אור ברסלב

שות בנין דוד· רבי דוד דוב מייזליש

סימן ה

סימן ד

ב"ה אוהעל יע"א:

כבוד אהו' תלמידי חביבי הרב הגדול חו"ב הגביר היחסן יקר הערך מו"ה אברהם אבלי הכהן הארטשטיין נ"י בק"ק ראאב יע"א:

אהדשה"ט באהבה ע"ד שאלתך מקוה משלג וגליד אי מותר להפשיר ע"י קיטור (דאמפף) מצינור מתכות הקבוע על כותל המקוה אי אין חשש ופקפוק בזה ע"כ השאלה ופלפלת בחכמה:

תשובה:

א) הנה ידוע שיטת רבינו שמרי' ז"ל דמותר לטבול בשלג כמות שהוא אף בשלא נמוח והובא דעתו בש"ע סי' ר"א סעי' ל' ובשם יש מחמירין הביא הרמ"א דאין לטבול עד שנמוח והי' למים וסיים דטוב להחמיר לכתחלה ודעת זקיני הש"ך ז"ל להלכה דרק כשנמוח מותר לטבול, והנה אם נימא דמותר לטבול בשלג כמות שהוא בלי הפשרה א"כ הדבר פשוט דמותר ליתן לתוכו מים שאובים דהא מקוה כשרה היא בלי הפשרה וממילא אין שום חשש בנתינת הדאמפף לתוכו, אך כפי מה דקיימ"ל להחמיר לטבול בשלג כמות שהוא וא"כ הוויית המקוה היא ע"י מה שנמוח השלג מהדאמפף א"כ יש בזה ג' חששות הא) דיש לחוש דנתהוה ע"י הדאמפף ג' לוגין מים שאובין קודם שנפשר השלג למ' סאה, כיון דע"י הדאמפף נעשה טיפי מים ואפילו אם לא הי' נתהוה טיפי מים ע"י הדאמפף יש לעיין אי הזיעה בעצמה דינה כמים ופוסלת בג' לוגין הב') כיון שהדאמפף בא ע"י אדם שפותח את הצינור שילך הדאמפף להמקוה א"כ הוה הוויית המקוה ע"י אדם ולא בידי שמים, חשש הג') דהצינור בעצמו שהוא מתכות מקבל טומאה והוה הוויית המקוה ע"י דבר המקבל טומאה דהא לולא הצינור לא הי' בא הדאמפף להמקוה: ב) ונחזה לענין חשש הא' שיהי' ג' לוגין מ"ש יש לומר כיון דהמחבר סתם להלכה דמותר לטבול בהשלג כמות שהוא והרמ"א כתב דרק לכתחלה נכון ליזהר וכן פסק כ"ק מוח"ז מרן ז"ל בדברי חיים ה' מקואות אות מ"ה דטוב להחמיר לכתחלה מלטבול בשלג כמות שהוא ע"ש א"כ כיון דמן הדין מקוה כשרה היא, ואף שאנו מחמירין דלכתחלה אין לטבול עכ"ז אין לומר דעבור זה אין שם מקוה עלי' דשפיר שם מקוה עלי' רק שלכתחלה מוטל על האדם להדר אחר מקוה היותר כשרה ומש"ה י"ל דאין לחוש לספק דילמא נפל ג"ל שאובין מהדאמפף דאפילו אם:

נפל יש צד היתר דהשלג כמות שהוא מקוה כשרה היא, וכדמות ראי' ממקוה שזוחלה דפסולה, ואפ"ה אם נפל ג"ל מים שאובין לתוכה לא נפסלה, כמבואר במי השילוח דאין מים שאובין פוסלין אלא במקוה חסרה ולא במקוה שצריכה תיקון לסתום הזחילה ע"ש, והגם דהלחם ושמלה דחה דבריו עיי' בשו"ת ריב"א סי' ע"א שכ' ג"כ כדברי המי השילוח, וראי' לזה ממקוה שנשתנה מראיה ויש בה מ' סאה דמותר למלאות מים עד שתחזור למראה מים כמבואר בסעי' כ"ה, וה"ט דכיון דיש עצה להכשירה ע"י שתחזור למראיה, אינה חשובה כמקוה חסרה ולא נפסלה בשאובין, ועי' במנחת פתים שדחה דברי הלו"ש והביא ג"כ דברי הריב"א והעלה כן להלכה ע"ש, א"כ ה"ה בנ"ד דמקוה כשרה היא מצד הדין אלא דלכתחלה אין לטבול בה עד שתתפשר והי' למים. אינה נפסלת בג"כ מ"ש:

אמנם כבר מבואר בשו"ת תולדות יצחק סי' כ"ד הובא בפ"ת ס"ק כ"א לפי"מ שפסק זקיני הש"ך ז"ל לאסור טבילה בשלג שלא נימוח, א"כ הוי השלג כמו עצים ואבנים ואם נשפך לשם מים שאובים הוי כמו ג"ל מים שאובים בתחלה ופוסלין המקוה ע"ש וכ"כ הח"ס ז"ל דמים שאובים פוסלין את המקוה קודם שהופשר ע"ש א"כ בנ"ד יש לחוש שמא יתהוה ג"כ מים ע"י הדאמפף קודם שהופשר השלג למ"ס, והוי ג"ל מ"ש בתחלה דפוסלין את המקוה, וגם הלא מבואר בשו"ת תולדות יצחק דגם לשיטת רבינו שמרי' ז"ל דמותר לטבול בשלג, היינו אם כא הובא בידי אדם אבל בהובא בידי אדם דהוי הוויית המקוה בידי דם גם הר"ש ז"ל מודה דאסור לטבול בהשלג קודם שהופשר ועי' בדברי מוח"ז מרן בד"ח ז"ל אות תמ"ד, שהקשה ג"כ על ר"ש ז"ל דאיך טובלין בשלג הא הוי הוויית המקוה בידי אדם, וכתב לתרץ דאיירי בהמשיכו ע"ג קרקע כמבואר ברז"ה ע"ש, א"כ בנ"ד דהשלג הובא בידי אדם ולא נעשה ע"י המשכה, דלכ"ע אסור לטבול בה כמות שהוא, א"כ יש לחוש שמא יתהוה ג"כ מים שאובין קודם שהופשר דפוסלין את המקוה:

ג) אולם הי' מקום לצדד התירא עפי"ד הח"ס ז"ל יור"ד סי' רי"ג ואעתיק תוכן דבריו הקדושים דהקשה, לשיטת רבינו שמרי' ז"ל דשלג כמו שהוא, מים נינהו, א"כ גם שלג איתקש למעיין, מה מעיין בידי שמים אף מקוה ביד"ש, ואיך טובלין בשלג הא נעשה בידי אדם, ותירץ שם כיון דלפי מסקנא בפסחים (י"ז ע"ב) דלכ"ע יש טומאה למשקין מה"ת זולת משקה דבית מטבחייא. הלכתא גמירי לה דדכן וכ"פ הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' אבה"ט ומבואר שם בפסחים דלפי"ז אצטרך האי קרא דאך מעיין וכו' דמים מחוברים אינם מקבלים טומאה, וא"כ מנ"ל דקרא איירי בטבילה דלמא קרא ורחץ בשרו במים אפילו במים תלושין אלא ע"כ צ"ל דהענין הוא, דבאמת יקשה הלא המים מקבלים טומאה מהטמא הנוגע בהם, ואיך אפשר לטהר את הטמא, אמנם הדבר נכון דהא מים המחוברים אינם מקבלים טומאה, ומש"ה צריך כן טבילה במים שאינם מקבלים טומאה, והיינו מים המבוארים בקרא, אך מעיין ובור מקוה מים וכו' מים שדומה למעיין מה מעיין בידי שמים ולא בידי אדם, אף מקוה מים בידי שמים ולא בידי אדם ומש"ה פסול שאובין, וכ' במים, אבל שלג דאינו מקבל טומאה כמבואר ברמב"ם ז"ל פ"א מה' ט"א הכ"ב. לכן שפיר מותר לטבול בשלג אפילו אם הי' הווייתו ע"י אדם אפילו שאובים, ע"ש בארוכות דבריו הנחמדים ועי' בפתיחה בד"ח ה' מקואות, א"כ לפי"ז מותר לטבול בשלג לשיטת ר"ש ז"ל אף בהובא ע"י אדם ואפילו שאובים בכלים, ולא כהתולדות יצחק, א"כ יש צד היתר לפשר השלג ע"י הדאמפף דאין לחוש שמא יתהוה ג"ל מ"ש קודם שיתפשר השלג שיהי' מ' סאה ויפסלו הג"ל, דהא לשיטת ר"ש ז"ל מקוה כשרה היא קודם שהופשר ואין ג"ל מ"ש פוסלין מקוה כשרה:

ד) אכן הגאון מוהרש"ק ז"ל בשירי טהרה בסי' י"א תמה על הח"ס ז"ל בתרתי. חדא דמבואר בנדה (י"ז ע"א) וברמב"ם ז"ל פ"א מה' ט"ח הכ"ב דאם חישב השלג למשקה, מטמא טומאת משקין, א"כ אם בא לטבול בו בעודו שלג, ע"כ דאחשבו למים כשיטת ר"ש ז"ל, א"כ הו"ל כחושב למשקין דמטמא טומאת משקין, שנית תמה עליו, דלא קשה כלל קו' הח"ס ז"ל, דהאדם יטמא להמים, דהא יש לומר דהטבילה והטהרה באים כאחד כמו דאמרינן גיטה וחצרה באים כאחד, ולא נטמא המים כלל, ואין לומר דנטמא המים תיכף כשנגע ברגליו קודם שטבל, דהא חזינן בשחיטה שמתחיל לשחוט ואם לא הי' גומר הי' עושה נבלה במשהו מן הוושט, ואפ"ה אם גומר השחיטה אמרינן דחד שחיטה הוא, כ"כ אמרינן דחד טבילה הוא, ולא נטמא המים כלל ע"ש:

ולפענ"ד צדקו דברי הח"ס ז"ל, דמה שמתמה הגאון מוהרש"ק ז"ל דהוי כחישב למשקין ג"י שחישב לטבול בו, ומטמא טומאת משקין, לא קשה כלל, דחישב למשקין היינו שחישב לשתות כמו חישב לאכלה, דקתני שם דחישב לאכול, אבל במה שחישב לטבול לא מקרי חישב למשקין, והראה לי בבי חביבי הגאון אבדק"ק מאראש אויוואר שליט"א שכוונתי בזה לדעת הגדול הבית שלמה ז"ל ביור"ד ח"ב סי' ע"ו ע"ש ועי' בח"ס שם שכ' דאם מצרף השלג למקוה חסרה, להשלים להמים שיהי' מ' סאה, דהוי כחישב למשקין ומטמא ע"ש א"כ משמע דס"ל להח"ס ז"ל דאף בלא חישב לשתיה הוי כחישב למשקין ולא כדברי הבית שלמה הנ"ל, א"כ שוב יקשה ק' הגאון מוהרש"ק ז"ל דהוי כחישב למשקין ע"י שרוצה לטבול בהשלג, וע"כ צ"ל דס"ל להחתם סופר ז"ל דאף דעל ידי זה שרוצה לטבול לא הוי כחישב למשקין מ"מ באם מצרפו למים דעי"ז נמוח השלג מהר. עי' טאו"ח סי' (ש"כ) משו"ה הוי כחישב למשקין:

ה) ומה שתמה דנימא דטבילה וטהרה באים כאחד כמו בשחיטה, הנה מלבד שאין דמיון לשחיטה, דהתם כיון דא"א לו להניח מלגמור השחיטה דאם יסלק ידו באמצע השחיטה, יעשה נבלה, ע"כ הוי כחדא מעשה מתחילת שחיטה עד סופה, משא"כ בטבילה הלא אפילו אם נגע רגלו במים, וכי מוכרח לגמור הטבילה, הלא יכול לעלות מהמקוה ולטבול אח"כ. ע"כ לא נחשב כחדא מעשה מתחילת נגיעתו ברגליו עד גמר הטבילה:

וגם יוקשה קו' הח"ס עכ"פ לרשב"א דס"ל במס' קידושין (כ"ג ע"א) דלא אמרינן גיטו וכו' באים כאחד דהאדם יטמא להמים, אלא ע"כ צ"ל כדברי החתם סופר הנ"ל:

ז) ועונ"ל דלא שייך כלל לומר דהטבילה וטהרה באים כאחד, לפי מה דמבואר בגדולי האחרונים ועי' ג"כ בשו"ת אבני נזר ז"ל או"ח סי' כ"ב בהסברת הענין, דבכמה מקומות אמרינן, באים כאחד, ולפעמים מצינו דלא אמרינן באים כאחד. דהכלל היא דבמקום שחב הדבר בעצם, ורק דיש דבר המעכבו, שא"א לחול, וכיון שע"י חלות הדבר יוסר:

המעכב, שפיר חל הדבר ע"כ בחצר האשה. דעצם החצר היא שלה, ורק ע"י האישות היא שכפו לפירות וכיון שבגירושין הוסר האישות, חלין הגירושין וכן ביד העבד, דהוא יכול לקבל גט מרבו של עבד אחר רק מיד רבו שלו לא תועיל הקבלה, משום דלא נפק מרשות רבו, א"כ בעצם יש לו יד רק רשות רבו מעכב, וע"י הגט הרי הוסר רשות רבו, משו"ה שייך כומר דבאים כאחד ע"ש. ולפי"ז לק"מ מה שהעיר הגאון מוהרש"ק על הח"ס ז"ל דנימא דהטבילה והטהרה באים כאחד, דהא האדם הוא טמא בעצם, וצריך לו דבר לטהרו. היינו המקוה, וכיון דהמקוה ג"כ נטמא ע"י שנגע בה הטמא, א"כ איך תטהר את האדם, ע"כ צריכים אנו לומר דהטבילה וטהרה באים כאחד להסיר הטומאה מן האדם, וזה אינו דבר המעכב, אלא דבר העצם, ובכגון דא לא אמרינן דבאים כאחד, והדבר נכון בסברא ישרה בעזהי"ת:

אכן גוף הסברא הנ"ל צ"ע מכתובות (י"א ע"א) דמבואר שם בתוס' גבי גר קטן דאמרינן כיון דבהך זכי' נעשה ישראל, הו"ל כישראל ע"ש, דהיינו מטעמא דבאים כאחד, והרי התם בעצם עכו"ם הוא, ובכה"ג לא שייך לומר דבאים כאחד, ואכ"מ להאריך:

לכן נ"ל דלא שייך כלל לומר דטבילה וטהרה באים כאחד, כיון שיש המשך זמן בין התחלת הטבילה עד הטהרה וכבר נטמאו המים קודם הטהרה, ולא אמרינן דחד מעשה הוא, כיון שנמשך לזמן, לא כן בגיטה וחצרה דבאים כאחד ברגע אחד, ובשחיטה שאני כמו שכתבתי לעיל. והנה לכאורה עומד נגדינו דברי הרשב"א ז"ל שכ' דהקומץ של מנחת העומר דמקריבין אותו אף דלא הוי ממשקה לישראל, דאכתי אסור משום חדש עד אחר הקרבה, וכ' הרשב"א דמשו"ה נותר בהקרבה דבא כאחד עיי' באבני נזר הנ"ל, אף דהקרבה נמשך לזמן ולא נגמרה ברגע חדא, אמנם הדבר נכון דהא משעת העלאה נעשה מצותה. עי' במס' מעילה דף (י' ע"א) דהנהנה מאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן פטור דנעשה מצותה, א"כ שפיר שייך לומר דבא כאחד, ואף דמבואר שם ברש"י, דדוקא במשלה בו האור, אז הוי נעשה מצוותה, א"כ חזינן דגם בהמשך זמן אמרינן ג"כ דבא כאחד, אם זה היא שיעור קטן דהא סגי במשלה האור במקצת, כמבואר במנחות (כ"ו ע"ב) ועי' בזה בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' ע"ג ובאגלי טל מלאכת זורע ס"ק כ"ב אות ה' ע"ש:

ז) ובפרט לפי המבואר בכ"מ פ"ו מה' אבות הטומאת הט"ז דמשמע מהתוספתא דמכשירין דזב שדרס על המשכב שמונח במקוה שהמשכב טמא הוי הטעם מפני שאין הטמא נטהר בעודו במקוה רק כשעלה מהמקוה אז נטהר ע"ש, א"כ אין מקום לדברי הגאון מוהרש"ק ז"ל דאמרינן דהטבילה והטהרה באים כאחד, ואין הטמא מטמא להמים בנגיעה דחד מעשה הוא כמו בשחיטה דחשבינן כחד מעשה, דהא לא דמי כלל לשחיטה דבשחיטה יכולים לומר דמעשה השחיטה מתחילה עד הסוף הוא חד מעשה, דנעשה מעשה השחיטה מרגע הראשונה עד רגע האחרונה, אבל בטבילה איך שייך לומר דהטבילה והטהרה חד מעשה הוא, הא הטומאה שמטמא האדם להמים היא באה ע"י מעשה הטבילה, אבל הטהרה אינו באה בגמר מעשה הטבילה, אלא כשעלה מן המים, א"כ הטומאה באה להמים ע"י מעשה הטבילה במה שנגע הטמא, והטהרה בא כשעלה מן המים א"כ איך אפשר לומר דהטבילה והעלאה חד מעשה, הא זה מקרי טבילה וזה מקרי העלאה והוא ברור בסברא:

ואפילו לפמ"ש במק"א דאין כוונת הכ"מ ז"ל לומר דאינו נטהר עד שעלה לחוץ, אלא כוונתו דכ"ז שהוא תחת המים מכוסה במים לא נטהר, עד שהוציא ראשו ושוב מצאתי שכן מבואר בדע"ת מהגאון מברעזאן ז"ל ה' טריפות סי' מ"א (אות י"ד) דבהוצאת ראשו מן המים נטהר ע"ש, מ"מ לא דמי למעשה השחיטה, דהתם השחיטה חד מעשה הוא אבל בטבילה דבעי עכ"פ העלאת ראשו מן המים א"כ הטבילה והטהרה כשני דברים המה ולא כחד מעשה יחשב: ואם כי הגאון מלבוב ז"ל בשו"ת בית יצחק יור"ד ח"ב סי' ל"ט לא נחית לזה, וס"ל דכוונת הכ"מ ז"ל דאינו נטהר עד שעלה מהמים, ומשו"ה הקשה שם מש"ס ברכות (נ"א ע"א) ומחגיגה (י"ט ע"א) מ"מ הדבר ברור דכוונת הכ"מ ז"ל דבהוציא ראשו מן המים נטהר כדברי הגאון מברעזאן ז"ל: ה) ובעיקר קו' הבית יצחק שהקשה על הכ"מ הנ"ל מחגיגה (י"ט ע"א) דאיתא שם מאן תנא דעודהו רגלו אחת במים הוחזק לדבר הקל מחזיק עצמו לדבר החמור, ר' יהודה היא, דתנן מקוה שנמדד ויש בו מ' סאה מכוונות, וירדו שנים וטבלו זה אחר זה, הראשון טהור והשני טמא, אמר ר' יהודה אם הי' רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור, וע"ש ברש"י ז"ל דמשו"ה מחזיק לדבר החמור דבעודנו במים חשיב כתחילת טבילה ע"ש, והקשה הבית יצחק לשיטת הכ"מ אמאי מוקי לה כר"י, הא אתיא אפילו כרבנן, ואפ"ה מחזיק עצמו לדבר החמור דבעודנו רגליו במים הו"ל כתחילת טבילה, דהא עדיין לא נטהר עד שעלה מהמים, והיא קושיא נכונה:

ונראה כי ליישב ע"ד הפלפול, דהנה נודע דברי הריב"ש ז"ל בסי' רצ"ד, דהא דאמרו דשיעור מקוה הוא מ' סאה שכל גופו של אדם עולה בהם, היינו ביטול, דעולה היא לשון ביטול כמו תרומה עולה וכו' ערלה עולה וכו' ד בתרי בטל, עי' ח"ס ז"ל יור"ד סי' ר"ט כי האדם מחזיק כ' סאה ומקוה צריך להיות מחזיק מ' סאה פעמיים כשיעור האדם, וס"ל להריב"ש ז"ל דביטול חד בתרי ממש בעינן, ולא סגי ברוב, וס"ל כשיטת המנחת יעקב כלל ל"ט סק"א עי' בש"ך סי' ק"ט סק"ו ובפרמ"ג שם והרבה האריכו הפוסקים בזה אי בעינן כפל או סגי ברוב ע"ש:

ונחזה אנן דאם נימא כדברי הריב"ש, א"כ אין מקום לדברי הכ"מ דנימא דאינו נטהר עד שעלה מן המים, דהא הטבילה מטעם ביטול הוא והביטול נעשה בעת שהמים מכסה כל גופו ואז נטהר אף בעודנו תחת המים, אבל אי נימא שלא כדברי הריב"ש ז"ל אלא הטבילה דמהני מצד גזרת הכתוב הוא, אז שפיר יש מקום לומר דאינו נטהר עד שעלה מן המים, ומובן דדברי הריב"ש נאמרים למאן דדריש טעמא דקרא, אבל למאן דלא דריש טעמא דקרא אמרינן דהטבילה מטהר מצד גזרת הכתוב, וכ"מ בדע"ת סי' הנ"ל, ונודע שיטות הפוסקים ז"ל דקיימ"ל דלא דרשינן טעמא דקרא להקל, אבל להחמיר שפיר דרשינן טעמא דקרא, עי' ח"ס ז"ל יו"ד סי' רנ"ד ובבי"צ יו"ד סי' קמ"ג אות ח' לכן שפיר ס"ל להכ"מ בזב שדרס על המשכב וכו' דאינו נטהר עד שעלה מהמים, דלהקל לא דרשינן טעמא דקרא, דנימא דטעמא דטבילה הוא מצד ביטול ונטהר עוד כשהוא תחת המים, אלא לא דרשינן טעמא דקרא, ואזלינן: לחומרא דאינו נטהר עד שעלה מן המים, ולפי"ז היכא דאם נדרוש טעמא דקרא, יהי' חומרא ולא קולא, שוב שפיר דרשינן טעמא דקרא, וממילא מתורץ קו' הבית יצחק שהקשה אמאי מוקי לה כר"י, הא אתיא גם כרבנן, ואפי"ה מחזיק עצמו לדבר החמור דאינו נטהר עד שעלה מן המים, והוי כתחילת טבילה דזה אינו, דהא לחומרא דרשינן טעמא דקרא, א"כ אמרינן דטבילה מצד ביטול הוא ונטהר בעודו במים דלא יהי' יכול להחזיק לדבר החמור דהוי חומרא, ע"כ לא הי' אפשר למוקי לה כרבנן, אלא כר"י דס"ל גיד אחית והוי כתחילת טבילה, ואף אי ס"ל דלחומרא דרשינן טעמא דקרא [דלקולא לא דריש ר"י טעמא דקרא כמבואר במס' ב"מ (קט"ו ע"א) ובסנהדרין (כ"א ע"א) ובסוטה (ח' ע"א) עיי"ש] א"כ נטהר בעודו במים. אפי"ה יכול להחזיק לדבר החמור דהוי כתחילת טבילה, כיון דס"ל גיד אחית ודו"ק:

ט) ובדברינו הנ"ל נראה לי לתרץ קו' הטורי אבן, על הא דאמר ר' פדת מאן תנא דעודהו רגלו וכו' ר' יהודה היא, דס"ל דאם הי' רגליו של הראשון נוגעות במים דגם השני טהור דגוד אחית והקשה הטו"א דהא לא שמעינן לי' לר"י רק דגוד אחית להמים שעליו כאלו הן במקוה, ומש"ה גם השני טהור, אבל הכא אפילו תימא גיד אחית המים שעליו להמקוה, מה אהני זה לחשוב לגברא כתחילת טבילה, שיהי' יכול להחזיק עצמו לדבר החמור הכא כבר נטהר אף שעודהו רגליו במים:

ונ"ל ליישב דהנה הבי"צ הנ"ל הקשה אמאי מוקי לה ר"פ דאתיא כר"י, הא אתיא אפילו כרבנן, ומש"ה יכול להחזיק לדבר החמור דעדיין לא נטהר כיון שעודהו רגליו במים לשיטת הכ"מ ז"ל:

ונראה לי דהנה כתבנו לעיל דאי נימא דטבילה מטהרת מצד ביטול, כדברי הריב"ש ז"ל בודאי נטהר בעודו במים לאחר שטבל, אבל א"נ דטבילה היא מצד גזה"כ, אזי יש מקום לדברי הכ"מ ז"ל דאינו נטהר עד שעלה מן המים, והנה שיטות הריב"ש בסי' רצ"ד ודעמי' דמ"ס הוא מה"ת, ושיטות הרבינו יונה ברכות פא"ד והלבוש והב"ח בסי' ק"כ דמה"ת א"צ מ"ס רק שיכסה כל גופו במים, ומ"ס מדרבנן היא ע"ש ונראה לי דזה בזה תלי' דאי נימא דמ"ס מה"ת ולא סגי במה שהמים מכסה כל גופו ה"ט דטבילה היא מצד ביטול לכן בעינן מ"ס דאדם מחזיק כ' סאה והמקוה מ"ס והוי ביטול חד בתרי' אבל א"נ דמ"ס הוא מדרבנן ומה"ת סגי במים המכסים כל גופו. א"א לומר דטבילה מצד ביטול היא, אלא דהוי מצד גזה"כ, והנה מבואר בתוספתא, מקוה שיש בו מ"ס מכוונת וכו' והשני טמא, כיצד הוא עושה עודו הראשון במים, אחד ממלא בכתף ונותן לתוכו וטהור ר"י אומר עודו רגלו של ראשון במים, אחר יורד וטובל וטהור ע"כ והנה מבואר בהראב"ד ז"ל בבעה"נ הובא בב"י וז"ל וא"ת כיון דלרבנן לית להו גוד אחית כי ממלא בכתף וכו' אמאי אינו נפסל בשאובין, הלא מקוה חסר הוא, התם משום דשאיבה דרבנן היא, ומש"ה אמרינן בי' גוד אחית. אבל לענין הטבילה הא קיימ"ל דמ"ס מה"ת הם, הילכך אפי' למעלות דרבנן אמרי רבנן דלא אמרינן גוד אחית, עכ"ל הרי מבואר דס"ל לרבנן דמ"ס מה"ת היא ומשו"ה ל"א לענין הטבילה גוד אחית, אפי' למעלות דרבנן, ומעתה נוכל לומר הא דס"ל לר"י דאמרינן גוד אחית לענין הטבילה במעלות דרבנן, היינו טעמי' דס"ל דמ"ס מדרבנן הוא ומה"ת סגי במים המכסה כל גופו וכיון דמה"ת מקוה כשרה היא, שפיר אמרינן גוד אחית שיהי' כשרה אף מדרבנן. כמו דאמרינן בשאובין גוד אחית ומותר למלא בכתף, נמצא לפי"ז דרבנן ס"ל דהטמא נטהר בעודו במים, דהא ס"ל דמ"ס היא מה"ת וע"כ ס"ל דטבילה מצד ביטול היא, א"כ ממילא נטהר בעודו במים, אבל ר"י דס"ל דמ"ס היא מדרבנן ומה"ת סגי במים המכסה כל גופו. וא"כ טבילה היא מצד גזה"כ ולא מצד ביטול, שפיר יש לומר דהטמא אינו נטהר עד שעלה מן המים, כשיטת הכ"מ ז"ל:

ולפי"ז ממילא מתרץ קו, הבי"צ שהקשה אמאי מוקי לה ר"פ דאתיא כר"י, הא אתיא נמי כרבנן ואפ"ה מחזיק עצמו לדבר החמור דאינו נטהר עד שעלה מן המים, דז"א דהא ע"כ לא אתיא כרבנן דהא רבנן ס"ל דנטהר עוד בעודהו במים ומש"ה שפיר מוקי לה ר"פ דאתיא דוקא כר"י:

וממילא מתורץ קו' הטו"א שהקשה הא גם לר"י איך יכול להחזיק וכו' הא כבר נטהר ולא הוי כתחילת טבילה ולפי הנ"ל ניחא דכיון דס"ל לר"י דגם השני טהור דגוד אחית, כיון דמ"ס מדרבנן היא, א"כ טבילה אינה מצד ביטול אלא מצד גזה"כ, א"כ אינו נטהר עד שעלה לגמרי מן המים לכן שפיר בעודו רגליו במים מחזיק עצמו לדבר החמור דהוי כתחילת טבילה דהא עדיין כא נטהר עד שעלה מן המים, ודו"ק ודבר מחודד הוא:

אכן כ"ז לפלפולא, כי אין כוונת הריב"ש ז"ל לומר דטבילה מצד ביטול ממש היא, אלא לשון מושאל בעלמא נקט, כמבואר בדע"ת סי' הנ"ל, וגם הדבר ברור דלשיטת הכ"מ ז"ל נטהר ג"כ בהוציא ראשו מן המים ועי' בבי"צ הנ"ל סוף סי' ל"ח, וגם בטעמא דר"י דס"ל דאמרינן גוד אחית הוא משום דס"ל דמ"ס הוא מדרבנן יש לפלפל בזה הרבה ואכמ"ל:

(ונחזור לגוף הדין הנה בבית שלמה סי' ע"ו תמה על הח"ס ז"ל ע"ש ולדינא הביא ג"כ דברי הרז"ה הנ"ל דמחמיר דשלג נפסל בשאיבה ואף בכלים נקובים אין עושין ממנו מקוה ע"י אדם, ואנשי מידבא שעשו מקוה משלג הי' ע"י המשכה ע"ג קרקע ג"ט ע"ש א"כ ממילא אין לצדד להפשיר השלג ע"י הדאמפף דיש לחוש שמא יתהווה ג"ל מ"ש קודם שהופשר ויפסלו את המקוה:

ועיין בשירי טהרה שהעלה דאם ידע המביא את השלג שעושין בהשלג את המקוה, אזי גם לדעת רבינו שמרי' ז"ל אסור לטבול בהשלג כמות שהיא, ובזה מיישב לשון המשנה דאמר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה, ואמאי לא אמר להם והביאו שלג למקוה, ולמה אמר ועשו ע"ש, ובפשיטות יש ליישב דקדוק הנ"ל עפי"ד הרז"ה ז"ל דאנשי מידבא הביאו השלג בידיהם, ואח"כ עשו המשכה ע"ג הקרקע ובכה"ג מהני המשכה בכלו כיון דלא הי' בכלי ע"ש א"כ שפיר אמר להם הביאו שלג היינו בידיהם, ואפי"ה ועשו מקוה היינו מעשה חדש לעשות המשכה ע"ג קרקע והבן, ואם כי אין ראי' לדברי השירי טהרה מלשון המשנה די"ל כמו שכתבנו, מ"מ לדעת הש"ט אם ידע המביא את השלג שהובא לעשות ממנה מקוה אין לצרף כלל דעת ר' שמרי' ז"ל דמותר לטבול בשלג דהא אם ידע המביאו גם לשיטת ר"ש ז"ל אסור לטבול בשלג כמות שהוא, ואפילו לפי המבואר בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' ר' דקרח כיון דהי' מים מתחילה גם לשיטת הראב"ד ז"ל דאסור לטבול בשלג היינו דוקא שלג דנופלים מן העבים שלא הי' מים מקודם:

אבל בקדח מותר לטבול בהם כמות שהן דלא גרע מיבחושין דמבואר בסעי' ל"ג דמותר לטבול בהם מ"מ בנ"ד דעשו המקוה גם משלג שוב אסור לטבול כמות שהן לדעת הראב"ד ז"ל, א"כ יש לחוש דיתהווה ע"י הדאמפף ג"ל מיש ויפסלו את המקוה אפילו לשיטת רבינו שמרי' ז"ל כנ"ל:

ועיין בגד"ט סי' י"ב וז"ל משום דשלג וכפור לא הי' עליו שם מים מעולם עכ"ל ודבריו תמוהין דהא מפורש ברמב"ם ז"ל פ"ב דמס' מקואות וז"ל כפור הוא מה שיקפא מן המים בעת צאתו וירד דק וגליד מה שיקפא מן המים על פני הארץ ועל פני המים עכ"ל הרי מפורש דכפור הי' להם שם מים:

י"א) ומעתה נדון אפילו אם הי' ברור לנו שלא יתהווה ג"ל מ"ש ע"י הדאמפף, מ"מ אכתי י"ל דהזיעה בעצמה כמים יחשב לפסול את המקוה בג"כ, ולכאורה הי' מקום לומר לפי דברי הראב"ד ז"ל דשלג אינו פוסל בשאיבה דלא נאמרו שאובין אלא במים ע"ש א"כ ה"ה זיעה אינו פוסל דלא כאמרו שאובין בזיעה, אכן ז"א דהא קיימ"ל דזיעה הרי היא כמשקין כאשר האריכו הפוסקים ומקורם במס' טהרות פ"ט מ"א זיתים מאימתי מקבלים טומאה משיזיעה זיעת המעטן, ובמס' מכשירין פ"ב מ"א בא במ"ש והזיע זיעתו טמאה, עי' במרדכי פכ"ה ומובא ברמ"א סי' ק"ה ובש"ך סקי"א ובסי' צ"ב וסי' קכ"ג במשקה מיי"נ, ובצ"צ סי' ע"ה ובפרמ"ג אות ל"ג דזיעת משקין הרי הוא כמים, וכן העלה זקיני הח"צ ז"ל סי' כ' ועי' במשאת בנימן מזקיני ז"ל סי' כ"ח וכבר מבואר בריב"ש סי' רנ"ה דזיעה היוצאת ע"י החום כממש היא, ואין לנו אלא דברי הפוסקים ז"ל והסכים עמהם הח"ס ביו"ד סס"י קי"ד ד"ה אמנם וכו' דמשקין היוצא ע"י בישול הרי היא כממש, עי' תוס' חולין (ק"כ ע"ב) ד"ה היכי ע"ש וכבר מבואר ברמב"ם ז"ל ה' ט"א פ"ז ה"ב וז"ל שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשיב עכ"ל הרי דס"ל דהדאמפף למשקין יחשב ועי' בר"ש ור"ע ז"ל במס' מכשירין פ"ב מ"י ע"ש ובפרמ"ג סי' ק"ה סק"ו במ"ז שכ' שבין לפי' הרמב"ם והר"ש והר"ע ז"ל מתבאר דזיעה כמשקין יחשב ע"ש א"כ הדאמפף היוצא ע"י חום הבישול למים יחשב ופוסל כג"ל ר"ש:

וגם יש מקום לומר לפי"מ דמבואר בא"ז ה' מקואות סי' של"ד וברא"ש ב"ק פ"ז ס"ג דג"ל מ"ש פוסל, משום דחשוב דראוי לרחיצה, וז"ל הא"ז מים שאובין דג' לוגין חשיבי שראויין לרחיצה כהא דפ"ק דשבת (י"ד ע"א) דאמר שבתחילה היו טובלין במי מערות סרוחין והי' שופכין עליהם ג' לוגין מים שאובין עכ"ל א"כ גם הדאמפף שראוי לרחיצה פוסל בג"ל כמו מים:

י"ב) ואודות החשש הב') כיון שהדאמפף בא ע"י אדם שפותח את הצינור שילך הדאמפף להמקוה, א"כ הוה הוויית המקוה ע"י אדם ולא בידי שמים עיין בשו"ת זכרון יוסף סי' י"ג ובדו"ח להגרע"א ז"ל בכתובות בסוף הספר מובא ג"כ בכו"ש ס"ק מ"ה שכתב וז"ל ואי משום הוי' ע"י אדם, כיון דאין האדם עושה רק הנענוע בשלשלת, ואז לא נעשה כלום במים, אלא דהוה גרמא דאח"כ באים המים מעצמם מותר עכ"ל ומתבאר משם דמה שבא ע"י גרמת האדם לא חשיב הוי' ע"י אדם עש"ה ועי' ג"כ בח"ס ז"ל סי' רי"ג לענין ליתן הטסין מלובנים בהשלג שכ' דלא חשיב הוי' ע"י אדם, רק באם הביא המים, משא"כ בהסיר המניעה וע"י בעמק שאלה מדו"ז ז"ל סי' כ' שכתב דלא נחשב כח גברא בהסיר הברזא רק בקלוח ראשון, אפילו לדעת היש"ש ז"ל עש"ה א"כ בנ"ד דבר רחוק לומר שבקלוח הראשון שהולך הדאמפף יהי' חשש מג"כ ע"י אדם שיתפשר מהשלג ב"ל מים, ויהי' חשש תפוסת יד"א בג"ל ועי' שם בסי' מ"ח ונ"ב ועיי' לקמן אות י"ח בדברי הבית שלמה שהבאתי:

י"ג) ועתה נחזה אודות חשש הג') דהצינור בעצמו שהוא מתכות מקבל טומאה והוה הוויית המקוה ע"י דבר שמקבל טומאה. הנה יש לומר כיון דהצינור נקבע ומחובר לכותל, יש לומר דאינו מקבל טומאה כמו במחובר לקרקע, דאינו מק"ט כמבואר בסעי' מ"ח וכן מבואר בשו"ת בית שלמה ח"ב סי' פ"ד דמהני חיבור לכותל, וכ' שם שדברי התשב"ץ ז"ל בח"ב סי' כ"ו צ"ע וכ"כ הגד"ט, וכן מבואר בשו"ת מהר"ם שיק ז"ל סימן ר"ד ג"כ דמהני חיבר לכותל וכן נראה מדברי הנוב"י סי' קל"ח דמהני חיבור לכותל, אמנם עומד נגדינו דברי מוח"ז מרן ז"ל בד"ח ח"א סי' מ"ה שהעלה שם דלא מהני חיבור לכותל, א"כ שוב הוה הוויית המקוה ע"י דבר שמקבל טומאה: י"ד) וגם הא אפילו במחובר לקרקע מבואר בדגמ"ר יור"ד סי' ר"א סעי' מ"ח דצריך להיות שיהי' נעשה הצינור מתחלה לכך, לקבוע בקרקע, אבל אם לא נעשה מתחילה לכך לא מהני ע"ש ואם כי כ"ק מוח"ז מרן ז"ל בד"ח ה' מקואות אות מ"ח תמה עליו מדברי הרמב"ם ז"ל במס' כלים פ"ח ע"ש ובח"ס סי' קצ"ח מ"מ להלכה אנו מחמירים כדברי הנוב"י ז"ל כמבואר בד"ח ח"ב סי' פ"ט שחושש מרן ז"ל לדברי הנוב"י ז"ל וגם הבית שלמה סי' פ"ד מחמיר כדברי הנוב"י שצריך להיות נעשה מתחלה לכך לקבוע בקרקע. ועי' בחיבור לטהרה כלל ג' אות כ"ב ע"ש וא"כ בנ"ד דלא נעשה הצינור המוליך את הדאמפף מתחלה לקבוע בקרקע או בכותל, א"כ לא מהני החיבור לכותל והוי הוויית המקוה ע"י דבר המקבל טומאה:

ובפרט לשיטות הגדולים שבתשו' הרא"ש ז"ל שמחמירין לענין סילונת, וטעמם דדוקא דבר שמשמש את הבנין או את הקרקע כמו דלת שמשמש את הבנין ושייך להבנין משא"כ הני סילונת מקבלים טומאה עי' בחיבור לטהרה כלל ג' אות כ"ב יעי' במהר"ם שיק סי' קצ"ז שתמה על הש"ע שלא הביא חומרת הגאונים הנ"ל שמתבאר משם דאע"פ שמחבר המתכות לקרקע צריכים עוד לעשות צינור של עץ בסופו, ורק אז אינו מקבל טומאה, והביא שם שכן נהוגים לקבוע בקרקע וגם לעשות צינור של עץ בסופו ע"ש וכן יש לדייק בדברי מוחז"ל בשו' דברי חיים ח"ב סי' פ"ט דבעינן תרתי שיתחבר לקרקע וגם צינור של עץ בסופו ע"ש ואם כי לא נעלם ממני שיש הרבה צדדים להיתר עכ"ז קשה להקל וידוע דברי התשב"ץ ז"ל ח"א סי' י"ז דבמקוה יש לחוש גם לדעה יחידית. אף שאין הלכה כמותה וכמו דאתקין שמואל בגיטא לחוש לדעת ר"מ, מחמת חומר א"א, וכ"כ יש יש לחוש במקוה לצאת ידי כל הפוסקים ע"ש:

ט"ו) ומה שתמהת על הרמ"א בהא דמבואר בהמחבר או"ח סי' ק"ס סעי' י' דנוטלין לידים בכ"ד שתחלתו מן המים כגון יבחושים, והגיה הרמ"א וז"ל ונראה דוקא אם ריסקן עכ"ל וביו"ד סי' ר"א סעי' כ"ג לא הגיה הרמ"א כלל על דברי המחבר שכתב דטובלין ביבחושים דהיינו דוקא אם ריסקן, יפה הקשית וכבר קדמך בחיבור לטהרה על ה' נט"י שעמד בזה וכתב לתרץ דלטבול כשר בלא ריסק ולנט"י בעי ריסק דאין נט"י בלא מים ע"ש, ובאמת מבואר במג"א סי':

קס"ב ס"ק י"ז ליישב דעת הב"י דהא דמטבילין ביבחושין דוקא אם ריסקן וצע"ק דמדברי הב"י בסי' קס"ב במה שמתמה על הטור לא משמע כן ע"ש ובשו"ת אמרי אש יו"ד סי' פ"ז דהא דמטבילין ביבחושין היינו במרוסקין דבכל הטבילות כתוב ורחצו ובלא מרוסקין אין זה רחיצה ע"ש א"כ גם דעת המחבר דדוקא מרוסקים מותר לטבול. כמו שכ' המג"א ומש"ה לא הגיה הרמ"א דפשוט הוא וגבי נט"י דאינו פשוט כ"כ לכן הגיה דדוקא אם ריסקן: ולפיענ"ד הי' נראה לתרץ קו' אמאי לא הגיה הרמ"א גבי דטובלין ביבחושים דבעי ריסק כמו גבי נט"י דיש לומר דוקא גבי נט"י מחמיר הרמ"א דצריך ריסק שיהי' נחשב למים דהא יכול לעשות עצהיו"ט לרסק, אבל גבי טבילה אם נחמיר ולומר דבעי דוקא ריסק ובלא ריסק לא נחשב למים א"כ מה יועיל ע"י הריסק הא המקוה יהי' פסולה, מצד דיהי' הוויית המקוה בידי אדם ע"כ א"א להחמיר ולומר דבעי ריסק דוקא והי' תימה בעיני שלא העיר אדם מזה ועוד נראה מדברי הפוסקים להיפך עד שמצאתי כעת בשו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' ע"ו שכתב להצדיק דברי הב"י שמפרש דריסק השלג היינו למעך חללו. והש"ך ז"ל תמה עליו ובאמת למה לא פי' הב"י דריסקו ממש, וכ' הבי"ש דא"כ דאי נימא להחמיר, דבעי ריסק, ובלא"ה אסור לטבול, א"כ שוב יהי' הוויית המקוה בידי אדם דפסול, מש"ה פי' הב"י דריסק היינו למעך חללו ע"ש ושמחתי שכוונתי לדעתו הגדולה שכתב כעין דברינו:

ט"ז) והנה בגלילותינו אין עושים מקוה משלג וגליד, ויש מקום להחמיר שלא לעשות מקוה מאלה, כפי המבואר בבעה"נ להראב"ד ז"ל להחמיר לטבול בשלג אף לאחר שהופשר ע"ש וראיתי בשו"ת אבני נזר ז"ל סי' רפ"ד ג"כ להחמיר לכתחילה שהרשב"א כתב שהראב"ד בירר דיני מקואות כמשה מפי הגבורה ע"ש ואם כי נראה מהח"ס ז"ל סי' ר' דגם להראב"ד ז"ל מותר לטבול אחר ההפשר ע"ש, צ"ע הלא מבואר בבעה"נ להראב"ד ז"ל דאין לטבול בשלג אפילו אחר ההפשר וראיתי כעת לדו"ז הגה"ק ז"ל בחיבור לטהרה שתמה גם כן בזה על מרן החתם סופר ז"ל ע"ש ע"כ נזהרים לכתחילה מלעשות מקוה משלג וכפור, אכן במקום שאין להם ברירה אחרת רק לעשות מקוה משלג וכפור אין דעתי מסכמת להפשיר השלג וכפור ע"י הדאמפף מטעמים הנאמרים לעיל:

י"ז) וראיתי בשו"ת חיים של שלום סי' ס"ח שנשאל במקוה של שלג וכפור אי רשאי להפשיר ע"י הדאמפף, ודעת השואל להחמיר, דיהי' הוויית המקוה ע"י הסילון המוליך את הדאמפף למקוה שהוא דבר המקבל טומאה, והגאון המחבר כתב שהדבר ברור להתיר מכמה טעמים א') דאיכא ס"ס שמא בהרמב"ם והרא"ש ז"ל דאין קפידא בשהוויית המקוה ע"י דבר המק"ט כל שאין הכלי עשוי' לקבלה, ואת"ל כהר"ש ז"ל שמא הלכה דמותר לטבול בשלג כמו שהוא ואם כי הוי ס"ס במקום החזקה דאוקי איתתא בחזקת טומאה, הלא נודע דבספק פלוגתא לא אזלינן בתר החזקה דע"י החזקה לא ישתנה הדין, עכ"ד, ולפיענ"ד נרא' דאפילו אם נימא לסמוך במקוה על ס"ס אף דאיכא כרת עי' במל"מ ה' ביכורים פי"ב הי"ט דלא מהני ס"ס באיסור כרת, אבל בפרמ"ג בפתיחה לה' טריפות ובסי' ס"ד במ"ז סק"א הביא דברי התוס' ב"ק (י"א ע"א), ודברי התה"ד דמהני ס"ס באיסור כרת, וגם אי ס"ס מהני לענין ברכה משום חומר דל"ת, ע"י בפרמ"ג כ בפתיחה לה' ברכת השחר ובזכליא ח"ב דבספק ברכות לא אזלינן בתר רוב, וס"ס מטעם רוב ועי' מזה בשו"ת בית שלמה או"ח סי' ק"ב מה שהביא דברי הר"ן בפ"ק דמגילה דאזלינן בתר רוב בברכה אבל אין ראי' מדברי הר"ן ז"ל דשם יש חזקה דמעיקרא דבימי יב"נ לא היתה מוקפת חומה, ורוב וחזקה הוי כודאי כמבואר בירושלמי בריש פ"ב דכתובות ובהרז"ה ובמלחמות כאשר האריך בזה בתש"י ח"ב סי' פ"ה ועכ"פ הלא מבואר בברכי יוסף או"ח סי' שמ"ג אות ד' בדבר שמותר ע"י ס"ס נכון ודרך חסידות ליזהר בו וגם הלא מבואר בשו"ת תולדות יצחק הובא בפ"ת ס"ק כ"א דגם לשיטת הרבינו שמרי' ז"ל דמותר לטבול בשלג, היינו שלג שבבקעה או שנפלו מעצמם להמקוה, אבל בהביאו השלג בידים, לכ"ע אסור לטבול בהשלג כמות שהוא ע"ש א"כ בנ"ד שבא נפל השלג מעצמו, ליכא ס"ס הנ"ל דהא גם לשיטת ר"ש ז"ל אסור לטבול בשלג שהובא בידים וגם בגוף כלל הנ"ל דבספק פלוגתא לא אזלינן בתר חזקה עיי' בשו"ת אבני נזר יו"ד סי' תס"ז שמפקפק על זה ובפרט הא אין עושין ס"ס בידים כאשר העיר המחבר בעצמו ע"ש:

ב) מצדד כהיתר לפי מה דמבואר בסעי' ל"ה ובש"ך ס"ק ק"ג באם הי' ראוים המים לבוא מעצמם להמקוה, אין קפידא כשבא ע"י כלי המקבל טומאה אלא א"כ שהיא ראוי לקבלה לכן גם בנ"ד שגם השלג בלא ההפשרה ע"י הדאמפף יהי' נמוס מאליו לאחר זמן, והוי כמו בראוים לבוא מעצמם להמקוה, דאינו פסול בבאו ע"י כלי המק"ט דמחוסר זמן לאו מלתא הוא עכ"ד, ולפיענ"ד אין זה דומה כלל לדין המבואר בסעי' ל"ה דהתם ראוים המים לבוא מעצמם בכל עת בלי כלי לכן אף שבאו המים עכשיו ע"י כלי לא נחשב הוויית המקוה ע"י הכלי דהא גם בלא הכלי הי' עכשיו נעשה המקוה מעצמו, אבל בנ"ד הא עכשיו אין השלג ראוים להתפשר בשום אופן בלא הכלי אף שלאחר זמן ראוים להתפשר מעצמם עכ"פ כעת אינו ראוי להיות מקוה רק על ידי הכלי והוי שפיר הוויית המקוה כעת על ידי כלי המקבל טומאה: ג) מצדד להיתר דהסילון המוליך הדאמפף, הוא מחובר לקרקע ואינו מקבל טומאה, כמבואר בסעי' מ"ח עכ"ד הנה הא דעת הנוב"י ז"ל וכ"כ הבית שלמה וגם מוחז"ל בד"ח מחמיר להלכה כדברי הנוב"י דצריך שיהי' נעשה מתחילה לכך וגם לפי דברי מוחז"ל לא מהני חיבור לכותל אלא במחובר לקרקע כנ"ל, א"כ בנ"ד דהסילון מחובר לכותל וגם לא נעשה מתחילה לכך לא מהני, ד') מה שכ' דאין לחוש שיצטרפו ג"ל מים מהדאמפף קודם שיהי' מ"ס דהשערה גוזרת דבודאי אין בצירופם מ"ס, ועכ"פ מידי ספק לא נפק, ובכה"ג מותר לעשות בידים ספק דרבנן דג"ל מ"ש הוא רק פסול דרבנן, ע"כ ת"ד ולפיענ"ד נראה דאין לסמוך על זה כי כפי ששמעתי קרוב הדבר שיהי' ג"ל מ"ש מהדאמפף קודם שיהי' מ"ס מים מהשלג שהופשר ובפרט לפי מה שבארנו לעיל דהדאמפף בעצמו למים יחשב ופוסל את המקוה בג"ל ומה שכ' דמותר בכה"ג לעשות בידים בסד"ר הרבה יש לפקפק בזה ע"כ לפיענ"ד הדבר ברור דאין להפשיר ע"י הדאמפף:

י"ח והנה הוראת הח"ס ז"ל בסי' רי"ג הוא, לעשות באופן זה למלאות השלג בסלים של נצרים נקובים שהמים זבים מהם, שלא יתקבצו ג"כ מ"ש בשולי הכלי מהפשרת השלג שבתוך הכלי, ויצרף אחד לאחד עד שיהי' ג"ל מ"ש. וכשהשלג מונח בהבור מניחים טס של ברזל מלובן עם גחלים הרבה, שיתפשר השלג מאליו, ע"ש ועי' בשו"ת עמק שאלה מדו"ז הגה"ק:

ז"ל סי' כ' שנשאל אי מותר להפשיר השלג ע"י סעמעוואר וצידד להתיר אולם עיי' בשו"ת בית שלמה יור"ד ח"ב סי' ע"ו שכתב דלבו מהסס להקל כדברי הח"ס ז"ל ע"י טס מלובן וע"כ כתב שלדעתו להלכה ולמעשה צריכים לעשות באופן זה שיניחו השלג ג"ט רחוק מבור המקוה, ושם יניחו הטסין המלובנים עם גחלים, וממילא אם יתפשר השלג ויזוב המים מהשלג יהי' ע"י המשכה ג"ט, ואף דהוי כולו בהמשכה כשרה היא עש"ה מה שהאריך בדפח"ח לכן לפענ"ד להלכה דאין להפשיר ע"י הדאמפף ואך לעשות לכתחילה כהוראת מרן הח"ס ז"ל וכהוראת הגאון הבית שלמה ז"ל שיהי' ג"כ ע"י המשכה ג"ט לצאת ידי כל השיטות והשי"ת יצילנו משגיאות:

כ"ד מורך אוהבך אה"ר. ה"ק דוד דוב בעריש מייזליש:

תוכן העניינים

שות בנין דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה