שות בנין דוד· רבי דוד דוב מייזליש
סימן לג
ב"ה אוהעל יע"א:
שלום תניינא:
וער"ש באחד שיש לו פרה מבכרת ומכרו לעכו"ם בקנין דרבנן לחוד, ובהגיע ליל שב"ק ראה בה סימנים שתקרב ללדת בשב"ק ובא לשאול כדת מה לעשות שתהי' פטורה מבכורה עכת"ש:
תשובה:
א) הנה מקודם נדבר מהעצות שאפשר לעשות בשבת לפטור מבכורה, כבר נודעים דברי התוספתא בפ"ב דבכורות דבהמת מדבר ובהמת הגר שמת ואין לו יורשין דפטורה מן הבכורה, ובריט"א ריש בכורות כתב הטעם אף דבכור בפטר רחם תלי' וקדוש מאליו אף שלא הקדישו בפה, וא"כ נימא דה"ה הפקר, מ"מ בעינן שיהי' לו בעלים וראוי להקדישו וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וחל הקדושה אף בלי הקדש, אבל אם אם אין לו בעלים ואינו ראוי לבילה שאין כאן איש להקדישו אז בילה מעכבת בו, ואינו חל הקדושה, ובשו"ת עבודת הגרשוני סי' כ"ה פשיטא לי' דהפקר פטורה מן הבכורה, והא דלא עבדי רבנן תקנתא להפקיר הבהמה יען דל"ל קלא, וסברי מילתא בעלמא עביד כמבואר בבכורות (ג' ע"ב) וגם יש לחוש להערמה כדחיישינן לענין חמץ אבל מה"ת מועיל הפקר להפקיע קדושת בכור: אכן הטו"א ר"ה (י"ג ע"א) ד"ה קצירכם העלה דשותפת הפקר חייבת בבכורה דלא ממעט בבכורות (ג' ע"א) אלא שותפת עכו"ם ולא הפקר, והביא ראי' מדאמר התם ר"מ בר רחל הוי מקנה אודנייה לעכו"ם, וטורח זה למה יפקיר הבהמה וממילא יהי' פטורה, וע"כ ש"מ דהפקר חייבת בבכורה ע"ש, וכבר תמה עליו החת"ס ז"ל יו"ד סי' שט"ז, ושי"ז שנעלם ממנו תוספתא הנ"ל, דמפורש דהפקר פטורה מבכורה, והא דלא הפקיר ר"מ בר רחל משום שלא הי' רוצה להפקיע מידי כהן ומידי קדושה לגמרי, ורצה לנהוג בה קדושת בכור בגיזה ועבודה שמסרה לכהן, אבל לעולם הפקר פטורה מבכורה ע"ש באריכות דבריו. והנה אם נימא דאף דהפקר פטור מבכורה, מ"מ שותפת הפקר חייבת כדאיתא בבית שלמה בסי' קפ"ד, שרוצה לומר כן דדוקא בשותפת עכו"ם נתמעט מקרא כל בכור ישראל, עד שיה' כולו של ישראל, ולא שותפת עכו"ם, אבל הפקר דילפינן מבקרך וצאנך או מוכן תעשה לשורך, כמ"ש הריט"א ושם לא כתיב כל, ושפיר י"ל דאף שותפת בכלל, ואף דהבית שלמה כתב כיון דגילתה התורה דבעינן דוקא כל כור לישראל, ה"ה שאם צד פטור הוא מכח שותפת הפקר ג"כ פטורה, דעכ"פ לאו כולו של ישראל, אבל עיין בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' קכ"ב אות ח' ט' דאף דהפקר פטורה מבכורה מ"מ שותפת הפקר חייבת בבכורה עיי"ש בסברתו, וא"כ יש לסתור ראיות הטו"א דלמה לא הפקיר ר"מ בר רחל, די"ל דלא רצה להפקיר כל הבהמה רק למכור האוזן לחוד, והי' מוכרח למכור ולא להפקיר אבל לעולם אם הפקיר כל הבהמה מועיל לפוטרו מבכורה. ואפשר דלא נעלם התוספתא מהטו"א, רק הטו"א קאמר לענין שותפת והתוספתא קאי אהפקיר לגמרי וצ"ע] ובחסד לאברהם קמא כתב בפשיטות דהפקר פוטרת מבכורה ובשדי חמד מערכת בכור אות ט"ו באספ"ד הביא בשם תשובה המיוחסת להרמב"ן, דבהמת הפקר פטורה מבכורה, וכ"ש הבית שלמה בסי' קפ"ד וקפ"ח ור"ט באריכות ע"ש:
ב) אכן בנ"ד יש לדון לפי"ד הפר"ח באו"ח סי' תל"ד ס"ב, שכתב לדחות סברת התוס' פסחים [ד' ע"ב] דביטל חמץ מטעם הפקר הוא, הא תנן בדף [ו' ע"א] מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יו"ט ואי מטעם הפקר הרי אסור להפקיר נכסיו בשבת, כענין דאין מקדישין ואין מעריכין בשבת ויו"ט משום גזירת מקח וממכר ועכצ"ל כסברת הר"ן דבאמת ל"ה הפקר גמור דאין בו תנאי הפקר רק כיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם סגי בגילוי דעת, ולכן הפקר כזה שרי בשבת עכ"ד, וא"כ בנ"ד דבעינן הפקר ממש אסור להפקיר בשבת: אמנם באמת כבר תמהו עליו בקהלת יעקב בתוספת דרבנן ערך הפקר, והביא דברי המאירי במס' שבת [קכ"ז ע"ב] שכתב דממה דאמרי שם דדמאי כיון דאי בעי מפקיר נכסי והוי עני וחזי לי', למדנו שמפקירין בשבת ואע"פ שאמרו אין מקדישין ואין מעריכין ביו"ט אינו דומה שההקדש כעין מכר הוא כמו שאמרו חז"ל מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים אבל הפקר אין כאן שינוי רשות ואפי' זכה בו האחר מאליו הוא זוכה, ומוכח דמהני הפקר אף בשבת, ועיין בעבודת הגרשוני שכתב ג"כ דמדקאמר דדמאי חזי לי' דאי בעי מפקיר נכסי', שמעינן שמותר להפקיר בשבת, דאל"כ הוי מוקצה מחמת איסור והו"ל טבל ע"ש:
ובאמת כל דברי הפר"ח הנ"ל מפורשים בחדושי הרמב"ן עמ"ס פסחים שהקשה ג"כ על סברת התוס' דביטול הוי הפקר ממש, דא"כ איך שרי לטלטל בשבת הא אסור להפקיר בשבת, וכתב ג"כ כסברת הר"ן דכיון שהגיע זמן איסורו נתייאש ממנו ויצא מרשותו ואין בו גזל, כדאמרינן בזמן שאין בעה"ב מקפיד עליהם מותרים משום גזל ואין בו מעשר דהוי הפקר לכן אם מבטלו ומוציאו בדעתו מכלל ממון ואינן בעיניו כשאור, אלא כעפרא בעלמא שאינו שוה כלום, יצא יד"ח הביטול עכ"ד, הרי דחשש ג"כ על הפקר בשבת, בעלמא דבעינן הפקר ממש:
ג) אמנם נראה דבנ"ד לכ"ע שרי להפקיר, דבשעה"מ פ"ח מה' לולב ה"ב הביא דברי הריטב"א עמ"ס שבת שכתב על הא דאומר לאחרים בואו והצילו לכם דאע"ג דאסור להפקיר בשבת, שנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן, שאני הכא שהוא כמופקר מאליו והולך לאיבוד ולא מחזי כקנין והביא גם דברי הפר"ח הנ"ל והעיר ג"כ מדברי הש"ס הנ"ל דדמאי חזי לי' דאי בעי מפקיר נכסי, וכתב השעה"מ לחלק דלא כתב הריטב"א דאסור להפקיר בשבת אלא דוקא בשכוונתו שיזכה בו אחר, כההוא דאומר לאחרים בואו והצילו לכם דהתם ודאי נראה כקנין בשבת משא"כ בכל הני דאין כוונתו שיזכו בו אחרים בהפקר זה, דאדרבה טפי ניחא לי' שלא יזכה בה שום אדם, אלא כל מגמתו שיוכל לאכול הדמאי או לצאת י"ח בו בהא שפיר מועיל הפקר עכ"ד. ועיין בשד"ח אספ"ד מערכת בכור בשם החתן סופר ובנין שלמה כעין זה, לחלק בדברי הריטב"א דאם מפקיר ורוצה רק לסלק עצמו ואין כוונתו לזכות לעלמא מותר, ומעתה אף לפימ"ש החת"ס ביו"ד סי' שט"ז ושי"ז דאף דהפקר מועיל, הוא רק כשמפקיר כמו בביעור שביעית שיה' הפקר לכ"ע, אבל לא כשהבהמה כורעת לילד והוא נועל דלתו בפני' זה לא מקרי הפקר, רק שצריך לפתוח דלתות ביתו ולומר כל הרוצה יכול להוציאה חוצה ולזכות בו ויהי' הפקר ממש ע"ש, וא"כ כיון דצריך לומר כל הרוצה יבוא ויזכה אפשר דמקרי הפקר מעלי' ואסור בשבת, מ"מ באמת אינו דומה דלפי חילוקו של השעה"מ דתלי אי כל מגמתו ורצונו שיזכו בו אחרים אז אסורה ההפקר, משא"כ כשכל מגמתו לצאת י"ח שיהי' יכול לאכול הדמאי אז שרי, א"כ גם בנ"ד הרי אין כוונתו שיזכה בו אחר, דטפי ניחא לי' שלא יזכה בו שום אדם, ואף אם מוכרח לפתוח הדלת ולומר כל הרוצה לזכות יזכה, מ"מ לא דמי לאומר לאחרים בואו והצילו דכל מגמתו שלא ילך לאיבוד ורוצה שיזכו בו, אבל הכא אין כונתו שיזכו בו אחרים רק מפקירו ושפיר מועיל אף בשבת: ד) ועוד הא אמרינן במס' עירובין דף [ע"א] דאסתלוקי רשותא בעלמא הוא ושרי בשבת. ועפי"ז חידש המקנה בקו"א לה' קדושין סי' מ"ה דאף דאסור ליתן מתנה בשבת מ"מ אין איסור רק על המקבל ולא על הנותן, כיון דאסתלוקי רשותא שרי בשבת עיי"ש, וא"כ הרי בוודאי כא גרע הפקר ממתנה, ובוודאי ליכא שום איסר על המפקיר, ולא מבעי' לשיטת דהפקר לא חשוב דעת אחרת מקנה אותו א"כ הפקר ל"ה רק סלוקי רשותא. ובוודאי שרי, אלא אף לרש"י דס"ל דהפקר חשוב דעת אחרת מקנה מ"מ הלא מבואר בנה"מ סי' רע"ג ס"ק א' דרש"י מודה לשאר דברים לא חשיב הפקר דעת אחרת מקנה. רק בענין חצר שאינו משומרת במשומר לדעת המפקיר סגי עיי"ש, וא"כ שפיר שרי להפקיר בשבת [ומכח גמרא הלז מוכרחין אנו לבוא לחילוק של השעה"מ, דזה דאסור להפקיר בשבת הוא רק היכא שכל מגמתו שיזכו בו האחרים, ואז לא מחשיב לסלוקי רשות לחוד כיון דכונתו ורצונו שיזכו אחרים והוי גזירה משום מקח וממכר) והא דאוסר הרמב"ן בחמץ אי לאו דבלא"ה אינו ברשותו, יש לומר שהוא עפי"ד רש"י הנודע במס' ביצה דף [כ"ג] ד"ה חלה דהא דאין שורפין קדשים ביו"ט, ה"ה שאין לבערם ע"י כילת בהמה. דאע"ג דאין בזה שום טורח, אעפ"כ רחמנא אחשבי' להבערתו. (ועיין פ"י פסחים דף ה' ועי' נובי"ת או"ח סי' ט"ו מה שתירץ קו' הפנ"י ובשו"ת מהר"ם שיק או"ח רפ"ג האריך בדברי רש"י) לכן יש לומר דמש"ה אוסר הרמב"ן לבער בשבת ע"י הפקר, דרחמנא אחשבהו למלאכה אבל בעלמא שפיר שרי להפקיר בשבת:
ה) והנה בשו"ת רע"א סי' קע"ד הקשה על הנך שיטת דמותר להפקיר בשבת, ממס' גיטין (ע"ז ע"ב) בהאי שכ"מ שכתב גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא, ולא הספיק ליתנו לה ולמחר תקיף לי' עלמא אמרו רבנן תיזיל איהו ותיחוד ותפתח. ופרש"י ותוס' דהיינו שתקנה לה החצר ואגב החצר תקנה הגט, ולפי שאסור לטלטל הגט הוצרכו לתקן עצה זו עיי"ש, וא"נ דהפקר שרי בשבת א"כ למה התירו שבות דמקח וממכר, הא אפשר בהיתר שהבעל יפקיר ביתו ואח"כ תזכה האשה בבית. דג"כ ליכא איסור כיון דזכתה מהפקר וע"כ דאסור להפקיר בשבת עכ"ק. ועל דרך הפילפול נראה לתרץ דהנה הרשב"א והר"ן ז"ל תמהו מה הכריח לרש"י לפרש מטעם אגב ולא מטעם חצר, ועוד תמה הפ"י דלעיל דף כ"א בהא דאמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצירו וכתב לה שטר מתנה עלי' קנאתו ומתגרשת בו, פירשי' מטעם חצירה. ונראה לתרץ בס"ד דהנה הפ"י הקשה דהא הוי מוקדם דהא הגט נכתב בע"ש ונתנו בשבת ואיכא חשש שמא יחפה, ובפשיטות י"ל דבקהלת יעקב בתוספת דרבנן אות אגב הקשה על רש"י ותוס' דהכא הי' הגט ע"י קנין אגב, ולפימ"ש התוס' בב"ק [י"ב ע"א] ד"ה אנא, דקנין אגב הוא רק קנין דרבנן, וא"כ איך מועיל להיות מגורשת מה"ת הא קנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא, ותירץ עפי"ד הרמב"ן הנודעים, דאם זרק לה גיטה בתוך ד' אמות מורשת מטעם אפקעינהו רבנן לקידושין, וא"כ ה"ה בקנין אגב מגורשת מטעם אפקעינהו עכ"ד, והנה נודעים דברי התוס' גיטין [ל"ג ע"א] ד"ה אפקעינהו דאין לחוש לשמא יחפה אלא אם יחפה שלא כדין, אבל היכי דבדין יחפה שפיר לא חיישינן שמא יחפה עיי"ש, ושפיר מתורץ קו' הפ"י דהכא אינו פוסל משום מוקדם ושמא יחפה, דכיון דהגט הוא ע"י אגב מטעם אפקעינהו א"כ הרי כדין יחפה, ומתורץ קו' הפ"י בפשיטות, ולפי"ז שפיר יובן דלא פירשי' מטעם חצר דאז הרי הוי קנין מה"ת והגט נפסל משום מוקדם, ומש"ה פירש"י משום אגב דהוא מטעם אפקעינהו וכדין יחפה, ולא חיישינן שמא יחפה, וכ"ז הכא דהוי מוקדם, אבל לעיל דף כ"א דלא הי' גט מוקדם כלל, שפיר פירוש מטעם קנין חצר דהוי קנין מה"ת ודו"ק, ולפי"ז שפיר מתורץ קו' הרע"א הנ"ל, דנודעים דברי הנובי"ת ס"ג בד"ה אמנם, דקנין אגב לא שייך בהפקר דאגב לא שייך רק בדעת אחרת מקנה כגון מכר או מתנה, אבל בזוכה מן ההפקר לא שייך קנין אגב, דעיקר קנין אגב ילפינן מדכתי' ביהושפט ויתן להם אביהם מתנות וגו' עם ערי מצורות וזה הי' בדעת אחרת מקנה אותה שיהושפט הקנה ע"ש והגם דהקצוה"ח סי' ער"ה אות א' העלה באריכות דמהני קנין אגב בהפקר, ומ"ה במחזיק בנכסי הגר והי' בתוכה מטלטלים דקונה אף דלא הוי דעת אחרת מקנה אותה עיי"ש, אבל כבר האריך זקיני מאוה"ג בנה"מ ער"ה אות א' לדחות כל דברי הקצוה"ח, וכ"כ בסי' ר"ב ס"ק ב' דלעולם אמרינן דקנין אגב לא שייך בהפקר ע"ש, ולפי"ז שפיר מתורץ קו' הרע"א, למה לא הפקיר בשבת, ולהנ"ל א"ש דהא בהפקר לא הי' מועיל הגט מטעם קנין אגב, דהיינו שהאשה תזכה בהבית מהפקר ואגב קניית הבית מהפקר תקנה גם הגט, זה לא שייך בהפקר ע"כ תזכה בהגט מכח קנין חצר ע"י שתקנה החצר מהפקר, א"כ הרי שוב הי' נפסל מטעם מוקדם ומתורץ קו' הרע"א לנכון בס"ד:
ו) והנה ראיתי במנחת פתים יו"ד ש"כ שהביא ראי' דשרי להפקיר בשבת עכ"פ לצורך מצוה, מהרא"ש פרק ג' שאכלו ס"כ שכתב במעשה דר"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה, דלא מסתבר לי' דאיירי בעשרה דאורייתא כגון לקריאת פ' זכור, דמשמע בכל ענין איירי עכ"ל. ותי"ל דא"א כלל לומר דבפ' זכור הי' דהא פרשת זכור קורין בשבת, ואיך אפשר לשחררו בשבת הא צריך לכתוב גט שיחרר, ועכצ"ל שיכול להיות שר"א הפקירו וסובר דמפקיר עבדו א"צ גט שיחרר, וא"כ ע"כ שמעינן דשרי להפקיר בשבת לצורך מצוה עכ"ד. ואפשר עוד לפלפל בזה דאין ראי' כל כך, די"ל דהגט שחרר הי' נכתב בע"ש על תנאי דאם לא יהי' בשבת עשרה יחול השיחרר למפרע וכבר נודע חקירות הגר"ע קנ"ט דמותר לעשות קנין בע"ש על תנאי שיחול הקיום תנאי בשבת וממילא יוחל הקנין בשבת, ומביא ראי' מיומא י"ג ע"ש, ועיין בספר שו"ת הרד"ד לזקיני מאוה"ג מלאסק ז"ל או"ח מהד"ב סי' כ"ה תשובה נפלאה וארוכה בענין זה, ומסיק דלצורך מצוה שרי להקנות ע"ש על תנאי שיחול בשבת עיי"ש וא"כ אין ראי' כ"כ דמותר להפקיר בשבת אמנם באמת מלשון הגמרא נראה שהי' השוחרר בשבת, מדקאמר שהי' בא לביהכ"נ ולא מצא שם עשרה שחרר עבדו משמע דאז שחררו:
ז) ובהיותי בזה עלה בדעתי לתרץ דיקדוק הצל"ח שם בברכות [מ"ז ע"ב] בהא דאמר ריב"ל תשעה ועבד מצטרפין, ופריך מר"א ששחרר עבדו להשלימו לעשרה שחרר אין לא שחרר לא, ומשני תרי איצטרכי' שחרר חד ונפיק בחד, והדר מקשה והיכי עביד הכי הא אמר ר"י כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו, ודיקדוק בצל"ח דלכאורה קושיא זו אינו ענין לשמעתין, והוא קושיא לעצמה מעובדא דר"א על מימרא דר"י, והי' לגמרא לומר גופא מעשה דר"א וליפריך והיכי עביד הכי, וכיון דלא קאמר גופא משמע דשייך להאי דלעיל עכ"ק, ונראה לתרץ בס"ד דלכאורה יש להעיר לפימ"ש הרשב"א גיטין ל"ח ד"ה והא דתנן דאחזוקי אינשא ברשיעא לא מחזקינן ובוודאי עביד העבד נייח נפשי' להאדון ומש"ה שחררו וליכא שוב איסר דלעולם בהם תעבודו, דהטעם שאמרה תורה לעולם בהם תעבודו, משום לא תחנם דאסור ליתן לעכו"ם מתנת חנם, אבל בדעשה העבד לרבו נייח נפשי' ליכא איסר עיי"ש, וא"כ קשה מה פריך הגמרא הא המשחרר עבדו עובר בעשה הא בוודאי עביד לי' העבד נייח נפשי' וליכא איסור, אמנם בפשיטות יש לומר דזה מסתבר דשיטת הרשב"א הנ"ל הוא רק אם הטעם דאסור לשחרר הוא משום לא תחנם, אבל א"נ דאסור מצד גזירת הכתוב, א"כ אפי' אי עביד לי' נייח נפשי ג"כ אסור כמובן, והנה מבואר בהרא"ש בברכות שם דמש"ה ס"ל ריב"ל דתשעה ועבד מצטרפין הגם דכתיב ובתקדשתי בתוך בנ"י, מ"מ כיון דעבד מחיוב במצות כאשה ע"כ הוא חשיב כישראל ושכינה שורה עליו, ומקרי ונתקדשתי בתוך בנ"י עיי"ש, וא"כ לפי"ז לריב"ל דס"ל דעבד הוא בכלל ישראל דשכינה שורה עליו. לא שייך כלל לומר שיהי' אסור ליתן להעבד מתנת חנם, וע"כ לדידי' הא דאמרה תורה לעולם בהם תעבודו הוא מצד גזיה"כ, א"כ שוב אין נפמ"נ אם עביד העבד נייח נפשי' או לא, ואפי' עביד נייח נפשי' ג"כ איכא איסור דלעולם בהם תעבודו, ושפיר פריך הגמרא איך שחרר ר"א עבדו הא איכא איסור דלעולם בהם תעבודו, ושפיר מתורץ דיקדוק הצל"ח הנ"ל דאיזה המשך יש להקושיא להא דריב"ל, ולפי הנ"ל ניחא דבלא מימרא דריב"ל דעבד ותשעה מצטרפין לא הוי פריך, די"ל דמסתמא עבד לי' נייח נפשי' רק לריב"ל דס"ל תשעה ועבד מצטרפין שפיר אסור אף בדעבד לי' נייח נפשי', כיון דלעולם בהם תעבודו הוא מטעם גזיה"כ ולא משום לא תחנם ודו"ק היטב:
ח) וראיתי בשמן רוקח ח"א ט"ז שהביא ראי' דמותר להפקיר בשבת, ממס' שבת (קל"א ע"א) ושוין שאם ציין טליתו שהוא חייב מ"ט אמר ר"י לפי שאין קבוע להם זמן, אמר לי' אביי אדרבה מדאין להם זמן קבוע כל שעתא ושעתא זמנו, אלא אמר ר"נ אר"י הואיל ובידו להפקירן עכ"ל, הרי מפורש דאף בשבת ויו"ט מיתר להפקיר עיי"ש וכבר קדמו בראי' זו בעבודת הגרשוני מובא בשעה"מ פ"ח מלולב הנ"ל, ובשדי חמד כללים מערכת ה' אות ק' הביא בשם מנחת משה או"ח ס"א דדחה הראי' הנ"ל דמותר להפקיר בשבת מדמותר לטלטל דמאי משום דאי בעי מפקיר נכסי, די"ל דלעולם אסור להפקיר בשבת ואפ"ה חזי לי' דבידו לעשות באיסר להפקיר אף שאינו רשאי עיי"ש, ולא ראה שכבר קדמו בזה בקהלת יעקב הל"ל, וכתב דזה אינו דאי אסור להפקיר אפי' בדיעבד הי' אסור, דומי' דתורם בשבת דקנסוהו רבנן שכא יאכל כיון דעבר ותיקן במזיד, ועוד דאיך אפשר לומר דמותר לטלטלו לכתחלה משום דחזי לי בדיעבד, כיון דמן הדין לא חזי לי' לכתחלה עיי"ש בדבריו היקרים בזה, ופלא על השד"ח שלא הביאו:
ט) והנה כ"ז בעלמא היכי דלא הי' שום קנין אבל הכא שהי' מקודם קנין דרבנן, ובאמת העיר השואל בחת"ס יו"ד שי"ד שיועיל קנין דרבנן מטעם הפקר בי"ד הפקר, והפקר פטורה מבכורה וכתב החת"ס לדחות דזה שאמרו הפקר בי"ד הפקר. אין הכונה שהוא מופקר לכל וכל הקודם זכה, אלא לכשיבוא זה לזכות בו יהי' כזוכה מן ההפקר, ואדעתא דהאי גברא אפקרינהו ולא אדעתא דכ"ע, ולכן כל זמן שלא בא זה וזכה בו הרי הוא באחריותו של זה המחזיק עתה עיי"ש באריכות וא"כ הרי גם הרמב"ן והפר"ח דאסרו להפקיר בשבת מ"מ מודים דבחמץ כיון דבלא"ה הוי אינו ברשותו רק התורה אוקמי ברשותו לכן סגי בהפקר כ"ד, א"כ י"ל דה"ה הכא בנ"ד דכבר הי' קנין דרבנן והוי הפקר בי"ד הפקר, רק כל זמן שלא זכה בו אחר הוי ברשותו. א"כ שפיר שרי להפקיר אח"כ אף בשבת, דאין זה דומה להפקר דעלמא דגזרו משום מקח וממכר, דזה באמת כבר הפקרהו הבי"ד אם יזכה בו אחר ושפיר מועיל להפקיר אף בשבת וזה ברור בסברא:
י) ועוד י"ל דבאמת מה"ת מותר להפקיר אף בשבת, וליכא רק איסר דרבנן גזירה משום מקח וממכר, וא"כ הכא דהי' בלא"ה קנין דרבנן וא"כ מה"ת יכול להפקיר אף בשבת ופטורה מבכורה, והוי רק מכח איסר דרבנן, מועיל קנין דרבנן דהוי של העכו"ם, וממילא לא מקרי עבד איסר בההפקר כיון דמדרבנן אין זה שלו דכבר הוא של הנכרי, ואין שום איסר בזה שמפקירו, ושפיר מועיל ממנ"פ:
י"א) עוד י"ל דבאמת כל ענין הפקר בשבת הוא משום גזירת מקח וממכר, וזה שייך בדבר הנוגע לממון כמקח וממכר, אבל הכא כשהעכו"ם עשה קנין דרבנן, א"כ הרי החכמים אמרו דהוא כבר של נכרי, רק דלענין איסר בכור דהוא איסר תורה אינו מועיל קנין דרבנן, וא"כ אם מפקיר אח"כ בשבת: דשוב ליכא שום איסור, שפיר דמי אף לכתחילה דלא שייך למיגזר משום מקח וממכר כיון דהכא אין אנו דנין כלל מכח דיני ממונות, רק לענין איסר, דלענין ממון כבר הועיל הקנין דרבנן, וזה ג"כ נכון בסברא בס"ד. והנה זה מובן ג"כ דאף א"כ כשיטת הטו"א דהפקר אינו פוטרת מבכורה, וכן דעת הרבה אחרונים ג"כ, עיין שו"ת כתב סופר יו"ד קנ"ז וכרם שלמה סי' ש"כ ובחידושי רע"א סי' ש"כ [הביאם בלקוטי סופר בדף צ"ג במצות בסור ע"ש] עכ"ז אם הי' קנין דרבנן בלא ההפקר בוודאי מועיל, דאז לא שייך כלל סברת הכרם שלמה והכתב סופר, כיון דכבר יש להעכו"ם בו קנין דרבנן ואח"כ הוא מפקירו א"כ זוכה העכו"ם בו מה"ת מכח הפקר וכמובן וז"ב [וכמו כן אם הי' קנין כסף דלהריטב"א אינו מועיל משום ס"ס כיון דלענין ממון הוי ישראל מוחזק ואינו יכול להוציאן ולכן איסור בתר ממון גריר, וא"כ אם יפקיר לא מקרי מוחזק ושפיר מועיל קנין כסף וז"ב] וגם יש לדון מכח ס"ס ספק שמא כשיטת הפוסקים דקנין דרבנן מועיל לענין בכור, ואת"ל דאינו מועיל שמא כשיטת המאירי דמותר להפקיר אף בשבת כמ"ש בקהלת יעקב, וכבר נודע אריכות בהמפו' אם יכולין לדון מכח ס"ס בבכור כיון דהוי כרת ואכמ"ל. אמנם יש לדון דבצד זה שמא יכול להפקיר בשבת איכא עוד צד לאיסר שמא כהפוסקים דהפקר אינו מועיל בבכור לפטרה ובכה"ג היכי שצד אחד יש ס"ס לחומרא, אינו מועיל הס"ס כנודע שיטת הפ"י במס' כתובות דף ט' עיי"ש ואכמ"ל בזה. אך י"ל דהכא הי' קנין דרבנן בלא"ה אז כו"ע מודים דמועיל הפקר ולא הוי ס"ס לחומרא ודו"ק. אמנם באמת כתבתי דבבכור גם הרמב"ן והריטב"א מודים דמועיל ההפקר, עפי"ד השעה"מ, וא"כ בנ"ד דיש ג"כ קנין דרבנן שפיר יכולים לצרף להקל:
י"ב) ועיין במנחת פתים הנ"ל שהביא דברי הירושלמי פ"ט שביעית חמי לך תלתא רחמין ואפקרי' קמיהון, ותו שאילו קפודקאי דציפורי דלית להו רחומי א"צ כד תחמון רגלא צלילא תיהון נפקין לשוקא ומבקרין לי' ע"ש, ומשמע דברישא דהפקיר בפני ג' א"צ להוציא לשוק, ומזה תמה על הח"ס ז"ל שכ' בסי' שט"ז שצריך להוציא את הבהמה לשוק, ובפרט כשהבהמה כורעת לילד א"צ להוציא לשוק, דאיכא צער בע"ח ואפי"ה אמרינן דאפקרי' בלב שלם, והא דלא הוציאה לחוץ משום דחושש לצער ב"ח ומ"מ נכון לפתוח הדלת ולהפקיר בפני ג' ולא יכוין לזכות בה עד אחר שתילד ונכון להפקיר גם הדיר שעומד בו הבהמה דמועיל גם לדעת הח"ס ז"ל ע"ש דעכ"פ בדיעבד אין על הולד קדושת בכורה כלל ע"ש ועי' בשו"ת אבני צדק למוחז"ל באו"ח סי' כ' פלפול נחמד בענין להפקיר בשבת, ולפי דבריו יש לומר היכי דהי' קנין דרבנן יכול להפקיר בשבת ע"ש, ועי' בשו"ת כ"ס או"ח סי' כ"ט לענין בהמה הכורעת לילד בש"ק אם יש תקנה ליתן במתנה לעכו"ם או להפקיר, דהביא דברי הרא"ש בפ"ק דבכורות דבזה"ז מצוה להפקיע מקדושת בכור שלא יבואו לידי תקלה, ואף דמצוה זו אין לו שייכות לשבת מ"מ כיון שלאחר שבת לא יהי' אפשר בתקנה מקרי דבר מצוה ע"ש, וא"כ בנ"ד שפיר שרי להפקיר בש"ק כנלפע"ד בעזהי"ת:
כ"ד אביך הנ"ל: