שות בנין דוד· רבי דוד דוב מייזליש
סימן לד
ב"ה אוהעל יע"א:
לכ' אהו' תלמידי חביבי הרב הגדול החו"ב היחסן כש"ת מו"ה ישעי' הכהן רובין נ"י בק"ק נירעדיהאז יע"א:
ע"ד שאלתך בישראל שהי' לו חוב אצל עכו"ם בעד סחורה שקנה העכו"ם מהישראל ומכר לו העכו"ם פרה בעד החוב ואח"כ השוה הישראל עם עכו"ם אחר שיקח הבהמה לביתו לטפל בה ולזונה בעד שכר תשלומין, ואחרי שהחזיק בה איזה ימים ילדה בכור בבית הערל השני אם יש לה קדושת בכור עכ"ש:
תשובה:
א) הנה לכאורה יש לצדד דאיכא ס"ס לפטרה מבכורה, דהא הישראל לא עשה קנין משיכה בעצמו רק ע"י עכו"ם, ולא מהני הקנין דאין שליחות לעכו"ם ולא נשאר רק קנין כסף ולשיטת הר"ת ז"ל דמעכו"ם אינו קונה בכסף, ואפילו לשיטת רש"י ז"ל דקונה בכסף, מ"מ שמא כשיטת תרמ"א בחו"מ סי' קצ"ט וסי' ר"ד שמלוה אינו קונה במכר והכא לא הוי כסף בעין רק מלוה, ואפילו לשיטת זקיני המשאת בנימין ז"ל בסי' כ"ז דקנין המועיל בדיניהם הוי קנין מ"מ לפימ"ש הרשב"א ז"ל במס' גיטין [י' ע"ב] בהא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא, דהיינו שאין המוכר יכול עוד לחזור בו משום שכבר הופקעה ממנו השדה בדינא דמלכותא וכשיחזק בה הלה זכה ולא בשטר עצמו זוכה בה, וכמו שאתה אומר בשטר מכר דבזוזי קנה ע"ש דמבואר מדבריו דדינא דמלכותא הוא רק הפקעתה מהמוכר ולא להקנות לרשות הלוקח, וא"כ בשלמא לפטור מבכורה, שפיר מהני קנין דיניהם, דהו"ל כהפקר ופטורה מבכורה, כמבואר בתוספתא בפ"ב דבכורות דהפקר פטור מבכורת' אבל להיפך אם קנה הישראל מעכו"ם בקנין דיניהם, אין לחייב את הישראל בבכורה, דאף דהבהמה אינה עוד של העכו"ם דהוי כהפקר, מ"מ עדיין לא נכנסה לרשות הישראל שתהי' חייבת בבכורה:
ולפי"ז יהי' מתורץ קו' המג"א בסי' תמ"ח שתמה על המשאת בנימין, מש"ס בכורות (י"ג ע"ב) דקאמר בדיניהם שפסקה להם תורה ע"ש א"כ משמע דלא מהני קנין דיניהם ע"ש ולפי הנ"ל ניחא, דהא קתני ישראל שקנה מעכו"ם בכסף בדיניהם קנה וחייבת בבכורה, א"כ לא מהני קנין דיניהם לחייב בבכורה כנ"ל, ע"כ קאמר בדיניהם שפסקה להם תורה, והבן:
ב) אמנם לשיטת הטו"ז יו"ד סי' קל"ב סק"ח דישראל מעכו"ם לכ"ע קונה בכסף, והביא ראי' מהא דקיימ"ל בחו"מ סי' קכ"ו דאם ישראל מישראל מפקיע ע"י מעמד שלשתן, קו"ח בעכו"ם וה"ה לענין כסף ע"ש ועיין בש"ך חו"מ סי' קצ"ד סק"א וסק"ד דמשמע מדברי הסמ"ע דס"ל ג"כ דישראל מעכו"ם קונה בכסף במצד מנהג, ועי' הש"ג סו"פ ג"פ דסובר ג"כ דישראל מעכו"ם קונה בכסף הובא ג"כ במהרש"ם ח"ד סי' פ"ו א"כ שוב ליכא ס"ס בנ"ד, דהא ישראל מעכו"ם לכ"ע קונה בכסף:
הנה מלבד שכבר חלקו כל הפוסקים וס"ל דגם מעכו"ם אינו קונה בכסף, כמבואר במס' בכורות (י"ג ע"א) או קנה מיד וכו' למעט קנין כסף מעכו"ם:
ע"ש, ועי' בזקיני השער אפרים ז"ל סי' מ"ט דאין ראי' ממעמד ג' דהתם הוי הלכתא בלא טעמא, משא"כ לענין קנין כסף דילפינן מקרא, איך שייך לומר דניליף מקו"ח, ועי' בש"ך הנ"ל שתמה על הסמ"ע דמשמע מדבריו דישראל מעכו"ם קונה בכסף, מש"ס בכורות הנ"ל, ועי' בשער אפרים דגם הסמ"ע לא כיון לומר דישראל מעכו"ם קונה בכסף, כמפורש בפרישה ביו"ד סי' ש"ך, ובאמת גם הטו"ז בעצמו ביו"ד סי' ש"ך סק"ח העתיק תשובת הרמ"א ז"ל סי' פ"ז דאין לחלק בין עכו"ם מישראל לישראל מעכו"ם, ועי' בהגהות יד שאול ובחדושי הגרשוני ובבית מאיר, וכבר קדמם הש"ך והשער אפרים הנ"ל ע"ש ועי' בפרמ"ג סי' תמ"ח סק"ד ובמק"ח לקדוש זקיני מליסא ז"ל סי' תמ"ח סק"ה שכתבו בישראל שנתן מעות על חמץ לעכו"ם קודם הפסח. ועבר עליו הפסח דיש לסמוך על הפוסקים דאין מעות קונה ע"ש, ועי' בח"ס ז"ל סי' שט"ז ד"ה והנה דפסק כהש"ך בזה, וכן מבואר בריט"א פ"ב דבכורות אות י"ז שכ' דישראל שקנה מעכו"ם בכסף, תלי' בפלוגתת רש"י ור"ת ע"ש. ועי' בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' שי"א שהחזיק ג"כ דברי הש"ך דישראל מעכו"ם הוא ג"כ ספק אי קונה בכסף ולא כדברי הטו"ז ע"ש:
ג) וראיתי לקדוש זקיני הגה"ק מסאכאטשוב ז"ל בחידושי מהרא"ך סי' ש"ך שדן ג"כ בענין שקנה ישראל פרה מעכו"ם בחוב שהי' חייב לו והחזיק בדברי הסמ"ע הנ"ל לתרץ מה שתמה עליו הש"ך עפי"ד הרמב"ן ז"ל דכיון דנהגו העכו"ם לקנות ע"י מעות מועיל הקנין מטעם סטימתא ואף אי נימא דלהפקיע מבכורה ל"מ קנין דיניהם, מ"מ לחייב בבכורה מועיל קנין דיניהם עש"ה וכ"כ בשו"ת בית שלמה יו"ד סי' קצ"ב לחלק דאף דאינו מועיל קנין דיניהם לפטור מבכורה, אבל מ"מ לחייב בבכורה מועיל קנין דיניהם א"כ בנ"ד מועיל קנין דיניהם לחייב בבכורה:
אולם כבר מבואר למוח"ז הגאון ז"ל בשו"ת עטרת חכמים יו"ד סי' כ"ד דשיטת הרמב"ן ז"ל דכמו דאינו מועיל קנין דיניהם לפטור מבכורה כ"כ אינו מועיל קנין דיניהם לחייב בבכורה, ולענין יי"נ שאני כיון דהדמים חייב ליתן לו מדיניהם רשאי לקבל עש"ה וגם הבי"ש בעצמו בסי' קפ"ח ספוקי מספקא לי' בזה ע"ש, ועי' בשו"ת אמרי יושר ח"א סי' ע"ח שהביא שכן מוכח מדברי הרב התניא ז"ל באו"ח סי' תמ"א סעי' י"ב דגם לחומרא אינו מועיל קנין דיניהם ואם קנה ישראל חמץ מעכו"ם בקנין כסף מותר החמץ לאחר הפסח אף דהוי קנין בדיניהם כיון שהחמץ ברשות העכו"ם ע"ש ועי' בשו"ת תועפת ראם יו"ד סי' נ"ב וסי' נ"ג שהביא דברי הרמב"ן ז"ל דלהחמיר מועיל קנין דיניהם, אבל כבר מבואר בעט"ח הנ"ל להיפך. וכן נראה מדברי כ"ק מרן חוז"ל בשו"ת דברי חיים ח"ב סי' קי"ב שכתב מפורש בישראל שקנה פרה מעכו"ם בעד החוב להתיר מטעם ס"ס שמא מעות אינו קונה ע"ש א"כ משמע ג"כ דס"ל דמעות אינו קונה אף בישראל מעכו"ם דל"מ קנין דיניהם לחייב בבכורה:
ד) וגם יש לומר דאפילו אי נימא דמהני קנין מעות מטעם סטימתא היינו בקנה מהעכו"ם בעד מעות מזומן אבל בקנה ע"י החוב גם לשיטת הטו"ז והסמ"ע והש"ג לא קנה דליכא סמיכת דעת הקונה שיקנו לו העכו"ם הפרה בעד החוב. וכעין דמבואר בחו"מ סי' רנ"ג סעי' כ' דהא דיכול השכ"מ להקנות הלואה שלו שביד אחרים. היינו בהלואה שיש לו ביד ישראל, אבל לא בהלואה שיש לו ביד עכו"ם דהנותן בעצמו לא סמך דעתא שיפרע לו, ולא למתנה גמורה נתכוון, וע"ש בסמ"ע סקמ"ה ובבה"מ סקל"ב:
ה) ועוד יש לדון בנ"ד דהישראל קנה הפרה מהעכו"ם דאפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' מכירה דקונה במכר גם מכח הלואה ע"ש הלא מבואר במקנה קידושין (ו' ע"ב) ברש"י ד"ה אינה מקודשת דאף דבישראל מלוה קונה, מ"מ בעכו"ם אינו קונה דבשלמא בישראל הוי המלוה כמו בעין משום שיעבוד הנכסים דהוי דאורייתא, אבל בנכרי אמרינן דשלד"א דהא דשד"א ילפינן מקרא דיוציא אליך העבוט ומבואר בפסחים [ל"א ע"ב] דישראל מעכו"ם לא קנה משכון, א"כ כש"כ דשכד"א ע"ש וגם בישיע"ק חו"מ סי' ר"ד סע"י מבואר דמש"ה ס"ל להרמב"ם ז"ל דמלוה קונה במכר דשד"א והוא כמו מלוה על המשכן ע"ש ובפנ"י פסחים (כ' ע"ב) מסתפק בזה אי שד"א שייך כומר בעכו"ם ע"ש א"כ בנ"ד יש לצדד דגם לשיטת הרמב"ם ז"ל ל"ה קנין דבעכו"ם אינו קונה ע"י הלואה, אכן בשו"ת ח"ס ז"ל יו"ד סי' שט"ז ד"ה גם, כתב בפשיטות דלפי מאי דקיימ"ל שד"א וגזל עכו"ם אסור מן התורה, אמרינן גם בעכו"ם שד"א ע"ש:
אולם לפי מה שכתבנו לעיל י"ל דבעכו"ם אינו קונה במלוה, דלא סמך דעתא, וכה ראיתי בשו"ת תשורת ש"י ח"א סי' ל"ו שכ"כ בפשיטות, דכיון דאינו סומך על העכו"ם שישלם לו, לא קנה בהלואה גם לשיטת הרמב"ם ז"ל ע"ש:
וראיתי ביד אברהם בהגהות ליו"ד שכ' ראי' נכונה לזה דגם להרמב"ם ז"ל דמלוה קונה במכר מ"מ בעכו"ם לא קנה דאל"כ יוקשה אמאי ס"ל להרמב"ם ז"ל בשדה דקונה במלוה ובאשה אינה מקודשת במלוה הא קנין כסף באשה מקנין כסף דשדה עפרון ילפינן לה בגז"ש בריש קידושין וע"כ צ"ל דבעכו"ם ל"מ לקנות ע"י הלואה ושדה עפרון לא נקנית במלוה כיון שהי' עכו"ם ע"ש:
אמנם בנ"ד י"ל לפי מ"ש הה"מ בפרק ה' מה' מכירה ה"ד להסביר שיטת הרמב"ם שנקט בלשונו דראובן מכר מטלטלין לשמעון בחמשים זוז והי' לשמעון יין או בהמה, ואמר לו ראובן מכור לי אותו בנ' זוז שיש לי בידך דמי המכר וא"ל הן קנה כל מקום שהן אבל אם הי' חוב לו עליו שלא מחמת המכר וא"ל מכור לי מטלטלין בחוב שיש לי אצלך ורצו שניהם לא קנה עד שיעשה איזה קנין בו עיי"ש וכתב הה"מ להסביר הענין דכיון דמחמת מכר נינהו הו"ל כאילו לא נתחייב לו מעולם במעות וכאילו החליפו פרה בשור דכיון שמשך הא' קנה השאר בכ"מ שהיא אבל במעות הלואה ליכא למימר הכי, ועיין בלח"מ מ"ש בזה, ובסמ"ע סי' קצ"ט ס"ק הביא ג"כ דברי הה"מ ע"ש:
ומעתה הא כבר נודע שיטת הר"ת בקידושין (ג' ע"א) ד"ה אשה דמהני קנין חליפין בעכו"ם וכן פסקינן בחו"מ סי' קכ"ג, וע"ש בש"ך ס"ק ל' שהאריך לחלוק על הר"ת והביא בשם המהר"ם מינץ והמהרשד"ם ששיטת הר"ת היא דעת יחידי ע"ש, אמנם כבר האריך בשו"ת שער אפרים להשיג על דבריו ע"ש ובתומים ס"ק י"ב כתב שאין לזוז מפסק הר"ת דמועיל קנין חליפין בעכו"ם, וכ"ה בעטרת חכמים בשם הח"ס יו"ד סי' י"ד ובישיע"ק או"ח סי' תמ"ח סס"ק ו' דכן הוא הסכמת רוב הפוסקים דמועיל קנין חליפין בעכו"ם עיי"ש, וא"כ לפי"ז בנ"ד דהי' הלואה מחמת מכר ולהה"מ מקרי קנין חליפין ושפיר מועיל גם בעכו"ם:
ו) אמנם י"ל לפי מ"ש הפוסקים דעכ"פ יכולים לומר קים לי כשיטת הש"ך, דחליפין לא מהני בעכו"ם, הגם שהרבה פוסקים חולקים עליו כיון דיש ג"כ הרבה פוסקים שמחזיקין כדברי הש"ך, ולפי מה שהעלה בטוב טו"ד קמא סי' רס"ט ומהדורא ג' ח"ב סי' קמ"ד ובכמה תשובות עפי"ד הש"ס ב"מ (ו' ע"ב) דקאמר ר"ח לרבה תני' דמסייעה לך הספקות נכנסין לדיר להתעשר ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין מידו, נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן, ופרש"י ואי ס"ד יש לכהן צד זכי' בו נמצא זה אם יצא עשירי פוטר ממונו בממונו של כהן, וא"כ מוכח דהיכי דיש לכנגדו זכי' אם תפסו אף שעדיין לא לא תפסו נחשב צד זכי' בו, ונחשב כממונו א"כ מכש"כ לענין בכורה דכתבו התוס' ב"מ (ע' ע"ב) דבכל דהו הו"ל יד נכרי באמצע ופטור, דלא קרינן בי' כל מקנך תזכר, דמשמע שתהא מכל וכל ברשות ישראל, א"כ ודאי אם הי' לגוי זכי' ע"י תפיסה הוי יד נכרי באמצע ופטורה מבכורה, ומביא כן בשם חמד"ש ע"ש, וא"כ הכא דיכול העכו"ם לומר קים לי כהש"ך דחליפין ל"מ, שוב הוי יד נכרי באמצע ופטורה מבכורה:
ואפילו לפימ"ש הטוב טו"ד בסי' קמ"ד שם לסתור הראי' מש"ס ב"מ הנ"ל, עפי"ד התוס' פסחים (ו' ע"א) שכתבו לחלק בין בהמות ארנינא דמצי מסלק לי' חייב בבכורה, ובצאן ברזל פטרינן מכח דאי לא משכח זוזי שקיל בהמה ה ותירצו דהתם הוי של עכו"ם מתחילה משא"כ כאן הי' של ישראל תחילה ע"ש וא"כ בשלמא לענין הספיקות שפיר אמרינן דאם, תקפו כהן א"ר מידו נחשב מתחלה צד זכי' בו, מה שיכול לתפסו אף שעדיין לא תפסו, מכח דלא הוי ודאי של ישראל מעולם, והספק הוי עליהם מעיקרא אבל כשדנין אם נמכרה הבהמה כדינו, הרי מתחילה ודאי היתה של ישראל, רק שהספק אם נמכרה לעכו"ם או לא שפיר י"ל דאף שביד העכו"ם לתפסה לא נפקא מרשות ישראל, עיי"ש מה שהאריך בזה, מ"ל בנ"ד דהי' של עכו"ם מתחלה ואנו דנין אם המכירה לישראל הי' כדין, שפיר שייך לומר דמקרי צד זכי להעכו"ם בזה, דאם תפס לא מפקינן מני', כיון דבאמת הי' מעיקרא של העכו"ם ושפיר י"ל דמקרי יד נכרי באמצע ע"י זכי' של תפיסה וכנ"ל: ז) אולם באמת חזינן דחששו כל הפוסקים בספק בכור. כמו בקנין כסף דתלי' בפלוגתא רשי ור"ת, ולא נחתו לסברת הטווטו"ד והחמדת שלמה דיהי' נחשב יד נכרי באמצע בזה, דיש לו זכי' אם יתפסנו, וכבר האריך שם הטוב נוו"ד להצדיק דבריו ע"ש:
וראיתי בשו"ת בית שלמה ביו"ד סי' קפ"ח שהעיר בקושי' זו, למה נחתו הפוסקים לסברא זו, דבספק בכור מקרי יד נכרי באמצע עי' כח תפיסה שיש ביד נכרי, וחידש שלא הזכיר שכבר קדמו בזה הטוב נו"ד בתשובתו סי' רס"ט שנכתבה כו, וכתב הבי"ש לתרץ עפי"ד הראשונים בסוף פ"ק כתובות דבעכו"ם ל"ש לומר אין הולכין בממון אחה"ר, משום דעכו"ם אין לו חזקת ממון, דעדיף מחזקת מ"ק ומצי למימר קים לי והמע"ה, ועכו"ם דאין לו חזקת ממון אף שתפס מפקינן מני' משום חזקת מר"ק דהא הי' של עכו"ם מקודם, ואם יתפוס העכו"ם מכח קים לי דחליפין לא קנה בעכו"ם לא נוציא מידו, א"כ שפיר מקרי יד נכרי באמצע מכח זכות תפיסה:
ח) ועוד נראה לי דבנ"ד לא יועיל מטעם קנין חליפין, דהנה ראיתי לזקיני ז"ל בשער אפרים סי' ע"ט ד"ה ברם, שהעיר בדבר חדש, דהא דעכו"ם קונה בחליפין היינו בחליפין דק"ס, דזהו סתם חליפין אבל חליפין שהוא בתורת שיווי דמים, י"ל דעכו"ם אינו קונה, וה"ה שאינו מקנה, ואע"פ שכ' הה"מ בפ"ה, מה' מכירה בשם התוס' דע"כ לא קאמר דאין קונים בפירות היינו דוקא בתורת שיווי דמים אפילו פירות עבדי חליפין דמשמע מש"ס דבתורת שיווי דמים עדיף טפי, היינו דוקא לגבי ישראל דמשיכה קונה בישראל, אבל בעכו"ם דאינו קונה אלא בכסף לשיטת רשי' ז"ל י"ל דבתורת שיווי דמים לא מקנין בחליפין בעכו"ם אלא דוקא כעין נעל, שמפורש בקרא ואפילו בחליפין שהוא כעין נעל מסופק המהרא"י בת"ה סי' ע"ר לפי דעת רש"י אי קונה בחליפין אי לאו, ומכש"כ חליפין שהיא בתורת שיווי דמים אינו קונה בעכו"ם, לשיטת רש"י ז"ל עכ"ד ע"ש:
ומעתה י"ל בנ"ד ממנ"פ לא קנה הישראל את הפרה, דאי קיימ"ל כהר"ת ז"ל דבעכו"ם משיכה קונה ולא כסף. א"כ הרי לא קנה הישראל את הפרה בכסף דכסף אינו קונה, ואי דניחוש לשיטת רשי' דבעכו"ם מעות קונות וקנה הישראל את הפרה, זה אינו דהא בנ"ד לא קנה בכסף רק ע"י מלוה, ורק משום דנימא כיון דהי' החוב ע"י מכר הו"ל כקנין חליפין דמועיל בעכו"ם, ז"א דהא לשיטת רש"י דסובר דמעות קונה א"כ לא מהני חליפין בשיווי דמים בעכו"ם, א"כ לא קנה הישראל את הפרה ממנ"פ בין לשיטת הר"ת ובין לשיטת רש"י:
אמנם המעיין בשער אפרים יראה שכתב לבסוף דאף לשיטת רש"י מועיל קנין חליפין, שלא להרבות במחלוקת הפוסקים, ודלא כספיקות התרה"ד עש"ה: אכן ראיתי בערך ש"י חו"מ סי' קכ"ג סי"ד שכ' דלכאורה אמאי לא יועיל קנין חליפין בעכו"ם כמו דמהני בישראל דהרי לענין קנין כסף או משיכה דנשתנה עכו"ם מישראל, הוא משום דילפינין מיד עמיתך דנשתנה עכו"ם מישראל לענין קנין כסף או משיכה, אבל בחליפין נימא דמהני גם בעכו"ם, וכתב שם דתלי' בזה דהנה הראשונים במס' ב"מ (מ"ז ע"ב) מקשים למד"א מעות קונה מתנה במאי נקנה, ותירץ הרמב"ן ז"ל דמתנה נקנה בחליפין, ע"ש ולכאורה יש להעיר למד"א מעות קונה ולא משיכה, א"כ איך מהני קנין חליפין דבמאי נקנה הסידור הא אין עושין בו רק קנין משיכה, ועכצ"ל דחליפין הוא גזה"כ, או שכן הוא דרך הקנין, א"כ אם מועיל בישראל קנין חליפין אף שאינו קונה במשיכה, כש"כ דמועיל ק חליפין בעכו"ם דקנינו במשיכה וכ"ז נכון למד"א דמשיכה קונה בעכו"ם, אבל למד"א דישראל במשיכה ועכו"ם בכסף, א"כ לא יועיל חליפין בעכו"ם דא"א למיליף מישראל, דהא י"ל דמש"ה מהני חליפין בישראל כיון דמהני קנין משיכה אבל בעכו"ם דל"מ קנין משיכה ל"מ קנין חליפין, עכ"ד ובעצם הדברים קדמו בשער אפרים ע"ש א"כ שפיר נכונים דברינו הנ"ל דממנ"פ לא קנה הישראל הפרה, דלשיטת הר"ת מעות אינו קונה, ולשיטת רש"י דמעות קונה מ"מ בנ"ד לא הוי קנין מעות רק ע"י הלואה דמהני מצד חליפין ולשיטת רש"י ל"ק חליפין בעכו"ם כנ"ל והבן אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל דעכו"ם קונה בין בכסף ובין במשיכה, א"כ ליכא למימר הממנ"פ, דהא גם בעכו"ם מהני משיכה א"כ מועיל ג"כ קנין חליפין, וכעת ראיתי בשו"ת בית שלמה סי' קצ"ב בכנ"ד לצדד ג"כ עפי"ד הד"מ בסי' נ"ד ב"ש דלשיטת הר"ת דמהני חליפין:
בעכו"ם לא קנה הישראל דהא ס"ל דמעכו"ם משיכה קונה, רק מקום החומרא הוא לדעת רש"י א"כ א"א לצרף דעת הר"ת להחמיר עש"ה:
ט) וגם בעיקר הדבר לצדד מכח ממנ"פ עיין בזקיני הש"ך ז"ל יו"ד סוס"י רמ"ב בהנהגת או"ה בסופו להוכיח מדברי האגור וב"י סי' צ"ב דלא סמכינן אסברא זו באיסור תורה, עי' בדע"ת סי' כ"ד סקי"ד שהעיר מכמה דוכתא ועי' לעיל בסי' א' אות ז' ועי' בבית שלמה שם שהביא דברי הפנ"י בסוגי' דמטבע נעשה חליפין דלמד"א מעות קונה, אזי חליפין שוה בשוה בלא"ה מהני בתורת כסף דשוה כסף ככסף וכ"כ בפנ"י בקידושין ח' א"כ א"נ דחוב הבא ע"י מכר חשוב כחליפין שפיר קנה גם לרש"י בתורת כסף ולר"ת בתורת חליפין ע"ש ויש להאריך וקצרתי:
אולם לפי מה שהאריך שם הבי"ש דשיטת הרא"ש דגם חוב הבא ע"י מכר אינו קונה דהוי כסתם הלואה שוב איכא ס"ס מעלי' שמא כר"ת דבעכו"ם מעות אינו קונה, ואת"ל כרש"י שמא כשיטות דאפילו מלוה הבא ע"י מכר אינו קונה עש"ה א"כ איכא בנ"ד ס"ס להתיר וגם הא מבואר בנה"מ בדיני תפיסה אות כ"ד דאין מוציאין אם תפס במקום דאיכא ס"ס:
א"כ מקרי יד נכרי באמצע לפי דברי הטוטו"ד והחמ"ש הנ"ל:
י) וראיתי בבי"ש הנ"ל שהעיר לשיטת רש"י ב"מ (ע' ע"ב) דלחומרא אמרינן יש שליחות לעכו"ם א"כ מועיל משיכת הנכרי להישראל וממילא קונה הישראל את הפרה בקנין משיכה, ואף דמשמע מתשו' הרא"ש כלל ק"ח ובריב"ש סי' ש"ה דל"א יש שליחות לעכו"ם לחומרא אלא בריבית ולא בכל התורה אבל מהרבה גדולים משמע דבכל התורה אמרינן יש שליחות לעכו"ם לחומרא, כמבואר בתשו' ה"ב סוס"י קי"ג ובפנ"י יו"ד סי' ס"ג ובמחנה אפרים ה' שלוחין ה' י"ד והביא ראי' מדברי הרש"י שבת קנ"ג ע"א ד"ה מ"ט ע"ש עכ"ד. והנה מדברי הרש"י אין ראי' די"ל דרק לענין שבת וריבת אמרינן יש שליחות לעכו"ם לחומרא, כמו שמבואר בשד"ח בשם בשד"ח בשם כמה גדולי הספרדים ע"ש:
י"א) ועוד ראיתי בבי"ש שרצה לומר דל"ש לומר דיש שליחות לחומרא, אלא בענין שיש תיכף נפמ"נ לענין איסור כמו בריבית, אבל בנ"ד בעת שקנה הבהמה לא הי' דנין לענין איסור רק לענין ממונא, א"כ שוב אמרינן, דאין שליחות לעכו"ם וכתב לסתור סברא זו דהא לענין ממונא בלא"ה מהני הקנין מצד דיניהם, אלא לענין איסור לא מהני קנין דיניהם, א"כ ע"כ אנו דנין רק לענין איסור, א"כ שוב שייך לומר דיש שליחות לעכו"ם לחומרא עכ"ד דפח"ח ולפי"ז יש לדון לפי מה שהעיר הבי"ש דאיך יועיל משיכת העכו"ם הא לא משך הפרה פרשו הלוקח רק לרשותו, וכ' שם כיון דאמרינן דיש שליחות לעכו"ם לחומרא. א"כ דינו כמו שליח ישראל ובשליח ישראל מהני המשיכה לרשות השליח כמש"כ הקצה"ח בסי' רמ"ד סק"ג ובנה"מ מקדוש זקיני ז"ל שם סק"ב ע"ש עכ"ד ומעתה הרי מבואר בקצה"ח שם דהא דמהני משיכה לרשות השליח אף דאין שליח עושה שליח, ה"ט דחצר אינו מטעם שליחות אלא מטעם זכי' דעדיף משליחות, ומש"ה כ"מ גבי גט לרשות השליח דהוי חוב ע"ש א"כ בנ"ד דאין אנו דנין לענין ממונא דבלא"ה קנה ע"י קנין דיניהם כנ"ל, ורק אנו דנין לענין איסור בכורה, א"כ המשיכה חוב הוא לו, דע"י המשיכה יתחייב בבכורה והאז הישראל רוצה להפקיע מבכורה, א"כ שוב נימא דל"מ המשיכה כלל:
ואמינא עוד דאפילו א"נ דיש שליחות לעכו"ם לחומרא בכל התורה מ"מ לפי מש"כ הח"ס ז"ל או"ח סי' פ"ד דהוא רק מדרבנן, אבל מה"ת אין שליחות לעכו"ם אף לחומרא, וכ"מ בשו"ת פני' סוס"י ג' ושכן מפורש בהרמב"ם ז"ל פי"ג משכירות ה"ג ובכ"מ שם ע"ש, ומעתה לפי מש"כ זקיני ז"ל במק"ח סי' תמ"ח סק"ט וכ"מ בגט פשוט סי' ק"כ סק"ה ולמחנה אפרים הא דאמרינן הפקר בי"ד הפקר ולא אמרו קנין בי"ד קנין. ומוכח מזה דלא הי' כח לרבנן רק להפקיע מרשותו היינו לעשות דבר אחד, אבל שיהי' להם כח להכניס ג"כ היינו לעשות ב' דברים לזה אין להם כח ע"ש א"כ יש לצדד דאפילו א"נ דישראל קנה את הפרה במשיכת השליח דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, דהא ל"ה רק קנין מדרבנן ואינו מועיל הקנין רק להפקיע מהעכו"ם ולא להכניס להישראל שיהי' שלו להתחייב בבכורה ויש לפלפל בזה וקצרתי:
והגם דבספר מחנה חיים ח"ב או"ח סי' כ"א ויו"ד סי' נ"ח האריך דלאחר נתינת המעות מהני המשיכה אפי' ע"י עכו"ם או קטן והביא כן בשם הרז"ה שחולק בזה על הרמב"ן ע"ש באריכות ובמקום אחר הארכתי בזה, וא"כ לכאורה בנ"ד דהי' נתינת מעות יועיל המשיכה גם כשהי' ע"י הנכרי אבל זה טעות דבשלמא בישראל דמה"ת מעות קונות רק חז"ל הפקיעו קנין מעות מחשש שמא יאמרו נשרפו חטיך בעלי', ע"כ שפיר ס"ל להרז"ה כיון שהוציא השליח החפץ מרשות המוכר יהי' מי שיהי', אפי' עכו"ם ע"כ ליכא עוד חשש שמא יאמר המוכר נשרפו חטיך בעלי', ממילא נשאר הקנין כסף בתקפו, וכא נצרך מעשה המשיכה לעשות על ידה קנין רק תועלת המשיכה שלא יהי' החפץ ברשות המוכר, ולזה מהני אפי' אם נעשה ע"י עכו"ם, אבל בנ"ד דלשיטת הר"ת לא מועיל כלל הכסף בנכרי וצריכין לקנין המשיכה א"כ אי אפשר להיות המשיכה ע"י עכו"ם כיון דאין שליחות לעכו"ם:
י"ב) והנה ראיתי בבית שלמה שכתב להחמיר. כיון דהאי נכרי ודאי לא טרח בחכם, ובוודאי הישראל ישלם לו שכרו לילך למקום פלוני, להמוכר לקבל הפרה, וכבר מבואר במחנה אפרים ה' שלוחין סי' י"א דשליח בשכר אפי' הוא עכו"ם מועיל דבשכר הוי כפועל, דידו כיד בעה"ב, כמפורש בב"ק סוף פ"ק עכ"ד ועיין בשעה"מ פ"א מה' תרומות שהקשה על המח"א מש"ס ב"ק (נ"א) בור של שני שותפים היכי משכח"ל ואמאי לא משני בפועל עכו"ם והגם דבשו"מ ח"ב סי' ק"י כתב לתרץ קו' הנ"ל מ"מ כתב דיש לו ראי' שאין עלי' תשובה מגיטין (כ"ג ע"ב) דפריך הגמ' טעמא במילתא דליתי' ע"ש ואי כהמחנה אפרים מאי מקשה הא שאני עבד דידו כיד רבו, אלא ע"כ דאי ליתי' בשליחות לא מהני מה שידו כיד רבו ע"ש ובס' ס"ט כתב דהאחרונים דחו דברי המחנה אפרים וברי"ט אלגאזי בפ"ד מבכורות בענין העושה מעקה ע"י פועל עכו"ם דאין מברך ודלא כהמחנה אפרים הנ"ל: עוד עלה ברעיוני וראיתי שהבי"ש העיר מזה בסוף התשובה לפי"ד קדוש זקיני בנה"מ קפ"ח ס"ק א' דאם המשיכה הי' ע"י פועל עכו"ם, דמועיל מטעם ידו כיד בעה"ב, זה דוקא אם משך החפץ לרשות ישראל, אבל אם משך לרשות השליח ל"ש לומר דרשות:
הפועל כרשות הבעה"ב, ואז לא מהני המשיכה ע"ש, א"כ גם בנ"ד אינו מועיל משיכת השליח אפי' בתורת פועל כיון דהי' לרשות עצמו, והבי"ש כתב דמ"מ לפי שיטת הרמ"א בסי' קצ"ג בשם י"א דבהמה גסה ניקנית אף במסירה, וכיון שעשה שליח סתם לקבל הפרה אולי עשה בה קנין מסירה וקנין מסירה מועיל גם ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם ואע"פ דיש כמה ספיקות מ"מ הוי סניף להחמיר עכ"ד:
ולפיענ"ד דמכח זה אין להחמיר כמבואר בחת"ס יו"ד שי"ח בדברי השואל הגאון בעל יריעות שלמה שהי' קנין כסף וקנין מסירה, וכתב כיון דהקונה והמקנה שניהם הי' סבורים דכבר קנה בכסף, א"כ המסירה של אח"כ הוי כעודר בנכסי הגר וסבר שלו הם דלא קנה והכא ליכא דעת אחרת מקנה, דהא גם המקנה סבר שכבר קנה בכסף ע"ש א"כ ה"ה בנ"ד כיון דכולם חשבו שכבר קנה ע"י כסף א"כ לא הוי כוונה לקנין מסירה ולא מועיל הקנין מסירה כלל, וכן יש כומר לענין קנין משיכה אף אם נאמר דיש שליחות לחומרא בכה"ת או כשיטת המחנה אפרים דע"י שכר הוי כפועל, מ"מ לא מועיל קנין משיכה כיון דחשבו שכבר קנו בכסף והמשיכה לא עשו לצורך הקנין א"כ הוי כעודר בנכסי הגר דלא קנה ולבסוף מפלפל הבי"ש אי צריך שליחות מבעל הממון והכא הא לא הי' שליח מהעכו"ם בעל הממון ומפלפל אי יש שליחות מעכו"ם לעכו"ם והביא דברי זקיני בנה"מ דבממון א"צ שליחות של בעל הממון. והעלה דלא מלאו לבו להתיר אף להטיל מום ע"י נכרי ע"ש: ג) אחרי כתבי בא לידי בשאלה ספר שו"ת חסד לאברהם קמא וראיתי בסי' ק"א שנשאל בכג"ד ודעתו להתיר, מטעם ס"ס ספק כר"ת דבעכו"ם לא מהני כסף, ואפילו כרש"י ספק שמא במלוה לא קנה אף שבא ע"י מכר, והביא ג"כ דברי שו"ת המיוחסת להרמב"ן סי' רכ"ה שכתב בהדי' דאף דנהגו הסוחרים לקנות בכסף, מ"מ להתחייב בבכורה בקנה ישראל מעכו"ם בכסף לא מהני כיון, דסטימתא הוא רק קנין דרבנן וקנין דרבנן אינו מועיל רק לפטור ולא להתחייב והמשיכה לא מהני כאן דאין שליחות לעכו"ם, ואינו מפלפל כלל אי יש שליחות לחומרא וכנ"ל ודעתו להתיר להטיל בו מום ע"י נכרי בלי שום פקפוק ע"ש:
ובדברי הרמב"ם דקנה במלוה הבא ע"י מכר ראיתי בשו"ת כתר כהונה סי' ח' ט' דמעכו"ם לישראל בעינן כסף גמור והוא ז"ל כתב דגם אם הי' החוב מחמת מכר ואפי' הנאת מחילת מלוה לא מהני מעכו"ם לישראל כיון דבעי קנין כסף גמור והביא ראי' לדבריו מהש"ך סי' ש"כ שפסק דאם הישראל הי' חייב לעכו"ם וא"ל פרתי קנוי' לך דאינו מועיל ולא חש כלל לשיטת הרמב"ם דמלוה קונה ולכה"פ הי' לו לחלק דכאן מיירי בהלואה שלא ע"י מכר אבל בהלואה ע"י מכר מהני הקנין אלא ע"כ דגם הש"ך סובר דבעכו"ם לא מהני אפי' בהלואה מחמת מכר ע"ש והנה אם הי' כאן קנין משיכה מעלי' הי' כאן ודאי בכור לא ספק, והוא עפי"ד קצוה"ח סי' ס"ד ומקו"ח סי' תמ"ח דבמלוה כיון דלא מחסרא ממון איכ"ל דמשיכה לחוד קונה דהוי כמו מתנה, ועיין במהר"ם שיק יו"ד שכ"א שמצדד בזה ג"כ וא"כ ל"ה כאן ספק רק ודאי אך כבר בארתי דהמשיכה ל"ה קנין דאין שליחות לעכו"ם ואף דלחומרא יש שליחות מ"מ להרבה פוסקים הוא רק בריבית ובפרט דל"ה רק מדרבנן וקנין דרבנן אינו מחייב בבכורה [דלא הוי רק הפקר כהמק"ח] וגם לא הי' כונה לקנות בהמשיכה או בהמסירה והגם שראיתי באבני צדק מחו"ז ז"ל בסי' קל"ז שמפלפל בזה ומתחילה כתב דאחר כסף ל"מ משיכה כיון דהוי בלא כוונה ואח"כ כ' דמהני המשיכה מכח אומדנא שרצה שיקנה העכו"ם את הפרה כדי לאפקועי מבכורה ע"ש, וכבר קדמו בזה בשו"ת רע"א סי' כ"ז דאמרינן אנן סהדי שרצה בקנין המשיכה לאפקועי מבכורה ע"ש א"כ בנ"ד דליכא אומדנא ולומר אנן סהדי דרצה בקנין משיכה לאפקועי מבכורה דהא אם לא יהי' מועיל קנין משיכה יהי' פטורה מבכורה, ואם יהי' מועיל קנין המשיכה יתחייב בבכורה ממילא שוב ל"מ הקנין משום דהוי שלא בכוונה:
ועכ"פ יש להתיר להטיל מום ע"י נכרי קטן ובחנם לא בשכר כדברי אבני צדק שם (עי' לעיל סימן ל"ב) ועיין שם שהצריך כומר להגוי בצנעה מפני חשש מוחז"ל הד"ח ח"ב יו"ד ק"ז, שיסברו הרואים שמותר להטיל מום בזה"ז בבכור, ולא ידעו שהוא ספק בכור כמ"ש בש"ס בכורות דף ג'. לכן יאמרו להגוי בצנעה, דבמידי דרבנן מותר בצינעה מה שאסור מפני מראית עין, באופן זה הי' מקום גדול לצדד להתיר מפני טעמים דלעיל. דשמא מעות אינו קונה ואת"ל דקונה שמא אינו קונה במלוה, ואת"ל כהרמב"ם דבמלוה ע"י מכר קנה שמא בעכו"ם אינו קונה גם בהלואה הנעשה ע"י מכר, ומצד קנין דיניהם אין לחייב בבכורה לשיטות הנ"ל, וגם שמא לא הי' המנהג לקנות רק במעות מזומן ולא לקנות ע"י החוב וספק מנהג לא עדיף מספק תקנתא דמעמידין על די"ת כמבואר באה"ע סי' קי"ח ס"ו, וכ"כ הבי"ש ע"ש, ומצד קנין משיכה אין לחייב בבכורה דאין שליחות לעכו"ם כדברי החס"ל הנ"ל, ואף דלחומרא אמרינן דיש שליחות נצרף שיטות הפוסקים דל"א כן רק בריבית, וגם ל"ה רק קנין דרבנן לפי דברי החת"ס הנ"ל ובקנין דרבנן אין לחייב בבכורה לפי דברי המח"א והמקו"ח הנ"ל, וגם דלא הי' המשיכה לרשות הלוקח כנ"ל:
וגם עוד יש מקום בנ"ד, כיון דהערל השני החזיק את הפרה כמה ימים לפטמה, ומבואר בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ע"ה ובח"ג סי' י"ב דע"י הפיטום אמרינן אומן קונה בשבח כלי, וע"ש שמפלפל אי הרי קנין מה"ת ובמק"א הארכתי בזה לפלפל, ואי נימא דהוי קנין מה"ת א"כ מקרי יד נכרי באמצע, ע"ש וכל דברינו להלכה ולא למעשה, שקשה לי להקל כנגד דעת זקיני הגה"ק המהרא"ך והתועפת ראם והבי"ש ז"ל, זולת אם יסכים עמנו גדול מפורסים:
כ"ד מורך אוהבך ז"ק דוד דוב מייזליש: