שות בנין דוד· רבי דוד דוב מייזליש
סימן לא
ב"ה אוהעל יע"א:
לכבוד ידינ"פ הרב הה"ג צ"ת מוה"ר פתחי' קרוין נ"י אבדק"ק וואגאש יע"א:
אחדש"ת באהבה רבה, ע"ד שאלתו שהי' בגלילו בבכור ביד כהן שנתן לו ישראל ונשבר רגלו במקום השוק ותלוי ועומד ואינו הולך עליו כלל והכהן הוא איש ישר ואומר שלא הי' שום גורם להטלת המום רק בוודאי עשאו העכו"ם שהוא שכינו אשר בכל עת הולך הבכור על שדהו ועושה לו היזקות בשדהו וכבר ראו ישראלים כמה פעמים שהעכו"ם זרק על הבכור עצים ואבנים גדולים להבריחו משדהו, ובוודאי נעשה המום על ידו וישראל אחד מעיד שאמר לו העכו"ם שאם יבא בהמה אחרת לשדהו יעשה עמה כמו שעשה עם הבכור הזה ששבר רגלה ועתה נפשו בשאלתו אם יש היתר לשחוט הבכור עכ"ש: תשובה:
א) הנה במס' בכורות [ל"ו ע"ב] במתני' בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשברה רגלו הרי זה ישחט עפ"י ג' בני הכנסת ושם [ל"ט ע"א] במתני' כשבר עצם ידו ועצם רגלו אעפ"י שאינו ניכר מומין אלו מנה אילא ביבנה והודו כו חכמים ובגמרא פריך אינו ניכר מי הוי מומא. ומשני אר"פ אינו ניכר מעצמו אבל ניכר מחמת מלאכה, ופירש"י שאין השבר נראה אבל ניכר הוא מחמת שצובע והולך רגל הבהמה זו הוא מלאכתו הרי מפורש דבצולע ע"י שבורה הוי מום קבוע ובטור יו"ד סי' ש"ט כתב בשם הרבינו יונה דהאידנא דליכא מומחין אינו נשחט ע"י ג' בה"כ, אלא במומין מובהקים כגון נסמית עינו נקטעה ידו וכיוצ"ב, והשמיט שבירת הרגל, אכן הטור כשחושב המומין כתב בלשונו או שנשבר עצם היד או הרגל אפי' אינו חסר כלום ואפי' השבר קטן שאינו ניכר בו שנשבר אלא כשהוא מהלך או שנפגם עצם ידו או רגלו בכל אחד מאלו הוי מום קבוע והמחבר בס"ב כתב דהאידנא דליכא מומחה אינו נשחט ע"י ג' בהכ"נ אלא במומין מובהקים כגון נסמית עינו ונקטעה ידו וכיוצא בהן כלשון הרבינו יונה והרמ"א מסיים ועוד מנה בעל הטור כמה מומים ששוחטין עליהן בזמן הזה, והרב שחבר ספר הזה נמשך אחרי דברי הרמב"ם ולי נראה דהסומך על דברי הטור הבנוין על דעת הרא"ש לא הפסיד עכ"ל, והרא"ש במס' בכורות ר"פ על אלו מומין כתב דלא עבדינן בהוא עובדא אלא במומין הניכרים כגון שנסתמה עינו ושנקטעה רגלו וכיוצא בהן אבל לא בדוקין שבעין ע"ש הרי שחושב רגל ולא יד ועכצ"ל דהכל חד כיון דמבואר במתני' הנ"ל נסמית עינו ונקטעה ידו ונשברה רגלו הוי הכל מום קבוע, והרמב"ם בהלכות בכורות פרק ג' ה"ב כתב דאם אין שם מומחה והי' המום מן המומין הגלויין המובהקים כגון שנסמית עינו או נקטעה ידו או נשברה רגלו הרי זה ישחט:
עפ"י ג' בה"כ, וברמב"ם בפיו מביאת המקדש ה"ד כתב מום קבוע כגון שבר רגל או שבר יד, ובפ"ז מביאת המקדש ה"ט כתב מי שנשבר עצם רגלו והוא שיהי' ניכר אעפ"י שאינו ניכר כשעומד אם ניכר כשהולך הרי זה מום עכ"ל ונראה דגם הרבינו יונה אינו חולק על דין שנשבר רגלו רק כללו במה שכתב וכיוצא בהן:
אמנם יש לומר עפי"מ שהעיר המהר"ם שיק יו"ד סי' שט"ז איך נמנה שבר יד ושבר רגל למום קבוע הא מצינו לפעמים דעולה רפואה למכתו כדאיתא במהרי"ק שורש ל"ח ופסקו בשו"ע יו"ד נ"ה דאם נקשר שבר אל שבר יחדיו ידבקו אפי' אם הי' במקום שעושה טריפה אפי"ה כשר וזה נראה דאם הוא שבר אל שבר יחדיו ידבקו שוב אינו צולע בהוליכו וא"כ איך מנו אותו למום שאינו עובר לשחוט עליו ואיך החליטו הש"ס והפוסקים זה למום קבוע עכ"ק:
ב) ובפשיטות י"ל לפימ"ש התוס' במס' בכורות (ל"ח) ד"ה וסימנך ברקא שהקשו איך הוי ברקא מום קבוע הא בגיטין (ס"ט) מבואר דיש רפואות כברקא ותי' בתירץ הב' כיון דאין מתרפא מאלי' חשוב מום, והביאו ראי' לזה ממתני' בדף ל"ט דנפגם הזובן הוי מום ולא ניטל, דניטל חוזר לאיתנו אע"ג דכשנפגם נמי הוי יכול ליטלן, וע"כ כיון דל"ה מאליו כ"ה מום עובר, ואח"כ דחו ראי' זו ע"ש ובגיטין (ס"ט ע"א) כתבו התוס' ג"כ דכל מה שאינו עובר מאלי' או ע"י רפואה קלה חשוב מום קבוע, ובריט"א בפ"ו אות כ"ג האריך בזה ומקודם הביא ראי' מספרי פ' ראה דיליף גז"ש נאמר שעריך בבכור ושעריך בפסולי מקדשין דאין נשחטין אלא על מום קבוע, והקשה דא"כ למ"ל קרא במס' תמורה [כ"ג ע"א] דמום עובר מקריבין ועכצ"ל דמגז"ש לחוד הו"א דמום העובר ע"י רפואה חשוב מום קבוע, להכי איצטריך קרא דמשמעות דדוקא אם אינו קריבה כל עיקר, יצא מום עובר אף ע"י רפואה, ושוב קיימ"ל אין גז"ש למחצה, וגם בבכור הוי מום עובר אם אפשר שתתרפא, ולבסוף הביא ראי' מזבחים [קי"ד ע"ב] להיפך עיי"ש שהאריך בזה ועיין במנ"ח מצוה י"ח ומצוה רפ"ו מ"ש בדברי הריט"א הנ"ל ובשיטת הרמב"ם בזה עיי"ש:
א"כ בנשבר הרגל וניכר בהילך שצולע ומתנודדת בתמידיות הרי אי אפשר לה שתתרפא מעצמה רק ע"י מעשה אומן שקושר הרגל, ושתהי' נוחה לגמרי בלי להתגורר ועי"ז נתרפאת. וא"כ לא מבעי' דזה לא מקרי רפואה מאליו רק אפילו רפואה קלה לא מקרי כי קשה להתרפאות שיהי' כתיקונה שבר אל שבר יחדיו ידבקו ושלא תהי' צולע יותר, וכיון דמוכרחים לבוא למעשה בני אדם הרי זה מקרי מום קבוע לתירץ הב' של תוס' הנ"ל:
ומעתה י"ל דכונת הרבינו יונה שלא כתב שבירת הרגל רק שנקטעה ידו וכיוצא בהן להורות דגם השבירות הרגל יהי' שבירה גדולה כ"כ שלא יהי' במציאות להתרפאות מעצמו רק על ידי בני אדם, אז מקרי מום קבוע, משא"כ בשבר קטן שתתרפא מעצמה הוי מום עובר כיון שתתרפא מעצמה, והטור סובר מדקאמר בגמרא דאינו ניכר בהוליכו ופרש"י שצולע ע"כ אין סברא לומר דמיירי שלא נקשר כלל דאז הי' שייך לשון גרירה כיון שהחצי שנשבר אין לו שום התחברות, עם העצם שלמעלה, ואז אינו יכול לעמוד על רגלה כלל ואינה הולכת אף בצולע רק נגרר וע"כ דהגמרא מיירי שנקשר ואעפ"כ הוא צולע והעיקר תלוי בזה שהוא צולע אף שהסבר הוא קטן מ"מ הוי מום קבוע אבל אה"נ שאם יוקשר כל כך שלא יהי' צולע ל"ה מום קבוע:
ג) וגם י"ל לפימ"ש הב"ח בתשובה קל"ט דהא דס"ל להמהרי"ק דשבר אל סבר יחדיו ידבקו כשר הוא דוקא בחוזר מעצמו למקומו ומתרפא דאיכא הוכחה דלא יצא לחוץ, אבל אם הוחזר ע"י מה שהאדם הניחו שא"ש ונתקשר זה לזה לא מהני וטריפה, ועיין בדע"ת ס' נ"ה ס"ק ס"ג שהעלה כן להלכה דאין להקל רק כשחוזר מאליו למקומו ולא ע"י מעשה אדם והשיג שם על ספר תוספת ירושלים שכתב להיפך בזה עיי"ש וא"כ י"ל דהרבינו יונה כתב וכיוצא בהן שהשבירה תהי' כ"כ כנקטעה ידו שלא יהי' אפשר להתרפאות רק עי' אדם, ואז הרי הוא בלא"ה טריפה והוי מום גם לתירץ הראשון שבתוס' הנ"ל והטור סובר אף שהשבר הוא קטן והבהמה כשירה מ"מ כיון שהוא צולע הוי מום קבוע:
ובלא"ה לפימ"ש המר"ם שיק דכיון דעפ"י הרוב אינו נקשר שבר אל שבר ואנן אזלינן בתר רובא בכל התורה, לכן מקר' מום קבוע עיי"ש ולכאורה קשה להבין כיון דזה תלוי ביד האדם שמקשר הרגל שעי"ז נתרפא א"כ הרי יכולין לעיין ולדקדק היטב שיהי' מחובר שא"ש, [ובפרט להש"מ ב"ג ו' דרוב הוא ספק והכא יש להבהמה חזקה שהי' קדוש] אך לשיטת תוס' הנ"ל דרפואה ע"י פעולת אדם ל"ה מום עובר ולשיטת הב"ח הנ"ל הוי טריפה בחוזר ע"י אדם, א"כ בנתרפא מעצמה שפיר י"ל דהרוב ל"ה שא"ש לכן אף בשבר קטן אזלינן בתר רוב והוי מום קבוע וא"כ בנ"ד שהשבירה גדלה כ"כ שחזינן שהחצי רגל תלוי ועיקר הילוכו על שלשה רגלים לכ"ע הוי מום קבוע:
ובפרט דמשמע מהרמ"א דפסקינן כהטור דאף בשבר קטן ניכר בהילוכו הוי מום קבוע:
ד) וכה ראיתי באסיפת חכמים אות י"ח בשם הגאון מטארנא שעמד ג"כ לפי"ד הפלתי סי' כ"ה סק"ל שביאר דברי התוס' בכורות [ג] דנשמטה דהוי מום, היינו מתחילת בריאתה דאל"כ ממ"נ אי איעכול ניבי הוי טריפה ואי לא איעכול ניבי כשר משום דהדרא בריא, א"כ גם מום קבוע ל"ה ע"ש וא"כ בנשבר העצם דהוי מום אף שעור ובשר שלם וכשר ותקשה ג"כ כנ"ל דהא דכשר כשעור ובשר שלם משום דהדרא בריא וסופו להתקשר, כמ"ש הפוסקים וא"כ הוי מום עובר וכתב לתרץ דאף דסופו להתקשר מכ"מ אין סופו להתקשר שבר אל שבר רק על שבר, דגם זה כשר לשיטת הרבה פוסקים וכשיתקשר שבר על שבר ממילא יהי' ניכר בחוץ אף שיהי' עו"ב שלם ע"י ראיות עין ומשמוש, ושוב לא מקרי מום עובר כיון דגם לאחר הריפוי יהי' מומו ניכר: ועיין בטוטו"ד מהדורא ג' ח"ב סי' קס"ט שנשאל בבכור שנשברה ידו ואחר שקשרוהו נתרפא היטב ואינו צולע רק שניכר נפוח וכתב דאינו מום כיון דאינו צולע וכתב דכיון שחזר ונקשר הוי כלא הי' בו מום מעולם וזה מקרי מום עובר ואף אם עדיין לא נתרפא כיון דאפשר לחזור ולחיות ל"ה מום עיי"ש וכפי הנראה מלשון השאלה שמיירי שקשרוהו ועי"ז נתרפא א"כ הרי לדעת הב"ח והדע"ת הנ"ל בכה"ג הבהמה טריפה כיון שקשרוהו ב"א ובפרט לשיטת התוס' הוי מום קבוע כשנתרפא ע"י מעשה אדם אך אפשר דמיירי באופן שאפי' בלא קשירות ב"א הי' נתרפא רק מעשה שהי' כך הי': ה) ואגב ראיתי שהעיר שם בדבר חדש דבנשבר היד ל"ה מום רק בנקטעה ידו ודייק לה מלשון:
המתני' (דף ל"ו) שנקטעה ידו ונשברה רגלו ומה טעמא שינה לשונו ביד נקט נקטעה וברגל נשברה ועכצ"ל דמה דנקט המשנה [בדף מ'] שנשברה עצם ידו ועצם רגלו ומוקי לה בניכר ע"י הלוכו היינו לדין הש"ס ע"י מומחה אבל בזה"ז שמתירין ע"י ג' בה"כ באינו מומחה ובעינן מום הניכר ל"ה רק בנשברה רגלו דניכר יותר ההילוך והוי מום ניכר אבל ביד אינו ניכר ע"י ההילוך ול"ה מום לדידן רק בנקטעה ידו עכ"ד והנה גוף סברתו קשה להבין דחזינן בחוש דאף אם נשבר היד ניכר היטב ע"י הילוכו שצולע ובגמ' שם לא מצריכין יותר רק שיהי' ניכר ע"י הילוכו שצולע ובלא"ה כל דיוקו הוא פלא דהרא"ש העתיק המשנה להיפך נקטעה רגלו ונשברה ידו וכן הרמב"ן בהלכותיו העתיק כן נקטעה רגלו ונשברה ידו והרא"ש בר"פ על אלו מומין כתב לדידן דעבדינן עובדא במומין הניכרין כגון שנסתמה עינו ונקטעה רגלו וכיוצא בהן, הרי דגם לדידן נקט להיפך נקטעה רגלו וע"כ דאין חילוק בין יד לרגל בזה, והטור בסי' ש"ט כשמיירי ממומחה כתב בלשונו או שנשבר עצם היד או הרגל וכו' וחזינן מזה להיפך דכשמיירי בדין הש"ס ממומחה נקט נקטעה ידו ורגלו וכשמיירי לדידן דצריך מומין מובהקין נקט בשניהם נשברה, וע"כ דאין שום נפ"מ בין שבר יד לשבר רגל ועי' בלשון הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' בכורות ה"ב משמע ג"כ דאין לחלק בין נשבר ידו לרגלו ע"ש:
ו) ומעתה נדון בגוף העדות דכיון דקיימל"ן דהכהנים חשידין להטיל מום בבכור אפי' אם הוא חכם א"כ אין לנו רק העדות של העד שאמר כן העכו"ם מסל"ת שזרק על הבכור עצים ואבנים ושבר רגלו וא"כ יש לדון אם מועיל העדות בזה, הנה בפ"ת ס"ק א' הביא בשם תפלה למשה בצ"ע אי מהני עכו"ם מסל"ת בזה ומסיים דנראה שהוא נאמן כיון שאינו אלא מדרבנן והפ"ת סיים ע"ז לעיין בש"ך סי' ס"ח ס"ק ל"ד דהיינו ששם כתב הש"ך דהא דמהני בסי' ס"ט ס"י עכו"ם מסל"ת הוא רק משום דאיכא טעמא דעכו"ם אנקיותא קפדי אבל היכי דל"ש זאת אינו נאמן באתחזק איסורא וכן כתב ביו"ד ס"ק י"ט דהא דאמרינן בב"ק קי"ד דעכו"ם נאמן במסל"ת באיסור דרבנן מיירי בדבר דלא אתחזק איסור משא"כ באתחזיק איסורא אינו נאמן ובזה מתורץ הא דפסק הרמ"א באו"ח תקי"ז דעכו"ם נאמן במסל"ת לומר שהביצים נולדי מאתמול דהתם ל"ה אתחזק איסורא ע"ש, וא"כ לפימ"ש הר"ש במס' נגעים ספ"ב כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו, והקשה הלא מצינו בכ"ד דצורבא מרבנן חזי לעצמו, ותירץ דדוקא היכא דלא אתחזק איסורא אבל בבכור דאתחזק איסורא ל"מ עיי"ש, ועי' בשו"מ מהד"ת ח"ב סי' ע"ד מ"ש בדבריו, וא"כ לפי שיטת הש"ך דהיכא דהוי איתחזק איסורא אין עכו"ם נאמן במסל"ת א"כ גם הכא אין להאמין להעכו"ם במסל"ת:
ז) ולכאורה הי' מקום לומר עפימ"ש הפלתי ביו"ד ס"ט ס"י אהא דעכו"ם נאמן במסל"ת לומר שהודח הבשר טרם שנתנו בקדירה, והקשה בש"ך הא במקום דאתחזק איסורא אין נאמן וכתב עפי"ד הר"ן דרק דם שבשטח העליון אסור, אבל הדם הבלוע בתוכה לא חיישינן א"כ רוב הדם הוא היתר, ומב"מ מה"ת בטיל ברוב ודם שבשלו הוא ג"כ רק מדרבנן ובתרי דרבנן עכו"ם נאמן אפילו ביתחזק איסורא, ועיין בגליון המהארש"א יו"ד סי' קל"ז ס"ו שהביא דברי הכו"פ הנ"ל והעלה ג"כ דבתרי דרבנן אמרינן דעכו"ם נאמן במסל"ת וא"כ לשיטת הפוסקים דבכור בזמה"ז ובפרט בחוץ לארץ הוא רק מדרבנן, עיין בפ"ת שי"ג סק"א ובחינוך כתב דבא"י נוהג מה"ת ובחו"ל רק מדרבנן, ורק בהגהות המרדכי סוף חולין פ"ב סי' תשמ"ד דבזמה"ז דאינו ראוי להקריב הוי רק מדרבנן, ועיין בהגהות יד שאול סי' ש"ו דגם הרמב"ם ס"ל דבחו"ל אינו נוהג והא דאסור לאחר הטלת מום אם הטיל מעצמו הוא ג"כ רק קנס דרבנן וא"כ הוי תרי דרבנן ובתרי דרבנן עכו"ם נאמן אף באיתחזק איסורא, אמנם באמת אין לצרף כלל שיטות הללו דבכור בחו"ל הוא רק דרבנן כמו שהאריך בזה בשד"ח כללים מערכת ב' אות ס"ו ובחלק אספ"ד בפתיחה למערכת בהמה טהורה, דאין לצרפו כלל כי כן הוא הלכה דגם בחו"ל ובזה"ז הוא מה"ת, ובחת"ס שט"ו כתב שחלילה להעלות על הדעת להקל בבכור בחו"ל עיי"ש, וכ"פ כ"ק חמו"ז מרן ז"ל בדברי חיים סי' ז':
חוץ מזה נראה דבנידן דידן אינו דומה כלל להכו"פ דהכא קנסו חכמים למי שהטיל מעצמו המום דלא יהי' מותר וישאר עליו עכ"פ איסר דרבנן, ולשיטות דגם מקודם הי' אסור מדרבנן קנסו אותו כדי שלא יהי' חוטא נשכר, שגם אחרי הטלת המום הוי עליו איסור כבראשונה, א"כ לא מקרי תרי דרבנן ול"ד להתם דדם שבשלו הוא רק דרבנן, וכל האיסור אחרי הביטול הוא רק דרבנן וכמובן:
ה) ונראה לדון בנ"ד עפי"ד הפנ"י במס' קידושין דף ס"ג ד"ה אמר ר' נחמן וכ"כ בקו"א על מס' קידושין סי פ"ט, שהעלה דבר חדש דהא דלא מהימן ע"א נגד חזקה, היינו דוקא שבלא דברי העד הוי חזקה גמורה ולא איתרע כלל, ובכה"ג דלולא דברי העד הוי בחזקה גמורה כיון דלא איתרע כלל והוי עדיף גם מרובא, לכן לא מהני ע"א משא"כ היכא שיש מקום ספק בלא דברי העד דאיתרע החזקה שפיר סמכינן אעד וה"ה לגבי הרוב כיון דאיכא מיהא מיעוטא המסייע לדברי העד ואינו אלא כמברר המיעוט מתוך דברי הרוב ע"ש מה שכתב בזה, והחזיק אחריו הנובי"ק אה"ע סי' ל"א ד"ה והנה הראי' שהביא דברי הפנ"י להלכה וע"כ העלה דבנפל הגל על האדם דתיכף כשנפל הגל איתרע לי' החזקה שהרי מיד כשנפל נולד לנו הספק שמא מת בגל, וכמ"ש התוס' בריש נדה ובחולין י"א דבסוטה כגון שקינה לה ונסתרה איתרע לה החזקת טהרה ולא מקרי חזקה וה"ה כאן וכפל דבריו בד"ה אמנם שכתב דבאשה שיצא הקול שמת או נהרג בעלה של זו האשה כבר איתרע החזקת א"א מאותה שעה ואילך ע"ש בדבריו היקרים:
ומעתה מובן דכמו בע"א נגד איסור תורה ואתחזק איסורא אמרינן דאם נפל ספק בהענין בלתי העד אמרינן דהעד נאמן כמו כן בעכו"ם מסל"ת באתחזק איסורא באיסור דרבנן דאינו נאמן מ"מ היכא דבלא דברי העכו"ם הי' ג"כ ספק והוי איתרע החזקה ושפיר מהימן העכו"ם בכה"ג וא"כ בשלמא בכלים האסורים בסי' קל"ז וכן בסי' ס"ט בעכו"ם שהעיד שהודח הבשר א"כ הרי בלא הגדת העד לא הי' לנו שום ספק על הכלים דהא ידוע לנו שהמה אסורים וכן לא הי' לנו שום ספק שהודחה העכו"ם לכן הוי שפיר אתחזיק איסורא ושפיר פריך הש"ס דאינו נאמן במסל"ת אבל בנ"ד הגם דמקרי חזקה כמ"ש הר"ש מ"ג מעת שנפל בו המום הוי ספק עצום אם להתירו או לא דלא ידעינן אם מעצמו נשברה או בהגרמת כהן אבל עכ"פ בבא דברי העד איתרע לן החזקה והעכו"ם הוא רק מברר לנו הספק מי הטיל המום בכה"ג י"ל דגם עכו"ם נאמן אף נגד החזקה:
ט) ועוד נראה לדון דהר"ש לא קאמר רק לענין לראות אי הוי מום או לא א"כ כ"ז שלא נודע שיש בו מום קבוע עודנה בחזקת איסור עומדת אבל בנ"ד דכבר יש בו מום ומותר לשחוט הבכור ורק שאנו חוששין שמא הכהן הטיל בו המום ויהי' אסור לו מטעם קנס ועכ"פ איסור הראשון כבר הלך לו והראי' דלבניו נא קנסו ופנים חדשות בא לכאן איסור מכח קנס א"כ אין זה האיסור שהי' מקודם ולא שייך הכא להחזיק מכח איסור הראשון ורק דיש לחוש לשיטת המהרי"ט ורש"י במס' חולין דס"פ דמחזקינן מאיסור לאיסור א"כ י"כ דגם הכא מחזקינן מאיסור בכור לאיסור שקנסו גם זה אינו לפימ"ש בגדולי אחרונים דאף לפי שיטות הפוסקים דמחזקים מאיסור לאיסור הוא רק מאיסור תורה לאיסור תורה אבל מאיסור תורה לאיסור דרבנן אין מחזקינן מאיסור לאיסור, עיין בחקר הלכה א"כ שוב בנ"ד שפיר ליכא חזקת איסור כלל דהא קודם הטלת המום הוי איסור תורה משום בכור כמ"ש לעיל ואחר הטלת המום ליכא רק איסור דרבנן מצד קנס לכן אין מחזקינן מאיסור לאיסור ולא הוי אתחזק איסורא כלל, ושפיר שייך להאמין לעכו"ם במסל"ת וז"ב:
י) וראיתי בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' שט"ז שדן ג"כ אי עכו"ם נאמן במסל"ת לענין הטלת מום וכתב דל"ה חזקת איסור שהרי המום לפנינו ונהי דהבכור הי' בחזקת איסור נגד זה הי' בחזקת היתר שאם יפול בו מום יהי' מותר ועכשיו שאנו רואים בו מום אלא דמספקא לן אי נעשה ממילא או בידים וע"ז לא אתחזיק איסורא, וע"כ עכו"ם נאמן במסל"ת עכ"ד, ודבריו תמוהים מדברי רשב"א הנודעים בשער בת רבים במס' יבמות (כ"א בהא דקאמר אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת והקשה הרשב"א דנימא מחזקינן מאיסור לאיסור כמו דמחזקינן מאינו זבוח לנבילה ולטריפה, ותי' דבשכמל בבהמה כל שלא מתה או שמתה מאלי' או שלא נשחטו כהלכתא אסורה רק אם תחדש בה ענין המכשירו ולכן אם באתה לומר דנעשה בה מעשה המכשירו עליך הראי' משא"כ בהך דאשה שמתחילה הוי צרת ערוה ואלו מת בעלה ממילא הותרה לשוק, וכיון דמת וקברו מוכיח עליו לכן כשאתה בא לאסרה ולומר דנעשה בה מעשה האסרה עליך הראי' עכ"ד, ותוכן כוונתו מבואר באחרונים דבהך דאשה שהי' לה חזקת היתר לשוק לכשימות בעלה לכן כשמת ונולד לנו ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא מחזקינן מאיסור לאיסור כיון שעכ"פ יצא מחזקת אשת איש אחרי שכבר מת ואדרבה מוקמינן על חזקת היתר לשוק לכשימות בעלה משא"כ בבהמה אף דגם לה הי' חזקת היתר לכשתשחט מ"מ כל שלא נשחטה כראוי אסורה, וכיון שאתה צריך לחדש בה דבר המכשירה וא"כ כשנולד לנו ספק בשחיטה אם הי' כשירה, לא שייך לאוקמי אחזקת היתר כיון שהחזקת היתר הי' כשתשחט כראוי וכתיקונה, ועתה נולד הספק בשחיטה עצמו אם נשחטה כתיקונה א"כ שחיטה זו מעולם לא הי' מתיר, לכן שפיר מחזקינן מאיסור לאיסור, ועיין בשו"ת רע"א סי' קס"ז שכתב לפי"ז, דספק ניקב הושט כ"ה ספק בשחיטה דבשלמא ספק שהה או ספק דרס יש ספק אם נעשה כלל השתנות, דהחזקה היתה אם יעשה השחיטה כתיקונה תהי' מותרת, וזהו בעצמו בספק אם עשה שחיטה כהוגן וכתיקונה, אבל בישב לה קוץ בושט וספק אם ניקב הושט, הרי דהשחיטה הי' כתיקונה והחזקה הי' מורה דאם יעשה כן תהי' מותרת, והרי נעשה כן בפנינו.
אלא דבאתה לומר דנתחדש לנו לחוש לנקיבת הקוץ שגורם שלא תתיר השחיטה, זה הוי כמו חזקת היתר ליבום ועיין בחו"ד ק"ו ובחת"ס כ"ד בזה, וא"כ ה"ה הכא הרי מתחילה היתה בחזקת איסור, רק הי' לה חזקת היתר אם יהי' בו מום כתיקונה, היינו שלא בהגרמת הישראל, וא"כ אם אנו דנין כעת אם נעשה ע"י הישראל או נעשה ע"י העכו"ם. א"כ הרי זה הספק במעשה המתיר, והרי זה דומה להא דהרשב"א, דבכה"ג מחזקינן בבהמה מאיסור אינו זבוח לנבילה, וה"ה הכא שייך מחזיקין מאיסור לאיסור, אם לא כמ"ש דאין מחזיקין מאיסור תורה לאיסור דרבנן וז"ב, ובאמת ראייתו שכתב נהתנח"י בת"ח כלל ל"ב. המעיין בפרמ"ג בסי' ס"ט במשבצות ס"ק כ"ד שהביא דברי המנח"י, יראה דאין ראי' משם, דשם הכוונה כיון דהי' עומד הדם מהחתיכה לצאת ע"י מליחה ובאמת עכשיו אנו מולחין וא"כ לזה שאנו מוחזקין הרי עשינו והי' צריך להיות מותר רק שנולד בנו ספק מכח המליגה ע"כ ל"ה חזקת איסור הקדים, משא"כ הכא הכי הוי חזקה מעלי' ורק הי' לה חזקת היתר אם יהי' בו מום כתיקונה וכיון שנולד הספק אם המום כתיקונה א"כ עדיין לא יצאה מחזקתו הראשונה שהיתה אסורה, וז"ב למעיין שם:
י"א) והנה בשו"ת רע"א בסי' כ"ז בש"ה, מסתפק באיסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת אי נאמן עכו"ם במסל"ת, וכתב דתלי בזה, דלשיטת התה"ד בסי' ע"ט דנכרי שהביא ביצים ביו"ט ומסל"ת שנולד בחול דנאמן כיון דהוי דרבנן. אבל ביו"ט אחר השבת דהוא מה"ת אינו נאמן, אע"ג דמה"ת שרי דאזלינן בתר רוב ביצים שנולדו מכבר, אלא מדרבנן אסור משום דשיל"מ עכצ"ל דכיון שיש לו עיקר מה"ת אינו נאמן, משא"כ לפימ"ש המג"א תקי"ז בשם רש"ל להקל במסל"ת, במביא ביצים ביו"ט אחר השבת כיון דמה"ת מותר מכח הרוב, א"כ מוכח דגם ביש לו עיקר מה"ת נאמן במסל"ת עיי"ש, ועיין בעקרי הד"ט סי' כ"ב אות כ"ז בשם מהרי"ו בתשובה קל"א, דאפי' ביו"ט אחר שבת נאמן העכו"ם במסל"ת שנולדו מאתמול עיי"ש, וא"כ גם הכא אף דיש לו עיקר מה"ת נאמן במסל"ת:
י"ב) אמנם יש לעורר בעיקר העדות שאמר הישראל שאמר לו העכו"ם במסל"ת, שבאם יביאו בהמות אחרים לשדהו יעשה כמו שעשה עם הבכור ששבר רגלו, דהא לפי המבואר במס' יבמות דף קכ"א וקכ"ב במעשה דעכו"ם אמר לישראל קטול אספסתא ושדי לחיותא בשבתא, ואי לא קטלינא לך כדקטלינא לפלוני בר ישראל, דאמרי לי' בשול לי קדירה בשבתא ולא בשל וקטילתי', ופשטוה לי' לאיסורא דלא הוי מסל"ת דאמרינן דנתכוון לאיים את זה, וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מה' גירושין הי"ב, דישראל ששמע מעכו"ם המסלפ"ת מעיד וכו', אבל אם הי' שם אמתלא בשיחות העכו"ם שמא לא נתכוין אלא לדבר אחר, כמו שאמר לאחד עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי לפלוני אין זה מסל"ת, שכוונתו להטיל אימה ע"ז עכ"ל, וכן מבואר דין זה בש"ע אה"ע סי' י"ז סעי' י"ד עיי"ש, ועיין בחת"ס יו"ד סי' ס"ד וסי' ש"ח שכתב דלא נקרא מסלפ"ת בבכור, אלא באופן המועיל לעדות אשה עיי"ש, א"כ הכא שאמר שאם יבואו בהמות אחרים על שדהו יעשה כמו שעשה להבכור הזה לשבר רגליו, א"כ י"ל דל"ה מסלפ"ת דשמא רצה להטיל אימה שלא יבואו עוד על שדהו לעשות לו הזיקות. ואחרי שראה שכבר נשבר הרגל של הבכור עלה בדעתו לומר כן, כדי להפחידם שלא יבואו יותר לשדהו, וא"כ ל"ה מסלפ"ת:
י"ג) אמנם י"ל דלא דמי דשם אומר העכו"ם שאם לא תעשה לי דבר זה אקטול אותך כמו שעשיתי לפלוני, ואנחנו לא ידענו אם אותו האיש חי או לא, ורק עתה שמענו מפיו של עכו"ם שהוא הרגו, אם כן אמרינן דמאמירה הלז אין עוד בירור להוציאו מחזקת חי' כיון דאפשר שאמר כן כדי לאיים עליהם, משא"כ בנ"ד דעכ"פ אנחנו ראינו שנשבר רגל הבכור, רק שאנו חושדין שמא גרם לזה הישראל א"כ אמאי נימא דמשום אימה כל דבריו שקר כיון דעכ"פ אנו רואין שנשבר רגלו, לכן יש לסמוך על אמירתו אפי' בכה"ג והבן ועוד יש סברא לחלק דשם העכו"ם מבקש דבר שאין מגיע לו ולמה יתנו לו בחנם, התחכם להטיל אימה דאין לו עצה לבקש בטוב, לכן הוא מטיל אימה שהרג לפלוני ואם לא יתנו לו יהרג אותו אבל במקום שהצדק עמו מה לו לערב דבריו עם דבר אחר, הלא הכא הוא יסור להזהיר בפומבי' שלא יבואו שום בהמות אחרים על שדהו כי עושים לו הזיקות, והרי יש לו טענה צודקת, ואם כן לאיזה תכלית גיזם לומר שהוא עשה המום הזה להבכור, וע"כ דהוא מסלפ"ת כן יש לצדד לכאורה:
יד) ועוד יש לומר לפימ"ש גדולי הפוסקים, בתה"ד רל"ט והרשד"ם נ"ג הובא בק"ע אות שמ"א ובהרא"ם ח"א ובהעזרת נשים דבמוכח קצת לא חיישינן רק במוכח טובא ואמתלא גמורה אז כ"ה מסלפ"ת, ובפ"ת, ס"ק ס"ד הביא בשם מהר"ם דלא חיישינן באמתלא סתם אלא היכא דמוכחא מילתא טובא, וכן משמע דעת הטור ושו"ע עיי"ש, וא"כ בנ"ד ליכא שום הוכחה טובא ואמתלא שאמר העכו"ם להטיל אימה, ולא שהי' כן באמת, דאדרבה הא באמת הוי הכא אומדנא דמוכח שעשה זאת העכו"ם, יען שראו הרבה אנשים בתמידות שזרק עצים ואבנים גדולים שהי' ראוי בהם לשבר הרגל, וזאת יודעין ג"כ שבאמת עשה כו הזיקות כאשר אמר העד, א"כ הרי הוי אומדנא גדולה שהעכו"ם עשה זאת ולא הישראל, [בפרט שהרגל נשבר במקום שעושה אותו טריפה, ואם הי' ע"י הגרונת ישראל הא הי' יכול לעשות במקום שאין עושה טריפה א"כ יש רגלים לדבר דהעכו"ם עשה זאת ולא הישראל, לכן מקרי שפיר מסלפ"ת] ובפרט דבאמת מבואר בנובי"ק אה"ע סו"ס ל"א הובא ג"כ בפ"ת סי' פ"ט ס"ק י"ז דעכו"ם נאמן בדרבנן במקום שיש רגלים לדבר אפי' בלא מסל"ת, א"כ לכאורה הי' ראוי בנ"ד להאמין את העכו"ם בלא מסיח לפי תומו אכן בנודע ביהודא תניינא אה"ע סי' י"ז כתב דלמעשה אין לסמוך ע"ז, ובחת"ס ח"א סי' מ"ו באה"ע כתב שיפה עשה הנוב"י שגזר שלא יסמכו על עכו"ם בלא מסלפ"ת במקום שיש רגלים לדבר ומה שהביא הפ"ת דברי הנוב"י במהדו"ק הנ"ל להלכה כבר צווחי עליו בבי מדרשא שהעתיק דברי הנוב"י ולא הביא דבריו בשלימות שאין לסמוך על זה למעשה ועיין בדרכי תשובה ז"ל ס"ט ס"ק קע"ד מ"ש בזה, עכ"פ יש בנ"ד רגלים לדבר שהעכו"ם עשה המום וא"כ שפיר יש להאמינו ע"י מסלפ"ת, אף שאמר שיעשה כן לבהמות אחירות, מ"מ אינו מוכח מזה דאמר זאת להטיל אימה כיון דהרשות בידו לעכב מלעשות לו היזק, ואדרבה הלא יש רגלים לדבר שהעכו"ם עשה המום כיון דהרבה פעמים חזי דזרק עצים ואבנים, א"כ די לחשוב את המסלפ"ת של עכו"ם כמסלפ"ת מעלי' להאמין להעכו"ם וזה ברור בס"ד, הן אמת דהחת"ס יו"ד קי"ב כתב בפשיטות דבאיסור דרבנן באתחזיק איסורא דאינו נאמן במסלפ"ת אז אף אם יש אומנדא המסייע להמסלפ"ת לא מהני א"כ גם הכא אינו מועיל האומדנא, אמנם כבר נודעים דברי החות יאיר סי' ל"ז שכתב מפורש להיפך דאם יש אומדנא להמסלפ"ת מהני לכו"ע באיסור דברבנן ואתחזיק איסורא עיי"ש: טו) עוד נראה לדון עפי"ד הר"ש פ"ב דמקואות מ"ב הנודעים דהיכי שהי' מתחילה טומאה מה"ת ונסתלק האיסר תורה ונשאר ספק איסר דרבנן לא שייך לומר דנוקמי אחזקתו כיון דכבר נשתנה החזקה מכמות שהי', שהי' עליו איסור תורה, ובישיע"ק סי' כ"א ס"ק י"א האריך בהסבר שיטתו דבשלמא כשהי' רק טמא מדרבנן וספק אם טבל במקוה המטהרת, אנו מעמידין אותו על חזקתו כמו שהי' קודם שטבל לכן הוא עוד טמא מדרבנן, אבל בנטמא טומאה דאורייתא ואח"כ נתהוה ספק אם נכנס למקוה שיש בה פסול דרבנן כגון ספק מים שאובים דמה"ת עלתה לו טבילה רק מדרבנן אסור בשאובין מ"מ אף א"נ דטבל במים שאובים מ"מ כבר יצא מכלל טומאה דאורייתא דהוא מה"ת כבר טהור, לכן לא שייך לומר העמידו על חזקתו הקודם כיון דא"א לנו לעמוד אותו על חזקתו הראשונה לכן טהור לגמרי, עיי"ש שהקשה מש"ס חולין (דף י') דאמרינן בהך דטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אעפ"י שנתעסק באותו מין כל היום כלו לא עלתה לו טבילה, משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל, ושם הי' הטמא שנטמא מה"ת וא"כ אפי' א"נ שהי' עליו דבר חוצץ קודם הטבילה הרי מיעוט המקפיד איני אלא מדרבנן, וכבר יצא מכלל טומאה מה"ת ואינו בחזקה הראשונה ואפ"ה אמרינן העמידו אחזקתו עיי"ש מה שתירץ, ובדע"ת שחיטה בפתיחה אות כ"ב תירץ ג"כ לנכון קו' הישיע"ק: ט"ז) ובפשיטות אמרתי לתרץ, דהגמרא משני העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל, ופריך נימא נמי העמד בהמה על חזקתו ואימר לא נשחטה, ומשני הרי שחוטה לפנינו וכו', ולבסוף מסיק הש"ס סכין איתרע בהמה לא איתרע, וכתבו בתוס' דבסכין יש ס"ס, שמא השתא נפגמה ושמא לא שחט כנגד הפגימה, וכאן אינו אלא ספק אחד אי הי' החציצה עליו בעת הטבילה או לא, ותמהו כולם הא באיסר דרבנן סגי ספק אחד כמו באיסר תורה ס"ס, ולא יתכן שיה' ספק אי הי' החציצה ברוב הגוף ולא ידע, אלא וודאי לא הי' החציצה רק במיעוט המקפיד, א"כ ל"ה אלא מדרבנן א"כ חזר הקושיא מ"ש מקוה מבהמה, דבמקוה יועיל מספק אחד כמו בבהמה בס"ס ותי' הישיע"ק סי' קצ"ח דמזה יצא לרש"י שיטתו במס' עירובין דף ד' ע"ב, דס"ל דהא דמיעוט המקפיד אינו אסור רק מדרבנן, הוא דוקא בשערו אבל בגוף אף מיעוט המקפיד חוצץ מה"ת, ותוס' חלקו ע"ז עיי"ש, ועיין בב"י סי' קצ"ח בזה א"כ שפיר משכח"ל דהי' המיעוט המקפיד על הגוף וזה הוי איסורא דאורייתא ע"כ בספק אחד אסור, ושפיר משני הש"ס דהעמד טמא על חזקתו דליכא רק ספק אחד ובבהמה יש ב' ספיקות ע"כ, ולפי"ז שפיר מתורץ קו' הישיע"ק הנ"ל על הר"ש, די"ל דס"ל להר"ש כשיטת רש"י הנ"ל דבגוף חוצץ מה"ת אף במיעוט המקפיד, וכיון דהא ע"כ מיירי שהי' החציצה על הגוף דאל"כ סגי בספק אחד, א"כ שפיר קאמר הש"ס העמד על חזקתו דלא אזלא החזקה אף מה"ת, דכמו שהי' קודם הטבילה טמא מה"ת כ"כ י"ל אחר הטבילה אם הי' מיעוט החוצץ על הגוף ושייך שפיר להעמיד על חזקתו, ומתורץ קו' הישיע"ק בפשיטות והארכתי בדברי הר"ש הרבה ואכמ"ל, ועיין בשו"מ מהד"ק סי' כ"ד שמצרף דברי הר"ש להקל לענין ספק שינוי בשם האב:
דכיון דיצא עכ"פ מהית מחזקתו אמרינן ספק דרבנן לקולא עיי"ש, ובשו"ת בית יצחק חאה"ע ח"ב סי' כ' אות ט' ובסי' כ"ד אות י"ג י"ד האריך בזה, (ועיין לעיל בדברינו בסי' כ"א אות ב') א"כ בנ"ד שקודם שנפל המום הי' להבכור איסר מדאורייתא, ואח"כ כשנפל המום יה' איך שיה' אפי' אם הכהן עשה המום, מ"מ כבר אזל האיסר תורה ונשאר רק איסר דרבנן מטעם קנס, א"כ עכ"פ אי אפשר לומר שיהי' בחזקת איסר כמקדם, דהא מקודם הי' איסר תורה וכעת הוא רק איסר דרבנן, א"כ ל"ש להעמידו על חזקתו הקודם, לכן לא הוי חזקה כלל ושפיר נאמן העכו"ם מסלפ"ת, כיון דל"ה רק איסר דרבנן ולא חזקת איסר דרבנן, ול"ד להיכא דנתחזיק באיסור דרבנן עכ"פ שפיר אינו נאמן משא"כ בנ"ד, [ולפימ"ש הישיע"ק לתרץ מחולין ע"ש יש לחלק גם הכא בזה]:
ז) ויש עוד לצדד עפי"ד המבי"ט ח"ב סי' מ"ט הובא בפ"ת אה"ע סי' י"ז ס"ק ס"ד, דבמקום שגם בלא עדות העכו"ם יש לנו עדות שיצאתת מחזקתה חזקת איסור מה"ת, ולא רביע עלי' כי אם איסר דרבנן בזה נאמן העכו"ם אף בלי מסלפ"ת, והוא דבר חדש, והפמ"א כתב שאף שאין דבריו מוכרחים מ"מ יש סמך לדבריו ע"ש ובשו"מ מהדו"ג ח"א סי' קל"ד וביד שאול הנקרא יוסף דעת על יו"ד סי' וס"ט ס"ו הביא דברי המבי"ט באריכות ע"ש היטב שהאריך בשיטתו, וא"כ גם בנ"ד דומה להמבי"ט ויש לצרף שיטתו דאף א"נ דלא מקרי מסלפ"ת נאמן, ובלא"ה גוף דברי הש"ך הנ"ל דבאתחזיק איסורא באיסר דרבנן אין עכו"ם נאמן אפי' במסל"ת, האריכו הפוסקים וחולקים עליו דנאמן במסלפ"ת אף באתחזיק איסורא, כמפורש במג"א סי' תקי"ג ס"ק י"ב דבכל מילי דרבנן עכו"ם נאמן:
י"ח) ובאמת יש להקשות על הש"ך הנ"ל דבאתחזיק איסורא בדרבנן אין עכו"ם נאמן במסל"ת, מהא דקאמר במס' ב"ק דף קי"ד ע"ב, דפריך על הא דקאמר דקטן נאמן במסל"ת בדרבנן, מהא דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד שהי' מסיח לפי תומו ואומר זכרוני כשאני תינוק ומורכבני על כתיפו של אבא, והוציאנו מבית הספר והפשטיני את כתנתי והטבילוני לאכול תרומה לערב, והעלה רבי לכהונה ע"ש, ומשני דמיירי בתרומה דרבנן עייש"ה, והרי לפימ"ש בש"ש ש"ו פט"ז שכתב לתרץ דברי הרמב"ם בפ"כ מאי"ב, דאין ע"א נאמן להאכיל בתרומה אלא בתרומה דרבנן ולא בתרומה דאורייתא, ותמה עלי' הר"ן ח"ב דכתובות אמאי לא יה' נאמן ואף בדאורייתא, הא קיימ"ל ע"א נאמן באיסורין, ותירץ הש"ש עפימ"ש במס' יבמות ס"ו, גבי בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדי' בתרומה, מפני חלקו של עובר, ואמרינן בגמרא משום דס"ל עובר במעי זרה זר הוא, ופסקינן כן להלכה, ועיין תוס' חולין י"א ד"ה לר"מ, דאמרינן העמד ולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהי' חולין במעי אמו עיי"ש, וא"כ לפי"ד ביבמות פ"ח, דע"א אינו נאמן באתחזיק איסורא, וכיון דחזקת זרות דבמעי אמו ודאי זר הי' מוקי בחזקתו דעדיין הוא זר, ואין ע"א נאמן במקום חזקה עכ"ד, וא"כ איך קאמר שם דקטן נאמן מסל"ת מכח דהוי תרומה דרבנן, הא איכא כנגדו חזקה, ולהש"ך נגד חזקה אין נאמן מסיח לפי תומו אפי' בדרבנן וצ"ע לכאורה, אם לא שנחלק דאף להש"ך דעכו"ם אינו נאמן במסל"ת באתחזיק איסורא, אעפ"כ קטן ואשה נאמנים ובלא"ה מוכרחין לחלק להפוסקים דעכו"ם אינו נאמן אפי' בלא אתחזק איסורא, והא מפורש שם בב"ק דקטן ואשה נאמנים במסלפ"ת, ועיין פר"ח סי' ס"ט ובברכי יוסף אה"ע סי' ז' ס"ה באריכות, וכמו כן יש לחלק דאף דעכו"ם אינו נאמן באתחזיק איסורא אפי' בדרבנן, מ"מ אשה וקטן נאמנים, ויש להאריך בזה ואכמ"ל, ועיין במהר"ם שיק הנ"ל שכתב דנראה עיקר כוונת הרמ"א, דאף באתחזיק איסורא עכו"ם נאמן במסל"ת עיי"ש ובפרט בנ"ד כבר כתבתי דגם להשיך העכו"ם נאמן במסל"ת, ועיין במהר"ם שיק שחושש שמא עשה הכהן קניניא עם העכו"ם שיטיל המום, וצריכין לחקור ע"ז, ובסי' שי"ז כתב להשבועה להכהן אם לא הי' גורם להטלת המום עיי"ש, ובנ"ד א"צ לכל זה כיון שהכל יודעים שהעכו"ם הי' זורק תמיד אבנים ועצים, ומחמת כעס עשה זאת, בוודאי לא עשה עמו קנוניא, ובלא"ה הרי מבואר בדעת קדושים על יו"ד סי' שי"ד ס"א, שכתב בהא דכהנים חשודים להטיל מום בבכור, זה דוקא שהמה יעשה בעצמם אבל לחשוד לכהן שיאמר לעכו"ם שיטיל מום, אין חשודין כל כך, חדא דיש עוד ספק דמי יימר שנזדקק לו עכו"ם, וב' דבאמת ע"י גוי אין איסר מה"ת, ואם כי חז"ל קנסו גם בגרם ע"י עכו"ם, מ"מ לגבי חשד אולי קיל יותר עש"ה וא"כ בנ"ד דאיכא ע"א שהעכו"ם עשה המום, אין לחשוד את הישראל שהי' הגורם, אחרי שיעיד בבי"ד שלא הי' הגורם, וגם אין לספק אם העכו"ם יודע שיש חילוק בין שנעשה המום מעצמו או לא כנודע פלוגתת הטו"ז והש"ך בסי' ס"ט והב"ח והפרישה דהא העכו"ם עשה בכעס ושפיר הוי מסלפ"ת מעלי': י"ט) ובני הרב הה"ג מו"ה צבי שליט"א העיר אותי, דאולי הי' הדבר מפורסים כל כך שראו הרבה מישראלים שהעכו"ם זרק תמיד אבנים ועצים על הבכור, ועתה כשנתגלה שנשבר ומה גם שיש ע"א ששמע מהעכו"ם במסלפ"ת יש לומר דזה בעצמו חשיב כשני עדים, וכמו שמפורש בירושלמי כתובות פ"ב ה"י לענין עבדים אם נאמנים להעיד שמתוך עדותן נוציא אח"כ ממון, וקאמר שם עובדא דהכל הי' יודעין שעד שדה ראובן תחום שבת, ובאי ואמרו עד כאן היינו באין בשבת, ונמצאת השדה של שמעון, [היינו שעכשיו היתה עומדת ביד שמעון מגביל השייך לראובן ע"פ עדותן] זה שיוציא מפי עדותן משמעון ומחזירתה לראובן [שהרי ידיעה דזה שבתוך התחום הוא של ראובן] עכ"ד הירושלמי, ומסתמא שמה הי' ידיעה רק לבני העיר ולא לכל העולם, ונראה היפך משיטת קדוש ל' הנה"מ ז"ל בחו"מ ר"ס ק"מ דהא דאיתא שם דאם יש קול שהקרקע הוא של ראובן הוי כעדים, וכתב בנה"מ דהיינו שהוחזק בכל העולם שהוא של ראובן. אבל קלא בעלמא לא מהני, ובספר אמרי יושר ח"א סי' תמה ג"כ עליו מהרא"ש, דמבואר שם שהי' פירסום בעיר היינו שהי' קול ברור שיצא מגדר החזקה לקול כמ"ש הרדב"ז לחלק בין קול לחזקה עיי"ש, וא"כ בנ"ד באם הי' זה קול מפורסם שהעכו"ם זורק כסדר אבנים ועצים על הבהמות שבאים על שדהו, וראו ג"כ שזרק גם על הבכור הלז, יש לומר דבכה"ג הוי כעדים גמורים, ובפרט דמועיל הגדת הע"א אף נגד החזקה עכ"ד בני שיחי', מכל הנ"ל כראה ברור בס"ד, דיש להתיר ע"פ ג' בה"כ לשחוט' את הבכור כנלפענ"ד בעזהי"ת:
ובזה הנני ידידוש"ת באהבה ה"ק דוד דוב מייזליש: