אור ברסלב

שות בנין דוד· רבי דוד דוב מייזליש

סימן לב

סימן לא

ב"ה אוהעל יע"א:

לכבוד אהובי בני מחמד נפשי ולבבי הרב הה"ג סוע"ה חו"פ וכו' מו"ה חיים שליט"א אבדק"ק ראדוואן וריש מתיבתא דפה"ק יע"א:

אחדש"ת באה"ר בדבר שאלתך הלכה למעשה, בישראל שנסע לעיר ליום השוק ונתן לו עכו"ם מעות לקנות לו בהמה בשותפות וכן עשה הישראל, והעכו"ם לקח הבהמה לביתו לזון אותה ולטפל בה, והותנה עם הישראל שישלם לו בעד המזון והטורח שמטפל בה בעד חצי חלקו שיש לו בהבהמה ובבית עכו"ם ילדה בכור ונפשך בשאלתך אם יש להולד קדושת בכור עליו:

תשובה:

א) הנה כבר ראו עינך דברי השו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' קפ"ד בשאלתו להגאון רש"ק ז"ל שנסתפק בכעין זה כפי המבואר בשו"ת הריב"ש סי' ת"א הובא ברמ"א או"ח סי' ת"נ ס"ו דישראל אסור לקנות חמץ בפסח לעכו"ם אפי' במעותיו של עכו"ם בשליחות העכו"ם כיון דאין שליחות לעכו"ם נמצא נקנה החמץ לישראל הקונה ועובר בב"י ובב"י. ע"ש וא"כ ה"ה הכא כיון דאין שליחות לעכו"ם א"כ לא נעשה הישראל שליחו לקנות הבהמה להערל דבמה קנאה כיון דאין שליחות לעכו"ם ונעשה כולה של ישראל וחייב בבכורה וכן מפורש בצ"צ סי' ס"ד דאם נתן עכו"ם מעות לישראל לקנות לו פרה וילדה כ"ז שהיתה ברשות ישראל דל"ה בהמת גוי כיון דאין שליחות לעכו"ם הוי כבהמת ישראל ע"ש והבאת גם דברי הטוטו"ד קמא סי' רס"ט בתשובתו להגאון בית שלמה ז"ל שהעלה דבר חדש כפי המבואר בקידושין [מ"ב ע"א] דשאני התם דאית להו שותפות בגוי' היינו שזה אלים יותר דאף דלא מהני שליחות אפ"ה בשותפין מהני א"כ ה"נ נהי דאין שליחות לעכו"ם אבל באית להו שותפות אמרינן דיש שליחות עכ"ד:

ולדעתי אין דמיון לשם דהתם בקרבן פסח דיש לכל אחד ואחד חלק בקרבן פסח שהי' שותפין מקודם שפיר יש סברא דשותף אחד יכול לעשות שליח לשותפו אף דלאיש זר אינו יכול לעשות שליח מ"מ בדבר שיש להם שותפות יכול אחד לעשות לשותפו שליח אבל הכא בנ"ד הלא לא נעשה הישראל שותף להעכו"ם עד שאנו אומרים מקודם שקנה העכו"ם החצי בהמה ואז המה נקראים שותפין וכיון שאי אפשר לקנות להעכו"ם החצי דאין שליחות להעכו"ם א"כ ממילא המה כזרים ולא כשותפין ושוב אין שליחות מועיל אצלם ולא שייך לומר דהמה שותפים וממילא יש שליחות דהא אם אין שליחות לא הוי כלל שותף וזה ברור:

ב) ובהשקפה הראשונה אמרתי לפי"ד רש"י ז"ל במס' ב"מ דף (ח' ע"א) בהא דקאמר רמב"ח זאת אומרת המגבי' מציאה לחבירו קנה חבירו. דאי ס"ד לא קנה תעשה זו כמונחת ע"ג קרקע וזו כמונחת ע"ג קרקע, אמר רבא הכא היינו טעמא דמיגו דזכו לנפשי' זכו נמי לחבירו תדע שאלו אמר לשלוחו צא וגנב לי פטור ושותפין שגנבו חייבין מ"ט לאו משום דאמרינן מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי', ופרש"י שותפין שגנבו ואחד מוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו. והתוס' חולקים ע"ז וכתבו דשותפים שגנבו היינו שהגביהו שניהם ע"ש ועיין בקצה"ח סי' שמ"ח מ"ש בזה הרי דס"ל לרש"י דאף דאמרינן אשלד"ע מ"מ אם המעשה מועיל בשביל אחד מועיל גם להמשלח משום מגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' וא"כ ה"ה די"ל לענין אין שליחות לעכו"ם דאם המעשה זה שעשה הי' לישראל ולנכרי י"ל דמתוך שמועיל המעשה לישראל מועיל גם לנכרי מכח מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לנכרי א"כ שפיר שייך לומר בנ"ד דאף דאין שליחות לעכו"ם, מ"מ כיון שקנה החצי לעצמו זכי נמי לעכו"ם החצי השני' וראיתי שגם בזה העיר בטוטו"ד הנ"ל וע"ש שלא הביא דהתוס' חולקים בזה על רשי' ז"ל, ועיין בשו"ת בית שלמה חו"מ סי' כ"א ובסי' ק"ב שכתב גם הוא כן ע"ש, וכעת מצאתי בחידושי רע"א עמ"ס כתובות דף (י"א) שהביא חידוש דין זה [ע"ש בנו ז"ל] דכמו דס"ל לרשי' דבשותפין אמרינן ישלד"ע ה"ה דאמרינן יש שליחות לעכו"ם ויש שליחות לקטן והביא ראי' מהא דנדרים (ל"ה) דאבעי' להו אי כהנים שלוחי דידן נינהו ואיך קיימל"ן דמקבלין נדרים ונדבות מעכו"ם הא אין שליחות לעכו"ם, ועכצ"ל לפימ"ש התוס' בקדושין [כ"ג ע"ב] דשלוחי דרחמנא בוודאי נינהו והספק הוא רק אם המה גם שלוחי דידן. וא"כ שפיר מועיל גם לנכרי השליחות כיון דמועיל השליחות לגבי דרחמנא ה"ה דמועיל מעשה השליחות גם לנכרי עיי"ש:

ג) ונראה לי לדון בנ"ד דאף אי אין שליחות לנכרי והוי כשל ישראל בדינינו מ"מ בדיניהם פשיטא דזה מקרי שותף מעלי', ומעתה יש לומר דבאמת מבואר בתשו' מ"ב לזקיני ז"ל בסי' ל"ה דבבכור אזלינן בתר דיניהם. דאם בדיניהם יש להעכו"ם חלק בבהמה הוי יד נכרי באמצע ובמג"א סי' תמ"ח סק"ד תמה מש"ס בכורות [י"ג ע"א] בדיניהם שפסקה להם תורה עיי"ש ובחת"ס יו"ד סי' שי"א כתב דהדין עם המ"ב מסברא דכל שמועיל בדיניהם לא גרע ממנהג שנהגו בו תגרים וכמו סתומטא ועל קו' המג"א הביא בשם תשובת המיוחסת סי' רכ"ה דידוע הי' להם באתרי' דלא דנו או"ה כן ובאמת הוא קנין מה"ת כנראה מש"ס ב"ק [קי"ג ע"א] דקאמר ישראל ונכרי לפניך לדון אמר לו כך דינכם ומשמע דהוא מה"ת עיי"ש, וא"כ לכאורה הי' מקום כאן להועיל קנין דיניהם וכן העיר בזה בבי"ש הנ"ל: אמנם באמת נודע פלוגתת הפוסקים בזה דהרבה חולקים על המ"ב וס"ל דאין מועיל בבכור קנין דיניהם ועיין בשד"ח מערכת בכור אות ה' באריכה בענין זה ומסיק דלסניף לצרף לקנין כסף או משיכה מועיל קנין דיניהם, אבל קנין דיניהם לחוד גם בדיעבד אינו מועיל עיי"ש:

ונראה דבנ"ד לכ"ע מועיל קנין דיניהם דבתשובת הר"ן סי' ס"א רצה ג"כ להתיר מטעם דהעכו"ם יש לו זכות בדיניהם, ודחה היתר זה כיו' שאין דעת הישראל למכור במכירה גמורה וסיהין הפרה להעכו"ם לחלוטין, רק עושה כן בערמה ובדעתו לקנות אח"כ בחזרה, וגם דעת העכו"ם כן לכן לא מהני זכות אלמות או זכות דיניהם רק מכירה גמורה ובחת"ס יו"ד סי' שי"ח הביא כן בשם תשובת המיוחסת בסי' רכ"ה דקנין אוזן פרה וכדומה דאינו אלא לפנים לא מהני קנין בדיניהם וכ"כ בעבוה"ג סי' ק"ב ובתשו' צ"צ סי' ס"א דכיון דכל הכוונה דרך הערמה ל"ש לומר דקנה משום מנהג התגרים או בדיניהם, דבכה"ג אין הסתימטא קנין וגם בדיניהם, לא כפינן להחזיק המקח משום דהוי רק הערמה, ובשלמא בעשה קנין דמהני עפ"י התורה לא איכפת לן בהערמה דדברים:

שבלב ל"ה דברים וקנין גמור הוא, אבל קנין דיניהם או קנין מצד מנהג ל"מ בדרך הערמה, ועי' בשו"ת ד"ח מכ"ק מוחז"ל יו"ד סי' ק"ז שכ' דדבריו קלורין לעינים ע"ש:

ומעתה נראה דכ"ז במוכר הישראל הבהמה להעכו"ם להפקיע מבכורה אבל בנ"ד שקנה העכו"ם החצי בהמה ברצון הישראל לא בדרך ערמה שפיר אזלינן בתר קנין דיניהם והוי החצי של הבהמה להעכו"ם ופטורה מבכורה וז"ב לפיענ"ד, והא דס"ל להריב"ש הנ"ל דאסור לישראל לקנות חמץ בפסח עבור העכו"ם ואינו מועיל קנין דיניהם אף דהקנין הוא בלא ערמה יש לחלק דבחמץ כיון דעובר בב"י אף בקבלת אחריות מש"ה עובר בב"י אף דבדיניהם הוי חמצו של עכו"ם עיין סי' ל"ד אות ג' וקצרתי] משא"כ בבכור דכל זמן שיד עכו"ם באמצע פטורה מבכורה עי' תוס' ב"מ [ע' ע"ב] ובצ"צ סי' ס"ד דכל שיש תפיסת יד כל שהוא בהבהמה פטורה מבכורה ע"ש מש"ה גם ע"י קנין דיניהם מועיל לפטור מבכורה אם ל"ה בערמה:

ד) ועוד נ"ל בנ"ד דהעכו"ם קונה ע"י שנתן המעות לישראל לקנות לו החצי בהמה לא שייך לומר דאין שליחות לעכו"ם דהא מבואר בנה"מ מזקיני מאוה"ג ז"ל סי' קפ"ב סוס"ק ב' דאם המוכר מסר החפץ לעכו"ם או לקטן למסרו ללוקח ושימשוך הלוקח מהני משיכת הלוקח דהא אפי' בגט מהני כמבואר באהע"ז סי' קמ"א ס"ק ל"ה דאם שלח גט ע"י עכו"ם ליתן לישראל ומינוי בכתב את הישראל לשליח דכשר דהעכו"ם מעשה קוף בעלמא עביד לכן אם נתן מעות לשליח לקנות קרקע קנה המשלח ע"ש וכ"כ הקצה"ח סי' קצ"ה סק"ט דעיקר הוא קבלת הכסף שמקבל המוכר וא"צ לזה שליחות וע"ש דל"ש לומר אין שלד"ע בקקאג"ס וכ"כ בסי' קכ"ג סק"ה דמהני קקאג"ס ע"י עכו"ם כמו גבי עבד דקבלת כסף גרמה לו עש"ה וכבר מבואר הענין במחנה אפרים ה' שו"ש סי' ט"ו בדין עכו"ם ששלח לישראל לשכור לו בית מישראל דל"ש לומר אין שליחות לעכו"ם דמעשה קוף הוא דעביד במה דנותן המעות להמשכיר והעכו"ם זוכה ממילא וע"ש דקנה המשלח אפילו אם לא נודע להמוכר דקונה עבור המשלח דדעת המוכר להקנותו רק לבעל המעות והביא ראי' ממס' מעילה (כ"א ע"א) דתנן שלח ביד חשו"ק אם עשו שליחותן בעה"ב מעל ופריך הש"ס הא לאו בני שליחות נינהו ומשני ר"י דהוי כאותה ששנינו נתנו על הקוף ע"ש א"כ בנ"ד ל"ש לומר דאין שליחות לעכו"ם דהא מ"מ קונה העכו"ם ע"י מעות דהישראל מעשה קוף הוא דעביד והמוכר הקנה הבהמה לבעל הממון אפילו בלא ידע דקונה גם עבור העכו"ם והא דאוסר הריב"ש בחמץ בכה"ג י"ל דחושש לשיטות דמעות אינו קונה בעכו"ם אבל באמת לשיטות דעכו"ם קונה בכסף גם בנ"ד מהני הקנין כסף שתהי' פטורה מבכורה וכה ראיתי שהעיר בזה בטוטו"ד וכתב דאין להקל מטעם זה דכסף לחוד אינו קונה אף מדיעבד ע"ש:

ה) ולפי ענ"ד יש לומר דבנ"ד לכ"ע מועיל קנין כסף לחוד דנודע דברי הריט"א בפ"ב דבכורות דמש"ה ל"מ קנין כסף בבכור אף דאיכא ס"ס שמא הלכה כרש"י דעכו"ם בכסף שפסק דהלכה כר"ל דישראל במשיכה ואף את"ל דישראל בכסף מ"מ שמא כהרמב"ם ז"ל דעכו"ם קונה בין בכסף בין במשיכה כיון דס"ס היא מטעם רוב וכמו דאין מוציאין ממון ע"י הרוב ה"ה בס"ס ולכן אם נתן העכו"ם מעות בעד בהמת ישראל ואנו באים לדון לענין דררא דממונא ל"מ הס"ס ע"כ אמרינן איסורא בתר ממונא גריר עש"ה:

ומעתה יש להעיר בנ"ד לפי"מ שנסתפק במחנה אפרים הנ"ל סי' ט"ז בענין זה דשלח העכו"ם שליח אי נימא דלא קנה העכו"ם דאין שליחות בעכו"ם אי זוכה השליח לעצמו אף דלא נתכוון לזכות לעצמו והביא דברי התוס' ב"ק (ק"ב ע"ב) ד"ה מי שמשמע מדבריהם שלא קנה לא זה ולא זה והביא דברי הריב"ש הנ"ל דישראל שקנה חמץ בעד העכו"ם דעובר בב"י דס"ל דאם לא קנה המשלח קנה השליח ובהג"ה הביא ראי' מדברי הרא"ש בפ' ג"פ דכל שלא קנאו המשלח קנה השליח ע"ש וכן מפורש בצ"צ סי' ס"ה דהשליח קנה אף דלא נתכוון לקנות לעצמו ואינו חוזר המקח להמוכר ע"ש:

א"כ שפיר שייך לומר בנ"ד בכסף לחוד שיועיל מטעם ס"ס דהכא ל"ש לומר דאיסורא בתר ממונא גריר דלענין ממונא אין להוציא הבהמה מחזקת מרא קמא היינו המוכר דהא של המוכר בודאי לא יהי' רק ספק אם הבהמה היא להשליח ולהשליח אין חזקת מרא קמא דהא בעת המכירה נולד לנו הספק למי הבהמה אם להשליח או החצי בהמה להמשלח וכנודע דברי זקיני הש"ך ז"ל בסי' צ"א סקי"ב גבי חנוני וז"ל דס"ס האי ממונא תיפוק מרשותי' ולא קאי בחזקתי' עכ"ל וסברא זו מבואר בתוס' ב"ב (פ"א ע"א) וכעין זה בתוס' גיטין (י"ז ע"ב) ועי' בקצה"ח סי' רמ"א ודו"ק:

ו) ועוד יש להעיר כעין הנ"ל דהכא סגי בכסף לחוד דהריט"א העיר אמאי לא יועיל קנין כסף מכח ס"ס ואי דאין מוציאין ממון ע"י ס"ס הלא עכ"פ מועיל תפיסה ומקרי יד עכו"ם באמצע, ותירץ דכיון דלע"ע לא תפיס לא מקרי יד עכו"ם באמצע שנית דהא קיימ"ל תקפו כהן מוציאין מידו ע"ש א"כ בנ"ד דכבר עומדת הבהמה תח"י העכו"ם ולא שייך לומר כנ"ל רק מטעם דתקפו כהן מוציאין והרי מבואר בנה"מ מקדוש זקיני ז"ל דיני תפיסה אות כ"ד דאף דס"ס ל"מ להוציא ממון מ"מ מהני תפיסה א"כ יש לצדד דיועיל הס"ס להפקיע קדושת בכור כיון דכבר עומדת הבהמה תח"י העכו"ם ומהני התפיסה:

ז) ויש להעיר עוד דבנ"ד יועיל קנין כסף לפי"מ שהובא דברי הגאון המנ"ח ז"ל בשו"ת רב טובך סי' פ"ב שרצה השואל לפטור ע"י קנין כסף מבכורה כיון דהעכו"ם מוחזק ויכול לומר קי"ל כשיטת רש"י דעכו"ם קונה בכסף והשיב הגאון המנ"ח עפי"ד מהר"י באסאן ז"ל הנודעים שהקשה אמאי אזלינן בספק איסר לחומרא ובספק ממון לקולא לנתבע הא הוי ספק גזל ותירץ דבאיסר יצאנו מידי איסר כשניזל לחומרא תאמר בממון אי לא ניזל לקולא לנתבע שוב יהי' ספק גזל ביד המוציא עכ"ד ונודע דברי התומים דאף דגזל עכו"ם אסור מ"מ בספק גזל שרי א"כ שפיר ל"מ תפיסות העכו"ם דהוי ספק איסור גזל ואי דיהי' ספק גזל אצל הישראל ז"א דהא ספק גזל עכו"ם שרי עכ"ד א"כ לפימ"ש התוס' ב"מ (ה ע"ב) ד"ה בלא דמי דחמסן דקרא דלא יהיב דמי אבל ביהיב דמי לא הוי רק חמסן מדרבנן ע"ש א"כ י"כ דבשלמא בקנין בכור ע"י פרוטה והבהמה שוה הרבה לא חשוב דיהיב דמי והוי שפיר גזלן מה"ת אבל בנ"ד שנתן כל הדמים ששוה חלקו לא הוי גזלן וגם חמסן לא הוי אלא מדרבנן וזה הוא לישראל אבל לא לעכו"ם א"כ כיון דהעכו"ם הוא מוחזק שפיר יכול לומר קי"ל כרש"י דכסף קונה ויש להאריך וקצרתי:

ח) ונראה לדון עוד לפימ"ש הח"ס יו"ד סי' ש"י ושט"ז לתרץ קו' המפורשים איך מהני בחמץ ובבכור קנין חצר דהוא מטעם שליחות והא אין שליחות לעכו"ם והעלה שם דהא אי לא חידשה תורה שום קנין לא לישראל ולא לעכו"ם הי' בנוהג שבעולם אדם קונה מחבירו ע"י מעות שנותן לו ואח"כ הי' לוקח מקחו לרשותו ובזה הי' נגמר הקנין וכ"כ רש"י רפ"ב דבכורות ד"ה כלל וכלל לא עד שתבוא לרשותי ובזה יהי' נגמר הקנין ורק התורה חידשה לנו קנינים חדשים בכסף לחוד בלי שיקח הדבר הנקנה לידו כלל או במשיכה ואפי' אינו לוקחה לרשותו רק אפי' בסמטא או ברה"ר כשימשכנה או הגבי' או ע"י חצר ולזה נתחדשה התורה קנינים אבל בנותן מעות ולוקח לרשותו הוא קנין גמור שהי' עוד קודם מתן תורה לא מטעם שליחות ע"ש:

וא"כ בנ"ד דנתן העכו"ם מעות ולקח הבהמה לרשותו א"כ אף דאמרינן אין שליחות לעכו"ם מ"מ הרי זה קנין שהי' עוד קודם מתן תורה וכי הי' מוכרחים למסור המעות בעצמו הלא העיקר הי' שישלם בעד החפץ שקנה ולא הי' נפמ"נ אם נתן בעצמו המעות או ע"י שליח אפילו ע"י שליח עכו"ם א"כ הוי קנין שהי' עוד קודם מתן תורה והוי קנין גמור וזה ברור בס"ד: ט) עוד נלפע"ד לדון בנ"ד דבשו"ת בי"ש הנ"ל מצדד להתיר בכה"ג דנתן עכו"ם מעות לישראל דלהריב"ש לא קנה עכו"ם דאין שליחות לעכו"ם אבל המכ"מ רפ"ד מה' חמץ תמה ע"ד הריב"ש והעלה דגם הישראל לא קנה כיון דלא נתכוין לזכות לעצמו וגם המקח אינו חוזר למוכר כיון דלקח מעות נסתלק מהחפץ והוי הפקר כהאי דפרק חזקת הבתים עכ"ד המל"מ ולפי שיטת התוספתא רפ"ב דבכורות בהמות הפקר פטורה מבכורה וכן מפורש בחת"ס סי' שט"ז באריכות ומתמה על הטו"א ר"ה (י"ג ע"ב) דהוכיח בפשיטות דהפקר אינו פטורה מבכורה והבי"ש תמה ג"כ על הטו"א מהתוספתא וכבר קדמו בזה החת"ס ובריט"א רפ"א הביא ג"כ דברי התוספתא ע"ש ומעתה י"כ דה"ה שותפות הפקר ג"כ פטורה מבכורה דאין לחלק ולומר דדוקא שותפות עכו"ם פטורה משום דכתיב כל בכור בישראל ודרשינן בדף ג' עד דאיכא כולה לישראל וכן שותפת עכו"ם באם, דילפינן מכל מקנך תזכר אבל בהמות הפקר דמבואר בריט"א דילפינן מבקרך וצאנך או מכן תעשה לשורך ושם לא כתיב כל אף מקצת חייב דזה אינו דכיון דגילתה לנו התוה"ק דבעינן דוקא כל בשור וכל מקנך וכל שיש צד פטור בעולם הן באם הן בוולד מצד שותפות עכו"ם פטורה ה"ה שאם צד הפטור ע"י הפקר בשותפות נמי פטור דלאו כל הוא והאריך בזה עיי"ש. אמנם עיין בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' שהעלה בשותפות הפקר אינו פוטרת מבכורה וא"כ לשיטתו גם הכא חייבת: אמנם לפע"ד יש לדון דבנ"ד גם להבית יצחק תהי' פטורה מבכורה דעכ"פ הרי הוי החצי הפקר ומבואר במס' ב"מ (ק"ב) דחצר קונה דבר של הפקר וכיון דהבהמה עומדת בחצר של עכו"ם א"כ י"ל דזכה העכו"ם החצי של הפקר ע"י החצר שלו והוי ג"כ שותפות עכו"ם ופטורה ובדין זה אי חצר קונה בעכו"ם יש אריכות בהפוסקים עיין ריט"א פ"ב דבכורות ובלבושי שרד בחידושי דיניה ס"ק י"ג כתב דתלי' אי חצר מטעם שליחות אז אינו מועיל קנין חצר בעכו"ם דאין שליחות לעכו"ם, ולטעמא דחצר מטעם יד מועיל גם בנכרי, ומה"ט העלה הנוב"י מהד"ת או"ח סי' ס"ג באם מכר חדרו בע"פ אחר חצות לנכרי ובתוכו חמץ דאם העכו"ם עומד בצדו דאז הוא מטעם יד קנה העכו"ם ע"י חצר, והגם דבקצוה"ח סי' קצ"ד ס"ק ג' כתב דבעכו"ם דליתני' בתורת גיטין אין חילוק בין גברא לאיתתא ואף בעומד בצדו הוה רק מטעם שליחות כבר דחאו מהרא"ש פ"ק דב"מ דגם בעכו"ם אם עומד בצדו הוא מטעם יד ומהני ועיין נה"מ בפתיחה לסי' ד' ובבית מאיר ר"ס קל"ט מ"ש בזה, והדבר מפורש בחת"ס או"ח ס"ס ק"ד דבעכו"ם מועיל קנין חצר ועיין למוחז"ל בעטרת חכמים או"ח סי' ס"ה והקצוה"ח הנ"ל כתב שם דאף ת"כ דמטעם שליחות אתינן קונה גם נכרי דמה דאמרינן מה אתם בני ברית אף שליחכם בני ברית לא קפדינן אלא באדם אבל בחצר דאינו בן ברית ואעפ"כ נעשה שליח לישראל ה"נ נעשה שליח לעכו"ם אף שהמשלח אינו בן ברית ועיין בטוטו"ד סי' ע"ד שהעלה ג"כ דכיון דחצר בע"כ מותיב בי ולא שייך אי בעי עביד אי בעי לא עביד אמרינן יש שליחות לעכו"ם עיי"ש, ולפי"ז שפיר הי' מקום לצדד שיועיל הכא מטעם קנין חצר:

י) אמנם יש עוד לדבר בזה דהרי מבואר במס' יבמות (נ"ב) דעודר בנכסי גר וכסבור שהם שלו לא קנה וכן הוא ההלכה בחו"מ סי' ער"ה סי' כ"ד וכ"ה עיי"ש ומעתה כיון שהעכו"ם חשב שקנה הפרה מכח כסף ואינו מתכוין לקנות בקנין חצר שוב אינו קונה וכמו שמבואר בצ"צ בסופו שאפי' משך הנכרי את הפרה כ"ז שלא נתכוין לקנות לא קנה וכ"כ בעבוה"ג סי' ק"ב דאע"ג שהעכו"ם מוליך הבהמה להשקותה לא קנה כיון שלא נתכוין לקנות עיי"ש ועיין בחת"ס יו"ד סי' שט"ז לענין מסירה דלא מהני אם חשבה הערלית שקנתה בכסף ולא נתכוונה לקנות במסירה עיי"ש א"כ ה"ה בנ"ד לענין חצר הוי בלא כונה:

והגם דבקצוה"ח סי' ער"ה ס"ק ד' העלה דבדעת אחרת מקנה אותה מהני אף בלא כוונה והביא כן בשם רשב"א ע"א גיטין פ"ב דף כ' ובשם הנמק"י בפחז"ה בשם הראב"ד גבי ר"ע ור' כהנא דשקיל בודקא דארעא ועיין נה"מ סי' ער"ה ובסי' ר' שמדחה דבריו דהא גם המקנה לא כיון לזכות וליכא דעת אחרת מקנה עיין למוחז"ל בדב"ח ח"א סי' ס"א שהאריך בענין חצר שלא מדעת ושלא בכוונה בעכו"ם עפי"ד המח"א הנ"ל ע"ש דבריו הקדושים: מ"מ בנ"ד אנו דנין שהעכו"ם יקנה מהפקר ול"ה דעת אחרת מקנה אותה והגם דהרשב"א הובא בשטמ"ק ב"מ (י"א ע"א) בזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר כתב וז"ל י"ל דאפ"ה כיון דבשעה שיצא מתחת ידו הפקירו מדעתו לכל הקדים הרי זה כדעת אחרת מקנה עכ"ל ולכאורה משמע מדבריו דגם בהפקר שייך דעת אחרת מקנה. באמת לא דמי לדבריו דשם איירי שהפקירו לכל הקודם ואית ספרים דגרסי דאפקרי דאמר כל מאן דבעי' לזכי' בי' ע"ש בשטמ"ק ולכן מי שזוכה בה הוי כאילו הוא הקנה לו אבל בנ"ד דנעשה הפקר משום דהעכו"ם מכי מטו זוזי לידו מסתלק ונכסי עכו"ם הפקר נינהו כמבואר בש"ס ב"ב (נ"ד ע"ב) ובחו"מ סי' קצ"ד ס"ב וזה אינו מצד שהעכו"ם מפקירו לכל הקודם בו רק מסתלק ממנו וממילא נעשה הפקר כמ"ש הרשב"ם שם בלשונו הרי הן כמדבר הפקר כאילו הן נכסי הגר שמת עכ"ל הרי מפורש שהוא הפקר ככל הפקר דלא הוי דעת אחרת מקנה כיון דסילק עצמו ואח"כ זוכה בו אחר וזה ברור:

וכעת ראיתי בשו"ת חסד לאברהם מהדו"ק סי' ק"מ דהא דהפקר חשוב דעת אחרת תלי' בפלוגתת רש"י ותוס' במס' ב"מ (י"א ע"א) דלרש"י כל זמן שלא זכה בה אחר עוד שם בעלים עליו ולא דמי להפקר מדבר ונכסי הגר שמת שנסתלק שם בעלים לגמרי, אבל באדם המפקיר עד שיזכה בו אחר עוד שם בעלים עליו ושפיר מקרי דעת אחרת מקנה אותו ולתוס' כיון דהפקירו אזיל לי' רשות בעלים לגמרי וממילא לא הוי דעת אחרת מקנה עיי"ש [והדבר צ"ע אי רש"י ס"ל כן די"ל דרק בזרק ארנקי אבל בהפקר בעלים לא חשוב דעת אחרת מקנה עיי"ש בשטמ"ק ואכמ"ל]:

וכה ראיתי בקצוה"ח סי' ע"ר ס"ק א' שכתב ג"כ דהא אם הפקר חשוב דעת אחרת תלי' בפלוגתת רשיי ותוס' הנ"ל דלרש"י הפקר מטעם נדר הוא ואינו יכול לחזור ודומה לצדקה לעניים דהעניים זוכים מיד בעלים אף שנדר מכבר ולכן הוי דעת אחרת מקנה וה"ה בהפקר משא"כ לתוס' ועיין בקצוה"ח סי' רס"א ס"ק א' בזה:

ובפרט לפימ"ש הקצוה"ח סי' רל"ה ס"ק ד' וסי' ער"ה ס"ק ד' דדעת אחרת מקנה הוא מטעם זכי' ובעכו"ם דלא שייך זכי' לא שייך דעת אחרת מקנה ועי' בנה"מ סי' ר' ס"ק ט"ו ובסי' רל"ה וער"ה מ"ס בזה וא"כ הרי הוי בלא כוונה כיון דליכא דעת אחרת מקנה ועיין בחת"ס עמ"ס ע"ז דף ע"א שמדחה דברי הקצוה"ח בזה וכתב דגם בעכו"ם מועיל דעת אחרת מקנה ועיין מהרש"ם ח"ב סי' ע"ה שהביא כן בשם הדרישה יו"ד סי' ש"ך עיי"ש: אמנם נודע שיטת המרי"ט ח"א סי' ק"ן ובח"ב חו"מ סי' מ"א שהעלה דבר חדש דבחצר לא בעינן כוונה לקנין כמו דאמרינן חצירו של אדם קונה שלא מדעתו ה"ה דלא בעינן כונה כלל וא"כ שפיר הי' מקום לומר דהעכו"ם קונה מטעם חצר אף בלא כונה, אך התוס' במס' ב"ב (נ"ד) דיה אדעתא כתבו דזה דחצר קונה שלא מדעתו הוא דוקא היכא שאינו יודע אם הוא בחצירו אבל אם הי' יודע הי' רוצה לקנות אז שפיר מועיל הקנין אף שלא מדעתו אבל היכי שיודע ואינו מתכוין לקנות אזי אינה קונה ועי' בחת"ס יו"ד שי"ח בד"ה ומינה מ"ש בזה וא"כ לכאור' הכא דידע דהוא בחצר רק שלא נתכוין לקנות א"כ הי' סברא דלא יועיל בלא כונה:

אמנם לאחר העיון נראה לחלק בין סברת התוס' לכאן דבאמת הענין דבחצר לא בעינן כונה אף דבכל הקנינים צריך דעת קונה ומקנה ואמאי בחצר דליכא שום כונה יועיל, ונראה דהסברא הוא דבשלמא קנין משיכה או הגבהה הרי המעשה זה שעושה אינו מורה שהחפץ זה שלו הוא דאטו מי שמגביה חפץ או שמושך הוא סימן שהוא שלו וכיון דהמעשה הזה אינו עומדת לכך שעי"ז יקנה לו החפץ מש"ה צריכים כונה להקנין ואז ע"י שמכוין שבעשי' זה יהי' הקנין שפיר מועיל הקנין אבל חצר שלו שדרכו של אדם להניח שם חפציו הרי סתמא עומד החצר לכך שכל מה שימצא בהחצר שייך לבעל החצר ומש"ה לא בעינן כונה דאנן אמרינן אף בסתמא הוי כמתכוין כיון דהחצר עומד לקבל חפציו של בעלי' וכבר נודעים דברי הראשונים בסוגי' דמצות צריכות כונה דאף דאמרינן דלא בעינן כונה אבל בהיפך כונה אינו יוצא כיון דההיפך מפקיע מן הסתם ושפיר יובן סברת התוס' דכיון שהוא יודע ואינו מתכוין גרע טפי משום דזה מקרי היפך כונה וזה דחצר קונה שלא מדעתו ושלא בכונה היינו דסתמא עומד לכך וליכא כונה להיפך שאם הי' יודע הי' מכוין לקנות אבל ביודע ואעפ"כ אינו מתכוין לקנות זה מפקיע הסתמא דחצר ושפיר לא מהני החצר וז"ב. ומעתה כ"ז היכא דחזינן דאינו רוצה לקנות אז מקרי זה היפך כונה אבל הכא דהוא רוצה לקנות החפץ רק מש"ה לא ביון לקנות ע"י החצר משום שחשב שכבר קנאה ע"י קנין אחר בקנין כסף והרי הדבר שלו ככל הדברים השייכים לו ומונחים בחצרו וא"כ הרי רוצה בקנינו של אותו דבר רק דסובר דלא צריכין לקנין החצר זה בוודאי לא מקרי היפך כונה דהא אם הי' יודע שלא הועיל הקנין כסף הי' בדעתו שהחצר יעשה הקנין כיון דהוא רוצה בקנינו ולכן אמרינן דסתמא דהחצר מועיל גם לזה והוי שלו אף בלא כונה וזה ברור בסברא בס"ד ויש להאריך עוד בזה ואכמ"ל וכעת מצאתי בשו"ת מהר"ם מינץ סי' פ"ב [הובא במהרש"ם ח"ב סי' ע"ה] דדוקא כשאינו רוצה משום שהוא בזה בעינין והו"ל כמכוין בפירש שלא לקנותו אבל כשהי' סבר שהוא שלו לא גרע מלא ידע כלל וקונה לו חצירו עיי"ש:

אמנם ראיתי במחנה אפרים ה' קנין משיכה אות ד' שהביא דברי הירושלמי פ"ד דמס' שביעית דקאמר מאימתי אדם זוכה בפירות שביעית ר' ירמי' סבר משיתנם לתוך כלי ר"י סבר אם נתנם לתוך כלי לא זכה בהם דהוא סבר דאינהו דידי' ולאו אינהו דידי' ע"כ, ומפרש דפלוגתתם הוא דר' ירמי' ס"ל שהלוקט פירותי' בשביעית נהי' דאין ידו זוכה לו משום דאין מתכוין לזכות שסובר שהם שלו מ"מ אם נתנם לתוך כליו זכה דכליו של אדם זוכה לו מדין חצר וחצר זוכה אף שלא מדעתו ולא דמי לידו דאינו קונה לו שכא מדעתו דחצר מדין שליחות איתרבי' וקיימ"ל דזכין לאדם שלא בפניו ור"י סבר חצירו מדין יד קאתו וכשם שאם אחזם בידו וסובר שהן שלו לא קנה, ה"ה חצירו לא קנה לו עכ"ד וא"כ בעכו"ם זה דמועיל חצר ע"כ הוא מטעם יד דמטעם שליחות הא אין שליחות לעכו"ם וא"כ שוב שפיר גם בחצר בעינן כונה ועיין בקהלת יעקב בתוס' דרבנן סי' ק"א באריכות בענין זה: אכן יש לומר לפי"ד הקצוה"ח סי' קצ"ד ס"ק ב' שהבאתי לעיל דאף אי חצר מטעם שליחות איתרבאי מועיל חצר בעכו"ם כדמועיל בישראל אף דהחצר אינו בן ברית ה"נ נעשה החצר שליח להעכו"ם אף דאינו בן ברית וכן לפי סברת הטטו"ד שהבאתי דבחצר דבע"כ מהני אף לעכו"ם בתורת שליחות וא"כ שפיר יש לומר דגם לעכו"ם קונה החצר שלא בכונה ושלא מדעתו דהטעם דבעינן דעתו וכונה כיון דאין זכי' לעכו"ם לא מהני שלא מדעתו ושלא בכונה אבל לפי"ד הקצוה"ח דחצר לעכו"ם מועיל מטעם שליחות לא בעינן כונה לקנות ושפיר מועיל הכא קנין חצר אף שלא בכונה:

שוב מצאתי בשו"ת בית שלמה או"ח ח"ב סי' ס"ד באמצע התשובה שהביא ג"כ דברי המח"א הנ"ל דתלי' אי מטעם יד או מטעם שליחות איתרבאי וממילא בנכרי דמטעם יד לא יועיל ולבסוף הביא דברי הקצוה"ח הנ"ל דאף דאין שליחות לעכו"ם מ"מ החצר מועיל כמו לישראל ולכן קונה אף בלא כוונה לעכו"ם כמו לישראל עיי"ש:

שבתי וראיתי דבנ"ד לא שייך כל זה דכיון דאנו דנין שהעכו"ם יקנה מהפקר והכא בהפקר לכ"ע מטעם יד קאתינן כמ"ש הנמ"י במס' ב"מ (י"א ע"א) ד"ה ראה אותן רצין דמקשה איך חצר קונה:

מציאה הא מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו רק מטעם מיגו דזכי לנפשי זכי נמי לחברי' וזה לא שייך בחצר, ותירץ דע"כ מטעם יד קנאה עיי"ש וכיון דבהפקר ג"כ ע"כ מטעם יד קאתינן א"כ הא בעינן שיהי' דעת קונה: וכה ראיתי הדבר מפורש בדברי חיים מקדוש מוחז"ל או"ח סי' כ"א לענין חמץ דהעכו"ם אינו קונה בלא כונה מכח קנין חצר וכתב ג"כ עפי"ד הנמק"י הנ"ל דבהפקר אין החצר קונה אף לישראל רק מטעם יד וביד בעינן כונה לזכות כמ"ש המח"א ובודאי לא קנאה העכו"ם עייש"ה:

אמנם עיין בעטרת חכמים או"ח סי' ה' ד"ה אבל שכתב ג"כ לדון בענין שהי' החמץ מונח בחצר של נכרי בהגיע זמן איסורו של חמץ דהוי הפקר דאם רוצה העכו"ם לזכות בו יכול לזכות מהפקר וממילא אמרינן דחצירו קונה להעכו"ם אף שלא מדעתו ותוכן סברתו ג"כ עפי"ד הקצוה"ח סי' קצ"ד ס"ק ג' הנ"ל דלענין קנין חצר אין חילוק בין ישראל לעכו"ם וכמו דחצירו של ישראל קונה לו שלא מדעתו כן חצירו של עכו"ם קונה לו שלא מדעתו והביא ראי' לדבריו מהמג"א סי' תל"ו ס"ק ט"ו שהטעם שפטור מלבדוק הבית אחר שנכנס בה הנכרי מצד שהנכרי זכה בהחמץ וקשה דהא מכלל הבדיקה לבדוק בחורין ובסדקין וניחוש דילמא לא נודע להנכרי שיש חמץ בחורי חדרו אלא ודאי דעתו דחצר קונה לעכו"ם אף שלא מדעתו כמו לישראל עיי"ש, הרי מפורש דס"ל דאף בהפקר חצר קונה לעכו"ם שלא מדעתו מטעם סברת הקצוה"ח הנ"ל, וכן מפורש במקור חיים סי' ת"מ ס"ק ה' דחמץ דהוא ברשותו של עכו"ם לאחר שש קנאה בחצר שלא מדעתו והביא ג"כ דברי הנמק"י הנ"ל דבמציאה והפקר אף בישראל לא קנה מטעם יד וע"כ אין חילוק בין ישראל לעכו"ם ולתרויי' קנה החצר אף שלא מדעתו עיי"ש:

ובאמת שדבריהם צ"ע דממנ"פ דכיון דבהפקר נכח יד קאתינן א"כ הרי צריך כונה לזכות כמ"ש במח"א וכאשר כתב בפשיטות בדברי חיים דבהפקר דע"כ מטעם יד קאתינן כמ"ש הנמק"י ע"כ בעינן כונה לקנין וצ"ע על המקו"ח והעט"ח, אם כבא דנימא דכונתם לשיטת הש"ך בסי' ער"ה בס"ק ג' שמקיים דברי הרמב"ם דגם ידו קונה שכא בכונת קנין עיי"ש באריכות וכבר האריכו בזה האחרונים ואפשר דלשיטת רשי' הנ"ל דבהפקר חשיב עוד שם בעלים ומה"ט מקרי דעת אחרת א"כ י"ל דיכול להיות מטעם שליחות והנמק"י לא קאמר רק במציאה דליכא שכיח מבעל הממון משא"כ בהפקר ועיין בקצוה"ח סי' רס"ח ס"ק ג' בשם המהרי"ט דגם יד מהני שלא מדעתו דלא גרע מחצירו ועיין נה"מ סי' ר' ס"ק ו"ו דהיכא דשייך שליחות לא בעינן כונה גם בידו דלא גרע מחצר דשליחות אבל היכא דל"ש שליחות רק נטעם יד בעינן כונה עיי"ש ויש להאריך בכ"ז ואכמ"ל:

י"א) ובגוף הדבר שהארכתי דאיך מועיל קנין חצר כיון דהעכו"ם לא כיון לקנות ראיתי כעת בכבוה"ג סי' ק"ב שרצה לחדש דהא דבעינן כונה לקנות הוא רק בישראל דיש לו מחשבה אבל עכו"ם דאין לו מחשבה ואין סומכין על מחשבתו כמבואר בכ"ד בש"ס שוב קונה גם בלא כונה דכונה שלו לא מעלה ולא מוריד עיי"ש:

וע"ד הפילפול יש להביא ראי' לדבריו מש"ס ע"ז דף (ס"ב ע"ב) דפריך גבי אתנן וכי א"כ בטלה זה מאי הוי הא מחוסר משיכה ומשני בזונה נכרית ואב"א לעולם בזונה ישראלית וכגון דקאי בחצירה והקשה בעצי לבונה בסי' קל"ב לפי שיטות הפוסקים דחצר קונה לעכו"ם א"כ למה משני הגמרא בזונה ישראלית ולא קאמר דמיירי אף בזונה ישראלית דגם בנכרי מועיל קנין חצר וע"כ ש"מ דרק בישראלית מועיל קנין חצר ולא בעכו"ם עכ"ק ונראה לתרץ דבקצוה"ח סי' קפ"ט העיר לשיטת הפוסקים דחצר הנפקד שהחפץ מונח בו הוי רשות המפקיד כמ"ש ברשב"ם ב"ב פ"ה ובמהרי"ט ח"א סי' ס"ה א"כ מאי משני הש"ס דקאי בחצרה הא חצר הנפקד הוא חצר המפקיד וא"כ אין החצר שלה ואיך קנה לה חצירה ותירץ דמיירי שבא הטלה לחצירה שלא מדעתה ואז אינו נקנה החצר להמפקיד עכ"ד והיינו טעמא דכמו שצריך כונה להקנות צריך להיות שהטלה יבוא לחצירה מדעתה וכ"ז בישראלית דיש לה מחשבה אבל בעכו"ם דאין לה מחשבה וקונה אף בלא כונה כמ"ש העבוה"ג הנ"ל וכמו כן מקנה בלא כונה ושוב בע"כ אמרינן חצר הנפקד קונה למפקיד אף בלא דעתה ושפיר מתורץ קו' העצי לבונה דא"א לתרץ דמיירי אף בזונה ישראלית ודקאי בחצירה דז"א דבעכו"ם לא קנה לה החצר דאמרינן חצר הנפקד קונה למפקיד והבן אמנם להלכה קשה לצרף דברי העבוה"ג דבעכו"ם יועיל קנין בלא כונה דגם העבוה"ג לא החליט בזה להלכה ע"ש:

י"ב) והנה יש עוד לדבר בזה שכתבתי שהעכו"ם קונה חצי בהמה בקנין חצר דכיון דבנ"ד נתן הישראל כל הבהמה להעכו"ם לזונה ולטפל בה בשכר ואם כן אי נימא דהישראל חשיב כמפקיד והעכו"ם כנפקד ולשיטת הרמב"ם וט"ז חו"מ סי' קפ"ט דחצר הנפקד נקנה למפקיד א"כ א"א להעכו"ם לקנות מטעם חצר אבל ז"א דכבר האריך המהרי"ט סי' ס"ה לדחות שיטות הנ"ל ובנה"מ סי' ר' העלה דעיקר כשיטת המהרי"ט דחצר של נפקד אינו קונה להמפקיד ובשד"ח אסיפת דינים ערך בכור אות ז' האריך בזה וסמך על דברי קדוש זקיני הנה"מ ז"ל דהעיקר כהמרי"ט בזה עיי"ש:

אכן ראיתי בשד"ח הנ"ל שהביא דברי השו"ת יד יוסף סי' ק"ט דמפקפק דכיון דהפרה של ישראל מושכרת לעכו"ם להאכילה ולהשקותה א"כ גם המקום מושכר לישראל והרי קיימ"ל בסי' קצ"ח דאם חצר הלוקח מושכר להמוכר אין הלוקח קונה בתורת חצר וא"כ ה"נ כיון שהשכיר הישראל הפרה להעכו"ם להאכילה ולהשקותה א"כ מקום הפרה מושכרת לישראל וא"א להעכו"ם לקנות בקנין חצר אך כתב שם דהחשש זה שייך כשהי' המכירה על הולד אבל במכירת הפרה מהני דבעת מכירת הפרה כלתה שכירתו וקנינו וחצירו באים כאחד דמהני להרבה פוסקים החולקים על הש"ך בסי' כ"ב והביא כן בשם השו"ת תפארת יוסף לש"ב הגאון מפרעמיסלא סי' ל"ד עש"ה:

אכן יש לפקפק בנ"ד דבשלמא התם שמכר על הפרה להעכו"ם א"כ כלתה השכירות ואין החצר עוד של הישראל וקנינו וחצירו באים כאחד אבל בנ"ד דהא החצי פרה נשאר לישראל וממילא מושכר החצר לישראל דהא אין ברירה ובכל מקום שהבהמה עומדת הוי חצר המושכר לישראל א"כ א"א להעכו"ם לקנות לו חצירו חצי הפרה דהא לא הוי חצירו דהא מושכר לישראל: אמנם נראה לומר לפי המבואר במס' נדרים דף (מ"ה ע"ב) במתני' השותפין שנדרו הנאה זה מזה ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס:

לתוך שלו וכן קיימ"ל כמבואר שם בהר"ן וע"ש בר"ן דמה"ט מותר כל אחד ואחד ליכנס לחצר דכיון שהמה שותפים בהחצר א"א לומר דהאי חצר כולה דמר וכולה דמר דאי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר אלא הכא אמרינן דבשעה שלקחו החצר על דעת כן לקחו שבשעה שישתמשו בה אחד מהם תהי' כולה שלו דבוודאי יכול אחד להקנותה שיהי' חודש אחד לראובן וחודש אחד לשמעון ובזמן כל אחד ואחד קני' לו לגמרי נמצא שבשעה שמשתמש בה הוי החצר שלו לגמרי עיי"ש שהאריך בזה א"כ ה"נ בנ"ד דלא שייך להישראל רק החצי בהמה והחצר שעומדת בו הבהמה אין בה כדי חלוקה שתהי' החצי בהמה עומדת בחצר המושכר לישראל וחצי הבהמה בחצר העכו"ם א"כ בכל מקום שהבהמה עומדת הוי חצר של שותפין דחצי מושכר לישראל וחצי הוא של עכו"ם ע"כ אמרינן בעת שישתמש העכו"ם בהחצר הוי כולו שלו א"כ בעת שקונה החצר את הבהמה לא הוי של ישראל רק ברגע זו הוי חצירו של עכו"ם לגמרי ושפיר קונה לו חצירו החצי בהמה ולא יוקשה דנימא להיפך דהא לפי מה שבארנו לעיל הוי החצי בהמה הפקר וא"כ הלא חצי החצר הוא של ישראל דיש לו חלק בהחצר המושכר לו להחצי בהמה שיש לו וא"כ הלא הוא שותף עם העכו"ם בהחצר א"כ נימא דיוקנה החצר להישראל לזכות בחצי הבהמה של הפקר מטעם הנ"ל דכל אחד ואחד בשעה שמשתמש הוי שלו לגמרי ואמאי נימא דהוי לגמרי של העכו"ם נימא דהוי חצר כולה לישראל על רגע חדא לקנות החצי בהמה של הפקר:

אמנם הדבר נכון לפימ"ש בנה"מ בפתיחה לסימן ר' דאף דחצירו של אדם קונה שלא מדעתו מ"מ החצר המושכר אינו קונה לו רק מדעתו כיון דאף החצר של המשכיר הוא יד המשכיר רק שהשוכר שכרו הוי כשוכר יד בעה"ב דמבואר בסי' ע"ר ס"ג בשוכר פועל דהוי כשוכר יד למלאכתו והדין הוא דמציאת פועל לעצמו דלאו אדעתא דהכי אשכרי' ומש"ה נמי בשוכר חצר של בעה"ב ונכנס מציאה לחצר שלא מדעת השוכר המציאה לבעל החצר עכ"ד עיי"ש וא"כ הכא דהישראל אינו מתכוין לקנות והוי כמו שלא מדעתו א"א לישראל לקנות החצי מן ההפקר והוי של נכרי:

ובפרט דאף דאמרינן דחצר קונה שלא מדעתו ואף בלא כונה מ"מ במקום שאינו רוצה לקנות בוודאי לא מהני דהיפך כונה בוודאי אינו מועיל וכמ"ש לעיל וכיון דאמרינן במס' ב"מ כיון דנפל גלי' דעתי דלא ניחא לי' לקנות וא"כ הרי הישראל אינו רוצה שיקנה לו החצר החצי בהמה של הפקר כדי שלא יתחייב בבכורה ושפיר קנאה הנכרי והוי שותפות עכו"ם ופטורה מבכורה:

ועוד יש להעיר דעדיף כח העכו"ם בהחצר מכח הישראל דהעכו"ם יש לו קנין הגוף בהחצר וגם בחצי החצר קנין פירות לא כן הישראל אף דיש לו חלק בהחצר מכח שמושכר לו מ"מ הרי ע"י שכירות לא מקרי רק קנין פירות וא"כ יש לומר כשבא מציאה או דבר של הפקר דקונה העכו"ם שיש כו קנין הגוף בהחצר משנאמר דהישראל קנה כיון שאין לו בו רק קנין פירות וכעין זה מבואר בשו"מ מה"ד סי' קכ"א שהאריך בפילפול דהא דחצר השותפין אין קונין זה מזה הוא דוקא כשיש לשניהם קנין הגוף אבל אם יש לאחד קנין הגוף ולשני קנין פירות יכול לקנות זה שיש לו קנין הגוף והביא כן בשם הריט"א בפ"ב דבכורות דף כ' ע"ב עיי"ש ויש להאריך בזה ואכמ"ל: ובפרט דאף אם לא נימא דהחצר קונה החצי להעכו"ם כיון שגם הישראל יש לו חלק בהחצר מ"מ הרי זה מקרי חצר של שותפין וממילא הישראל קנה רבע מההפקר והעכו"ם קונה ג"כ רבע מההפקר ונמצא דיש לישראל שלשה חלקים בבהמה ולהעכו"ם יש רבע אחד אבל עכ"פ גם ברבע אחד נפטרה הבהמה מבכורה כיון דעכ"פ מקרי יד עכו"ם באמצע כיון דיש לו בו חלק וזה בכור: י"ג) ועוד יש להעיר דאיך י"ל דהחצר של עכו"ם קונה להעכו"ם החצי בהמה מהפקר הלא בהבהמה מעורב חלק חצי של ישראל והוי כשוכר החצר של העכו"ם וא"כ הרי הוי כעומדת הבהמה בחצר שמעורב בו מטלטלין של מוכר ושל לוקח דלא קנה הלוקח כיון דאין חלקו מסיום כמבואר בחו"מ סי' ר' ס"א ברמ"א ואף להש"ך והסמ"ע דבדעת אחרת מקנה מהני מ"מ הכא גבי הפקר ל"ה דעת אחרת מקנה וכמו שכתבתי לעיל ול"ה חצר המשתמרת כיון דמעורב עם חלק ישראל:

אמנם הדבר נכון לפימ"ש בנה"מ סי' ר' ס"ק ב' דהא דאינו קונה במעורב מטלטלין של המשכיר הוא דוקא כשהחצר הי' של מקנה רק אח"כ השכיר להקונה מקום הפירות ולא הי' הפסק בין המטלטלין שקנה לשל המוכר אז מקרי אינו משתמר אבל כשהי' החצר של הלוקח ופירות של המוכר מונחים שם ומכר לו מקצת הפירות ולא הי' הפסק בין הפירות שקנה להפירות של המוכר מקרי חצר המשתמר וקנה לו אפי' להמחבר דכל שאין גוף החצר שלו רק כאכסניא שאין מבטל שמירת המקבל עיי"ש בדבריו היקרים וא"כ הכא דהחצר הוא של עכו"ם והשכיר להישראל החצר להעמיד בו הבהמה מהני אף שמעורב בהמה של ישראל בתוכו דהא הישראל הוי רק כאכסנאי ושפיר קונה החצר להעכו"ם אף שמעורב בו חלקו של הישראל והבן:

י"ד) עוד יש לדון בנ"ד להתיר דהנה בשו"ת חת"ס יו"ד סי' שי"ח העיר השואל כשמסר הבהמה להמשרת והמשרת האכילה והשקה בבית אדוניו הישראל דלא קנה מכח שני טעמים אע"ג דמסירה לא בעי מיד ליד מ"מ הא המסירה הי' ברשות של מקנה ואף דמסירה מועיל גם בכה"ג מ"מ ברשות המוכר לא ועוד כיון דהמקנה והקונה סברו דכבר קנה בכסף א"כ המסירה הוי בלא כונה ואינו מועיל והחת"ס מקיים דברו דמסירה ברשות המקנה לא מהני ולענין דל"ה בכונה הביא מקודם דברי המרי"ט סי' ק"ו דחצירו קונה אף שלא מדעתו ולבסוף בד"ה אלא הביא הרבה פוסקים דאין חצירו קונה אלא הפקירא אבל לא אבידה אפי' נתייאשו הבעלים כמבואר בח"מ סי' ר"ס בסמ"ע ס"ק ב' עייש"ה א"כ בנ"ד שהישראל הוליך הבהמה להעכו"ם ומסר אותה להעכו"ם והעכו"ם האכילה והשקה בבית עכו"ם א"כ שוב הי' המסירה במקום הלוקח ואי דלא הי' כונה לקנות הלא לפי הנ"ל שהארכתי הוי החצי בהמה הפקר ובהפקר קונה חצירו של אדם שלא מדעתו דל"ד לאבידה דכיון דאילו הוי ידע לי' לא הוי מפקיר כמ"ש בסמ"ע סי' ר"ס ס"ק ב' משא"כ בנ"ד דהא העכו"ם המוכר נסתלק ע"י המעות והוי כנכסי הגר והוי הפקר ממש שפיר קונה המסירה אפי' שלא בכונה וז"ב:

ט"ו) עוד יש לדון בנ"ד דכבר כתבתי דבנ"ד יש קנין כסף דאף שאין שליחות לעכו"ם מ"מ המעות עושה הקנין ורק משום דכסף לחוד לא קנה ובאמת העירו המפו' אמאי לא יועיל קנין כסף:

מכח סטומתא כיון שנהגו הסוחרים לקנות בכסף ועכצ"ל כמ"ש בנה"מ סי' כ"א דקנין סטומתא רק דרבנן לכן אין קנין דרבנן מועיל לענין בכור והנה בקהלת יעקב אה"ע סי' כ"ח לזקיני מאוה"ג ז"ל העלה דבאמת ע"י קנין דרבנן הוי קנין דאורייתא דכיון דקנה הלוקח בקנין דרבנן המוכר מתייאש וכיון שאבד ממנו, בזה יאוש שלא מדעת הוי יאוש וא"כ לכאורה אמאי לא יועיל קנין דרבנן בבכור ועכצ"ל לפימ"ש במקו"ח סי' תמ"ח ד"ה ולכן שכתב לחדש דיאוש חלוק מהפקר דנהי דקיימל"ן בהפקר דלא בעי אתי לרשות זוכה כרבנן דר"י בנדרים דף (מ"ג ע"א) מ"מ ביאוש לכו"ע כ"ז שלא אתי לרשות הזוכה עדיין ברשות הבעלים קאי וכשראוהו בעלים אף שלא עשו בו שום קנין חזר לרשותו ע"ש בארוכה וא"כ שפיר לא מהני קנין דרבנן מכח דהוי יאוש דכ"ז שלא אתי לרשות הזוכה עדיין ברשות הבעלים קאי ומעתה לפי המבואר לעיל דיש לעכו"ם קנין חצר וקונה גם שלא בכונה וכפי"ד הקצוה"ח סי' קצ"ד ס"ק ב' א"כ בנ"ד דהבהמה עומדת בחצר העכו"ם שפיר מועיל קנין כסף מטעם סטומתא ואף דהוי רק קנין דרבנן מ"מ ע"י שהוא קנין דרבנן מתייאשים הבעלים וח"ל כנ"ל דאפ"ה קאי ברשות הבעלים דכשראוהו בעלים בלא קנין יזכו בו כ"ז דלא אתא לרשות זוכה ז"א דהא עכ"פ עד שלא יראוהו אין להם שום קנין בו וממילא קנה החצר א"כ כבר אתא כרשות הזוכה ושוב לא יזכו בו עוד בעלים הראשונים רק העכו"ם והוי שפיר שותפות העכו"ם ופטורה מבכורה:

ט"ז עוד יש לדון בנ"ד דהכא יועיל כסף לחוד דהנה בחסד לאברהם קמא סי' ק' העיר על הרמ"א דס"ל דקנין כסף לבד לא מהני בבכור לפי"ד הש"ס בבכורות [י"ג ע"ב] דקאמר הב"ע שקיבל עלי' לדון בדיני ישראל וש"מ דאם הותנה שמעות יקנה אז מעות קונה [ופלא שלא הביא שכן מפורש ברמ"א ס"ה דבהותנה מעות קונה ולא הו"ל להביא ראי' ולהעלים מהרמ"א] ואומדנא דמוכח הוי כמו שפירש כנודע א"כ במוכר בהמה לפטור מבכורה בכסף אמאי לא אמרינן דהוי כמו שהותנה דמעות לחוד יקנה, עיי"ש שתירץ דקנין מעות בהותנה לא הוי רק מדרבנן וקנין דרבנן לא מהני בבכור ועכ"פ להתיר בהטיל מום בזמה"ז דהוא ג"כ רק מדרבנן יכולים לסמוך אכסף לחוד עיי"ש, ובעיקר הקו' לפיע"ד לק"מ דכבר מבואר בכה"ג חו"מ סי' ט"ו בהגהות ב"י אות ח"י בשם הרדב"ז בח"ד סי' כ"ד דאומדנא לא מהני רק להחזיק ממון ולא להוציא ממון מיד חזקת מרא קמא עיי"ש ועיין בשו"מ קמא סי' קצ"ז אריכות גדול מזה ועיין במהרש"ם ח"א סי' קצ"ב שכתב בטעמא דמילתא דאומדנא אינו דבר ברור אלא דע"פ הרוב כן הוא וכיון דקיימ"ל אין הולכין בממון אחר הרוב לכן לא מהני להוציא עיי"ש שהאריך בזה, א"כ שפיר לא מהני קנין כסף מכח אומדנא כיון דא"א להוציא הפרה מחזקת מרא קמא ע"י אומדנא והוא פשוט:

ומעתה לפי"מ שהארכתי לעיל דהרי בנ"ד כיון שנתן המעות לעכו"ם המוכר, כבר נסתלק המוכר מהבהמה והעיקר תלי' אם הוא של העכו"ם הלוקח או של הישראל השליח והרי הכא ליכא לשליח חזקת מרא קמא א"כ שפיר י"ל שיועיל קנין כסף לחוד מה שנתן הישראל הכסף של עכו"ם כמו שהארכתי לעיל דהשליח עשה רק מעשה קוף בעלמא והמעות בעצמו קנאו להעכו"ם וא"כ שפיר שייך לומר דהוי כמו הותנה שיועיל הקנין כסף דהוי אומדנא דמוכח דהשליח ישראל רצה שהקנין כסף יועיל כדי שעי"ז יפטור מבכורה והכא ל"ש לומר דאומדנא אינו מועיל להוציא דהכא אינו מועיל להוציא דהא אינו באים להוציא מהמוחזק והשליח לא הי' לו חזקה כלל דתיכף הי' ספק אי שייך להשליח או קנה העכו"ם המשלח ושפיר י"ל דהכא מועיל קנין כסף לחוד להוציא מבכורה:

י"ז) ולפי"ד הרמ"א הנ"ל אמרתי לתרץ קו' הש"מ והפנ"י בב"מ מ"ח בהא דפריך והתניא נתנה לספר מעל וספר הא בעי לממשך תספורת וקשה לר"ל אבל לר"י ניחא דס"ל דמעות קונות והקשו דהא גם לר"י קשה אמאי מעל הא החכמים הפקיעו קנין כסף עכ"ק ולפי"ד הרמ"א הדבר נכון דלכאורה מאי פריך דילמא באמת מעות אינו קונות רק דהכי מיירי שהותנה שיקנה המעות ע"כ מעל בלא משיכה וכמדומה שקדמונו בזה המפורשים אמנם באמת הש"ך מדחה דברי הרמ"א והביא בשם הריטב"א דכיון דתקנו חכמים דאינו קונין במעות לחוד וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה לכן אפי' הותנה דמעות יקנה ג"כ אינן קונה עיי"ש ובריט"א בכורות י"ג העלה דזהו רק לר"ל דס"ל מעות אינו קונות מה"ת לכן אף בהותנה א"א לעשות קנין מדבר שא"כ קנין אבל לר"י דס"ל מה"ת מעות קונות הוי עכ"פ קנין דיועיל תנאי שיהי' מעות קונות עכ"ד וא"כ שפיר פריך הש"ס מר"ל דא"א לאוקמי לדידי' בהותנה דלדידי' אין עושין קנין מדבר שאינו קנין אבל לר"י לא קשה דשפיר מעל ואי דחכמים הפקיעו קנין מעות הא י"ל דמיירי בהותנה והבן: י"ח) עוד נראה לתרץ קו' הש"מ והפנ"י הנ"ל דהא גם לר"י דס"ל מעות קונות מ"מ הא החכמים הפקיעו ובעי גם לדידי' משיכה ואמאי מעל דהנה ראיתי בספר מעיני החכמה עמ"ס ב"מ מהד"ב שהעיר מאי פריך אמאי מעל דבעי לממשך תספורת לפי"ד הש"ך בחו"מ ס"ס צ"ה דאדם דינו כקרקע וא"כ הנותן לספר מעות שוכר הוא את הספר שיהי' פועל לעשות לו מלאכתו וקרקע נקנה בכסף וא"כ שפיר מעל ומאי פריך והוא הערה נכונה וכונתי לדבריו לתרץ בפשיטות דהא הנותן מעות לספר נותן לו המעות בעד שני דברים אחת שיעשה לו הספר הפעולה שנית שגם התספורת תהי' מושכרת לו לספר עצמו וכיון דלא קנה התספורת בלא משיכה לא קנה גם את הספר אף שהוא כקרקע דהו"ל כמו קני את וחמור ולא קנה גם האדם להמלאכה כיון דלא קנה התספורת ושפיר פריך עכ"ד והנה מבואר באה"ע סי' כ"א ס"ז במחבר בתך מקודשת לי ופרתך מכורה כי בפרוטה הרי זו ספק מקודשת ובבי"ש ס"ק י"ז ז"ל ונשמע אם אמר בשתי פרוטות הוי קדושין ואמרינן בפרוטה אחת מקדש אותה אע"ג דפרה כא נקנה במעות מ"מ לא דמי לקני את וחמור דלא מהני משום דאורייתא מעות קונות עכ"ל הרי מפורש יוצא דאף דמעות אינם קונות מדרבנן מ"מ כיון דמה"ת מעות קונות לא הוי קני את וחמור ולפי"ז שפיר מתורץ קו' הש"מ והפנ"י דהא גם לר"י קשה אמאי מעל כיון דהחכמים הפקיעו הקנין מעות ולהנ"ל שפיר ניחא דלר"י שפיר מעל משום דאדם הוי כקרקע וקנה אותו ע"י כסף וא"ל דהוי קני את וחמור דלא קני האדם כיון דלא קני התספורת ז"א דלר"י דס"ל מעות קונות מה"ת לא הוי קני את וחמור ודו"ק כי נכון הוא בס"ד:

י"ט) והנה הש"ך הקשה על הרמ"א הנ"ל דס"ל דמהני תנאי דמעות יהי' קונה נימא דלא:

פלוג וגם חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולא יהי' מועיל תנאי שיהי' מעות קונה. ונראה לי לתרץ בס"ד דהתקנה דמעות אינו קונות הוא רק אם מהני תנאי דמעות יקנה אבל אי לא יועיל תנאי לא יהי שום תקנה במה שיתקנו דמעות לא יקנו א"כ ל"ש לא פליג וחכמים עשו חיזוק שלא יועיל תנאי אדרבה כל התקנה הוא רק אם מהני תנאי, דהנה התוס' הקשו מה הועילו חכמים שאמרו מעות אינו קונות רק משיכה כדי שלא יאמר נשרפו חיטיך בעלי' הא אם מעות לא יקנה יאמר המוכר ללוקח נשרפו מעותיך בעלי' ותי' כיון דמותר להמוכר להשתמש בהמעות הוי שומר שכר עליו ויהי' חייב לשלם ואינו יכול לומר נשרפו מעותיך בעלי' והטעם דמותר להמוכר להשתמש בהמעות נאמרו מהם הרבה בהראשונים, והרי"ם בחו"מ העלה הטעם דכיון דמעות אינו קונה א"כ למה נתן הלוקח המעות להמוכר קודם המשיכה שהי' לו פנאי ליתן בעת המשיכה, וע"כ דכונתו הי' שישתמש המוכר בהמעות ודפח"ח:

אמנם לכאורה יש להעיר דילמא מש"ה נתן לו המעות כדי לחזק המקח לפי המבואר בש"ס ב"מ [מ"ח ע"א] דבלא מעות ליכא מי שפרע אם חוזר אבל אם נתן מעות איכא מי שפרע אם חוזר א"כ דילמא רצה הלוקח בנתינת המעות לחזק המקח שבאם יחזור המוכר. יעבור על מי שפרע, אמנם באמת הדבר נכון מאוד דלחזק המקח הי' יכול לחזק המקח לגמרי עם נתינת המעות שיתנה בתנאי שהמעות יקנה דהא אם הותנה מהני ולפי"ז שפיר מתורץ קו' הש"ך דנימא דלא פלוג ועשו חיזוק לדבריהם ולא מועיל תנאי ז"א דלא יהי' שום חיזוק ותיקן דיוקשה קו' התוס' דיאמר המוכר נשרפו מעותיך וא"ל כתירץ התוס' שיהי' שומר שכר דמותר להשתמש עם המעות כסברת הרי"ם דכך הי' כונתו דאל"כ למה נתן כעת המעות דהא י"ל דנתן לחזק המקח שיעבור על מי שפרע וא"ל דהי' לו להתנות תנאי דמעות יקנה ויתחזק המקח יותר ז"א דהא אמרי' דלא מהני תנאי ע"כ לא עשו חכמים חיזוק ולא אמרו לא פלוג ומהני תנאי ושפיר הוי תקנה טובה דאי תנאי מועיל הוי שומר שכר ולא יאמר נשרפו מעותיך ושפיר הועילו בתקנתם ודו"ק כי נכון הוא בס"ד: כ) נחזור לדינא הנה הי' סברא להתיר לפי דעת החת"ס יו"ד סי' שט"ז שכתב לתרץ קו' השואל אמאי לא יועיל קנין כסף בבכור לפימ"ש הצ"צ סי' ס"ד דבנתן עכו"ם מעות לישראל לקנות לו פרה וילדה אצל ישראל דפטורה מבכורה כיון דדינא הוא אי לית לי' זוזי לישראל לשלם לגוי שגובה מהפרה הו"ל יד נכרי באמצע כמו בהמות ארנונא ואם כן מה"ט בנותן מעות עבור הבהמה נימא דיהי' מחשב יד נכרי באמצע מכח השיעבד וכתב החת"ס לחלק דהתם אפי' יש בע"ח הרבה מ"מ גוי זה קודם לגבה מהפרה כיון שקנאה במעותיו הו"ל כאפותיקי משא"כ בסתם פרה דאף אי לא מסלק לי' זוזי אין שיעבודו על הפרה יותר מעל שאר נכסיו וגם אין לו קדימה משאר בע"ח ע"כ לא מקרי יד נכרי באמצע עכ"ד ועיין בטוטו"ד סי' רס"ו דהיכי דאין לו שיעבוד על פרה זו יותר משאר נכסיו לא מקרי יד נכרי באמצע עיי"ש שהאריך בזה, ולפי"ז כשהעכו"ם פיטם את הבהמה והשביחה הרי החוב של ישראל נצמח מגוף הבהמה וא"כ הא נודע מ"ש בספר עט"צ בתקנות ד' ארצות הובא בב"ח חו"מ סי' צ"ו ובב"ש אה"ע סי' צ' ס"ק ל"ח ובקצוה"ח סי' ק"ד ובבה"מ סי' צ"ט דמי שחייב לכמה בני אדם ואין לו לשלם לכולם ונמצא בידו סחורה בעינא שיודעים שזאת הסחורה הוא של סוחר אחד מה שלקח ממנו בהקפה אזי הוא מחויב להחזיר להסוחר הנ"ל כל הסחורה ויש לו דין קדימה לגבות חובו יותר משאר בע"ח עיי"ש, וא"כ בנ"ד שהחוב של הפרה להנכרי הוא ע"י שפיטם הפרה א"כ החוב שלו מוטל על הפרה זו יותר משאר נכסיו ממילא יש לו דין קדימה לגבות חובו מפרה זו יותר משאר נכסיו ושפיר מקרי עי"ז יד נכרי באמצע:

אמנם באמת להלכה קיימ"ל דהתקנה של ד' ארצות לא נתפשטה במדינתינו ואפי' מצד דינא דמלכותא אין לו דין קדימה וכמו שמפורש בחת"ס חו"מ סי' כ"ה ועיין בטו"ז בסי' ק"ד ובצמח צדק סי' קי"ז שחלקו על הב"ח בזה והפתחי תשובה סי' צ"ו הביא הרבה חולקים ועיין במוצל מאש סי' מ"א ובפרט דהחת"ס הביא דכל התקנה לא הי' רק כשלקחה ע"ד לברוח ולהיות לוה רשע בכה"ג תיקנו נגד הדין כדי לנעול דלת בפני עושה עולה אבל בסתם לא תיקנו עיי"ש שוב לא שייך לצדד מכח זה בנ"ד ובלא"ה נראה דכל התקנה לא נעשה רק לדידן ולא לעכו"ם כי מה לנו לעשות תקנה לעכו"ם כמו שמפורש במס' ב"ק (צ"ו) תקנתא לכותי ניקו ונעבוד עיין שם:

והנה י"ל דבזה יש פלוגתא דבשו"ע חו"מ סימן ס"ו פסק המחבר דבישראל שמכר שטרות לעכו"ם הוי כאלו מכר לישראל, ובש"ך ס"ק פ"ה הביא בשם עיר שושן בשם הריטב"א דטעמא דמילתא משו דמכירות שטרות מה"ת מש"ה יש להעכו"ם כח הישראל אבל הש"ך כתב דאפי' אי הוי מדרבנן מ"מ מכירתו הוי מכירה דכל דתיקון רבנן כעין דאו' תיקון, ובקצוה"ח ס"ק ל"ב הביא מש"ס ב"ק הנ"ל דלנכרי לא עבדינן תקנתא וא"כ נראה דבזה יהי' פלוגתא, ואפשר לומר בנ"ד הרי להעכו"ם אין שום נפ"מ בזה שיהי' לו החוב דייקא בבהמה זו, דהא עכ"פ יהי' מחיוב לשלם לו וכעת העכו"ם הוא מוחזק בבהמה ואם לא ירצו לפרוע לו הרי לא יחזיר לו הבהמה, דבדיניהם בוודאי לא יהי' מחיוב להחזיר הבהמה ואפי' בדינינו יהי' שרי להחזיקו בעד חלקו המגיע לו וכל הענין הוא רק נפמ"נ לטובת ישראל אי יפטור עי"ז מבכורה או לא דעי"ז יהי' יד נכרי באמצע וכיון דכל הנפמ"נ הוא רק לטובת הישראל שפיר שייך לומר דבכה"ג מועיל התקנה [ועיין בתשורת שי ח"א סי' שע"ט כעין זה]:

כ"א ובני הה"ג מו"ה צבי שליט"א העיר בנ"ד לשיטת הר"ש הלוי הובא בקצוה"ח סי' ס"ו סק"ד דאומן קונה בגוף הכ"י א"כ יש לומר דע"י שפיטם העכו"ם הבהמה בשכר קנה העכו"ם בגוף הבהמה וא"כ פטורה מבכורה, ואפי' לשיטות הפוסקים דקנין אומן קונה בשבח כלי הוא רק קנין דרבנן, ולהפוסקים דקנין דרבנן אינו מועיל לקנין דאורייתא, מ"מ לפימ"ש לעיל באריכות דהכא איכא קנין כסף דהמעות שנתן השליח להעכו"ם עושה הקנין והשליח הוא רק מעשה קוף בעלמא וקנין כסף בצירוף קנין דרבנן מועיל כמו שהעלה כ"ק אאז"ל בדברי חיים ח"א יו"ד סי' ס"א עפי"ד הריט"א שמש"ה לא מהני קנין כסף מטעם ס"ס דבממון לא מהני ס"ס ואיסור בתר ממון גריר אבל כשאיכא גם קנין דרבנן דלכ"ע מוציאין מן הישראל כיון דהוי עכ"פ קנין דרבנן, שוב לענין איסור דאורי' מועיל ס"ס עכד"ק וא"כ בנ"ד דאיכא קנין דרבנן מכח אומן קונה בשבח כלי ובצירוף קנין כסף שפיר מועיל עכ"ד בני שליט"א:

ובאמת כבר הארכתי בזה במקום אחר דקנין דרבנן בצירוף קנין כסף יועיל להפקיע קדושת בכור והבאתי דברי שו"ת חת"ס יו"ד סימן שי"ד דלהרמב"ם דסד"א מה"ת לקולא מהני קנין כסף מה"ת מכח ספק ולענין איסור דרבנן מועיל קנין דרבנן וכ"ק חוז"ל בדברי חיים הוסיף בזה אפי' לשיטת הרשב"א. ועיין עוד מ"ש בדברי חיים ח"ב סי' ק"ז ק"ח וקי"א באריכות בקנין כסף בצירוף קנין דרבנן, וראיתי בבי"ש יו"ד ח"ב סי' ר"ג שכ' כמה טעמים דקנין דרבנן בצירוף קנין כסף מועיל ע"ש, ומ"ש שם מכח דע"י קנין דרבנן הוי עכ"פ הפקר ובתוספתא מבואר דהפקר פטור מבכורה כבר ידוע דברי הח"ס יו"ד שי"ד שכתוב מפורש להיפך והארכתי בזה ואכמ"ל: והיום הגיע לידי ספר אמרי יושר ח"ב מהגאון מטארנא ז"ל וראיתי בסי' קפ"א שהעיר השואל ג"כ דנימא דמכח הפיטם יחשב יד נכרי באמצע עפ"י תקנות ד' ארצות והשיב לו ג"כ מהחת"ס הנ"ל דהתקנה ל"ה רק בבורח וגם בעכו"ם ל"ש תקנה ולא כדברי הש"ך שהבאתי דאף בעכו"ם שייך תקנה וגם דבבכור הוא לטובת הישראל אפשר דמועיל התקנה גם לעכו"ם, וגם ראיתי שהעיר השואל לענין אומן קונה בשבח כלי והביא ג"כ מהדע"ק ביו"ד שכ"ח ס"ג לענין נכרי שגילגל עיסה לישראל יהי' פטורה מחלה דאומן קונה בשבח כלי והוי עיסה של עכו"ם והביא מתוס' שבועות דף י' ד"ה מפרישין עיי"ש ולא הזכיר כלל דברי המהרש"ם בח"ב סי' ע"ה ובח"ג סי' י"ב שמצדד להקל מטעם אומן קונה בשבח כלי וכתב שם דמפטם לא עביד מידי רק נותן לפני' מזונות וכל שאינו עושה בגוף הבהמה פכ"ש אומן קונה עיי"ש והוא סברא קלושא דהא מ"מ השביח את הבהמה ע"י מה שנתן כה לאכול ובפעולה זו שנתן לה לאכול נעשה שבח בגוף הבהמה ועיין ביו"ד סי' ס' ברמ"א דבהמה שנתפטמה באיסורי אכילה כל ימי' אסורה באכילה משום דהוי כאוכל האיסר עצמו ואם אין עיקר גדולי' מאיסר מותר משום דנתבטל האיסר ברוב היתר כמ"ש בלבוש שם ועיין ברמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח הלכה י"ד דפסק דבהמה שנתפטמה בכרשיני ע"ג מותרת למזבח וסיים בטעמו שהרי נשתנה, הרי דהבשר ושומן שנעשה מהמאכל הם גוף המאכל רק באיסר אמרינן דמותר כיון דנשתנה להיתר א"כ לענין ממון דקיימ"ל דממון חבירו שנתערב בשלו דאינו בטל כמפורש במס' ביצה וא"כ שפיר שייך לומר דזה מקרי אומן קונה בשבח כלי דהבשר ניכר ע"י שנתפטמה והפיטם הוא עצם המאכל שנתן לאכול ויש עוד לעיין בראי' זו ועיין תשורת שי' סי' ש"ע ח"א מ"ש בזה.]:

אמנם יש לפקפק על ענין זה דנימא שיפטור מבכורה מכח אומן קונה בשבח כלים דיש לומר לפימ"ש בקצוה"ח סי' ש"ו ס"ק ד' דהא דאומן קונה בשב"כ לא הוי קנין גמור אלא קנין קצת כמו קונה משכון דיכול לקדש אשה אבל הלוה יכול לסלקו בע"כ ותו לית לי' במשכון ולא מידי וה"ה בשבח הכלי עד שיסלק לו דמי שכירות אית לי' קנין לקדושי אשה ולנזקין והביא כן בשם הרמב"ן והריטב"א והר"ן בפ' כל הנשבעין דבאומן קונה בשבח כלי אינו מתחייב באונס משום דלא קני לגמרי שיהי' עליו כלוקח להתחייב באונסין עיי"ש שהאריך בזה ולכן שפיר יש לפקפק דלא יועיל קנין דאומן קונה בשבח כלי לענין בכור כיון דהוי קנין גרוע אכן י"ל דאף א"נ דלעכו"ם לא עשו התקנה או דל"מ הא דאומן קונה וכו' מ"מ הכא שהעכו"ם פיטמה אדעתא דסבר שהחצי בהמה שלו היא ולא ירד להאכילה בעד תשלומין רק בעד חלק הישראל ממילא יש לו חלק בגוף הבהמה מכח שפיטם חלקו ועי' במחנה חיים ח"ב סי' כ"ז:

כ"ב) והנה בנ"ד יש לצדד לענין להטיל מום ע"י נכרי דכבר העיר בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' קנ"ט אמאי לא יתורי לכתחילה להטיל מום ע"י נכרי בקנין כסף כיון דהוא ספק קנין ולהטיל מום בזה"ז ובפרט ע"י נכרי הוא ודאי רק איסר דרבנן א"כ נימא ספק דרבנן לקולא ולא מיחשב ספק איסר מה"ת ונתגלגל כאיסר דרבנן דלא מהני כיון דהכא תיכף כשנולד הבכור יש לנו ספק על איסור תורה לענין גיזה ועבודה וספק לענין איסר דרבנן לענין להטיל מום ע"י נכרי ובזה שפיר אזלינן לחומרא בשל תורה ובדרבנן לקולא וכמ"ש הרי"ף בפ"ב דפסחים ובשעה"מ ובהאחרונים האריכו בזה וכתב לתרץ כיון דהספק הוא בקנין אם קנה העכו"ם או לא ובפלוגתא דרבוותא מוקמינן אחזקת מרא קמא כמבואר במס' ב"ב [ל"ב ע"ב] והוי הפרה של ישראל כמו שהי' עד המכירה לכן אסור להטיל בו מום עכ"ד. ולפי"ז בנ"ד שהארכתי לעיל דליכא חזקת מרא קמא דהמוכר כיון דקבל מעות ועשו משיכה ממנו כבר נסתלק מהדבר ורק הספק הוא אם שייך להשליח או להמשלח וא"כ הרי אין להישראל השליח חזקת מרא קמא וא"כ שוב לענין הטלת מום ע"י נכרי דהוי רק איסור דרבנן שפיר יש למיזל לקולא ע"י הטלת מום ע"י נכרי:

אמנם באמת גוף דברי המהר"י הלוי הנ"ל תמוהין לפ"ד דהא אסור לכתחילה לגרום ספק דרבנן בידים [ועיין בזה בשו"ת בית שלמה סי' ר"ט ע"ש] ועוד דהא הספק אי הוי הפרה של ישראל או של העכו"ם הרי נולד לנו תיכף בשעת מכירה לענין ממון ולענין מום דנין רק בשעת לידה וא"כ הרי זה מקרי ספק איסור מה"ת ונתגלגל אח"כ ספק דרבנן ובפרט להריט"א דבאמת לענין איסור איכא הכא ס"ס רק כיון דלענין ממון לא מהני ס"ס איסורא בתר ממון גרור וא"כ הרי לענין ממון נולד הספק טרם שנולד הספק לענין מום, וכה ראיתי בשו"ת הרי"ם יו"ד סי' י"ח שהעיר ג"כ שיועיל מטעם ספק דרבנן וכתב ג"כ דאין לעשות לכתחילה ספק דרבנן עייש"ה:

עכ"פ להלכה יש לצדד בנ"ד מכמה טעמים חדא דע"י שותפות אמרינן יש שליחות לעכו"ם כמ"ש הרע"א בכתובות י"ב. ועוד דכיון דליכא ערמה הוי קנין מדיניהם לכ"ע כמ"ש הר"ן. ועוד דבקנין כסף השליח מעשה קוף בעלמא עביד והכא דליכא חזקת ממון להמוכר מועיל כסף לכ"ע מטעם ס"ס כמ"ש הריט"א. ועוד דהוי יד נכרי באמצע מכח תפיסה כיון דליכא חזקת ממון. ועוד דקנין כסף ע"י קים לי כרש"י דקונה דל"ה חמסן. ותו דקנין דקודם מתן תורה דנתן מעות ולקחו לרשותו כמ"ש החת"ס בכמה תשו'. ותו דהוי חצי הפקר ושותפות הפקר פטורה מבכורה כשיטת הבית שלמה. ותו דאף להב"י מועיל מטעם קנין חצר דקונה דבר הפקר והוי שותפות עכו"ם דג"כ פטורה מבכורה. ותו קנין מסירה כיון דהוי ברשות הנכרי וגם קנין סטימתא ע"י כסף ונייאש והוי בחצירו. ותו דהוי אומדנא והוי כהותנה כיון דליכא חזקת מ"ק ותו דהוי יד נכרי באמצע ע"י תקנות ד' ארצות דהכא הוי לטובת ישראל. ותו דע"י אומן קונה בשבח כלי דלהש"ך יו"ד סי' ק"כ סקכ"א הוי קנין מה"ת שכ' שם וז"ל ודאי יש להחמיר באיסור:

תורה עש"ה ואף אי הוי קנין דרבנן לשיטת שו"ת קול אליהו הובא ביעיר אזן מערכת הקו"ף מ"מ בצירוף כסף מועיל כמ"ש החת"ס והד"ח. ותו דלהרבה פוסקים מועיל קנין דרבנן בבכור כיון דהפקר בי"ד הפקר והפקר פטורה מבכורה ולשיטת הנובי"ת יו"ד סימן קנ"ד דבהפקר אדם יחוד מועיל ובפרט להטיל מום ע"י נכרי היכא דליכא חזקת מרא קמא כאשר כבר הורי הגאונים בספר יהושיע ועיין באמרי יושר ח"ב סי' פ"ט שהביא דברי האבני נזר ח"ב סי' ת"ט [ואינו תחת ידי] ועיין בנוב"י יו"ד סי' קצ"ב להתיר ע"י עכו"ם ובחת"ס סי' שי"ז ליתן פרוטה לעכו"ם קטן ובתנאי שלא יהי' צער בע"ח תמו' עליו דאיך אפשר לעשות מום בלא צער בע"ח ומבואר בפסקי תוס' ע"ז דף י' דצעב"ח אינו אלא כעושה ואין לו ריוח אבל אם הוא לצורך מותר ועיין בנובי"ת יו"ד סי' י' בזה וקודם שחיטה צריכים להתיר לשחוט ע"י המום ע"י בי"ד של שלשה בני הכנסת כמפורש בשו"ע סי' ש"י ויצאו דברינו להתירא בעזהי"ת והשי"ת יצילינו משגיאות:

כ"ד אביך אוהבך אה"ר ה"ק דוד דוב מייזליש:

תוכן העניינים

שות בנין דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה