שות בנין דוד· רבי דוד דוב מייזליש
סימן ח
ב"ה אוהעל יע"א:
לרב גדול אחד נ"י:
אחדש"ת יקרתו הגיענו בדבר כהן שנשא אשה, מכפר שיש בה רוב עכו"ם, ואחרי שנה נפל תיגרא ביניהם ונתפרדו זה מזה, ואינם דרים ביחד זה כמה שנים, ועתה בא הבעל בטענה, שאחרי בעילת מצוה לא מצא דם בתולים, ואמר לאשתו שיהי' שאלה אם אינה אסורה עליו, וגערה בו שישתק ואם לאו תנקם ממנו, והי' ירא לנפשו לכן הי' דר עמה שנה תמימה והאשה מכחשת כל הענין ואומרת בתולה הייתי ורצון כת"ה לשמוע חוו"ד להלכה ולמעשה: תשובה:
א) הנה מקור הדברים במס' כתובות (ט' ע"א) אמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאסרה עליו ופריך הא הוי ס"ס ומשני באשת כהן וכו' עיי"ש ופסקינן כן בשו"ע אה"ע (סי' ס"ח ס"ז) דכהן שטען פ"פ מצאתי או טענת דמים, נאמן לאסרה עליו, ואפילו בחור ואפי' בבוגרת ואפי' נתייחדה עמו קודם החופה יכול לטעון טענת דמים עיי"ש בב"ש סק"א והח"מ סעיף קטן ח' העלה דבזמן הזה שמקדשין בשעת החופה ומיד תוך שבעת ימי המשתה בועל בעילת מצוה, ואין הכלה מתייחדת עם שום אדם, ותמיד יש עמה שושבינן ונשים ובתולות, אינו מצוי שתזנה בתוך זה הזמן, ומסתמא כשלא נמצא לה בתולי תלינן במצוי שבוודאי זינתה קודם הקידושין, כשהיתה פנוי' וממילא לא נאסרה על בעלה כהן עכ"ד. וכן פסק הב"ש ס"ק י"ג עיי"ש. ומקור הסברא מפורש בהראשונים ובב"י אה"ע סי' ו' מדקדק מלשון הרמב"ם והטור שכתבו כהן שקידש אשה ולאחר זמן בא עלי' וטען שלא מצא בתולים נאסרה מספק, משמע דוקא אם בא עלי' לאחר זמן, אבל אם בעל וקידש מיד אפי' אשת כהן מותרת, דודאי לאו תחתיו נבעלה, והב"י הוסיף דה"ה אם בא עלי' לאחר זמן, ועדים מעידים שלא נפרד ממנה בכל אותו זמן בענין שאין ספק שנבעלה לאחר באותו זמן דאפי' היא אשת כהן מותרת עיי"ש: אמנם הבית מאיר כתב דדברי הח"מ נכונים במקום שיש תרי רובא להכשיר ואין לה שום קרוב הפוסלה בביאתו לכהונה, אבל בעיר שרובא עכו"ם או קרובים שוכנים בה דינה כמו באלמת המבואר בסי' ו' סי"ח דכיון שאינה יכולה לומר לכשר נבעלתי תצא מבעלה דחיישינן שמא נבעלה לפסול אם לא שיש תרי רובא להכשיר כמו כן הכא אף דבזה"ז הוי בירור שלא זינתה תחתיו, מ"מ איכא עוד ספק שמא נבעלה מפסול לכן בעינן תרי רובא להכשיר עכ"ד וכ"כ בדרישת ארי אה"ע סי' ס"ח (מרבו של מוח"ז הגה"ק בעהמח"ס ישמח משה ז"ל) עיי"ש, וממילא בנ"ד דלא אמרה לכשר נבעלתי רק אמרה בתולה הייתי והבעל מכחישה והמקום הוא רוב עכו"ם וליכא תרי רובא להכשיר א"כ הוא דומה לאלמת דאף בדיעבד תצא:
ולפענ"ד יש לדון בדברי הבי"מ לפי מה שהעלה קדוש זקיני מאוה"ג מליסא ז"ל בספרו בית יעקב על מס' כתובות דף ט' ד"ה ברש"י דהא דמפורש בשו"ע ס"ו סי"ז דכשאינה אומרת לכשר נבעלתי צריכים תרי רובא להכשיר אף דאיכא חזקה דאשה בודקת ומזנה כמ"ש התוס' כתובות י"ג ד"ה השבתני הוא משום דמעלה עשו ביוחסין. אבל היכא דכל האיסור הוא משום שואחד"א לא אמרינן מעלה עשו ביוחסין וכן מפורש בהפלאה בחידושיו דף ט' ד"ה ל"צ בהא דהוקשו בתוס' דלוקמא אחזקתה ותמהו כל המפורשים דהא הוי ס"ס לאיסורא, דאף דאינו תחתיו יש ספק שמא נבעלה לפסול, והעלה ג"כ דרק כשזינתה בעדים דאיכא איסור ברור צריכים תרי רובא, אבל בפ"פ דליכא איסורא אלא על הבעל לפי דבריו דשואחד"א לא שייך מעלה עשו ביוחסין עיי"ש, וכן מפורש יוצא בשו"ת חת"ס אה"ע סי' כ"ט דכיון דהאיסור הוא רק לגבי דידי' ולא לשאר כהנים ל"ש מעלה עשו ביוחסין ע"ש:
ובישיע"ק אה"ע ס"ח סק"ג כתב ג"כ דלא מבעי' לטעם הפוסקים דשואחד"א הוא מטעם נדר לאסור איסור על נפשו בוודאי ל"ש מעלה עשו ביוחסין, רק אף אי הטעם משום נאמנות, אבל עכ"פ אינו בירור הענין ורק דהאדם נאמן על עצמו א"כ ל"ש להחמיר משום מעלת יוחסין כיון דאצלינו אין הדבר מוכרח רק מכח דיבורו עיי"ש:
ומעתה לפי שיטות גדולי האחרונים דבזה"ז שלא נהגו בשושבינן ומשמוש לא הוי טענת דמים טענה מבוררת ואינה אסורה רק מטעם שואחד"א, וא"כ שוב לא שייך משום מעלה עשו ביוחסין ולא צריכים תרי רובא כיון דאיכא חזקה דבודקת ומזנה:
שוב ראיתי דלחשש של הבית מאיר חושש ג"כ בהפלאה סי' ס"ח דדברי הח"מ להתיר בזה"ז אשת כהן הוא רק באומרת לכשר נבעלתי, דאל"ה בעינן תרי רובא להכשיר כמו באלמת, ואח"ז כתב כמ"ש לעיל דלדידן דגם טענת דמים ל"ה טענה מבוררת ורק משום שואחד"א י"כ דלא שייך מעלה עשו ביוחסין. אך בעיר שרובא עכו"ם וליכא ברי דידה מסיים בצ"ע לדינא עיי"ש:
אמנם מצאתי בריטב"א במקומה ד"ה ל"צ שכתב ומיהו ספק תחתיו איכא אע"ג דכל שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה אע"ג שלא נבעלה תחתיו לההיא ליכא למיחש כיון דרובא כשרים אצלה עכ"ל הובא גם בשט"מ ד"ה באשת כהן עיי"ש הרי מפורש יוצא דלא בעינן תרי רובא להכשיר:
והגם דהפ"י תמה בזה על התוס' שהקשו דנוקמה אחזקה הלא עדיין איכא ספק שמא נבעלה לפסול וכתב דליכא למימר דאכתי הוי לן למשרי ברוב כשרין אצלה, דהא ליתא דבטענת פ"פ יש חשש שמא נבעלה בשדה ברוב פסולים אצלה דרובא דעלמא עכו"ם נינהו ועוד דילמא אזלה איהו לגבי הפסול דהו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ובפרט דמסתמא רוב פסולים אצלה: וכה ראיתי בחידושי רע"א שהעיר ג"כ על התוס' הנ"ל כקו' הפנ"י ומתחלה כתב לדחוק דמוכרחים לומר דמיירי בעיר שכולה ישראלים וכשרים לה וליכא לספוקי בנכרים ולשמא נבעלה בשדה לא חיישינן דאמרינן כאן נמצא כאן הי' אך לבסוף כתב דהוא דוחק גדול לאוקמי בכולה ישראלים ולכן העלה כיון דהאיסר הוא משום שואחד"א כ"ש מעלה עשו ביוחסין כמ"ש הפלאה והבית יעקב הנ"ל:
ודברי הריטב"א יש לפרש עפי"ד הבני אהובה פי"א ה"י מה"א שהעיר בהא דכתובות י"ד בהאי ארוס וארוסתו דרוב פסולים אצלה ומכשיר לר"ג מטעם חזקה דאוקי אשה בחזקת כשרה אף דבכל דוכתא אמרינן חזקה ורובא רובא עדיף וכתב דלר"ג רוב נשים בודקת ומזנה ואינם נבעלים לפסולים וא"כ מה חזית דאזלינן בתר רוב הנמצא דהמה רוב פסולים אזיל בתר רוב נשים דאינם מזנות רק עם הכשרים ולהך רובא מסייע חזקת כשרות עכ"ד. וא"כ י"ל דגם כונת הריטב"א כן הוא דרוב כשרים אצלה היינו דרוב נשים בודקת ואינם מזנות רק עם הכשרים ובצירף חזקת כשרות שלה הוא עדיף מהרוב פסולים ולא קשה קו' הפנ"י:
ב) עוד יש להעיר ע"ד הבית מאיר הנ"ל דלכאורה יש להעיר בהא דמבוא' בש"ע סי' ס"ו ס' י"ז בשם י"א דאם לא אמרה לכשר נבעלתי תצא לפי"ד השיטה מקובצת בדף נ' ד"ה נאמן לאסרה ובכמה דוכתא דזה דאמרינן משום מעלות יוחסין הוא דוקא בפנוי' אבל לא באשת כהן דמשום מעלות יוחסין לא פסלינן לי' אגברא עיי"ש, וא"כ הא זה דבעינן תרי רובא להכשיר ושתאמר לכשר נבעלתי אף דאיכא חזקת בודקת ומזנה הוא משום מעלה עשו ביוחסין וא"כ אמאי נימא דגם בדיעבד תצא לשיטת השמ"ק הנ"ל, ועכצ"ל דמשו"ה לא מהני החזקה בודקת ומזנה כיון שהיא מעוברת וניכר לעין כל שזינתה ונתגלה חרפתה ואנן לא ידעינן אי לכשר נבעלה או לפסול ואי נימא דלכשר נבעלה מדוע אינה אומרת בפירוש דברי לה דנבעלת לכשר ולכן איתרע החזקת בודקת ומזנה כיון דלא אמרה לכשר נבעלה ומשו"ה תצא אף בדיעבד דלאו מטעם מעלות יוחסין אתינן ואי קשה תינח במדברת אבל באלמת דאינה יכולה לדבר א"כ לא איתרע חזקת בודקת ומזנה במאי דלא אמרה לכשר נבעלתי כיון דאינה יכולה לדבר א"כ למה תצא בלא תרי רובא:
אכן הדבר נכון לפימ"ש הנובי"ק אהע"ז סס"י ז' הובא גם בפ"ת דבאלמת כיון דאינה רגילה כל כך עם בני אדם ואינה בקיאה באנשים לידע מי כשר ומי פסול לא שייך גבה בודקת ומזנה ועוד דהרי באנוסה ל"ש בודקת ומזנה אלא דאנוסה לא שכיח דאונסא קלא אית להו כמבואר בתוס' כתובת ט' ע"א והטעם דמסתמא צעקה ונשמע קול צעקתה למרחוק ומתוך כך יש לה קול ובאלמת שא"א לה לצעוק חיישינן לאונס ולא סמכינן אחזקת בודקת ומזנה עיי"ש בדבריו ולכן שפיר גם באלמת תצא דל"ש החזקה דבודקת ומזנה כלל:
וא"כ בנ"ד דאינה מעוברת ולא ניכר חרפתה רק הבעל טוען שלא מצא דם שפיר איכא חזקה דבודקת ומזנה ולא איתרע כלל והא דלא אמרה לכשר נבעלתי משום כסיפא ושוב אתינן רק מכח מעלות יוחסין וא"כ שפיר בדיעבד לא תצא כמ"ש השמ"ק הנ"ל:
וראיתי להנובי"ק אה"ע סי' ז' דמשמע מדבריו דהא דמהני הברי דלכשר נבעלתי משום דמסייע לה החזקה דבודקת ומזנה וכ"כ בשו"ת תפארת צבי בסי' ו' בדיני פסולי כהונה עיי"ש אכן כבר הבאתי דברי הפלאה והבית יעקב דמדינא אמרינן אשה בודקת ומזנה אפילו ברוב פסולים בלא ברי דידה ע"ש:
וכעת ראיתי בשו"ת בית יצחק אהע"ז סי' מ' שכתב ג"כ כעין סברתינו דכשהאשה טוענת ברי שהיא בתולה לא איתרע חזקת בודקת ומזנה דמשום כסיפא לא טענה דלכשר נבעלה לכן אפילו ברוב פסולים לא תצא ע"ש: ג) עוד יש להעיר לפענ"ד לפי המבואר בתוס' יבמות (ט"ז ע"ב) ד"ה קסבר דביאת עכו"ם מה"ת ביאת היתר הוא, רק מגזרת בי"ד של שם הוא ע"ש, וכ"כ הנמוק"י סנהדרין פב"ס ועי' בנובי"ת סי' ק"נ בד"ה ואם שנמשך אחרי דברי הנמוק"י הנ"ל ע"ש ועי' בכתובות (ב' ע"ב) בתוס' ד"ה ולידרש להו בשם הר"ת ז"ל דעל ביאת נכרי אין חייבים מיתה והתוס' הקשו מכמה דוכתא וכתב הפנ"י דהר"ת מודה דאיכא איסור דרבנן עכ"פ ע"ש וגם הפלאה העיר מהא דמשני הש"ס דמיירי בקיבל בה אבי' קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום א' ולפי שיטת הר"ת אכתי איכא ס"ס ספק אונס ס' רצון וספק שמא נבעלה לנכרי שאין ביאתו אוסרה על בעלה, ותירץ דאף לר"ת מדרבנן אסורה מגזרת בי"ד של שם ע"ש והגם דעל:
תירוצו קשה מהא דמבואר בזקיני הש"ך ז"ל סי' ס"ד סק"י ובסי' ק"י בדיני ס"ס אות ט"ז דאם יש ס"ס בדאורייתא וס"א בדרבנן אזלינן לקולא, דכיון דמה"ת מותר מטעם ס"ס ואע"ג דנשאר איסור דרבנן, מ"מ נגד איסור דרבנן סגי ספק אחד ואזלינן לקולא ע"ש וא"כ ה"ה הכא יש ס"ס כנגד האיסור תורה ס' אונס ס' רצון ואת"ל רצון שמא כבעלה לנכרי ואף דגם ביאת נכרי אסור מדרבנן מ"מ נגד איסור דרבנן סגי ס' אחד שמא באונס. וראיתי ברע"א ז"ל כתובות (ט' ע"א) שהעיר ג"כ בזה וכ' לתרץ דע"כ מיירי בכולם ישראלים דליכא ספק נכרי כלל ע"ש, ועי' ג"כ בשעה"מ ה' א"ב פט"ו ה"ד ד"ה האמנם שמפלפל בזה בביאת ככרי אם הוא מדרבנן מגזירת בי"ד של שם ע"ש:
ומעתה לפמש"כ השעה"מ שם ד"ה אך דביאה האסורה רק מדרבנן כגון ביאת עבד להרמב"ם ז"ל לא נעשית זונה למיפסל לכהונה רק מדרבנן ע"ש וא"כ ביאת נכרי דהוא רק מדרבנן ממילא לא נעשית זונה רק מדרבנן, וכבר נודע שיטת הרא"ה בבה"ב דלא אמרינן שאנחד"א אלא באיסור תורה ולא באיסור דרבנן, וכ"כ הפנ"י בסוגיא דפ"פ ע"ש, ועי' בשו"ת רע"א ז"ל סי' ק"י ובפרט להוציא אשה מבעלה בודאי לא אמרינן שאכחד"א באיסור דרבנן כמש"כ הפרמ"ג בסי' ק"י בשפ"ד סקס"ב ע"ש, שמפרש כן דברי הרא"ה ז"ל הנ"ל:
וא"כ לפי דעת הפלאה אהע"ז סי' ס"ח והרבה פוסקים דבזה"ז דלא נהוגין בשושבינן ומשמוש לא הוי טענת דמים, טענה מבוררת ואינה אסורה רק מצד דאמרינן שאנחד"א ע"ש וא"כ שוב ליכא חשש בנ"ד שמא זינתה עם עכו"ם כיון דלא תהי' רק זונה מדרבנן ואינו נאמן לאוסרה עליו מכח שאנחד"א דהא באיסור דרבנן כ"א שאנחד"א וממילא אפילו בליכא תרי רובא להכשיר מותרת לבעלה:
אמנם באמת כבר האריכו הפוסקים לסתור שיטות הנ"ל מש"ס ע"ז (כ"ו ע"ב) דקאמר אלא מדאורייתא עכו"ם הבא על בת ישראל וכו' ועיין בתוס' קידושין (ע"ה ע"ב) ד"ה ור"י דאיכא איסור עשה, עי' בישרש יעקב עמ"ס יבמות שהאריך בזה, ובמהרשד"ם ח"ב סי' קכ"ח, שהביא ראי' מיבמות (מ"ה ע"א) דממעט מקרא עכו"ם ועבד שאין להם אלמנות וגירושין ויליף דאם נבעלה לפסול פסלה, ומחללת כאלמנה לכה"ג. משמע דהוי מדאורייתא ע"ש: וגם בענין שאנחד"א באיסור דרבנן עי' בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' צ"ג ובארעא דרבנן אות תרכ"ג ובפ"ת אהע"ז סי' י"ג, במעוברת חבירו דאף דלא הוי רק איסור דרבנן אמרינן שאנחד"א ועי' בתשובה מאהבה סי' כ' ושו"מ, תנינא ח"א סי' ט"ו באריכות:
ד) ובשיטות הנ"ל דבאיסור דרבנן לא אמרינן שאנחד"א, ובפרט להוציא אשה מבעלה, אמרתי דבר מחודד לתרץ קו' התוס' כתובות (י' ע"א) בהא דהאומר פ"פ מצאתי נאמן להפסיד כתובתה, דחזקה דא"א טב"ס ומפסידה, והקשו בתוס' דבאשת ישראל דאיכא ס"ס ומותרת לו, ואין לו הפסד וליכא החזקה דאאטב"ס ומפסידה, אמאי יהי' נאמן להפסיד כתובתה ובשלמא למד"א כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות. ספיר איכא חזקה דאא"ט בסעודה ומפסידה, אבל למד"א דיש לה כתובה מנה ולא הוי מקח טעות, א"כ יש לו עוד ריוח מנה ואינו מפסיד הסעודה, ואמאי יהי' נאמן להפסיד כתובתה:
ונראה לפענ"ד ליישב דהנה השמ"ק והפנ"י מקשים, על הא דפריך הש"ס על ר"א דאמר, דהאומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו, והא איכא ס"ס, הרי קיימ"ל ס"ט ברה"י טמא אפילו איכא ספיקי טובא, כמבואר במשנה טהרות פ"ו כל שאתה יכול לרבות ספיקות וספק ספיקות ברה"י טמא וכו' והוא משום דילפינן לה מסוטה דעשה ס' כודאי, ולא מהני ס"ס ע"ש וא"כ מבואר דבס' סוטה לא מהני בה ס"ס, א"כ מאי פריך הש"ס הא הוי ס"ס, הרי גם בס"ס אסורה לבעלה, ועי' בפנ"י מה שכ' לתרץ ובמה שתמה עליו הרי"ם ז"ל באהע"ז סי' ס"ח סקי"ז:
ולפענ"ד יש לתרץ בפשיטות, לפי המבואר בקרי"ס להמבי"ט ז"ל הובא בפרמ"ג סי' ק"י בשפ"ד אות כ"ו מדיני ס"ס, דהא דס"ס ברה"י טמא הוא רק מדרבנן ע"ש, והנה רשי' מפרש דברי ר"א דנאמן לאסרה עליו מטעם דשאנחד"א, אבל להפסיד כתובתה אינו נאמן דלית לי' לר"א החזקה דאין אדם נוב"ס ומפסידה, כמבואר בהראשונים ועי' בבית יעקב לזקיני גאון יעקב ז"ל מש"כ בזה דבר נחמד וא"כ לפי שיטות הנ"ל דבאיסור דרבנן ל"א שאנחד"א, א"כ שפיר פריך הש"ס הא איכא ס"ס א"כ ליכא אלא איסור דרבנן ובאיסור דרבנן שוב לא אמרינן שאנחד"א ואמאי יהי' נאמן לאסרה עליו (ודבר זה רשום אצלי זה כמה שנים ואח"כ נדפס שו"ת בית יצחק על אהע"ז וראיתי בסי' מ' שהעיר בזה):
וממילא לפי"ז מתורץ קו' התוס' הנ"ל דבשאר נשים דאיכא ס"ס איך שייך החזקה דאאטב"ס ולהנ"ל הדבר נכון דלמד"א דאין אדם טב"ס ומפסידה הרי הבעל נאמן מצד נאמנות, ולא מצד שאנחד"א, א"כ אפילו בשאר נשים דאף דאיכא ס"ס מ"מ נאמן לאסרה עליו דלא מהני הס"ס, דהוי ס"ט ברה"י דס"ט אפילו בס"ס, דאין כומר כנ"ל דכיון דאינו נאמן לומר פ"פ ורק מצד שאכחד"א נאסרה עליו ובאיסור דרבנן ל"א שאנחד"א דז"א דהא למאן דס"ל דאמרינן חזקה דאא"ט בסעודה הבעל נאמן לאסרה עליו מצד נאמנות ודו"ק היטב:
ה) ובאופן הנ"ל יש לתרץ עוד הפעם קו' התוס' הנ"ל דלמ"ד כנסה בח"ב ונמצאת בעולה ל"ה מקח טעות ובשאר נשים דאיכא ס"ס איך שייך החזקה דאאטב"ס, דהנה כבר הבאתי קו' השמ"ק מאי פריך הש"ס דהוי ס"ס הא ברה"י אף ס"ס אסור וכתבתי לתרץ לשיטת המבי"ט דס"ס ברה"י טמא הוא רק מדרבנן, ולשיטות דבדרבנן לא אמרינן שואנחד"א ולרש"י דטעמא דר"א משום שואנחד"א שפיר פריך דהוי ס"ס וכנ"ל, והנה כל המפורשים חתרו למצוא טעם בדברי רש"י שכתב דהוא מטעם שואנחד"א ולא מטעם נאמנות, ולפע"ד נראה בפשיטות דהנה זקיני המהרש"א ז"ל העיר אמאי נאמן לאסרה עליו הא יש להאשה מיגו דמוכת עץ, והפנ"י והקרני ראם מתרצים דהכא לא מטעם נאמנות דבעל אתינן רק מכח שואבחד"א דמהני אף נגד עדים, מכ"ש נגד מיגו עכ"ד וא"כ שפיר מוכרח רש"י לפרש הטעם משום שואנחד"א כנ"ל בפשיטות:
והנה בישיע"ק אה"ע סי' ס"ח ס"ק ב' העיר על קושי' הנזכר לעיל דתהי' האשה נאמנת במיגו דמוכת עץ, לפי המשנה אחרונה נדרים (צ' ע"ב) דאינה נאמנת לומר טמא"ל משום שמא ענ"ב, ונפשה אותה לאסור עצמה לבעלה, ומעתה איך נאמר בזה מיגו דאולי אין רצונה לומר מוכת עץ דאז תהי' מותרת לבעלה, ולכך אומרת בתולה הייתי דאז תהי':
אסורה לבעלה, וא"כ אין זה מיגו כלל עכ"ק ובפשיטות י"ל לפימ"ש הרא"ש בסוף נדרים החילוק דבאומרת גרשתני נאמנת ולא חיישינן שמא ענ"ב, ובאומרת טמא"ל חיישינן שמא ענ"ב, דבאומרת טמא"ל כיון דצריכה גט להנשא לעלמא משום הכי חיישינן שמא ענ"ב, אבל באומרת גרשתני שתצא מבעלה בלא גט, א"כ תהי' באיסור אשת איש כל ימיה לזה לא חיישינן שתקלקל עצמה משום שענ"ב ע"ש, והנה בב"ש סי' ס"ח ס"ק כ"ד העלה דלמ"ד דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות צריך הבעל לקדשה מחדש, (עי' ביעלת חן סי' י"א) וא"כ י"ל דלא יצטרך ליתן לה גט כיון דהוי מקח טעות, וכן מצדד לומר העץ הדעת טוב ז"ל דלמ"ד דהוי מק"ט יוצאת בלא גט ע"ש והנה מבואר בכתובות (י"ב ע"א) דר"א ס"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מק"ט, א"כ שפיר פריך הש"ס על ר"א והא איכא ס"ס דכיון דס"ל דהוי מקח טעות ויוצאת בלא גט, א"כ אינה חשידא שתקלקל עצמה בלא גט כמ"ש הרא"ש הנ"ל, ושפיר אית לה מיגו דמוכת עץ ושוב אין הבעל נאמן מכח נאמנות רק מצד שואנחד"א, ושפיר מועיל הס"ס דלא יהי' רק איסור דרבנן, ובאיסור דרבנן לא אמרינן שאחד"א:
א"כ שפיר מתורץ קושי' התוס' הנ"ל דלמ"ד דלא הוי מקח טעות ובשאר נשים דאיכא ס"ס איך שייך החזקה דאאט"ב ולהנ"ל הדבר נכון דלמ"ד דל"ה מקח טעות גם בשאר נשים ל"ה ס"ס משום דהוי מצד נאמנות, דאין לה מיגו דמו"ע משום דענ"ב דהא לא תקלקל עצמה דכיון דל"ה מק"ט תהי' צריכה גט ושפיר שייך החזקה אאט"ב ומפסידה ודו"ק היטב:
ובדברינו הנ"ל דמש"ה מהני הס"ס דכיון דיש לה מיגו דמו"ע ואין הבעל נאמן אלא מצד שאנחד"א ובאיסור דרבנן ל"א שאנחד"א, דבס"ס ברה"י אינו אלא איסור דרבנן, אמר בני חביבי הרב הגאון מו"ה צבי שליט"א מניימארק ליישב דברי הרש"י ז"ל בריש פרקין שפירש דהתקנה הי' דע"י הקול יבואו עדים ויתברר שזינתה, והקשו בתוס' דא"כ איך דייק אביי (ט' ע"ב) ממתני' דהאומר פ"פ מצאתי נאמן הא לאו מטעם נאמנות הוא רק שיבואו עדים, וגם עוד הקשו התוס' דהא באשת ישראל איכא ס"ס, ומה שתירצו דלא פלוג, כבר העיר הפרמ"ג במש"ז יו"ד סי' פ"ח דלא מצינו לא פלוג משום מיעוט, ולהנ"ל הדבר נכון דהא זה הוא שכיח שיבוא עד אחד (ועי' במהרש"ם ח"א סי' כ"ז דאף עדות מיוחדת שכיח) ונודע דמיגו לא מהני נגד ע"א, וא"כ אם יבוא ע"א שוב לא יהי' לה מיגו, א"כ שוב יהי' הבעל נאמן מצד נאמנות, ולא יועיל הס"ס דהוי ברה"י, ושפיר הוכיח אביי דהבעל נאמן דאל"כ מה יועיל העד אחד וע"כ צ"ל דהבעל נאמן עכ"ד ונכון הוא: ו) ועוד נ"ל לתרץ קו' התוס' הנ"ל למד"א כנסה בחזקת בתולה ונ"ב לא הוי מקח טעות אמאי נאמן להפסיד כתובתה, הא בשאר נשים דאיכא ס"ס מותרת לו וליכא חזקה דאא"ט בסעודה ומפסידה:
דהנה הרי"ם ז"ל באהע"ז סי' ס"ח סקי"ז כתב לתרץ קו' השמ"ק והפנ"י הנ"ל הא ברה"י גם בס"ס אסורה לפי דברי התוס' ריש נדה דמשו"ה מעת לעת שבנדה טהור אף ברה"י, דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע רק מכאן ולהבא, והיינו משעה שנולד הספק והריעותא כמו בסוטה משעת הסתירה, אבל בנדה שקודם הראי' לא הי' ספק כלל רק עכשיו שראתה נטמאת למפרע זה לא ילפינן מסוטה, וא"כ בשלמא שם אפשר לטמא משעה שנולד הספק, אבל הכא בפ"פ דא"א לטמא האשה מכאן ולהבא, דהא אין זה גורם הטומאה מה שמצא פ"פ או שלא מצא דם, ורק דעי"ז נתברר שזינתה כבר, ולענין טומאה למפרע לא ילפינן מסוטה, ולכן שפיר מהני הס"ס ומותרת אף מכאן ולהבא ע"ש היטב דבריו העמוקים:
אמנם יש להעיר לפי דברי אא"ז המהרש"א ז"ל שכ' דאף דלא ילפינן מסוטה לטומאה למפרע שיהי' בו טומאה ודאית, היינו דוקא היכא דאיכא חזקת טהרה, אבל היכא דליכא חזקת טהרה שפיר ילפינן מסוטה שיהי' טומאה ודאית אפילו בטומאה דלמפרע ע"ש ובש"ש ש"א פ"י, והנה כבר העלו הראשונים דבאומר פ"פ מצאתי לא שייך לאוקמה אחזקת היתר לבעלה ונימא דלאו תחתיו זינתה, דהא איכא כנגד החזקת היתר חזקת הגוף שמעיד דתחתיו זינתה והיתה בתולה עד עתה עי' בתוס' ובשמ"ק א"כ שוב קשה קו' הנ"ל דמאי פריך הש"ס על ר"א הא הוי ס"ס, דהא ברה"י לא מהני ס"ס וטמאה אף בטומאה למפרע כיון דליכא חזקת היתר:
אכן הדבר נכון לפי מה שרצה לומר ההפלא"ה ז"ל דלמד"א כנסה בחזקת בתולה ונ"ב הוי מק"ט א"כ איכא חזקת פנוי' דמעיד דלאו תחתיו זינתה ויהי' מקח טעות ולא יהי' חלין הקידושין ותהי' פנוי' כמו שהיתה מקודם שנתקדשה ע"ש א"כ איכא חזקת היתר וחזקת פנוי' כנגד חזקת הגוף ונשאר עוד חדא חזקה או חזקת היתר או חזקת פנוי' שלא לטמא טומאה דלמפרע לכן שפיר פריך הש"ס על ר"א הא הוי ס"ס דהא ר"א ס"ל דכנסה בח"ב ונ"ב הוי מקח טעות א"כ איכא ג"כ חזקת פנוי' ושפיר מועיל הס"ס דהא במקום חזקה ל"א לטמא בטומאה למפרע:
וממילא מתורץ היטב קו' התוס' הנ"ל שהקשו למד"א כנסה בח"ב ונ"ב ל"ה מ"ט אמאי נאמן להפסיד כתובתה הא מותרת לו דהא איכא ס"ס ולפי הנ"ל ניחא דלמד"א דכבח"ב ונ"ב לא הוי מ"ט גם בס"ס אסורה כקו' השמ"ק והפנ"י דאין לתרץ כנ"ל דהוי טומאה למפרע דז"א דהא למד"א כנסה וכו' לא הוי מ"ט א"כ ליכא חזקת פנוי' רק חזקת היתר לבד א"כ עומד כנגדה חזקת הגוף ובמקום דליכא חזקה שפיר ילפינן מסוטה שיהי' טומאה ודאית אפי' בטומאה דלמפרע כדברי המהרש"א הנ"ל א"כ לא מהני כלל הס"ס ודו"ק היטב:
ז) ובפשיטות יש לתרץ קו' התוס' הנ"ל הא איכא ס"ס ומותרת לו וגם לא הוי מקח טעות למד"א דכנסה בח"ב ונ"ב לא הוי מקח טעות. דהנה הסמ"ק הקשה בהך ספק דאינו תחתיו נוקמא אחזקת הגוף דמעיד שהיתה בתולה עד עתה ונימא דתחתיו זינתה וחזקת הגוף אלים מחזקת היתר ומתרץ ההפלא"ה דהכא אזלינן לר"א דס"ל כנסה בח"ב ונ"ב הוי מק"ט והרי היא פנוי' וא"כ חזקת פנוי' מסייע לחזקת היתר לומר דלאו תחתיו זינתה מש"ה שפיר הוי ספק תחתיו ספק לאו תחתיו ע"ש א"כ שפיר מתורץ קו' התוס' הנ"ל דלמ"ד דלא הוי מקח טעות שוב ליכא ס"ס כלל דהא איכא חזקת הגוף דמעיד דתחתיו זינתה דעדיף מחזקת היתר דהוי חזקה דמיקרא וחזקת פנוי' ליכא כלל לצרפו לחזקת היתר כיון דלא הוי מקח טעות ושפיר אסורה דליכא ס"ס כלל א"כ שפיר נאמן להפסיד הכתובה משום דאא"ט בסעודה ומפסידה דהא אסורה עליו ומפסיד הסעודה ודו"ק היטב:
אולם כל הפלפולים הנ"ל נאמרים אי נימא דלמד"א דכנסה בח"ב ונ"ב הוי מק"ט ואינה צריכה גט כלל אבל כבר העלה קדוש זקיני ז"ל בבית יעקב אהע"ז סי' ס"ח סעי' י"ז וכן מסיק הפלאה ז"ל דאפילו לשיטת הב"ש הנ"ל דצריך לקדשה מחדש מ"מ צריכה גט להנשא לעלמא דאמרינן אא"ע בב"ז ובודאי בעל לשם קידושין ועי' בהרי"ם ז"ל שהאריך בזה והרבה יש לפלפל בזה ואכמ"ל:
ח) ובגוף קו' התוס' שהקשו אמאי נאמן להפסיד כתובתה הא בשאר נשים איכא ס"ס ומותרת לו וליכא החזקה דאא"ט בסעודה ומפסידה נ"ל דבר מחודד מאוד לתרץ לפי הנודע דברי התוס' ב"מ (ל' ע"א) ובפסחים (כ"ו ע"ב) גבי עלה עלי' זכר דהיכא דהיתר כרוך בצד האיסור והאיסור כרוך בצד היתר אזלינן לחומרא ע"ש ומבואר בגדולי האחרונים דהוא מטעם דספיקא לחומרא אבל בענין ממון אם החיוב כרוך בצד הפטור והפטור בצד החיוב אזלינן לקולא לנתבע ואין להוציא ממון:
וא"כ הרי השמ"ק והפ"י מקשים דמאי פריך הש"ס הא הוי ס"ס הלא ברה"י לא מהני ס"ס וכתבנו לעיל באות ה' לתרץ דכיון דאין הבעל נאמן כומר פ"פ מצד נאמנות דהא יש להאשה מיגו דמו"ע ואינו נאמן אלא מצד שאנחד"א א"כ שפיר פריך הא הוי ס"ס ואף דהוי ברשות היחיד מ"מ לא הוי אלא איסור דרבנן לפי דברי הקי"ס הנ"ל ובאיסור דרבנן לא אמרינן שאנחד"א וכל זה נכון אי נימא דיש לה מיגו דמו"ע אבל א"נ דאין לה מיגו א"כ שוב הבעל מהימן מצד נאמנות ולא מהני הס"ס דהוי ברה"י וכבר הקשה הישיע"ק נימא שמא עיני' נתנה באחר א"כ אין לה מיגו דמו"ע דרצונה לאסור עצמה על בעלה ומש"ה לא אמרה מו"ע אני אמנם נ"ל לתרץ קו' הישיע"ק דנודע דבשו"ת גאוני בתראי מקשים אמאי חיישינן באומרת טמאה אני לך לשמא עכב"א הלא מבואר בזבחים (ב' ע"ב) בתוס' דאם זינתה אשתו אינו מחויב לגרשה א"כ הא הברירה בידו שלא לגרשה ותירצו דהא התם מיירי באשת כהן ובאונס כמבואר בש"ס נדרים (פ"ט ע"ב) דיש לה כתובה א"כ יש לה ג"כ תנאי כתובה היינו מזונות ע"כ בודאי יגרשנה בעלה כדי שלא ליתן לה מזונות ע"ש, א"כ לפי"ז באומר פ"פ מצאתי דנאמן להפסיד כתובתה וממילא לית לה מזונות א"כ הברירה בידו שלא יגרשנה ולא שייך כלל החשש שמא ענב"א ושפיר יש לה מיגו דמוכת עץ ולא קשה קו' הישיע"ק א"כ כיון דיש לה מיגו דמו"ע שוב אין הבעל נאמן רק מצד שאנחד"א ושפיר מותרת לו בשאר נשים דאיכא ס"ס אף דהוי ס"ט ברה"י מ"מ כיון דל"ה אלא איסור דרבנן ובאיסור דרבנן ל"א שאנחד"א כנ"ל:
ולפי דברינו יהי' מתורץ קו' התוס' שהקשו אמאי יהי' נאמן להפסיד הכתובה הא מותרת לו דאיכא ס"ס וליכא חזקה דאאטב"ס ולפי הנ"ל ניחא דהא הפטור כרוך בצד החיוב והחיוב כרוך בצד הפטור אזלינן לקולא ופטור מממון לכן שפיר נאמן להפסיד כתובה, דאין לומר כקו' התוס' דהא איכא ס"ס ומותרת לו ויהי' מחיוב ליתן הכתובה, דזה אינו דאי נימא דמגיע כלה הכתובה א"כ מגיע לה נמי מזונות א"כ אין לה מיגו דמו"ע דשמא ענב"א כנ"ל, א"כ שוב הבעל נאמן מצד נאמנות ולא מצד שאנחד"א א"כ לא מהני הס"ס כלל דהוי ס"ט ברה"י ואסורה עליו ושוב איכא החזקה דאאטבי"ס ואין מגיע לה הכתובה ואף דאי נימא דאין מגיע לה הכתובה א"כ אין לה מזונות וליכא חשש שמא ענב"א ואית לה מיגו דמו"ע ואין הבעל נאמן רק מצד שאנחד"א א"כ שוב מהני הס"ס ומותרת לו וליכא חזקה דאאטב"ס ומפסידה מ"מ הפטור כרוך בצד החיוב והחיוב בצד הפטור אזלינן לקולא, ומש"ה שפיר נאמן להפסיד כתובתה ומתורץ קו' התוס' ודוק היטב כי עמוק הוא תלי"ת:
ולפי"ז יהי' נכון לתרץ קו' השעה"מ על הרמב"ם ז"ל דפסק דאשה שאמרה שזינתה ברצון אינה נאמנת דשמ"א ענ"ב, והקשה דהא בזינתה ברצון הפסידה כתובתה א"כ ל"ח שמא ענ"ב דהנה כבר כתבנו במק"א דלהוציא אשה מבעלה הוי כממון לענין איסור כרוך דאזלינן לקולא והנה הכסד"ה הקשה אמאי ל"א דאשה שזינתה יהי' לה כתובה כדי שתודה כמו דאמרינן לענין היזק שא"נ (גיטין נ"ג ע"א) אמנם הד"נ דהא האשה אינה נאמנת לומר שזינתה ברצון דשמא ענ"ב, א"כ מתורץ קו' השעה"מ דתהי' נאמנת שזינתה כיון דיש לה הפסד כתובה דז"א דא"כ שוב יהי' לה כתובה כדי שתודה וא"כ אינה נאמנת לומר שזינתה משום שמא ענ"ב והוי היתר כרוך וכו' דלהוציא אשה מבעלה אזלינן לקולא ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם דאינה נאמנת ודו"ק היטב: ט) ובדרך הנ"ל יש לתרץ קו' התוס' הנ"ל עפי"ד התוס' כתובות (ס"ג ע"ב) דבמקום שמפסדת הכתובה לא חיישינן שמא ענב"א ע"ש, א"כ לפי"ז ג"כ הפטור כרוך בצד החיוב והחיוב כרוך בצד הפטור דאי נימא דיש לה כתובה א"כ שייך לומר דשמא ענב"א ואין לה מיגו דמו"ע ושוב הבעל נאמן מצד נאמנות ולא מהני הס"ס דהוי ס"ט ברה"י א"כ ממילא יש להבעל החזקה דאאטב"ס ואין מגיע לה הכתובה ואף דאי נימא דאין מגיע לה הכתובה א"כ לא חיישינן לשמא ענב"א ויש לה מיגו דמו"ע ואין הבעל נאמן רק מצד שאנחד"א ומהני הס"ס ומותרת לו וליכא החזקה דאאנב"ס ושוב מגיע לה הכתובה מ"מ אין מגיע לה הכתובה דבכריך זה בזה אזלינן לקולא, ומתורץ קו' התוס' וקצרתי, ודו"ק היטב:
י) ואמינא עוד לתרץ קו' התוס' הנ"ל הא בשאר נשים איכא ס"ס ואיך שייך החזקה דאאטב"ס ומפסידה. דהנה המפורשים מקשים בהא דפריך הש"ס הא הוי ס"ס לפי מש"כ הראשונים דמיירי במכחשת ואומרת בתולה הייתי אבל אם אמרה נאנסתי נאמנת ע"ש, א"כ הרי זה דומה להא דאמרינן במס' שבועות (מ"א ע"ב) דאם טען שלא לוה והעדים מעידים שלוה ופרע דצריך לשלם דכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי ומהמנינו לעדים שלוה ומהמנינן לו שלא פרע ע"ש. וא"כ ה"נ נימא כיון שאומרת בתולה הייתי א"כ עכ"פ אמרה שלא נאנסה וא"כ ליכא ס"ס ותירצו די"ל דחשוב ס"ס והא דלא טענה נאנסתי משום דענב"א דרצונה להפקיע עצמה מבעלה ומשו"ה אומרת בתולה הייתי דיודעת שלא תהי' נאמנת דהבעל מכחיש לה ולכן לא מהני דברי' כלל ושפיר הוי ס"ס עכ"ד:
ולכאורה יש להעיר לפי דברי התוס' הנ"ל דבמפסדת כתובתה לא חיישינן לשמא עיני' נב"א א"כ שוב הדרא הקו' לדוכתא דנימא דהוי כאומר לא לויתי אכן באמת הד"נ דהא שיטת רש"י ז"ל דר"א לית לי' החזקה דאאטב"ס ומפסידה ואינו נאמן להפסיד כתובתה רק נאמן לאסרה עליו לכן פריך הש"ס שפיר הא הוי ס"ס, ולפי"ז שפיר מתורץ קו' התוס' הנ"ב דהא איכא ס"ס ולהנ"ל א"ש דהא למאן דאית לי' החזקה דאאטב"ס ומפסידה ונאמן ג"כ להפסיד כתובתה וליכא החשש שמא עיני' נב"א א"כ דומה לאומר לא לויתי וליכא ס"ס כלל ואסורה אף בשאר נשים ודו"ק היטב בכל הדברים הנ"ל וב"ה המה דברים חריפים:
י"א) ויש לצדד בנ"ד עפי"ד האבני מלואים סי' ו' סק"ח, שכתב לתרץ דברי התוס' כתובות (ט' ע"א) שהקשו, דנוקמא אחזקת כשרה לכהונה, דלאו תחתיו זינתה, ותמהו כל המפורשים הא אף באם זינתה באינה תחתיו יש חשש שמא נבעלה לפסול לה ולא מהני אלא תרי רובא אם לא אומרת ברי דלכשר נבעלתי, והכא מיירי שהאשה מכחשת ואומרת בתולה הייתי, א"כ אינה אומרת לכשר נבעלתי ומסתמא ליכא תרי רובא להכשיר, א"כ הרי הוא דומה לדין המבואר בסי' ו' סעי' י"ז באלמת דלא אומרת ברי דאפילו בדיעבד תצא, והעלה האב"מ שם דבר חדש לפי שיטת הרד"ק והד"מ הובא באהע"ז סי' ז' סקי"א בב"ש ובח"מ, בדין שבוי' לכהן דאם ניסת בפומבי ובפרסום בפני קהל ועדה, הוי כאילו אומרת טהורה אני, דאם היתה נפסלה לכהונה, לא היתה ניסת, ואף שחוזרת אח"כ ואומרת שנבעלה לפסול הוי לה חוזרת ומגידה דאינה נאמנות דאמרינן דעיני' נתנה באחר, ע"ש א"כ ה"ה הכא כיון דניסת בפומבי לכהן, הוי כאילו אמרה בפירש לכשר נבעלתי, ואינה יכולה לחזור אח"כ, א"כ אף שאמרה בתולה הייתי, מ"מ כיון דניסת בפומבי הו"ל כמו שאומרה לכשר נבעלתי ואינה יכולה לחזור עוד, עכ"ד הנחמדים וא"כ גם בנ"ד כיון שניסת בפומבי לכהן, הוי כמו שאמרה לכשר נבעלתי, ואף שחוזרת ואומרת בתולה הייתי אינו מזיק, דהוי כחוזר ומגידה דחיישינן שמא עיני' נתנה באחר:
והנה הגם דקיימ"ל דאף באומרת לכשר נבעלתי בעינן עכ"פ רוב אחד להכשיר, והכא בנ"ד דאיכא רוב עכו"ם, לא הוי אפילו רוב אחד להכשיר, מ"מ יש לצרף ד' קדוש זקיני מליסא ז"ל בקהלת יעקב אהע"ז סי' ו' סעי' י"ח דהא דס"ל להטור בא"א שזינתה דלא חיישינן שמא מכותי נתעברה, הובא בב"ש ס"ד ס"ק מ"ג וס"ק נ"ב היינו טעמא דכל המצויין אצל הנשים ישראלית המה כשרים, ולפי"ז לדעת הטור בטוענת ברי סגי ברוב אחד א"כ אפי' ברוב כותים לא חשוב רוב פסולים, כיון דרוב המתגוררים אצלה כשרים עכ"ד ע"ש, א"כ גם בנ"ד אף דהמקום הוא רוב עכ"ום מ"מ רוב האנשים המתגוררים אצלה המה ישראלים דהרבה ישראלים דרים שם באותו המקום, א"כ סגי באומרת ברי דלכשר נבעלתי אף דליכא תרי רובא אלא חד רובא:
ובפרט לפי מה שכתב הח"ס סי' ט' ובהשמטות סי' קכ"א וז"ל האמנם כבר כתבתי בכמה תשובות בראיות ברורות דעיקר חששא דחז"ל, משום נתין וממזרים נימולים. אבל לחשש אינם נימולים, לכו"ע, לא חיישינן דהיא בודקת ומזנה כי חרפה הי' לנו וא"כ באתרא, דלא שכיחי קרובים ופסולים. רק חשש ערביים הייתי מצרף סברתי לכמה קולות, אבל חלילה לי לעשות מעשה ולבנות בנין עפ"י סברתי לבד כי מי אנכי לסמוך על עצמי עכ"ל, ועי' לכ"ק חו"ז הגה"ק מסיגוט ז"ל בשו"ת אבני צדק אהע"ז סי' י"ג, שמצרף דברי הח"ס הנ"ל ומצדד להקל ע"ש, ואף שגם בקהלת יעקב הנ"ל הניח סברתו בצ"ע מ"מ עכ"פ יש סניף לצרף להיתר:
שוב ראיתי בקדוש זקיני מליסא ז"ל בבית יעקב עמ"ס כתובות שכתב ממש כדברי הא"מ אך בתוספת סברא דאף אם הי' הנשואין בצנעה שלא בפני בי"ד מ"מ כיון שהי' בידה להנשא לכל העולם לכן אמרינן דלא שבקה התירא ואכלה איסורא ע"כ במה שנשאת לכהן הוי כאומרת נשביתי וטהורה אני ולכן בפ"פ אף דהוי כעדים כמבואר שם בכתובות מ"מ בשעת הנשואין דהי' בידה להנשא לאחר ונשאת להכהן הוי כמו שאמרה אז בשעת הנשואין לכשר נבעלתי ואפילו אם באו אח"כ עדים לא תצא לכן אף בפ"פ לא תצא והגם שעכשיו אומרת שהיתה בתולה ובזה אינה נאמנת מ"מ כיון שכבר הוכשרה בשעת הנשיאין שוב אין לה כח לאסור עצמה על בעלה אחר הנשיאין דחיישינן שמא עיני' נתנה באחר כמו באומרת טמא"ל ע"ש שהאריך לתרץ קו' המפו' על התוס' דלא חיישינן לשמא כבעלה לפסול ע"ש:
וראיתי בשו"ת בית יצחק אהע"ז סי' מ' שהביא דברי האב"מ הנ"ל, דזה שניסת בפומבי הוי כמו שאמרה בפירוש לכשר נבעלתי ופקפק עליו דאינו דומה לשבוי' דהתם במה שניסת לכהן בפומבי הוי כאומרת טהורה אני, אבל בפ"פ במה שניסת לכהן בפומבי הוי רק כמו שאמרה ברי שהיא בתולה, ובזה הרי הבעל מכחישה, ואין כאן טענת ברי שנבעלה לכשר, ומנא לן דמחמת שניסת בפומבי יהא כאילו אמרה ברי שנבעלה לכשר ע"ש ולדעתי צדקו דברי האב"מ דהא כל סברתו הוא עפי"ד התוס' כתובות (י"ד ע"א) ד"ה דר"י דבשמא לא שייך חזקת אשה בודקת ומזנה בודקת וניסת אבל באומרת ברי דלכשר נבעלתי אמרינן דוודאי כן הוא מכח דבודקת וניסת ע"ש וא"כ כיון דעיקר הטעם דמהני הברי משום דאמרינן חזקה דאשה בודקת וניסת ואפי' לא אמרה בפירוש דלכשר נבעלה מ"מ במה שניסת בפומבי הרי הוא כמו שאומרת ברי ויש לה חזקה דאשה בודקת וניסת ולא שבקה התירא ואכלה אסורא, א"כ הנשואין מעיד דלכשר נבעלה ושוב אין בידה לאסרה על בעלה דשמא ענב"א, ונכונים דברי הא"מ וא"כ יש לנו סניף גדול לסמוך על דברי הא"מ והבית יעקב ז"ל:
י"ב) וכה ראיתי בשו"ת עמודי אור מגאון מליטא ז"ל סי' ע"ח בנ"ד שמסיק להיתר ועיקר סודו דבמה שנשאת הוי כמו שאומרה דלכשר נבעלתי ולא ראה שכבר קדמו בא"מ בזה, וגם מצרף שם שיטות הרי"ף והר"ח ז"ל דבבוגרת לא שייך טענת דמים, והוא יסוד חלוש אחרי שכבר נפסק הלכה פסוקה בש"ע סי' ס"ח דגם בבוגרת שייך טענת דמים:
והנה יצא לדון לפי מה דקימ"ל ביו"ד סי' קצ"ג דבועל את הבתולה ולא מצא דם אפ"ה טמאה דחיישינן שמא יצא דם וחיפהו ש"ז וא"כ אמאי לא מצטרפין ספק זה לספק אינו תחתיו, ונימא דגם באשת כהן איכא ס"ס. וכתב שם דלפי המבואר בכתובות (י' ע"ב) בעובדא דר"ג שהבעל אמר שלא מצא דם והיא אמרה בתולה הייתי והובא הסודר ושראו במים וכבסו ומצאו כמה טיפי דמים ואמר ר"ג לך זכה במקחך, וברש"י שהי' הטיפי דמים מכוסים בש"ז, ופריך הש"ס אנן נמי נעבוד הכי ומשני גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואי אמרת ניעבד גיהוץ מעברא לי' חומרתא ע"ש, וא"כ הרי זה ספק חסרון ידועה לדעת אם חיפהו ש"ז לכן לא מצטרפין ספק זה לס"ס דספק חסרון ידועה לא הוי ספק:
וא"כ לפימש"כ המחבר באו"ח סי' תקנ"א ס"ג דבזה"ז הוי זה ספק חסרון ידיעה לכל העולם בין לבני בבל ובין לבני ארץ ישראל ע"ש, א"כ הוי ספק ח"י לכל העולם דמצטרפין לס"ס, לכן אף באשת כהן איכא ס"ס ספק תחתיו ספק אין תחתיו וספק שמא הי' דם וחיפהו ש"ז עכ"ד:
ואם כי דבר חכמה אמר מ"מ דבריו צ"ע דלפי דבריו למה פסק המחבר בסי' ס"ח סעי' ז' דבאשת כהן אסורה דליכא רק חד ספק ע"ש, הלא בימי המחבר כבר הי' ספק זה ספק לכל העולם כמבואר באו"ח סי' תקנ"א הנ"ל, ואמאי לא מצטרפין ספק זה לספק שמא אינו תחתיו שיהי' ס"ס ע"כ דבריו צ"ע בזה, ומה שכ' לענין ספק חסרון ידיעה לכל העולם הגם דבב"ש אהע"ז סי' קנ"ח ס"ק כ"ד, כתב דאין מצטרפין זה לס"ס, וכ"כ במהרשד"ם סי' קס"ה אמנם עי' בסד"ט סי' ק"צ שמדחה דבריהם בזה, ועיין טו"ז סי' צ"ח ואכמ"ל שוב ראיתי דכבר העיר בזה בתפארת ישראל יו"ד סי' קצ"ג ע"ש מש"כ בזה, וראיתי בבני אהובה פי"א מה' אישות הי"ג ד"ה שתמה ג"כ בזה אמאי לא נימא שמא חיפהו ש"ז, ומסיים ויש לחלק ועי' בדברי המגי' דכוונתו בזה דהא דאסרינן מספק תחתיו מיירי שטוען שהי' נזהר ובדק בכל זה, שלא הי' ש"ז לא על הסדין ולא על הבגדים, ובלא"ה לא מחזקינן לה בודאי בעולה דשמא חיפהו ש"ז ע"ש, ולפי"ז יוצמח לנו בנ"ד, שהבעל לא אמר שבדק ולא מצא ש"ז רק אמר שלא מצא דם הי' מקום להקל, לצרף ספק זה שמא חיפהו ש"ז לספק שמא אינו תחתיו:
אמנם האמת יורה דרכו דאין לצרף ספק זה כלל כאשר כבר עמד על קו' זו זקיני מאוה"ג ז"ל בבית יעקב אהע"ז סי' ס"ח סעי' ג' אמאי לא נימא לצרף הספק שמא חיפהו ש"ז והעלה שם דשני מיני דמים יש להבתולה, דם מיפקד פקיד ודם חבורה, ודם פקידה יכול לצאת ע"י הטי' דהיינו אף שאינו משיר הבתולים, וכשבעל ע"י הטי' ולא השיר הבתולים ויצא ממנה הדם פקידה מ"מ יש בביאה שני' דם חבורה כשמשיר הבתולים, וקים להו לחז"ל דדם פקודה הוא מרובה שא"א להשכבת זרע להחפותו, ולכן אסרינן אותה בליכא דם אף שמצא הפתח נעול, דודאי בעולה היא כיון דליכא דם והא דהפתח נעול, הוא משום דנבעלה ע"י הטי' ויצא ממנה דם פקידה והדם חבורה חיפהו הש"ז, ולכן שפיר לענין בעילת מצוה צריך לפרוש ממנה אחרי בעילת מצוה, כיון שפתחה נעולה ודאי יש לה דם חבורה וחיפהו ש"ז, אבל כשפתחה פתוח וליכא דם דודאי בעולה גמורה היא א"צ לפרוש ממנה אחרי בעילת מצוה, ע"ש דבריו הנחמדים א"כ לפי"ז אין לצרף סניף זה שמא חיפהו ש"ז, כלל לס"ס:
י"ג) ובענין שיש לחוש בנ"ד, אחרי שהיתה דרה בבית אחד עם אבי' והוא קרוב הפוסל אותה לכהן אם בא עלי' הנה מצד הסברא אין שום חשש שנבעלה לאבי' דכיון דקיי"ל בסי' כ"ב דמותרת להתיחד עם אבי' חזינן דאין יצרו של אבי' תוקפו כלל, דאל"כ הי' אסור להתיחד עמה, ולכן אין נכנס בגדר ספק, אך בנמוק"י ס"פ אלמנה לכ"ג הזכיר בתוך הקרובים גם אבי', ונראה דעתו דיש לחוש שמא נבעלה מאבי' אך כבר כתב בשו"ת ברית אברהם אהע"ז סי' ט"ו אות ד' דדרך אגב שאר קרובים נקיט אבי' אבל אין לחוש שנבעלה מאבי' ובפרט היכא דאבי' מוחזק בכשרות הוא דבר שאינו מצוי, ואינו נכנס כלל בגדר ספק עיי"ש ועיין בש"ש ש"ד פכ"ב שהביא דברי הנמק"י הנ"ל וכתב דמסתימת הב"י והרמ"א דלא הביאו דברי הנמוק"י משמע דלא ס"ל ולא חשו להו. וטעמא משום דבאמת בכל התורה כולה מהני רובא, אלא משום מעלת יוחסין הוא דחשו בחד רוב א"כ דוקא היכא דפסול קבוע במקומו, הוא דדנו חז"ל דלהוי כמחצה על מחצה אפי' באזלא אינהו לגבה, אבל היכא דאינו פסול בעצמו אלא שהוא פסול לזו האשה, לא דנו בזה דין קבוע להחמיר בחד רוב עיי"ש שהביא ראיות לדבריו ועיין בהפלאה בקו"א סי' קט"ו שהעלה ג"כ דהא דבעינן תרי רובא, היינו דוקא בפסולי קהלה ולא בקרובים, וכ"כ בחידושיו (דף י"ג) והביא לזה כמה ראיות ע"ש ועיין בנובי"ת סי' כ"ח שכ' כהנמוק"י ע"ש ועיין ברש"י קידושין (ע"ג ע"א) ד"ה שמא ישא שכתב וז"ל דאחותו מאמו ליכא למיחש, כיון דמכירין את חמותו שהי' בחזקת כשירה לא מספקינן לה במזנה עיי"ש הרי דהיכא דמוחזק לנו בכשרות לא חיישינן לזנות, ועיין בבי"א הנ"ל שהעיר ג"כ לענין האב שאם מוחזק בכשרות לא חיישינן, והגם דנודע דברי הרמב"ן בהא דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת דאסור בכל הנשים שבעולם שמא קידש קרובותי' והקשה הרמב"ן דניקום הקרובים על חזקתן והעלה דחזקת קרובים לא מהני להאשה. מ"מ הרבה פוסקים חולקים ע"ז יעיין בתוס' יבמות (ל' ע"ב) ד"ה אשה וחולין (י"א ע"ב) ד"ה כגון שמצרפין חזקת הקרובים להאשה אפי' כשאין דנין עליו, ובפרט בחזקת כשרות דעדיף מחזקת הגוף יש לומר דגם הרמב"ן מודה דנוכל לצרף החזקה:
וגם ראיתי בשו"ת מהר"י הכהן תנינא סי' ד' שכתב דכמו שהאשה נאמנת לומר לכשר נבעלתי כמו כן נאמנים הקרובים לומר שלא באו עלי' וכי משום שחשדינן אותם נאמר דשוב אינם נאמנים זה אין שום סברא כמפורש בתוס' ב"מ (ה' ע"ב) ד"ה דחשיד דמשום חשדה בעלמא לא פסלינן ומפורש כן בהראב"ן הובא בר"ן גיטין ס"ד דהא דאסור בכל הנשים שבעולם שמא קידש אחת מהקרובות, זה דוקא כשאינם לפנינו אבל אם הקרובות באו לפנינו ואמרו שלא נתקדשו להשליח, שפיר נאמנים ע"ש וחזינן דלענין איסור ערוה מהימני הקרובים וכן מפורש בברית אברהם הנ"ל דאם באו ואמרו הקרובים שלא באו עלי' נאמנים, וא"כ הכא בנ"ד שהאב מוחזק בכשרות בוודאי נאמן לומר שלא בא עלי':
י"ד) עוד יש לדון בנ"ד דאין הבעל נאמן שלא מצא דם בתולים. אחרי שהי' דר עמה שנה תמימה וגם היתה מעוברת ממנו א"כ אם אמת הדבר שלא מצא דם הרי עשה עבירה במאי שהי' דר עמה וכלל מסור בידינו דאין אדם משים עצמו רשע א"כ אין להאמינו, והגם דלכאורה יש לחלק דדוקא באומר אכלתי חלב שבאמירה הזאת בלבד הוא מע"ר בכה"ג שפיר אמרינן דאינו נאמן משום דאאמע"ר. אבל בנ"ד שבדיבורו שלא מצא דם בזה לא נעשה רשע, אלא שמכח זה נתגלה ממילא דנעשה רשע א"כ אפשר לומר דבכה"ג ל"א אאמע"ר אכן ראיתי בספר עמודי אש שהביא בשם המרלנ"ח [ואינו תח"י לעיין בון בכהן שאמר שאינו כהן ודן דלפי דבריו הרי עבר עבירה בנשיאות כפיו לכן אינו נאמן עיי"ש וחזינן דאפי' בכה"ג שייך א"א מע"ר, ומצאתי הדבר מפורש בשו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' ק"ו באחד שאמר על אשתו שראה שזינתה ואח"ז דרו ביחד אחרי טבילתה מטומאת נדתה, וכתב דאינו נאמן דאם אמת כדבריו איך הי' דר עמה באיסור לכן אינו נאמן למשוי נפשי' רשע עיי"ש הרי מפורש דגם בכה"ג שאין בהאמירה עצם העבירה שייך אאמע"ר:
אמנם הא ידוע דברי התוס' ב"מ ג' ע"ב ד"ה מה שהקשו איך נאמן לומר אכלתי חלב במזיד הא אאמע"ר, ותירצו דא"נ לפסול עצמו אבל הכא שעושה תשובה שאינו רוצה להביא חולין בעזרה נאמן ועיין בשבות יעקב ח"א סי' ק"ע דזה סברת הר"ן כתובות פרק המדיר דלהפסיד ממון אמרינן אדם משים ע"ר משום דאינו רוצה לעבור על איסור גזל ועיין שעה"מ פ"ט מה' אישות הט"ו ד"ה ואולם וכ"כ בתשובת גאוני בתראי סי' כ"ו דמש"ה נאמנת למשנה הראשונה לומר טמא"ל אף דאאמע"ר משום דהוי לאפרושי מאיסורא שרצונה לעשות תשובה ובנוב"י אהע"ז סי' כ"ג מביא ראי' לזה מכהן שנאמן לומר שפיגל אף דמשים ע"ר בזה דעבר על לאו דלא יחשב כמבואר בזבחים (כ"ט) וברמב"ם פי"ח מפסולי המוקדשים ה"א וע"כ משום דהוא לאפרושי מאיסורא ע"ש ועיין בסד"ט סי' קפ"ה סק"ב וא"כ ה"ה בנ"ד דהוי לאפרושי מאיסורא שפיר יש לומר דנאמן אף דמע"ר:
אך באמת זה אינו לפימ"ש בתשובת תפארת צבי דיני פסולי כהונה וקהל דסברת התוס' הוא רק במקום שנוגע רק לעצמו אבל במקום דנוגע גם לאחריני ל"ש זאת ע"ש וכ"כ הפנ"י גיטין כ"ב ע"ב ד"ה אתמר גבי א"א אוסר דבר שאינו שלו משום דאמרינן דלצעורי קמכוון דאפי' אומר שניסך וכוונתו לתשובה שלא ישתו יין נסך מ"מ אינו נאמן במה שנוגע לאחרים ע"ש וכ"כ בשו"ת חת"ס יו"ד סי' ד' דלאסור אשה לבעלה אין להאמינו במקום שמשים עצמו רשע וכ"כ בכתב סופר אה"ע סימן ס' דבמקום שנוגע לאחרים אמרינן אאמע"ר אפי' היכא דהוי לאפרושי מאיסורא, וכ"כ הנוב"י אה"ע קנ"ו באחד שחלץ ליבמתו וקודם החליצה ראו שהי' שולט בשתי רגליו וחולץ בימין כדת של תורה ואח"ז כשנשתדכה היבמה בא החלוץ וערעור שהוא איטר רגל, ומה שלא הגיד מקודם במרמה עשה, ופלפל שלא להאמין לו שאם אמת שהוא איטר רגל, א"כ הרי עשה מעשה רשע דאם הי' מת פתאום הי' מכשול בא ע"י באיסור יבמה לשוק ואאמע"ר, ואפי' אם רוצה לעשות תשובה, מ"מ כיון דנוגע גם לאחרים אינו נאמן ועיין בשיבת ציון סי' כ"ג שתמה על אביו ז"ל שסותר עצמו מסי' קנ"ו לסי' כ"ג עיי"ש במה שמחלק אבל עיין ביתר המפורשים שהבאתי נראה דאין חילוק בזה ועיין מהרש"ם ח"ב סי' רכ"ו מ"ש בדברי הנוב"י הנ"ל:
הגם דהי' מקום לומר לפי הידוע פלוגתת הפוסקים אם שוויא אנפשי' חד"א הוא מה"ת, או מדרבנן ובפשיטות נראה דתלי' בטעמא דשואנחד"א דלשיטת מהר"י באסאן הובא בנוב"י אה"ע כ"ג דמטעם נדר נגעה בה ואעפ"י שאינו ממש כנדר דהא לא מצינו בי' התרת חכם אולי החמירו בענינים אלו כמו בנזירות שמשון דליתא בשאלה א"כ אפשר דלטעם זה לא הוי רק דרבנן, ועי' שער המלך בפרק ט' מה' אישות הלכה ט"ו משא"כ לשיטת המרי"ט, ח"ג ס"א והח"צ סי' ק"נ דהוא מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים וכתב בקצוה"ח סי' ל"ד דהמקור הוא מרש"י קידושין (ס"ה ע"ב) דמכי הוא זה ילפינן דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומיני' ילפינן דגם באיסור נאמן הבע"ד לחובתו עיי"ש וא"כ שפיר י"ל דנאמן באסרו עליו מה"ת, וא"כ בזמן הזה דאיכא חרם דרגמ"ה שלא לגרש בע"כ והוא משועבד לאשתו ובחב לאחרים לא מהני הודאת בע"ד, כמבואר בקידושין ס"ה ועיין בקצוה"ח ל"ד וא"כ בזה"ז טענת דמים ע"כ מפאת נדר, ומצאתי כן בשו"ת שו"מ קמא סי' א' ע"ש א"כ ל"ה רק מדרבנן:
ולפימ"ש התומים כללי מיגו אות ק"ה דבאיסור דרבנן ל"ש אאמע"ר ובב"ש אה"ע קנ"ב ס"ק י"ג מסתפק בזה א"כ י"ל דבנ"ד דהוי ג"כ רק איסור דרבנן ל"ש אאמע"ר, אמנם מלבד די"ל דאפי' אם הטעם הוי משום נדר מיקרי איסור תורה דחשוב כאילו אסר על עצמו באיסור נדר ועיין שעה"מ פ"ט מאישות בשם ס' משפטי צדק ורק אפי' נאמר דהוי רק איסור דרבנן הא קיי"ל להלכה דגם באיסור דרבנן אאמע"ר כמ"ש בנובי"ת קנ"ו וברכ"י חו"מ סי' ל"ד אות ל"ד ובפ"ת יו"ד סי' א' סק"ו ובאהע"ז ס"ו ס"ק ט"ז ובכתב סופר יו"ד סי' פ"א דרוב הפוסקים ס"ל דגם באיסור דרבנן אמרינן אאמע"ר וכ"כ בשו"ת בית שלמה יו"ד סי' ל"ב:
ט"ו) אמנם עוד יש לדבר בזה לפימ"ש זקיני הח"צ סי' ג' וסי' ק"ן במקום דאמרינן שואחד"א ל"ש לומר אאמע"ר ומה"ט באומרת טמא"ל למשנה ראשונה נאמנת משום דשויא אנחד"א אף דאאמע"ר וכ"כ בעבוה"ג סי' מ"ו וא"כ ל"ש הכא כלל לומר דאאמע"ר, אכן מהמפרשים שהבאתי שכתבו טעם למשנה הראשונה דל"ש אאמע"ר משום דהוי לאפרושי מאיסורא נראה דסוברים דאפי' היכא דשואנחד"א שייך אאמע"ר ושפיר יש מקום לדברינו, וראיתי בשו"ת בי"צ אה"ע סי' מ"ז אות ז' שכתב בא' שטען שאין לו גבורת אנשים והי' דר עם אשתו לאחר שנתעברה שאינו נאמן משום דאאמע"ר ואפי' כהח"צ דבשויא אנפשי' חד"א ל"ש אאמע"ר, היינו לטעם דשאכחד"א הוא משום נדר משום שיכול לאסור עצמו בנדר אף שנעשה רשע עי"ז אבל לטעם נאמנות זה הוא דוקא היכא דאין עושה עצמו רשע אבל כשעושה ע"ר אינו באמן עיי"ש:
ובאמת נראה סברת הח"צ גם לטעם דנאמנות דכיון דנאמן על עצמו כמאה עדים כ"ש לומר דאין אמע"ר כמ"ש הר"ן בכתובות פרק המדיר גבי מאכילתו שאינו מעושר דנאמנת הודאתה לגבי נפשה להפסיד כתובתה ולא אמרינן בכה"ג אאמע"ר וכ"כ הר"ן פרק כל הנשבעין במתני' דכשנגדו חשוד על השבועה דנאמן שהוא חשוד עפ"י עצמו לענין ממון שיהי' כנגד נשבע ונוטל וכן מפורש ברש"י יבמות (דף כ"ה ע"ב) ד"ה אאמע"ר דלענין ממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אפי' במקום דמע"ר, וא"כ לפימ"ש הקצוה"ח סי' ל"ד דהא דשואנחד"א הוא מטעם נאמנות דילפינן מכי הוא זה כפרש"י קידושין ס"ה וכמו דילפינן לענין הודאת ממון ה"ה לענין הודאת איסור ע"ש ולפי מה שמסקינן כאן דלענין הודאת ממון נאמן גם במקום שמע"ר ה"ה לענין איסור לאסור על עצמו איזה דבר נאמן לשוי' אבחד"א גם במקום שמע"ר, והמעין בחכ"צ יראה מפורש שכתב כן דכמו דנאמן לענין ממון בהודאתו כמאה עדים אפילו במקום שמע"ר ה"ה באיסור שואחד"א נאמן על עצמו אפי' במקו שמע"ר ודו"ק ודברי הבי"צ תמוהים לפע"ד וכתבתי זה לשיטת החכ"צ ז"ל אמנם דברינו יש להם מקום עפ"י הפוסקים הנ"ל:
ט"ז) ולכאורה הי' מקום לצדד קצת בנ"ד לפמש"כ הישיע"ק בתירץ השני, דבאמת בזה"ז דאיכא חרם דרגמה"ג ז"ל לגרש בע"כ, אין הבעל נאמן לומר פ"פ מצאתי או טענת דמים דשמא עיניו נב"א וגם לפי מה שכ' זקיני מאוה"ג ז"ל בבית יעקב דמש"ה נאמן הבעל בזה"ז דיש לו חזקה דאאטב"ס ומפסידה, לכן לא חיישינן שמא עיניו כב"א ע"ש א"כ לפי המבואר בטו"ז ז"ל סק"ו עפי"ד הב"י בשם הר"ן ז"ל דאי לא טרח בסעודה ח"נ ועכשיו שרוב פעמים אבי הכלה עושה הסעודה, אין הבעל נאמן להפסיד הכתובה ע"ש א"כ בנ"ד דאבי הכלה עשה הסעודה דליכא החוקה דאאטב"ס, שוב חיישינן שמא ענב"א, ומה שכ' הישיע"ק דכיון דיהי' לו הפסד הכתובה ל"ח שמא ענב"א, כעין דברי התוס' כתובות (ס"ג ע"ב) כבר תמה עליו הפ"ת ע"ש וגם בגוף סברת התוס' תמה הבי"מ מירושלמי סוף נדרים, וכ"מ בהרמב"ם ז"ל פכ"ד מאישות. דאף במפסידה כתובתה חיישינן שמא ענב"א, ובפרט לפי דברי הבי"מ דמש"ה נאמנת לאסור עצמה במפסדת כתובתה, דאמרינן מתוך דנאמנת להפסיד הכתובה נאמנת לאסור עצמה ע"ש א"כ אצל הבעל לא שייך לומר מתוך, דהא שמפסיד הכתובה לא הוי מצד נאמנת כמובן, אמנם הפ"ת סיים בצ"ע דהא מבואר בנובי"ת סי' י"א שדעת הרמ"א באומר שראה שזינתה אשתו, כ"ע מודים שאסורה, ופ"פ כשני עדים דמי, והוי כאומר שראה בעצמו, ומש"ה ס"ל להרמ"א דהבעל נאמן גם בזה"ז ע"ש א"כ ה"ה בנ"ד הבעל מהימן, אולם לשיטות האחרונים דאפילו בראה בעצמו שזינתה אינו נאמן ע"ש בפ"ת א"כ בנ"ד אין הבעל נאמן, אכן קשה לסמוך ע"ז כיון דהרמ"א לא הגי' כלום משמע דס"ל דגם בזה"ז הבעל נאמן:
אולם יש לדון לפי דברי הרמ"א בסי' קע"ח סעי' ט' דבקטטה אין הבעל נאמן לומר שמאמין להעד שמחמת שנאה אומר כן, ואם כי מבואר בבר"א הובא בפ"ת שם סקכ"ב דהיינו בהוחזק כפרן מ"מ עי' בח"ס ז"ל ח"ב סי' ק"ו דמסתימת הרמ"א משמע דאפילו לא הוחזק כפרן, אלא שנתהפך בתחבולות להתעולל עלילות ברשע להוציא אשתו דצ"ע לדינא אם הבעל מהימן וע"ש בח"ס בד"ה מ"מ וז"ל והשתא כיון דרמ"א פסק דלא מהימן להאמין לע"א במקום קטטה מכל שכן דלא מהימנינן לי' לומר שראה שזינתה עם אחד עכ"ל א"כ בנ"ד צ"ע לדינא אם הבעל מהימן כיון שיש קטטה גדולה ביניהם והולכים בערכאות:
ויש לצרף דברי הראנ"ח הובא בבאה"ט אהע"ז סי' ד' אות ל"ז דאם יש ידים מוכיחות שמשקר ל"א דשאנחד"א, והגם דהפ"ת שם כ' דצ"ע דידים מוכיחות לא אלים מעדים, וס"ל דאמרינן שאנחד"א אפילו בעדים מכחישים אותו, מ"מ לשיטת מהרי"א הובא במל"מ פ"ג ה' יבום הי"ג דל"א שאכחד"א בעדי מכחישים אותו צדקו ד' הראנ"ח ב"ש בפ"ת א"כ בנ"ד דאיכא ידים מוכיחות דמשקר כיון שמודה שדר עמה יותר משנה כאורח כל אדם אינו נאמן לשיטת הראנ"ח הנ"ל:
והנה בא לידי העתק תשובת הצ"צ מהגה"ק מליבאוויטש ז"ל באהע"ז סי' כ"א בכהן שטוען שלא מצא דם בעיר שרוב עכו"ם, והאריך בנפלאות וסיים וז"ל קצרו של דבר, לכאורה יש טעם להתיר ע"ד הא דרבה תוספאה ולומר שבערך זה היא בוגרת לגבי טע"ד, וכהריב"ש סי' תמ"ו [עי' פנ"י פ"ק דכתובות בקו"א סי' ל' והבן] ואצ"ל לדעת הר"י שבסי' ס"ח סעי' ח' ולצרף לזה עכ"פ דמיעוט כשרים, ובין הכל הו"ל כרובא להקל, וטענת ברי על טענה דבוגרת, וגם אפ"ל פתח פיך וכו' גם לצרף לזה מה שמצאתי בקהלת יעקב סי' ו' סי"ח ד"ה אלא דלהטור סי' ד' שבב"ש ס"ק מ"ג ונ"ב י"ל אפילו ברוב עכו"ם לא חשיב רוב פסולין שרוב המצוים אצל הישראלית המה ישראלים ולא מצאתי בב"ש שם אולי הוא בב"ש ישן. ועל חשש דתחתיו כבר נתבאר לעיל שאין שום חשש, עכ"ל הטהור ועי' בשו"ת עמודי אור סי' ע"ח ובמהרש"ם ח"א סי' ל"ז ובשו"ת בית יצחק סי' מ' צדדי היתר בככ"ד ובאופן שהאשה מוחזקת בכשרות ולא נחשדה לזנות עש"ה בבי"צ ע"כ אם יתברר שהאשה מוחזקת בכשרות ורוב המתגוררים אצלה כשרים המה יש מקום להתיר האשה לבעלה וכן הסכים עמי דודי הגאון האמיתי מלאסק שליט"א: ידידו דושת"ה ה"ק דוד דוב בעריש מייזליש:
בשולי המכתב הפני יהושע הקשה קושי' גדולה על התוס' כתובות (י' ע"א) שכ' דלמאן דס"ל דכתובה דאורייתא ל"ל החזקה דאאטב"ס הלא ר"מ ס"ל ביבמות (קי"א ע"ב) דטענת בתולים הוא עד ל' יום. וע"כ להפסיד כתובתה דלאסרה עליו נאמן לעולם דשאנחד"א, ור"מ ס"ל דכתובה דאורייתא ואמאי יהי' נאמן ע"ש:
ונראה לתרץ דהראשונים מקשים למ"ל להטעם דאאטב"ס, הא בלא"ה יהי' הבעל נאמן דהוא מוחזק, וכ' הפנ"י לתרץ דהאשה היתה נאמנת דאין אשה מעיזה, ויש עוד קו"ח השתא היכא שבאתה להפקי' עצמה מבעל' אינה מעיזה כש"כ היכא דיתבא תותי' [ומש"כ דראה סברא הפוכה עי' באהע"ז סי' י"ז בח"מ סק"ב שכ"כ] אמנם יש להעיר לפי מש"כ הטור הובא בב"ש סי' י"ז סק"ו דאם ע"א מסייע יכולה להעיז דעי' בישיע"ק סי' ל' וסי' צ"ו דכ"כ בדאיכא חזקה, וכבר העלו גדולי האחרונים דה"ה אם יש לה מיגו יכולה להעיז, א"כ הלא הכא יש לה מיגו דמו"ע והמיגו לא מהני דהוי מיגו להוציא, עי' תוס' (ט' ע"ב) ד"ה לא ובפנ"י שם ועכ"פ מהני המיגו דיכולה להעיז והבן אכן הד"נ לשיטות הראשונים ז"ל דמו"ע לא שכיח ול"ה מיגו כלל. והנה התוס' והראשונים מקשים הא הש"ס כתובות (ל"ו ע"ב) פריך כולהו נמי חביטי וכו' הרי מוכח דמו"ע היא שכיח, וכ' השמ"ק בשם הרשב"א ז"ל לתרץ דדוקא ר"מ דס"ל דסומא אין להם ט"ב מפני שמחבטת ע"ג קרקע ס"ל דמו"ע שכיח, אבל לרבנן דס"ל דסומא יש להן ט"ב ס"ל דמו"ע לא שכיח ע"ש א"כ לפי"ז יהי' ממילא מתורץ קו' הפנ"י הנ"ל דלר"מ אמאי יהי' נאמן להפסיד כתובתה, ולפי הנ"ל ניחא דלר"מ מש"ה הבעל מהימן דהוא מוחזק וליכא חזקה דא"א מעיזה, דמסייע לה המיגו דמו"ע שכיח ויכולה להעיז, ודו"ק וב"ה הוא דבר נחמד:
הנ"ל: