אור ברסלב

שות בנין דוד· רבי דוד דוב מייזליש

סימן נט

סימן נח

ב"ה אוהעלי יע"א:

שוכט"ס לאהובי ה"ב החריף ובקי מתמיד בתורה כ' שמעון רייך נ"י מק"ק צאנז יע"א הלומד בישיבה הרמה של בני הגאון סוע"ה מניימארק שליט"א: א) ע"ד הקו' על ראב"י קודם דהדר בפסחים כ"ט דחמץ של אחרים מותר באכילה לרש"י אף בפסח משום דיליף שאור דאכילה משאור דראי' א"כ למ"ל קרא (בחולין ק"כ ע"א) נפש לרבות השותה בחלב, ניליף מחמץ ונבילה, ול"ש פירכת הש"ס מה להנך שלא הותרו מכללו תאמר בחלב שהותר מכללו אצל חי' דהא לראב"י גם חמץ הותר מכללו בחמץ של אחרים:

והנלפענ"ד בזה דלכאורה יש להעיר אמאי לא קאמר הש"ס מה לחמץ שעוברים בב"י ומצאתי בתולדות אברהם מהגה"ק מאולנאב ז"ל שהעיר בזה ע"ש ובפשיטות נראה דלק"מ דהא מנפש מרבינן כל דבר שאסור באכילה ואף חמץ של אחרים, אף שאין עוברים בב"י וא"כ ל"ש לומר דמשום חומרא דבל יראה, וכ"ז לדידן דחמץ של אחרים אסור באכילה אבל להס"ד דראב"י דחמץ של אחרים מותר באכילה ומבואר בצל"ח דאף של ישראל שרי לאכול ע"ש א"כ הקרא דנפש קאי רק אחמץ של עצמו שפיר יש למיפרך מה לחמץ שעוברים בב"י ושפיר צריך קרא דנפש ודו"ק:

ב) ולפי"ז יש לתרץ קו' מושכלת הובא בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קפ"ח בהא דפסחים (מ"ג ע"א) דאיצטריך כל בחמץ לרבות נשים באכילת חמץ דלא נימא כל שישנו בקום אכול מצה ישנו בב"ת חמץ ע"ש וקשה הא ממילא שמעינן דנשים חייבות דאל"כ למ"ל קרא דנפש בחלב ניליף מחמץ ונבילה ואיל דחלב הותר מכללו, הלא גם חמץ הותר מכללו אצל נשים עכ"ק ולפימ"ש דקו' הש"ס דניליף מחמץ של אחרים דאינו עובר בב"י הדבר נכון דתוס' (כ"ט) הקשו איך משכחת שלא יהי' שלו בשעת אכילה, דאם נתנו לו הוא שלו, ואם גזלו נתחייב באחריות, ותי' הרי"ם ז"ל במס' חולין ד' דבגזל חמץ בפסח אינו מתחייב באחריות כיון דא"נ דמתחייב באחריות לוקין משום ב"י ואין לוקין ומשלמין אולם חזר והקשה הא התוס' כתבו בדף כ"ט דב"י הוי להל"ע ואין לוקין עליו ע"ש אכן כבר נודעים דברי הרמב"ם דפסק דלוקין אב"י והסביר השאג"א משום דהלאו כולל יותר מהעשה דנשים חייבות בהלאו דב"י דהשוה הכתוב אשה לאיש ופטורות מהעשה דהוי מעשהזמ"ג ע"ש, והנה אי נימא דנשים מותרים באכילת חמץ ל"ש אצלם ב"י דאיך נימא דאסור להם לראות ומותרים לאכול כמ"ש הצל"ח בדף כ"ט דראי' בלא אכילה משכח"ל, אבל אכילה בלא ראי' לא משכח"ל, וא"כ בהס"ד דנשים פטורות מחמץ הוי ב"י להנל"ע ולא משכחת חמץ של אחרים, ושפיר איכא למיפרך מה לחמץ דעוברים בב"י ושפיר איצטריך קרא דנפש בחלב ודו"ק היטב:

ג) ובאופן אחר י"ל קר' הנ"ל דלמ"ל קרא לחייב נשים בחמץ תי"ל דאל"כ למ"ל קרא נפש בחלב, דכבר הקשיתי נימא מה לחמץ שכן עוברים בב"י, אך י"ל לפימ"ש הר"ן דטעמא דב"י שלא יבא לאכלה, א"כ אינו מחמת חומרא ולא נחשב לפירכא, וחת"ס והקובץ כתבו דסברתו רק אי חמץ אסור בהנאה, דאל"כ קשה מיוהכ"פ דג"כ לא בדילי וחייב כרת ולמה לא אסרה התורה ביוהכ"פ בב"י והנה י"ל אף דאנן לא דרשינן טעמא דקרא מ"מ לפימ"ש הראשונים בפירש הגמרא מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ולא נאמן במגו ואף דאנן לא דרשי' טעמא דקרא מ"מ בדבר חידש מוכרחים לדרוש טעמא דקרא, וא"כ ה"ה בחמץ דבאמת אינו ברשותו של אדם דאסור בהנאה, א"כ למה יאסור בב"י לכך צריכין לומר טעמא שלא יבא לאכלה, ונודע קו' השעה"מ דמנ"ל דלא יאכל לאסור הנאה הא איצטריך לחייב המאכל כאוכל כמבואר בירושלמי, ותי' הישיע"ק או"ח שמ"ג לפי המבואר ביבמות (קי"ג) דמש"ה לא ילפינן שרצים וטומאה מדם לענין לחייב המאכל כאוכל, משום דדם הוא בכרת ושוה בכל, וא"כ שפיר ילפינן חמץ מדם ונשאר הקרא לאסור בהנאה ע"ש וכ"ז במסקנא דנשים חייבות באכילת חמץ אבל א"נ דמותרות באכילת חמץ שוב א"א למיליף מדם ושוב חמץ מותר בהנאה, וליכא למימר כטעמא דהר"ן דב"י ה"ט שלא יבא לאכלה א"כ שוב יש למיפרך מה לחמץ שעוברים בב"י א"כ צריכים שפיר קרא דנפש בחלב ודו"ק:

אמנם באמת הקו' דנימא מה לחמץ שכן עוברים בב"י לק"מ בפשיטות דאכתי ניליף חדא מתרתי דהיינו מחמץ ומנבילה. וכאשר כבר הקשה המהר"ם על מ"ש בתוס' דנימא מה לחמץ:

שכן אסור בהנאה, הא אכתי יוקשה דניליף מתרתי והיטיב אשר דיבר בזה הלב ארי' דקו' התוס' ע"כ רק מחדא דמתרתי גם לריוה"ג נחשב לפירכא כ"ד וכ"כ גם בתולדות אברהם וזה שייך רק בכוונת התוס' דקאי לריוה"ג אבל על הקרא שפיר יוקשה למ"ל קרא ניליף מתרתי, עכ"פ על ריוה"ג מתורץ לנכון דכיון דסובר דחמץ מותר בהנאה שוב ל"ה טעמא דב"י משום שמא יבא לאכלה, שוב ליכא למילף מחמץ לחודא דמה לחמץ שכן עוברים בב"י ומתורץ קו' התוס' לריה"ג למ"ל נפש בחלב לנכון והבן וקצרתי:

ה) עונ"ל לתרץ קו' הנ"ל, דלמ"ל קרא לנשים הא בלא"ה נדע דאי נימא דליתנייהו באכילת חמץ למ"ל קרא דנפש בחלב דהנה לכאורה יש להעיר לפי המבואר בירושלמי דלא יאכל אתי' לחייב המאכל כאוכל בחמץ א"כ איכא למיפרך מה לחמץ שכן חייב המאכל כאוכל, אכן י"ל דהא הרמב"ם יליף מלא יאכל לח"ש דאסור ולא לחייב המאכל כאוכל וכבר הקשו עליו למ"ל קרא לח"ש הא ח"ש בלא"ה אסור בכל התורה ותירץ מוחז"ל הברוך טעם דה"א כיון דאיתקש שאור דראי' לשאור דאכילה, ה"ה דאיתקיש אכילה לראי' וכמו דאינו עובר בב"י בח"ש ה"ה דאינו עובר באכילה, ע"כ צריך לן קרא לח"ש, ע"ש והטעם דאינו עובר בב"י בח"ש מבואר במפורשים דכיון דב"י הו"ל להנכ"ע ואין לוקין עליו ע"כ ל"א דחזל"א דהא גם אם יצטרף לכזית לא יהי' לוקין, ומש"ה אינו עובר בח"ש בב"י, אמנם הש"א העיר דהא הלאו כולל יותר מהעשה דתשביתו ל"ש בנשים דזמ"ג הוא אכן היטב אשר דיבר הצל"ח בריש פסחים ובדף מ"ג דנשים חייבות בתשביתו משום דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ וכמו איסור אכילת חמץ שייך בנשים ה"ה עשה דתשביתו ע"ש וכ"ז נכון למסקנא אבל לפי הס"ד דנשים ליתנייהו באיסור אכילת חמץ א"כ פטורות מתשביתו והו"ל ב"י לאו הכולל וכו' וח"ש אסור בב"י ול"צ קרא לח"ש ואתא הקרא למאכל כאוכל, א"כ א"א למיליף חלב מחמץ דמה לחמץ דחייב המאכל כאוכל (וכבר כתבתי לעיל דיש לדחות דניליף חדא מתרתי והבן) ומתורץ קו' הנ"ל ודו"ק:

כ"ד הדו"ש ה"ק דוד דוב מייזליש:

תוכן העניינים

שות בנין דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה