרבנן ורשב"א דשם לא מיירי לפי הס"ד בנשאר בעין עיי"ש מה שתירץ שם. ולכאורה נראה לפע"ד די"ל ג"כ כיון דמעיקרא דמקשה על רב מסיק רבא דמשבשתא היא אלא דתריץ הכי ובמלוה אעפ"י שנשתייר שו"פ אינה מקודשת רשב"א אומר משום ר"מ מלוה ה"ה כפקדון במאי קמיפלגי וכו' עיי"ש וא"כ י"ל דלפי ס"ד דמקשה מעיקרא הרי מסיק רבא דמשבשתא היא ולפי שהגיה רבא הרי לא קשה כלל על אביי די"ל דיש לחלק בין נשאר קצת או לא נשאר כלל ואף דלפי הס"ד פליגי אף אם לא נשתייר כלל מ"מ כיון דזה משבשתא ולהאמת לא נאמר כלל בברייתא כן ורבא הגיהה באופן אחר משו"ה לא רצה להקשות על אביי אבל לרב שפיר מקשה מהך ברייתא כיון דאף לבתר דהגיהה רבא ג"כ קשה עליו כמבואר שם עיי"ש בתוס' ד"ה אלא משו"ה הביא ג"כ הס"ד עד דמסיק רבא ומקשה ג"כ לפי מה שהגיהה כמבואר שם:

ג

ומעתה לכאורה א"ש דברי הרמב"ם ז"ל דהרי הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מהל' אישות הל' י"ג הנ"ל המקדש במלוה וכו' כיצד כגון שהיה לו אצלה חוב דינר וכו' מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועבר הנאתו יעו"ש. ולכאורה דברי הרמב"ם ז"ל צריך ביאור דהרי התחיל בהלכה י"ג כגון שהיה לו אצלה חוב הרי משמע בהדיא מלשונו ז"ל דמיירי שהיה החוב מכבר ולא שנותן לה עתה במלוה ובעוד שהוא בעין אמר לה שתתקדש לו בהמלוה אלא שאינו בעין כמבואר בהדיא מלשונו ז"ל וסיים שם אינה מקודשת מפני שהמלוה להוצאה ניתנה דמשמע דמיירי שהוא בעין דאל"כ למה צריך לטעם דמלוה להוצאה ניתנה. והדר סיים שם ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו וכו' משמע ג"כ בהדיא שדבריו ז"ל אזלי אם אין המלוה בעין וא"כ רישא וסיפא של הלכה הנ"ל משמען באינו בעין ואמצעות דבריו ז"ל משמע דקאי אהיכא דהוא בעין. ועיין בב"י בטור שו"ע א"ה (סי' כח) מה שכתב שם לבאר דברי הרמב"ם ז"ל דמיירי שהוא בעין והא דכתב ז"ל ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו וכו' היינו כיון דיכולה להוציא הוה כאילו הוציאה ואינו בידה עיי"ש ולכאורה לולא דבריו ז"ל נראה קצת דחוק לפרש כן ברמב"ם ז"ל ועוד שבתחלת ההלכה שכתב בלשון היה לו אצלה חוב משמע בהדיא דמיירי באינו בעין כמשמעות הלשון יעוש"ה:

אך באמת נלפע"ד דס"ל להרמב"ם ז"ל לחלק בין היכא דהמלוה היא בעין או לא והיינו כסברתו ז"ל שכתב דאצל קדושין בעינן שיהיה הדבר קיים ליהנות בו דבקדושין בעינן שיהיה לה הנאה מסיבת הקדושין ובזה תליא מלתא דמשו"ה בעינן שו"פ שסתם אשה מתרצה בזה והנאה כזה שוה אצלה להיות מתרצה בהקדושין ואף שלא נתן לה עתה הכסף בתורת קדושין אלא בתורת מלוה ותיכף בעוד הכסף בעין אמר לה שתהיה מקודשת לו בזה מהני הקדושין כיון דיש לה הנאה מהקדושין ואף אם כי אף בלא קדוישן היה לה ההנאה מ"מ סו"ס הרי עתה שקידשה בזה ואפקה ממלוה לקדושין הרי ההנאה עתה מהקדושין והרי אם היה מקדש לה בהנאת מלוה הרי לכ"ע מהני כמבואר בפוסקים דכיון דמקדשה בההנאה ואין דעתו על המעות הוה כאילו נתן לה מעות א"כ י"ל ג"כ במקדשה אמלוה כיון דעדיין היא בעין והרי סו"ס הוא נותן לה דבר הנאה דא"ל הנאה במלוה ומאי נ"מ באיזה אופן נתן לה כיון דעיקר ההפקר הוא אם יש לה הנאה מהקדושין ובזה מהני להרמב"ם ז"ל:

ותדע דהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' אישות שם בהלכה ט"ו וז"ל המקדש בהנאת מלוה ה"ז מקודשת כיצד כגון שהלוה אותה עתה מאתים זוז ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח לך במלוה זו שתהיה בידך כך וכך יום וכו' ה"ז מקודשת שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף זמן שקבע ואסור לעשות וכו' ובהה"מ שם הביא הך דאמר אביי דבמלוה אינה מקודשת ובהנאת מלוה מקודשת ומפרש בגמרא דארווח לה זימנא ובהלכות פירשו כגון דמטא זימנא למיגבא מינה וארווח לה זימנא ואמר לה בההיא הנאה דארווחנא לך וכו' מקודשת לי ואי קשיא לך היכא אלימא לך הנאת מלוה ממלוה גופא ל"ק הנאת מלוה איתא ולהכי מתקדשה בה מלוה גופא ליתא וכו'. ויש מי שכתב דלפ"ז כש"כ אם מחל לה המלוה בעצנמו ואמר לה התקדשי לי בשכר הנאת המחילה שהיא מקודשת ורבינו ז"ל לא ישרו בעיניו דברי ה"ה דא"א שתועיל יותר הנאת מלוה ממלוה עצמו וכיון דבשעת קדושין אינו נותן לה דבר לא עדיף הרוחת זמן, ממלוה גופא וכו' יעוש"ה. הרי מבואר שם היטב דלהרמב"ם ז"ל המלוה עצמו מועיל יותר מהנאת הרוחת זמן יעיש"ה ומשו"ה אם מרויח לה זמן על הלואה שהיא מכבר דהמלוה בעצמה לא מהני, כש"כ הוא להרמב"ם ז"ל דגם הנאת הרוחת מלוה ל"מ אא"כ נותן עתה המעות בהלואה ומרווח לה זמן מועיל כיון דאית לה הנאה מהמעות וא"כ לפי הנ"ל דמלוה גופא עדיף ליה להרמב"ם ז"ל מהנאת הרוחת מלוה א"כ אם נתן לה מעות בהלואה ותיכף קדשה בהלואה זו בעודם בעין בודאי מהני להרמב"ם ז"ל במכש"כ מהך הרוחת זמן כנ"ל והיינו משום דא"ל הנאה מהמעות ואף שלא נתן המעות על הקדושין מ"מ כיון דמעות הקדושין נשאר דבר קיים ליהנות בה מהני כמוש"כ ז"ל בהל' י"ג שם כנ"ל משא"כ היכא דלא נתן מעות עתה ואינה בעין המלוה ל"מ להרמב"ם ז"ל אף אם קידשה בהנאת מלוה או בהנאת הרוחת זמן אף שיש לה הנאה מ"מ אינו דבר קיים שנאמר דמחמת הקדושין יש לה הנאה בזה הדבר ובקדושין בעינן שמחמת הקדושין תשיג איזה דבר קיים ליהנות בה כמבואר שם ברמב"ם. וכן מבואר בהדיא באהע"ז וא"כ נ"ל באמת להרמב"ם ז"ל דגם הך דאביי דקדושין (דף ו) דס"ל דבמלוה אינה מקודשת היינו באינה בעין משא"כ אם הוא בעין עדיין י"ל דגם במלוה מקודשת כנ"ל וא"כ נאמר דהרמב"ם, ז"ל לא ס"ל כפירש"י ז"ל שם דס"ל לאביי דמשום דקדושין יליף קיחה קיחה משדה עפרון דבעינן שיתן לה דבר דא"כ אף אם, הוא בעין מ"מ משום דאינו נותן לה בעד קדושין מאומה אלא הנאה יש לה כמבואר ברש"י ז"ל שם. אלא דאינו ענין כלל להך, דקיחה שצריך ליתן לה אלא דאף דבכסף קונה היינו דבעינן שית לה דבר הנאה מחמת הקדושין ושישוה פרוטה אך לפירש"י ז"ל דילפינן דאף אם הוא בעין ל"מ ע"כ י"ל דיליף משדה עפרון שיתן לה ממש כמו בשדה עפרון וא"כ לפרש"י ז"ל דילפינן זאת מקרא והרי עיקר קרא הוא במכירה כמו בשדה עפרון וא"כ כש"כ הוא דבמכירה לא מהני אלא כשנותן על המכירה מעות משא"כ במלוה דלהוצאה ניתנה והוה כאילו לא נתן כלל על המכירה אף דא"ל הנאה מזה מ"מ הרי מקרא ילפינן דצריך ליתן לה ומשו"ה ל"מ ג"כ במכירה במלוה אף אם הוא בעין אף לאביי. משא"כ להרמב"ם ז"ל דבבעין מהני ולא יליף מקרא כלל בדין זה אלא דס"ל להרמב"ם ז"ל דהנאה צריך לה להיות מגוף הקדושין וזהו מסברא ע"כ דאל"כ במה תתקדש דהרי בקדושין אינו הכסף בשויה של האשה אלא דילפינן דכסף הוה קנין והיינו דבפרוטה דא"ל הנאה מזה גמרה ומקדשה נפשה וא"כ צריך בזה שיהא לה דבר קיים להנות בו מחמת הקדושין כמו שכתב הרמב"ם ז"ל כנ"ל דאל"כ אין לה קנין להקדושין דעיקר הקנין הוא ההנאה משא"כ במכירה דהרי שם דקונה הקרקע בכסף אינו ההנאה אלא דמי פרעון הקרקע. ויעוין בחו"מ (סי' קצ) שכתב שם הסמ"ע דהא דקרקע נקנה בכסף היינו דוקא דניתנה בתורת פרעון ובנותן בשעת קנין שו"פ לקנות בו צריך דוקא ליתן אותו לתחלת פרעון אבל אם נתן הכסף על שם הקנין ולא לתחלת פרעון ל"ק עיי"ש א"כ כל כסף שיכול לעשות בו פרעון מהני לגבי מכר וסברא זו הובא בס' מימי הדעת אף דהט"ז ז"ל שם כתב דגם לקנין מהני מ"מ י"ל דאם נותן לפרעון ג"כ כש"כ דמהני ומכל מה שיכול לעשות פרעון מהני ומשו"ה מהני במלוה ולא מיבעיא במכירה אם כסף המלוה בעין דמהני אלא דאף דאינו כבר בעין דמשמע מהרמב"ם ז"ל בפ"ז דמכירה פ"ד שם דמהני ג"כ ניחא כיון דמזה יוכל לעשות פרעון מדוע לא מהני ומשו"ה להרמב"ם ז"ל לשיטתו מהני במכירה רק בקדושין דעיקר בעינן שיהיה לה הנאה מהקדושין כנ"ל משו"ה ס"ל להרמב"ם ז"ל דאם אין המלוה בעין לא מהני אבל אם המלוה בעין י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם בקדושין מהני כנ"ל וכמו שכתב בבית שמואל (סי' כח ס"ק יט) כנ"ל וי"ל דזה שכתב הרמב"ם ז"ל המקדש במלוה אינה מקודשת כיצד כגון שהיה לו אצלה כו' דהיינו שהמלוה אינו בעין והיינו דינא דאביי וסיים דמלוה להוצאה ניתנה מפני שכבר הוציאה ולא נשאר דבר קיים וכו' היינו דמיירי שכבר הוציאה ומה שכתב דמלוה להוצאה ניתנה י"ל דמישב דלפי"ז למה סתם בגמרא מקדש במלוה אינה מקודשת ולא ביאר דוקא אם אינה בעין. וגם הרמב"ם ז"ל כ' בריש הלכה כ' כלשון הגמרא המקדש במלוה אינה מקודשת וכדרכו בקדש להעתיק כלשון הגמרא ע"ז סיים וביאר כיצד שהיה לו חוב אצלה וכו' דמלוה להוצאה ניתנה היינו דסתמא דמלתא דמלוה ניתנה להוצאה ובודאי אינו מונח בעין כמו שקבלם ומשו"ה סתם וקתני בגמרא אינה מקודשת וסיים בביאורו מפני שלא נשאר דבר קיים וכו' כנ"ל ודוק בזה כי לכאורה נכון הוא. אך בהך דפ"ב (בדף מז) דאמר רב דבמלוה אינה מקודשת משום דמלוה להוצאה ניתנה כבר הוכחנו בעזה"י דלמה לו לסיים דמלוה להוצאה ניתנה וע"כ משום דגם היכא דהוא בעין אינה מקודשת כמו שפירש"י ז"ל וע"ז סיים נימא כתנאי כנ"ל והיינו דאף דהמלוה בעין כנ"ל והטעם ע"כ כמו שפירש"י ז"ל (דף ו) דיליף משדה עפרון דבעינן שיתן לה בעת הקדושין ובאופן אחר ל"מ הקנין ולא מבעיא אם נפרש הברייתא באינו בעין בודאי יקשה לרב אלא אפילו אם נפרש כשהוא בעין ג"כ יקשה. אצא דבאמת ע"כ מיירי הברייתא ג"כ כשהוא בעין דהרי קתני בברייתא וי"א דמקודשת והרי סתם י"א הוא רבי נתן כמבואר בסוף מסכת הוריות דהרי ר"נ גופא סבירא ליה בסוף שמעתין דבין בשכר שעשיתי עמך ובין בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת דהמקדש במלוה אינה מקודשת וא"כ צ"ל דהברייתא מיירי שגוף הלואה הוא בעין ומשו"ה ס"ל לי"א דמקודשת וא"כ דמי להך דרב דהוא בעין וא"כ למ"ד דל"מ הקדושין הוא כנ"ל משום דילפינן מקרא דש"ע כנ"ל וא"כ לפי"ז גם במכירה ל"מ דעיקר קרא בשדה עפרון כתיב וכיון דרב ס"ל דבקדושין לא מהני אף בעין וטעמא מאי הוא ע"כ משום דיליף משדה עפרון כמו שפירש"י ז"ל לעיל (דף ו) כנ"ל א"כ שפיר מקשה ותסברא ושוין במכר כנ"ל וה"ה במכירה:

ד

ואף דלרב לא יליף דין כסף מקיתה קיחה מש"ע כמבואר בגמרא בקדושין (דף ג פ"ב) דיליף ר"י אמר רב מויצאה חנם וכו' עיי"ש רק תנא הוא דמייתי לה מהכא ומבואר בגמרא שם (דף ד ע"ב) דיליף מש"ע מ"מ הרי קאמר שם בגמרא ואיצטריך למכתב כי יקח איש ואיצטריך למכתב ויצאה חנם ויעוש"ה בתוס' ד"ה כתב רחמנא כי יקח וכו' דהרי דגם לש"ע מדמינן ליה ויעוש"ה בתוס' (דף ג ע"ב) ד"ה ואימא לדידה דמבואר שם דגם לרב תרי קראי צריכי א"כ י"ל שפיר כהנ"ל. ואף דמדברי רש"י ז"ל ד"ה ותנא מייתי לה מהכא משמע בהדיא דתנא דברייתא דשם פליג עם ר"י אמר רב בילפותא זה יעו"ש בפני יהושע ובס' אור חדש שכתב באמת דמשו"ה בקדושין (דף מז ע"א הנ"ל) בהך דאמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת ורש"י ז"ל לא פירש שם הטעם שכתב (בדף ו ע"ב) בהך דאביי משום דיליף קיחה קיחה מש"ע כנ"ל היינו משום דלרש"י ז"ל לשיטתו דלרב לא יליף כלל ק"ק מש"ע כנ"ל ומשו"ה כתב טעמא אחרינא מ"מ י"ל לכאורה דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כרש"י ז"ל בזה אלא כהתוס' ז"ל דגם לרב תרווייהו צריכי כיון דרב ס"ל דגם מלוה בעין ל"מ וטעמא מאי. ואין לומר כטעם רש"י ז"ל שם דאשה לא מקדשה נפשה באם שלא יתן לה דהרי לרמב"ם ז"ל לשיטתו העיקר תלוי בהנאה אע"כ דמקרא יליף כמו שפירש"י ז"ל לאביי בדף ו' כן יפרש הרמב"ם ז"ל גם לרב וא"כ כש"כ הוא במכירה דעיקר קרא דש"ע ע"ז קאי ובודאי דלא מהני ומשו"ה מדמה שם שפיר בגמרא מכר לקדושין כיון דבקדושין ל"מ אף אם הוא בעין וע"כ מקרא כנ"ל א"כ ג"כ מכר כנ"ל משא"כ להרמב"ם ז"ל י"ל דס"ל דבמכר מהני במלוה מכל הנך ראיות המובא בהרא"ש והה"מ ז"ל מהך דהזהב וכ"מ שהביאו ז"ל. ויעוין בב"י ובהה"מ שהאריכו בזה. וכן ס"ל בקדושין דהיכא דהוא בעין מהני כנ"ל וס"ל כאביי והיינו דוקא היכא דאינו בעין אינה מקודשת אבל אם הוא בעין מקודשת וע"כ דלהרמב"ם ז"ל לא ס"ל לדינא דילפינן מש"ע דבעינן שיתן לה מעות ממש מחמת קדושין או מחמת מכירה ולא ילפינן מש"ע אלא דקנין כסף מהני אבל עיקר הטעם במכירה הוא מחמת פרעון המקח בזה נקנה כמו שהבאתי מהסמ"ע (סי' קצה הנ"ל) ומאיזה דבר שיהיה כשיעשה פרעון מזה מהני לכאורה. והא דל"מ בקדושין במלוה היכא שאינה בעין זה מטעם אחר הוא כמו שביאר ברמב"ם ז"ל דבקדושין אנו מקפידים בכ"מ שישאר לה דבר קיים ליהנות בו מחמת הקדושין דהרי בקדושין אינו שיווי דמי האשה אלא העיקר הוא הנאתה כנ"ל וא"כ שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דבמלוה במכר קונה ובקדושין אינה מקודשת אם קדשה במלוה שאינה בעין כנ"ל ודוק:

והא דלא עביד צריכותא בגמרא דקדושין (דף ד ע"ב) בהנך תרי קראי דויצאה חנם וקיחה דשדה עפרון ואמאי לא מפרש דאי מויצאה חנם הו"א דמלוה כשהיא בעין מהני משו"ה צריך הך דש"ע לאורויי דאף במלוה בעין לא מהני לרש"י ז"ל לשיטתו שם דבעינן שיתן לה בשעת קדושין לשם קדושין ולא מהני אף היכא דהקדושין הוא בעין ומשום דיליף מש"ע כנ"ל. י"ל דבאמת לזה לא צריך קרא דהרי לרש"י ז"ל לשיטתו פירש בעצמו לרב שם (דף מז) דהוא מצד הסברא ולא מקרא דלרב לשיטת רש"י ז"ל ל"ל כלל הך קרא דקיחה מש"ע על קדושין כנ"ל. ונחזור לעניננו דלהרמב"ם ז"ל א"ש וי"ל דגם במלוה בעין מהני וכמו דמהני בהנאת מלוה היכא דהוא בעין כמבואר ברמב"ם ז"ל כן בהמלוה עצמה מהני בבעין ולמה יגרע דבכלל זה הנאת מלוה כנ"ל. ולכאורה יש להסביר יותר דאף דבקדושין (דף מז ע"ב) מסיק בגמרא דפליג בזה אי מלוה ברשות בעלים לחזרה היינו היכא דהמלוה בעצמו רוצה לחזור שלא ברשות הלוה ס"ל לחד מ"ד דאינו יכול לחזור. משא"כ היכא דהלוה מתרצה בזה מדוע לא יוכלו להוציאה ממלוה לדבר אחר וא"כ כיון שהוא מקדשה במלוה היכא דהוא בעין אף שכבר הוא ברשותה ויכולה להוציאם מ"מ כיון שהיא מתרצת להתקדש בזה מדוע לא נימא דהוה כאילו נתרצו שניהם להפקיע מהמעות שם מלוה ולהתקדש בהם ובשלמא היכא דאינו בעין לא שייך זאת משא"כ היכא דהוא בעין קיי"ל כיון דנשאר עדיין דבר קיים ליהנות בהם ממה שנתן שפיר מהני והוה כאילו הפקיעו מזה ההלואה והוה לקדושין ולכאורה הדבר נכון בסברא. אך היכא דאינו בעין לא נשאר ממעותיו דבר קיים שנוכל לומר שיש לה הנאה מחמת הקדושין אך במכר י"ל דמהני בזה משום דלאו בהנאה בעד המכירה תליא מלתא אלא בפרעון מתיר השדה כנ"ל. אך בגמרא (דף מז הנ"ל) דמדמה להו מכר לקדושין היינו לפי מה דס"ל לרב שם דגם במלוה בעין לא מהני בקדושין וס"ל להרמב"ם ז"ל בטעמא דהך גמרא דע"כ צ"ל הטעם משום דילפינן משדה עפרון כמו שפירש רש"י ז"ל (בדף ו) כנ"ל וא"כ כש"כ במכירה דלא מהני אלא שיתן בעד המכירה כמו בש"ע ומש"ה פריך שפיר בגמרא מהך דושוין במכר וכו' וכנ"ל:

ה

ואף דלכאורה קשה דהרי מבואר בגמרא קדושין (דף כו ע"א) במתניתין נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף וכו'. ובגמרא בכסף מניין אמר חזקיה אמר קרא שדות בכסף יקנו וכו'. ועיי"ש בתוס' ד"ה א"ק וכו' הא דלא אייתי מקרא דכתיב גבי עפרון משום דדלמא ה"מ מנכרי שכל קנינו בכסף עיי"ש. א"כ הרי מזה דגבי מכירה לא ילפינן כלל הדין כסף מש"ע כנ"ל וא"כ נסתרו דברי הנ"ל דמאי מדמה מכר לקדושין דהרי בקדושין ילפינן מש"ע דשם נתן מעות אבל במכירה דלא ילפינן מש"ע י"ל דגם במלוה מהני. אלא דבאמת לא קשה די"ל דהרי מבואר שם בתוס' ד"ה א"ק דאי לא הך דשדות בכסף יקנו לא נוכל ללמוד מש"ע משום די"ל דדוקא שם מהני כסף דנכרי כל קנינו בכסף משא"כ ישראל י"ל דלא מהני וגרע מזה וקמ"ל משדות בכסף יקנו דגם בישראל מהני כסף ומ"מ י"ל דלא עדיף מש"ע ובא זה ולימד ע"ז דלא נדע מהך דשדות בכסף יקנו אלא דמהני כסף ומ"מ כיון דמצינו בש"ע דנתן אברהם אבינו כסף לעפרון י"ל דגם הך דשדות בכסף יקנו הם באופן זה ולכאורה יש להוכיח כן מדברי הסמ"ע בחו"מ (סי' קצ ס"ק א) דכתב שם דלא מהני קנין כסף אלא כשנתן בעד פרעון המכר ולא כשנתן על קנין בעלמא וטעמו ז"ל הוא משום דכל דין כסף ילפינן מש"ע ושם היה דמי שווי השדה עייש"ה בסמ"ע ז"ל ובט"ז ז"ל מה שהקשה עליו ועיין במפרשים מה שישבו בזה. ולפי הנ"ל לכאורה קשה על הסמ"ע ז"ל דכתב שם דמש"ה לא מהני בנתן על קנין משום דילפינן מש"ע ושם היה דמי שיווי המקח והרי מבואר במס' קדושין (דף כו) הנ"ל דקנין כסף אצל מכירה לא ילפינן כלל מקרא דשדה עפרון אלא משדות בכסף יקנו כנ"ל ולא מצאתי מי שעמד בזה. אלא דלפי הנ"ל א"ש דהא דצריך קרא דשדות בכסף יקנו היינו דמש"ע לא נדע אלא נכרי ולא ישראל והו"א דגרע בזה כמבואר בתוס' וכיון דיליף משדות בכסף יקנו דגם בישראל מהני ומ"מ זה דנדע דמהני כסף אבל מ"מ באיזה אופן יהיה הכסף ילפינן מש"ע כנ"ל וכיון רשם היה דמי המקח בשיווי השדה י"ל דגם בישראל לא עדיף ולא מהני אלא באופן זה ודוק. ואחר שכתבתי הנ"ל מצאתי בס' אבני מלואים על אהע"ז (סי' כח) שכ' ליישב הרמב"ם ז"ל הנ"ל להיפך ממה שכתבתי והיינו דבקדושין (דף מז) דקאי לרב דל"ל גז"ש דש"ע (דף ג ע"ב) שם א"כ שוים מכר לקדושין ומשו"ה מקשה שם בקדושין ותסברא ושוין במכר וכו' משא"כ לדידן י"ל דקדושין דילפינן מש"ע ל"מ מלוה דבעינן דומיא דש"ע דאברהם אבינו שנתן לעפרון כסף בעת המכירה כנ"ל משא"כ מכירה דלא ילפינן מש"ע אלא מכסף מקנתו משו"ה מהני אף במלוה. אך לפי"מ שכתבתי א"ש ג"כ לכאורה דאף דלרב יליף כסף בקדושין מקרא דויצאה תנם כמבואר בגמרא קדושין דף ג ע"ב) מ"מ י"ל דתרווייהו צריכי כמבואר בתוס' שם וכנ"ל ושפיר ילפינן שיהיה דמי לש"ע בקדושין וגם במכירה אף דילפינן מקרא דשדות בכסף יקנו מ"מ לא ילפינן מזה אלא דמהני כסף ומ"מ לא עדיף מש"ע דבלא קרא ה"א דגרע משום דשם בנכרי דכל קנינו בכסף משו"ה מהני משא"כ ישראל כמבואר בתוס' קמ"ל דלא גרע ומ"מ לא עדיף נמי ובא זה ולימד ע"ז דדוקא כשנותן לו מעות ולא מלוה וכמו שהוכחתי ג"כ מדברי הסמ"ע ז"ל דיליף ומש"ע דצריך שיתן לו בעד דמי שיווי המקח ולא לקנין כנ"ל וע"כ כמו שכתבתי דבאיזה אופן יהיה הכסף שפיר ילפינן משדה עפרון גם למכירה וא"ש ג"כ כל הנ"ל כנ"ל. ולכאורה אפשר להוכיח קצת לדברינו הנ"ל מהא דאיתא ברפ"ק דקדושין האשה נקנית בג' דרכים כו' נקנית בכסף ובשטר כו' ופירש"י ז"ל בהא דבשטר אפילו אינו שו"פ והיינו דאי בשו"פ בלא טעם דקנין שטר מקודשת מטעם שוה כסף דהוא ככסף וכדברי רש"י ז"ל מבואר בירושלמי רפ"ק דקדושין שם דאהא דכתב במתניתין בשטר איתא שם הדא דתימר בשטר שאינו שו"פ דאי שו"פ כסף הוא וכבר כתבו הראשונים ז"ל דכדברי הירושלמי הנ"ל מבואר בתלמודא דידן בקדושין (דף מח) בפלוגתא דר"מ וחכמים דחכמים ס"ל שמין הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת והרי דאף דלא נתכוין לקדשה רק בשטר מ"מ אם אינה מתקדשת מתורת שטר מתקדשת מתורת שו"כ וא"כ בהא דמקדש במלוה דאינה מקודשת ובהנאת מלוה מקודשת. ועיין ברמב"ם ז"ל פ"ה מהל' אישות הלכה ט"ו ובהה"מ ז"ל שם בטעמא דמלתא והרי מקדש במלוה איכא בזה ג"כ הנאה להלוה ונכלל בזה ג"כ הנאת מלוה ואמאי לא נימא דאף דמטעם מלוה אינה מקודשת מ"מ מטעם הנאת מלוה תהיה מקודשת. ואח"כ מצאתי בעה"י בס' יד שלמה שעמד ג"כ בזה כנ"ל עיי"ש מה שחילק בזה. ולפי הנ"ל י"ל בפשוט דלהרמב"ם ז"ל במלוה ובהנאת מלוה דין אחד להם ונכלל ג"כ זה בזה והיכא דהמלוה בעין מהני הן במלוה הן בהנאת מלוה ובאינו בעין ל"מ בשניהם אבל במכירה דלא בעינן שישאר בעין כנ"ל מהני גם במלוה ולרב דס"ל דגם במלוה בעין לא מהני שפיר מדמה לה למכר כנ"ל. אך מ"מ ע"כ ליתא לההוכחה הנ"ל דהרי לרב בהנאת מלוה מהני ואמאי לא יועיל גם במלוה מטעם דנכלל בזה ההנאה וע"כ צריך לחלק ביניהם ויש להאריך בזה ואכמ"ל:

ו

ואכתי צריך עיון לכאורה דלפי מה שנתבאר למעלה ס"ל להרמב"ם ז"ל דהמקדש במלוה היכא דהוא עדיין בעין שפיר מקודשת וכמו שכתב ג"כ בבית שמואל באהע"ז דלהרמב"ם ז"ל אף במלוה מקודשת היכא דעדיין המלוה בעין והבאתיו למעלה ולכאורה קשה דהרי מסקינן בגמרא קידושין (דף מז) על הך אתקפתא דפליג רשב"א וחכמים במלוה אם נשתייר פרוטה דכל פלוגתתן הוא היכא דהמלוה בעין ומ"מ פליגי אי ברשות בעלים הן לחזרה ועיין בפירש"י ז"ל ותוס' ז"ל וברשב"א ז"ל שם. ולת"ק אינו יכול לחזור בו ולרשב"א יכול לחזור בו ועד כאן לא פליגי חכמים ורשב"א אלא אם הוא ברשות בעלים לחזרה או לא אבל באם דאינו יכול לחזור בו לכ"ע אינה מקודשת. אף דהמלוה הוא בעין וא"כ אם נימא דלהרמב"ם ז"ל אף במלוה מקודשת אם הוא בעין וע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דהמלוה לחבירו אף דכבר מסר המעות להלוה אם היא עדיין כולה בעין יכול לחזור בו וא"כ פסק כרשב"א ולא כת"ק ומנ"ל זאת. ועוד דהרי אם שלא יד הלוה בהמלוה במקצת והוציא קצת בודאי דלכ"ע אינו יכול לחזור בו דהרי מבואר בכ"מ בש"ס דהקובע זמן לחבירו דאף לתובעו ת"ז אינו יכול וגם בסתם מלוה ל' יום כמבואר ברפ"ק דמכות (דף ג' ע"ב) ובפ"ק דמס' ב"ב (דף ה') וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהל' מלוה הל' ה'. ועוד דהרי החזיק במה שהוציא קצת כמבואר בפירש"י ז"ל בקידושין (דף מז ע"ב) עייש"ה ובודאי דגם הרמב"ם ז"ל מודה לזה דהוציא מקצת אינו יכול לחזור בו. וא"כ קשה דלפי"מ דנתבאר דס"ל להרמב"ם ז"ל דהיכא דהוא בעין מהני הקידושין גם במלוה א"כ ע"כ דגם אם הוציאה קצתן אך אם נשאר שו"פ מקודשת דאין נ"מ בזה דהרי בהא דפליגי רשב"א וחכמים שם בקידושין פליגי ג"כ באם נשתייר שו"פ דלחכמים אינה מקודשת אף אם כולה בעין ולרשב"א מהני אף בנשאר שו"פ כמבואר בגמרא ואין שום נ"מ אם כולה בעין או נשאר קצת וכן דייקא לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' אישות הל' י"ג ט"ו. עייש"ה [והא דבאמת מהני דהרי קידשה בכולה והקידושין אינן חלין רק בהשו"פ ולכאורה גרע מקידשה במלוה ופרוטה דשם אמרינן דכונתו היה רק אפרוטה דידע מהמלוה ופרוטה משא"כ הכא דלא ידע אם נשאר אצלה מ"מ י"ל דלא גרע מחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה ואם רק חל על פרוטה ממילא אח"כ פשטה קידושין בכולה ויש לפלפל בזה ואכמ"ל] וא"כ אמאי מקודשת דהרי היכא דאינו יכול לחזור בהמלוה בין לת"ק בין לרשב"א אינה מקודשת ואף אם נשאר פרוטה בעין גם לרשב"א לא מהני אלא היכא דנאבדה השאר ומשום דיכול לחזור בו וברשות בעלים קאי כמבואר בגמרא שם אבל אם התחילה להוציא קצת לכ"ע אינו יכול לחזור בו ואינה מקודשת כמבואר בהדיא בתוס' קידושין (דף מז ע"ב) ד"ה אלא מלוה עייש"ה. ודברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' אישות ע"כ אין לומר דלא מהני קידושין במלוה אלא היכא דכולה בעין ומשום דיכול לחזור בו וכרשב"א דהרי בהדיא ביאר שם הטעם משום דלא נשאר דבר קיים ליהנות בו ולא משום חזרה עייש"ה וגם לשונו ז"ל דייקא דאף אם נשאר קצת מהני דהרי כתב ז"ל דלא נשאר שום דבר קיים ליהנות בו ומשמע דאם נשאר קצת מהני עיי"ש וא"כ קשה כמאן פסק הרמב"ם ז"ל דלא כחכמים ולא כרשב"א. וא"כ לפי"ז לכאורה ההכרח לפרש בהרמב"ם ז"ל כמו שפירש מרן הב"י ז"ל בטור אהע"ז (סי' כת) דבמלוה אף אם היא בעין אינה מקודשת יעו"ש מה שביאר בהרמב"ם ז"ל והבאתיו למעלה. ובאמת לכאורה מהתימא על הב"ש שכתב בפשיטות דלהרמב"ם ז"ל במלוה אם הוא בעין שפיר מקודשת וגם לא הזכיר כלל דברי מרן הב"י ז"ל באהע"ז (סי' כח) שכתב להדיא להיפך כנ"ל. אך אם גם נימא כן אין זה סתירה לכל דברינו הנ"ל דמ"מ סברתי הנ"ל א"ש דמש"ה קאמר הגמרא דשוין מכר לקידושין משום דהא דבעינן שיתן כסף הקידושין בעת הקידושין הוא דילפינן מש"ע דנתן לו מחירו בעת המכירה וא"כ כש"כ הוא דגם במכירה צריך שיתן בעת המכירה ומש"ה לא מהני במכירה לקנות בהלואה אף היכא דהוא בעין כמו שהארכתי למעלה. אך הרמב"ם ז"ל דס"ל דבמכירה מהני ויש לו מקורים ללמוד דמהני אף היכא דהמלוה אינה בעין מהא דפ' הזהב ועוד כמה מקומות והובא ברא"ש ז"ל והה"מ ז"ל כנ"ל וכבר האריכו הא האחרונים ז"ל בזה להוכיח דינו ז"ל וא"כ ע"כ דלא ילפין לענין זה מש"ע והא דבקידושין ל"מ טעמא אחרינא הוא משום דלא גמרה נפשה להתקדש במה שלא נשאר שום דבר קיים ליהנות בו כיון דלהרמב"ם ז"ל ליכא טעמא דשוין מכר לקידושין וצע"ג בזה:

ז

אלא דמ"מ נלפע"ד דלכאורה יש לקיים ג"כ כדברינו הנ"ל דלהרמב"ם ז"ל אף במלוה היכא דהיא בעין מקודשת וכמשמעות לשון הרמב"ם ז"ל וכמו שכתב בבית שמואל באהע"ז הנ"ל אלא די"ל דמ"מ לא קשה עליו ז"ל מהא דרשב"א וחכמים הנ"ל די"ל דסמך על הירושלמי דהנה איתא בירושלמי בפ"א דקידושין ה"ב תני ר' הושעיא כיצד הוא מיעדה אומר לה בפני נים ה"א מיועדת לי ע"ד דר"י בר"י בסוף נותן לה כסף לייעודים ע"ד דרבנן משעה ראשונה נותן כסף לייעודים וכו' מיסבר סביר ר"י בר"י אלין ייעודין דהכא קידושי תורה הן. אמר ר"א אתיא דר"י בר"י כר"ש ב"א דתניא בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר שם שו"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מלוה שיש לי בידך והלכה ומצאתה שנגנבה או שנאבדה אפילו לא נשתייר בה שו"פ מקודשת רשב"א משום ר"מ מלוה כפקדון אם נשתייר שם שו"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת כמה דרשב"א עביד מלוה כפקדון כן ר"י בר"י עביד ייעודים כמלוה ע"כ עייש"ה בירושלמי ובמפרשים שם. הרי מבואר שם דס"ל לירושלמי דלת"ק במלוה מקודשת אף אם לא נשתייר שם שו"פ ואפשר דהוא מטעם דאמרינן דמסתמא כונתו על הנאת מחילת מלוה ולא על המלוה עצמו כמבואר בפירש"י ז"ל בקידושין שם לחד מ"ד או כמו שפירש בפני משה בירושלמי שם באופן אמר. אך יהיה איך שיהיה לת"ק לא בעינן שישאר שו"פ ולרשב"א ס"ל דבעינן שישאר מהמלוה שו"פ וע"כ דלא בהנאת המחילה מלוה הוא דא"כ אף אם לא נשאר נמי אמאי לא מהני אלא ע"כ דס"ל לרשב"א דאף דעיקר הקידושין הוא מהמלוה מ"מ מהני אם נשאר שו"פ ומדמסיק בירושלמי כמו דרשב"א עביד מלוה כפקדון כן ר"י בר"י עביד ייעודים כמלוה. והיינו ע"כ דס"ל דבעינן שנשאר עוד מהכסף שקיבלה ממנו שו"פ כיון דמה שנשאר ממה שמחויבת לעבוד אצלו הוה כמלוה שהיא חייבת לו וא"כ לת"ק דרשב"א מהני ג"כ במלוה אף אם לא נשאר שו"פ וע"כ כיון דמסיק דר"י בר"י עביד ייעודים כמלוה כרשב"א ע"כ דצריך שישאר מהמעות שקיבלה שו"פ בעין כרשב"א והרי שם ע"כ המלוה אינה ברשות בעלים לחזרה דהרי היא כבר עבדה אצלו בעד המעות קרוב לשש שנים וקנתה המעות שקיבלה אלא עתה שמשחררה קודם הזמן והמותר שהיא חייבת לעבוד אצלו חייבת לו מלוה וא"כ ברשותה הוא ומ"מ אם נשתייר שו"פ מקודשת גם לרשב"א כמבואר שם בהדיא. וא"כ ע"כ אין לומר שם הטעם דמיירי שלא שלחה בה יד בהמלוה אלא נאבדה כמו בגמרא דקידושין אלא דאף דברשותה היא מהני והרי זה מבואר בהדיא דלא כשיטת הגמרא דבבלי בקידושין שם דפליגי ברשות בעלים לחזרה בטעמא דרשב"א והרי מבואר בהדיא מירושלמי שם דלהת"ק אף אם לא נשאר כלל מקודשת ואף לרשב"א ור"י בר"י אף דהיכא דלא נשאר כלל אינה מקודשת מ"מ בנשאר במלוה שו"פ שפיר מקודשת. וא"כ י"ל דמזה למד הרמב"ם ז"ל דינו וצ"ל דס"ל דזה לכ"ע דמלוה להוצאה ניתנה ומ"מ הרי מבואר בהדיא בירושלמי הנ"ל דבאינה בעין כלל לא מהני אבל אם נשאר רק שו"פ שפיר מקודשת ואמאי וע"כ צ"ל כטעם הרמב"ם ז"ל דבעינן בקידושין שישאר בה דבר קיים ליהנות בו וכמבואר ברמב"ם ז"ל ופסק בזה כרשב"א ור"י בר"י:

ועוד יש להוכיח גם מהך ירושלמי דקידושין פ"ב הל"א דאיתא שם על מתניתין דבזו ובזו ובזו וכו' והא תנינן היתה אוכלת ראשונה אינה מקודשת עד שיהיה באחת מהן שו"פ מעתה אפילו לא נשתייר שם שו"פ תהא מקודשת פתר לה על ראשה ואין על ראשה וכו' אמר רבי אלעזר דרשב"א היא דתניא התקדשי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב וכו' אם נשתייר שם שו"פ וכו' במלוה וכו' אפילו לא נשתייר שם שו"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת יעו"ש בפני משה דביאר זאת דהיינו דלעולם הא דקתני דאינה מקודשת עד שיהא באחרונה שו"פ קאי אסיפא ומשום דתיכף כשאכלה נעשה מלוה ואתיא כרשב"א דס"ל דבמלוה אינה מקודשת עד שישאר שו"פ מהמלוה. וא"כ במתניתין בהך דבזו ובזו ובזו אם לא נשאר שו"פ הרי קידשה הכל במלוה ולא נשאר מהמלוה כלל ואף דלת"ק מהני במלוה אך זה אתיא כרשב"א דס"ל דלא מהני ומשו"ה צריך שיהיה באחרונה שו"פ ומתקדשת בהאחרונה דהאחרונה קידושין גמורין הוא ואינן כלל מלוה ויעו"ש במראה הפנים שהביא דשם משמע דלת"ק מועיל במלוה אף אם לא נשתייר שו"פ וזהו דלא כשיטת גמרא דילן בבבלי עיי"ש. ובתר הכי קאמר שם בירושלמי אמר רבי אלעזר אתיא דרשב"א כר"מ כמה דר"מ אמר כל המשנה וכו' יעו"ש בפני משה דביאר דר"א מפרש להא דרשב"א לאו בסתם מלוה דבהא לא פליג את"ק דמהני אף אם לא נשאר שו"פ דמסתמא אין דעתו על המלוה אלא על הך הנאה דמחיל גבה וכו' והא דרשב"א דבעי שישתייר ש"פ אמלוה מחמת מכר מיירי דע"כ כוונתו על גוף המלוה בזה צריך שישתייר שו"פ ודברי ירושלמי זה לכאורה תמוהין מאד דסתרי אהדדי והך דר' לעזר דמפרש הך דרשב"א כר"מ אבל במלוה ממש אפילו בלא נשתייר מהני סותר הך דר' אלעזר דמפרש הך דמתניתין דבזו ובזו ובזו כרשב"א, דבעינן שישתייר במלוה שו"פ אף במלוה ממש כמבואר שם. ולכאורה חשבתי בהך רבי לעזר דמוקי הך דרשב"א כר"מ שם אינו הך רבי אליעזר דמייתי בירושלמי מקודם זה דמוקי מתניתין דבזו ובזו ובזו כרשב"א והך ר' אלעזר פליג על הך רבי אלעזר המובא שם וא"ש היטב דבריי הירושלמי. אך שוב מצאתי בס' נועם ירושלמי שעמד ע"ז וכתב, דהך רבי אליעזר דמייתי מקודם הוא ט"ס אלא דצריך להיות רבי אבין והוא רבי אבין דמייתי בירושלמי קידושין פ"א ה"ב שהבאתי למעלה דלדידיה לרשב"א גם במלוה צריך שישתייר שו"פ והיה כתוב בירושלמי כאן בפ"ב רבי אבין בראשי תיבות ר"א וע"פ טעות נעתק מר"א רבי אליעזר עיי"ש. וא"כ יהיה איך שיהיה הרי דר"א מוקי לה להך מתניתין דבזו ובזו ג"כ כרשב"א דבמלוה בעינן שישתייר שו"פ. וא"כ רבי יוסי בר"י דפ"א דירושלמי ורשב"א בחדא שיטתא קיימי כפי מה שפירש ר' אבין שם וכן בפ"ב לפי מה שהגיה הנועם ירושלמי פירש ר' אבין ג"כ הך סתמא דמתניתין דבזו ובזו כרשב"א דבמלוה בעינן שישתייר שו"פ ואם לא נשתייר שו"פ ל"מ ולא אמרינן דבהנאת מלוה הוא. וי"ל ג"כ דס"ל להנך תנאי דאף אם כגון ואף אם אמר בפירוש בהנאת מלוה לא מהני אלא אם נשתייר שו"פ וכמו דס"ל להרמב"ם ז"ל באם עתה אינה בעין ל"מ אף בהנאת מלוה ולא עדיף ממלוה עצמה ומכש"כ אם נימא כמו שכתבתי דהך ר' לעזר אינו הך רבי אליעזר דקודם זה שם בירושלמי בפ"ב שם ושפיר גרסינן שם ר' אליעזר א"כ הרי גם ר' אליעזר ס"ל כרבי אבין לאוקים דרשב"א באופן הנ"ל. אך הלשון בירושלמי לכאורה משמע דר' לעזר לא פליג על ר' אליעזר מדלא אמר ר' לעזר אמר אלא אמר ר' לעזר. ומכל הנך י"ל דהרמב"ם ז"ל פסק כוותייהו ולא כמו שמסיק בגמרא קידושין דלכ"ע במלוה אינה מקודשת דהרי בזה גם ר' לעזר לא ס"ל כן בירושלמי ועיין בס' נועם ירושלמי דמוכיח להירושלמי מהא דבקידושין מייתי נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח כו' ומתוס' שם ד"ה לעולם שט"ח דאחרים עייש"ה ויש לפלפל בזה. וי"ל דגם הרמב"ם ז"ל פסק כהך ירושלמי. והרי הרמב"ם ז"ל ס"ל דגם בהנאת מלוה לא מהני אלא היכא דהוא בעין. והרי פסק כרשב"א. וא"כ ס"ל ג"כ כמו שכתבתי דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם במקדש במלוה היכא דהוא בעין מהני וכמשמעות פשטות לשינו ז"ל שם בפ"ה מהל' אישות וכמו שדייק מלשונו ז"ל ג"כ המהרי"ט ז"ל עיי"ש וכמו שכתב בהדיא הב"ש בשם הרמב"ם ז"ל באהע"ז (סי' כח) כנ"ל והיינו דפסק כרשב"א כנ"ל וא"ש ודוק:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה